האם אונאה והונאה זה אותו דבר?

[שרייבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 25/06/2023 23:35

לכאו' זה לשון צער וזה גניבת דעת.

[שמואל זאב בעק - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 26/06/2023 09:51

א"כ למה צריך לציין להונאת דברים והונאת ממון?

[יהושע ברוורמן - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 26/06/2023 10:48

אונאה זה לצער
הונאה זה לרמות

[אלחנן סגרון - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 26/06/2023 13:42

לפו"ר אונאה זה בממון והונאה זה בצער וכדומה.
אבל מבדיקה בכל ספרות חז"ל לא מופיעה תיבת 'הונאה' מלבד ב"פ בירושלמי [וג"ז
יתכן ט"ס].
וכנראה שלשון הונאה הוא ספרות מאוחרת רמב"ם וראשונים.

מאת: [email protected]

[moshe kagana - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 26/06/2023 16:36

דברי ר’ אלחנן צודקים ונכונים גם לענ”ד.
אין הבדל במשמעות בין צורות הכתיב ’הונאה’ ו’אונאה’.
שניהם יכולים לשמש גם כצער (אונאת/הונאת דברים) וגם כרמאות (אונאת/הונאת ממון)

הצורה האמיתית של המילה מופיעה בתורה בפסוק ’לא תונו איש את עמיתו’, כשהמילה
’תונו’ מקבלת כמה הטיות (בעבר ’הונה’ בהווה ’מונה’ ובעתיד ’יונה’) אך המילה
’אונאה’ כמושג נראה שמקורה בלשון חכמים.
במקרא זה מופיע כמושג בצורה ’יונה’, כגון ’העיר היונה’ ’לגאי יונים’ ועוד.

הצורה של הטיה זו - ’הונאה’ הצליל שלה דומה יותר ללשון הקודש, ויתכן שבעברית
משתמשים בצורה זה, אך צורה זו היתה קיימת גם לפני המצאת העברית המודרנית.

[שרייבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 26/06/2023 21:41

אז האם באמת שתי המשמעויות - צער ורמאות - קשורות?
לכאו' אם שתיהם נלמדות מאותו פסוק, משמע ששתיהם אותו דבר.

מאת: [email protected]

[י. בן חיים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/06/2023 12:10

לגבי מה השאלה האם שתיהן אותו הדבר - לגבי משמעות המילה?

[שרייבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/06/2023 19:42

אכן. האם זו אותה משמעות?

[י. בן חיים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/06/2023 20:13

אם רואים שמשתמשים בשתיהן לשתי הדברים הנ"ל - ז"א שזו משמעות שווה.

[שרייבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/06/2023 22:48

אני כבר כתבתי כך למעלה, השאלה למה זה אותו דבר.

[י. בן חיים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/06/2023 23:32

ניתן לומר שהמילים אונאה הונאה יש בהם גם משמעות של גרימת צער וגם משמעות של
רמאות,
ולא שייך לשאול מדוע זה כך, כי מנין לנו שזה אחרת.

[פינחס וידר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 28/06/2023 17:04

מתוך אתר 'השפה העברית'
לפעלים בבנינים קל, פיעל, הפעיל והתפעל קיים שם פעולה:

• שמר ← שמירה, חיבק ← חיבוק, הבטיח ← הבטחה, התקדם ← התקדמות.

לשם הפעולה יש שני תפקידים:

• תפקיד פועלי: האריזה של המוצרים נמשכה זמן רב.
• כשם עצם: האריזה של המוצרים צבעונית מאד.

לבנין הפעיל יש שני משקלים של שמות פעולה: המשקל הרגיל בעברית הוא "הפעלה",
ובנוסף לו, קיים גם המשקל "אפעלה". המשקל "אפעלה" כמעט אינו נמצא במקרא. הוא
מופיע פעם אחת בספר ויקרא (ו ח): וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ
אַזְכָּרָתָהּ לה', אבל הוא נפוץ יחסית בתלמוד הירושלמי (אבדלה, אבטלה,
אדלקה ועוד), ומופיע גם בתלמוד הבבלי. מקורו של המשקל הזה הוא כנראה בארמית,
בדומה למילים המוכרות: אתחלתא, אתנחתא, וכו'.

העברית של ימינו אימצה את שני המשקלים הפעלה ואפעלה, אבל לרוב היא נותנת להם
תפקידים שונים: משקל הפעלה משמש לרוב בתפקיד הפועלי וכשם העצם, ובמשקל אפעלה
משתמשים כמשקל נוסף לגזירת שמות עצם.

דוגמאות:

• אזהרה (אזהרה חמורה) - הזהרה (הוא הסתפק בהזהרת העבריין)
• אזעקה (פעמון אזעקה) - הזעקה (הזעקת המשטרה)
• אשכבה (תפילת אשכבה) - השכבה (השכבת הילדים לישון)
• וכן: ◄אבחנה - הבחנה
  https://www.safa-ivrit.org/spelling/avhana.php, ◄אחזקה
• החזקה https://www.safa-ivrit.org/spelling/ahzakot.php.

בתחילת המאה העשרים רווחה גישה אחרת, שבה למשקל "הפעלה" יוחד התפקיד הפועלי,
ולמשקל "אפעלה" תפקיד שם העצם.

היו שהתנגדו להבחנה הזאת, וכיום ממעטים להשתמש בה, למעט מספר שרידים שנותרו
בלשון המשפטית, כגון: אכשרה, אמצאה ואמתנה.

[י. בן חיים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 28/06/2023 17:30

רש"ר הירש פרשת משפטים
(כ) וגר לא - תונה וגו' מתקשר קשר הדוק אל האמור בפסוק שלפניו. שם נאמר: אפילו
מי שנולד כיהודי, ואין כל פגם בייחוסו, - הרי שיקפח את חייו בקרב כלל האומה
הישראלית לכשיסטה כהוא זה מטהרת עמוד היסוד של עבודת אלוהי ישראל. כנגד זה
נאמר כאן: אדם שנולד כעובד אלילים, משנכנס לכלל ישראל על - ידי קבלת יסודות
היהדות ועבודת אלוהי ישראל, - הרי שהוא זכאי לשוויון גמור ולמלוא הזכויות בקרב
ישראל על - פי תורת ישראל. הקשר שבין הפסוקים האלה מציין את הכלל הגדול,
שהתורה חוזרת עליו בכמה מקומות: כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם
תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות
מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלוים אך ורק בערכה הרוחני - המוסרי של אישיות
האדם. והטעם המיוחד - כי - גרים הייתם בארץ מצרים - בא לשמור על הכלל הזה מכל
פגיעה. כי אין הטעם הזה זהה עם האמור להלן כג, ט: "ואתם ידעתם את - נפש הגר
וגו'". אלא נאמר כאן בלשון החלטית: "כי - גרים הייתם וגו'" - כל אסונכם במצרים
היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים,
לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים
הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטלו עליכם. על כן
הישמרו לכם - זה לשון האזהרה - פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר
מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של
זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת מצרים.
"תונה" - משורש "ינה", קרוב ל"כנע": להשפיל, להכניע; "כנה": לקרוא בשם לא
נכון; "גנה", בלשון חכמים: לבזות; ואולי הוא קרוב גם ל"קנה": להביא תחת
שלטונו, לרכוש. השורש "ינה" משמעו אפוא: קיפוח בלתי - חוקי בנכסים חומריים או
רוחניים, ומכאן, מצד אחד, אונאת ממון - "וכי - תמכרו ממכר וגו' אל - תונו איש
את - אחיו" (ויקרא כה, יד); ומאידך אונאת דברים. לפיכך "וגר לא - תונה" פירושו
לכאורה: לא תונה אותו - לא בדברים ולא במעשים. אולם בבבא - מציעא נח ע"ב אמרו:
"באונאת דברים הכתוב מדבר". להלן בפסוקים כא - כב, הקשורים קשר הדוק עם הפסוק
שלנו, יהיה עלינו לעמוד על השינוי שבפניית הכתוב מלשון יחיד ללשון רבים -
וחוזר חלילה. לפי סברתנו, לשון היחיד שבפניית הכתוב מופנה לעולם - או אל הפרט
בתור שכזה, או אל האומה בתור כלל הציבור; כנגד זה, לשון רבים יפנה לעולם אל
האומה בתור ריבוי של פרטים, דהיינו אל היחידים בהקשר חיי החברה וקשרי החברה
שלהם. השווה במדבר י, ג - ד (ופי' שם פסוק ב): על - ידי תקיעה בחצוצרה אחת
כונסו ראשי האומה, ובשתים - כל העדה על כל יחידיה ופרטיה. לפי זה נראה, שתחילה
הזהירה כאן התורה את המדינה בתור שכזו, לבל תקניט את הגר. לא תנהג המדינה מנהג
אונאה כלפי הגר: בשל היותו גר - לא תטיל עליו חובות יתירות ולא תעניק לו פחות
זכויות מאשר לאזרח; ולא תלחצנו: ולא תגביל אותו בכל דרך שהיא בעשיית מלאכתו
ובחיי פרנסתו. מבמדבר כב, כה וממלכים ב' ו, לב למדנו, ש"לחץ" - משמעו בעיקר:
הגבלת מקום, דחיקה חזקה. הווה אומר: אל תדחק אותו ואל תגבילו.
(כא) אלמנה - משורש "אלם", אילם; ויתום - משורש "יתם", קרוב ל"גדם", קטוע יד
בלשון חכמים, ו"קטם", לקצוץ ראשי בדי עץ. במות בעלה, אבד לה לאלמנה פתחון - פה
ושוב אין לה מי שידבר בעדה; במות אביו, נשאר היתום באזלת - יד ושוב אין לו
משענת ומדריך. "עַנֵה": לגרום לאדם שירגיש את "עוניו", דהיינו את מצב התלות
שהוא מצוי בו, לנצל לרעה את חולשתו ואת חוסר ישעו. ונאמר כאן: כל - אלמנה
וגו', שכן לא רק אלמנות עניות ויתומים עניים - אף עשירים חשופים למעשי עינוי
והתעללות:

[אשמח - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 28/06/2023 17:58

לכאורה זה אותה משמעות.
רק שהונאה זה יותר עברית ואונאה זה יותר לשון חז"ל

[שרייבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 29/06/2023 11:57

ישר כח גדול לכל העונים שהאירו את עיני!

[קנקן חדש הוצאה - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 29/06/2023 12:00

לפי העולה מהציטוט שהביא הרב וידר נראה כי החלוקה האפשרית של שתי המילים היא
המצאה/אמצאה של שפת הציונים