המשך ההודעה המקורית (חלק 2/2)
אכן דברינו מותאמים רק עם דברי שו"ת פנים מאירות (בהקדמה) אשר האריך לבאר, דהא דשפתותיו דובבות, אינו מחייב שהאומר שמועה יזכיר שם אומרה. דהגם שיאמר סתם, או בשם אחרים, קמי שמיא גליא, היולדה והמחזיקה, ושפתותיו דובבות. אך הקפידה שהיו מקפידים לומר בשם אומרה, טעמא, דכשיאמרו השמועה משם אומרה, והוא אדם גדול, השומע ישמע, ומקבלה. וגורסין אותה, ונותנין לב ללומדה, ועי"ז האומרה, שפתותיו דובבות. וציין שם למה שמצינו בכותבות (כה:) שר"ל שמע דבר הלכה מר' אלעזר, ולא קיבל ממנו. ואח"כ שמע דבר זה מר' יוחנן, ונסתכל על ר' אלעזר בעין רעה. שלא אמר לו קודם לכן, ששמע כן מר' יוחנן. והיינו דאם היה אומר לו ר' אלעזר, שר' יוחנן אמר דבר זה, היה מקבל ממנו. וכן ציין לגמ' בשבת (כא:) שאמרו לאביי הלכה משמו של ר' ירמיה, ולא קיבלה. ואח"כ אמרוה לו משמו של ר' יוחנן, וקיבלה. ע"ש. ולאור דברים אלו, הרי שמתבאר היטב כיסוד המבואר, כי כל השיקולים של אמירת דבר בשם אומרו, וחשש הגזל וכו', הכל הוא רק לאחר ששוקלים בפלס, שלא יצא היזק והפסד לגוף החידוש, ע"י מה שיאמרו בשם אומרו, אך אם החידוש בעצמו ירד מרום ערכו מחמת הזכרת שם אומרו, שב ואל תעשה עדיף. [אמנם עי' בשם הגדולים (מע' ספרים אות ז' [כו] ערך ספר הזכרונות) אשר האריך מתחילה לצדד כדברי הפמ"א, אך בסופו קצת מפקפק, דדורות האחרונים יתכן שיש יותר צורך להקפיד להזכיר את השם, דרק בהזכרה מפורשת יוזכר המחבר לטובה ויוסר ממנו כל קטרוג, יעו"ש. ויל"ע האם יש הכרח לדברים].
עוד יש לי לציין, בייחס למה שכתבתי במכתב הקודם וכפי שדברו מזה הפוסקים, דאין ביכולת בעל החידו"ת, לעכב מיד האחרים מלהפיץ את דברי תורתו ברבים. עי' בזה בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כ"ד), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' פ"ד).
בכבוד רב,
יצחק אברהם
ועוד מאמר שנשלח בהקשר לפולמוס הנ"ל:
האם מותר להעתיק מאמרים על שם כותב אחר?
מו"מ בפרטי הדין והמתסעף
מהות האיסור
בפרשתנו (ח, י"ז) "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". המבואר כי תשוקת האדם לכבוד מתבטאת בנטילת מעשי הקב"ה, כאילו הם ממנו, אך ממשיך הפסוק (י"ח) "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה" על האדם להיות תדיר זכרון הקב"ה למען לא יטול כביכול מעשה הקב"ה כאילו הם ממנו. כמו"כ במעשי האדם יש נוטלים עטרה לראשם ממעשי השני, ומתגאה בעטרה לא לו. אנו נדון במאמר זה בפרטי איסור לקחת דברי חברו ולענדם עטרה לראשו.
הגדרת האיסור
"אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (מגילה ט"ו א') יש לדון בגדר האיסור בהעתקת דברי תורה של אחר, ומלבד הענין האמור של "כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם", שהוא ענין להקפיד על בעל המימרא, וע"י זה מקרב הגאולה. לכאורה מצינו בזה פרטי דינים המורים על ענינים נוספים לאיסור וכמבואר.
פרטי הדין
לכאורה מצינו בזה ז' ענינים לאיסור: [א] בתוספתא ב"ק פ"ז ה"ג איתא: שבעה גנבים הן וכו'. המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב. המבואר מזה דנתחדש כעין איסור גניבה, דשייך גניבה בד"ת. [ב] עוד שם איתא: שבעה גנבין הן הראשון שבכולם גונב דעת הבריות. ועתה כשמעתיק דברי חברו עובר בגניבת דברים שע"י יראה כאילו יש בו דעה ממה שאין בו[1]<file:///C:/Users/User1/Desktop/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9F/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%90%20%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%9D%20%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%20%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%20%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%9C%D7%90%20%D7%A9%D7%9D%20%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91.docx#_ftn1>. [ג] איתא בגמ' יבמות צ"ו ב׳ אגורה באהליך עולמים - אמר דוד: רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו שמועה מפי בעולם הזה כדי שיהיו שפתותיי דובבות בקבר ע"ש. והיכא שלא מזכיר שם חברו ע"י זה מפסיד את חברו בהפסד גדול, דעל ידו לא ידובבו שפתותיו (ועי' בסמוך מה שנביא בשם הפנים מאירות). [ד] במסכת אבות פ"ו מ"ז איתא דאחד ממ׳׳ח קניני התורה זה האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ועתה כשאינו מזכיר שמו ע"י מופסד גאולה לעולם. [ה] עובר משום מדבר שקר תרחק, כדמוכח לקמן. (ויש לחלק בין זה לבין גונב דעת וכדבסמוך). [ו] הא דע"י שידעו מי הוא בעל השמועה ידעו כמו מי לפסוק (כגון פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא תמיד כרבא חוץ מיע"ל קג"ם כמבואר בקידושין (נ"ב א' ובעוד). דאיתא בכתובות כ"ח ב' ר"ל דקפיד אתנא דלא דייק בבעל השמועה, דאם היה יודע מיהו בעל השמועה (שהיה ראוי לסמוך עליו) היה פוסק כמותו. ודו"ק.
ועתה נדון בפרטי הדין בעז"ה.
[א] 'גונב תורה'
בשו"ת קנה בושם להגר"מ בראנסדארפער זצ"ל ח"ג סי' קי"ח בא' ששאל אם שומע קושיא בתוך לימודו אם מותר לו להקדים ולשאול את שאלתו כאילו יצאו ממנו הדברים אם יש בזה איסור גניבה או לא. וכתב לו דלא שייך בזה איסור גניבה כיון דהתוה"ק היא מורשה לכל אחד ואחד מעמ"י (שמו"ר ל"ג ז'). אבל צריך לחוש לגניבת דעת. ע"כ ת"ד. והמוכח מדבריו דלא שייך בזה איסור גניבה כלל (אפילו לא כעין) כיון דהתורה שייכת לכולם ואין שייך תורה ששייכת למישהו. ודבריו צ"ב לענ"ד דבהדיא בתוספתא נתבאר דשייך בזה גופייהו איסור ומדוע רק מטעמא דגניבת דעת. ועוד איכא להעיר על דבריו דבגמ׳ קדושין ל"ב א' איתא גבי רב שמחל על כבודו, כבודו מחול כיון דדריש כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, דבריש הפסוק הוא תורת ה', ובסיפא זה תורתו, אלא כיון שעמל בה נקראת כבר תורה שלו. וזה לא כ"כ משמע מדברי הקנה בושם. ואפשר אכתי לחלק דבעלות ממונית לא שייך על תורה ולהכי לא שייך גניבה בד"ת, אבל נמי שייך בעלות על התורה מצד יחס האדם כלפי התורה שעמל בה ודו"ק בזה.
[ב] גניבת דעת
האומר ד"ת שאינם שלו- כאילו נאמרו על ידו, הינם בכלל גניבת דעת- שגונב דעת השומעים ויחשבו ע"י זה שהוא חכם, וזה חלוק משקר (ויבואר יותר לקמן בערך שקר) כיון שלא משקר שזה ממנו אלא גורם לשומעים לחשוב כאילו זה ממנו וכמבואר בתוספתא דלעיל.
במרדכי ב"מ כ"ט ב' וז"ל "המפקיד ס"ת אצל חברו גולל כל י"ב חודש ולא יקרא בו לכתחילה, פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון, וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחילה שלא ברשות, והוא כשאין לו כיוצא בו, לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו. ע"כ. העולה מדברי ר"י גאון, דמותר להעתיק אפילו דשלא ברשות דאדעתא דהכין הפקיד אצלו, ועוד מוכח דשייך בעלות על דבר כזה. ועי' ש"ך סי' רצ"ב ס"ק ל"ה דהביא מקור לד' ר"י גאון מהתוספתא דלעיל ומוכיח דמותר להעתיק. וע"ע בסוף דבריו דפוסק דמותר להעתיק ספר חברו אפילו חברו מקפיד על ההעתקה מטעמא דהתוספתא. ויש להעיר על דבריו דכל מה שנתבאר בתוספתא הוא על גניבת דברי חברו באופן שיראה כאילו הוא אמרו, דזה מיקרי גנב, וא״כ מה מוכיח דמותר להעתיק דברי חברו ללא רשות דמיירי בכלל אפילו בספר שחברו לא כתבו. דהיינו הש"ך מוכיח מהתוספתא דין שסתמא דמותר להעתיק מספר ששייך לחברו ללא רשות הרי הדין בתוספתא הוא לגבי לגנוב את דברי תורתו שחבירו גופיה חידש. ואינו קשור לדיני גניבת ד"ת חברו.
[ג] שפתיו דובבות בקבר
ובטעמא דיהיו שפתותיו דובבות בקבר. ויש לציין דכ״ז מיירי כשמזכיר במותו. וצ״ב דיזכיר שם בעל המימרא ובשמיא יודעים מיהו בעל המימרא ואת שפתיו ידובבו. ומבאר בשו״ת פנים מאירות (בהקדמה) דבאמת לא צריך להקפיד כולי האי בשם בעל המימרא דבגמ׳ יבמות צ״ו ב׳ נתבאר דרבי יוחנן קפיד אבעל אמימרא, ומבואר שם, דכל ־מה שהקפיד רבי יוחנן הוא רק היכא דזה נפקא מינה להלכה שיבואו מזה לידי פסיקת הלכה ובאמת א״צ להקפיד בשמועה שאין בה נפק״מ (כגון חידוש באגדה וכו׳) ובזה יש לבאר ד׳ הגמ׳ קידושין מ״ג א׳ אמר רב יצחק אנא לא רבי אבין ברבי חייא ולא רבי אבין בר כהנא אלא רבי אבין סתם, למאי נפק״מ למירמה דידיה אדידיה, דהיינו דרב יצחק דקדק מיהו בעל המימרא והנפק״מ להלכה. וזה צ״ב דא״כ נימא שפיר נפק״מ למי ידובבו שפתיו בקבר. שמע מינה, דצריך לדקדק טובא בשם בעל המימרא, היכא דזה להלכה.
[ד] כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם
"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" "כל ת''ח[2]<file:///C:/Users/User1/Desktop/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9F/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%90%20%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%9D%20%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%20%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%20%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%9C%D7%90%20%D7%A9%D7%9D%20%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91.docx#_ftn2> שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". וצ״ב אמאי בעי ב׳ מימרות להך דינא. ואמאי לא הביא רבי יוחנן מימרא זו לראיה שצריך לדעת שם בעל המימרא. ובמהרש״א (יבמות שם) מתרץ קושיא זו (השנייה) דטעמא דכל האומר דבר וכו׳ הוא דין כללי כלפי העולם ולא כלפי אותה בעל המימרא. אבל איפה שבעל המימרא מת, עתה מפסידו הפסד גדול ע״י שאין מזכיר השמועה ממנו.
ובטעמא דהמביא גאולה לעולם, אינו מפסידו בזה, אם אינו מזכיר בשמו על ידי זה. (ויש להעיר דאכתי שייך שינזק ע״י שיתאחר הגאולה ולא יקום לתחיה״מ ודו״ק). אך אכתי צ״ב מפני מה בקניני התורה הזכיר דווקא טעם זה ולא הטעם השני דאכתי לפי דברי המהרש״א הטעם של שפניו דוברות הוא יותר חמור מכל האומר דבר בשם אומרו, והנראה ליישב בפשיטות דמח' קניני התורה זה דברים ברובם של בין אדם לחברו (נושא בעול עם הבריות וכו') דע"י העבודה שלו הוא רוכש עוד מעלה ממ"ח הקנינים. וטעמא דשפתיו דובבות הרי מיידי באחד שמת כבר ולהכי לא מצי למינקט הך טעמא אלא כל האומר דבר בשם אומרו דזה שיך בחיים ומח׳ קניני התורה מיירי בב״א לחברו ודו״ק וכדמוכח להדיא גמ׳ מגילה ט״ו א׳ ממרדכי ואסתר ופשוט.
[ה] מדבר שקר תרחק
ובטעמא דעובר משום מדבר שקר תרחק (שיש לחלקו מטעם גניבת דעת הבריות היכא שכותב דבר תורה של חברו ואינו מפרסמו דאז לא גונב דעת הבריות, אלא עובר על שקר כאילו הדברים יצאו ממנו ודו״ק החילוק). לענ"ד יש ראיה מוכרחת מגמ' שבועות ל"א א' מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי ת״ל מדבר שקר תרחק. וצ"ב אמאי התלמיד צריך לתקן את רבו מיד, דמאי שייך מדבר שקר תרחק בזה, הרי בוודאי יודע התלמיד איזה דין שנשמט מרבו, וא"כ אדרבה שפיר מתקנו בסוף ושפיר קרי לדין על שם התלמיד, ואדרבה אם נימא דצריך לתקנו מיד בוודאי יצא שקר שהדין יקרא ע״ש הרב. והרי התלמיד חידש את הדין ובוודאי צריך להקראות על שמו וצ"ע. וא״ת דאתי לאשמועינן שצריך לתקנו מיד כדי שלא יצא שקר מפי הרב, הרי כבר זה השמענו בסמוך במימרא נפרדת דאסור לעשות כן. וצ״ב. וצ״ל דבאמת אין הדין נקרא על שם התלמיד כיון שהרב דן את הדין ועל ידו הובררה נקודה נוספת, אבל באמת הדין הוא ע״ש הרב אלא ע״כ מוכח דאסור לאדם להראות דשייך אליו דין אשר בעצם לא יצא ממנו ויש בזה איסור של מדבר שקר תרחק.
[ו] ידיעת שם בעל המימרא- נפק"מ לפסיקת הלכה
ובטעמא אחרינא דע״י זה ידעו כמו מי לפסוק. הנה כבר הובא ד׳ שו״ת פנים מאירות בקצרה, דטעמא דקפיד רבי יוחנן מיהו בעל השמועה, הוא מכיון דאחר פטירתו יבואו לחזור על שמועתו. אבל אם לא ידעו מיהו בעל המימרא לא יחזרו על דבריו וא״כ שפתיו לא ידובבו בקבר. וע״י זה יפסיד. אבל באמת שפתיו ידובבו אם תוזכר המימרא בלא שמו רק יווצר מזה הפסד דאחר פטירתו וכנ׳׳ל. אך אם זה דבר הלכה לא זאת שלא יחזרו על שמועותיו, אלא גם אם יחזרו על שמועותיו לא יסמכו על זה כיון דלא נודע מיהו בעל המימרא אז ודאי לא תוזכר שמועתו. והנה שיטת הפנים מאירות דכל מה דבעי להזכיר שם ההלכה הוא רק מחמת שאח׳׳כ יבואו לפסוק הלכה כמותם וע׳׳י זה יותר ידובבו שפתותיהם בקבר. והחיד״א בשם הגדולים (מערכת ספרים ו׳ ספר הזכרונות) הוכיח כדבריו דרבי הקדוש כתב הרבה הלכות בסתם משנה ולא פירש מיהו בעל המימרא כיון דהיות דהלכה כסתם משנה א״כ יפסקו כמו זה, ולא חייש לפרש מיהו בעל המימרא. אך בזה יש להעיר דאכתי קי״ל קידושין נ״ג א׳ דסתם הלכה ר״מ היא, וא״כ שפיר תו ידעי׳ מיהו בעל המימרא, ואכתי לא מוכח וצ"ב. אך בהקדמה לספר דברי נחמיה (בהקדמת בן המחבר) פליג על דברי הפנים מאירות, וס״ל דודאי זכות הוא למחבר הספר שיקרא השמועה על שמו, וזה הוכיח דאיתא גמי סנהדרין צ״ג ב׳ נחמיה בן חכליה לא זכה שיקרא שמו על ספרו, וא״כ מוכח בהדיא דאע״ג דזה דברים שאין בהם נפק״מ להלכה (ובוודאי דבנ״ך לא שייך למימר דפסקינן כמר זה, דוודאי אין מאן דפליג על הנ״ך) אם כל זאת - עניין שיקרא על שם בעל המימרא. אך מביא עוד גמי הוריות י״ג ב׳ דקנסו לר׳׳נ ולר"ל דלא תאמר הלכה משמם, ואע״ג דפוסקים כמותם, ומוכח בהדיא דזה הוי ענין שיקרא ע״ש.
