תאריך ההודעה המקורית: 28/12/2023 18:59
https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/amar-1.htm
כשרות הטווס
זהר עמר
שנה בשנה, תשס"ג
תוכן:
הטווס במקורות חז"ל ובראשונים
כשרות הטווס בפוסקים האחרונים
סיכום
מקורות והערות
מילות מפתח: עופות טהורים, כשרות, הלכה
הטווס (Pavo cristatus) הוא עוף נוי הדור ממשפחת הפסיוניים (סדרת התרנגולאים). הטווס הוא דוגמא לעוף בעל סימני טהרה שכיום אינו נאכל. במאמר זה נבקש להציג את המידע על הטווס במקורות היהודיים וננסה לברר מתי ומדוע הפסיקו לאוכלו.
רוב הפרשנים והחוקרים סבורים שה"תכיים" שהובאו בימי שלמה (מל"א, י כב; דה"ב ט כא) הם הטווסים. כך מופיע בתרגומים הארמיים למקרא, בפשיטתא ובוולגאטה 1.(pavos) הדבר עולה גם מההשוואה לשפה הטאמילית המקובלת בדרום מזרח הודו, שם המילה tokai מכוונת לטווס. מונח זה בהתפתחותו המאוחרת (tahos) חדר לשפה הפרסית, לערבית (טאווס), לארמית (טווס), ליוונית (Taos) ומשם ללטינית. עוף זה גדל בר על הקרקע ביערות של הודו וצילון, בקרבת נחלים וכעוף מתורבת למחצה. מאזור זה כנראה הובאו ה"שנהבים וקפים ותכיים" (מל"א, י כב).2 לבד מהמקרא, נזכר יצוא טווסים מהודו למיסופוטמיה ביצירה הבודהיסטית מהאלף הראשון לפנה"ס.3 העדויות על הטווס מתרבות בתקופה היוונית והחל מהתקופה הרומית ניתן היה למצוא את הטווס בכל אגן הים התיכון כעוף מבויית.4
הטווס במקורות חז"ל ובראשונים
ה'טווס' נזכר פעמים רבות בספרות חז"ל והוא זוהה על ידי רש"י עם ה-5paon המקורות מציינים את גווניו המרשימים: "בא וראה, הטוס הזה שלוש מאות וששה (או חמישה) מיני צבעונים יש בו".6 ובמקור אחר אומר שואל התלמוד: "אי זהו ירקרק שבירוקים? ... סומכוס אמר: ככנפי טווס".7
הטווס נזכר בזיקה לתרנגול ובעיקר לפסיון בשל הדמיון בצבעיהם הססגונים, גידולם במשק החי ואכילתם. דבר זה בא לידי ביטוי בהלכות כלאים: "תרנגול טוות (=טווס) ופיסיוני, אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה".8 המדרש שעוסק באיסור כלאים דרש על הפסוק "ויברא אלהים... ואת כל עוף כנף למינהו" (בראשית א כא) - נאמר במדרש - "זה הטווס".9 ועוד בעניין זה נאמר "הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול: הכלב היה הולך אצל הזאב והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב 'כי השחית כל בשר' (בראשית ו יב).10
ממקורות אלה למדים שהתרנגול, הפסיון והטווס, כולם ממשפחת הפסיוניים (Phasianidae) היו שכיחים במשק האדם בתקופת המשנה והתלמוד.11 כל מיני העופות הללו נחשבו למאכל תאוה והמדרש מספר שטעמו של המן היה טעם כל מעדני עולם "מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טווס - כך היה טועם כל מה שהיה מבקש".12 אכילת טווסים ופסיונים נחשבה כסמל של סטטוס חברתי גבוה, ועושרו של אדם נמדד בכמה טווסים יש לו ובכמה פסיונים יש לו.13
על התנא לוי בר סיסי, שהיה מקורבו של רבי יהודה הנשיא מסופר שהוא נקלע לבית יוסף הצייד והביאו לפניו ראש של טווס בחלב ולא אכל, משום שלא סבר כר' יוסי הגלילי שמותר לאכול עוף עם חלב.14 מכל המקורות הללו עולה בבירור שהטווס נחשב לעוף כשר ושהיתה לו בתקופת חז"ל מסורת אכילה פעילה. גם כיום יש המגדלים את הטווס בעיקר כעופות נוי, אך גם למאכל, כי בשרם נחשב טעים מאוד.15
הטווס והפסיון שימשו כנראה בתקופת המשנה והתלמוד גם כעופות אותם עבדו לפולחן עבודה זרה. על הפסוק "והספרוים שרפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים" (מל"ב יז לא) מפרש התלמוד הירושלמי: "טווסא ופיסיוני".16 מדובר בעופות משובחים ולמרות זאת הם נפסלו להקרבת קרבן העוף: "את מוצא בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות, היה משה סבור שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים. ולא אמר לו כך, אלא מן העוף קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה".17 במדרש 'אגדת בראשית' (פל"א) שנכתב כנראה באירופה בימי-הביניים מסופר על מלך שביקש לראות טווס על שולחנו בכדי ליהנות מיופיו: "משל למלך שאמר לאוהבו מתאוה אני לראות טווס על שולחני. הלך אוהבו מיד והביא את הטווס והעמידו על השלחן. רץ להביא את המאכלת לשוחטו. צווח המלך ואמר לו מה אתה עושה. וכי כך אמרתי לך, מתאוה אני לראות טויס (פא"ו בלע"ז) על שולחני שחוט, אלא עומד, ועל שהבאת את הסכין הרי פאסין (פאז"אן בלע"ז) לפניך. שחוט אותו תחת הטווס".18 באשכנז נהגו ללבוש כובעים המקושטים ב"כנפי טווסין".19
כשרות הטווס בפוסקים האחרונים
בקרב הראשונים לא מצאנו כל הסתייגות בהקשר לכשרות הטווס. לכל הדיעות יש לטווס את כל סימני הכשרות ורק בקרב הפוסקים האחרונים ישנם חילוקי דיעות אשר להיתר לאכול את הטווס. ההתייחסות הראשונה והמפורטת ביותר הובאה על ידי ר' חיים בן ישראל בנבנשת (שס"ג-תל"ג; 1673-1603) ולהלן נביא את עיקרי דבריו:
"נשאלתי על עוף שקורין פאוון בלעז והוא אותו העוף, שהנוצה של העוף היא מהודרת וגם יש לו בכרבלתו כמו ב' או ג' נוצות כמין ורדים וכל גופו הוא יפה עד מאד חוץ מרגליו שהן שחורות כעורב, אם הוא עוף טמא או טהור, לפי שנחלקו בה זוגא דרבנן. ונשאלתי להכריע ביניהם והשבתי שאם הפאוון הזה יש לו ד' סימני טהרה: אצבע יתרה וקרקבנו נקלף וזפק ואינו דורס או אפילו אין לו שום סימן, אלא שיש להם מסורת ממי שראוי לסמוך עליו, שמעמידין בפירוש על העוף הזה שהוא טהור בזה אין סימנים, שראוי לסמוך על סימנים או על המסורת, אבל אם אין כאן מסורת ואין כאן ד' סימנים, אלא א' או ב' או ג' - אין לאכלו...
ופרש"י טווס פאוון בלעז, פסיוני מין שלו שקורין פידריז ע"כ (=בבא קמא נה ע"א) הא קמן דהטווס הוא עוף טהור, אבל בפא"ט דף סג ע"א (=פרק אלו טריפות בחולין) גרסינן: אמר רב יהודה דוכיפת שהודו כפות וזהו שהביא שמיר לבית המקדש, ופרש"י שהודו כפות כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול שקורין לו פאוון שאלביא ע"כ. ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, מי פתי יסור לאכול הפאוון אם לא יכיר פאוון שלביא, שאולי הפאוון הנמצא בינינו הוא פאוון שאלביא ונמצא נכשל בדבר האיסור...
והמנהג יוכיח שאין בקושטא עופות רבות הנקראים פאווניש ואין מי שאוכל אותו ואנשים חכמים וידועים העידו דבשאלוניקי מחזיקין אותו לעוף טמא..."20
בכדי להבהיר את דבריו של ר' חיים בנבנשת צריך להבהיר מה הם הקריטריונים שדרושים בכדי להכשיר עוף. ישנן כמה גישות בעניין זה, אך ברור שהוא הולך על פי שיטת ר' יוסף קארו שדורש סימני טהרה וגם מסורת.21 בנוסף, קיים תנאי בסיסי מקדים והוא שאין העוף נמנה עם כ"ד העופות הטמאים שמנתה התורה (ויקרא יא; דברים יד). אולם במקרה של הטווס התעוררה בעיה עם מסורת הזיהוי שלו. רש"י בחולין (סג ע"א) זיהה את ה'דוכיפת' הנזכרת בתורה כעוף טמא עם 'פואון שלבייא' (טווס בר), ואף נתן תיאור שעשוי להזכיר במראהו את הטווס. מאחר שאיננו יודעים לזהות בודאות מהו "פואון" שהוא טהור ומהו "פואון שאלביא" שהוא טמא, סבר ר' חיים בנבנשת שמחמת הספק, יש להחמיר לאסור את הטווס שלנו ו"שומר נפשו ירחק מהם".22 יתירה מזאת, לדבריו אין לטווס מסורת אכילה, שהרי בקושטא עוף זה אינו שכיח ואינו נאכל שם, ואף בסלוניקי הוא מוחזק כעוף טמא. תשובתו של ר' חיים בנבנשת שהיה פוסק בעל שיעור קומה, צוטטה על ידי רבים מהאחרונים, שהביאוה כאסמכתא העיקרית, לפסק שיש לאסור את אכילת הטווס.23 הרב עבדדאלה סומך מעירק, שציטט את בעל 'כנסת הגדולה' בעניין כשרות הטווס, הוסיף: "ובמדינתנו קורין טאווס ואין אוכלים אותו ואינו מצוי הרבה".24
דומה, שהספק של ר' חיים בנבנשת אודות הזיהוי ה"פאון" שציין רש"י דורש בחינה נוספת. ראשית, יש לדייק מלשונו של רש"י שהזכיר 'פואון שלבייא' (טווס בר) בהקשר ל'דוכיפת' ואין כנראה הכוונה לטווס המתורבת הכשר. מ' קטן, הציע שאולי מדובר בתרנגול בר או חובה קטנה.25 הרב אלעזר פלקלס הציע שהכוונה לעוף "אויערהאן" (Auerhahn) הנקרא בימינו בשם שכוי היער ואילו במקום שרש"י פירש בשם "פואין" צריך לתקן ל"פוזוין", היינו לפסיון שהוא עוף טהור.26 אולם נראה שאין המדובר בטעות דפוס כפי שהוא סבר. יש לשים לב שאת ה'דוכיפת' שבתורה זיהה רש"י עם "הירופא" (herupe) היא בבירור הציפור המכונה בימינו דוכיפת (Upupa epops), ואילו השם "טווס הבר" בחולין הוא כנראה שמה העממי.27 ואכן במקום אחר רש"י פירש במפורש בהקשר ל"תרנגולא ברא" שהיא ה'דוכיפת'.28 יוצא אפוא שאין לקשור בין הטווס התרבותי הכשר ובין הדוכיפת הטמאה שנקראה בשמות לוואי אחרים (טווס בר, תרנגול בר). והעיר על כך בצדק, ר' יחזקאל בן יהודה לנדא (1793-1713), "נ"ב דוקא זה שיש שם לואי פואון היער, אבל פואון סתם בלי שם לואי הוא עוף טהור".29 יתכן שהערתו מלמדת שבימיו עדיין היה לטווס מסורת אכילה פעילה באזור פראג.
אשר לעניין המסורת, צריך לבחון אם פסיקתו של הרב חיים בנבנשת בעניין העדר מסורת, היתה נכונה רק באזור פעילותו. כפי שנראה לטווס היתה בימיו מסורת כשרות מהימנה באזורים אחרים, ואז לכאורה ניתן היה לסמוך עליה ולהתיר על סמך זה את הטווס במקומות שכבר לא היתה מסורת. ראוי להעיר שהעילה לתשובתו של ר' חיים בנבנשת היתה מחלוקת בין תלמידי חכמים אשר לכשרות הטווס; הוא אמנם נקט עמדה מחמירה, בעוד אחרים כנראה התירו. על מחלוקת זו מעיד גם ר' יוסף מולכו (1768-1692) שהלך בדרכו של ר' חיים בנבנשת: "עוף הנקרא פאוון בלעז יש מתירים ויש אוסרים. והרב כנה"ג כתב ושומר נפשו ירחק מהם ע"ש".30 מסורת שבו הוחזק הטווס כעוף טהור ואף אכלוהו בפועל היתה באיטליה. עדות ראשונה אנו מוצאים כנראה בתשובה של הרב נתנאל סגרי (נפטר ב-1691) בתוך הספר של ר' יצחק לאמפרונטי (1757-1679):
"עוף פאווני (היינו תרנגול מהודו) נפל מגובה איזה אמות אל תוך באר מים והעלוהו חי מן הבאר, אבל לא עמד על רגליו ולא הלך ומיראתם פן ימות ויהיה נבלה שחטוהו מיד, אף כי המורה הזהיר שלא ישחטוהו, ואחר השחיטה פרכס ועכשיו צריכין אנו לידע מה משפט העוף הזה, אם מותר לאכלו בבדיקה או אם אסור ואם יש צדדים להקל...".31
ראשית יש לשים שבתשובה נזכר במפורש הטווס בשמו האיטלקי - pavone, והכותב דייק והעיר שהוא "תרנגול מהודו" (ולא תרנגול הודו!),32 ואכן מוצא הטווס הוא מהודו. שנית, הכותב יוצא מנקודת מוצא ברורה שהטווס הוא טהור ולפיכך הדיון לא נסוב על כשרותו, אלא במקרה ספציפי בו הטווס נפל ונחבט והיה חשש שמא הוא טריפה. השואלים שביקשו למצוא צד היתר שאלו "אם מותר לאכלו בבדיקה".
עוד ראוי לציין שהדברים מובאים בשם שני פוסקים חשובים בתקופתם באיטליה וברי שהיתה להם מסורת מהימנה על כשרות הטווס. עדות נוספת על כשרות הטווס מובאת אצל ר' יצחק בן מאיר כהן, שהיה שוחט ובודק באיטליה. בספרו הוא מביא את רשימת העופות הטהורים בליווי האיור שלהם (!), עליהם כתב: "קבלה בידינו סימני כשרות". ברשימה זו, מופיע הטווס בשם האיטלקי - Pavone Reale, כלומר ה'טווס האמיתי'.33בשם "האמיתי" הוא ביקש כנראה להפיג את החששות של המחמירים, ולהצהיר שהוא יודע להבחין בין הטווס האמיתי הכשר ובין עופות אחרים שנקראו בשם דומה.34 כך למשל, באיטליה מצוי העוף קיווית מצויצת (Vanellus vanellu), הנקרא באיטלקית בשם 35.Pavoncella תחילת המילה, כשם הטווס, רומזת על מראהו של הקיווית המזכיר במעט את הטווס. מדובר בעוף הניכר בציצית השחורה והארוכה שבראשו ובולט בצבעיו הפיזקלים, אשר משתקפים בגוונים ססגוניים של ירוק וסגול.36 לבד מהמסורת האיטלקית, ישנה בספרות הההלכה המאוחרת עוד כמה התייחסויות לנושא כשרות הטווס. רוב הכותבים התירו את הטווס, כמו הרב שלמה פישר (בן אהליאב) רבה של קארלסבורג37 והרב משה ברשטיין שהיה שו"ב בלונדון.38 כמו-כן, הרב יוסף משאש נשאל בשנת תרצ"ג (1933) על ידי יצחק חדאד מאלג'יר לגבי כשרות הטווס. לאחר ניתוח מאמרי חז"ל שמשווים את הטווס לתרנגול ולפסיון קבע הרב משאש "משמע שהוא עוף טהור כחבריו".39
יש לציין, שכל הכותבים האחרונים, אף שהתירו את הטווס, עשו זאת מתוך דיון תיאורטי ולא כפסק הלכה למעשה, שהרי אין הם מזכירים כלל את את מסורת אכילתו. למעשה, העדות האחרונה על מסורת פעילה של אכילת טווס ידועה לנו מאיטליה מהמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שם כנראה נהגו לגדלו לצורך מאכל. מדובר בשרידיה של מסורת שבתקופות קדומות יותר היתה יותר נרחבת. מכל מקום, בדורות האחרונים לא מצאנו כל עדות לאכילת טווס והדבר אפוא נבע משום איבוד מסורת אכילה פעילה. כך למשל העיר המלומד שלום אברמוביץ שהסיק מהמקורות שהטווס הוא עוף טהור, אך הוסיף בספרו שנדפס בשנת 1867: "ובכ"ז אין אוכלין אותו האידנא".40
סיכום
דומה, שהסיבה העיקרית להיעדר מסורת בקהילות ישראל או בעבר הגבלתה לאזורים מסויימים קשורה לשכיחותו של הטווס. מדובר בעוף שגודל בדורות האחרונים לנוי ולא למאכל. הוא נחשב לעוף יקר גם בימינו ולכן בשל נדירותו ויוקרו לא אכלו ממנו. העדר מסורת אכילה פעילה היא שהביאה לבסוף לביטולה סופי של המסורת. זו גם הסיבה מדוע אבדה המסורת לגבי אכילת הפסיון בהרבה מארצות אירופה הצפוניות בעוד שבאיטליה עוף זה היה שכיח יותר ושם היתה מסורת אכילה פעילה עד לדורות האחרונים.41 למעשה האחרונים שאסרו את הטווס, בעיקר אלה שהיו תחת השלטון של האמפריה העות'מאנית, ציינו במפורש את נדירותו של הטווס. ר' חיים בנבנשת כתב: "שאין בקושטא עופות רבות הנקראים פאווניש ואין מי שאוכל אותו".42 ר' עבדאללה סומך, העיד: "ובמדינתנו קורין טאווס ואין אוכלים אותו ואינו מצוי הרבה".43 פסק זה הביא כלשונו גם ר' יעקב חיים סופר (תר"ל-תרצ"ט), מחכמי ירושלים.44 ואכן גם באזור ארץ-ישראל הוא היה עוף נדיר.45
הטווס אפוא נאסר היום לאכילה, לא בשל העדר סימני טהרה מספקים, אלא בשל העלמותה של מסורת פעילה, קריטריון הנדרש על פי רוב הפוסקים האחרונים. אולם לפי שיטת הרמב"ם, אפשר שניתן יהיה להכשיר עוף רק על פי סימני טהרה במידה וברור שאינו דורס.46 כנראה שעל יסוד שיטה זו פסק הרב יוסף קאפח זצ"ל שהטווס עוף טהור הוא. את דעתו הוא השמיע לתלמידיו בהזדמנויות רבות, ומעניינת היתה גישתו, שלמרות שהטווס הוא באופן עקרוני כשר, יש להמנע מאכילתו משום שמדובר בעוף יקר47 ואין ראוי לאדם לכלות את ממונו בקנייתו. ובלשון זו, מסר לי הרב אברהם חמאמי, ששמע מפי הרב י' קאפח בעניין הטווס: "טווס כשר הוא, אלא שהקונה אותו עובר ב'בל תשחית' מחמת כי עלותו יקרה".48
מקורות והערות
1. רד"ק שרשים, ערך תכה: 'והטווס ידוע שקורין לו בלעז פאוו"ן (pavon) וכן מובא בפירושו למל"א, י כב. בתרגום 'יונתן' מובא ש'הבנים' (יחזקאל כז טו) הם הטווסים.
2. אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשמ"ב, ח, עמ' 465-464; מ' דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, תל-אביב תשנ"ז, עמ' 134.
3. אנציקלופדיה מקראית, עמ' 464.
4. ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ב, ירושלים תשט"ז, עמ' 385-384.
5. רש"י לבבא קמא נה ע"א; חולין קט"ז ע"א. בחולין סג ע"א זיהה את ה'דוכיפת' (הטמאה) עם 'פואון שלבייא' (טווס בר) ועל הספקות בענין כשרות הטווס שהתעוררו בעקבות זיהוי זה נדון בהרחבה בהמשך.
6. תנחומא, תזריע, ב.
7. ירושלמי, סוכה פ"ג נג ע"ד
8. תוספתא, כלאים א, ח. השוו: "א"ר יוחנן...תרנגול עם הפוסיוני, תרנגול עם טווס, אע"פ שדומין זה לזה - כלאים זה בזה", ירושלמי, כלאים פ"א כז ע"א; שם, בבא קמא פ"ה, ה ע"א; בבלי, בבא קמא נה ע"א; י' פליקס, "פרק זרעים", מתוך: מ' מרגליות, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים תשל"ד, עמ' קעז.
9. בראשית רבה ז, ד
10. בראשית רבה כח, ח
11. עופות אלה קרובים מבחינה ססטימטית, ולפי אהרוני הכלאה ביניהם יוצרת צאצאים פוריים, י' אהרוני, "עופות בתלמוד", מא (תרפ"ד), עמ' 538. על ההכלאות בין תרנגולים לפסיונים, ראו:
M. K.Bhatnagar, B.S.Reinhart & F.N.Jerome, "Inheritance of Plumage and Shank Color in Ring-necked Pheasants and Domestic Fowl Hybride", Poultry Science, 51 (1972), pp. 911-915; R.D.Crawford, Poultry Breeding and Genetics, Amsterdam - Oxford - New York - Tokyo 1990, pp. 376-377.
הכלאת התרנגול יחד עם הפסיון והטווס רומז שמדובר במין צבעוני, כנראה תרנגול בנקיווה
(Gallus gallus bankiva) הנחשב לאבי תרנגול הבית.
12. במדבר רבה ז, ד.
13. בראשית רבה ע, ה.
14. בבלי, שבת קל ע"א; חולין קטז ע"א
15. החי והצומח של ארץ-ישראל, אנציקלופדיה שימושית מאויירת, 12, תל-אביב 1988, עמ' 256.
16. ירושלמי, עבודה זרה, פ"ג ה"ב, מב ע"ד. ודברים אלה הביא רד"ק בפירוש למל"ב יז לא והוסיף: "וטווס הוא הנקרא בלשון לעז פאון וידוע הוא".
17. פסיקתא רבתי (מהדורת מ' איש-שלום), תל-אביב תשכ"ג, סוף עמ' קצג.
18. בתוך: א' ילניק, בית המדרש, ד, ירושלים תשכ"ז, עמ' 45.
19. רבנו צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט, ניו-יורק תשכ"ו, עמ' 359.
20. ר' חיים בנבנשת, כנסת הגדולה, שאלוניקי (מהדורת צילום תשכ"א), ליו"ד סימן פב, ס"ק לא.
21. בפירושו לטור ובשו"ע, יו"ד פב ס"ק ב, על פי שיטת רש"י.
22. שם. הפסק מובא גם בתמצית במפתחות שיצאו בנפרד לפסקים של החיבור כנסת הגדולה, בסוף הספר של אליהו הלוי, קול בן לוי, קושטא תפ"ז, סימנים קכג-קכד.
23. למשל: ר' יוסף בן אברהם מולכו, שלחן גבוה, ירושלים תש"ן (צילום מהדורת שאלוניקי), ליו"ד פב, ס"ק יד; החיד"א, מחזיק ברכה סימן פב, סק"ז
24. עבדדאלה אברהם יוסף סומך, זבחי צדק, א, בגדאד תרנ"ט, סימן פב, ס"ק יד, עמ' תה וכן הביאו ר' יעקב חיים סופר, כף החיים, ירושלים תשכ"ט, ליו"ד סימן פב, ס"ק יח.
25. מ' קטן, אוצר לעזי רש"י, ירושלים תשמ"ח, מס' 2191.
26. ר' אלעזר פלקלס, תשובה מאהבה, ג, פראג תקס"ט, תשובה שכ"ח.
27. הנ"ל, אוצר הלעזים לתנ"ך, מס' 3169.
28. רש"י לגיטין סח ע"ב, ד"ה בדקו קינא.
29. מהר"י לנדא בהגהות לחולין סג ע"א.
30. שלחן גבוה ליו"ד פב, ס"ק יד
31. פחד יצחק, ו (הוצאת מקיצי נרדמים), ונציאה 1868, עמ' סח.
32. אכן יש דמיון בשמות הלטינים בין תרנגול ההודו (Meleagris gallopavo) ובין הטווס. האחרון נקרא כיום באיטלקית tacchino והטווס בשם pavone כפי שמובא בפחד יצחק.
33. י"מ כהן, זבחי כהן, ליוורנו 1832, מס' 7.
34. למשל ה'דוכיפת' - 'פואון שלבייא', טווס בר בלשונו של רש"י, וראו בבעתיות הזיהוי של מונח זה, ר' חיים בנבנשת, כנסת הגדולה, ליו"ד סימן פב, ס"ק לא.
35. ראו בספר 1959 La Fauna, Milano, טבלה 41, תמונה מס' 200.
36. יתכן שעוף זה מופיע בזבחי כהן, מס' 12, ולפי שעה הזיהוי לא ברור, ראו: לוינגר, עמ' 79.
37. תל תלפיות, טז (תרס"ז), עמ' 148-147 וכנגדו נטה להחמיר ר' יחיאל קאצבורג, שם, עמ' 164
38. עולם התושיה, עמ' סו, סח-סט.
39. י' משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ"ח, עמ' קכ-קכא, תשובה תתקט.
40. ש' אברמוביץ, תולדות הטבע, ב, זיטאמיר תרכ"ז, עמ' 433, הערה 60.
41. ראו במיוחד אגרות שד"ל, ז, קראקא, תרנ"ב, עמ' 1023. על כשרות הפסיון, ראו: י' פליקס, "גידול פסיונים בארץ (שאלת כשרותם)", תחומין, א (תש"ם), עמ' 432-423; א"צ זיבוטפסקי וא' גרינספן, "כשרותו של הפסיון", בתוך: ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח (ז' עמר וח' סרי עורכים), רמת-גן תשס"א, עמ' 116-107.
42. כנסת הגדולה, ליו"ד סימן פב, ס"ק לא.
43. זבחי צדק, א, סימן פב, ס"ק יד.
44. כף החיים ליו"ד סימן פב, ס"ק יח.
45. י' שווארץ, ספר תבואות הארץ (מהדורת א"מ לונץ), ירושלים תר"ס, עמ' שעה: "אינם נמצאים בארץ ומובאים מחוץ".
46. הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות א, טז (מהדורת מהר"י קאפח, עמ' מ); בפירוש למשנה בחולין ג, ו. שיטתו של הרמב"ם דומה לשיטת רבינו משה בן יוסף, ראו אצל הר"ן והרז"ה לחולין דף כא ע"א-עב (במהדורת הנדפס). על החילוק ביניהם ראו לחם משנה להלכות מאכלות אסורות פ"א ט"ז והערותיו של מהר"י קאפח, שם, עמ' מד. ר' חזקיה די סילוה מעיר על שיטת הר"ם ב"ר יוסף: "והיא המחוורת והמוסכמת מרוב הפוסקים...כיון דמאי שלא מקילינן להתיר לגמרי בג' סימנים אינו אלא חומרא בעלמא. וזה פסק אמיתי וברור, ראוי לסמוך עליו ודלא כההג"ה ודוק", ראו פרי חדש ליו"ד פב ס"ט.
47. כך נמסר לי מפי הרב חננאל סרי, הרב מנחם צדוק והרב אליצור סגל. שני האחרונים מסרו שמהר"י קאפח ראה בטווס בבחינת עוף 'מוגן' ולכן אין לשוחטו.
48. על פי הערות של הרב חמאמי על גליון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, כפי ששמע ורשם ממהר"י קאפח (משנים תשל"ז ואילך), והדברים נמסרו לי במכתב מיום יז טבת תשס"ב.
----- Original Message -----
From: חיים מ.
To: יצחק אנגל
Cc: עריכה תורנית
Sent: Thursday, December 28, 2023 6:48 PM
Subject: Re: [הבית לעורך התורני] שאלת תם: טווס כשר לאכילה מעיקר הדין?
תודה!
כן
