נפק"מ נוסף או נפק"מ נוספת

[אליהו ברדנשטיין - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 20:39

זה כמובן לא מונח תקני להטיות כאלו, אבל זה כן מקובל, ואם כן, אז אני חושב
שרוב האנשים משתמשים בזה בלשון נקבה, הנפק"מ היא, נפק"מ אחת וכו'.

--

[במיעוט שיחה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:01

זה לא נכון שלא היה קיים בדורות קודמים. אם זכרוני אינו מטעני זה קיים אפילו
בראשונים מדי פעם. כ"ש בדורות שאחרי

--

[rafael dilman - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:09

לא צריך לקשר כל דבר לאקדמיה ובעלותה על העברית (בפרט שלא ידוע שהם בכלל
התייחסו לזה...) הביטוי במקורו אינו שם עצם ולכן אינו מקבל הטיות כאלה.
אגב, המילה העברית לזהו היא "נפקות" (משתמשים בזה הרבה במסמכים משפטיים), והיא
דווקא כן עצם מופשט.

מאת: [email protected]

--

[מעשה הכתב - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:15

הרב במיעוט שיחה
כתבת
[image: image.png]
אתה מוזמן להחכים אותנו.

מאת: [email protected]

--

[לפני התיבה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:18

אחרי חיפוש קל עלה לי "למאי נפקא מינה" "אין נפקא מינה", בטוחני שיש עוד כמה
וכמה.

--

[chaikel rakow - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:36

הביטוי "הוא" במשפט זה אינו במובן של המילה בלה"ק המקורי שמתייחס לעצם המדובר,
אלא הוא במובן של המילה "איז" באידיש ובאנגלית ומתייחס למציאות של הדבר. ממילא
לא שייך לדקדק לזכר או לנקבה אלא יש לכתוב כפי הנהוג.

--

[אליהו עבוד - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:38

הלכה למעשה מקובל נפקא מינות, וספק אם יש טעם לפסול זאת.

ברור שצורת הריבוי הזאת אינה עולה בקנה אחד עם הדקדוק הארמי. למעשה היא אינה
דקדוקית מסיבות רבות, ובכל זאת יש לה היגיון דקדוקי משלה. כדי שתיווצר צורה
כזאת באופן טבעי צריך לראות במושג נפקא מינה ביטוי קפוא, כלומר ביטוי שאינו
נוטה לפי גוף או מין דקדוקי. יתרה מזו, הה"א של מינה, שהיא כידוע הכינוי החבור
לנסתרת (מינה פירושה "ממנה"), לא נהגתה בפי הדוברים האלה (מן הסתם אשכנזים)
כעיצור (כלומר כה"א הגויה), ונתפסה כסיומת הנקבה העברית -ָה. כך נוצר השעטנז
של ביטוי ארמי וסיומת עברית (הריבוי ־ות).

דקדוק פנימי כזה אינו חדש. כך למשל נוצרה צורת הרבים עם־ארצים / עמרצים /
עם־הארצים לצירוף עם־הארץ (במקום עמי הארץ או עמי הארצות) ואף צורת הנקבה עמת
הארץ או עם ארצית. בדרך דומה נוצרה בעברית ימינו צורת הרבים של סבתא - סבתות,
שאף היא צורת כלאיים: סבְתא - בארמית, וצורת הרבים הארמית היא סבָתא. בעברית
צורת היחיד היא סָבָה והריבוי כמובן סָבוֹת.

דוגמה דומה: המילה אדמו"ר היא ראשי תיבות: אדוננו מורנו ורבנו. לא שייך לומר
האדוננו מורנו ורבנו, ובכל זאת אומרים: האדמו"ר. וכן אדמו"רים, אדמו"רי-.
זה מראה שדברים מעין אלה קבילים בשפה, וכך היא דרך התפתחותה.

מאת: [email protected]

--

[במיעוט שיחה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/01/2025 21:59

רק מקופיא להלן כמה דוג' מתוס'. וזה בדברים המוכחים. גם בעוד מקומות אחרים
אפילו בגמ' יש לדון שנראה כשם עצם ואכמ"ל
כמובן שעם התקדמות הדורות השימוש במושג נהיה יותר ויותר חופשי עד כדי "ויש בזה
כמה נפק"מ" וכדומה

תוס' עירובין צב "אין נפקא מינה"
תוס' יומא יג "דאיכא נפקא מינה"
תוס' ב"ב נו "אף על פי שאין עדות מועיל לענין חזקה מכל מקום נפקא מינה בעדותן"

--

[דוד בהרן - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 14/01/2025 00:38

גם בגמרא כבר נכתב "למאי נפקא מיניה", התרגום לזה לא מחייב להתייחס כשם עצם?

מאת: [email protected]

--

[אליהו סלומון - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 15/01/2025 05:03

את כללי הדקדוק
העברי
ולהבדיל אא"ה הבן יהודאי
אינני יודע
אבל שמתי לב
בכמה ספרים
כשיש קבוצה למשל עשר ספירות או עשר(ה) מאמרות
לא כותבים בלשון נקבה שאז מתייחס לכל המאמרות או ספירות
אלא כיחידה אחת הם
ולצורך כך נחשבים לאו דוקא כל' נקבה כי זה חבילה של כולם ביחד, ואולי החבילה
היא זכר
דאמנם כל יחידה היא נקבה אבל הקבוצה היא דבר חדש ואולי הוא זכר

--

[אליהו עבוד - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 15/01/2025 10:47

לגבי מאמרות, זה לשון זכר (מאמר אחד). ולכן: עשרה מאמרות.
לגבי ספירות, זה לשון נקבה, ולכן: עשר ספירות. ואם ראית עשרה ספירות, זו טעות.

מאת: [email protected]

--

[במיעוט שיחה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 15/01/2025 11:55

ומה שמעניין לציין בהקשר זה זה עשרת הדברות. וההסבר הוא שהיחיד זה 'דיבר', ולא
'דברה'

--