תאריך ההודעה המקורית: 27/12/2023 12:02
יד אפרים אורח חיים סימן תקו
סעיף א
(ט"ז ס"ק א) ור"ש אמר מותר כו'. כל מה שנאמר ר"ש בס"ק זה הוא טעות סופר, וצ"ל
דב"ש, והוא ראשי תיבות דבי שמואל:
סעיף ב
(שם ס"ק ג) דביתהו דרב אשי נהלא קמחא, כצ"ל:
(שם) דלמה יאסר השונין כו', כצ"ל. ובמקור חיים הגיה "בלא שינוי", וליתא:
סעיף ג
(שם ס"ק ה) והגאון מהר"י אבוהב לא כתב דבריו אלה על דין זה, כצ"ל:
(שם) דודאי אליבא דידן דלא קיימא לן כמתניתין וכו', כצ"ל:
(סעיף ג בהגה) אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה. עיין לעיל
סימן תנ"ז בטור [עמוד תלז - תלח] שכתב ואפילו אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר,
דקיימא לן חלת חוצה לארץ כו'. והב"ח [שם עמוד תלז ד"ה ומה (השני)] וכל
האחרונים הקשו על זה דהא אפילו לכתחלה שרי ולמה נקט שכח ואכל. ומה שכתב הט"ז
[שם ס"ק ג] דסלקא דעתא כיון שנשאר פחות מכשיעור צריך לצרף עיסה קא משמע לן
דאין צריך, הוא תמוה, דלמה ליה שכח ואכל באיסור, לימא דאם נאבד מקצת ונשתייר
בשעת הפרשה פחות מכשיעור. וגם מה שכתב [הט"ז] דבארץ ישראל באמת צריך לצרף
אותה, תמוה לפענ"ד, שנראה שגם בארץ ישראל אין צריך שיהיה בשעת הפרשה שיעור שלם
אלא שהיה בשעת גלגול כשיעור, אף שנאכל מקצת או נאבד ונשאר קצת שיהיה כדי
להפריש ולשייר כדי שיהיה שיריים ניכרים שפיר הוא מפריש מינה ובה, ואין צריך
לעיסה אחרת כלל. ושוב ראיתי שגם במקור חיים [שם ביאורים סוף ס"ק ב] כתב כן.
ומה שכתב הפרי חדש [שם אות א ד"ה ומה שכתב ואפילו] דהטור מיירי בחלת ארץ ישראל
ולפיכך דוקא שכח ואכל, וגם ניחא שאינו מפריש רק על המותר ולא על מה שאכל שכבר
עבר ואין לו תקנה להפריש עליו, ומייתי [הטור] דוגמא מחלת חוצה לארץ, ע"ש, הוא
תמוה, דאיך מייתי דוגמא מההיפך, דבחוצה לארץ ההפרשה על מה שנאכל. והדבר פשוט
שאי אפשר להולמו כלל בדברי הטור. והב"ח מתחלה רצה לומר דדעת הטור דלכתחלה אין
לאכול, רק בדיעבד, ואפילו הכי קשיא ליה [לב"ח] דלמה קאמר על המותר, דהא מהני
גם על מה שנאכל כבר, ולכן כתב שבא להשמיענו שצריך לשייר יותר מכדי חלה.
והמעיין יראה שאין זה דרך לשון הטור, וגם ביו"ד סימן שכ"ג [עמוד עב - עג] כתב
ואינה טובלת שמותר לאכול מהפת ולהפרישה אחר כך, מבואר דאפילו לכתחלה שרי. וגם
תימא, דלעיל [סימן תנז] בערב יום טוב מיירי, דביום טוב אינה מפרישה חלה בעודה
עיסה כמבואר אחר כך [שם עמוד תלח] דין הלש ביום טוב של פסח, ואם כן איך כתב
שכח ואכל דהיינו ביום טוב שהוא זמן אכילה, אם כן אסור להפריש עתה העיסה
שנתחייבה בערב יום טוב. ודוחק לומר שכוונתו מפריש על המותר היינו אחר יום טוב,
או שנפרש ששכח ואכל בערב יום טוב, דפשיטא דזה אינו, דמה חילוק יש בין ערב יום
טוב לחול בזה, ופשיטא שאם רוצה לאכול המותר שצריך להפריש ממנו. וגם אינו ענין
הך דחלת חוצה לארץ לזה. ואם לומר שההפרשה מועיל בזה אף למה שכבר אכל, מה נפקא
מינה לענין דינא בזה. ובדוחק יש לומר שכוונתו שאף אם אין רוצה לאכול מהמותר
יפריש ממנו, שיועיל לפטור מה שאכל, וגם זה אינו, דאם כן מאי על המותר דקאמר,
הוה ליה למימר יפריש מהמותר. ולבי אומר לי שעל ידי שנפל טעות סופר [בטור סימן
תנז שם] בכתב ששלטו בו ידי מגיהים עד שנשתבש הרבה, ועיקר הנוסחא נראה שצ"ל
אפילו אם שכח אוכל ומשייר קצת ומפריש עליה מחר, והוא ממש הלשון שכתב הרמ"א
כאן, אלא שהוסיף [רמ"א כאן] תיבות מן המשוייר לאשמעינן שצריך לשייר יותר מכדי
חלה, כמו שכתב המג"א [כאן ס"ק ט], והטור [שם] רמז זה במה שכתב ומשייר קצת
ומפריש עליו מחר, דמשמע שאינו מפריש כל השיור. וכוונת הדברים, דודאי הא
דמתירין לכתחלה להיות אוכל והולך היינו במקום שיש איזה צורך לעשות כן, אבל
פשיטא דמצוה מן המובחר להפריש מן העיסה, ואם לא הפריש יפריש מיד אחר האפיה
קודם האכילה, ואפילו נאמר שיכול לסמוך על ההפרשה שלאחר האכילה ואפילו מצוה מן
המובחר אין כאן, היינו במקום שבידו להפריש מיד אחר האכילה, אבל אם אין יכול
להפריש מיד וצריך להניח השאר עד למחר שאז יפריש ממנו, אין הדעת נותנת שיהא
מותר לעשות כן לכתחלה לאכול מקצת ולהניח מקצת עד למחר, לכתחלה יש לו להפריש
מיד בעודה עיסה או על כל פנים אחר אפיה וצירוף. ולכן כתב בתחלה דין ההפרשה
לכתחלה שיהא קודם אכילה, ועל זה אמר ואם שכח, ר"ל ואם שכח להפריש בערב יום טוב
וביום טוב אי אפשר להפריש, על זה כתב אוכל (ונדפס בטעות, והפכו הוא"ו לראש
התיבה ונעשה ממנו מלת ואכל) מקצת (להפריש) [ומפריש] עליו מחר, ר"ל אחר יום טוב
(וכן הוא לשון התוספות ביצה ט, א ד"ה גלגל וכן בלשון רמ"א כאן). והיינו שכתב
דחלת חוצה לארץ אוכל כו', ולכך מותר לאכול לכתחלה ביום טוב, שההפרשה ממקצת
הנשאר לאחר יום טוב מתרת האכילה שאכל ביום טוב. והוא הדין שכתבו הפוסקים כאן
בהלכות יום טוב באם שכח להפריש בערב יום טוב, וכמבואר גם כן בטור סימן תק"ו
[עמוד סא - סב], ע"ש:
(שם) ולמחר מפריש מן המשוייר. ואם יש לו כמה עיסות שגלגלם מערב יום טוב והיה
בכל אחת שיעור חלה (אין) צריך לשייר מכל עיסה ועיסה ובחול המועד יניח כל
החתיכות בסל אחד ויפריש מאחד על כולם, כן כתבו התוספות בביצה דף ט' [שם], עיין
סימן תנ"ז והובא בב"י [כאן עמוד סג ד"ה וכתבו] ובאחרונים. והוא תמוה, דמה
יושיענו זה להעיסה שנאכלה כבר, וגם עתה אינו נוטל ממנה שהרי אוכל כל החתיכות
על ידי הפרשת אחת מהנה, ואם כן שאר העיסות נאכלו כולם בלי הפרשה כלל מינה ובה.
ואף שחתיכה אחת ממנה היתה מוקפת (בטל) [בסל] להחתיכה שהפריש לחלה, מכל מקום
גוף העיסה שנאכלה לא היתה מוקפת מעולם להחלה שהופרשה. ופשוט לפענ"ד ביש לו כמה
עיסות וחתך מכל אחת עיסה וצרפם בסל והפריש אחת שלא יצא בזה ידי חובה של עיסות
הקיימות שלא נצטרפו בכאן, ובכל דוכתא מבואר שצריך לצרף העיסות גופייהו, ולא
אישתמיט פוסק לומר שאף בחתיכות מהם שנצטרפו יצא ידי חובת חלה של העיסה, אף
שגוף העיסות הם קיימים עדיין, ומכל שכן בזה שכבר נאכל ואינם בעולם ומעולם לא
היו מחוברים להחתיכה שהפריש. ועיין בתוספות בנדה דף ז' [ע"א ד"ה ומקפת] שכתבו
דוקא בעיסה שנילושה יחד והיתה מחוברת כבר הקילו בחלת חוצה לארץ כו', ע"ש.
ומצאתי בסמ"ק הלכות שביתת יום טוב דף פ"א בהג"ה ב' [סימן קצד עמוד קע אות יט]
ואם שכח כו' ומצרף כולן בכלי אחד לאחר יום טוב ומפריש מאחת על הכל, ומיהו נראה
טוב שיפריש מכל אחת מן החתיכות של שיור, דלא מהני צירוף למה שנאכל כבר, ולפי
זה אין צריך לצרף החתיכות בכלי אחד רק שיהיה שיעור חלה בכל מצה ומצה כשהיתה
שלימה, עכ"ל. וכן בהלכות חלה, עיין סימן רמ"ה בהגה [אות ג] דף ק"כ, דבמה שכתוב
בסמ"ק דבמצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט, על זה כתב בהגה שם
ונראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור, דאין סברא שמועיל צרוף סל למה שאינו בעין
עכשיו שנאכל, עכ"ל. וכן כתוב בספר כלבו הלכות יום טוב [סימן נח כ, ג], ונראה
שהוא גם כן מדברי ה"ר פרץ בהגהות סמ"ק שהבאתי, ונפלאתי שלא הוזכר באחרונים.
שוב ראיתי שהב"י כאן [הנ"ל] הביא שכן כתב הגהות מיימוני [דפוס קושטא יום טוב
ג, ט] בשם סמ"ק (והב"י היה לו הגהות מיימוניות שאינם בספרי הרמב"ם שלנו), ע"ש,
ובדרכי משה [אות ג] נשמט הך סיומא דהגהות מיימוניות וטוב ונכון כו', ולא ידעתי
למה, ומכל מקום נראה שגם הוא סובר כן, (שהר"י) [שהרי] כתב בסימן תנ"ז בדרכי
משה [סוף אות א] וז"ל, ואם לקח מעיסה אחת ומאחרים לא לקח ונתערבו המצות צריך
לצרף כל המצות בסל וליקח חלה מכל מצה ומצה, דאי אפשר להפריש מאחת על כולן שמא
יפריש מן הפטור על החיוב כו' (וצ"ע מה שכתוב בדרכי משה שצריך לצרף המצות בסל,
דצרוף זה למה כיון שהוא מפריש מכל מצה ומצה, ובהגה שם סעיף א השמיט לשון זה
דצריך "לצרף" ליקח מכל אחד ואחד). ואם נאמר דסבירא ליה כמו שכתבו התוספות
דבצרוף החתיכות בסל סגי שיטול חתיכה אחת על כולן, גם בזה לא היה צריך לעשות
חלה מכל החתיכות שהפריש מכל מצה, שאף על פי שחתך כל העיסה למצות קטנות מכל
מקום כיון שלא היה רק עיסה אחת שנטל ממנה חלה די שיצרף כולן בסל וישער כמה
מצות יצאו מהעיסה שכבר הפריש (וכן לפי מה שכתוב בהגה כמה עיסות, ישער כמה מצות
היו מהעיסות אלו שכבר הופרשו), ויקח כל כך חתיכות ואחת יותר, דכיון שעל כל
פנים יש אחת שהיא מהחתיכה שמעיסות שלא הופרשו הוא מועיל להתיר כולם. ומיהו
בלאו הכי קשיא לפי מה שכתוב בדרכי משה שצריך לצרף המצות בסל, למה יקח מכל מצה
ומצה, דודאי סגי כשיקח אחד יותר ממנין המצות שנעשו מהעיסות שהורמו, שהרי מקור
דין זה הוא מתשובת הרא"ש [כלל ב סימן ב] שהובא ביו"ד סימן שכ"ד סעיף י"ב, ושם
מבואר שאם נתערבו חמשה שהופרשו בעשר שלא הופרש יפריש מששה. (ומה שמציין בהגה
סימן תנז ציונים לרמ"א אות ג הגהות מיימוניות כו', ליתא שם כלל, דאינהו לא
מיירי מנתערבו, ע"ש), והוא הדין כאן. ובהגה יש לומר דמיירי שאינו רוצה לצרף
בסל, אז יפריש מכל אחד ואחד, וכמו שכתוב שם ביו"ד. אבל בדרכי משה שהזכיר צירוף
סל, היה די כשיצרף בסל ויפריש מאחת יותר ממנין המצות שהוא מעיסה שהורמה. ואפשר
שיש חסרון בדרכי משה, וצ"ל צריך לצרף כל המצות בסל וליקח חלה מכל אחת על כולם
עד שיפריש בכדי חשבון המצות שמהעיסה שהורמו ואחד יותר, או יפריש מכל מצה ומצה,
כצ"ל, והוא כלשון השו"ע ביו"ד שם. ועיין שם מה שהזכיר צירוף סל, ובהג"ה לא
מיירי בצירוף סל אלא כשעושה בלא צירוף מפריש מכל אחד ואחד, ומודה רמ"א שם שאם
עושה צירוף סגי באחד יותר. וקצרתי, שאף שהב"י סימן תנ"ז [עמוד תלח דבור ראשון]
הביא דברי התוספות בסתם, וגם כאן אחר שכתב דברי הגהות מיימוניות בשם סמ"ק חזר
והעתיק דברי התוספות, מכל מקום למעשה יש לפסוק כדברי הגהת סמ"ק וכלבו והגהות
מיימוניות שהביא הב"י שלא לצרף החתיכות וליטול מאחת על כולם, אלא ליטול מכל
שיור ושיור, ואז אין צריך לצרף החתיכות כלל:
(מג"א ס"ק ח) ואין לומר יתן המשוייר לעכו"ם במתנה וכו' שמא יאכלנה העכו"ם
ונמצא אכיל טבלים. משמע דלולי החשש שיאכלנה רשאי לעשות כן ליתן לעכו"ם במתנה,
אף על פי שהוא אכל על סמך שיפריש ממנה רשאי ליתנה במתנה שיוכל להפריש
כשיחזירנה לו. ולפי זה נראה דאם יש לו מחיצה שיוכל להצניעה שם עד אחר פסח, יש
תקנה שיתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתן אותה להישראל בפקדון בלא
שום אחריות כלל אפילו דפשיעה, דבכהאי גוונא שרי כמבואר בסימן ת"מ [סעיף ב],
ומשמע דאפילו לכתחלה שרי לקבל פקדון כזה קודם פסח כמבואר בחק יעקב שם ס"ק ט'.
ואין לומר דיש לחוש שמא יבא בתוך הפסח ויתבע ממנו לתתו לו, זה אינו, שיוכל
להתנות עמו שאינו צריך לטרוח לתת לו עד אחר הפסח, ושפיר דמי לעשות כן משום
צורך שבת שהרי בשבת חייב לאכול פת, ואפילו אם יש לו מצה עשירה שרשאי לאכול
קודם שעה עשירית מכל מקום בשבת חייב לאכול פת שחייבים עליו ברכת המזון, עיין
סימן תע"א [מ"א] ס"ק ה':
(סעיף ג בהגה) ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה כו'. נראה שר"ל כשיעור חלה, דאף
שהתוספות בביצה [ט, א ד"ה גלגל] והמרדכי בפסחים [רמז תקצז] נקטו בדבריהם מצה
אחת, היינו כשיעור, כמבואר שם דמיירי בגיבול מצות שבכל אחת כשיעור, ע"ש,
ובפחות מכשיעור נראה דאסור, כיון שהיה יכול לאכלו בלא הפרשה אלא שהוא גורם
הפרשה בידים מחמת שמצרף אותה בכוונה, ולא בא לו חיוב חלה היום כלל כיון שאינו
צריך לפת חמה כשיעור, אסור לו לצרפו בכוונה ולחייבו בחלה. ואפשר דגרע מגלגל
בערב יום טוב. וכן משמע להדיא מסוף דברי המרדכי שכתב אגב אותה מצה המחויבת,
דמשמע שנתחייבה מעצמה. וכן מבואר מדברי המג"א ס"ק י"ב שכתב ויצרפם יחד פירוש
שיהיו סמוכים יחד כמו שכתוב ביו"ד סימן שכ"ה, ועל כרחך שר"ל לפי שבעיסה זו
שאופה היום יש גם כן כשיעור, דמבואר שם [סעיף ב] דכל שיש בשניהם כשיעור אין
צריך רק סמוכים יחד וכדעת הרא"ש [הלכות חלה סימן ד]. ומה שכתב הש"ך שם ס"ק
וא"ו דגם אם באחת כשיעור ובאחת אין כשיעור לא בעי רק סמיכות ולא צריך צירוף סל
וכיסוי, היינו שגם אותו שאין בו כשיעור אין צריך צירוף להתחייב, שהוא בא מעיסה
גדולה שהיה בו כשיעור ונתחייבה בחלה, כדמייתי עלה מההיא דסימן שכ"ד סעיף י"א
דשם מבואר בנטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה כו', ועיין שם בש"ך ס"ק י"ט אם יש
לה קמח כו' ומשום הכי סגי כשהם סמוכים כו'. וכן מבואר להדיא בסימן שכ"ה וסימן
שכ"ד שהעתיק הש"ך ממנו. ולא הייתי צריך לכתוב זה, רק לפי שבמקור חיים סימן
תנ"ז [ביאורים ס"ק ג] כתב שטעות סופר הוא בש"ך [סימן שכה] וכצ"ל, דלא צריך רק
צירוף כלי. ובמחילת כבוד תורתו אגב חורפיה ושיטפיה היה סבור דמיירי בעיסה
שנילושה מתחלה בפחות מכשיעור דפשיטא דבזה אינו מתחייב רק על ידי צירוף סל,
ולכן הגיה בש"ך, ובאמת זה אינו, דמה שכתב שאין בו כשיעור היינו שעתה אין בו
כשיעור אבל מכל מקום כבר יש עליה חיוב חלה, שבשעת גלגול היה בעיסה כשיעור.
ומצאתי בהגהת ה"ר פרץ בסמ"ק הלכות שביתת יום טוב דף פ"א [סימן קצד עמוד קע אות
יט] ואם שכח כו' חוזר ולש ביום טוב שיעור חלה ומצרפן בכלי עם אותה שנילושה
בערב יום טוב ומפריש, והביא לשונו בכלבו הלכות יום טוב [סימן נח כ, ג], ע"ש.
וראיתי בספר מקור חיים סימן תנ"ז [שם ס"ק א] להתוספות פרק קמא דביצה [הנ"ל]
הביאם הב"י [שם עמוד תלח דבור ראשון] כתבו שיש שתי תקנות כו', שילוש ויאפה
עיסה קטנה פחות מכשיעור ביום טוב כו', ולפענ"ד ליתא, שלא נזכר בזה עיסה קטנה,
רק רש"י [פסחים מח, ב ד"ה אמר] ושאר פוסקים כתבו חררה קטנה לענין חלה בפסח
יעשה חררה קטנה, אבל בכאן לא נזכר זה, וצריך ללוש כשיעור חלה ויצרפם עם שיש לו
מערב יום טוב, ובסמוך לו סגי, ויפריש מהמחוייבת ויפטור במחשבתו גם האחרת.
ואמנם מה שכתב במג"א [הנ"ל] דבסמיכות סגי יש לעיין בזה, ויבואר בסמוך [במג"א
ס"ק ח ד"ה דאין]:
(מג"א ס"ק ח) דאין להם תקנה. ולכאורה נראה שאם היה בידו מצות הטבולות לחלה
יכול ליקח אחת מהנה לצרף בסל של לחם חמץ ולשייר המצה להפריש ממנה בחול המועד,
וכמו שכתב הפרי חדש סימן תנ"ז [אות א ד"ה כתב המרדכי] דעל ידי צירוף סל מותר
להיות אוכל והולך כו', וכן כתוב במקור חיים [שם ביאורים ס"ק א] (אך שחולק על
הפרי חדש וסבירא ליה דלענין אוכל והולך לא מהני צירוף סל, וכבר כתבתי בזה לעיל
לקמן על הגה ד"ה ויצרפם). ונראה לכאורה דאף שהפרי חדש שם סובר דוקא נצטרפו
מערב יום טוב אבל צירוף סל ביום טוב אסור דחשוב תיקון, כאן דיש בשניהם שיעור
חלה אין צריך צירוף סל רק בסמוכות לפניו סגי ואין זה תיקון אף לדעת הפרי חדש.
אך זה אינו, דדעת האחרונים דגם לענין מוקף צריך צירוף סל כמו שכתבו ספר התרומה
[סימן פא - פב] והסמ"ג [עשין קמא רב, ד], וגם לדעת הרא"ש [ה"ק, חלה סימן ד] לא
נאמר אלא כשרוצה להפריש תיכף כשהם סמוכות לפניו, מה שאין כן בזה שרוצה להיות
אוכל והולך ולהפריש אחר יום טוב פשיטא דלא מהני על כל פנים בלא צירוף סל אף
לפי פירוש (הר"ח) [הפרי חדש] [שם] בדברי ב"י [שם עמוד תלח דבור ראשון] וכן
הבין בדרכי משה [שם אות ב] בדברי הב"י, כמו שכתבתי לעיל [שם], וכיון דלא שרי
בלא צירוף שוב הוה תיקון ואסור להפרי חדש. וכן מוכח מדברי התוספות [ביצה ט, א
ד"ה גלגל] והמרדכי [פסחים רמז תקצז] שלא מצאו תקנה בצירוף סל, ועל כרחך או דלא
מהני להיות אוכל והולך או דחשיב תיקון ואסור ביום טוב, ואם כן אין מקום לעשות
כן בלחם זה לתקן על ידי צירוף סל, שאף אם נאמר דלא חשוב תיקון על כרחך לומר
דלא מהני להיות אוכל והולך, וממה נפשך אסור. אך עדיין יש פתחון פה לומר לפי מה
שכתבתי לעיל [שם] בשם הט"ז [שם ס"ק ה] שאם החיוב על ידי צירוף שרי להיות אוכל
והולך, ואם כן אם יש בידו מצות מעיסה שנילושה פחות מכשיעור יצרף אותה בסל
ואוכל והולך ומשייר המצה, ואף שהפרי חדש אוסר משום תיקון, אין כן משמעות
התוספות והפוסקים וכמו שכתב מקור חיים שם, שהרי הם כתבו ללוש עיסה קטנה ולצרף
כו'. אמנם באמת נראה דיש ליישב דעת הפרי חדש דסבירא ליה כמו שכתבתי לעיל [שם]
דמה שכתבו ללוש עיסה היינו כשיעור, ואם כן אין צריך צירוף סל רק סמוכות דהא
מיירי שמפריש תיכף ובסמוכות סגי, וזה לא מיחזי כמתקן מה שהוא מעמיד סמוך לו,
ומה שכתבו הפוסקים לשון צירוף מבואר לקמן במג"א [ס"ק יב] דמפרש ויצרפם יחד
היינו סמוכות. אך יותר נראה בדעת הפרי חדש שאף אם נפרש לשון התוספות והפוסקים
כפשוטו דסבירא להו כספר התרומה וסמ"ג שצריך צירוף סל לענין מוקף מכל מקום אין
משם ראיה דמותר לעשות ביום טוב ולא מיחשב תיקון, דהתם ודאי משרי שרי דהא איכא
חדא דהתירא שנילוש היום ובהיתר הוא מפריש ממנה, ובזה שפיר יכול לצרפה ולפטור
גם האחרות אגבה, דבעשיית מעשה הצירוף אין כאן מעשה היתר כלל, שהרי אין כאן
אפילו מחשבה שיהיו האחרות מותרות על ידי צירוף זה שהרי אין רצונו להיות אוכל
והולך, ואם כן צירוף זה אינו גורם היתר לתיקון כלל רק אחר כך כשמפריש מן מצה
המחויבת, שבהיתר הוא מפריש ממנה, נפטרים האחרות ממילא, ובכהאי גוונא שאין
ההיתר בא מיד בשעת הצירוף גם הפרי חדש מודה שאין בזה איסור מתקן. וכן מבואר
מלשון המרדכי [שם] שכתב לפי שיש להתיר אף בגלגל מערב יום טוב, דאין עושין בהם
שום מעשה אלא שמחשב לפטור האחרות אגב אותה המצה המחוייבת, עכ"ל, וכוונתו כמו
שכתבתי דאף אם נפרש ותפטור האחרות היינו בצירוף (היינו צירוף כלי כמו שכתבתי
לעיל) מכל מקום הצירוף אינו עושה התיקון, רק ההפרשה, וההפרשה אין בהאחרות מעשה
רק מחשבה לבד שמחשב בשעה שמפריש מזו המחוייבת, והיינו דמדמי לה לדרך הערמה
המותרת. מה שאין כן בנדון דהפרי חדש שעל ידי הצירוף סל רוצה להיות אוכל והולך,
שאין כאן דבר המותר כלל, וכל העיסות שווים בזה שיהיה אוכל והולך וכל אחת היתה
צריכה הפרשה מינה ובה, ואי הוה עביד בהו מעשה ומצרפם יחד ודעתו לתקן בזה שלא
יצטרך להפריש לבסוף רק מאחד והשאר הפטור בא להם מיד בשעת צירוף, שפיר קאמר
הפרי חדש דהוי מתקן. ומצאתי בספר ראש יוסף [אישקאפא] על הלכות פסח [סימן תנז]
אות כ"ב שכתב כדברי הפרי חדש ובביאור יותר, ומפני האריכות לא העתקתי פה. ולפי
זה אם נתפוס כדעת הפרי חדש, אף לצרף מצה מעיסה פחות מכשיעור הצירוף אסור משום
תיקון. אך נראה דאפילו אם נתסר מצד הצירוף ודלא כהפרי חדש מכל מקום לא מהני
כלל להתיר להיות אוכל והולך מחמת צירוף זה, כמו שאין היתר בשני עיסות כשיעור,
ואף שהט"ז מתיר, היינו דוקא אם אין בשני העיסות בשום אחד כשיעור, דכיון שלא
נתחייבה שום אחת מצד עצמה כלל רק הצירוף יחד הביא לידי חיוב דהרי זה כאילו
גלגל אותם כאחת ונתחייבו יחד, אם כן הדעת נותנת כיון דכחדא חשיבי אמרינן אוכל
והולך, אבל אם באחת כשיעור ונתחייבה מצד עצמה, אף שאין בשניה כשיעור ולא
נתחייבה רק מחמת הצירוף מכל מקום לא מצי למיכל כל העיסה שהיה החיוב מוטל עליו
להפריש מינה, שאף שמשייר מהשניה שנצטרפה אין זו מוציא הראשונה ידי חובתה. ואין
לומר כיון שצירף עליה השניה שלא היה בה כשיעור ונתחייבה על ידי צירוף זה הוי
כאילו הוסיף עליו בעת שהיתה העיסה ונתחבר אליו דמהני להיות אוכל והולך, דאם כן
גם בהיה בכל אחת כשיעור וצירף אותם יחד בסל נמי נימא הכי דהוי כאילו נתחברו
יחד בשעת לישה, וזה באמת דעת הפרי חדש דצירוף סל הוי כעירסן יחד אך כבר כתבתי
שהדרכי משה והאחרונים משמע שחולקים בזה וכן משמע מפשיטות דברי התוספות
והמרדכי, ואף שיש לחלק קצת דאם באחת פחות מכשיעור שייך טפי לומר כאילו עירסן
כיון שהעיסה גדולה גרם לה החיוב, אין נראה לענ"ד לחלק בכך.
אך נראה דאפילו אם נאמר כדעת הפרי חדש דמהני צירוף להיות אוכל והולך מכל מקום
אין זו תקנה כלל לצרף מהמצות, ומעיקרא דדינא פרכא, כיון שהוא צריך לשייר המצה
להפריש ממנה חלה ושיריים אם כן על כרחך צריך לה שתהיה בענין שהוא מותר בפסח,
ואי אפשר לו שתהיה מעורבת עם החמץ דהיינו שיחזירם לסולתן ויתערבו יחד, ומבואר
ביו"ד [סימן שכו סעיף א] דכל דבר שהוא מקפיד על תערובתו אינו מצטרף כלל. ואף
לפי מה שכתב הש"ך בנקודות הכסף סימן שכ"ו דדוקא לענין צירוף להתחייב בחלה דבר
המקפיד אינו מצרף, מה שאין כן לענין מוקף לא חיישינן שאף אם הוא מקפיד על
תערובתו מהני צירוף סל, מכל מקום נראה דלא מהני הכא, שהרי בנקודות הכסף שם
ביאר טעם החילוק, דדוקא לענין צירוף דעיקר חיובא הוא שאנו רואין אותם כאילו הם
עיסה אחד מצורפים יחד והרי הוא מקפיד עליהם לצרפם יחד, אבל לענין מוקף שמפריש
מאחד על חבירו אין צריך שיהיו מצורפים יחד, ע"ש. ולפי זה נראה שזה אינו רק
כשבא להפריש עתה מאחד על חבירו ושניהם בעין לפנינו אמרינן דאין צריך לענין
מוקף שיהיו נחשבים כעיסה אחת, אבל אם באנו להתיר על ידי צירוף סל להיות אוכל
והולך ואחר כך מפריש דאין מקום לומר כן אם לא שנאמר שמה שצרפם בסל הוא כאילו
גילגלם ועירסן יחד כמו שכתב הפרי חדש, פשיטא שבזה חזר הדין להיות כדין צירוף
להתחייב, דכיון שצריך לומר שנעשו עיסה אחת לא מהני צירוף במקפיד על תערובתו.
ואף לפי מה שכתב שם בנקודות הכסף אחר כך דדוקא בטמאה וטהורה דמקפיד על הנגיעה
אף שלא יתערב, מכל מקום מבואר מדבריו דלענין צירוף להתחייב אם מקפיד על
התערובות לא מהני אפילו נגיעה ונשיכה, ולכן אפילו באחת פת קיבר או יש בו כרכום
אין מועיל צירוף להתחייב, והיינו משום שאי אפשר לומר שהם נעשו כעיסה אחת כיון
שמקפיד על תערובתן אף דלא קפיד בנגיעה, ואם כן פשיטא דלענין זה שבכל אחת
כשיעור ויהיה אוכל והולך ואחר כך מפריש שצריך להיות דווקא אינו מקפיד דאז יש
מקום לומר שצירוף סל מועיל כאילו עירסן, אבל אם מקפיד דאי אפשר לומר דהוי
כעירסן כיון דקפיד על תערובתן, פשיטא שאפילו נגיעה ונשיכה לא מהני כמו שכתוב
בנקודות הכסף שם לענין צירוף להתחייב דכולי עלמא מודו בזה, והוא הדין לענין
צירוף להיות אוכל והולך, ומכל שכן צירוף סל לחודיה דלא מהני בזה.
ועיין במקור חיים שם שכתב שאם נאמר שיועיל כשיצרף מהמצה (או) [אז] אף אם כבר
הפריש מהמצות יש תקנה שישאל על ההפרשה דנשאלין לצורך השבת, ע"ש. וצ"ע אם יש
לפסוק כן לכתחלה, שהרי דעת הט"ז ביו"ד סימן שכ"ג [ס"ק ב] דדוקא כשהוא מתחרט
מצד הנתינה עצמה מחמת איזה טעם שיש לו, שאז עוקר עיקר הנדר, מה שאין כן היכא
שאין לו להתחרט על גוף הדבר, רק מחמת שנתערבה ויהיה לו הפסד או מחמת יראת
העונש לא מהני שאלה, ע"ש, ואם כן פשיטא דהכא אין לו שום טעם להתחרט על הפרשת
החלה מהמצות אלא כדי לתקן החמץ, נראה דלא מהני שאלה להט"ז. וגם לדעת (הסמ"ג)
[הסמ"ק] [סוף סימן רמה] שהביא הרמ"א [שם] וכן בנקודות הכסף דחה דברי הט"ז, מכל
מקום נראה דעד כאן לא קאמרי אלא התם שאף שהוא נשאל על הפרשה זו מחמת התערובות
מכל מקום מיד חוזר ומפריש אחרת תחתיו, דאז יש שמתחרט בלב שלם מחמת שהוא חוזר
ומתקן העיסה מיד, אבל בזו שאי אפשר לחזור ולהפריש מיד רק שיאכל בלא הפרשה על
סמך שיפריש אחר יום טוב, נראה שאין זה מועיל לעקור ההפרשה למפרע לומר שאילו
ידע שיארע לו סיבה שיצטרך לצרף ממצות אלו לא היה מפריש. ומכל שכן לפי מה שכתבו
הב"ח [סימן תנז עמוד תלז ד"ה ומה (השני)] והמג"א [שם ס"ק ג] לדעת הטור באו"ח
[שם עמוד תלז - תלח] דלכתחלה אין לו לעשות על סמך אוכל והולך כו' רק בשכח
דוקא, ומכל שכן אם יש לו מצות הרבה מעיסות שהיה בכל אחת כשיעור, שיהיה צריך
לשייר חתיכה מכל מצה, שאין להתיר לו לשאול על ההפרשה ויהיה אוכל ומשייר מכל
מצה, דדלמא משתלי ולא משייר מכל חדא, ולא תהני ליה מה שיפריש אחר כך כמבואר
לעיל, אם לדינא לא נפקא מינה בזה דבלאו הכי אין מקום לתקנת צירוף המצה כמבואר
לעיל:
(סעיף ג בהגה) ויצרפם יחד. ואם גלגל שני עיסות מערב יום טוב שאין בכל אחת
שיעור חלה ונצטרפו יחד ביום טוב לכאורה היה מקום לומר דכיון שהחיוב חלה לא היה
קודם יום טוב אלא עתה ביום טוב בא החיוב לפי שנצטרפו ונתחייבו, מותר להפריש
ביום טוב כמו בלש ביום טוב. אך נראה לפי הטעם שכתב רש"י דאף על גב דאסור
להפריש ביום טוב לפי שהיה יכול להפריש מאתמול, שאני הכא שהרי מותר לגלגלה
ולאפותה כדי לאכול פת חמה, לא גזרו ביה רבנן, והביאו הט"ז [ס"ק ו], אם כן משמע
דבלאו הך טעמא שמותר לגלגל היום לא היה מותר אף על פי שהחיוב בא היום ולא היה
יכול להפרישו מאתמול, ולא דמי לתרומות ומעשרות דאיטבלי מאתמול, דמכל מקום אסור
שהיה לו ללוש מאתמול ולהפריש, רק כיון דמותר לו להשהות הלישה עד היום משום
לאכול פת חמה לא גזרו ביה, ואם כן בשני עיסות פחות מכשיעור שלש מערב יום טוב,
אף שהחיוב בא היום מכל מקום הרי יכול לצרפם מאתמול, והיתר לאכול פת חמה לא
שייך הכא, אין להפריש חלה ביום טוב. אך בביצה דף י"ב ע"ב קאמר אהא דמוללין
מלילות ביום טוב, אמרינן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו', ולרבי יוסי ברבי
יהודה נמי משכחת לה כגון שהכניס לעשות עיסה ונמלך למוללן ביום טוב דטבלא
ביומיה, ופירש רש"י [שם ד"ה אם כן] שמוללן ביום טוב מפריש תרומה ביום טוב,
עיין שם, מבואר דאף דליכא טעמא דפת חמה מותר. ואפשר דרש"י לא כתב כן אלא ליתן
טעמא למאן דאמר גלגל עיסה בערב יום טוב מפריש עליו ביום טוב, משום דחלה ליתא
בגזרת אין מגביהין כיון שמותר ללוש ביום טוב משום פת חמה, ועל כרחך טבלי ביום
טוב ומפריש חלה, לא גזרו בה, אבל למאן דאמר דגלגל עיסה בערב יום טוב באמת אין
מפריש, רק אם גלגל ביום טוב, תו לאו מהאי טעמא אתינן עלה, אלא משום דלא שייך
ביה שהיה לו להפרישה מאתמול, דהאידנא אתי חיובא, שפיר מפריש עלה. ואתי שפיר
ההיא דמלילות שהוא זכאי בהרמתה, כיון שלא היה מקום חיוב קודם יום טוב כלל.
ומכל מקום נראה דנדון דידן דנצטרפו היום בסל לא דמי להתם, כיון שצריך עכשיו
לעיסה ולכן הוא מולל מלילות, וכיון שמחמת זה מותר לעשות היום, דהתם חיוב
דתרומה ממילא קאתי האידנא ולכן הוא זכאי גם כן (באמירתה) [בהרמתה], מה שאין כן
בנדון דידן שמה שהוא צורך אכילה כבר עשוי מאתמול ולא היה צריך להפריש חלה כלל,
ומה שנתחדש היום שצריך להפריש חלה הוא סיבת הצירוף שלא היה צריך לעשותו היום
כלל, אין היתר בדבר מחמת שהחיוב בא היום. ומצאתי בחק יעקב סימן תנ"ז ס"ק ט'
שכתב דאפשר דמותר כהאי גוונא לצרף ביום טוב ולהפריש כיון דלא טביל עד השתא,
וכמשמעות הש"ס בהא דמוללין מלילות כו', עיין שם. ובאליה רבה שם [ס"ק ד] חולק
עליו, וכתב דמדברי התוספות [שם ט, א ד"ה גלגל] והאגודה [שם סימן יא] וכלבו
[סימן נח כ, ג] משמע דאף כשהחיוב בא על ידי צירוף אסור להפריש ביום טוב, ואף
שלפענ"ד אין הכרח מכל מקום כן עיקר לדינא. ועיין בב"י סימן (רנ"ז) [תנז] [עמוד
תלח דבור ראשון] שכתב על דברי התוספות דביצה [שם] והמרדכי [פסחים רמז תקצז]
ומשמע דהיינו כשלא נצטרפו יחד בסל, ועיין שם בדרכי משה [אות ב] וב"ח [שם סוף
ד"ה אבל] ופרי חדש [אות א ד"ה כתב המרדכי], ובמקור חיים [שם ביאורים ס"ק א]
כתב שר"ל שאם אין בכל אחת כשיעור והחיוב בא על ידי צירוף סל שפיר יכול להיות
אוכל והולך כמו שכתב הט"ז [שם ס"ק ה] וכן כתבו עוד מחברים. ולפי דעת החק יעקב
[שם ס"ק ו] שחולק בזה על הט"ז שם, יש לומר לפי שיטתו דאם נצטרף ביום טוב יכול
להפריש, אם כן יש לומר דר"ל דבכהאי גוונא שהחיוב על ידי צירוף הסל ומצטרף ביום
טוב, אין צריך לתקנות אלו, דשפיר יכול להפריש ביום טוב. אך לשונו לא משמע כן.
ועיין בחק יעקב שם ס"ק וא"ו במה שכתב שם ומכל מקום בדיעבד כו' אבל אם אין
בעיסות כשיעור ואכל, אף בדיעבד לא מהני הפרשה אחר כך כיון דלא צירפם יחד, אם
כן לא נתחייבה בחלה כלל, [אלא] אם כן שייר מכל אחת ואחת חתיכה ויצרפם, עכ"ל.
ולא ידענא מה קאמר מר, דהא כיון דלא צירפה לא נתחייבו כלל ובהיתרא קאכיל, ולמה
יצטרך להפריש חתיכה חתיכה וצ"ע:
(מג"א ס"ק יב) ויצרפם יחד. פירוש שיהיו סמוכים כו'. השו"ע שם ביו"ד פסק כדעת
הרא"ש [ה"ק, חלה סימן ד], אבל בנקודות הכסף סימן שכ"ו הביא דעת ספר התרומה
[סימן פא - פב] וסמ"ג [עשין קמא רג, ג] והר"ש [חלה פ"ב משנה ד] בחד שיטה שצריך
צירוף סל גם לעניין מוקף. והארכתי בזה בספר שו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' מ"ד,
עיין שם:
סעיף ט
(שם ס"ק יז) דלא טבלן ואי נמי אינו מתקן כו', כצ"ל:
