דילוג לתוכן
פורום לעורך התורני

הפורום לעורך התורני
ראש השנה תשפ"ז
00
שנ'
00
דק'
00
שע'
00
ימים
  1. דף הבית
  2. קטגוריות
  3. ארכיון: הקבוצה הישנה
  4. 2023
  5. דרוש מרצה
שימו לב — קטגוריית ארכיון
הנושאים בקטגוריה זו הועברו מארכיון קבוצת גוגל, והמשתמשים המוצגים בהם אינם פעילים בפורום.
לקבלת מענה או לתחילת דיון, מומלץ לפתוח נושא חדש בקטגוריה המתאימה.

דרוש מרצה

2023
1 1 0 1
  • מ
    תאריך ההודעה המקורית: 18/04/2023 00:11

    דרוש מרצה עבור אחד משלושה הנושאים דלהלן:

    סקירה על המכונים השונים הקיימים כיום
    סקירה על חלקי העריכה השונים
    סגנונות כתיבה הרווחים בעולם הספר התורני
    מי שרואה את עצמו מתאים שיצור עמי קשר במייל חוזר
    ברכה והצלחה.

    "אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק
    וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם
    טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני
    האדם"    .

    0
התחברו כדי לפרסם תגובה

  • א

    דרוש

    2023
    2
    0 הצבעות
    2 פוסטים
    0 צפיות
    ע
    תאריך ההודעה המקורית: 03/01/2023 15:02 גם אני קבלתי...
  • ש

    דרוש קופירייטר

    2023
    1
    0 הצבעות
    1 פוסטים
    0 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 11/01/2023 09:19 בס"ד עבור ענין של עריכה תורנית דרוש אברך שמבין בכתיבה שיווקית. אברך דייקא, שמכיר את עולם אברכי הכוללים מבפנים. שלא לוקח יקר. מי שיש לו הצעה אודה לו אם יכתוב לי באישי בהודעה חדשה. אם לא קשה. ייש"כ
  • מ

    דרוש מקור

    2023
    4
    0 הצבעות
    4 פוסטים
    0 צפיות
    מ
    תאריך ההודעה המקורית: 31/01/2023 10:46 התיצבו וראו את יד ה': לפני זמן מה ביקשתי מקור מחוה"ל בעניין אחר ואומר אל החכמים כאן ואין מגיד לי, אף שהיה כאן אחד שהפנה אותי לבקי גדול בחוה"ל וגם תשובתו לא נתנה לי מזור. והנה עתה שאלתי שאלה אחרת לגמרי, והמשיב מצא לי כלאחר יד את המקור לשאלה הקודמת. אם היה מעיין במקור הייתי מפסיד את המענה לשאלה הקודמת שעד עתה לא מצאתיה.. רצה השי"ת שזכות זו תתגלגל על ידיכם. ישלם לכם ה' כפל כפליים בברכה והצלחה וסייעתא דשמייא בכל.
  • ש

    דרוש..

    2023
    1
    0 הצבעות
    1 פוסטים
    0 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 08/05/2023 08:13 בס"ד לכאורה נתפס כבר.. תודה לפונים
  • ש

    דרוש מקור.

    2023
    4
    0 הצבעות
    4 פוסטים
    0 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 24/07/2023 16:15 לא צעק, אלא חשש. תולדות יעקב (ר' אברהם ישעיה קניבסקי) עמ' רד. ----- Original Message ----- From: שלמה בלוך To: הבית לעורך התורני Sent: Monday, July 24, 2023 2:03 PM Subject: [הבית לעורך התורני] דרוש מקור. מישהו פעם ראה כתוב את הסיפור עם הסטייפלער שנפל על הרצפה וצעק "אבן משכית." דרוש מקור בדחיפות. -- קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'הבית לעורך התורני' של קבוצות Google. כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל [email protected]. כדי להציג את הדיון הזה באתר, היכנס ל-https://groups.google.com/d/msgid/aricha-toire/CA%2B503HAEWsHyYQ9P0GLfJ2s4OCQ%2BWAAABGVP3t%3Dkn1BcJ-%3DE%3Dw%40mail.gmail.com.
  • ש

    דרוש עורך

    2023
    1
    0 הצבעות
    1 פוסטים
    0 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 04/12/2023 10:54 תודה, כבר פנו אלי. אם יהיה צורך נוסף, אעדכן. ב-יום שבת, 2 בדצמבר 2023 בשעה 22:04:48 UTC+2, שמואל בלויא כתב/ה:
  • D

    דרוש ספר

    2023
    2
    0 הצבעות
    2 פוסטים
    0 צפיות
    א
    תאריך ההודעה המקורית: 28/03/2023 16:26 שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תט א) ראוי לבאר מה נקרא מכשירין. והנה דעת הרא"ש [פ"ב סי' י"ט] דכל שאי אפשר לאכול בלעדה נקרא גוף אוכל נפש. כבר כתב הרב בשלחן ערוך סימן תצ"ה בקונטרס אחרון סק"ד דרוב פוסקים חולקים על סברא זו. ומלבד זה אינני מבין כלל. דכל מחלוקת ר' יהודה ורבנן בשאי אפשר בענין אחר. דבאפשר גם לר' יהודה אסור כהא דשפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב [ביצה דף כ"ח ע"ב] ופירש"י שנרצף נעקם. דאפשר להשתמש בו כך וטירחא דלא צריך הוא. וכל מכשירין בשאי אפשר בענין אחר. כגון סכין של שחיטה שנפגמה שאי אפשר לשחוט באופן אחר. וכן מסתבר. דבאפשר באופן אחר אסור גם לר' יהודה. שהרי לר' יהודה מכשירין רק דיחוי כמו שכתב הטור סימן תק"ט, וכן משמע בר"ן [ר"פ א"צ] שכתב דאוכל נפש הותרה דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר. ואם כן מכשירין שאין היתר רק באי אפשר מערב יום טוב דחוי. ואם כן באפשר בלעדה איך ידחה. וכהא דריש לקיש באפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה. ועל כן כתב הרמב"ן במלחמות במכשירין כמה דאפשר לשנויי משנינן: ב) אך מה שהעלה הרב בשלחן ערוך. גם כן אינו עולה להלכה לכאורה. והנה מקור הדברים ביצה (דף כ"ב ע"א) מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר. אמר לי' אפשר כו' אין לו כו' א"ל אסור. איתיבי' אין מכבין את הבקעת ביום טוב ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. ההיא ר' יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן. פרש"י ההיא ר' יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן. פרש"י ההיא ר' יהודה דדריש לכם לכל צרכיכם וכן תשמיש. והנראה מפירש"י דאין צריך בזה כלל למתוך שהותרה כבוי בבישרא אגומרי. או בגריפת תנור להרא"ש [פ"ב סי' י"ט]. אלא דתשמיש דומה למכשירין. וכשם שמתירין תיקון השפוד למכשירי אוכל נפש. אף דליתי' באוכל נפש ממש. כמו כן מתירין כבוי לצורך תשמיש. אף דליתי' באוכל נפש: ג) וביאור דברים אלו נראה לפי מה שכתבו התוס' בעבודה זרה (דף ס"ו ע"ב) דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה. דכשאוכל הפת שנתקן בעצים לא חשיב כאוכל העצים אלא שנהנה מהם. ועל כן במתקן שפוד לצלות ואוכל אחר כך הצלי חשיב כנהנה משפוד. ומזה הוכיח הש"ס דמתירין מלאכת יום טוב לצורך הנאה דלאו אוכל נפש גם כן. והא סבירא להו להש"ס בפשיטות דאין מתירין מלאכה לצורך אכילת דבר אחר שאין בחפץ שעושה בו המלאכה. ובגוף המלאכה אין אכילה כדברי תוספות הנ"ל רק הנאה. ודלא כהגאון ר' עקיבא איגר ז"ל סימן תק"ז במגן אברהם סק"ח שכתב בפשיטות דהותר לר' יהודה גם כן משום מתוך. וראייתו מהא דפרק קמא דכתובות [ז ע"א] דדבר אחר רק צורך קצת, ולאו ראי'. דהתם באפשר לעשות הנשואין מערב יום טוב. ואם כן אין היתר מדר' יהודה. על כרחין צריך למתוך. אבל הכא דאי אפשר מערב יום טוב. דעל כורחין הי' צריך לו הנר לאכילה. מותר לר' יהודה בלא מתוך. ותמיהני שנעלם מר' עקיבא איגר ז"ל דברי רש"י אלו: ד) ונראה שרש"י הי' לו הכרח לסברא זו שמתירין לצורך תשמיש כמו למכשירי אוכל נפש. דעל כורחין אין לבא בזה מדין מתוך שהותר בבישרא אגומרי. דהא בישרא אגומרי חשיב גוף אוכל נפש כמו שכתב הרשב"א [כג ע"א]. וכן משמע מדמותר גם לרבנן. כמו הפשט דמותר גם לרבנן. אף דאינו נהנה מעור שנעשה בו מלאכת הפשט חשיב גוף אוכל נפש. כיון דבאותו מעשה ניתקן הבשר. הכי נמי בישרא אגומרי אף שאינו נהנה מכבוי האש. חשיב אוכל נפש. ואם כן אם הי' מקום להתיר בכבוי נר מפני דבר אחר משום מתוך גם לרבנן יהי' מותר. שהרי שיטת רש"י דאמרינן מתוך אף דליכא צורך יום טוב כלל. ואם כן למה יגרע במה שמכשיר התשמיש גם כן לאסור. ורבנן דאסרי בתיקון השפוד. משום דמכה בפטיש אינו באוכל נפש. אבל כבוי דאיתי' באוכל נפש. הרי הותרה אף בלא צורך כלל. אלא ודאי דלא שייך בזה מתוך כלל. דבישרא אגומרי וכן גריפת תנור אינו מתכוין לכבוי כלל רק דממילא נכבה, וכן גריפת תנור לר' יהודה לפירוש הרא"ש. אינו מתכוון לכבות הניצוצות. רק ממילא מתכבין על ידי גריפה. והוא קל מכבוי הנר מפני דבר אחר דמתכוין לכבוי. ולא אמרינן מתוך מקל לחמור. וכיון דלא שייך מתוך בהא. על כורחין מה דמותר לר' יהודה הוא משום דתשמיש חשיב כמו מכשירין: ה) ולכאורה יש להביא ראי' לזה דמתירין לשאר צרכים כמו למכשירין, מלכחול העין דמותר לר' יהודה. אף דכוחל אסור משום לתא דכותב שכן מסקנת הש"ס שבת (דף צ"ה ע"א) עיין שם בהגהת ר"י פיק ז"ל. וכן כתב בכסף משנה פרק ב' מהלכות שבת [ה"י] דכוחל לרפואה אסור משום כותב. וכתיבה לא הותרה ביום טוב. [ואף לפי גירסת ספרינו דמסקנא משום צובע. וצובע הותר לרב דמחייב בכל שוחט משום צובע [שבת עה ע"א]. מכל מקום לא נתיר משום זה שבות דאתי מצובע כמו שאסרו טבילת כלים ביום טוב מגזירה דשמא יעבירנו אף דהוצאה גופה מותר. מכל מקום גוזרין בשבות דאתי מינה יום טוב או שבת] אך יש לדחות לפי מה שכתב בשיטה מקובצת [כב ע"א] בשם הרא"ה דכוחל עין בעצמותו הוי מכשירי אוכל נפש שמאיר עיניו לראות המאכלים ומתאוה יותר לאכול: ו) העולה מדעת רש"י דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. דכיון דאמרינן מתוך אפילו באין צורך כלל. המכשירין אינם מגרעים. וכן משמע ברמב"ם פרק א' מהלכות יום טוב הלכה ט' שכתב דשחיקת תבלין חשיב מכשירין ומותר משום שיש בו חסרון אם נעשה מבערב. ותמוה. חדא דהא הרמב"ם [לשיטת הרב המגיד] פוסק כרבנן דמכשירין אפילו אי אפשר מערב יום טוב אסורין. ועוד דאפילו לר' יהודה איך מותר דיכת מלח דאפשר מערב יום טוב בשינוי כל דהו. ובשבת חיוב חטאת אית בי' וכמו שכתב הר"ן ריש אין צדין. ואם כן אסור ביום טוב מן התורה. כיון שאפשר מערב יום טוב. אלא דהרמב"ם לטעמי' דאמרינן מתוך אפילו אין צורך כלל [עי' מ"מ פ"א ה"ד]. ועל כן אמרינן מתוך שהותרה טחינת חטים ביום טוב מן התורה. ואין איסור רק מדרבנן כיון שאפשר מערב יום טוב. ועל כן התירו בתבלין שאי אפשר מערב יום טוב וכן התירו במלח על ידי שינוי. דמתוך שהותרה באוכל נפש. הותרה גם שלא לצורך כלל. והוא הדין במכשירין. דלא גרעי משלא לצורך כלל כמו באוכל נפש דמותר על ידי שינוי אפילו אפשר: ז) אבל התוספות פרק קמא דכתובות [ז ע"א] הקשו בהא דאסור כבוי מפני דבר אחר נימא מתוך. ותירצו דכבוי נר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין. וכן כתב הרשב"א בשמעתין וזה לשונו אמר לי' אסור ואם תאמר נימא מתוך שהותר כבוי לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והוי דבר השוה לכל נפש. כדאמרינן בפרק קמא דכתובות דמותר לבעול לכתחילה ביום טוב. ואף על גב דעביד חבורה. דמתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחי' כבישרא אגומרי ומגופו של מעשה הוא. וכך חבורה של בעילה. אבל כבוי הנר מפני דבר אחר שאינו מצרכי התשמיש. וזה דבר אחר. ככיבוי הבקעת בשביל שלא תתעשן הבית. הנה מבואר מדבריהם דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. וכן דעת הרמב"ן שבת (דף קכ"ד ע"ב) וזה לשונו וכן בדבר שאינו נהנה בגופו של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך. לא אמרינן בי' מתוך כדאמרינן במכבה הנר מפני דבר אחר עד כאן לשונו: ח) ונוראות נפלאתי על הרב בקונטרס אחרון סימן תצ"ה בהוכיח מתוספות שבת [צה ע"א] דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין שהקשו בונה ביתו ביום טוב יהי' מותר מן התורה. מתוך שהותרה בנין במגבן. הותרה לצורך היום לאכול בו שלא יכנו שרב ושמש. והרי בנין בית דומה לכבוי בית שלא ישרף דמכשירין מקרי: ט) ואני שמעתי ולא אבין דנהנה מבית עצמו שיושב בו ולא יכהו שרב ושמש. ואין דומה לכבוי בקעת שלא ישרף הבית המוזכר בגמרא [כב ע"א]. שהכיבוי בבקעת ונהנה מבית. ואף לכיבוי בית לא דמי. דעצם כבוי הוא במקום שנעשה פחם. דמהאי טעמא גחלת של מתכת אין בו משום כיבוי. אף למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכמו שכתב רש"י שבת (דף קל"ד ע"א) בד"ה בגחלת של עץ. וממקום זה אינו נהנה כלום. רק משאר הבית שלא התחיל להבעיר. אבל בנין בית לישב בו איך לך גוף צורך קצת גדול מזה. אבל מאוכל נפש למכשירין לא אמרינן מתוך. וזה דעת האחרונים [עי' מג"א סי' תק"א סק"ג] דמבקע עצים דקים ביום טוב חיובא איכא. ולא אמרינן מתוך שהותרה טחינה לצורך בפלפלין. [ומלח אף שאפשר מערב יום טוב] וקניבת ירק. ומשום דביקוע עצים לבשל הוי רק מכשירין. ועל כן כתבו הפוסקים סוף סימן תק"ז בגיבול טיט ביום טוב לשרוק פי התנור אסור מן התורה דהוי מכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב. ואף דמגבל חיובו משום לש דאיתי' באוכל נפש. לא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. שאפשר לעשותו מערב יום טוב לר' יהודה. והוא הדין באי אפשר לרבנן: י) אך הר"ן שם [בד' הרי"ף יח ע"א] כתב דהא דאסור לגבל טיט הוא משום דמחזי כמגבל לבנין. [וכן דעת הבית יוסף שם. וכבר חלק עליו הב"ח מטעם זה] וקשה הא אפשר מערב יום טוב. ועל כורחין לומר כיון דלא איתי' באוכל נפש עצמו מותר משום מתוך אף למכשירין. גם בענין ביקוע עצים שכתב הר"ן [שם יז ע"ב] דמדינא מותר. מתוך שהותר למדורה דהוי כאוכל נפש. הותר נמי לבשל. הרי דאמרינן מתוך למכשירין. והוא היפוך כל הפוסקים הנ"ל. ואולי שהר"ן סבירא לי' כדעת רש"י דאמרינן מתוך אפילו שלא לצורך היום כלל. ובפרק קמא בסוגיא דמתוך [שם ו ע"א] הביא דעת רש"י באחרונה. וכתב דגם דברי הרי"ף מטין כן. אולי הכי סבירא לי': יא) נחזור לענינינו. דעת כל הפוסקים דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. וכיבוי נר מפני דבר אחר נקרא מכשירין. כיון שאינו נהנה מגוף הנר שמכבהו. ותשמיש מילתא אחריתא: יב) איברא דאחר כך כתב הרשב"א בהא דאם שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. וזה לשונו יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל. וכן הקדירה עצמה שאין כאן צורך יום טוב. אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו. כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו. אין לך אוכל נפש גדול מזה. ובכי הא אפילו רבנן מודו כו'. אבל רש"י ז"ל כו' יעוין שם. והנה דברי היש מפרשים אלו הם שלא כדבריו לעיל דכיבוי בקעת שלא יתעשן הבית חשיב מכשירין משום דבית מילתא אחריתא. ואינו נהנה מבקעת שבו הכיבוי. דאם כן מה בכך דבית הוי אוכל נפש. מכל מקום הבקעת אינו אוכל נפש ובית מילתא אחריתא. והר"ן [בד' הרי"ף יא ע"ב] כתב גם כן דברי יש מפרשים אלו. ולשיטתם צריך לומר דמכשירין לא נקרא רק אם בשעת עשיית המלאכה אין תיקון באוכל נפש רק במכשיר. כמו תיקון השפוד והסכין. דעכשיו אין תיקון רק בשפוד וסכין ואחר כך מתקן בשפוד וסכין את האוכל. אבל בזה שתיכף בשעת כיבוי מתקן הבית שיוכל לישב בו לאו מכשירין נקרא רק גוף. ובמרדכי [סי' תרפ"א] בשם ר' אלחנן כתב גם כן כדעת היש מפרשים שברשב"א ור"ן. הובא ביתה יוסף סימן תקי"ד. ובשם אורחת חיים כתב גם כן דבית לישב שם לאכול מותר לכבות הדליקה בשבילה שלא ישרף. ופסק הרמ"א דברי אורחת חיים אלו. משמע דכל שמתקן הבית תיכף לא נקרא מכשירין רק גוף וכמו שכתבתי: יג) אך ראיתי להרב מלאדי שכתב בשלחן ערוך שלו בטעם דין דמותר לכבות. שהרי כיבוי זה כמכשירי אוכל נפש [וכוונתו דזה חשיב כמכשירי אוכל נפש ממש דקיימא לן כר' יהודה בהא. וכמו שחילקו הפוסקים דמכשירי אוכל נפש ממש קיימא לן כר' יהודה ובמכשירי שאר צרכים קיימא לן כרבנן] וציין על טעם זה רמב"ן ורשב"א. ותמיהני שהרמב"ן כתב במלחמות [בד' הרי"ף יא. ד"ה אמר] להדיא להיפוך וזה לשונו ודברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהם צריכין כגון כיבוי הבקעת שלא תתעשן הבית שצריך לאכול שם כו' אסורין לגמרי יעיין שם: יד) ואפשר שהרב סבירא לי' דאנן קיימא לן כיש מפרשים בחדא ופליגין בחדא. דיש מפרשים סבירא להו דבית לאכול בו חשיב אוכל נפש ורמב"ן סבירא לי' דזה מקרי שאר צרכים. וכן דעת התוס' פרק המצניע (דף צ"ה ע"א) שהקשו בנה בית ביום טוב לאכול בתוכו יהי' מותר משום מתוך שהותר מגבן תולדה דבונה. עיין שם. הנה סבירא להו בית לאכול לא חשיב אוכל נפש ורמב"ן נמי הכי סבירא לי'. וכיון דהוי רק שאר צרכים לא קיימא לן בזה כר' יהודה ואנן סבירא לן בהא כיש מפרשים בית לאכול הוי אוכל נפש. מיהו כיבוי בקעת שלא ישרוף או יתעשן הבית הוי מכשירין. כמו כיבוי נר מפני דבר אחר שכתבו התוס' ורמב"ן והרשב"א דהוי מכשירין. ומכל מקום כיון דבית לאכול הוי אוכל נפש. ממילא הוי כיבוי בקעת מכשירי אוכל נפש דקיימא לן כר' יהודה. זה דעת הרב: טו) והנה לדעת יש מפרשים צריך לומר דבכיבוי לא שייך מתוך דלא משכחת כיבוי באוכל נפש שיהי' צריך לכיבוי וכמ"ש לעיל אות ד' לדעת רש"י. דאם לא כן קשה כיבוי נר מפני דבר אחר יהי' מותר משום מתוך דלדידהו חשיב גוף צורך קצת. כיון שתיכף בשעת כיבוי מתתקן עסק תשמיש: טז) אך הדבר הקשה לדעת יש מפרשים. דפלוגתא דר' יהודה ורבנן בכיבוי בקעת שלא יתעשן הבית לאו בבית שיושב בו. דההיא אוכל נפש מקרי. אלא משום הפסד ממונו לחוד דמותר לר' יהודה משום לכל צרכיכם. אלא דשלא יופסד ממונו צורך היום מקרי ואם כן במלאכה דמשכחת לה באוכל נפש. מותר גם לרבנן במקום הפסד ממונו משום מתוך. וקשה הא [ביצה כה ע"א] דבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם יכול לאכול ממנה כזית מבעוד יום דאמר בפסחים (דף מ"ו ע"ב) משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית וכיון דאיכא פסידא דממונא אפי' אינו יכול לאכול כזית לשתרי משום מתוך: יז) אשר על כן נראה דגם הם סבירא להו דכל שהצורך היום אינו בדבר שעושה בו המלאכה מכשירין מקרי אלא דמלאכת שבת ויום טוב אינו חייב אלא במלאכת מחשבת שמתקן. וכיון שמחשבתו משום דבר אחר אין חיובו אלא משום תיקון לדבר אחר ונמצא שצורך היום במלאכה דהתיקון לדבר אחר מכלל המלאכה. ובלא תיקון זה לא הי' נחשב מלאכה כנ"ל. וכיון שהתיקון לדבר אחר נעשה תיכף. על כן חשיב גוף צורך קצת. וכן בבית לישב בו לאכול שם, כיון שהתיקון שיש לו בית לישב שם ולאכול. והא אוכל נפש מקרי וכיון שנעשה התיקון תיכף אוכל נפש מקרי אבל הפסד ממון דנקרא צורך יום טוב. אף דאין צריך לממון זה ביום טוב. רק משום דכשיודע שמפסיד הוא מצטער ביום טוב. ועל כן הוי רק מכשירין שגוף המלאכה והתיקון שמתקן שלא יופסד ממונו ומזה נצמח דכשיודע שלא יופסד לא יצטער. ועל כן הוי מכשירין. דהידיעה שהוא כך אינו מגוף הדבר וגוף הדבר הוא תיקון אף אם לא יוודע לו כלל ולא יצטער: יח) או יש לומר בפשיטות דאף דמותר לר' יהודה לא חשיב צורך לרבנן דנימא בי' מתוך. שהרי לתירוץ הראשון שבתוס' דווקא בעילת מצוה חשיב צורך קצת ולא דבר אחר גרידא אף דלר' יהודה מותר משום לכל צרכיכם. והכי נמי יש לומר בפסידא דממונא אף דלר' יהודה מותר. לרבנן לא אמרינן בי' מתוך. ואנן קיימא לן כרבנן בדבר שאינו אוכל נפש ממש. ועל המשנה אין להקשות דכמה סתמי משניות כרבנן דלא כר' יהודה: יט) ובעיקר דברי יש מפרשים דבית שיושב ואוכל בו חשיב אוכל נפש. מדבריהם יש ללמוד דהוא הדין קערה וכף שאוכל בהם חשיב אוכל נפש. וכבר כתבתי כן לעיל סימן ת"ו אות י"ד. ובזה ישבתי הא דטבילת כלים דמקשה הש"ס על גזירה דרבה שמא יעבירנו. אלא מעתה ביום טוב לשתרי. ומה קושיא. הא בכלי שנטמא מערב יום טוב עסקינן. דבנטמא ביום טוב באמת מותר להטבילו ביום טוב. ובנטמא מערב יום טוב הוה לי' מכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב דאסור לכולי עלמא. ולפי הנ"ל דכלים שאוכל בהם חשיב אוכל נפש. שפיר מקשה הש"ס בכלים שאוכל בהם. אך עוררני איש אחד מירושלמי דריש אין בין המודר [יג ע"א] באומר הנאה המביאה לידי מאכל. דאסור אפילו שק להביא עליו פירות. וקרדום לבקע עצים מבעיא בירושלמי ולא אפשטא. וכלים לאכול בהם פשיטא לי' דמותר. ודברים אלו הם הלכה ברמ"א וש"ך [יו"ד] סימן רכ"א. הרי דכלים לאכול בהם עוד גרוע ממכשירין. ואיך נאמר דכלי לאכול חשיב אוכל נפש ומדברי ירושלמי אלו יש סיוע לשיטת רמב"ן דבית שיושב ואוכל בו גרוע ממכשירין. ופסק רמ"א כיש מפרשים צע"ג: שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תיח א) גזירה שמא יעבירנו. יש בזה ג' שיטות. דעת השיטה מקובצת כיון שמצוה לטהר עצמו ברגל הוא הדין לטהר כליו ברגל. ועל כן בהול לקיים המצוה ואתי לידי העברת ד' אמות כמו בשופר לולב ומגילה. דעת הרשב"א בשם התוס' דלעולם מחוייב לטהר כליו שנטמאו ולאו משום רגל. דזה לשונו אהא דמקשה הש"ס נגזור השקה אטו הטבלה ואם תאמר השקה גופה נגזור שמא יעבירנו. תירצו בתוס' שלא גזרו כן אלא במקום מצוה כגון שופר כו' א"נ הכא גבי טהרת כליו שנטמאו באב הטומאה דמתוך שמצוה עליו לטהרן. הרי בהול לקיים המצוה אינו זכור. אבל גבי השקת מים אינו בהול עד כאן לשונו. ואם טעם המצוה משום הרגל שצריך הכלי לקדשים אם כן גם המים כשצריך אותם לקדשים. הרי מצוה להשיקן אלא ודאי סבירא לי' דווקא טבילה מצוות עשה דכתיב בקרא ורחץ במים הוא מצוות עשה. מה שאין כן השקה דלאו מקרא רק מסברא מדין זריעה כמו פירות שנטמאו וזרען שטהורין. אין כאן מצוה: ב) ובתשו' שאגת ארי' סימן נ"ו יש לו שיטה אחרת דטבילת כלים מידי דרשות הוא. ואף דבשופר ולולב אין גוזרין שמא יעבירנו אלא משום שהוא חובה על כל אדם כדאמר הכל חייבין בתקיעת שופר. היינו טעמא שחכמים לא הי' גוזרים לבטל מצות עשה משום גזירה כל דהו. רק דחובה אשר עליו היא הנותנת שראוי לחשוש הרבה שיבא לידי העברה. אבל בטבילת כלים דמידי דרשות הוא. אף משום גזירה כל דהו נמי גזרינן. ויש כמה נפקא מינה כמו שיבואר לפנינו בעז"ה: ג) הרי"ף הביא טעמא דר' יוסף משום סחיטה וטעמא דר' ביבי שמא ישהה. ותמה הרא"ש למה השמיט טעמא דרבה גזירה שמא יעבירנו דהלכתא כוותי' לגבי דר' יוסף. וטעמא דרבא דנראה כמתקן דהוא בתרא. ועוד למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא. ועוד דלפי הטעמים שכתב טבילת כלים חדשים בזמן הזה מותר. ולטעמא דרבה ורבא גם בזמן הזה אסור. ועל כן פסק הרא"ש כרבה ור"י ואוסר טבילת כלים חדשים: ד) והנה במה שהקשה הרא"ש דהלכתא כוותי' דרבה לגבי דרב יוסף. הי' נראה דסבירא לי' דרבה לטעמי' ור' יוסף לטעמי'. דהנה צריך להבין בקושיית הש"ס נגזור השקה אטו הטבלה וכן באינך. למה לא הקשה בהני גופייהו לגזור. דנהי דלא מחזי כמתקן. מכל מקום ניחוש שמא יעבירנו. ובהשקה ובולד תירצו התוס' ובאינך נשאר הקושיא: ה) ולפי עניות דעתי הי' נראה. דהנה ודאי יודעים דהוצאה מותר ביום טוב ולא בשבת. דזיל קרי בי רב הוא אך אשר יאכל לכל נפש ואף בצורך קצת ואם לא כן נגזור ביום טוב אטו שבת וליתי'. אלא ודאי זה ידוע. רק טבילת כלים לא עלה על דעת העולם שאסור משום גזירה דהוצאה רק משום מתקן כלי דאסור ביום טוב כמו בשבת. ואם יתירו ביום טוב יתירו גם בשבת. שהרי יראו דאין בו משום מתקן. שהרי מותר ביום טוב. וגזירה דהוצאה לא סליק אדעתייהו. אבל בלא התירא דיום טוב. העולם יהי' מסתבר בעיניהם דמחזי כמתקן. אף דלפי האמת סבירא לי' לרבה דאין איסור משום דמחזי כמתקן. ועל כן בכל הני דלא מחזי כמתקן אף בלא התירא דיום טוב יתירו בשבת כיון דלא מחזי כמתקן. וגזירה דהעברה לא יעלה על דעתם. ואם ישמעו שבשבת אסור לא ילמדו היתר מיום טוב לשבת שכבר שמעו שבשבת אסור. על כן לא שייך בהם יום טוב אטו שבת. [ובנטמא ביום טוב עדיין קושיא במקומה יגזרו אטו שבת. דבשבת יש בו משום מתקן כלי בנטמא בשבת כמו בנטמא בערב שבת. ודווקא ביום טוב משום דהוי מכשירין שאי אפשר מערב יום טוב. ויתבאר לקמן]: ו) והנה לדעת הפוסקים דלא אמרינן מתוך במכשירין אם כן אין צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת דהוצאה להטביל כלים שנטמאו מערב יום טוב אסור מן התורה דהוה מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ומתוך שהותרה הוצאה באוכל נפש אפילו אפשר מערב יום טוב יהי' מותר גם במכשירין הא לא אמרינן אם כן קשה במדלין בדלי כו' לגזור שמא יעבירנו. אף למה דמשני מתוך שלא הותר רק על ידי דליו זכור הוא. מכל מקום אינו זכור רק שלא יטבול בעיני' אבל לא שלא יעבירנו [ובאינך ניחא למסקנא דמילתא דלא שכיחא לא גזרינן בי' גם כן שמא יעבירנו אבל במדלין בדלי קשה] אך לרבה לטעמי' לא קשה מידי דאיהו סבירא לי' (דף י"ב ע"א) אין הוצאה ביום טוב אם כן ביום טוב גופי' לא שייך שמא יעבירנו ואטו שבת ליכא למיגזר כיון דלא מחזי כמתקן כנ"ל באריכות אבל לר' יוסף לטעמי' דיש עירוב והוצאה ליום טוב רק דאית להו לבית הלל מתוך. אם כן הדרא קושיא לדוכתא במדלין בדלי. על כן נדי ר' יוסף מטעמא דרבה ותירץ משום סחיטה. ועל כן כיון דקיימא לן כר' יוסף דיש הוצאה ליום טוב קם דינא גם בשמעתין כר' יוסף דמשום סחיטה: ז) אלא דאכתי קשה על הרי"ף למה לא הביא טעמא דרבא דבתראה והביא טעמא דר' יוסף. והנראה לי בדעת הרי"ף דהביא רק הטעמים דשייכי גם האידנא דשמא ישהה שייך גם האידנא שישתמש בו בלא טבילה, וכן לר' יוסף גזרינן כלים הנקחים מנכרים אטו כלים טמאים וכלים טמאים אטו בגדים טמאים [אמר המגיה לא זכיתי להבין דנהי דגזרינן גזירה לגזירה היינו באפשר דאתי לידי כך. אבל לדידן דאין לנו טומאה וטהרה. ואי אפשר דאתי לידי סחיטה מנלן דגזרינן] דבטבילת כלים הא גזרינן גזירה לגזירה וכן דעת השאגת ארי' בזה דשני טעמים אלה שייכים גם האידנא: ח) וטעם הרא"ש נראה כיון שהמשתמש בלא טבילה אין האוכל נאסר ומצוה בעלמא לטבול קודם שישתמש בו לא גזרינן בי'. וכהא דמנחות (דף ס"ח ע"ב) דמקשה אטו משום מצוה ליקו וליגזור. וכן לטעמא דר' יוסף לפי מה שכתבתי לעיל סי' תי"ז אות ה' בשיטת התוספות רי"ד דלא גזרינן לגזירה. רק גזירה דסחיטה כיון דאתי בגופי' לידי איסור תורה כאיסור תורה חשיב. זה טעם הרא"ש: ט) אך לשיטת הרי"ף יש לדחות הא דמנחות על פי דברי התוספות (שם ה' ע"ב) דאינו רק מצוה מן המובחר. על כן מקשה משום מצוה ליקו וליגזור. אבל בעלמא גזרינן אף במצוה. והא דתוספות רי"ד לא סבירא לי' דכן מוכרח לריטב"א [הו"ד בשטמ"ק יח ע"א] דגוזרין גזירה לגזירה דלא כתוספות רי"ד. דאם לא כן מה מקשה לרבה מכלי שנטמא ביום טוב. הא בזה הוי גזירה לגזירה. ואינו דומה לגזירה דשמא יעבירנו דאתי בגופי' לאיסור תורה וגוזרין בו גזירות. אלא ודאי לית לי' לריטב"א הא דתוספות רי"ד. ויש לומר שכן דעת הרי"ף גם כן: י) האומנם כי יש לומר כיון דבדיעבד לא נאסר גם זה חשיב רק מצוה מן המובחר. אך יש לומר לדעת הרי"ף דבאמת הוא מצוה גמורה ומכל מקום לא נאסר דאינו מצוה המתרת כמו שחיטה. רק מצוה גרידא כמו ציצית: יא) ובזה יתיישב מה שלא הביא טעמא דרבא וטעמא דרבה. דטעמא דמתקן לא שייך כלל בטבילת כלים דהאידנא לפי מה שכתבתי דאינו מתיר כלל רק מצות עשה על כן לא הוי מתקן. דגם לכתחילה לא הי' איסור להשתמש בו רק שהי' מצוה לטבלו קודם. וטעמא דשמא יעבירנו גם כן לא שייך לפי מה שכתבתי דטבילה אינו מתיר רק מצוה בעלמא. וכן מפורש בהגהות מיימוני פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות אות ח' דאין איסור בתשמיש בלא טבילה רק מצוה עיין שם. והנה המרדכי [בהל' קטנות סי' תתקמ"ד] כתב דבשבת אין איסור ללבוש טלית בלא ציצית כיון שאסור לעשות ציצית אז, מותר ללבוש בלא ציצית. כיון שאין איסור ללבוש בלא ציצית רק מצוה. וכשאינו יכול לעשות המצוה לא נאסר בזה הלבישה. ולפי זה בטבילת כלים נמי כשאינו יכול לטבול מותר להשתמש בלא טבילה. [וכן משמע באו"ה [הו"ד ברמ"א סי' ק"כ סעי' י"א] שכתב דכלי שיש לישראל שותפות עם הגוי אינו טעון טבילה. דאי אפשר לטובלו דעדיין טומאתו עליו. והקשה הבית מאיר [שם] מכל מקום איך ישתמש בו בלא טבילה. אך לפי מה שכתבתי לא קשה מידי דאין איסור בתשמיש בלא טבילה], ואם כן אם יתקנו חכמים שלא להטביל בשבת ויום טוב יהי' מותר להשתמש אז בלא טבילה כמו בטלית שאינה מצוייצת בשבת*). ולפי מה שכתבתי לעיל אות ב' בשם השאגת ארי' דגזירה דשמא יעבירנו בטבילת כלים גזירה קלישתא היא כיון דלא טרוד רק משום דאינו מצוה גזרינן בי' גזרה קלישתא. אבל בטבילת כלים הנקחין מן הנכרי. הרי על ידי התקנה שלא להטביל יהי' הדין שישתמש בו בלא טבילה ויבטל מצוות עשה. ואין גוזרין בו גזירה קלישתא זאת, רק בלולב ושופר גוזרין דחשש גדול הוא. כיון דחובה מוטל עליו וטרוד טובא. והכא אין חובה עליו. דאי בעי לא משתמש בו ולא טרוד. ומכל מקום בגזירת חכמים יתבטל מצות עשה גמורה. [כנ"ל בדעת הרי"ף דאינו מצוה מן המובחר רק עשה גמורה לטבול קודם שישתמש בו. ועל כן גוזרין בו שמא ישהה] והוי תרתי לריעותא. דלא טרוד וגזירה קלישתא הוא ומתבטל בגזירה דשמא יעבירנו מצוות עשה גמורה. על כן אין גוזרין בו שמא יעבירנו: יב) והרמב"ם פרק כ"ג מהלכות שבת [ה"ח] כתב טעמא דמתקן לבד. ובהלכות יום טוב [פ"ד הי"ז] טעמא דשמא ישהה לבד. והרלב"ח [סי' ט"ז] תירץ דבשבת צריך לטעמא דמתקן כלי לאסור כלי שנטמא בשבת. ודוקא ביום טוב מותר דהוי מכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב. אבל בשבת אסור אפילו נטמא בשבת. ובזה לא שייך שמא ישהה. אבל ביום טוב דבאמת אם נטמא ביום טוב מותר להטבילו. ואין איסור רק אם נטמא מערב יום טוב. ובזה אסור משום שמא ישהה. ואין צריך לטעמא דמתקן כלי. וכן כתב בשאגת ארי' [סי' נ"ו] והביא ראי' ברורה דבנטמא בשבת אסור מקושיות הש"ס לרבא דאדם נראה כמיקר מדמותר לטבול ביום הכיפורים. ושם ביום הכיפורים הא מיירי בשהגיע זמן טבילה ביום הכיפורים. והוא דומה לנטמא ביום הכיפורים. כיון דלא הי' אפשר לטבול קודם. ואף דברייתא סתמא קתני נטמא מערב יום טוב אין מטבילין. ולא חילק מתי הגיע זמנו. היינו משום דנטמא בערב יום טוב ומטביל ביום טוב. על כן לא הי' טומאת שבעה רק טומאת ערב. והרי הגיע זמנו בערב יום טוב. דטומאת שני ימים ליכא. אבל אם הגיע זמנו ביום טוב הא דומה לנטמא ביום טוב אלא ודאי יום הכיפורים שדינו כשבת לא איכפת לן במה שנטמא ביום הכיפורים או בשבת ודבריו ז"ל נכונים מאוד: יג) אך בהא דהביא ביום טוב טעמא דשמא ישהה ולא סגי לי' בטעמא דמתקן כלי לא כתב שום טעם. ועוד צריך עיון דנמצא חולק על הרי"ף רבו שהרי"ף לא הביא כלל טעמא דרבא דמחזי כמתקן. ואלו הרמב"ם פרק כ"ג דשבת כתב רק טעמא דמתקן: יד) והנראה לי בדעת הרמב"ם דלא נחית נפשי' לפלוגתא דאמוראי. על כן כתב בהלכות יום טוב רק טעמא דשמא ישהה דתניא בברייתא כוותי'. ומה שכתב בהלכות שבת טעמא דמתקן הוא לכולהו אמוראי כמו שנבאר: טו) דהנה כבר כתבנו באות א' מחלוקת הרשב"א בשם התוספות עם השיטה מקובצת בהא דרבה גזר שמא יעבירנו. שהתוספות סוברים דמשום מצוות טבילה גרידא טרוד. והשיטה מקובצת סובר משום מצוה לטהר ברגל, והנה הרמב"ם בספר המצוות [עי' מצוה ק"ט ובהל' טומ"א פט"ז ה"י] כתב דאין חיוב כלל על האדם לטהר עצמו אם לא יכנס למקדש או יאכל קדשים. ואם כן צריך לומר דהטירדא הוא משום שחייב לטהר עצמו ברגל. ועל כן הוקשה להרמב"ם לרבה דהטעם משום שמא יעבירנו ומשום דטרוד. התינח בשבת שסמוך לרגל. אבל בשבת דעלמא למה יאסר. והרי שנינו בתרומות פ"ב משנה ג' המטביל בשבת בשוגג ישתמש בהם כו' וכן סוף פרק ב' דשבת ספק חשיכה אין מטבילין את הכלים. מזה מוכח דכולי עלמא אית להו טעמא דמתקן כלי: טז) איברא דאין איסור במתקן כלי רק משום מכה בפטיש דהא אין בנין וסתירה בכלים. [ועיין בכפות תמרים פרק לולב הגזול [לג ע"ב] במלקט ענבי הדם דהאיסור משום מכה בפטיש] ובמפריש תרומה דאסור משום שנראה כמתקן כמו שכתב רש"י [ביצה ט ע"א]. יש לומר הטעם דנראה כבורר שמפריש חלק גבוה מחלק הדיוט. וכמו מחבץ דחייב משום בורר. והיינו טעמא דמשיקין המים בשבת. דכיון דאין בזה בורר תיקון אוכלין גרידא לאו מידי הוא דקיימא לן אשוויי אוכלין בשבת שרי כדאיתא שבת (דף קנ"ה ע"א) ועל כרחך טעמא דאיסור הפרשת תרומה דנראה כבורר. ותיקון כלי דמחזי כמכה בפטיש: יז) ולפי זה אין איסור בתיקון כלי רק בגמר תיקון. דבזה דומה למכה בפטיש. ואף דביומא (דף ח' ע"ב) דהזאה שלישי גם כן אינו דוחה שבת. וכן מפורש ברמב"ם פרק א' מהלכות עבודת יום הכיפורים הלכה ד' דאם חל שלישי להפרשתו בשבת דוחין את הזאתו. ואף דהזאה אסור משום מתקן גברא. הרי דאף שלא נגמר התיקון אסור. לא קשיא דבאדם יש חיוב בונה כמו שפרש"י שבת (דף ק"ז ע"א) במפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב משום בונה. ואף דבכלי אין בנין. יש לומר דאדם דומה למחובר כמו בגט דפסול התולש ממחובר לאחר כתיבה. וכן בתולש מאדם ושאר בע"ח כדתנן שם [גיטין יט ע"א] כותב על קרן פרה ונותן לה הפרה. ורש"י פי' בכתובות (דף ו' ע"ב) דאשכחן בנין בבע"ח דכתיב ויבן את הצלע. יהי' הטעם מה שיהי'. הרי מפורש דבאדם יש חיוב בנין. על כן אסורה הזאה בשלישי אבל בכלים אין איסור רק בגמר התיקון: יח) ולפי זה אם טובל בכלי לתרומה וקדשים כיון שצריך הערב שמש אין בו משום מתקן כלי. כיון שנעשה המלאכה לאחר השבת. ואף שהוא עשה מעשה בשבת. ומחמת מעשה זה נעשה המלאכה אחר כך. אין בו איסור כדתנן סוף פרק הזורק [שבת קב ע"א] אינן חייבין עד שיהי' תחילתן שגגה וסופן שגגה. והכא נמי בעינן שיהי' תחילתן בשבת וסופן בשבת: יט) וראי' לזה דאם לא כן אלא דכיון שעשה בשבת אף שגמרה לאחר השבת חייב. אם כן איך מבשלין מיום טוב לשבת סמוך לחשיכה ולא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום. הא כל שריותא דבישול מיום טוב לשבת משום הואיל. והכא לא חזי מידי ליום טוב. אלא ודאי דבזה אין איסור כלל מן התורה כיון דשבת ויום טוב קיימא לן דשני קדושות [ולמאן דאמר קדושה אחת הא מותר לבשל מיום טוב לשבת בלא הואיל כמו שפרש"י [פסחים מו ע"ב] בדר' חסדא דאית לי' צורכי שבת נעשין ביום טוב משום דקדושה אחת הוא] וביום טוב ליכא סופו ובשבת ליכא תחילתו. ממילא בשהגמר בחול אף מדרבנן אין איסור רק משום דמכין משבת לחול ודו"ק: כ) ואף שהוכשר בו ביום לחולין ולמעשר כיון שאין צריך לכלי לדברים אלו לא חשיב מתקן כמו בפרק לולב הגזול [לג ע"ב] בהדס דלא חשיב מתקן באית לי' הושענא אחריתי עיין שם: כא) ואם כן לכאורה בטובל לתרומה וקדשים יהי' מותר בשבת. אך זה אינו דאסור ממה נפשך אם טובל לתרומה כיון שצריך הערב שמש. הרי מכין משבת לחול. ואם טובל לבו ביום לחולין ולמעשר. הרי לזה מתוקן עכשיו ודומה למכה בפטיש. זה טעם המשניות בתרומות ובשבת: כב) אך במשנתינו שטובל בשבת לצורך הרגל שחל למחר. בזה הוקשה להש"ס. כיון שטובל לצורך הרגל לקדשים וצריך הערב שמש אין בו משום מתקן כלי כנ"ל. ואי משום שמכין משבת ליום טוב. הא לעולם מחויב ביום שקודם יום טוב לטהר עצמו כדי שיהי' לו הערב שמש. וכיון שכן חשיב זמן המצוה קודם יום טוב וכמו שכתבו התוס' מנחות (דף נ"א ע"א) באפיית לחם הפנים כיון דלא אפשר בשבת חשיב מערב שבת זמנו. ואם כן הוא עושה מצוה שבשבת זמנו ולאו מכין משבת ליום טוב הוא זה הוקשה להש"ס*): כג) ועל זה משני רבה דכיון דאין הותר אלא במטביל לצורך הרגל [דאם לא כן אסור ממה נפשך כנ"ל] ובזה גזרינן שפיר שמא יעבירנו כיון שמצוה לטהר ברגל. ואם לא הי' הטבילה בשבת דעלמא אסור מטעם אחר. לא הי' סברא לגזור בשבת זה יותר. אך משום שבאת להתיר משום שמטביל לצורך הרגל על כן שפיר גזרינן שמא יעבירנו: כד) וראי' לפירוש זה מהא דמשני לקמן [על הקושיא דנגזור יום טוב אטו דערב יום טוב] טומאה ביום טוב מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. ופירש רש"י דמחוייבין לטהר עצמם. וכל שכן שזהירין שלא יטמאו. וקשה בנטמא ביום טוב של ר"ה דאינו רגל ואינו מחוייב לטהר עצמו מאי איכא למימר. ועוד קשה בנטמא בערב יום טוב דאין מטבילין אותו ביום טוב ופסיק ותני אפילו ביום טוב אחרון של חג ושביעי של פסח. והרי אם נטמא בערב יום טוב היינו חוה"מ הוי טומאה דלא שכיחא כיון שהוא בתוך הרגל שזהירין שלא יטמאו. ואין לומר דחול המועד קרי לי' נמי יום טוב. שהרי בחול המועד מותר להטביל כלים [ואף דאפשר לאסור בחול המועד משום שמא ישהה לא מצאנו זה בשום מקום]: כה) אך לפי מה שכתבתי דאין גוזרין שמא יעבירנו רק בשבת שקודם רגל או שבתוך הרגל הכל ניחא. דהא גזרינן יום טוב אטו שבת היינו שבת שברגל זה. אבל בר"ה דליכא רגל אין לאסור כלל משום גזירה דרבה רק האיסור משום ממה נפשך או דמתקן כלי או דמכין לחול. ועל כן בנטמא ביום טוב הוה לי' מכשירין שאי אפשר מערב יום טוב ושרי לצורך היום וכן ביום טוב האחרון בפשיטות אסור בלא גזירה דרבה ממה נפשך אם לתרומה וקדשים בעי הערב שמש ומכין מיום טוב לחול ואי לצורך היום ומעשר הוה לי' מתקן כלי: כו) ועל כן בהלכות שבת דלא מיירי משבת שבתוך הרגל רק בשבת סתם כתב הרמב"ם טעמא דמתקן כלי. וזה לכל אמוראים. אך ביום טוב דשרי להטביל לצורך מחר דהחיוב מוטל עליו היום להיות הכלים טהורים. דאם לא יטבלו היום יהיו למחר טבולי יום ושרי להטביל לצורך מחר כיון דמצוות היום הוא דמתקן כלי ליכא דאין גמר טהרתן היום. על כרחך ליכא טעמא דמתקן כלי רק לרבא דסבירא לי' דמכל מקום מחזי כמתקן דנראה שטובל לצורך היום לחולין. לא רצה הרמב"ם להביא טעם שחולקים עליו שאר אמוראי. והרי"ף לא הביא דרבא כלל. על כן כתב טעמא דברייתא שמא ישהה: כז) ובהכי ניחא פרש"י במדלין בדלי. ובנדה מערמת משום מתקן ואדם נראה כמיקר. ותמוה דאליבא דרבה קאי דלית לי' כלל טעמא דמתקן ועיין במהרש"ל ומהרש"א. ולפי מה שכתבתי ניחא דבשבת דעלמא קאי דמשום מתקן אסור: כח) ומיושב נמי קושיית הרשב"א [יז ע"ב] לאמוראי קמאי לבד מרבא קשה מטבילת גר בשבת דאסור משום מתקן גברא כמפורש פרק החולץ [יבמות מו ע"ב]. ולפי מה שכתבתי ניחא דטבילת גר דלא צריך הערב שמש ועוד דבאדם יש בנין. שפיר אסור משום מתקן גברא לכולהו אמוראי. והוא כפתור ופרח ונכון ואמת בס"ד בסוגיית הגמ' ופירש"י וליישב פסקי הרמב"ם: כט) ובזה יש ליישב קושיית התוס' [נד' בדף יח ע"ב] בהא דושווין שמשיקין בכלי אבן למאן דמוקי לה ביום טוב דאפילו בכלי עץ לשתרי דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ביום טוב לשיטת ה"ר אלחנן שהביאו התוס' פרק חומר בקודש [חגיגה כא ע"א] דגם כלי שנטמא בולד הטומאה צריך הערב שמש. ולפי מה שכתבתי יש לומר דמאן דמוקי לה ביום טוב סבירא לי' כרבא דטעמא דטבילת כלים אסור דמחזי כמתקן כלי. והיינו דמחזי כמטביל לצורך היום לחולין. אבל בולד הטומאה דאינו אלא לתרומה וקדשים. על כורחך לצורך מחר הוא מטביל וליכא מתקן כלי דלא נגמרה טהרתו היום ואינו מכה בפטיש. על כן כלי שנטמא בולד הטומאה מותר. אבל במשיק בכלי עץ כיון דמים בתוכו. וכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום על כן צריך לטהרתו היום שלא יטמא המים. ואף דבעי הערב שמש לא איכפת לן דטבול יום אינו מטמא משקין על כן אף בולד הטומאה אסור:
  • ש

    דרוש מידע

    2023
    1
    0 הצבעות
    1 פוסטים
    0 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 23/12/2023 18:57 בס"ד מיהו בעל כתובת מייל זו ? [email protected] [מעסיק עורכים] באישי בלבד זה לתועלת, על אחריותי כל מידע יעזור שמואל לקבלת חיוך יומי למייל, כתבו ל: [email protected]