חידושי מהרש"ך על רמב"ם הלכות גירושין.

[אלטער טווערסקי - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/11/2022 20:55

האם ידוע למאן דהוא על ספר כזה (הבית שמואל באה"ע סימן קלד סעיף יט מזכירו).
אני צריך על פרק ד הלכה ה.
א גרויסן ייש"כ ויזכו כולם לרב טוב.

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
27.11.22,
20:53:44

[מכון זכרון אליה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/11/2022 21:25

הוא כנראה שו"ת מהרש"ך
שהוא גם על לשונות הרמב"ם, ובנוי על ג' חלקים
ויש מהדורה חדשה של זכרון אהרן

מאת: [email protected]

[אלטער טווערסקי - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/11/2022 21:27

אני ג"כ התחלתי לחשוב על כך, אשמח אם תוכל לשלוח לי על גירושין פ"ד ה"ה.

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
27.11.22,
21:26:11

מאת: [email protected]

[מכון זכרון אליה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/11/2022 21:29

באוצר החכמה יש המהדורה הישנה שאיני יכול לחפש בה
וכן המהדורה של זכרון אהרן שאין לי גישה בו לחפש ולדפדף

מאת: [email protected]

[מעשה הכתב - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/11/2022 22:21

בעיקרון יש בפרוייקט השו"ת
מצאתי בח"ב סי' ה שמדבר על פ"ד ה"ד
אצרף למקרה שזה מה שאתה מחפש

שו"ת מהרש"ך חלק ב סימן ה
[תשובת מוהר"ר אברהם מונסון]
בפנינו ב"ד חתומי מטה בא גט מאלסכנדרייא על ידי שליח הולכה, ודקדקנו ומצאנו
פטורין ביו"ד אחת, גם בנפשכי ביו"ד אחת, ודקדוקים אחרים תלויין במנהג. ואמרנו
לשליח שיביא גט אחר, כי קרוב הוא ונוח לשוב למצרים, והגט לא מקרע קרענא ליה
ולא מיהב יהבנא ליה. וכתבנו לאלכסנדרייא לב"ד אשר נכתב לפניהם לא יסמכו על
הסופר, כי הניח אותיות פורחות, ויש בהם דברים הנוגעים לפסול, כי גם דברים
הנוגעים למנהג. וידענו כי היתה כשגגה היוצאת מלפני הסופר, ושהב"ד סמכו עליו
ולא דקדקו אחריו הדק היטב. וכמו שטעה בזה ח"ו יטעה בדבר אחר לכן הזהרנו ידקדקו
אחריו, ואם אינו בקי לא יהא עסק בזה, לא כמזהירים אלא כמזכירים מה שכתב הרא"ש
ז"ל מאד יש להזהר שלא ישתדל בענין גיטין אם לא שיהא בקי, כי רבו הדקדוקים
ובנקל יטעו בהם, והוא פיסולי ממזרות וכו'.
אחר הדברים האלה שאלונו משפטי צדק מה זה לא מהרנו ליתן הגט ושלחנו להביא אחר,
ועל מה הזהרנו לב"ד אלסכנדרייא כי אין מזהירין מן הדין ואין פוסלין מן הדין.
והשבונו תשובה שלימה, דיו"ד כדת קא חזינא בגיטא במלת פטורין שהיא תרגום
כריתות. ומיראי הוראת שעה אנחנו, מאחר שכיוצא בדקדוקי הגט כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ד
מגירושין ה"ד] שאם שינה פסול הגט ואם לא נשאת לא תנשא.
והרא"ש ז"ל [גיטין פ"ט בסדר הגט] והטור [סימן קכו] כתבו בהדיא בכלל הדקדוקין
שפיטורין בשני יודין וכן כתב בנוסח הגט שלו. והרמב"ם ז"ל כתב וכן כל כיוצא
בנוסח הגט ונוסח הגט שלו לא נתברר בענין מלא וחסר, דאפילו בס"ת יש כמה ספיקות
במלא וחסר. ומה שלא פירש אותם בכלל אותם הדקדוקים, משום דלאו כי רוכלא לחשיב
וליזיל, ומן הספק יש להחמיר לענין איסורא. וכבר הורה זקן רבן של ישראל מוהר"ר
יוסף קארו ז"ל [סי' קכו סי"ב] כחומרי דמר וכחומרי דמר, ולא מצאנו חולק עליו
בפירוש לכתחלה, שכתב בפסק הלכה אבל פיטורין בשני יודין. די תיצבייין בה'
יודין. וכתב אחר זה אם חסר אחר מן היודין פסול, חוץ מן היודין הנוספות בדי
תיצבייין שאינם אלא מנהג. ויש מי שאומר שאם לא בא הבעל וערער כשר.
ומשיחתו על הרב ז"ל ניכר שסמך יותר על דברי הפוסלין, דסברא קמייתא כתב סתמא
כלישנא דגמ' וסברא בתרא דאיכא דאמרי, ולא כתב יש אומרים ויש אומרים. או משום
דבענין איסורין רצה לפסוק כחומרי דמר וכחומרי דמר כדכתיבנא. ובפרט היכא שלא
חלקו בפירוש דמסתמא לא מפשינן מחלוקת, או משום שמצא בנוסחא אמיתית להרמב"ם ז"ל
בשני יודין. ומ"מ מאחר שהרב נטה לפסולא בדיעבד דספק להחמיר, ולא מצאנו חולק
עליו. מאן רב גובריה בימים האלה לומר לדידי פשיטא לי ולהתיר לכתחלה במקום
דליכא חשש עיגונא ואפשר להביא גט אחר.
זאת ועוד אחרת שאפילו אותם המכשירים שכתב הרב ויש מי שאומר, כתבו דלא הכשירו
אלא אם כבר הגיע הגט ליד האשה, אבל אם לא הגיע עדיין ליד האשה מודים רבנן שלא
ינתן לכתחלה אם אפשר להביא אחר. והכריעו זה מתשובת הרא"ש ז"ל. ולדידי ממקומו
הוא מוכרח כמו שאכתוב בה. וישיבו אותנו דבר, כי בנדון הזה שבא הגט מאלסכנדריא
והבעל אינו פה במצרים מיקרי שעת הדחק וראוי לסמוך על סברת הראשונים הלכה
למעשה. והשבונו כי מכאן לאלסכנדרייא ששיירות מצוייות לא מיקרי שעת הדחק.
והעדנו לנו עדים נאמנים את מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל ואת מוהר"ר דוד הכהן ז"ל.
וז"ל מוהר"ר לוי ן' חביב [שו"ת מהרלב"ח סי' קכט], על גט אחד שבא מצפת תוב"ב
לירושלים תוב"ב, ופסל אותו הרב ז"ל על דקדוק אחר כמו אלו הדקדוקים. ואף על פי
שאותו הדקדוק לא היה מהכתובים טרח הרב הרבה להשוותו אליהם. ואחר כך כתב ולאמר
עוד שאף על פי שאלו הפסולין שוים, עכ"ז הגט כשר, מטעם דכבר כתבו הראשונים דכל
אותם הדקדוקים המוזכרים שם דוקא פוסלין כשהבעל כתב הגט או צוה לכתוב אותו
באותו האופן ומערער אחר כך, אבל אם צוה לסופר לכתוב גט כשר, והסופר לא דקדק
באותן הדקדוקים והבעל אינו מערער הגט כשר. לאומר כן אומר שהעלה חרס בידו, שאנו
אין בנו כח לעשות מעשה כדבריהם להקל בערוה החמורה, אחרי שגם אתנו מהפוסלין
רבים וגדולים ובכללם הרמב"ם ז"ל, ופסל גם בזה אפילו אחר נתינה אם לא נשאת, כ"ש
שאין לנו לתתו לכתחלה. ועלה בידנו שהגט הזה פסול מהצד הנז' בלי ספק כלל. ואמר
עוד שאין לתפוס עליו שמאחר שבא הגט ממקום אחר והבעל אינו פה ראוי לסמוך על
דברי הגאונים להכשיר, שזה טעות והוראת תפיסה שבזה אין חשש עיגון כיון שהשיירות
מצויות מצפת לכאן ע"כ.
ועתה שמעו נא בני לוי, אם הרב רבי לוי אחוי קידה ולא רצה לסמוך על דעתו,
ובפלוגתא לא קא מיירי היכא דשיירות מצויות. עם היות דאותו דקדוק לא היה מן
הדקדוקים הכתובים, אלא שהוא רצה להשוותו ולדמותו, אנן מה נימא בתריה בדקדוק
שכתבוהו המפרשים בפירוש ובפרט מאלסכנדרייא למצרים כי בכל יום חדשים מקרוב באים
ושבים.
ומהר"ר דוד הכהן [שו"ת רד"ק בית ג] כתב, דאין לומר דכיון שהבעל אינו כאן מיקרי
שעת הדחק, דלא מיקרי שעת הדחק אלא שאין שיירות מצויות, ואי אפשר להביא גט אחר,
אבל בשביל המתנת ג' או ד' חדשים לא מיקרי שעת הדחק. והביא ראיה מדברי הטור
שכתב בשם אביו דכי נכתב ביום ונחתם בלילה, או אפילו עד עשרה ימים כשר בשעת
הדחק שאי אפשר על גט אחר עכ"ל. ועוד הביא ראיה ממה שכתב הרא"ש ז"ל [כלל מה סי'
יג] על גט שאינו משורטט י"ב שיטות שכתב הרא"ש ז"ל בארצנו פוסלין אותו, אבל
במקום עיגון כגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר אין לפוסלו
עכ"ל. וכתב ז"ל דיש להוכיח מכאן דשעת הדחק לא מיקרי אלא כשאין שיירות מצויות
להביא אחר, דאז אין לפוסלו, אבל היכא דשיירות מצויות לא שעת הדחק הוא ויש
לפוסלו. וכתב עוד ז"ל, ואף על גב דגט שאינו משורטט י"ב שורות, וכן שאר
הדקדוקים שהביא הרב לא מצינו דעת פוסל בגמ'. כ"ש ק"ו היכא דאיכא כמה רבוותא
דפסלי, דפשיטא שהגט פסול ואין לעשות מעשה. ואפילו היכא שנשאת בגט דאיפליגו
רבוותא ולא ילדה בנים, מסופק הר' אביגדור כהן אי מיקרי שעת הדחק כדכתב המרדכי
משמו עכ"ל.
וכן אני אומר בנדון דידן, דאם במנין השיטין שאינו אלא מנהג אמר שאין להקל לא
במקום עיגון כגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר שאין לפוסלו,
מה כחנו מה גבורתינו להתיר לכתחלה במקום שהורה הרב לפסול, ופלוגתא דרבוותא
ושיירות מצויות יום ולילה לא ישבותו, אתמהא. וחזר הדין למה שכתבנו למעלה
דאפילו אותם הגאונים שמכשירים כשטעה באלו הדקדוקים, לא הכשירו אלא בשכבר עברו
ונתנו הגט ליד האשה, אבל אם לא נתנו לה עדיין, ואפשר להביא אחר, יכתוב אחר.
וממקומו הוא מוכרח שכתב בעל העיטור ואם אין הבעל מערער הגט כשר ותנשא לכתחלה,
ולא אמר כשר סתם או כשר וינתן לכתחלה, אי נמי כשר לכתחלה, נראה דמיירי בשכבר
הגיע ליד האשה.
לכן דקדק בהדיא רב האיי גאון שכתב אי איתיה לסופר מתקן להו ואי לא מתקן
ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה. הא קמן דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן. וכן
כתב מוהר"ר דוד הכהן בהדיא בבית הד' [חדר ג'] דמתשובת הרא"ש משמע דאפילו
הגאונים לא הכשירו אלא אם כבר נתנו הגט ליד האשה. והילך תשובת הרא"ש [כלל מה
סי' יט] שכתב זה לשונו, ואם נכתב ואינש לא ימחא באל"ף אם כבר הגיע הגט ליד
האשה אין לפוסלו בכך, כי כמה דברים כותבין בגיטין לשופרא, ואינו נפסל בכך ע"כ.
ואם בדקדוק דק כזה שנמצא בדניאל במקום אחד באלף ובמקום אחר בה"א, הזהיר שלא
ינתן לכתחלה, והוצרך ליתן טעם משום דאינו אלא לשופרא דעלמא להכשירו אם כבר
ניתן, מה יאמר בדבר שיש להסתפק אם הוא מגופו למי שסובר דאין כותבים שום דבר
מזה בשיטה אחרונה, מפני שצריך ללמוד ממנה ואין למדין משיטה אחרונה.
ואזדא הרא"ש לטעמיה אפילו במקום שליח שהבעל אינו כאן, שכתב גבי שליח הולכה
שהביא גט ולא היו הווים ארוכים אין ב"ד יכולין להאריכן. ואם נתן לה והבעל רחוק
מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה. וכן אם יש בו תקנת עיגון, כגון שהובא ממקום
רחוק יאריכו הווין וכו'. וכתב עלה מוהררי"ק בבית יוסף [סימן קכו סי"א] דהכא
מיירי כשתינוק קורא אותם ווין, אלא כיון שנהגו להאריכן, אף על גב דמדינא אין
צריך להאריכן, מכל מקום כיון שנהגו קפדינן כמו שכתב גבי מוקפות גויל, אף על פי
שהוא פוסק כחכמים להכשיר. הא קמן דאפילו בדבר שאין צריך מדינא כלל, פסל לכתחלה
בשליח הולכה במקום ששיירות מצויות. ומה יאמר בדבר שהוא בעצמו הצריכו מן הדין.
והסכים הטור [סי' קכו] ורבנו ירוחם [נתיב כ"ב רה ע"ב] משם התוס' לדבריו. וכתב
מוהר"ר אלי"ה מזרחי ז"ל סימן ס"ו זה לשונו, ואף על גב דאית ביה משום לעז,
ופליג עם הרא"ש ז"ל בתרתי, מכל מקום דברי הרא"ש הם עיקר גדול בכל מקום משום
דבתראה הוא, וראה כל פסקי הגאונים ובחר מהם הסולת נקייה. כ"ש שהטור שהוא אחרון
אחרונים מסכים לדבריו, וראוי לפסוק כמותו כמו שכתב מהררי"ק בתשובה עכ"ל. ועם
כל זה כתב עליו הריב"ש [סימן שטו] שאין נראה לו שיכולין ב"ד להאריכן שהבעל לא
עשאן שלוחים. ויותר טוב לסמוך בשעת הדחק על מה שכתב הרשב"א דהא דאמרינן
ולורכיה וכו', לא להאריכן יותר אלא שלא יקצר אותם, ודוקא בשעת הדחק.
נמצינו למדין דאפי' אותם הגאונים שכתב עליהם מוהררי"ק ויש מי שאומר, לא הכשירו
אלא במקום עיגונא. וכן כתב מוהר"ר אליה מזרחי על דברי הגאונים ועל תשובת הרא"ש
ז"ל. ויש לומר דהא דאקילו רבנן משום עיגונא, היינו דוקא באותם הדקדוקים
דמחמרינן בפרק המגרש [גיטין פה ע"ב], דבהכי מיירי ההיא תשובה דהרא"ש דאמר
דיאריכו הויין. וכן ההיא דנחתם ביום אמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק
ע"כ. וכתוב בתרומת הדשן [סי' רלג] שהקדמונים היו נוהגים שלא ליתן גט בכל חדש
כסליו מספק אם נכתב ביו"ד אם לא. וכתוב במרדכי שה"ר פרץ צוה שלא ליתן גט בראש
חדש ראשון, וכתב שלא להכניס ראשו מספק נדנוד חומרא יתירא בענין גיטין. וכי
תימא אולי באלכסנדרייא כך נהגו לכתוב בלא יו"ד. ומוציא לעז על הגיטין הראשונים
ליתא, דשני גיטין שלחו מתם עם זה השליח בעצמו לשתי נשים, באחד פיטורין ביו"ד
ובאחד חסר יו"ד ועם כל אחד מעשה ב"ר מחכמי תושבי הארץ הקדומים, ושניהם כתובים
באצבע הסופר בעצמו על אלסכנדרייא.
ועוד שהמנהג צריך תנאים הרבה שיהיה על פי בקיאים ושידעו שורש הענין, ואף על פי
כן נהגו כן דאם לא כן הוא מנהג בטעות. דאם איתא דנתפשט המנהג, איך כתב הסופר
שני גיטין דסתרי אהדדי ושיתפשט המנהג בכל המדינה. וכתוב בתשובות מהר"ר אליהו
מזרחי דאפילו העיירות הסמוכות ותנאים אחרים. ובנדון דידן ליכא חד מהני. ועוד
דאלסכנדרייא מעולם היתה נגררת אחר מצרים כי במצרים ישבו כסאות למשפט מרבנים
קדמונים, ועל פיהם היו מתנהגים. לעולם לא שינו את תפקידם. ובודאי שמנהג זה גם
כן במצרים נתנהג על פי רבנים. וכן מצאתי בדיני הגט מהרב מהר"ר שמואל ן' סיד
מכתיבת ידו דפיטורין בשני יודין משם התוספות ולא הביא חולק, ואחר כך בסדר הגט
הביא מחלוקת ה"ר יחיאל ומסיק כמאן דאמר בב' יודין. והרב ז"ל מהרבנים הקדמונים
בארץ מצרים, ולא על מנהג מצרים בלבד הוא מעיד, אלא על מנהג כולי עלמא. וכיוצא
בזה אמרו בגמרא [ירושלמי פאה פ"ז ה"ה] בהלכה רופפת פוק חזי מאי עמא דבר. ותו
שהבעל הוא מתושבי מצרים ועתה בקרוב כמשלש חדשים הלך לאלסכנדרייא. ועוד שהוא
ספק איסורא דכשהוא ביו"ד כ"ע מודו דהוא לשון כריתות, אבל כשהוא בלא יו"ד יש
להסתפק בפטור או חובה לפי שהוא רפא כמו שאפשר, הלכך צריך ליתן עליו חומרי מקום
שיצא הגט משם, וחומרי מקום שהלך הגט שם.
ועוד שמוהררי"ק כתב גבי כתב הגט שמלשון הרא"ש נראה דבתר מקום נתינה אזלי, ואף
על גב דבמקום עיגונא יש להקל ולסמוך על זה וכיוצא, כמו שנראה ממה שכתב מהר"ר
דוד ן' זמרה על גט שהובא מאי קוברוס, והבעל הלך לארץ מרחקים, והיו בגט קצת
דקדוקים, ואחר שהביא כמה טעמים להחליש אותם הדקדוקים דלית בהו חששא, אמר גם כן
דדוקא הכא קי"ל כהרמב"ם ע"כ. ודוקא במקום עיגונא הקל בהרבה חזוקים, ובדבר
שאינו נוגע לדין, אלא משום מאריה דאתרא בלבד וכו'. ראיה לדבר שהרי הרא"ש החזיר
פסל גט שהיה רוצה לפסול בגט שאינו משורטט י"ב שיטין משום דבארצו פוסלים אף על
גב דבמקום שבא הגט לא היו נוהגים כן. ומשום עיגונא אמר שאין לפסול גם ההיא
דכתב הריב"ש שאין לשנות מנהג המקומות, הוא גם כן בדבר שאינו נוגע כלל לענין
קפידא כמו שכתב הוא תחלה, אבל בדבר שנוגע לענין הדין לא שייך לעז.
וכן כתב רבנו ירוחם נתיב כ"ד ח"ד ז"ל, אין לעשות שום דבר בגיטין להחמיר, ר"ל
בדבר שאינו צריך שלא להוציא לעז על הגיטין הראשונים. והביא בשלטי הגבורים על
הגהות המרדכי [גיטין סי' תמו] תשובה לר"ת ז"ל, השיב ר"ת להה"ר יוסף מאורליינס
על אשר כתבת על תופס הגט שנכתב על פי ונכתב בו פלוני דמתקרי פלוני, ואמרת שאני
גורם לעז על גיטין הראשונים שלא נהגו לכתוב רק פלוני וכל שום וחניכא וכו'. הלא
זה דברי שאתה טועה בפתרון וכו'. ומה שדחיתם ראייתי תורה שלמה משיחה בטלה. וגם
כתבת שאין לשנות המנהג מפני הלעז מנהג זה גהנם למפרע, אם שוטין נהגו, חכמים לא
נהגו. ואפילו מנהג הגון אין עוקר הלכה, ואל תוסף עוד לדמות דמיונות כאלה ע"כ.
למדנו שהמנהג צריך תנאים רבים, ואפ"ה אינו מועיל בכל דבר ודבר לבטל הלכה. וגם
צריך על פי בקיאים. וכבר כתבתי שמנהג זה לא היה על פי בקיאים, שהרי חכמי העיר
יצ"ו היו חתומים בזה ובזה וסתרי אהדדי, ומכאן נראה לנו דטעות ידי סופר היה כמו
מכתב גם כן ר"ת בזאת התשובה שהסופר שבש המקומות מעיקרא.
ובתר דעיינן טובא, נראה לענ"ד דגט זה להרמב"ם פסול, כמו שפסק מוהררי"ק להדיא.
וכי תימא אם כן אמאי לא כתב דקדוק זה בהדיא בכלל הדקדוקים שכתב, גם בפרק המגרש
לא הביאוהו. ודרך דחייה היה אפשר לתרץ בדברי הרמב"ם, כמו שתירץ הרב המגיד. גם
להתנסבא אמאי לא הביאו גם לא ימחא וכו'. גם הרא"ש בגמ' כל כיוצא בזה תירץ דלאו
כי רוכלא וכו'. וכדדייקת שפיר לאו תירוצא הוא, שיש לחלק דוק ותשכח. גם כן בזה
אינו מספיק למה שפסק הרב גם בזה פסול להדיא, דודאי הוא הרמב"ם דלדעת הרא"ש
נראה דנהי דלכתחלה אינו מגרש, מיהו אם עבר וגרש תנשא, ואם איתא דספוקי מספיקא
ליה בדברי הרמב"ם הול"ל ספק פסול.
ועיקרן של דברים כשנדקדק תחלה היכא רמיזא בגמרא יו"ד דפיטורין. וכבר פירש לנו
הרא"ש בפסק [גיטין פ"ט סי' ג] גם בתוספותיו ענין זה, דבשני מקומות בגמרא יצא
לנו רמז ענין זה. הא' מדאמר בפרק התקבל [גיטין סה ע"ב] פיטרוה דבריו קיימין
פטרוה לא אמר כלום. ופירש רש"י ז"ל כלשון ראשון ששמע, שפטרוה לשון פטור וחובה.
פיטרוה לשון גט פיטורין, פירוש שגט כריתות מתרגמינן גט פיטורין. ובלשון אחרון
פירש הפוך, גבי פטרוה דכי אמר פטרוה, והפ"א פתוחה, שברו פתוחה דברו ד' פתוחה
פטרו פ' פתוחה, אנו צריכין להרגיש הטי"ת כדגש כמו שברו ש' פתוחה. ב' צרויה
דברו ד' פתוחה ב' צרויה. גם כן פטרו פ' פתוחה ט' צרויה, וכשאנו מדגישין הטי"ת
הט' בדגש הוא מלשון גט פיטורין, דהתם אף על פי שהפ"א שהפ' הוא בחירק, מכל מקום
הטי"ת דגישה שאינו צווי אלא שם דבר פיטורין, אבל כשאנו אומרים פיטרוה פ'
בחיריק היא רפויה כמו אמרו שהמ"ם היא רפוייה שלחו שהלמ"ד רפויה שימעו שהמ"ם
רפוייה ואינו מלשון גט פטורין. דבגט פטורין הטי"ת דגושה והכא הטי"ת רפוייה
והוא מלשון פטור וחובה. ולעולם גט נוסחאת פיטורין בתרגום, כמו שתרגם אנקלוס גט
כריתות גט פיטורין דלא פליגי בתרגום.
ונמצינו למדין גם לפירוש השני שצריך להדגיש פטורין באופן דלא לשתמע פטור
וחובה, הילכך גבי פטורין הוא הפוך, מכאן אין אנו גורסים הפ"א בחירק או ביו"ד
במקום החירק אנו קוראים פטורין. כדאמרינן בעלמא שניהם פטורין פ' והטי"ת
רפוייה. אי נמי פטורין וגם כן הטי"ת רפוייה, הילכך כדי שתהא הטית דגושה צריך
לשים יו"ד אחר הפ"א, או כדי שתקרא להדגישה בחירק, דלא לשתמע לשון פטור וחובה,
דוק ותשכח. ואין לפרש דפליגי רש"י ורבותיו בתרגום גט כריתות דמתרגמינן גט
פטרין, דמר גריס גט פטורין בחירק, ורש"י גריס פטורין פ' פתוחה בפתח, דאם כן
אמאי צריך להביא ראיה מדברו שברו, לימא דכשהוא בחירק אינו לשון גט פטורין לפי
שהוא בפתח, וכשהוא בחירק אינו לשון גט פטורין שאינו בחירק אלא בפתח. ועוד
שפירוש זה אין לו רגלים מעיקרא, דדוקא בלשון צואה היא שיש חילוק בין פתח
לחירק, דכשאומרים דברו ד' פתוחה ב' צרויה שברו ד' פתוחה ב' צרויה הבי"ת דגושה,
אבל כשאומרים אמרו א' בחיריק מ' בשוא, סברו המ"ם ובי"ת רפויות, אבל בגט פטורין
שאינו לשון צווי, ליכא מאן דפליג שהוא לעולם בדגש, ואדרבה כשהוא בחירק הוא
בדגש, אבל כשהוא בסגול או בפתח אינו בדגש. גם אין לומר דהדגש הוא בפ"א דפטר,
דאם כן מאי מייתי סברו דברו, דהתם ע"כ הדגש בבית. וגם כן מאי מייתי מאמרו שמעו
דבאל"ף ובשין לא שייך דגש ורפא כלל. ותו קשה לשני הפירושים דלא הזכיר רש"י
מחלוקת בגרסת נקודות תרגום דפטורין, לא ברמז ולא ברמיזה, ודוק ותשכח. ולזה לא
הביאו המפרשים גם הרב בבית יוסף מחלוקת רש"י ורבותיו בכלל החולקים, שלא עלה על
לבם זאת ההבנה שאינה הבנת רש"י כלל.
והרשב"א ז"ל פי' שפטרוה היא נראה לשון עבר כמו פטרו אותה ולכך הוא רפה הטי"ת,
אבל פיטרוה הוא להבא, ולכך הטי"ת דגושה. מיהו רש"י פירש פטרוה נמי ולכך הטי"ת
דגוש כדפירשתי. ולעולם הדגש הוא בטי"ת לכל הפירושים, הילכך לכל הפירושים תרגום
גט פיטורין אינו משתנה מנקודו, וזה ברור.
כלל הדברים דכשמלת פיטורין ביו"ד נסתלקו כל הספיקות לכ"ע, לפי שנקראת דגושה,
וכשהיא בלא יו"ד אינה נקראת בחירק לפי שאין בגט נקודות, ונקראת בסגול או בפתח
לשון פטור חוב לפי שהטי"ת רפא, וגם כן יש ספק אחר כמו שנבאר לפנינו, הילכך אין
להקל.
אמנם המקום המכריע ענין זה הוא בפרק המגרש [גיטין פה ע"ב] דאמרינן התם ולורכיה
לוא"ו דתרוכין ולוא"ו דשבוקין, כדי שלא יובן תרוכין דנשים אחרות. אי נמי שהוא
אומר לה שהיא שבקה וגירשה אותו. והקשה הרא"ש בפסקיו [סי' ד] גם בתוספותיו,
דאמאי לא קאמר נמי ולורכיה לוא"ו דפטורין, כדי שלא נאמר פטורין דעלמא. אי נמי
שהיא פטרה אותו וכו'. פירוש, כלומר דמאחר דגרסינן במתני' גבי גופו של גט שלשתן
כמו שכתבו התוספות דהתם בנדרים [ה ע"ב] גרסינן בהדיא שלשתן, והכא נמי עיקר
הגרסא שלשתן. וכן כתוב בתוספי הרא"ש גם כן. וכן גריס הרי"ף [מה ע"א] והרמב"ם
[פ"ד מגירושין הי"ג] ורש"י [שם] והרשב"א [שם ד"ה הא] כמעט אין חולק בזה אלא
מעוטא דמעוטא. ותירץ הרא"ש דה"ה נמי דצריך לאורכיה ואו דפטורין, אלא דלאו כי
רוכלא ליזיל, ותרתי מינייהו נקט. ובתר הכי אסיק הרא"ש דמכאן משמע דאין יו"ד
בין תיו דתרוכין לרי"ש, וכן בין שי"ן דשבוקין לבי"ת, דאם איתא שיש יו"ד אפילו
יקצרו הווין כיודין, ויכתבו תירוכין ושיבוקין ליכא למטעי כלל שום משמעות אלא
מפני שאין יו"ד בתרוכין ושבוקין איכא למיטעי במשמעות. והשתא ניחא דלא חשיב
להאריך וא"ו דפטורין, שאין צורך מפני שיש יו"ד בין פ"א לטי"ת בלישנא דתרגומא
דספר כריתות דמתרגמינן גט פיטורין, הילכך אפי' יעשה הוא"ו כמו יו"ד ליכא
למיטעי כדפירשנו. זהו תורף דבריו ז"ל.
וממה שלא הזכיר הגמ' אריכות וא"ו דפיטורין, אנו מבינים שיש יו"ד בין פ"א
לטי"ת, כמו שממה שהזכיר ארוכות וא"ו דתרוכין אנו מבינים שאין יו"ד בין תא"ו
לרי"ש, הכי נמי ממה שלא הזכיר אריכות וא"ו בפטורין אנו מבינים כדפירשתי. וזה
הדרך בעצמו תפס הרמב"ם ז"ל בספרו שקראו משנה תורה כלישנא דגמרא, ומה שאנו
מפרשים בגמרא יתפרש בדבריו, שהקושיא בעצמה תתחזק יותר להרמב"ם והרי"ף שהם
מפרשים, ודרכם להאריך ולפרש יותר, דודאי היה להם להזכיר אריכות וא"ו דפטורין.
ותו דאין אנו יכולים לתרץ בהרמב"ם כתירוץ ראשון של הרא"ש, דלאו כי רוכלא הוא
ליזיל, ואין הכי נמי שצריך להאריך נמי וא"ו של פטורין. דהא ליתא אלא למאן
דגריס פטורין בסוף תרוכין שבוקין פטורין איכא למימר תנא ושייר. אבל הרמב"ם
גריס פטורין באמצע תרוכין פטורין שבוקין, ואיך דלג לאחרונה והניח האמצעית. אלא
ודאי כדפירש הרא"ש בגמרא, דפשיטא להו דבלשון ארמי פיטורין ביו"ד בין פ"א
לטי"ת, כדמתרגמינן גט כריתות גט פיטורין. וכבר הקדים הרמב"ם ז"ל שבכל לשון
שיכתוב צריך שידקדק באותו לשון שלא יובן שתי משמעיות, הילכך לא הוצרך להביא
אלא המוזכר בגמרא, כמו שלא הוצרך ללמד דתרוכין ושבוקין הם בלא יו"ד בין תי"ו
לרי"ש, ובין שי"ן לבי"ת. הילכך מדלא כתב אריכות בוא"ו דפיטורין באינך, על כרחך
משום דס"ל דאיכא יו"ד בין פ"א לטי"ת דפיטורין. ואנן נמי מאחר שאין אנו נוהגים
להאריך וא"ו דפטורין, על כרחינו אנו צריכין לכתוב יו"ד בפיטורין. ועל דבר זה
סמך מוהררי"ק שפסק פסול להדיא. ונ"ל עוד דאפילו החולקים על הרא"ש בזה, שהם
סמ"ג [עשין נ] ור' יחיאל ורבי יואל וכו', הוא משום דס"ל בס"ד דהרא"ש דצריך
לאורוכי הווין כולם והפטורין גם כן.
וכן נראה בהדיא בהגהות המרדכי שהביא סברת רבי יצחק בר אברהם ז"ל דאין יו"ד בין
תי"ו דתרוכין לרי"ש וכן בין שי"ן דשבוקין לבי"ת וכן בין פ"א דפטורין לטי"ת,
כדאמרינן בהמגרש ולורכה לוא"ו דתרוכין ודשבוקין ואם יש יו"ד אין צריך להאריך
הוא"ו. הא קמן דכולהו שלשה ווין בחדא מחתא נחתינהו וטעם אחד להם ע"כ. ומייתי
שם בשלטי הגבורים על הגהות המרדכי [סי' תמו] באותם התשובות קדמוניות שמביא
ויאריך וא"ו דשבוקין וא"ו דפטורין ושניהם ביו"ד א' ע"כ. והעד הנאמן בדברינו
סמ"ג שהוא המיוחד מן הג' החולקים על הרא"ש, וכתב ז"ל ז"ל, וכן יאריך ווא"ו
דבאמצע תרוכין שבוקין פטורין דלא לשתמע תריכין שביקין פטורין, וקאי אנשים
דעלמא. משמע שאין יו"ד אחר התי"ו ולא אחר השי"ן ולא אחר הפ"א ע"כ. ומי שאין
עיניו טרוטות יראה איך תלאן זו בזו. וגם אריכות וא"ו דפטורין כתב אותו בדבר
פשוט, וחסרון היו"ד בדרך משמע. וגם ראיתי ברבנו ירוחם שהביא הסברא הראשונה של
אריכות הוא"ו. וגם הסברא השנית של יו"ד דפטורין להחמיר. וכן הביא מוהר"ר שמואל
ן' סיד שתי הסברות אריכות הוא"ו ויו"ד יתירה. מעתה היכי ניזול בתר איפכא לבטל
המנהג ההגון, ולנהוג קלות ראש לכתחלה בחסרון היו"ד ובקיצור הוא"ו לא כמר ולא
כמר, מאחר שבחסרון היו"ד או בקיצור הוא"ו יש שני חששות גדולות, האחד דלא משמע
לשון גרושין אלא לשון פטור חוב, כדמשמע בהתקבל. והשני דמשמע פטורין דעלמא, אי
נמי שהיא פוטרת אותו כדמשמע בהמגרש. וכבר כתב הריב"ש שאין לסמוך על מי שאמר
דלאו דוקא יאריך אלא שלא יקצר אלא בשעת הדחק.
ודבר זה נראה לי כפתור ופרח לסלק כל המחלוקות ולעשות שלום בין שלשה עמודי
ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ולזכות את מוהררי"ק זכות נאה ומתקבל הגם כי
דבריו אינן צריכין חיזוק.
ועתה אשא עיני אל ההרים הרי ישראל מלפני. ומעיד על היושבים בראשונה על כסא
ההוראות, להורות על אודות חמרות טהורות דיני גזרת החקים והתורות, שלא לפרוץ
גדרות אשר גבלו הראשונים בענין גיטין, אם כשר הדבר שלא ליתן גט זה לכתחלה
במקום שאפשר להביא אחר בעוד שלשת ימים. או אם אחר שהסכימו ב"ד של שלשה לעכבו
עד ישלחו להביא טוב ממנו אם ראוי לקפוץ וליקנו. ולמאורות תורתם אנו מקוים על
הדין ועל האמת. והאל יצילנו משגיאות וידריכנו בנתיבות פליאות. ויהיו דברינו
בעיני כל רואיהם לרצון.
נאם אברהם מונסון
[תשובת רבינו להנ"ל]
תשובה, תחלת כל דבר ראיתי לעמוד על מה שכתב כ"ת וז"ל, ועיקרן של דברים כשנדקדק
תחלה היכא רמיזא בגמרא יו"ד דפיטורין. וכבר פירש לנו הרא"ש בפסקיו [סי' ד] גם
בתוספותיו ענין זה דבשני מקומות בגמרא יצא לנו רמז ענין זה וכו'. ואומר לכ"ת
כי כאן במקומינו אינו נמצא שום ספר מחידושי המפרשים מכתיבת יד, ואם אפשר שימצא
ביד איזה איש מיוחד, אין ידי שולטת בהם שאוכל לעיין בדבריהם, אך אמנם אכתוב על
פי מה שכותב כ"ת בשמם. והן אמת שהרא"ש בפסקיו פ' המגרש [שם] כתב שצריך לכתוב
פיטורין ביו"ד אחר הפ"א, והוכיח זה מדאמרינן בפ' התקבל [גיטין סה ע"ב] פיטרוה
דבריו קיימין, פטרוה לא אמר כלום, דפטרוה מחוב משמע.
והן אמת דממה שכתב רש"י שם בפרק התקבל גבי הך דינא דפיטרוה ופטרוה בלשון
ראשון, יש להוכיח שצריך לכתוב בגט פיטורין ביו"ד בין פ"א לטי"ת דכיון דכתב
דפיטרוה בחירק הוי לשון כריתות. ובנקודה אחרת בין פתח בין שוא משמע לשון פיטור
וחובה, אם כן הגט שאין בו נקודות צריך לכתוב יו"ד אחר הפ"א כדי שיקראו פיטורין
בחירק, שאם לא יכתבו כן לא יקראו הפ"א בחירק כי אם בשוא או פת"ח, ויאמרו שהוא
לשון פטור וחובה. דבשלמא כשהוא מבטא בשפתיו ומצוה מתוך המבטא ניכרת כוונתו אם
אומר פיטרוה בתנועת חירק או פטרוה בתנועת פת"ח.
והנה הלשון האחרון שכתב שם רש"י בפ' התקבל דהוי איפכא, דאם אמר פיטרוה לא אמר
כלום, ואם אמר פטרוה דבריו קיימין, ולשון זה לא הזכירו הראש בפסקיו. אמנם לפי
הנראה ממה שכותב כ"ת יראה שהרא"ש הזכירו בתוספותיו. וזה לשונן, ובלשון האחרון
פי' הפוך גבי פטרוה דכי אמר פטרוה והפ"א פתוחה כמו שברו דברו פטרו אנו צריכין
להדגיש הטי"ת בדגש. וכשאנו מדגישין הטי"ת בדגש, הוא מלשון גט פיטורין, דהתם אף
על פי שהפ"א הוא בחירק, מכל מקום הטי"ת דגושה, שאינו צווי אלא שם דבר. אבל
כשאנו אומרים פטרוה בחירק תחת הפ"א הטי"ת הוא רפויה. כמו אמרו שלחו, שהמ"ם
רפויה, ואינו מלשון גט פיטורין, דבגט פיטורין הטי"ת דגושה, והכא הטי"ת רפויה,
והוא מלשון פיטור וחובה. ולעולם גט נוסחאת פיטורין בתרגום כמו שתרגם אנקלוס גט
כריתות גט פיטורין, דלא פליגי בתרגום, ע"כ יראה מדברי מכ"ת שמעתיק לשון תוספי
הרא"ש. ויראה מדברי כ"ת שכמו שיש להכריח מהלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל שצריך
לכתוב פיטורין ביו"ד אחד הפ"א, גם כן יש להכריח זה מתוך הלשון האחרון שכתב
רש"י ז"ל.
ואני בעוניי איני רואה מקום להכריח מהלשון האחרון רש"י ז"ל, שצריך לכתוב בגט
יו"ד אחר הפ"א של פיטורין, שאין מקום לומר שצריך לכתוב יו"ד אחר הפ"א כדי שתהא
הטי"ת נרגשת, שכ"כ באה הטי"ת מודגשת בחסרון היו"ד כמו בכתיבתה, כי תיבת שניהם
פטורין בחסרון היו"ד בשוא תחת הפ"א, או תיבת פיטורין ביו"ד אחר הפ"א, ותנועת
הפ"א בחירק, הטי"ת באה בב' בדגשות בשוא.
והנה החילוק שכתב רש"י בלשון אחרון שיש במצוה בלשון פטרוה בפתח תחת הפ"א או
פיטרוה בחירק תחת הפ"א הוא, דבלשון פטרוה בפתח הטי"ת היא נרגשת, דמשמע גבי
פיטורין ומלת פיטרוה בחירק הטי"ת היא רפויה, ואינו מלשון גט פיטורין. דאי לשון
פיטורין, היה לו להדגיש פטרוה. באופן שאיני רואה מקום מדברי רש"י ז"ל להוכיח
מלשון זה האחרון שיש לכתוב בגט פיטורין ביו"ד בין פ"א לטי"ת. ואי לא דמסתפינא
הוה אמינא דרש"י ז"ל ס"ל לפי לשון זה האחרון שכתב, דמאי דקאמר בגמ' בפרק המגרש
[גיטין פה ע"ב] ולורכיה לוא"ו דתרוכין ולוא"ו דשבוקין, הוא הדין לוא"ו
דפיטורין, והאי דלא חשביח, היינו מטעמא דאטו כרוכלא לחשיב וליזיל. ובאריכות
הוי"ו של פיטורין ממילא משמע דבחירק קרינן, ומשום שלא יובן פטורין דנשים
אחרות, או שהיא פוטרה אותו, מאריכין הוא"ו כי היכי דאמרינן בתרוכין ושבוקין.
דאם מאי דכתיב גט פטורין הוי לשון פיטור וחובה מה בצע באריכות הוי"ו.
והשתא יראה לומר דאיברא דמהלשון ראשון שכתב רש"י איכא לאוכוחי דכתבינן בגט
פיטורין ביו"ד בין פ"א לטי"ת, וכמו שכתב בפסקיו. אמנם מהלשון האחרון אין
להוכיח משם שום הוכחה היאך ככתוב בגט, ולא בא אלא להודיע כי כשהוא מצוה ואומר
פטרוה בדגשות הטי"ת דהיינו פטרוה, מורה שכוונתו שיכתבו גט פיטורין ולא כיוון
על פיטור וחובה. ועם כל זה עדיין איני יכול להלום דברי כ"ת שכתב שמלשון האחרון
יש ג"כ להכריח.
סוף דבר יהיו הדברים דברי הרא"ש בתוספותיו, או יהיה דברי כ"ת הם דברים בלתי
מובנים לענייות דעתי.
ומלתא אגב אורחיה אמינא שתמהתי על כ"ת ושכלו הזך, במה שכתב וז"ל, ואין לפרש
דפליגי רש"י ורבותיו בתרגום גט כריתות אי מתרגמינן גט פטורין, דמר גריס גט
פטורין בחירק ורש"י דגריס גט פטורין בפת"ח. והאריך כ"ת הרבה לבטל ולהוכיח שאין
לפרש כך, כי ודאי טרח כ"ת בזה טירחא מבלי צורך במחילה מכ"ת, כי אין מקום לומר
ואין להעלות על הדעת ואפילו באפשרות רחוק דפליגי רש"י ורבותיו בחילוף הנקודות
היכי גרסינן.
עוד כתב כ"ת דבר אחד בשם הריטב"א וז"ל, והריטב"א ז"ל פי' שפטרוה הוא נראה לשון
עבר כמו פטרו אותה, ולכך הוא רפה הטי"ת, אבל פיטרוהו הוא להבא, ולכך הטי"ת היא
דגושה. וכבר כתבתי לכ"ת שאין בידי שום ספר מאלו החדשים, אמנם על פי מה שהעתיק
כ"ת לשון הריטב"א אומר שלא יכולתי להבין דבריו במה שכתב שמלת פטרוה הוא לשעבר,
ולכך הוא רפה הטי"ת, כי מי הגיד לו שהאדם המצוה לא בטא בשפתיו ואמר פטרוה בשוא
נעה נדגשת תחת הטי"ת, ולאו שוא נחה בלתי נרגשת תחת הטי"ת, ואם בטא בשוא נעה
תחת הטי"ת, על כרחין להבא משמע ולשון צווי והטי"ת דגושה.
וגם מה שכתב אבל פיטרוה הוא להבא ולכך הטי"ת דגושה, אדרבה איפכא מסתברא, דאי
להבא משמע הטי"ת היא רפויה, וכשמשמע לשעבר היא דגושה ע"כ. ומה שנראה לי בזה
הוא, כי אפשר שנזדמן לפני כ"ת נוסחא מוטעת בדברי הריטב"א שתלה החילוף מהיות
פטריה בנקודת פתח תחת הפ"א, או פיטרוה בנקודת חירק תחת הפ"א. אבל הנראה בעיני
דנוסחאת דברי הריטב"א ז"ל דשתיהם הם בנקודת פתח תחת הפ"א, אלא שהחילוף הוא
בנקודת הטי"ת דהראשון נקוד בשוא נחה בלתי נדגשת תחת הטי"ת והיא רפויה, ולשון
זה אפשר לפרשו בשני פנים, אם לשעבר ואם להבא. וכיון דאפשר לפרשו בלשון עבר,
להכי אין דבריו קיימין, אבל כשאמר פטרוה בשוא נעה נרגשת תחת הטי"ת והיא דגושה,
משמעותו הוא להבא ולא זולתו, והוי לשון צווי, ולהכי דבריו קיימין. ובהכי
נסתלקו הקושיות שהקשיתי.
עוד כתב כ"ת וז"ל אמנם המקום המכריע ענין זה הוא בפרק המגרש דאמרינן התם
ולורכיה לואו דתירוכין ולוי"ו דשבוקין כדי שלא יובן תרוכין דנשים אחרות. אי
נמי שהוא אומר לה שהיא שבקה וגרשה אותו. והקשה הרא"ש בפסקיו גם בתוספותיו
דאמאי לא קאמר נמי לוי"ו דפטורין כדי שלא נאמר פטורין דעלמא. אי נמי שהיא פטרה
אותו וכו'. עד ותירץ הרא"ש דה"ה דצריך לאורוכיה וא"ו דפיטורין, אלא דלאו כי
רוכלא ליזיל ותרתי מנייהו נקט, ובתר הכי אסיק הרא"ש דאין יו"ד בין תי"ו
דתרוכין לרי"ש, וכן בין שי"ן דשבוקין לבי"ת. ואם איתא שיש יו"ד אפי' יקצרו
הווין כיודי"ן ויכתבו תריכין ושביקין ליכא למטעי כלל שום משמעות, אלא מפני
שאין יו"ד בתרוכין ושביקין איכא למטעי במשמעות דהשתא ניחא דלא חשיב להאריך
ואו"ו דפיטורין שאין צורך, מפני שיש יו"ד בין פ"א לטי"ת כלישנא דתרגומא דספר
כריתות, דמתרגמינן גט פיטורין. הלכך אפילו יעשה הוי"ו כמו יו"ד ליכא למטעי
כדפירשנו, זהו תורף דבריו ז"ל.
יראה מדברי כ"ת שכל זה הוא תורף דברי הרא"ש ז"ל, והנה ראיתי שיש לדקדק בדברי
הרא"ש ז"ל במה שכתב דכיון שכתב דאי הוה כתבינן יו"ד אחר התי"ו דתרוכין ואחר
השי"ן דשבוקין לא הוה צריך לאורוכי הווי"ן, דליכא למיטעי וכתב דהשתא ניחא דלא
קאמר גמרא דצריך לאורוכיה ואו דפיטורין, דכיון דכתוב יו"ד אחר הפ"א תו ליכא
למטעי, דיש לתמוה דאם כן מ"ש דגבי תרוכין ושבוקין לא כתבינן יו"ד אחר התי"ו
דתרוכין והשי"ן דשבוקין, ומצריכינן להאריך הווין כי היכי דלא נטעי ובפיטורין
כתבינן יו"ד אחר הפ"א ותו לא מצריכינן להאריך הוי"ו, נעביד בכלהו בחד גוונא או
נכתב יו"ד בכלהו ולא נאריך הוי"ו, או נאריך הוי"ו בכלהו ולא נכתוב יו"ד בשום
חד מנייהו. והאמת שהיה אפשר לומר דפשיטא ליה לגמרא שצריך לכתוב יו"ד בתיבת
פיטורין אחר הפ"א, ומשום הכי לא הצריך לאורוכיה הוי"ו, אבל במלת תרוכין
ושבוקין לית לן שצריך לכתוב יו"ד אחר התי"ו והשי"ן, ומשום הכי קאמר שצריך
להאריך הווין. וכל זה הוא דוחק.
גם כי ממה שכתב כ"ת יראה שממאן בזה, וזה לשון כ"ת, הלכך מדלא כתב אריכות בוי"ו
דפיטורין באינך על כרחיך משום דס"ל דאיכא יו"ד בין פ"א דפיטורין לטי"ת
דפיטורין, ואנן נמי מאחר שאין אנו נוהגים להאריך וי"ו דפיטורין, על כרחינו אנו
צריכין לכתוב יו"ד דפיטורין. יראה מדברי כ"ת אלה שאם היינו מאריכין הוי"ו של
פיטורין אין להקפיד אם לא נכתוב יו"ד של פיטורין.
ועוד יש לי להוכיח זה ממקום אחר מדברי כ"ת שכתב אכתבם בסמוך. גם ראיתי שיש
לדקדק עוד, כי הנה ממה שכתב הרא"ש ז"ל יראה דבחד גוונא מהני תרתי סגי לסלק כל
הפקפוקים דאפשר למטעי בהו, א"כ יראה שיש לתמוה על אותם המפרשים והפוסקים שכותב
כ"ת שפסקו להצריך תרוייהו דהיינו היו"ד אחר הפ"א ואריכות הוי"ו, דמה צורך בזה
כיון דבחד מנייהו סגי, או אריכות הוי"ו או כתיבת היו"ד.
והנה לכאורה יראה שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ד מהלכות גרושין נוסחאת הגט,
וכתב תיבת פטורין בלא יו"ד אחד הפ"א. ויש לתמוה על זה דכיון דלפי נוסחאתו אין
צריך לכתוב יו"ד אחר הפ"א א"כ היה צריך לכתוב שצריך להאריך וי"ו של פטורין כי
היכי דלא נטעי. ואין לומר דכיון שכתב אריכות וא"ו דתרוכין ווי"ו דשבוקין לא
היה צריך לכתוב וי"ו של פטורין דלאו כי רוכלא לחשיב וליזול, כמו שכתב הרא"ש
ז"ל דאין מקום לומר כן בדברי הרמב"ם, דכיון שבנוסחתו שכתב כתב תיבת פיטורין
בין תרוכין לשבוקין, לא יצדק לומר דמה שלא כתב אריכות וי"ו של פיטורין, הוא
מטעם דלאו כי רוכלא לחשוב וליזול. דבשלמא למאן דגריס תיבת פטורין בתר תרוכין
ושבוקין, איכא למימר תנא ושייר, אבל להרמב"ם דגריס תיבת פיטורין בנתים איך דלג
אל האחרונה, וכמו שהוקשה זה לכ"ת.
וראיתי לכ"ת שרצה לתרץ זאת התמיהא, ואמר דפשיטא ליה להרמב"ם דבלשון ארמי תיבת
פיטורין ביו"ד בין פ"א לטי"ת כדתרגמינן גט כריתות גט פיטורין. וכבר הקדים
הרמב"ם ז"ל שבכל לשון שיכתוב צריך שידקדק באותו לשון שלא יובן שתי משמעיות,
הילכך לא הוצרך להביא אלה המוזכר בגמרא כמו שלא הוצרך ללמד דתירוכין ושבוקין
הם בלא יו"ד בין תי"ו לרי"ש ובין שי"ן לבי"ת כו'. ויראה דדוחק הוא לומר
דהרמב"ם סמך על מה שלא בא בפירוש בגמרא ובנוסחאות כתוב פטורין חסר יו"ד, ומאין
לנו לומר שסמך על המבין, דפשיטא ליה דבלשון ארמי פיטורין ביו"ד. והנה יש
חולקים בזה כמו שכתב כ"ת ואם כן היה צריך שהרמב"ם יפרש דבריו שלא נטעי.
ועתה אבא לענין פסקא דדינא ואומר, כי הנה מסיום דברי כ"ת נפסק שכתב יראה דאין
להקפיד אם כתב פטורין חסר יו"ד אם יאריך וא"ו דפטורין. וז"ל כ"ת אחר שכתב סברת
הפוסקים שמצריכינן לכתוב יו"ד ואריכות הוי"ו ז"ל, מעתה היכא ניזל בתר איפכא,
לבטל המנהג ההגון, ולנהוג קלות ראש לכתחילה בחסרון היו"ד ובקיצור הוי"ו לא כמר
ולא כמר, מאחר שבחסרון היו"ד או בקיצור הוי"ו יש שני חששות גדולות, הא' דלא
משמע לשון גירושין אלא לשון פטור חוב כדמשמע בהתקבל. והב' משמע פטורין דעלמא,
אי נמי שהיא פוטרת אותו כדמשמע בהמגרש. יראה מדברי כ"ת בבירור שאם האריך הוי"ו
דפטורין אף על פי שלא כתב יו"ד דפיטורין אין לחוש. והנה כבר ידע כ"ת מה
שהסכימו כל הפוסקים, דמאי דקאמר ולורכיה לוי"ו דלאו דוקא אריכות ממש אלא כל
שלא תהא קטנה שיראה כיו"ד קרינן ליה אריכות ודי ומספיק, ואם כן אם תהיה הוי"ו
כשיעור זה שלא תהא נראת כיו"ד אלא כוי"ו בשעורה אין צורך בכתיבת יו"ד. ואומר
לכ"ת כי הן אמת כי פה במקומינו נתפשט המנהג לכתוב פיטורין ביו"ד, גם בנפשכי
אנו כותבים בלא יו"ד בין שי"ן לכ"ף, ועם כל זה אם יארע שהסופר יטעה ולא יכתוב
יו"ד בין פ"א לטי"ת דאריך הוי"ו דפטורין, או שיכתוב בנפשיכי בשני יודין, ויהיה
איזה טורח לכתוב אחר, לא הייתי חושש להחמיר לכתוב אחר.
והנה כ"ת כותב בשם הרב הגדול מוהר"י קארו זלה"ה שכתב בפסק הלכה שאם חסרה א'
מהיודין פסול חוץ מהיודין הנוספות בדי תצבייין שאינם אלא מנהג, ויש מי שאומר
שאם לא בא הבעל וערער כשר, ונסמך כ"ת על זה היסוד להחמיר, שאם לא כתב היוד
דפיטורין שהוא פסול. ואני חפשתי בספר מוהר"י קארו ולא מצאתי שכתב כן בשום
מקום. ומה גם שדברי כ"ת בסוף הפסק בלתי מסכימים לזה וכמו שכבר כתבתי. באופן
שלענ"ד לית בזה בית מיחוש כל כך, מכל מקום יש לתמוה על רבני אלכסנדריאה המקום
אשר ממנו שולח הגט שהשיבו שאין לחוש במה שטעו בכתיבת הגט דהגט בא מאלכסנדרי,
והבעל אינו במצרים, מיקרי שעת הדחק. והא ודאי בורכא, דכל היכא דהשיירות מצויות
לא מיקרי שעת הדחק, וכ"ש במקום קרוב כפי הנשמע מאסכנדריאה למצרים דשיירות
מצויות טובא יום ולילה לא ישבותו, דודאי לא מיקרי שעת הדחק. אם כן לדידהו דכפי
הנראה ס"ל דיש לחוש טובא אם לא מטעם שעת הדחק, יראה ודאי דטעם שעת הדחק בזה
בלתי מספיק להקל.
נאם הצעיר שלמה הכהן

מאת: [email protected]

[אלטער טווערסקי - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/11/2022 22:32

תודה רבה לכל המשיבים הנכבדים
ב"ה נעזרתי כבר ע"י תרי גברא יקירא מחברי בית הוועד,
תודה רבה והצלחה מרובה בכל מעשי ידיכם.

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
27.11.22,
22:32:07