מגיד מדובנה

[מ.א.ר. - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 02/07/2023 01:24

אמרו לי פעם בשם המגיד מדובה (אולי בספר המידות) משפט בערך כמו שאין לך דבר
המביא תועלת לאדם כמו הודאה על העבר
האם אמנם הוא אמר את זה (אפשר לציין מקור באחד מספריו)?
האם גדול אחר אמר כן?

יום נפלא

משה רייך

[דוד אור - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 05/07/2023 23:22

1. מדובנא בא' כך מקובל
2. אין לו פתגמים נפוצים אולי זה לקוח ממשל "משלי יעקב" על התורה, אני יכול
   לתאר לעצמי, שמי שאמר תודה למלך בפעם הבאה הוא קיבל
3. לאחרונה מאד נפוץ המעלה של הודאה, זה מתפרסם על ידי הרבה רבנים, אולי הרב
   בידרמן ועוד, והגיע אפילו לחבורת תריג...
4. משהו בנושא

אמר בילקוט תהלים (מזמור קל”ו): “לעושה נפלאות גדולות לבדו” (תהלים קל”ו ד’) –
וכי מישהו אחר עשה עמו דבר שהוא אומר “לבדו”? אלא לבדו יודע מה פלאים עושה.
כיצד? אדם נתון על המיטה והנחש לפניו בארץ. בא לעמוד הרגיש בו הנחש וברח
מלפניו, ואינו יודע מה פלאים עשה הקדוש ברוך הוא עימו, ומי יודע? הקדוש ברוך
הוא. וכן הוא אומר (תהלים מ’ ו’) “רבות עשית אתה ה’ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך
אלינו אין ערוך אליך”, אין לי להעריך שבחך, ואין כדאי לספר נפלאותיך. אמר רבי
אלעזר: אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, שנאמר: “לבדו”. וכפי שדרש רבי יוסף: מה
שכתוב “אודך ה’ כי אנפת בי” (ישעיה י”ב א’), במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם
שהלכו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהם התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינת
חבירו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר (שם): “ישב אפך ותנחמני”.
הכרת טובה להשם יתברך
תוכן עניינים הצג https://ashoova.co.il/the-thanks-and-praise-to-hashem/#

נאמר במדרש רבה (ויקרא כ”ז י”ב): רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם
דגליא: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל לעולם. כל ההודיות
בטלין, והודיות תודה אינן בטלין לעולם, וזהו שכתוב (ירמיה ל”ג י”א): “קול ששון
וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאות”.

כל הקרבנות הבאים לכפר על חטאים יבוטלו לעתיד לבוא. החטאת, האשם, ואף קרבן
עולה שמכפר על הרהורי הלב לא יהיו עוד בימות המשיח, משום שבאותם ימים לא יהיה
יצר הרע, כמו שאומרת הגמרא בסוף מסכת סוכה שהקב”ה ישחט את היצר הרע, בני האדם
לא יחטאו ולא יהיה צורך להביא קרבנות לכפרת עוונות, אבל קרבן תודה הבא כאשר
יהודי מודה לה’ יתברך על הטובות שעשה עימו לא יבטל לעתיד לבוא, משום שבימים
אלה לא יחסר כל טוב לבני ישראל, התורה תהיה בשפע, וכל המעדנים יהיו מצויים
כעפר. לכן אז תהיה חובה גדולה יותר להקריב קרבנות תודה ולהודות לו יתברך,
לפיכך קרבן תודה אינו בטל לעולם (פירוש מהרז”ו על המדרש).

מוסיף האדמו”ר מאוז’רוב בספר “באר משה”: קרבן תודה שבא על הודאה אינו בטל
לעתיד לבוא, משום שאף לאחר כל ההודאות שאנו מודים לו, עדיין חייבים אנחנו
להודות לו על עצם הדבר שזכינו להודות לו ולהכיר בטובות שעשה לנו מה שלא כל אחד
זוכה לזה להכיר בטוב. דבר דומה אומרים פעמיים בכל יום ב”מודים דרבנן”: “מודים
אנחנו לך וכו’ על שאנחנו מודים לך”. ופרש רש”י (סוטה דף מ’ א’ ד”ה על): “על
שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך”. הרי לנו הודאה על הודאה – הודאה לה’
יתברך על כך שפקח את עיני שכלנו ונתן לנו להבין שצריך להודות לו. וכך פרש הבעל
שם טוב את הפסוק (תהלים ע”א כ”ג) “תרננה שפתי כי אזמרה לך”, שפתי ירננו שיר
ושבח לה’ יתברך על עצם הדבר “כי אזמרה לך”.
מטרת בריאת האדם – להודות לה’

כותב הרמב”ן (סוף פרשת בא): “כוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא
בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון
בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול
בתפילות, וכוונת בתי כנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום
יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו!”.
סעדני ואושעה

אמרו בברכות (דף מ”ו א’): “רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו קביל עליה אי מתפח
קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן”,
והפירוש הוא: רבי זירא חלה, נכנס לבקרו רבי אבהו וקיבל עליו שאם רבי זירא
יבריא הוא יעשה יום טוב בסעודה לכל החכמים, וכך היה שהבריא רבי זירא, ורבי
אבהו עשה סעודה לכל החכמים. מכאן נפתח מקור שאם אדם בצרה יכול לקבל עליו או על
זולתו לעשות סעודה לחכמים אם יוושע ובזכות זה יוושע. ועיין לקמן בעניין הנדרים
מה שהבאנו בשם מעם לועז שדבר זה נלמד מיעקב אבינו ע”ה שבשעת צרה יקבל על עצמו
איזה דבר טוב ויקיימו לכשיצא מן הצרה, עיין שם.

וכן מצאנו בתורת רבי זושא מעניין ההודאה עם סעודה. מספר הרב הקדוש רבי פנחס
מקוריץ זצ”ל, שמל תינוק אחד ולא נעצר לו הדם, ונזדמן לשם פתאום הרב הקדוש רבי
זושא מאניפולי זצ”ל, ואמר למהר להכין סעודה ולהתחיל לאכול ולשתות, ואכן נעצר
הדם ושאל הרה”ק רבי פנחס את הרה”ק רבי זושא מהיכן ידע זאת, והשיב לו, דכתיב
(שמות כ”ד י”א): “ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו”, היינו, כאשר ראו בחינת
“אלקים” שמידת הדין שולטת, אזי “ויאכלו וישתו” שעל ידי המאכל ומשתה מבלבלים את
השטן וכן זה מבחינת “סעדני ואושעה” – מלשון סעודה, בתהלים (קי”ט קי”ז) “סעדני
ואושעה ואשעה בחקיך תמיד”.

ומסופר על רבי זושא שבעת שנפל למשכב אמר פסוק זה “סעדני ואושעה”, והיה מפרש
סעדני, היינו עשו עלי, כלומר עשו סעודה לתלמידי חכמים ויראי ה’ למען אוושע
מחליי. מכאן נמצא שאפשר לעשות סעודה לא רק אחרי הישועה אלא גם בתוך הצרה עצמה.
תורת הרבי רבי זושא על “סעדני ואושעה”, ידועה גם בשם הבעל שם טוב.

ומובא בשם החוזה מלובלין סגולה שהחולה יקבל עליו, שכשיבריא יעשה ביום שלישי
מימי השבוע סעודה לתלמידי חכמים ויראי ה’ לכבוד הושע בן בארי, ויושע.(סגולות
ישראל מערכת ח’ חולה)

ונאמר במשלי (ז’ י”ד): “זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי”, ומפרש רש”י: “סעודה
גדולה הכינותי, כי היום הקרבתי נדרי ושלמי”.

ועצם הכינוס של עשרה איש בסעודה שבה שרים את ההלל וההודאה “נשמת” יש בה משום
קרוב לבבות ואהבת חינם שבעבורם יבנה בית המקדש, שכל דבר מצווה שנעשה בעשרה
שורה שם השכינה, ולכן שעת רצון גדולה היא.וכן מובא במאמר הגאולה לרמח”ל זצ”ל
שיבואו עם ישראל מהגלות ויתקבצו ביחד חלק מהשבטים וישוררו לקב”ה ולאחר מכן
יצתרפו שאר כל השבטים וישוררו לד’ ועל ידי ההיתקבצות תתבטל הקנאה והשנאה
שבגללה נחרב בית המקדש.וכן מובא במעם לועז בספר שמות פר’ בשלח בפרק ו’ עמ’
שס”א מעניין ה 10 שירות והשירה העשירית תהיה לעתיד לבוא “שיר חדש” שיר מבחינת
זכר שלא תהיה יותר גלות והשמחה תהיה גדולה מאוד וכו’ ולעתיד לבוא יהיו כולם
בבטחון בקב”ה בכל לבם, וישוררו לקב”ה עוד לפני שייעשה להם ניסים יאמרו שירה על
הנס שעתיד להיות.

ובמשנה ברורה (הלכות חנוכה סימן תר”ע סק”י) כתב: “שכל שעושה כדי ליתן שבח
למקום או לפרסם הנס או המצווה, הכל סעודת מצווה”.

הקדוש ברוך הוא הרבה עמנו פדות, כמאמר רבותינו ז”ל (פסחים דף קי”א א’): “הודו
לה’ כי טוב” שגובה חובתו של אדם לטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה
בתרנגולתה, וזהו רמז לכך שעניין הוא שיעשה האדם סעודה כפי יכולתו בשעת צרתו,
ויגבה הוא חובתו מעצמו, ויהפך לו לפדות.
מחבר תפילת “נשמת כל חי” ותקנותיה

במסכת פסחים (קי”ז ב’ ואילך במשנה שם): [כוס] “רביעי גומר עליו את ההלל ואומר
עליו ברכת השיר”. ופרכינן בגמרא: מאי “ברכת השיר”? אמר רבי יוחנן: “נשמת כל
חי”. https://ashoova.co.il/soul-of-all-living/

נציין כי הקטע ב”נשמת כל חי” המתחיל ב”ואילו פינו מלא שירה כים”, הוזכר גם
במסכת ברכות (דף נ”ט ב’), וכן במסכת תענית (דף ו’ ב’): “ואילו פינו” וכו’ עד
“ולא עזבונו חסדיך”. [לגירסת הגר”א בשם הרי”ף, עד “וימליכו את שמך מלכנו
תמיד”].

תיאור השבח המופלא של “ואילו פינו… אין אנחנו מספיקין…” מובא בשינויים מסוימים
גם בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה פרק ל”א) כ”נוסח אמירה”, לא בתורת “תפילה”
או “פיוט”, אלא כתיאור מצב שלעתיד לבוא.

וכך הם הדברים בתנא דבי אליהו: “…משנחרב הבית הראשון עד שנבנה הבית האחרון,
שבעים שנה הייתה ידו פשוטה עליהן להצילם מכל צר ואויב. וכן משחרב הבית האחרון
ועד עכשיו תשע מאות שנה, כמה מגפפן, כמה מחבקן, כמה מנשקן. מכאן ואילך, אם
נעמוד אנו ובנינו ובני בנינו ויהיה לנו פה מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון
גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות
כאילות, אין אנו יכולין להודות לך ה’ אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על
אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הניסים והטובות שעשית עמנו, ולעתיד לבוא כמה
מאיר הקדוש ברוך הוא פני הצדיקים שיהיו כשיטה ראשונה…”.

כאמור, תפילת “נשמת כל חי” או קטעים ממנה הוזכרו בדברי התלמוד (וכן בדברי
הזוהר הקדוש כדלקמן), אולם בדבר מחבר תפילת “נשמת כל חי” מצאנו דעות ומסורות
שונות:

בפירוש סידור “כל בו” כתוב (הובא בסידור אוצר התפילות): “מצאתי שיש אומרים
ששמעון בן שטח יסד את “נשמת”, ורמז שמו למפרע, דהינו ש’ – שוכן עד, מ’ – מי
ידמה לך, ע’ – עד הנה עזרונו, ו’ – ואילו פינו, נ’ – נשמת”, עד כאן לשונו.

ובפירוש “עץ חיים” להגדה של פסח ממהר”י צאלח כתב: “שמעתי גדולים נחלקים: יש
אומרים רבי שמעון הגדול בן פזי יסדו, ויש אומרים רבי שמעון בר יוחאי בהיותו
במערה ונתפלל על מזונו, והקדוש ברוך הוא הכין לו עץ חרובים ומעיין אחד, וזהו
“ברעב זנתנו” ו”מחלאים רעים” שכל גופו נעשה קמטים עד שהעלה חלודה”.

חשוב לציין, כי לפי מספר מקורות הרי שנוסח תפילת “נשמת כל חי” בתקופת התלמוד
הייתה תפילה קצרה יחסית, ובמשך הדורות נוספו בה קטעים, וראה הגדת הגאונים
והרמב”ם (הוצאת אוצר הפוסקים, תשנ”ז, עמוד ת”ד) שהביא תשובת הראב”ד, וזה
לשונו: “כל עיקר נראה לי, ש”נשמת כל חי” ו”ואילו פינו” מטבע ראשונים חכמי
התלמוד היו, כי בעניין ברכת השיר שאלו (פסחים קי”ח א’): מאי ברכת השיר,
ואפליגו בה, דחד אמר “נשמת כל חי”, ואידך אמר “יהללוך”. ואף על פי שהלכה כמאן
דאמר “יהללוך”, מכל מקום נראה לנו ש”נשמת” הזכירוהו בהורדת הגשמים (ברכות נ”ט
ב’) אך אינו ממטבע הראשונים (חכמי התלמוד), כי אם עד זה הפרק. נמצא ש”כל קומה
לפניך”, תוספת הפיוטין (הפייטנים) הוא, ושם הפייט ההוא יצחק שמו, כאשר סימן שם
“בפי ישרים” “ובדברי הצדיקים” “ובלשון כל חסידים” “ובקרב קדושים”…”
טעם לתקנת תפילת “נשמת”

הרב “בן איש חי” בספרו “בניהו” על מסכת מגילה (פרק ב’ דף י”ח ע”א) מבאר את
הטעם שתקנו תפילת “נשמת” ומטרת אמירתו, כהא דאיתא בגמרא, מאי דכתיב (תהלים ק”ו
ב’) “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהילתו”? למי נאה למלל גבורות ה’? למי שיכול
להשמיע כל תהילותיו. והקשה ה”בן איש חי”: “קשה, וכי כנסת הגדולה היו יכולים
להשמיע כל תהילותיו, ואיך תקנו תהילות בברכות? ונראה לומר בסייעתא דשמיא, תקנו
שבח “נשמת כל חי”, שבו עשו גלוי דעת ומודעה דאי אפשר להשמיע כל תהילות ה’,
שאמרו: ואלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי
רקיע וכו’ וכו’, אין אנו מספיקין להודות וכו’ על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי
רבבות וכו’, ובזאת התהילה עשו גלוי ומודעה שכל תהילות שהם מתקנים לשמו יתברך
הם קצת מן המקצת, דאי אפשר להשלים תהילותיו. וכיון דעשו גלוי דעת ומודעה זו
בתהילה זו ד”נשמת כל חי”, הותר להם לתקן תהילות לאל בברכות. וליכא למימר על
תיקון תהילות שתקנו סימתינהו לשבחא דמרך, ואין הכי נמי כל מי שיעשה גלוי דעת
ומודעה כזאת יוכל לתקן תהילות לאל יתברך”.
תקנת אמירת “נשמת” בשבת

בסדר תפילת שבת קדש נהגו במקהלות ישראל לפתוח בתפילת “נשמת כל חי” לאחר שירת
“אז ישיר”. אין כל ספק שתפילה זו שכולה שיר שבח והודיה לה’ יתברך, נאה לאומרה
ביום שבת קדש, וכמאמר נעים זמירות ישראל: “מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’
ולזמר לשמך עליון” וכו’.

טעמים נוספים נאמרו לכך שתקנו לומר “נשמת” בשבת קדש. ב”אוצר התפלות” (בראשי
בשמים) מובא ש”נשמת” היא כנגד הנשמה יתרה שיש לאדם בשבת. והוסיף שם שיאמר כל
השבח בשמחה עצומה, ומגודל התשוקה יקבל על עצמו מסירות נפש. (וראה בהמשך בדבר
אמירת “נשמת” בהשתוקקות עד כלות הנפש מהמסופר בפי צדיקים וחסידים).

[במאמר מוסגר נביא כי הפיוט הנורא “צמאה נפשי לאלוקים לאל חי… לבי ובשרי ירננו
אל אל חי…” כתבו האבן עזרא כפתיחה ורשות ל”נשמת כל חי”, ולכן סיים הפיוט כך:
“אקוד על אפי, ואפרוש לך כפי, עת אפתח פי, בנשמת כל חי”, ובפירוש מטה יהודה
לר’ לייב אופנהיימר זצ”ל על זמירות שבת פירש: “אקוד, אבוא בקידה על אפיים
ובפרישת כפיים לבקש ליתן לי פתחון פה שאוכל לפתוח פי בנשמת כל חי לברך על
גאולתנו ועל פדות נפשנו, ואז לבי ובשרי ירננו אל אל חי”. וראה בספר יינה של
תורה להגר”ב אדלר שליט”א (עמ’ קפ”ז)].
כל עצמותי תאמרנה

חסידים ואנשי מעשה שבדורות שלפנינו היו מתלהבים בשעת אמירת “נשמת כל חי”
בהתלהבות קודש ובדבקות נפלאה. הרה”ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי”ע ביאר “נשמת כל
חי תברך” https://ashoova.co.il/soul-of-all-living/… וכי עד עתה מי היה
המברך אם לא הנשמה? אלא הפירוש כי עד עכשיו, היינו עד תפילת “נשמת”, היו שניהם
הגוף והנשמה מברכים יחדיו, ומעתה, מתפילת “נשמת”, תברך הנשמה לבדה עד כלות
הגוף (בארות מים, ד’ לקוטים). ובספר “ראשית העבודה” להרב יהודה זרחיה סגל זצ”ל
(ח”א דף ה’ ד”ה קבלת עול מלכות שמים) הביא ששמע בנובהרדוק שאם קר לאדם יאמר
“נשמת כל חי” ובלי ספק יתחמם ויתלהב וכו’.

בכתבי תולדות שונים מתארים ומספרים תיאורים נפלאים על השתוקקות ודבקות גדולי
ישראל באמירת “נשמת”. נציין עובדות ספורות:

בפרי הכרם (ל”ה תש”ס גליון י”ט עמוד ה’) הובא מה שסיפר האדמו”ר מבאבוב זצ”ל על
הרה”ק ר’ מענדלי ליסקער זי”ע (אביו של הרה”ק מראפשיץ זי”ע): “גבוה מעל גבוה
הייתה התלהבותו ודבקותו בעת אמירת התפילה הנוראה “נשמת כל חי”, בה היה מאריך
מאד בהתעוררות מרובה, בהתאמצות גדולה ובהשתפכות הנפש, עד שמדי פעם בפעם נחלש
מרוב עבודה ונפל בהתעלפות עמוקה. כאשר ראתה אשתו הרבנית הצדקנית (בת הגה”ק ר’
איציק’ל המבורגער זי”ע) שהתנהגות זו עלולה להביא את בעלה הקדוש לחשש סכנה, חס
ושלום, הכינה עבורו בערב שבת עוגיות דבש קטנות פחותות מכזית, והכניסה אותם
לכיס בגדי השבת שלו, ובקשה ממנו שכשירגיש באמצע אמירת “נשמת” שבא למצב אפיסת
הכוחות עד לכלות הנפש, יחוס על נפשו ויאכל מהעוגיות שבכיסו. וכן עשה הרה”ק ר’
מענדלי, ובעת הצורך טעם מ”עוגיות הנשמת”, ואחר כך המשיך בעבודתו הנוראה לברך
בכל עצמותיו את שם קדשו”.

המשיך האדמו”ר מבאבוב זצ”ל וסיפר: הרה”ק ר’ מענדלי נפטר כמה שנים קודם פטירת
אשתו הרבנית, לאחר כמה שנים בשעה שהייתה הרבנית נוטה למות, נענתה פתאום ואמרה:
מענדל אומר “נשמת”! מענדל אומר “נשמת”! באותה שעה זכתה שנתגלה אליה בעלה וראתה
אותו אומר “נשמת” בהתרגשות עצומה, כדרכו בחיים חיותו. כך חזרה ואמרה כמה
פעמים, ובדברים אלו יצאה נשמתה בטהרה.

רבות מסופר בפי חסידים על ההתלהבות העצומה והמתיקות בעת אמירת תפילת “נשמת”.
פעם ספרו לרבינו האדמו”ר בעל ה”בית אהרן” מקרלין זי”ע על המלך נאפוליון שנכנס
בו רוח שטות וחמד באחת מימות הקיץ להחליק על הרי שלג, ולשם כך פזרו חייליו על
פני השדה מאות שקי סוכר בכדי שיוכל להחליק עליהם. נענה האדמו”ר ואמר: “וכי
איזה השגות יש לו בתאוות? הלא כל תאוותיו לא ישוו לגודל התענוג שיש לנו באמירת
“נשמת כל חי” בשבת קודש”.

בספר אברהם עבד ה’ על הרב הצדיק ר’ אברהם אהרונוביץ זצ”ל (דף255) מובא מעשה
זה: אחד מחסידי באיאן הישישים התלונן באזניו של רבי אברום אהרונוביץ זצ”ל כי
לבו נחלש. וביום שבת בגלל אריכות התפילה, קשה עליו ההמתנה מבלי לטעום משהו עד
שעה מאוחרת. רבי אברום שבעצמו נשאר בדרך כלל ללא אוכל ושתיה עד לשעות הצהרים
עד השלימו את תפילותיו וטבילותיו. חס על אותו חסיד חלש ויעץ לו לטעום משהו קל
קודם התפילה להחיות את נפשו. אולם הלה נפגע מכך וסרב לאכול קודם התפילה. שהרי
הלכה מפורשת בשו”ע שאסור לאכול קודם התפילה, והסמיכו חכמים את דבריהם על הפסוק
“לא תאכלו על הדם”, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם). אך רבי אברום נשאר בשלו,
ושדל שוב ושוב את החסיד להכניס לפחות חתיכת “קוגל” לפיו, כדי לחזק את לבו.
בלהט דבריו שבקעו מלבו המלא באהבת ישראל אמר לו – “תאכל, ומה איכפת לך שגם
ה”קוגל” יצעק יחד אתך “נשמת כל חי”.
אמירת “נשמת” בזמנים מקודשים ובעת רצון

לאור חביבותה וחשיבותה המיוחדת של תפילת “נשמת כל חי” נהגו בכמה מקהילות ישראל
לומר את תפילת “נשמת” בזמנים מקודשים ובעתות רצון, וכמובא ב”כף החיים” הלכות
לולב (סימן תרס”ד אות ל”ט): “מנהג בית אל יכב”ץ, יום הושענא רבה אחר תפילת
עלינו לשבח, פותחין ההיכל ואומרים “נשמת כל חי” עד גמר בלי שם ומלכות. ואחר
אומרים: הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לשנה הבאה עלינו לחיים
טובים ולשלום, כעת וכעונה הזאת, יום הושענא רבא אחר תפילת שחרית לומר הלל נוסח
“נשמת כל חי” וכו'”. עוד הובא שם בהלכות יום הכפורים (סימן תרט”ו אות י”א):
“אכתוב גם אני הדל מה שנראה לי בסיעתא דשמיא והוא, כי פשוט כי באותו היום
יחזור בתשובה שלימה על חטא שבא לידו, ובמוצאי יום הכפורים יטבול תיכף אם אפשר,
ויעשה פדיון כמנין אותיות שמו, ויתן לעניים יראי שמים, ויקבל עליו בפני עשרה
כי בתשלום השנה ההיא יאמר “נשמת כל חי” בפני עשרה…”.

בכמה מקהילות האשכנזים אומרים “נשמת” בכל סעודה שלישית, עת רעווא דרעוין, ומה
נורא המחזה כאשר בני היכלא פוצחין פיהן בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה בתפילת
“נשמת כל חי”.

כמו כן ידוע על כמה וכמה ממקהלות החסידים שנהגו והנהיגו לומר תפילת “נשמת כל
חי” בחנוכה בעת הדלקת הנרות, וכן בזאת חנוכה, בעידנא דרעווא, בשעת שריפת שיירי
השמן והפתילות.

כמו כן יש המשוררים תפילת “נשמת” בסעודת יום הפורים ובליל שביעי של פסח ואף
בפסח שני.

להודות על העבר ולבקש ולצעוק על העתיד

בספר “כרם שלמה” (לרבי שלמה זלמן פרידמן זצ”ל, אבד”ק טענקא, ברוקלין תש”ס. פרק
ב’ אות ט’) הסביר את קבלת רבי יהודה החסיד באמירת “נשמת” כסגולה על כל צרה שלא
תבוא, וזה לשונו: “ובטעם הדבר אפשר לומר על פי אמרם ז”ל, נותן הודאה על העבר
וצועק על העתיד, והיינו על פי הידוע בשם צדיקים, וכך מובא בשם הרה”ק החוזה
מלובלין במה שכתוב אצל לאה אחר שילדה את יהודה, “ותאמר הפעם אודה את ה’ וגו’
ותעמוד מלדת” (בראשית כ”ט ל”ה). כי על ידי שהודתה את ה’ על העבר ולא בקשה על
העתיד, בזה הפסיקה את ההשפעה, ולכן “ותעמוד מלדת”. ולזה אמרו זכרונם לברכה
נותן הודאה על העבר ותיכף צועק על העתיד.

ובזה אמרתי לפרש, למה כתיב “אז ישיר משה” בלשון עתיד, ולא כתיב “אז שר משה”,
כי משה רבינו כששר לה’ על כל ניסי ה’ בקריעת ים סוף התכוון להודות ולבקש גם על
העתיד. וכן מצינו שתקנו חז”ל בתפילת “מודים דרבנן” שאומרים “ברכות והודאות
וגו’ על שהחייתנו וקיימתנו”, ומסיימים שם על העתיד ואומרים: ‘כן תחיינו
ותקיימנו וכו'”.

והנה, גם בתפילת “נשמת” אחרי שמזכירים ומספרים נפלאות וחסדי הבורא יתברך
“מלפנים ממצרים גאלתנו וגו’ ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו,
מחרב הצלתנו ומחליים רעים ורבים דליתנו” – מסיימים “עד הנה עזרונו רחמיך ולא
עזבונו חסדיך ה’ אלקינו, ואל תטשנו ה’ אלקינו לנצח”, שנותנים ההודאה על העבר
וצועקים על העתיד, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא עומד לימין הצדיק ונושע בתפילתו”.
חובת כל אדם לשבח לה’

אמרו חכמינו זכרונם לברכה על דוד המלך עליו השלום, שהיה עוסק כל הלילה בשירות
ותשבחות, עד שחבר ברוח הקודש את ספר תהלים הנפלא, שבו כלל כל מיני שירות,
זמירות ותשבחות שבעולם, ויש לשירות הללו שייכות לכל הנבראים כולם, וכמו
שאומרים ב”נשמת כל חי”: “שכן חובת כל היצורים לפניך, ה’ אלקינו, להודות, להלל,
לפאר, לרומם, להדר ולברך ולקלס כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי”. הרי שחובת
כל אדם להודות ולהלל לה’.
סעודות הודיה ו”נשמת”

בשנים האחרונות לאור פרסומים שונים התעוררו רבים לפעול ולהגביר חיילים למען
העצה הנפלאה של אמירת “נשמת”, וכבר יסדו ותקנו אמירת “נשמת” ברבים בקול רינה
ותודה המון חוגג, כשכל העם מסובים בסעודת מצווה, וכל מי שזקוק לישועה משתתף
ומקבל עליו בלי נדר שבשעה שיענהו השם יתברך ויוציאו מן המצר למרחב יערוך סעודת
הודאה, ובתוך סעודה זו יאמר “נשמת” בעשרה או יותר.

יש ובמהלך הסעודה מספרים ברבים את אשר פעל ה’ עמם, ומהללים ומשבחים להקדוש
ברוך הוא על חסדיו המרובים.

ישנם סיפורים בלי סוף על עמך ישראל שקיבלו על עצמם לומר “נשמת” בעשרה או יותר,
עם סעודה או כיבוד, או רק לומר “נשמת” עם יציאתם לגאולה ומאפילה לאור גדול,
וזכו לרחמי ה’ יתברך ולישועות למכביר, אם לזיווגים ובפרט למעוכבי שידוך
בגילאים מבוגרים, או לחשוכי בנים שנים רבות שזכו לפרי בטן, עד לבעיות פרנסה,
בריאות, שלום בית, ובעיות וצרות שונות ומשונות רח”ל, ואנשים אלו שקבלו על עצמם
לומר “נשמת” ב”ה זכו לגאולה, ישועה ופדות.

וכך “סעודת נשמת” אחת גוררת אחריה “סעודות נשמת” נוספות, ועינינו הרואות ולא
זר את גודל הישועות בהם אנו מתבשרים ללא הרף בחסדי ה’, ועיין לקמן בהמשך הספר
“מטה אהרן” (חלק המעשיות והסיפורים) טיפה מן הים מהישועות הרבות שאנשים נושעו
בזכות קבלת אמירת “נשמת כל חי”, וב”ה העניין של “קבלות נשמת” ו”ישועות נשמת”
ו”סעודות נשמת” מוסיף ומתפתח עד שבעזרת ה’ נזכה במהרה ממש שיושעו כל ישראל
בתשועת עולמים בביאת גואל צדק, אמן.

הדברים פשוטים. לכל אחד יש, בעוונותינו, את צרותיו ויסוריו. אך עם ההרגשה שהכל
בידי בורא עולם והוא מלך עוזר ומושיע, וכשאנו מקבלים על עצמנו להודות לו
כשיושיענו, זוכים לרחמי וחסדי ה’ ולישועתו, ומתרבה כבוד שמים.

עניין הנדרים

ישנם אנשים שמקבלים על עצמם בנדר לומר “נשמת” עם שלושה או עשרה בני אדם או
יותר, ומקבלים על עצמם צדקה, תפילה או סעודה ועוד מיני נדרים, ולכן מצאנו
לנכון להביא כאן מענין חומר הנדרים והזהירות מהם, ושעדיף שכל קבלה שאדם יחיד
או ציבור יקבלו על עצמם, יקבלו בהבטחה, ולאו דווקא בנדר, ושכל אחד יתייעץ עם
רבו כיצד לנהוג בעניין. וכך מופיע בספר “מעם לועז” (פרשת מטות-מסעי) וזה
לשונו: “אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם נודרים נדר, ראו לשלם מיד, ותלמדו
לקח מיונה הנביא שהיה במצולות ים והיה בסכנה, ונזכר שנדר נדר ולא קיימו. אמר:
רבונו של עולם, יודע אני העוון שעליו באתי לידי צער זה, בגלל הנדר שהבטחתי ולא
שלמתי. לכן אני מבקש ממך, תצילני ואקיים נדרי. וזהו שאמר (יונה ב’ ג’-י’):
“ויאמר קראתי מצרה לי וגו’ ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה”.

וכן מצינו ביעקב אבינו, שכמה פורענויות ארעו לו בעוון זה שנשתהה לקיים הנדר
שנדר, שכן נאמר בפסוק (בראשית כ”ח כ’): “וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלהים
עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך”. שבקש מאת הקדוש ברוך הוא שלשה דברים.
הדבר הראשון “אם יהיה אלהים עמדי”, שלא יתן לו להכשל בעוון עבודה זרה. על זה
השיב לו הקדוש ברוך הוא ואמר (שם ט”ו): “והנה אנכי עמך”, שהבטיחו על כך.

הבקשה השניה הייתה “ושמרני” וגו’, היינו, שישמור אותו מעוון גילוי עריות, ועל
זה השיב לו הקדוש ברוך הוא: “ושמרתיך”. הבקשה השלישית הייתה “בדרך הזה אשר
אנכי הולך”, היינו, שלא יבוא לידי שפיכות דמים. על זה ענה לו הקדוש ברוך הוא:
“בכל אשר תלך”. ומפני שאחר הנדר, נכשל בשלושת הדברים. בעבודה זרה שנאמר (שם
ל”ה ב’ ד’): “הסירו את אלהי הנכר וגו’ ויטמון אותם יעקב”. בגילוי עריות שכן
נאמר (שם ל”ד א’): “ותצא דינה בת לאה”. ובשפיכות דמים שאמר לו הקדוש ברוך הוא
(שם ל”ה א’): “קום עלה בית אל”. נמצא שעל ידי איחור הנדר נכשל בשלושה.

לכן צריך האדם להזהר הרבה בפיו שלא יהיה רגיל בנדרים, ואם יש הכרח גדול לנדור
יזהר לקיימו מיד, שאמרו חכמים: “כל המאחר לקיים נדרו בניו הקטנים ואשתו מתים,
שנאמר (קהלת ה’ ה’) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו’ למה יקצוף האלהים על
קולך וחבל את מעשה ידיך”, היינו, כל המאחר נדריו בניו מתים. ובמשלי (כ”ב כ”ז)
נאמר: “אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך”.

ודעו שמיעקב אבינו אנו למדים, שאם אדם שרוי בצער, מצווה לנדור לעשות צדקה או
ללמוד. וזהו שנאמר שם: “וידור יעקב נדר לאמר”. שכל “לאמר” בא לרמז שיש לומר
הדבר לאחרים, ודבר זה בא ללמדנו שמצוה לנדור בעת צרה. ואף על פי שאז אינו עושה
כלום, אבל אותו הזכות שנדר עומדת לו ומצילתו מן הצער. וצריך אדם לתלות הנדר
ביעקב אבינו, שאם יש לו בן חולה, יאמר ש”אם אלהי יעקב ישלח רפואה לבני, אני
מתחייב ליתן כך וכך צדקה או לעשות מצווה פלונית”, שמאחר שלמדים הדבר מיעקב
אבינו, יש להזכיר שמו.

ויש אומרים שיזהר אדם ולא ידור נדר ואפילו בשעת צרה. ולא נאמרו הדברים הנ”ל
שיש לדור בשעת צרה אלא בדורות הקדמונים שהיו מקיימים את מה שמבטיחים, ואילו
כיום הרבה טרדות ועכובים מצויים המונעים את האדם מלקיים נדרו, ואם לא יקיים
נדרו, יגרום לו הדבר הרבה פורענות. ואפילו אם עושה התרה, אין הדבר ברור כל כך,
שכן הרבה דינים והרבה חילוקים יש בזה, ויתכן שאין לו התרה, והוא סבור שעל ידי
אמירת “מותר לך” שלוש פעמים על ידי שלושה אנשים הותר הנדר, ולפיכך ראוי שלפני
שמוציא מפיו דיבור של מצווה, יאמר “בלי נדר”.

וכל הנודר נקרא רשע וחוטא, אף על פי שמקיים הנדר. ואם מאחר נדרו, פנקסיו
נבדקים למעלה לראות מעשיו הטובים, ומזכירים לו כל חטאיו שעשה מימיו, שהכל
רשום. ומזה רואים באיזו סכנה מעמיד עצמו זה שנודר נדר. לכן יזהר אדם שלא ידור
אפילו בעניין של צדקה, אלא יתן צדקה בלי הבטחה, ואם יש הכרח לנדור, כגון
שעושים מגבית בבית הכנסת, יאמר בלחש “בלי נדר”.

ואם נודר אדם כדי לחזק עצמו ולתקן דרכיו הטובים, משובח הוא. כגון זה שהוא
גרגרן ושתיין ונודר שלא לשתות יין כך וכך זמן, או שנודר שלא לשתות לשכרה, או
לפרוש ממידות מגונות אחרות אלו נדרים לשם שמים משובחים, ומצווה לנדור, שעושה
כן לעבודתו יתברך. שאם יש בו מידות מגונות אלו, בוודאי יבוא לידי חטא. ועל
נדרים אלו אמרו במשנה באבות (פ”ג מי”ג): נדרים סייג לפרישות. מכל מקום, לא
ירגיל עצמו בכך לנדור תמיד, אלא ישתדל לפרש “בלי נדר”.
חובת ההודאה ההלל והשבח לבורא עולם בכל עת

כתב בספר פלא יועץ (ערך הילול): “ראוי להלל לה’ על כל הטובה שעושה עמנו. ואף
שאילו פינו מלא שירה וכו’ לא נספיק להללו, ולו דומיה תהלה, על כל פנים בלא
כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה’.
ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח תיכף יהיה שם שמים שגור בפיו, ויאמר: שבח
לאל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך. אפילו אם יש לו יסורין
יש לו להלל לה’ שזכהו להיות מכלל אשר יאהב ה’ יוכיח, ושאינו מכלל משלם
לשונאיו, ושלא יסרו ביסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של
אדם בטובתו. ואם העדיף ה’ לו טובה יותר על אחרים ראוי לו להלל לה’ המעדיף טובו
עליו שלא בזכות רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. ויכנע
מאוד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל ומידו הכל, ולו
נתכנו עלילות”.
בפי ישרים תתרומם

ב”נשמת כל חי” אנו אומרים: “בפי ישרים תתרומם. ובשפתי צדיקים תתברך. ובלשון
חסידים תתקדש. ובקרב קדושים תתהלל”. אות ראשונה של “י’שרים, צ’דיקים, ח’סידים,
ק’דושים” הן “יצחק”, ואות שלישית של “תתר’ומם, תתב’רך, תתק’דש, תתה’לל” הן
“רבקה”. “יצחק רבקה” בגימטריא “תפלה”, והשכינה נקראת תפילה (רעיא מהימנא זהר
חדש ח”ג דף רכ”ג א’, ושם דף רנ”ג א’), שכל חפצה להתחבר עם דודה [כי תפילה לשון
חבור, כמו “נפתולי אלקים נפתלתי” (עיין רש”י בראשית ל’ ח’)]. ואפשר כי “תפלה”
גימטריא “יצחק רבקה”, ו”יצחק” נוטריקון “קץ חי”, רמז ליסוד (השמטות הזוהר דף
רנ”ב ב’), ורבקה רומז לשכינה, כמו שאמרו בזהר הקדוש (זהר ח”א ק”מ ב’, רעיא
מהימנא זח”ג צ”ט ב’). ומה נעים לפי זה כי בנוסח “בפי ישרים תתרומם” ראשי תבות
“יצחק רבקה”, כי “תפלה” גימטריא “יצחק רבקה”, והוא רמז יסוד ומלכות. ב”נשמת כל
חי” עומדים שמות יצחק ורבקה זה לנכח זו, ובפסוק בפרשת תולדות (בראשית כ”ה כ”א)
כתוב “ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה היא”, נכ”ח ר”ת נ’שמת כ’ל ח’י, וזהו ממש
לנכח אשתו. ושם תיכף נאמר ויעתר לו ה’. גםמעניין כי “הבן איש חי” כתב עצה זו
דווקא בפרשת תולדות, ומסתמא יש שייכות בין העניינים כפי שכתבנו, והבן.
שמחת הרגל

כתיב (איכה ב’ י”ט): “קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח (ר”ת
נשמת כל חי) https://ashoova.co.il/soul-of-all-living/ פני ה’. שאי אליו
כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות”. וקשה, דלכאורה רינה היא
תפילה הבאה מתוך שמחה ושבח להקדוש ברוך הוא, ואם כן, איך נמצא מקומה כאן
בתפילה “על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות”?

אבל באמת, מיוחדת היא תפילה זו של רינה דווקא בזמן רעב וצרות נוראות. משנסגרו
שערי שמים וצריכים לפתוח שערי ברכה, אין לך מפתח הפותח שערי השפעה טובה מן
השמים כמו שירות ותשבחות לה’ יתברך. וכאשר משבח, מהלל ומודה לה’ יתברך, מקיים
בו הקדוש ברוך הוא: “ה’ צלך על יד ימינך”, ופותחים לו שערי ברכה.
להאמין בה’

העיקר להאמין בה’ שבזכות שקיבל על עצמו לשבחו בשבח הנפלא הזה ומאמין בישועתו,
יזכה באמת לישועה. וכן רמוז ב”נשמת”: “י’שתבח ש’מך ל’עד מ’לכנו”, ר”ת ישלם,
למשבחים לשמו (סידור אמרי פי השלם בפירוש הגיון לבי). אמן כן יהי רצון.

הפעם אודה את ה', ר"ש פתח ואמר, אודה את ה' בכל לב וגו', כתוב בכל לבב, בכל לב
היה צריך לומר, אלא דוד בסוד העליון של השם הקדוש הויה רצה להודות אל הקב"ה,
אודה ה' בכל לבב, ביצר הטוב וביצר הרע, (שהם ב' לבבות), דהיינו ב' היצרים
השוכנים בלב, ואלו הם ב' צדדים, ימין ושמאל.

בסוד ישרים ועדה, אלו הם שאר הצדדים שבעולם הזה, (שהוא הנוקבא), כי לבב פירושו
כמו דרום וצפון, (שהם חסד וגבורה), בסוד ישרים אלו הם שאר הצדדים שבעולם שהם
שש (קצוות) כעין של מעלה, (דהיינו חג"ת נה"י), ועדה זה הוא המקום של יהודה,
(דהיינו מלכות), וכתוב ועדותי זו אלמדם, (שפירושו תורה שבעל פה שהיא
המלכות)... (ויצא קסז, ועיין שם עוד)

תא חזי שיעקב אדם שלם היה בכל, והיה מתדבק בהקב"ה, מה כתוב, ונקומה ונעלה בית
אל וגו', מיד כתוב ויתנו אל יעקב וגו', מכאן שאדם צריך לשבח אל הקב"ה ולהודות
לו על הנסים ועל הטוב שעשה עמו, זהו שכתוב ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.

תא חזי, בתחילה כתוב ונקומה ונעלה, שהכליל בניו עמו, ואחר כך כתוב ואעשה שם
מזבח, ולא כתוב ונעשה, שהוציא אותם מכלל זה... ומשום שהוא עבר בכל אלו הצרות
משום שברח מפני אחיו, שכתוב ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, אבל הם באו אחר כך
לעולם, לפיכך לא הכניסם עמו. רבי אלעזר אמר, מכאן נשמע *שמי שנעשה לו הנס הוא
צריך להודות, *מי שאכל לחם על השולחן הוא צריך לברך, ולא אחר שלא אכל מאומה.
(וישלח קנח)

ואם תאמר למה הוא חוב (לספר את הנסים), והלא הקב"ה יודע הכל, אלא ודאי צריך
האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המלות עולות, וכל הפמליא
של מעלה מתקבצים ורואים אותם, מודים לפני הקב"ה ועולה כבודו עליהם למעלה
ולמטה... (בא קפב)

בסוד ישרים ועדה, היינו באלו שיודעים סוד הקב"ה, כי הם יודעים כל הסודות של
הקב"ה שהם סוד שלו... ועדה אלו הם ישראל שמתאספים בעשרה להודות להקב"ה, ועל כן
יש להודות להקב"ה על טוב ועל רע, ולפרסם לפניו הכל. ואם תאמר הרי הקב"ה יודע
ולמה צריך לפרסם, אלא בזה שמפרסם מתכבד הקב"ה בעולם, ועל כן צריך לפרסם הנס,
ועל כן כתוב בהקב"ה והתגדלתי והתקדשתי וגו'. (תרומה תתפד)
מכילתא:

ומה נשתנית הודיה זו מכל הודיות שבתורה, שבכל הודיות שבתורה נאמר הודו לה' כי
טוב כי לעולם חסדו, ובזו לא נאמר. אלא כביכול לא היתה שמחה לפניו על אבדן של
רשעים, אם על מיתתן לא היתה שמחה במרום, קל וחומר על הצדיקים... (בשלח-שירה
פרשה א)

ויאמר יתרו ברוך ה' וגו', אמר רבי פפייס בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי יש שם
ששים רבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם לברך למקום עד שבא יתרו וברך למקום, שנאמר
ויאמר יתרו ברוך ה' וגו'. (יתרו פרשה א)
תלמוד בבלי:

ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה
עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'... (ברכות ז ב)

...אמר להם בכניסתי אנו מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן
הודאה על חלקי. (שם כח ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן, באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף... (שם
לד א)

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה,
מקום שנעקרה ממנו עכו"ם אומר ברוך שעקר עכו"ם מארצנו... *על הגשמים ועל בשורות
טובות אומר ברוך הטוב והמטיב... בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה... *מנא הני מילי, אמר רבי יוחנן דאמר קרא
ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו' אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא
מברכינן... אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד איהו חייב
לברוכי... (ברכות נד א, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה
חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים... (שם שם ב, וראה עוד ברכות-הגומל)

אמר רב הונא אמר רב משם רבי מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא *לעולם יהא אדם רגיל
לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד... *(שם ס ב, וראה שם עוד)

הני עשרים וששה הודו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם
תורה וזן אותם בחסדו. אמר רב חסדא מאי דכתיב הודו לה' כי טוב, הודו לה' שגובה
חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו ואת עני בשיו... (פסחים קיח א)

...ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו, דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה...
(תענית כא א, וראה שם מעשה)

לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלקי עולם אכלתם הודו
ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. (סוטה י ב)

בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים, אמר רב מודים אנחנו לך ה'
אלקינו על שאנו מודים לך... (שם מ א, וראה שם עוד)

ומברך עליה (כהן גדול) שמנה ברכות, על התורה ועל העבודה ועל ההודייה... (שם מ
ב)

...הכתיב בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו, ואמר רבי יונתן
מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב, לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של
רשעים. (סנהדרין לט ב)
מדרש רבה:

וישתחו אברהם לפני עם הארץ, *מיכן שמודים על בשורה טובה. *(בראשית פרשה נח ז)

ויקוד האיש וישתחו לה', מכאן שמודים על בשורה טובה. (שם פרשה ס ז)

...לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו ממנה בעלי הודיה, יהודה - ויכר יהודה ויאמר צדקה
ממני (בראשית ל"ח), דוד אמר (תהלים קל"ח) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר, (דניאל
ב') לך א-לה אבהתי מהודא ומשבח אנא... (שם פרשה עא ח)

רבי פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין
וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטילות ההודאה אינה בטילה, הדא דכתיב קול
ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צב-אות זו הודאה,
מביאים תודה בית ה', זה קרבן תודה. וכן דוד אמר עלי אלקים נדריך אשלם תודות
לך, תודה אין כתיב כאן אלא תודות, ההודאה וקרבן תודה. (ויקרא פרשה ט ז)

*כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם, *הדא הוא דכתיב קול ששון
וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צב-אות, כי טוב אלו
ההודיות, מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה... (ויקרא פרשה כז יב)
מדרש תנחומא:

למה לא אמרה לאה בראובן ושמעון ולוי ובכולם הודיה אלא ביהודה? משל לכהן שיצא
לגורן ליטול תרומה ומעשר, ובא בעל הגורן נתן לו תרומה ולא החזיק לו טובה, נתן
לו מעשר ולא החזיק לו טובה, לאחר שנתן לו כל מה שהיה ראוי לכהן, עמד בעל הגורן
והוסיף לו מדה אחת של חולין, החזיק לו טובה ונתפלל עליו... אמר להן הראשונות
התרומה והמעשר שלי הן ושלי לקחתי, אבל אותה המדה שהוסיף לי משלו, לפיכך אני
מחזיק לו טובה. וכן אמרה לאה, י"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, והרי אנו ארבע
נשים, אנו ראויות לילד שלש לכל אחת, כשהוסיף לי בן רביעי על חלקי בודאי הפעם
אודה את ה'. (ויצא ט)

...מה נשתנה הודייה זו מכל ההודיות שבתורה שנאמר בכלן כי טוב וכאן לא נאמר בה
כי טוב, כביכול לא היתה שמחה לפניו במרום על אבודן של רשעים... (בשלח י)
ילקוט שמעוני:

ואמרתם זבח פסח וגו', ללמדך שכל מי שרואה ושומע נסים שעשה הקב"ה לישראל צריך
ליתן שבח והודאה, שנאמר ויספר משה לחותנו וגו', ויאמר יתרו ברוך ה' וגו'...
(שמות פרק יב, רח)

...אבל אתם אם הבאתי עליכם הטובה תנו הודייה, הבאתי את היסורין תנו הודיה, וכן
דוד הוא אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, וכן
איוב... (חבקוק פרק א, תקסב)

אמר ר' יהושע בן לוי בכל מקום שאתה מוצא מפלתן של רשעים הודאה מלמעלה והודאה
מלמטה, מה טעם, אודה ה' בצדקו, מה כתיב בתריה, למנצח על הגתית זה אדום, מה
כתיב בתריה, אודה ה' בכל לבי. (תהלים ז, תרלח)

עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך, אמר רבי פנחס בשם רבי לוי בשם רבי יוחנן ואמרי
לה בשם רבי מנחם גלילאה ואמרי לה בשם רבי זעירא כל התפלות בטלות לעתיד לבא,
והודיה אינה בטלה לעולם, הוי אשלם תודות לך, הדא הוא דכתיב ותעמודנה שתי
התודות בבית האלקים, תודת התפלה ותודת הקרבן. (תהלים נו, תשעד)

הודו לה' כי טוב וגו', אין לישראל ממה שישלמו להקב"ה אלא הודיה בלבד על כל
הטובה שהוא עושה להם, וכן הוא אומר אודך ה' כי אנפת בי, ואומר א-לי אתה
ואודך... (שם קיח, תתעה)

ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו, אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה
זו, לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים... (דברי הימים ב כ, תתרפה)
מדרש הגדול:

ולמען תספר באזני בנך, אמר רבי חונא מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים
שצריך אדם ליתן שבח והודייה לשם על מעשה נס, מן התורה מנין, דכתיב ולמען תספר
וגו', ואומר ולמען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט'), מן הנביאים דכתיב, חסדי ה'
אזכיר תהלות ה' וגו' (ישעיה ס"ג), ואומר ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו
הודיעו בעמים עלילותיו וגו' (שם י"ב). מן הכתובים דכתיב, אשר שמענו ונדעם
ואבותינו ספרו לנו וגו' מספרים תהלות ה' ועוזו וגו' (תהלים ע"ח), ואומר (שם
ק"ז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. (שמות י ב)
לקח טוב:

[דוד אור - ארכיון]

המשך ההודעה המקורית (חלק 2/2)

ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', למדנו למי ששומע נסים שעשה ה' את אבותינו במצרים
צריך ליתן שבח והודיה, וכן הוא אומר ביתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים
ומיד פרעה. (שמות יב כז)

אהרן ראה את אחיו מלך ואת עצמו כהן גדול ואת ארבעת בניו משוחים בשמן המשחה
סיגני כהונה ואת נחשון אחי אשתו נשיא שבט מקריב קרבנו בראשון לכל השבטים, ובו
ביום מתו שני בניו, לכך נאמר ביום טובה היה בטוב לתת שבח לבורא הכל, שנאמר
(תהלים קט"ז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, ולהודות, שכן ראינו ומצינו ההודאה
נקראת טוב, שנאמר (שם קי"ח) הודו לה' כי טוב... (שמיני)
חובת הלבבות:

...ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו
וגודל טובו עלינו, ונאמר, כי מן הידוע אצלנו כי כל מטיב אלינו אנו חייבין
להודות לו כפי כונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו ימנעהו מהיטיב
אלינו הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כונתו
להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו יסתלקו מעלינו
חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבין בה... אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים
הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת יגיע אליה אחר זמן בטובה קטנה ואבודה
ונבזית יתננה מיד, ולא נתכוין אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלקים
בידו לתתה למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו אף על פי
שהיתה כונתו לפאר את נפשו באחריתו, ועם כל זה נתחייבה לו ההודאה, כמ"ש איוב
(כ"ט) "ברכת אובד עלי תבא", ועוד אמר (שם ל"א) "אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי
יחם".

אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם הוא כמי
שאוצר דבר אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, אף על פי
שכונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו כמו שאמרנו, חייב לו מן השבח וההודאה עליה...

וממה שראוי לעמוד עליו כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו, אין
לו יתרון על מי שמטיב לו אלא במקרה מן המקרים, אבל באנושותם ועצמם נמשלים
וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחבורם ובצלמם וטבעיהם וברוב מקריהם, ועם כל זה
חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שספרנו. ואם היינו חושבים כי מי אשר
מטיבין לו בתכלית החסרון והגריעות ובהרכבתו וחבורו ודמותו היה חייב בעבודה
יותר... וכאשר נבחון על ההקשה הזאת דבר הבורא יתברך ובני אדם בשכלנו, נמצא
הבורא יתברך נעלה ונשא ומרומם על כל נמצא... וכן נמצא האדם בהקשתו אצל שאר
מיני החיים שאינם מדברים חסר וחלש מכלם... וכאשר נעמוד במחשבותינו על גדלות
הבורא יתעלה ועוצם יכלתו... ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו ורוב צרכו ורישו לדבר
שימלא מחסורו, ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו... כמה האדם חייב לו
ית' מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה... (שער ג עבודת האלקים
הקדמה, וראה שם עוד)

ומה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלקים שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה
ותתחייב לו בה התמדת טובתו עליו הם י' ענינים... *ומהם שיזכיר טובות האלקים
בלשונו תמיד וירבה להודות לו ולשבחו בלבו עליה ובנראה מדבריו, ומהם שלא תהיה
נמבזה ומעוטה בעיניו, ומהם שלא יתלה בזולתו אם תהיה על ידי אמצעי, *שיודה
האמצעי ויתעלם מהודות הבורא עליה... (שם פרק ז)

והחמישי, כשמטיב לו הבורא בעולם הזה במיני הטובות יכנע לא-ל מפני כובד משא
חובת ההודאה עליהם וישפל לפניו מיראתו שלא תהיינה לנקמה ממנו כי רוב הממון
בעולם יהיה לאחד מג' דברים, לטובו מאת הבורא יתברך, או לנסיון ומבחן, או לנקמה
ומכשול. (שער ו הכניעה פרק ד)
רש"י:

וישתחו ארצה - מכאן שמודים על בשורה טובה. (בראשית כד נב)

אם על תודה - על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים וגו' שצריכים
להודות, שכתוב בהן (תהלים ק"ז) יודו לה' חסדו. (ויקרא ז יב)
חזקוני:

אתה יודוך - לשון נופל על לשון, ורוצה לומר ישבחוך ויכבדוך. (בראשית מט ח)
בעל הטורים:

וישתחו - בגימטריא מודים על בשורה הטובה. (בראשית מז לא)
מהר"י יעבץ:

אספרה כל נפלאותיך - על דרך הפשט ירמוז על מ"ש חז"ל (ברכות נ"ד) שחייב אדם
לגלגל כל הנסים כשיודה על אחד מהם. (תהלים ט ב)
אלשיך:

אדין דניאל - הורה לנו שיודה אדם מיד, כי קם מיד בלילה להודות. (דניאל ב יח)
מהר"ל:

...כי כאשר מזכיר בכל מקום הודאה הוא מוסר עצמו אל השי"ת בשביל הטובה שעשה
אתו, כי זהו ענין ההודאה. ומפני שנתן לאדם הארץ, אם כן יחשוב השמים שמים לה'
והארץ נתן לבני אדם, וכאילו האדם חס ושלום יוצא מרשות השי"ת, לכך צריך לומר
הודאה תחילה וסוף, ובהודאה זו מוסר עצמו ונפשו אל השי"ת שעשה אתו הטובה הזאת.
(נתיב העבודה יח)

ובמדרש ויק"ר... לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל... וביאור
זה, כי התפלה שהאדם מתפלל על צרכיו וכל דבר שהיא תפלה בטלים לעתיד לבא, שאין
צריך תפלה על צרכיו, אבל הודאה שנותן אל השי"ת מה שעשה עמו כעבד הזה שמתודה
שעשה עמו טוב, ולפיכך כל הודאה הוא לשעבר, והתפלה היא להבא... וכן כל הקרבנות
הם תקון אל האדם, ולעתיד אין צריך תקון, ולפיכך כל הקרבנות בטלים חוץ מן
הודאה, שמודה כי הוא אל השי"ת מצד הטוב שעשה עמו, ומביא קרבן הודאה על שעבר...

וכבר אמרנו כי התודה היא שאנו מודים כי הכל אל השי"ת, כמו שאמר במזמור לתודה,
כי הוא עשנו ולו אנחנו, והנה המצה מורה על שהוא יתברך עשנו, והחמץ מורה כי
אליו אנחנו הכל כמו שביארנו... (דרשה לשבת הגדול)

זרעא דיוסף... אבל יהודה הוא דבק בשמו יתברך לגמרי, והדברים האלו הם סוד נפלא,
כי נקרא יהודה על שם הפעם אודה (בראשית כ"ט), וההודאה היא שמודה ומפרסם הדבר
לכל, כי זהו ענין ההודאה, שהרי צריך להודות בעשרה, ודברים אלו מסתרי החכמה
מאד, ולכך היה מקדש שם שמים בפרהסיא, ותמצא יהודה בראש הדגלים... (חידושי
אגדות סוטה לו ב)
של"ה:

ויש ראיה לזה במדרש תהלים מזמור לתודה, רבי יוחנן בשם רבי מנחם דמן גליא, כל
התפילות בטילות לעתיד לבא וההודאות אינן בטילות... והמעמיקים בחכמה אמרו כי
לפיכך קרבן תודה אינו בטל מפני שהוא לצורך הודאות הנשמות כשיצאו כל אחת מגלות
הידוע ויתעלו בתפארת מקום היחוד ומקום ההודאה, כענין ד' שצריכים להודות בבואם
אל ביתם בשלום ולומר יודו לה' חסדו... (בית דוד, ועיין שם עוד)
אור החיים:

אשר נתן לי אלקים בזה, דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם חולקים כבוד לה',
כי הוא הנותן, כאומרו "הילדים אשר חנן אלקים" וגו'... (בראשית מח ט)
מלבי"ם:

והתודה - גדר הוידוי הוא הפך הכפירה וההכחשה, והוא שמפרסם בפניו דבר שטבע בני
אדם להעלימו, והוא שמודה שבח חברו או שמודה גנות עצמו, מן הראשון "יהודה אתה
יודוך אחיך", "הפעם אודה את ה'", כי דרך בני אדם להעלים מעלת אחרים, וכן דרכם
לתלות הכל בטבע, כמ"ש מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד
שבאת לאה והודיתו. ומזה נגזר שם תודה על הודאת הנס, כמ"ש "יודו לה' חסדו",
שמודה ומכיר פלאי ה'. ומין השני ההודאה על חטאיו, "אודה עלי פשעי לה'", "ומודה
ועוזב ירוחם", ובהתפעל, "ומתודה חטאתי" (דניאל ט')... כי מטבע האדם להעלים
חטאיו... (ויקרא ה ה)

בכל לבי - ולא שבשעת הודאה יחשוב על טובות נוספות. (תהלים ט ב)
העמק דבר:

ויאמר ברוך ה' - מכאן למדו בב"ר שמודים על בשורה טובה. ובפרק הרואה יליף מהא
שאמר יתרו ברוך ה', וקשה אמאי לא למדו מאליעזר דקדים... אלא הענין ברכה משמעו
העקרי אינו לשון הודיה בעלמא, אלא לשון תוספת השפעה למעלה כביכול... וכך יסד
מלכו של עולם יתברך דברכת האדם פועלת למעלה. אבל זה אינו אלא בהליכות העולם על
ידי הטבע, מה שאינו כן אם בא בנס נגלה לשעה... ומשום הכי אין צריך תפלה להבא
במקום שהישועה ברורה ומובטחת, ולא כמו בהמקום שהישועה באה על ידי הליכות
הטבע... שזה המדה אינה צריכה תוספת השפעה על ידי ברכה על העבר. משום הכי
אליעזר שבא לידו הענין בדרך נס נסתר בהשגחה פרטית לכן בירך, מה שאינו כן יציאת
מצרים שהיה בנס נגלה, משום הכי לא ברכו עד שבא יתרו ובירך גם על זה. ואם כן
משמעות ברוך שם היינו הודיה ושבח... (בראשית כד כז והרחב דבר)
תורה תמימה:

הפעם אודה - רש"י, ואף על פי שגם אדם הראשון הודה, כבתהלים קל"ט, מכל מקום לא
היה מי שהודה על שהגיעו יותר מחלקו כלאה. (בראשית כט לה)
שפת אמת:

ענין הלל והודאה ולכאורה אחד הוא, ומאא"ז מו"ר זצלה"ה שמעתי כי הם נגד יהודה
ויוסף, והוסיף לי ביאור כי הלל הוא באור נגלה ובהיר. ויראה לפרש כי לשון הודאה
הוא על מה שהיה נראה לו טוב, והאדם מודה שהוא טוב וחסד, (שהרי גם על וידוי חטא
נקרא הודאה). *והנה כתיב "אודה ה' בכל לבב", פירוש בשני יצריך, אם כן נראה כי
הודיה הוא אחר התיקון שהאדם גבר על היצר הרע ולא נדבק בעולם הזה, אף שהיה לו
כמה נסיונות, ואז מודה גם על הנסיון שהיה צר לו אז מודה עתה, שרואה למפרע שזה
היה חסד עליו. *אבל הלל הוא מי שמופרש מעולם הזה, ומשבח על ידי שרואה גבורת ה'
ונפלאותיו... (חנוכה תרל"א ג)

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם רבותינו ז"ל פירוש הגמרא... והיינו שיש נקודה פנימיות
בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי רק שצריך להיות שנקודה זו תתפשט בכל האדם, ועל
ידי ההלל והודאה יכולין להכניס נקודה זו בכל הנפש, והוא על ידי זה ששמח האדם
בנקודה זו ונותן הודאה להקב"ה על שזכה להיות בכלל ישראל, על ידי זה החשק יכול
להרחיב הנקודה. והנה הלל והודאה הם ב' מדריגות, שהלל הוא שבח, וצריכין להיות
מקודם אצל האמת, כמ"ש הללו עבדי ה' שלא להיות משועבד לשום דבר רק להשי"ת, אבל
הודאה יכול להיות לכל איש ישראל, ואף המלוכלך בחטא, על ידי הודאה ווידוי דברים
מתקרב... וגם הודאה על נס, ודאי הוא על ידי זה שמבינים שאין ראויים לנס, כי מה
שייך הודאה להקב"ה על נס, הלא אין הפרש לפניו בין נס לטבע, רק על ידי שמבינים
שאין זוכין לנס שייך הודאה, ועל ידי זה משיגין אחר כך עומק הנס להלל לפניו.
(שם תרל"ג ו)

מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ... ופירוש הלל והודאה נראה כי על ידי הנס
דחנוכה נתקדש שם שמים, כמ"ש ולך עשית שם גדול וקדוש, שראו הכל נצחונו של השי"ת
וגבורותיו, ועל ידי זה נפל פחד השי"ת על הכל, ומצד נצחונו ית' הוא ההלל לשבח
לפניו, ומצד קבלת היראה להודות לפניו להיות נכנע ולהבין שפלות עצמו הוא בחינת
הודאה... (שם תרל"ד ב)

הלל והודאה הוא שמחה והכנעה... כי אין שמחה של מצוה מתקיים בלי הקדמת היראה
והכנעה, שעל ידי זה היא עומדת לעד... כשיוצאין ממלכות בשר ודם נעשין בן חורין
יכולין לקבל מלכות שמים וצריך להיות עיקר השמחה על זה שיוכל לשעבד עצמו
להשי"ת... ועל ידי הודאה יוצאין מיצר הרע שהוא הכנעה לב נשבר, דלא שליט יצר
הרע רק בגסות, ונמצא הודאה הכנה אל ההלל... (שם תרל"ה ז)

לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה, דבמה שהקב"ה עושה לנו נסים יש לתת
הודאה על גוף הנס, היינו הצלה מאומה הרשעה, וגם להלל לפניו על כל המעשה, כי
הרבה רווח והצלה לפניו ית' שלא היה מסבב להצטרך לעשיות הנס, רק הוא חיבה יתירה
שהשי"ת חפץ לעשות נסים לעמו בני ישראל. ובעת שנעשה להם הנס שהיה עת צרה ונושעו
מהצרה לא היה להם כל כך ישוב הדעת והודו להשי"ת על ההצלה, ואחר כך לשנה אחרת
הבינו כל זה שיש להלל על כל המעשה שסיבב הקב"ה המלחמות כדי לעשות להם נס, כי
ההודאה בעת צרה והלל בעת הרווח... (שם תרל"ו ה)

בהלל והודאה... אמנם הודאה הוא לאשר אין עבודת התחתונים כראוי, ולכך מתרחקין
ממלכות שמים קצת, אך כשהקב"ה ברחמיו עושה נסים לבני ישראל מודים לפניו ית',
שעל ידי שנתרחקו ואחר כך מתקרבין *מצד זה יש בחינת הודאה שמודה על דבר
הנוסף... והלל והודאה שניהם גימטריא אלקים, *וכל זה ידוע בסוד מצות נר חנוכה.
(שם תרל"ז)

בהלל והודאה... לכן בשנה האחרת שהרגישו קבלת מלכות שמים וזה הלל, *ואחר כך
נתנו על זה עצמו שבח והודאה שזכו להלל את ה' על ידי שיצאו מכלל עבדי בשר ודם.
וביאור הענין דהלל הוא לה' בלבד, והודאה הוא בהשתתפות נפש האדם, *הלל הוא הארה
אמיתיות... שמתבטל כחות האדם על ידי הזכרת שמו הגדול יתברך, ואז אין האדם זוכר
ממהות עצמותו רק להלל לפניו ית'... ובעולם הזה אין אנו מוכנים תמיד לזה... אבל
הודאה הוא תמיד, כי בכל מקום יש להודות לה', ואדרבא, מי שבשפלות יותר צריך
ביותר להודות... (שם תרל"ח ה)

חז"ל עשו עיקר מנס דנרות... והודאה הוא על מה שיצאו מתחת יד הרשעים, והלל הוא
על שנכנסנו תחת יד מלכות שמים, כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי יון, וצריך להיות
עיקר השמחה מה שיצאנו לחירות כדי שנוכל לקבל אחר כך מלכות שמים... (שם תרמ"א)

ואדוני מו"ז ז"ל אמר כי על כן תקנו בהודאה, דכתיב וירכתיה די נחש, שאינו מניח
לכרוע עצמו כראוי לפני הקב"ה... וכשגברו על קליפת יון תיקנו שבח במודים. ולבאר
נראה כי אז"ל שצריכין לכרוע עד שיתפקקו ח"י חוליות שבשדרה... ועל ידי הכריעה
והודאה לפני הקב"ה מתטהרין הח"י חוליות ומתפתחין, כי זה הקליפה מעכב החיות
שבחוליות להתגלות, לכן יש כריעה וזקיפה... וזה בחינת הלל והודאה, וכן כריעה
וזקיפה... (שם תרנ"ד)

עשאום יום טוב בהלל והודאה, הלל מיוחד לבני ישראל, כמ"ש עם זו יצרתי וכו'
תהלתי יספרו, והודאה הוא אשר זכו בני ישראל ליקח חלק שאר האומות, כי באמת הכל
צריכים להודות אליו ית"ש... אבל כאשר החמיצו תולדות יפת ועמד מלכות יון להשכיח
אותנו תורת ה' ומצותיו ניתן לנו חלק השמאל גם כן... (שם תרנ"ו)

מזוזה בימין... וזה ענין הודאה שתקנו, כי ההלל מיוחד לבני ישראל בכל הישועות,
והודאה הוסיפו לפי שראו שנס הזה הוא להשאיר הארה גם לימי הגלות, כשיהיו
בחוץ... (שם תרנ"ז)

ענין הלל והודאה הם שם א"ד ושם אהי"ה, כי כל נפלאותיו של הקב"ה הם סתים וגליא,
וכשנעשה נסים לאבותינו יש הלל על הישועה שבני ישראל מרגישין ורואין, אבל עומק
נפלאותיו אין לשער ולספר, כמ"ש ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, וזה עיקר
הישועה התיקון שנעשה למעלה, וזה בחינת הודאה מה שאין רואין בעין, רק שמבינים
מן הנגלה הנסתר, ועל זה יש להודות... (שם תר"ס)

הלל והודאה בחינת נפש וגוף, כי הלל הארת הנשמה והנפש, כמ"ש "כל הנשמה
תהלל", *והודאה
הכנעת הגוף להסכים עם הנפש, ולכן יש כריעת הגוף בהודאה, *וכתוב "הוציאה ממסגר
נפשי" עי"ז להודות, כי הנפש במאסר הגוף, וכשיש גאולה וחירות אל הנפש צריכין
להכניע גם הגוף להודות לה', כי הודאה בפה שהוא בהשתתפות הגוף, והלל במחשבה
ורצון, והם בחינת גאולה ותפלה... (שם תרס"א)

כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך, כי היה להם חכמה טבעית, וזו מביאה שכחת
השגחת הבורא ית"ש... שהיו בקיאין בחכמת גלגל המזלות, אבל באמת הנהגת כל הגלגל
הכל על פי הנהגה עליונה... ולכן תיקנו להלל ולהודות, שעל ידי הודאה והלל לה'
על כל הדברים זה מביא הזכרון שלא להיות נטבע תוך הטבע ולבא לשכחה... (שם)

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
05.07.23,
23:22:00