שימו לב — קטגוריית ארכיון
הנושאים בקטגוריה זו הועברו מארכיון קבוצת גוגל, והמשתמשים המוצגים בהם אינם פעילים בפורום.
לקבלת מענה או לתחילת דיון, מומלץ לפתוח נושא חדש בקטגוריה המתאימה.
חיפוש מקור
2022
7
פוסטים
2
כותבים
0
צפיות
1
עוקבים
-
-
תאריך ההודעה המקורית: 15/08/2022 09:29
השולחן ערוך נמצא ב-קד, ז
תבדוק שם בפסקי תשובות ובכף החיים (ובדרשו) אם יש כזו דעהאריכות בנושא,
תראה ב---
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן טז
נשאלתי אודות העומד באמצע תפלת שמנה עשרה, ושמע קדושה, שהדין הוא שאינו פוסק
לענות קדושה עם הצבור, אלא שותק ומכוין למה שאמר השליח צבור, והוי שומע כעונה,
האם צריך להגביה רגליו כשאומר הש"צ קדוש וברוך וימלוך, או לא.
(א) הנה בעיקר הדין ששותק ומכוין להש"צ והוי שומע כעונה, ישנה מחלוקת עצומה
בראשונים, ולאו מילתא פסיקתא היא כלל, ..................... -
תאריך ההודעה המקורית: 15/08/2022 09:29
השולחן ערוך נמצא ב-קד, ז
תבדוק שם בפסקי תשובות ובכף החיים (ובדרשו) אם יש כזו דעהאריכות בנושא,
תראה ב---
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן טז
נשאלתי אודות העומד באמצע תפלת שמנה עשרה, ושמע קדושה, שהדין הוא שאינו פוסק
לענות קדושה עם הצבור, אלא שותק ומכוין למה שאמר השליח צבור, והוי שומע כעונה,
האם צריך להגביה רגליו כשאומר הש"צ קדוש וברוך וימלוך, או לא.
(א) הנה בעיקר הדין ששותק ומכוין להש"צ והוי שומע כעונה, ישנה מחלוקת עצומה
בראשונים, ולאו מילתא פסיקתא היא כלל, ..................... -
-
-
תאריך ההודעה המקורית: 15/08/2022 09:57
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן טז
נשאלתי אודות העומד באמצע תפלת שמנה עשרה, ושמע קדושה, שהדין הוא שאינו פוסק
לענות קדושה עם הצבור, אלא שותק ומכוין למה שאמר השליח צבור, והוי שומע כעונה,
האם צריך להגביה רגליו כשאומר הש"צ קדוש וברוך וימלוך, או לא.(א) הנה בעיקר הדין ששותק ומכוין להש"צ והוי שומע כעונה, ישנה מחלוקת עצומה
בראשונים, ולאו מילתא פסיקתא היא כלל, כי בסוכה (לח:), אמרינן, הוא אומר ברוך
הבא והם אומרים בשם ה', מכאן לשומע כעונה. וכן א"ר חייא בר אבא, חכימיא וספריא
ודרשיא ורישי עמא אמרו שמע ולא ענה יצא. איתמר נמי, אמר ריב"ל משום בר קפרא,
מנין לשומע כעונה, שנאמר את כל דברי הספר אשר קרא (יאשיהו) מלך יהודה, וכי
יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן לפני המלך, אלא מכאן לשומע
כעונה. ופירש"י, מכאן נלמד למי שאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון
לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא. וכן המתפללין בצבור וש"צ אומר קדיש (נ"א
קדושה) ויהש"ר ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה
יחזרו לתפלתן. וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות. עכ"ל. וכ' התוס' ע"ז,
וקשה מהא דאמרי' בברכות (כא:) הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללים, אם יכול להתחיל
ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וה"נ אמרי' התם
במודים. ולמה לן כולי האי, יתפלל כדרכו, וכשיגיע לשם ישתוק ויכוין, אלא ודאי
שאם היה שותק היה הפסק בתפלה, ומיהו שמא אף על גב דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף
ומצוה מן המובחר. ע"כ. והתוס' בברכות (כא:) הוסיפו שר"ת ור' יצחק חולקים על
רש"י, וס"ל שאדרבה אם שומע כעונה הוי הפסק אם שותק ומכוין להש"צ, וסיימו: ומ"מ
כבר נהגו העם לשתוק ולשמוע. וגדול המנהג. ע"כ. וכ"כ המרדכי ברכות שם /כא/.
ובשאלתות דרב אחאי גאון (שאלתא א', בד"ה תניא ר' יוסי), כ' וז"ל: והיכא דקא
מצלי ושמע איש"ר שותק ואינו עונה, וכיון דשמע ליה כמאן דמצלי דמי. ע"כ. והרד"א
(בסדר שחרית של חול דל"ג ע"ג) כ', שרבינו סעדיה גאון ורבינו חננאל פסקו כבה"ג
ורש"י ששותק ומכוין והרי הוא כעונה. ובס' האשכול (הל' תפלה ס"ס יא) כ' שכן דעת
רבינו האי גאון, והגאון ר' יצחק (הרי"ף). וסיים, ויש מי ששואל שאם שומע כעונה
למה ישתוק באמצע תפלה לקדיש ולקדושה, הא הוי הפסקה, וחזי לן דלא הוי הפסקה,
כיון ששותק משום שבחו של מקום. ע"כ. וכ"כ תר"י בשם רבינו האי גאון והרי"ף. גם
בשיטה לרבינו אברהם אלאשבילי, אביו של הריטב"א (ברכות כא: עמוד שלג) כ',
ורבינו האי גאון וכל סיעתו ז"ל אמרו ששותק ומכוין (כצ"ל), דכי אמרי' שומע
כעונה והוי הפסקה, ה"מ בדברים אחרים, אבל לקדיש ולקדושה ששבחו של מקום הוא לא
דיינינן ליה הפסקה ושרי. ע"כ. וכן פסק במחזור ויטרי (עמוד כא). וראבי"ה ברכות
(סי' סו). והמאירי (ברכות כא:). ובס' המאורות (ברכות שם). והרשב"ץ בפי' לברכות
(שם). כל קבל דנא מבואר בשבולי הלקט השלם (סי' כ) שדעת רב פלטוי גאון שאינו
רשאי לשתוק לקדושה באמצע תפלתו, ואין לו בכך עון, כי אתא רב דימי אמר וכו',
משל למה הדבר דומה, לב' עבדים שנצטוו לשתי מלאכות, כל אחד ואחד במלאכתו הוא
עוסק, ואין אחד עוסק במלאכת חבירו. ע"כ. וכ"כ הראב"ן בס' המנהיג (הל' תפלה סי'
ב) בשם רב נטרונאי גאון. ע"ש. וכ"כ הארחות חיים (הל' תפלה סי' צב) בשם גאון.
ושכ"כ ר"ת ור' צדוק, (נראה דצ"ל ור' יצחק, והוא ר"י בעל התוס'), ודעת רה"ג
ור"ח ורש"י ששותק ושומע כעונה, ושכ"פ הר"י מקורביל ור' ברוך. ע"ש. וכ"פ האור
זרוע (סי' צז) כר"ת ור"י הנ"ל דהוי הפסק. וכ"פ בהגמ"י (סוף פ"י מה' תפלה). וכן
דעת הרשב"א בתשובה ח"ה (סי' יג). והובא בקצרה בבית יוסף (סי' כה). ותלמידי ר'
יונה כ', שדבר שתלוי במחלוקת בין עמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד
כמר עביד, ודעבד כמר עביד, ובלבד שיכוין לו /לבו/ לשמים. ע"כ. והריטב"א בחי'
לסוכה (לח:) כ', דהאי דקי"ל שמע ולא ענה יצא, היינו דוקא בשראוי לענות אבל אם
אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא
בשמיעה, ולפיכך אמרו (בברכות כא:) מי שנכנס לבהכ"נ וכו' שאם אינו יכול להתחיל
ולגמור עד שלא יגיע הש"צ לקדושה לא יתחיל, כדי שיאמר קדושה עם הצבור, ולא סגי
ליה במה שישתוק בתוך תפלתו, מכיון שאינו רשאי לענות, ומ"מ יש לו לשתוק ולשמוע
כדברי הגאונים, ואף על פי שאינו רשאי לענות יוצא בכך, וכן דעת רבותי, אבל גדול
אחד מגדולי הדור אמר שאין לו לשתוק, שא"כ למה אמרו שלא יתחיל בתפלתו, יתחיל
וישתוק ויכוין והו"ל שומע כעונה, וממה שכתבתי יש לדון דלק"מ. וכן דנתי לפני
רבותי נר"ו. ע"כ. (וכנראה שבסוף דבריו נתכוון להרשב"א שכ' בתשו' ח"ה סי' יג
הנ"ל להביא ראיה זו דהו"ל הפסק. ודו"ק). ולכאורה דבריו צריכים ביאור, כי בתחלה
כ', שאם עומד בתפלה ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה, ואילו לבסוף מסיים,
שמ"מ יש לו לשתוק ולשמוע כדברי הגאונים ואף על פי שאינו רשאי לענות יוצא בכך.
והני מילי מרפסן איגרי. ואפשר לומר שכוונתו ז"ל דאע"ג דדין שומע כעונה בעלמא
הוא אף לכתחלה, כדאמרי' הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' מכאן ששומע
כעונה, והתם לכתחלה מיירי, ה"מ כשראוי לענות, משא"כ כשאינו ראוי לענות, כגון
שעומד בתפלה שאינו רשאי להפסיק, לא מהני לכתחלה להתחיל ולשמוע קדושה בתפלתו,
לכן צריך להמתין, אבל בדיעבד יוצא גם בזה. וע' בהר"ן (סוכה לח:) דארכבה אתרי
ריכשי, ע"ד התוס' דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף והוי מצוה מן המובחר וכ'
ג"כ כעין דברי הריטב"א לחלק בין כשראוי לענות או לא. ע"ש. וצל"ע. ובשבולי הלקט
(סי' כ) כ' וז"ל, וה"ר אברהם בר שלמה זצ"ל כ', היכא אמרי' שמע ולא ענה יצא
במקום שיוכל לענות כהנך דסוכה, אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא
בשמיעה, ודמיא לדר' זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל
שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ע"כ. ומוכח דס"ל כד' ר"ת ור"י שאינו רשאי
לשתוק ולכוין להש"צ, דהו"ל הפסק, כיון שאינו יוצא י"ח כלל, ובילה מעכבת בו.
והשאגת אריה (סי' ו) פסק שהאלם שאינו מדבר יוצא י"ח ק"ש ותפלה ובהמ"ז כששומע
מאחר, דשומע כעונה, ואף על פי שהשה"ל (הנ"ל) מחלק בין כשראוי לענות או לא,
וא"כ כ"ש אלם שאינו יכול לענות, מ"מ מד' בה"ג ורש"י דפליגי, וס"ל ששותק ומכוין
ויוצא י"ח, אלמא דפליגי על השה"ל, ושאני ענין בילה דלכתחלה הא כ' רחמנא שצריך
בילה למצוה, אבל הכא אף לכתחלה שומע כעונה דמי, וכן מוכח מהטור יו"ד (סי' א)
שהשומע ואינו מדבר שוחט לכתחלה כששומע הברכה מאחר. ע"ש. ולא זכר שר מהריטב"א
והר"ן הנ"ל. וע' במגן גבורים ובערך השלחן (סי' נה). ע"ש. (וע' בפסקי הרי"ד
לברכות (כא:) שנראה דס"ל כד' ר"ת ור"י, שכ', דקדושה ואיש"ר שהן קילוסין להקב"ה
אינו יוצא י"ח עד שיוציא מפיו עם הצבור, ולא אמרי' שומע כעונה אלא בברכות,
שאל"כ אמאי אמרי' הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין וכו', נימא שיתחיל בתפלה,
וכשיגיע ש"צ לקדושה יפסוק וישמע ויצא י"ח, א"ו ש"מ דלא יצא י"ח. ע"כ. ובשבולי
הלקט שם אחר שהביא דברי ה"ר ישעיה הא' הנ"ל, סיים: והילכך אל יתחיל, אבל לאחר
שהתחיל להתפלל מפסיק ושותק ואינו עונה, דכיון דשמע כמאן דעני דמי. עכ"ל. ונראה
שהיא הכרעת בעל שה"ל, ואין זה מדברי ר' ישעיה הא'. ואף שהריא"ז בפסקיו כ' כד'
רש"י והגאונים ששותק ומכוין, נראה דאיהו ז"ל תנא ופליג על מר זקנו ר' ישעיה
הא' הנ"ל. והרה"ג המו"ל בפסקי הרי"ד הערה קכב לא כ' כן. והנלע"ד כתבתי). ומרן
הב"י (סי' כה וסי' קט) ובש"ע (סי' קד ס"ז וס"ס קט), פסק, שישתוק ויכוין להש"צ
ויהא שומע כעונה. ונראה דה"ט משום שכן דעת רוב הגאונים, והתוס' עצמם סיימו
שמנהג העולם כן, וגדול המנהג. וכ"כ המרדכי. ולכן הכריע שישתוק ויכוין. וכן
פסקו האחרונים. [וסמך לזה ממ"ש (בקידושין מ) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה
למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנא' און אם ראיתי בלבי לא
ישמע ה', אכן שמע ה' הקשיב לקול תפלתי, כלומר שאף שלענין הפסק לא חשיב השומע
קדושה ואיש"ר כעונה, מ"מ נחשב כעונה לענין מצוה, כלשון השאלתות הנ"ל דכמאן
דמצלי דמי. וכן פירש בס' תהלה ותפארת (תהלים סו). וכ"כ בשיחת חולין של ת"ח.
וכיו"ב כ' בשו"ת תורת יקותיאל (סי' יב) בשם החת"ס בתורת משה. וכ"כ מדנפשיה
מהר"י משאש בשו"ת מים חיים (סי' כד). ע"ש. וע"ע בספר מלוא הרועים (מע' הרהור
כדבור דמי אות ז). ובשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ג אות יד) ובמילואים שם.
ודו"ק].(ב) ואנכי הרואה להגרי"ח בס' עוד יוסף חי (פר' משפטים אות ו), שכתב, והא דקי"ל
שותק ושומע ומכוין לקדושה ונחשב כעונה, זהו דוקא באופן ששומע מפי ש"צ קבוע,
שדרכו לכוין להוציא י"ח כל הצבור ששומעים קולו בכל דבר שבקדושה, אבל השומע
קדיש וקדושה מחזן שעמד להתפלל באקראי בלבד, אין לו תועלת מדבר זה, שהרי אין זה
מכוין להוציא אחרים, ולא יעלה על לבו דבר זה, לכן אל יפסיק מתפלתו. ע"כ. והנה
הגאון מהר"י אירגאס בשו"ת דברי יוסף (סי' יג), נשאל אודות ש"צ שבקדושת כתר
במוסף עונה עם הקהל קדוש וכו', ולאחר שסיימו הקהל עד להעריצו, אמר הש"צ כבודו
מלא עולם בניגון לבדו, אם אין קפידא בזה וכו', והשיב, שאין בזה קפידא, שלא
אמרו חז"ל שצריכים לענות קדושה כולם כאחד, ולא יקדים ולא יאחר, אלא בקדוש
וברוך שהם עיקר הקדושה, משא"כ בשאר הנוסח שמוסיפים וכו'. ע"ש. ומוכח דס"ל שגם
הש"צ צריך לומר קדוש וברוך עם הקהל. ולפ"ז הרוצה לשמוע קדושה מהש"צ בהיותו
באמצע התפלה, אם אין קולו של הש"צ גובר על הקהל, ואי אפשר לשמוע קולו בקדושה,
אין כל טעם שישתוק ויכוין למה שעונים הצבור, שלא אמרו שישתוק ויכוין אלא לש"צ,
ואף על גב דתרי קלי לא משתמעי, י"ל איידי דחביבא ליה הקדושה, יהיב דעתיה ושמע,
כדאמרינן גבי הלל ומגילה (מגילה כא:). ע"ש. ומריש הוה אמינא שכן משמע ממ"ש
הרוקח (בסי' שכד אות ט), שאחר שהביא דברי בה"ג ורש"י ששותק ושומע מהצבור
כשעונין, ואח"כ חוזר וגומר תפלתו, וכ' ע"ז, ולי נראה שאין לשתוק לשמוע מפי
הצבור, שאם היה שומע מהש"צ היה יוצא י"ח כדאמרי' בר"ה (כט) דשאני ש"צ דדעתיה
אכולי עלמא, וכר' יוסי דאמר (בר"ה שם) בד"א בש"צ, אבל ביחיד עד שיתכוין שומע
ומשמיע. והא דאמרי' בסוכה (לח:) דשומע כעונה, היינו היכא שנתכוון להוציאו
וכו'. ע"ש. ומכל זה סיוע לדברי הגרי"ח הנ"ל שאם אינו שומע מש"צ קבוע שמכוין
להוציא אחרים י"ח, א"צ לשתוק ולכוין. ומה שסיים הרוקח שם בסו"ד, אבל אם היה
קורא זמירות או יוצר או ק"ש אפי' באמצע הפסוק עונה עם הקהל, אבל בתפלה יתפלל
לפניו, ולא ישתוק, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה האחרת, וביומא (יט:) ודברת בם
ולא בתפלה. עכ"ל. נראה דהיינו ג"כ כששומע מהצבור באופן שקולו של הש"צ נבלע
עמהם, אבל אם יש לש"צ קול רם, ויכולים לשמוע קולו, אה"נ שישתוק ויכוין למה
שאומר הש"צ, ויהיה שומע כעונה. אלא שק"ק שא"כ למה הוצרך לומר שהעוסק במצוה
פטור מן המצוה, תיפוק ליה שאין תועלת במה ששומע מהצבור, א"ו דס"ל כדעת שאר
ראשונים שא"צ לשתוק בתפלתו כלל. ויש לדחות. אולם ראיתי להגאון מהר"י עייאש
בשו"ת בית יהודה ח"ב (סימן ג), שנשאל אודות שליח צבור שכשמגיע לוקרא זה אל זה
ואמר, והקהל עונים קדוש וכו', חוזר אח"כ הש"צ לומר קדוש וכו' בניגון ובאריכות,
ובפרט בימים טובים, וערער ע"ז ת"ח אחד ואמר שיש איסור במה שאין הש"צ אומר קדוש
עם הצבור ביחיד /ביחד/, דהא קי"ל קדושה כולם כאחד עונים באימה, לגבי מלאכי
השרת, ואם אחד מקדים או מאחר מיד נשרף, וכמו שפרש"י (בישעיה ו, ג). [וכ"כ
התוס' בחגיגה יג סע"ב]. והשיב, נראה שאין בזה קפידא אלא לגבי הצבור שיזהרו
לענות כולם כאחד דוגמת המלאכים, אבל הש"צ שכוונתו להוציא מי שאינו בקי שפיר
דמי לחזור אותם התיבות בשביל אותם שאינם בקיאים לענות, דלדידיהו /דלדידהו/ הוי
כעין חזרת התפלה. וכיו"ב בזימון בעשרה שאומר המזמן נברך אלהינו שאכלנו משלו,
ועונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וחוזר אח"כ ואומר לבדו ברוך
אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, הרי שהמזמן לבדו בתוך העשרה נחשב כצבור, וכן
לגבי ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וע"כ צ"ל כמש"כ. עש"ב. ולפ"ז ניחא בפשיטות מ"ש
הפוסקים ששותק ושומע לש"צ, דמוכח שהש"צ אומר קדוש וברוך בפני עצמו, ואין בזה
חשש כלל. והנה המג"א (סי' תריט סק"ג) כ', ונראה לי שעכשיו שעל הרוב אין הש"צ
מכוין להוציא אחרים, לכן יברך שהחיינו בליל יוהכ"פ לעצמו, וכמו שנוהגים בהלל.
(ע' תוס' סוכה לח: ד"ה הוא). ע"ש. וכ"כ הא"ר והגר"ז ומשנ"ב שם. ומ"מ לענין
שישתוק בתפלתו וישמע קדושה ואיש"ר מפי הש"צ, כיון שהוא ש"צ קבוע, יוכל לסמוך
עמ"ש מרן הב"י והשל"ה שם שסומכים על הש"צ לצאת י"ח. ע"ש. וע' בברכי יוסף (סי'
רצה סק"ה) ובפתח הדביר (ס"ס רעג). ע"ש. ושו"ר בשו"ת לבושי מרדכי מהדו' בתרא
(ס"ס רלז) שהעיר בקיצור כמש"כ, דהא דשומע קדושה חשיב כעונה, היינו כששומע
מהש"צ שאומר בקול רם, אבל אם קולו נמוך ואומר יחד עם הצבור לא שייך בזה דין
שומע כעונה. ע"ש.(ג) ומעתה נבוא לענין השאלה אם צריך השומע להגביה רגליו בשעה שהש"צ אומר
קדושה, והנה מקור המנהג בטור (סי' קכה) בשם ספר היכלות, שא"ל הקדוש ברוך הוא
ליורדי מרכבה, ולמדו את בני, שבשעה שמקדישים ואומרים קדוש יהיו עיניהם נשואים
למרום, ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות
בעיני ועיני בעיניהם. וכ' מרן הב"י שבני אשכנז ובני ספרד שוים בזה וכולם
נושאים גופם כלפי מעלה. וכ' השבולי הלקט (סי' כ) בשם רש"י, שהטעם כמ"ש וינועו
אמות הספים מקול הקורא, ומה עצים ואבנים שאינם מכירים היו מתנועעים ומזדעזעים
מאימת המלך, כ"ש אנו שאנו מכירים ויודעים שיש לנו להזדעזע מאימתו יתברך. ע"כ
וכ"כ רש"י בספר הפרדס (דף נח ע"ב). ובס' פרדס הגדול (ס"ס ו). וע"ע בס' ארחות
חיים (הל' תפלה אות פג). ע"ש. וכתבו המג"א וא"ר בשם של"ה, וקבלתי שירים גופו
ועקבו למעלה גם בברוך וימלוך כמו בקדוש. וכ"כ השלמי צבור (דקל"ח ע"ג). וכ"כ
מרן החיד"א בקשר גודל (סי' יח אות יח). ע"ש. וע' בס' בן איש חי (פר' תרומה או'
ד) שכ', שאע"פ שהרב מ"ח כ' שעד"ה אין לדלג רגליו אלא בפסוק קדוש ולא בברוך
וימלוך, מ"מ המנהג כמ"ש השל"ה לדלג גם בברוך וימלוך. וע"ע בס' מנחת אהרן (כלל
טז אות כט). וכן אנו נוהגים עכ"ד. (וזה שלא כמו שהסכים כף החיים סי' קכה ס"ק
יא שלא לדלג בברוך וימלוך, ושכ"ה עד"ה. ופוק חזי מאי עמא דבר). אכן כל זה לגבי
הש"צ והקהל שעונים קדושה, אבל לגבי השומע מסתברא שכשם שאינו אומר קדושה, אין
לו לעשות שום תנועה באמצע התפלה, וישאר בכיוון רגליו המיושרות, כמ"ש ורגליהם
רגל ישרה. וכן מצאתי לגאון ירושלים מהר"ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה לח:)
שהביא קושית התוס' שם ע"ד רש"י ששומע ושותק דשומע כעונה, מהא דאמרי' בברכות
(כא:) אריב"ל הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא
יגיע ש"צ לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ואם איתא דשומע כעונה ישתוק ויכוין.
וכתב, שלפי הגירסא בפרש"י לפנינו שלא הורה דין דשומע כעונה אלא לגבי קדיש
ואיש"ר, י"ל שבזה הוא שאומר שישתוק ויכוין, ולא קשה מההיא דברכות (כא), דשאני
קדושה שצריך להתנועע ולהרים גופו מן הארץ על שם וינועו אמות הספים, וכן במודים
שצריך לעשות תנועה בגופו ולשחות באמירת מודים, כדי שלא יהא נראה ככופר בעיקר,
וא"כ אם יתפלל כדרכו, וכשיגיע ש"צ לקדושה או למודים, ישתוק, ולא ידלג רגליו
בקדושה ולא ישחה במודים יהא נראה ככופר, ולעשות הדילוג כשישמע הקדושה בלי
עניית קדוש, הוא זרות גדול, ואין נכון לעשות כן, וה"ה לשחיה במודים בלי עניה
דמודים, ולכן אמרו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה או למודים
יתפלל וכו'. אבל התוס' העתיקו מפרש"י בשם בה"ג ששומע ומכוין לקדושה או איש"ר
ולגירסא זו יפה הקשו מההיא דברכות (כא:). עכ"ד. ולמדנו מדבריו שאינו נכון לדלג
בשעה ששומע מש"צ שאומר קדוש, ושהוא זרות גדול. (וקושית התוס' על רש"י, תי'
הראשונים דמ"מ מצוה מן המובחר לומר בעצמו קדושה, ואף על פי ששומע כעונה, עונה
ממש עדיף. וכ"כ התוס' שם). וכן מצאתי עוד בס' חסד לאלפים (סי' קד סק"ז) שכ'
שהשומע קדושה באמצע תפלתו ומכוין להש"צ, אין לומר שידלג ג"כ בקדושה כדי שיהא
נראה כאומר קדושה עם הצבור, שאדרבה יש לחוש שמא יטעו הרואים ויפסיקו לגמרי
באמצע תפלת י"ח, ולא דמי לשחיה דמודים ששם העיקר כדי שלא יהיה נראה ככופר
וכו', אבל לענין קדושה אין שום ערך לדלג בלא אמירת קדוש, שאפי' אם ידלג לא
יועיל כלום. כנ"ל ברור. ע"כ. והרה"ג מהר"ח פלאג'י בכף החיים (סי' טו אות נד)
הביא דברי החסד לאלפים, וכתב ומילתא דמסתבר היא, וכך צריך לנהוג. ע"כ. אולם
ראיתי לרבינו הפרישה (בסי' קט אות ב) שכ', דלרב הונא דקפיד רק למודים ולא
לקדושה, משום דס"ל יחיד אומר קדושה, ולא חשש שמא יראה ככופר כשאינו אומר קדושה
עם הצבור, דלא שייך כפירה כי אם בהשתחויה, אבל לא לגבי קדושה, ואפשר ג"כ שיכול
לקפוץ ולהגביה רגליו עמהם ולהראות נפשו כאילו מקבל עליו מלכות שמים עמהם,
משא"כ לגבי שחיה דמודים שאסור לשחות בראש הברכה או סופה. ע"כ. נראה דס"ל
לקושטא דמילתא שהשומע ומכוין לקדושה של הש"צ, ידלג עם אמירת קדוש וברוך וימלוך
של הש"צ, ושלא כדברי האחרונים הנ"ל. ושו"ר בשו"ת מעט מים (סי' כא דמ"ז ע"ד)
שהביא דברי הפרישה הנ"ל, וכתב, ולפע"ד לא נראה כלל שיקפוץ ויגביה רגליו עם
הצבור כששומע קדושה, שזה לא מצינו אלא דוקא במודים וכו', משא"כ בקדושה שאין
עיקר השבח להשי"ת בדילוג רגליו, ולפיכך אם אינו יכול לענות קדושה כגון באמצע
תפלה, ישתוק ויכוין בלבד, ולא יעשה תנועות להדמות לצבור. ודלא כהפרישה.
(והוסיף הרב המגיה שם, ולענ"ד נראה ג"כ דלא כהפרישה, מטעם שאין הצבור חושדים
אותו כיון שרואים שהוא מתפלל, ואפשר שיטרד ע"י הקפיצות. ע"כ. וי"ל ע"ד.
ודו"ק). עכת"ד. והן אמת כי יש מקום ליישב ד' הפרישה, שכשם שלמדנו הדילוג ממ"ש
וינועו אמות הספים מקול הקורא, כן גם השומע יש לו לדלג ולהתנועע. וכן ראיתי
באמת להגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חאה"ע סי' רנט) שהעיד ע"ד המהר"ם בן
חביב בכפ"ת הנ"ל, בזה"ל: ולא אדע מה זרות יש בזה, וכן כששוחה במודים בלי ענית
מודים. וכן אנו עושים לעתים רחוקות בהזדמן שהגיע הש"צ לקדושה קודם שסיימתי
תפלת י"ח, שאני שומע ומכוין, כפסק הש"ע, ושלא כמ"ש בתשו' בית יעקב (סי' טז)
לחלוק ע"ז, שאנו אין לנו אלא פסק הש"ע. וגם התוס' העידו שכן המנהג וגדול כח
המנהג. עכת"ד. ומשמע שהיה מדלג ג"כ בקדושה. אבל בספר שונה הלכות (דף יב ע"ג)
הביא דברי מהר"ם בן חביב, וקבלם בספר פנים יפות. כיעו"ש. ונראה דשב ואל תעשה
עדיף. וכדברי האחרונים הנ"ל. והנלע"ד כתבתי. +/הוספות ומילואים/ מה שהעלתי
שהיחיד המתפלל ושומע קדושה א"צ לדלג ולהרים עקביו. נ"ב, וכן פסק הרב בן איש חי
פר' תרומה אות ו.+ -
תאריך ההודעה המקורית: 15/08/2022 09:57
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן טז
נשאלתי אודות העומד באמצע תפלת שמנה עשרה, ושמע קדושה, שהדין הוא שאינו פוסק
לענות קדושה עם הצבור, אלא שותק ומכוין למה שאמר השליח צבור, והוי שומע כעונה,
האם צריך להגביה רגליו כשאומר הש"צ קדוש וברוך וימלוך, או לא.(א) הנה בעיקר הדין ששותק ומכוין להש"צ והוי שומע כעונה, ישנה מחלוקת עצומה
בראשונים, ולאו מילתא פסיקתא היא כלל, כי בסוכה (לח:), אמרינן, הוא אומר ברוך
הבא והם אומרים בשם ה', מכאן לשומע כעונה. וכן א"ר חייא בר אבא, חכימיא וספריא
ודרשיא ורישי עמא אמרו שמע ולא ענה יצא. איתמר נמי, אמר ריב"ל משום בר קפרא,
מנין לשומע כעונה, שנאמר את כל דברי הספר אשר קרא (יאשיהו) מלך יהודה, וכי
יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן לפני המלך, אלא מכאן לשומע
כעונה. ופירש"י, מכאן נלמד למי שאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון
לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא. וכן המתפללין בצבור וש"צ אומר קדיש (נ"א
קדושה) ויהש"ר ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה
יחזרו לתפלתן. וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות. עכ"ל. וכ' התוס' ע"ז,
וקשה מהא דאמרי' בברכות (כא:) הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללים, אם יכול להתחיל
ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וה"נ אמרי' התם
במודים. ולמה לן כולי האי, יתפלל כדרכו, וכשיגיע לשם ישתוק ויכוין, אלא ודאי
שאם היה שותק היה הפסק בתפלה, ומיהו שמא אף על גב דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף
ומצוה מן המובחר. ע"כ. והתוס' בברכות (כא:) הוסיפו שר"ת ור' יצחק חולקים על
רש"י, וס"ל שאדרבה אם שומע כעונה הוי הפסק אם שותק ומכוין להש"צ, וסיימו: ומ"מ
כבר נהגו העם לשתוק ולשמוע. וגדול המנהג. ע"כ. וכ"כ המרדכי ברכות שם /כא/.
ובשאלתות דרב אחאי גאון (שאלתא א', בד"ה תניא ר' יוסי), כ' וז"ל: והיכא דקא
מצלי ושמע איש"ר שותק ואינו עונה, וכיון דשמע ליה כמאן דמצלי דמי. ע"כ. והרד"א
(בסדר שחרית של חול דל"ג ע"ג) כ', שרבינו סעדיה גאון ורבינו חננאל פסקו כבה"ג
ורש"י ששותק ומכוין והרי הוא כעונה. ובס' האשכול (הל' תפלה ס"ס יא) כ' שכן דעת
רבינו האי גאון, והגאון ר' יצחק (הרי"ף). וסיים, ויש מי ששואל שאם שומע כעונה
למה ישתוק באמצע תפלה לקדיש ולקדושה, הא הוי הפסקה, וחזי לן דלא הוי הפסקה,
כיון ששותק משום שבחו של מקום. ע"כ. וכ"כ תר"י בשם רבינו האי גאון והרי"ף. גם
בשיטה לרבינו אברהם אלאשבילי, אביו של הריטב"א (ברכות כא: עמוד שלג) כ',
ורבינו האי גאון וכל סיעתו ז"ל אמרו ששותק ומכוין (כצ"ל), דכי אמרי' שומע
כעונה והוי הפסקה, ה"מ בדברים אחרים, אבל לקדיש ולקדושה ששבחו של מקום הוא לא
דיינינן ליה הפסקה ושרי. ע"כ. וכן פסק במחזור ויטרי (עמוד כא). וראבי"ה ברכות
(סי' סו). והמאירי (ברכות כא:). ובס' המאורות (ברכות שם). והרשב"ץ בפי' לברכות
(שם). כל קבל דנא מבואר בשבולי הלקט השלם (סי' כ) שדעת רב פלטוי גאון שאינו
רשאי לשתוק לקדושה באמצע תפלתו, ואין לו בכך עון, כי אתא רב דימי אמר וכו',
משל למה הדבר דומה, לב' עבדים שנצטוו לשתי מלאכות, כל אחד ואחד במלאכתו הוא
עוסק, ואין אחד עוסק במלאכת חבירו. ע"כ. וכ"כ הראב"ן בס' המנהיג (הל' תפלה סי'
ב) בשם רב נטרונאי גאון. ע"ש. וכ"כ הארחות חיים (הל' תפלה סי' צב) בשם גאון.
ושכ"כ ר"ת ור' צדוק, (נראה דצ"ל ור' יצחק, והוא ר"י בעל התוס'), ודעת רה"ג
ור"ח ורש"י ששותק ושומע כעונה, ושכ"פ הר"י מקורביל ור' ברוך. ע"ש. וכ"פ האור
זרוע (סי' צז) כר"ת ור"י הנ"ל דהוי הפסק. וכ"פ בהגמ"י (סוף פ"י מה' תפלה). וכן
דעת הרשב"א בתשובה ח"ה (סי' יג). והובא בקצרה בבית יוסף (סי' כה). ותלמידי ר'
יונה כ', שדבר שתלוי במחלוקת בין עמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד
כמר עביד, ודעבד כמר עביד, ובלבד שיכוין לו /לבו/ לשמים. ע"כ. והריטב"א בחי'
לסוכה (לח:) כ', דהאי דקי"ל שמע ולא ענה יצא, היינו דוקא בשראוי לענות אבל אם
אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא
בשמיעה, ולפיכך אמרו (בברכות כא:) מי שנכנס לבהכ"נ וכו' שאם אינו יכול להתחיל
ולגמור עד שלא יגיע הש"צ לקדושה לא יתחיל, כדי שיאמר קדושה עם הצבור, ולא סגי
ליה במה שישתוק בתוך תפלתו, מכיון שאינו רשאי לענות, ומ"מ יש לו לשתוק ולשמוע
כדברי הגאונים, ואף על פי שאינו רשאי לענות יוצא בכך, וכן דעת רבותי, אבל גדול
אחד מגדולי הדור אמר שאין לו לשתוק, שא"כ למה אמרו שלא יתחיל בתפלתו, יתחיל
וישתוק ויכוין והו"ל שומע כעונה, וממה שכתבתי יש לדון דלק"מ. וכן דנתי לפני
רבותי נר"ו. ע"כ. (וכנראה שבסוף דבריו נתכוון להרשב"א שכ' בתשו' ח"ה סי' יג
הנ"ל להביא ראיה זו דהו"ל הפסק. ודו"ק). ולכאורה דבריו צריכים ביאור, כי בתחלה
כ', שאם עומד בתפלה ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה, ואילו לבסוף מסיים,
שמ"מ יש לו לשתוק ולשמוע כדברי הגאונים ואף על פי שאינו רשאי לענות יוצא בכך.
והני מילי מרפסן איגרי. ואפשר לומר שכוונתו ז"ל דאע"ג דדין שומע כעונה בעלמא
הוא אף לכתחלה, כדאמרי' הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' מכאן ששומע
כעונה, והתם לכתחלה מיירי, ה"מ כשראוי לענות, משא"כ כשאינו ראוי לענות, כגון
שעומד בתפלה שאינו רשאי להפסיק, לא מהני לכתחלה להתחיל ולשמוע קדושה בתפלתו,
לכן צריך להמתין, אבל בדיעבד יוצא גם בזה. וע' בהר"ן (סוכה לח:) דארכבה אתרי
ריכשי, ע"ד התוס' דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף והוי מצוה מן המובחר וכ'
ג"כ כעין דברי הריטב"א לחלק בין כשראוי לענות או לא. ע"ש. וצל"ע. ובשבולי הלקט
(סי' כ) כ' וז"ל, וה"ר אברהם בר שלמה זצ"ל כ', היכא אמרי' שמע ולא ענה יצא
במקום שיוכל לענות כהנך דסוכה, אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא
בשמיעה, ודמיא לדר' זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל
שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ע"כ. ומוכח דס"ל כד' ר"ת ור"י שאינו רשאי
לשתוק ולכוין להש"צ, דהו"ל הפסק, כיון שאינו יוצא י"ח כלל, ובילה מעכבת בו.
והשאגת אריה (סי' ו) פסק שהאלם שאינו מדבר יוצא י"ח ק"ש ותפלה ובהמ"ז כששומע
מאחר, דשומע כעונה, ואף על פי שהשה"ל (הנ"ל) מחלק בין כשראוי לענות או לא,
וא"כ כ"ש אלם שאינו יכול לענות, מ"מ מד' בה"ג ורש"י דפליגי, וס"ל ששותק ומכוין
ויוצא י"ח, אלמא דפליגי על השה"ל, ושאני ענין בילה דלכתחלה הא כ' רחמנא שצריך
בילה למצוה, אבל הכא אף לכתחלה שומע כעונה דמי, וכן מוכח מהטור יו"ד (סי' א)
שהשומע ואינו מדבר שוחט לכתחלה כששומע הברכה מאחר. ע"ש. ולא זכר שר מהריטב"א
והר"ן הנ"ל. וע' במגן גבורים ובערך השלחן (סי' נה). ע"ש. (וע' בפסקי הרי"ד
לברכות (כא:) שנראה דס"ל כד' ר"ת ור"י, שכ', דקדושה ואיש"ר שהן קילוסין להקב"ה
אינו יוצא י"ח עד שיוציא מפיו עם הצבור, ולא אמרי' שומע כעונה אלא בברכות,
שאל"כ אמאי אמרי' הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין וכו', נימא שיתחיל בתפלה,
וכשיגיע ש"צ לקדושה יפסוק וישמע ויצא י"ח, א"ו ש"מ דלא יצא י"ח. ע"כ. ובשבולי
הלקט שם אחר שהביא דברי ה"ר ישעיה הא' הנ"ל, סיים: והילכך אל יתחיל, אבל לאחר
שהתחיל להתפלל מפסיק ושותק ואינו עונה, דכיון דשמע כמאן דעני דמי. עכ"ל. ונראה
שהיא הכרעת בעל שה"ל, ואין זה מדברי ר' ישעיה הא'. ואף שהריא"ז בפסקיו כ' כד'
רש"י והגאונים ששותק ומכוין, נראה דאיהו ז"ל תנא ופליג על מר זקנו ר' ישעיה
הא' הנ"ל. והרה"ג המו"ל בפסקי הרי"ד הערה קכב לא כ' כן. והנלע"ד כתבתי). ומרן
הב"י (סי' כה וסי' קט) ובש"ע (סי' קד ס"ז וס"ס קט), פסק, שישתוק ויכוין להש"צ
ויהא שומע כעונה. ונראה דה"ט משום שכן דעת רוב הגאונים, והתוס' עצמם סיימו
שמנהג העולם כן, וגדול המנהג. וכ"כ המרדכי. ולכן הכריע שישתוק ויכוין. וכן
פסקו האחרונים. [וסמך לזה ממ"ש (בקידושין מ) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה
למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנא' און אם ראיתי בלבי לא
ישמע ה', אכן שמע ה' הקשיב לקול תפלתי, כלומר שאף שלענין הפסק לא חשיב השומע
קדושה ואיש"ר כעונה, מ"מ נחשב כעונה לענין מצוה, כלשון השאלתות הנ"ל דכמאן
דמצלי דמי. וכן פירש בס' תהלה ותפארת (תהלים סו). וכ"כ בשיחת חולין של ת"ח.
וכיו"ב כ' בשו"ת תורת יקותיאל (סי' יב) בשם החת"ס בתורת משה. וכ"כ מדנפשיה
מהר"י משאש בשו"ת מים חיים (סי' כד). ע"ש. וע"ע בספר מלוא הרועים (מע' הרהור
כדבור דמי אות ז). ובשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ג אות יד) ובמילואים שם.
ודו"ק].(ב) ואנכי הרואה להגרי"ח בס' עוד יוסף חי (פר' משפטים אות ו), שכתב, והא דקי"ל
שותק ושומע ומכוין לקדושה ונחשב כעונה, זהו דוקא באופן ששומע מפי ש"צ קבוע,
שדרכו לכוין להוציא י"ח כל הצבור ששומעים קולו בכל דבר שבקדושה, אבל השומע
קדיש וקדושה מחזן שעמד להתפלל באקראי בלבד, אין לו תועלת מדבר זה, שהרי אין זה
מכוין להוציא אחרים, ולא יעלה על לבו דבר זה, לכן אל יפסיק מתפלתו. ע"כ. והנה
הגאון מהר"י אירגאס בשו"ת דברי יוסף (סי' יג), נשאל אודות ש"צ שבקדושת כתר
במוסף עונה עם הקהל קדוש וכו', ולאחר שסיימו הקהל עד להעריצו, אמר הש"צ כבודו
מלא עולם בניגון לבדו, אם אין קפידא בזה וכו', והשיב, שאין בזה קפידא, שלא
אמרו חז"ל שצריכים לענות קדושה כולם כאחד, ולא יקדים ולא יאחר, אלא בקדוש
וברוך שהם עיקר הקדושה, משא"כ בשאר הנוסח שמוסיפים וכו'. ע"ש. ומוכח דס"ל שגם
הש"צ צריך לומר קדוש וברוך עם הקהל. ולפ"ז הרוצה לשמוע קדושה מהש"צ בהיותו
באמצע התפלה, אם אין קולו של הש"צ גובר על הקהל, ואי אפשר לשמוע קולו בקדושה,
אין כל טעם שישתוק ויכוין למה שעונים הצבור, שלא אמרו שישתוק ויכוין אלא לש"צ,
ואף על גב דתרי קלי לא משתמעי, י"ל איידי דחביבא ליה הקדושה, יהיב דעתיה ושמע,
כדאמרינן גבי הלל ומגילה (מגילה כא:). ע"ש. ומריש הוה אמינא שכן משמע ממ"ש
הרוקח (בסי' שכד אות ט), שאחר שהביא דברי בה"ג ורש"י ששותק ושומע מהצבור
כשעונין, ואח"כ חוזר וגומר תפלתו, וכ' ע"ז, ולי נראה שאין לשתוק לשמוע מפי
הצבור, שאם היה שומע מהש"צ היה יוצא י"ח כדאמרי' בר"ה (כט) דשאני ש"צ דדעתיה
אכולי עלמא, וכר' יוסי דאמר (בר"ה שם) בד"א בש"צ, אבל ביחיד עד שיתכוין שומע
ומשמיע. והא דאמרי' בסוכה (לח:) דשומע כעונה, היינו היכא שנתכוון להוציאו
וכו'. ע"ש. ומכל זה סיוע לדברי הגרי"ח הנ"ל שאם אינו שומע מש"צ קבוע שמכוין
להוציא אחרים י"ח, א"צ לשתוק ולכוין. ומה שסיים הרוקח שם בסו"ד, אבל אם היה
קורא זמירות או יוצר או ק"ש אפי' באמצע הפסוק עונה עם הקהל, אבל בתפלה יתפלל
לפניו, ולא ישתוק, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה האחרת, וביומא (יט:) ודברת בם
ולא בתפלה. עכ"ל. נראה דהיינו ג"כ כששומע מהצבור באופן שקולו של הש"צ נבלע
עמהם, אבל אם יש לש"צ קול רם, ויכולים לשמוע קולו, אה"נ שישתוק ויכוין למה
שאומר הש"צ, ויהיה שומע כעונה. אלא שק"ק שא"כ למה הוצרך לומר שהעוסק במצוה
פטור מן המצוה, תיפוק ליה שאין תועלת במה ששומע מהצבור, א"ו דס"ל כדעת שאר
ראשונים שא"צ לשתוק בתפלתו כלל. ויש לדחות. אולם ראיתי להגאון מהר"י עייאש
בשו"ת בית יהודה ח"ב (סימן ג), שנשאל אודות שליח צבור שכשמגיע לוקרא זה אל זה
ואמר, והקהל עונים קדוש וכו', חוזר אח"כ הש"צ לומר קדוש וכו' בניגון ובאריכות,
ובפרט בימים טובים, וערער ע"ז ת"ח אחד ואמר שיש איסור במה שאין הש"צ אומר קדוש
עם הצבור ביחיד /ביחד/, דהא קי"ל קדושה כולם כאחד עונים באימה, לגבי מלאכי
השרת, ואם אחד מקדים או מאחר מיד נשרף, וכמו שפרש"י (בישעיה ו, ג). [וכ"כ
התוס' בחגיגה יג סע"ב]. והשיב, נראה שאין בזה קפידא אלא לגבי הצבור שיזהרו
לענות כולם כאחד דוגמת המלאכים, אבל הש"צ שכוונתו להוציא מי שאינו בקי שפיר
דמי לחזור אותם התיבות בשביל אותם שאינם בקיאים לענות, דלדידיהו /דלדידהו/ הוי
כעין חזרת התפלה. וכיו"ב בזימון בעשרה שאומר המזמן נברך אלהינו שאכלנו משלו,
ועונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וחוזר אח"כ ואומר לבדו ברוך
אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, הרי שהמזמן לבדו בתוך העשרה נחשב כצבור, וכן
לגבי ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וע"כ צ"ל כמש"כ. עש"ב. ולפ"ז ניחא בפשיטות מ"ש
הפוסקים ששותק ושומע לש"צ, דמוכח שהש"צ אומר קדוש וברוך בפני עצמו, ואין בזה
חשש כלל. והנה המג"א (סי' תריט סק"ג) כ', ונראה לי שעכשיו שעל הרוב אין הש"צ
מכוין להוציא אחרים, לכן יברך שהחיינו בליל יוהכ"פ לעצמו, וכמו שנוהגים בהלל.
(ע' תוס' סוכה לח: ד"ה הוא). ע"ש. וכ"כ הא"ר והגר"ז ומשנ"ב שם. ומ"מ לענין
שישתוק בתפלתו וישמע קדושה ואיש"ר מפי הש"צ, כיון שהוא ש"צ קבוע, יוכל לסמוך
עמ"ש מרן הב"י והשל"ה שם שסומכים על הש"צ לצאת י"ח. ע"ש. וע' בברכי יוסף (סי'
רצה סק"ה) ובפתח הדביר (ס"ס רעג). ע"ש. ושו"ר בשו"ת לבושי מרדכי מהדו' בתרא
(ס"ס רלז) שהעיר בקיצור כמש"כ, דהא דשומע קדושה חשיב כעונה, היינו כששומע
מהש"צ שאומר בקול רם, אבל אם קולו נמוך ואומר יחד עם הצבור לא שייך בזה דין
שומע כעונה. ע"ש.(ג) ומעתה נבוא לענין השאלה אם צריך השומע להגביה רגליו בשעה שהש"צ אומר
קדושה, והנה מקור המנהג בטור (סי' קכה) בשם ספר היכלות, שא"ל הקדוש ברוך הוא
ליורדי מרכבה, ולמדו את בני, שבשעה שמקדישים ואומרים קדוש יהיו עיניהם נשואים
למרום, ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות
בעיני ועיני בעיניהם. וכ' מרן הב"י שבני אשכנז ובני ספרד שוים בזה וכולם
נושאים גופם כלפי מעלה. וכ' השבולי הלקט (סי' כ) בשם רש"י, שהטעם כמ"ש וינועו
אמות הספים מקול הקורא, ומה עצים ואבנים שאינם מכירים היו מתנועעים ומזדעזעים
מאימת המלך, כ"ש אנו שאנו מכירים ויודעים שיש לנו להזדעזע מאימתו יתברך. ע"כ
וכ"כ רש"י בספר הפרדס (דף נח ע"ב). ובס' פרדס הגדול (ס"ס ו). וע"ע בס' ארחות
חיים (הל' תפלה אות פג). ע"ש. וכתבו המג"א וא"ר בשם של"ה, וקבלתי שירים גופו
ועקבו למעלה גם בברוך וימלוך כמו בקדוש. וכ"כ השלמי צבור (דקל"ח ע"ג). וכ"כ
מרן החיד"א בקשר גודל (סי' יח אות יח). ע"ש. וע' בס' בן איש חי (פר' תרומה או'
ד) שכ', שאע"פ שהרב מ"ח כ' שעד"ה אין לדלג רגליו אלא בפסוק קדוש ולא בברוך
וימלוך, מ"מ המנהג כמ"ש השל"ה לדלג גם בברוך וימלוך. וע"ע בס' מנחת אהרן (כלל
טז אות כט). וכן אנו נוהגים עכ"ד. (וזה שלא כמו שהסכים כף החיים סי' קכה ס"ק
יא שלא לדלג בברוך וימלוך, ושכ"ה עד"ה. ופוק חזי מאי עמא דבר). אכן כל זה לגבי
הש"צ והקהל שעונים קדושה, אבל לגבי השומע מסתברא שכשם שאינו אומר קדושה, אין
לו לעשות שום תנועה באמצע התפלה, וישאר בכיוון רגליו המיושרות, כמ"ש ורגליהם
רגל ישרה. וכן מצאתי לגאון ירושלים מהר"ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה לח:)
שהביא קושית התוס' שם ע"ד רש"י ששומע ושותק דשומע כעונה, מהא דאמרי' בברכות
(כא:) אריב"ל הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא
יגיע ש"צ לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ואם איתא דשומע כעונה ישתוק ויכוין.
וכתב, שלפי הגירסא בפרש"י לפנינו שלא הורה דין דשומע כעונה אלא לגבי קדיש
ואיש"ר, י"ל שבזה הוא שאומר שישתוק ויכוין, ולא קשה מההיא דברכות (כא), דשאני
קדושה שצריך להתנועע ולהרים גופו מן הארץ על שם וינועו אמות הספים, וכן במודים
שצריך לעשות תנועה בגופו ולשחות באמירת מודים, כדי שלא יהא נראה ככופר בעיקר,
וא"כ אם יתפלל כדרכו, וכשיגיע ש"צ לקדושה או למודים, ישתוק, ולא ידלג רגליו
בקדושה ולא ישחה במודים יהא נראה ככופר, ולעשות הדילוג כשישמע הקדושה בלי
עניית קדוש, הוא זרות גדול, ואין נכון לעשות כן, וה"ה לשחיה במודים בלי עניה
דמודים, ולכן אמרו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה או למודים
יתפלל וכו'. אבל התוס' העתיקו מפרש"י בשם בה"ג ששומע ומכוין לקדושה או איש"ר
ולגירסא זו יפה הקשו מההיא דברכות (כא:). עכ"ד. ולמדנו מדבריו שאינו נכון לדלג
בשעה ששומע מש"צ שאומר קדוש, ושהוא זרות גדול. (וקושית התוס' על רש"י, תי'
הראשונים דמ"מ מצוה מן המובחר לומר בעצמו קדושה, ואף על פי ששומע כעונה, עונה
ממש עדיף. וכ"כ התוס' שם). וכן מצאתי עוד בס' חסד לאלפים (סי' קד סק"ז) שכ'
שהשומע קדושה באמצע תפלתו ומכוין להש"צ, אין לומר שידלג ג"כ בקדושה כדי שיהא
נראה כאומר קדושה עם הצבור, שאדרבה יש לחוש שמא יטעו הרואים ויפסיקו לגמרי
באמצע תפלת י"ח, ולא דמי לשחיה דמודים ששם העיקר כדי שלא יהיה נראה ככופר
וכו', אבל לענין קדושה אין שום ערך לדלג בלא אמירת קדוש, שאפי' אם ידלג לא
יועיל כלום. כנ"ל ברור. ע"כ. והרה"ג מהר"ח פלאג'י בכף החיים (סי' טו אות נד)
הביא דברי החסד לאלפים, וכתב ומילתא דמסתבר היא, וכך צריך לנהוג. ע"כ. אולם
ראיתי לרבינו הפרישה (בסי' קט אות ב) שכ', דלרב הונא דקפיד רק למודים ולא
לקדושה, משום דס"ל יחיד אומר קדושה, ולא חשש שמא יראה ככופר כשאינו אומר קדושה
עם הצבור, דלא שייך כפירה כי אם בהשתחויה, אבל לא לגבי קדושה, ואפשר ג"כ שיכול
לקפוץ ולהגביה רגליו עמהם ולהראות נפשו כאילו מקבל עליו מלכות שמים עמהם,
משא"כ לגבי שחיה דמודים שאסור לשחות בראש הברכה או סופה. ע"כ. נראה דס"ל
לקושטא דמילתא שהשומע ומכוין לקדושה של הש"צ, ידלג עם אמירת קדוש וברוך וימלוך
של הש"צ, ושלא כדברי האחרונים הנ"ל. ושו"ר בשו"ת מעט מים (סי' כא דמ"ז ע"ד)
שהביא דברי הפרישה הנ"ל, וכתב, ולפע"ד לא נראה כלל שיקפוץ ויגביה רגליו עם
הצבור כששומע קדושה, שזה לא מצינו אלא דוקא במודים וכו', משא"כ בקדושה שאין
עיקר השבח להשי"ת בדילוג רגליו, ולפיכך אם אינו יכול לענות קדושה כגון באמצע
תפלה, ישתוק ויכוין בלבד, ולא יעשה תנועות להדמות לצבור. ודלא כהפרישה.
(והוסיף הרב המגיה שם, ולענ"ד נראה ג"כ דלא כהפרישה, מטעם שאין הצבור חושדים
אותו כיון שרואים שהוא מתפלל, ואפשר שיטרד ע"י הקפיצות. ע"כ. וי"ל ע"ד.
ודו"ק). עכת"ד. והן אמת כי יש מקום ליישב ד' הפרישה, שכשם שלמדנו הדילוג ממ"ש
וינועו אמות הספים מקול הקורא, כן גם השומע יש לו לדלג ולהתנועע. וכן ראיתי
באמת להגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חאה"ע סי' רנט) שהעיד ע"ד המהר"ם בן
חביב בכפ"ת הנ"ל, בזה"ל: ולא אדע מה זרות יש בזה, וכן כששוחה במודים בלי ענית
מודים. וכן אנו עושים לעתים רחוקות בהזדמן שהגיע הש"צ לקדושה קודם שסיימתי
תפלת י"ח, שאני שומע ומכוין, כפסק הש"ע, ושלא כמ"ש בתשו' בית יעקב (סי' טז)
לחלוק ע"ז, שאנו אין לנו אלא פסק הש"ע. וגם התוס' העידו שכן המנהג וגדול כח
המנהג. עכת"ד. ומשמע שהיה מדלג ג"כ בקדושה. אבל בספר שונה הלכות (דף יב ע"ג)
הביא דברי מהר"ם בן חביב, וקבלם בספר פנים יפות. כיעו"ש. ונראה דשב ואל תעשה
עדיף. וכדברי האחרונים הנ"ל. והנלע"ד כתבתי. +/הוספות ומילואים/ מה שהעלתי
שהיחיד המתפלל ושומע קדושה א"צ לדלג ולהרים עקביו. נ"ב, וכן פסק הרב בן איש חי
פר' תרומה אות ו.+
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות