כנאמר ע”י החברים, ב’עוז והדר’ יש 2 אנשים בלבד על כל חומר - עורך ומבקר,
ובשעת הדחק ממש מסתפקים בעורך בלבד.
ומכל מקום זה נראה (לעין בלתי מקצועית) כאילו כל הספר עבר גימור ע”י אדם אחד,
כיוון שכללי העריכה הראשוניים הם מרובעים מאד, כדי שהצורה החיצונית כולה תצא
באותו ’שטאנץ’.
אגב, כן נהוג ברוב ככל המכונים, והאחידות של צורת הספר תלויה בסגנון ההוראות
לעורך/מבקר, וביישומם בשטח.
יישר כח לכל המגיבים החשובים על העצות הפרקטיות והסבר התופעה של (חוסר) משמעת
עצמית המצויה בעורכים יותר מבכל תחום אחר.
כדי שכל אחד יוכל למצא לעצמו את העצה הכי מתאימה רצוי להסביר מקודם לכן את
הסיבה שכולנו נתקלים בבעיה זו.
יש 2 סוגי עבודות, עבודה בשכירות ועבודה בקבלנות, ולכל אחת מהם יתרונות
וחסרונות משלה.
בעבודה בשכירות יש את החסרון של לחץ ומשילות מצד המעסיק, ולפעמים תגמול לא
מספק, ומאידך העובד נהנה ממקום, מחשב, ושאר תנאי עבודה נלווים, על חשבון
המעסיק.
לעומת זאת, בעבודה עצמאית העובד חייב לספק לעצמו מקום, מחשב, ושאר תנאי עבודה
נלווים, ומאידך אינו נלחץ ע”י מעסיק חיצוני ששולט על תנועותיו, שעותיו,
העדפותיו, וכו’ וכו’, וכן ביכולתו לקבוע את המחיר שמגיע לו.
העבודה של עורך במכון תורני סובלת בדר”כ משתי סוגי החסרונות כאחד, מחד המעסיק
מלחיץ אותו, מחייב אותו לעבוד לפי העדפותיו, ובדר”כ הוא גם לא מחפש לתגמל את
העורך לפי מה שמגיע לו... ומאידך, הוא אינו מספק לו תנאי עבודה נלווים, ועל
העורך לספק לעצמו את כל הנדרש לצורך עבודתו.
כעת הבה ונחשוב ביחד מה מדרבן את העובד להתמיד בעבודתו, ונגלה שמדובר או בתנאי
עבודה נוחים - מקום נח/מחשב טוב/צוות טוב/אוכל טוב וכו’ וכו’, או בתנאי שכר
מעולים - משכורת מתגמלת/בונוסים/זכויות נוספות וכו’ וכו’.
כלומר אחד משתי פרמטרים אלו (תנאי עבודה/תנאי שכר) חייב להשביע את רצון העובד,
בצורה שתפצה על החסרונות הקיימים בפרמטר השני.
עכשיו אנחנו יכולים להבין את הקושי של עורך תורני, כאשר הוא חייב להשביע
’בעצמו’ את הרצון של ’עצמו’ לפחות באחד מ2 פרמטרים הנ”ל, אחרת אין לו סיכוי
להצליח להתמיד בעבודתו לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך.
לסיכום:
עורך תורני שרוצה להצליח להתמיד בעבודתו חייב בדחיפות לגרום לעצמו להיות מרוצה
מתנאי העבודה שלו בצורה המיטבית ביותר ששייך, באופן שזה יוכל לחפות על תנאי
השכר הגרועים שאותם אין ביכולתו לשפר (למיטב ידיעתי לא קיים לקוח שמשלם שעות
נוספות/חופש/הבראה/ימי מחלה וכו’), ואם אין אני לי - מי לי.
בהצלחה מרובה!
’ב’שתי הברייתות דורשים
הסבר
הסיבה שמוזר לכתוב ברייתות דורשות היא מהסיבה שברייתות לא דורשות ולא דורשים,
התנאים דורשים דרשות שמובאות בברייתות, אם מתייחסים לזה ככה שום דבר לא מוזר
ודו”ק
מאת: [email protected]
לענ”ד בתרי לישנות ל”ק ול”ב מתאים לתרגם רק בלשון זכר
הסבר
לשון זכר הוא המושכל ראשון של הלומד הממוצע, כל זמן שלא מדובר במילה שהיא לשון
נקיבה בודאות, ולכן מומלץ לתרגם את רוב המושגים המופיעים במקור בארמית ללשון
זכר
וק”ל
מאת: [email protected]
ובדידי הוה עובדא שעבדתי במכון המפורסם שלא מעלים ליותר מ45 ש”ח לשעה
כשביקשתי העלאה לא העלו לי כלל
כשאיימתי בעזיבה הם העלו לי 2 ש”ח לשעה
וכשעזבתי בפועל הם הציעו לי עוד 2 ש”ח לשעה בתוספת איום שלא יכניסו אותי בחזרה
לעולם ועד...
אחרי שיצאתי הם כבר רדפו אחרי עם הצעות מעולות בהרבה... אולם אז כבר היה מאוחר
מדי מבחינתי...
אולם יש להדגיש שלא איימתי בעזיבה עד שמצאתי הצעה אחרת
ולא עזבתי למעשה עד שנכנסתי למעשה בעבודה אחרת ווידאתי שהמשכורת הראשונה שולמה
במועדה
ישמע חכם ויוסף לקח
מחיקת כל המילים הכפולות בפעם אחת גורמת לטעויות חמורות ומומלץ מאד להימנע
מפעולה זו.
כמו”כ בהחלפת מילה במילה אחרת מומלץ מאד להימנע מבחירת האפשרות החלף בכולם.
מסופר על כתובה שהופיעו בה המילים ’כדת יוסף וישראל’, התברר שבטקסט המקורי היה
שם החתן משה, והמדפיס נתן הוראה להחליף את כל ה’משה’ ב’יוסף’ ויצא העגל הזה...
לבעל הגמ”ח.
בחוק יש הפסקות על חשבון המעביד.
למעשה הכתב.
כאמור בחוק יש כללים ברורים לעובד חצי יום ולעובד כל היום.
לענ”ד המציאות מראה שעורך עובד כמו מלמד, ולכן נראה לי להשוותם, ולא נראה לי
כלל שהוא צריך לסכם עם הלקוח מראש, כביכול הוא חריג בנוף... כאשר במציאות כל
מי שעובד בעריכה כמה שעות, לוקח פיסקי התרעננות קצרים לאורר את המוח, אחרת
פשוט לא שייך לעבוד.
לסיכום.
הכל כמנהג המדינה.
ובענין אם עריכה דומה למלמדות וחנוונות מזכירות וכיו”ב, כבר כתבתי שזה משתנה
בין מי שעורך שעה או שעתיים ביום, לבין מי שעובד כל היום בעריכה. שהרי זהו
מנהג המדינה, שמזכיר מקבל לדוגמא משכורת על 8 שעות, ובתוכם יש הפסקות התרעננות
קצרות, וכל השוכר פועל הוא על דעת מנהג המדינה, וכדאמרינן בב”מ דרועה בשכר
מותר לו לנום בצהריים בשעתא דניימי אינשי.
מאת: [email protected]
יש בזה מחלוקת בין המומחים למחשבים, אם כדאי כל פעם להדליק ולכבות את המחשב,
או שרצוי יותר להשאירו תמיד במצב דלוק.
מה שנכתב כאן לכבות רק בסוף שעה זה פשרה מצוינת שעונה גם על הצורך לכבות מדי
פעם, ומאידך, להשאיר את התכנות דלוקות, ולא לאפס אותם כל יום.
בכל מקרה, אין לכך קשר עם חישוב שעות העבודה, כי הלקוח משלם על ההדלקה של
המחשב ’שלך’, לפי מה שאתה החלטת. וכל זמן שאתה מדליק את זה בשבילו ולא בשביל
עצמך, עליו לשלם על כך בכסף מלא.
ופשוט שהעורך לא חייב לקנות את המחשב הכי משוכלל עבור כל לקוח מחדש, וכל זמן
שהמחשב בגדר מחשב רגיל ונורמלי, נתקע מדי פעם וכו’, אין מקום לחייבו לחדש את
מחשבו. אא”כ הלוקח התנה זאת, או שמדובר במחשב איטי להחריד, שרובא דעלמא היו
זורקים אותו.
בעבר כבר הארכתי בנושא המדובר מה כלול בשעת עריכה ומה לא.
והיום, לכבוד השאלות החדשות, ניערתי חצני לסכם מה שכתבתי אז.
הכלל הוא הכל כמנהג המדינה.
במדינת ישראל הנוהל הוא כדלהלן:
כשאני עובד על המחשב במשרדו של הלקוח, אני סופר מהזמן שנכנסתי לביתו ועד הזמן
שנשקתי את המזוזה ביציאתי, כולל סידור המחשב וסביבת העבודה, כולל שיחות טלפון
שנעשות במהלך העבודה (שיחות שעוסקות בנושא העבודה או מחירה), הכנת כוס קפה או
יציאה לביה”כ, וכיו”ב.
כמובן שכל זה נוהג במכל שכן כשאני עובד בביתי, מסדר סביבת עבודה בתוך הבית שלי
לצורך הלקוח, מדליק את המחשב שלי לצורכו, עורך שיחות טלפון שנוגעות לעבודה שלו
ולמחיר שהוא אמור לשלם עליה, וכו’ וכו’. זה שהוא לא צריך לספק לי מחשב וסביבת
עבודה לא אומר שהוא לא צריך לשלם לי על הזמן שאני מכין לו אותם.
כל הדברים האלה אמורים ביחס לעבודה קצרה (שעה או שעתיים) שמקובל לעשות אותה
ברצף, ולהפסיק רק לשתיה וכיו”ב, אך בעבודה ארוכה יש מקובלויות ונורמות הנוהגים
בשוק העבודה הכללי, וכמובן שהם תקפים גם בעבודה מהבית, ופשוט, שהרי העובדה
שאני עובד בביתי ולא במשרד לא אמורה לשנות את הנורמה.
כדי לדעת מה נהוג לחשב בתוך יום העבודה ומה לא, יבדוק כל אחד בעצמו בעבודות
שהוא מכיר (מלמדות, חנוונות, וכדו’) ויסיק בעצמו את המסקנות.
הנראה לענ”ד כתבתי.
