לת"ח דפה. האם יש איסור שחיקת סממנים ביו"ט?

[אברהם יצחק - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/12/2023 17:03

הרי טחינה היא קודם לישה

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
27.12.23,
17:02:51

[ארי במסתרים - ארכיון-2]

תאריך ההודעה המקורית: 27/12/2023 17:07

מקור -
https://din.org.il/2013/07/08/מלאכת-טוחן/

מקור הדין

איתא בירושלמי (ביצה פ"א ה"י): "מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין, ר'
אחא בשם רשב"ל, כל מלאכה לא יעשה בהם, עד – ושמרתם את המצות (קרבן העדה, כל
מלאכה וכו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות, ללמד מלישה ואילך מותר, אבל לא טחינה
והרקדה)… ר' יוסה לא אמר כן, אלא ר' יוסי בשם רשב"ל – אך אשר יאכל לכל נפש הוא
לבדו יעשה לכם, עד – ושמרתם את המצות (תוס' שם ג' ע"א בשם רבינו נתנאל
מקינו"ן, אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר
מלאכות דמקודם לכן אסורין). תני חזקיה ופליג – אך הוא לבדו, הרי אילו מיעוטין,
שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב" (קה"ע, הרי אלו תלתא מיעוטין, למעט
שלשה, קצירה וטחינה והרקדה, ואיכא בינייהו ברירה).

ובביאור הגר"א (סי' תצ"ה ס"ק ה') הביא מקור גם מן התלמוד הבבלי (מו"ק י"ב ע"ב)
– "טוחנין קמח במועד לצורך המועד": "משמע דביום טוב אסור".
מדאורייתא או מדרבנן

מלשון הירושלמי והתוס' משמע, שהמלאכות שעד לישה אסורות מן התורה, אפילו לצורך
אוכל נפש. וכך נקט הט"ז (או"ח סי' תצ"ה ס"ק ב'). גם הרשב"א בעבודת הקדש, הו"ד
בביאור הגר"א שם, נקט שאסור מן התורה משלשת המיעוטים שבירושלמי, ומסרו הכתוב
לחכמים, איזה מלאכות להתיר (ועי' בשעה"צ שם ס"ק י"ח שהביא עוד ראשונים
ואחרונים שסוברים כך).

אבל הרא"ש (שם פ"ג סי' א') כתב: "רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה…
ובירושלמי מסמיך ליה אקרא".

גם הרמב"ם (הל' יו"ט פ"א ה"ה – ה"ח) נקט שמלאכות אלו אסורות רק מדרבנן: "כל
מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית
מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה… כיצד, אין
קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום
טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואין בכך הפסד ולא חסרון.
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או
חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל
מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו".

וכ"פ בש"ע (שם סעי' ב'), שאין איסור אפילו במלאכות אלו אלא מדרבנן.
טעם הדין

הרא"ש (שם פ"ג סי' א') כתב: "רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה, לפי שאדם
רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד,
לכן אסרו כל אלו, דדמי לעובדא דחול".

הרמב"ם (הל' יו"ט פ"א ה"ה – ה"ח) כתב טעם אחר: "כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב
יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה
ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה, גזירה שמא יניח אדם
מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית
אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות".

מפרש המגיד משנה (שם): "דעת רבינו, שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות
גמורות דבר תורה, כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן, אלא שחכמים אסרו אותן מפני
הטעם שהזכירו, כדי שלא ימנע משמחת יו"ט, ולזה אסרו כל דבר שאין בו הפסד אם
נעשה מערב יו"ט, והניחו היתר מה שיהיה בו הפסד אם נעשה מבערב".

טעם נוסף כתב במגיד משנה (שם): "מלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות
לאדוניו, ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן, אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי
שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו.
אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו, לא הוזהרנו, לפי
שאינה מלאכת עבדים, אלא אף האדונים עושין אותה. ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה
לעצמו לימים הרבה, דרך לעשותה על ידי אחרים, כגון הברירה והקצירה והטחינה
וההרקדה. אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה, ורוב
בני אדם עושין אותן לעצמן".
טחינת תבליניםמקור הדין

שנינו במשנה (ביצה י"ד ע"א): "בית שמאי אומרים, תבלין נדוכין במדוך של עץ,
והמלח בפך ובעץ הפרור (פירש"י, מדוך הוא בוכנא, שמכין בו כדרכו, ואין צריך
שנוי. אבל במלח, במקום שיש מלח גסה, בפך של חרס ידוכנו, ולא במדוכה, או בעץ
פרור, כף גדולה שקורין פוקי"א, דמלח בעי שנוי). ובית הלל אומרים, תבלין נדוכין
כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ" (פירש"י, שנוי בעי, אבל סגי בהאי שנוי
זוטא). ובגמ': "דכולי עלמא מיהת מלח בעיא שנוי. מאי טעמא, רב הונא ורב חסדא,
חד אמר, כל הקדרות כולן צריכות מלח (פירש"י, כל מיני תבשיל צריכות מלח, הלכך
מאתמול הוה ידע דאיבעי ליה לדוכה), ואין כל הקדרות צריכות תבלין (פירש"י, ואדם
אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר). וחד אמר, כל התבלין מפיגין טעמן (פירש"י,
ממירין טעמן אם ידוכן מאתמול, ריחו לא נמר (ירמיהו מ"ח) מתרגמינן – לא פג),
ומלח אינה מפיגה טעמה. מאי בינייהו, איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי
(פירש"י, ללישנא קמא בעי שנוי, ללישנא בתרא לא בעי שנוי), אי נמי במוריקא"
(פירש"י, תבלין של מוריקא איכא בינייהו, שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום, ואינו
מפיג טעמו אם נדוך מבעוד יום, והוא לא היה יודע מה יבשל מחר, ללישנא בתרא בעי
שנוי, ללישנא קמא לא בעי שנוי).

עוד בגמ' שם: "אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנדוכין, נדוכין כדרכן, ואפילו מלח.
והא אמרת מלח בעיא שנוי. הוא דאמר כי האי תנא דתניא, אמר רבי מאיר, לא נחלקו
בית שמאי ובית הלל על הנדוכין, שנדוכין כדרכן ומלח עמהן (פירש"י, מלח ותבלין
כאחד). לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה (פירש"י, כדרכה כשאר תבלין), שבית שמאי
אומרים, מלח בפך ובעץ הפרור לצלי (פירש"י, על ידי שנוי, ולא כדרכה, ולצלי
דהיינו דבר מועט), אבל לא לקדרה, ובית הלל אומרים… לכל דבר (פירש"י, ואפילו
לקדרה). אמר ליה רב אחא ברדלא לבריה, כי דייכת (פירש"י, כי דייכת מלח), אצלי
אצלויי ודוך" (פירש"י, הטה המדוכה על צדה, דסבר כשמואל, דאמר נידוכת כדרכה
במדוך של אבן, ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי).
טעם הדין

לפי דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שורש הדין של שחיקת תבלין ומלח ביום טוב, אחד
הוא עם דין טחינת חיטים ביום טוב, שכל מה שאפשר לעשותו מאתמול בלא הפסד, אסרו
חכמים לעשותו ביום טוב אפילו לצורך אוכל נפש, ולענין מלח נוסף דין, שאע"פ שאין
טעמו נפסד אם עושהו מאתמול, מותר לשוחקו בשינוי. וכ"כ הרמב"ם בהמשך דבריו (שם
ה"ח): "וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב,
כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן" (והקשה במגיד משנה (שם ה"ה), למה לענין קצירה לא
חילקו, ואסרו לקצור אפילו דברים שמפיגים טעמם אם קצרם מבעוד יום, ואילו לענין
טחינה התירו במה שמפיג טעמו).

אבל לדעת הרא"ש, יש לכאורה שני דינים נפרדים, טחינת חיטים אסרו חכמים, מפני
שדרך לעשותה לימים רבים והוה עובדא דחול, ובטחינת מלח הצריכו שינוי, משום
שאפשר לעשותה מאתמול.

וכ"נ כוונת הרמ"א (שם סעי' א') שכתב: "ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו, כל
שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערב יום טוב".

וכך עולה להדיא מדברי ש"ע הרב, שהעתיק (שם סעי' ט') את דברי הרא"ש, וכתב שאסרו
"טחינה של כל מינים הנטחנים בריחיים, שדרך לטחון אותם הרבה ביחד", ואח"כ כתב:
"אבל התירו שחיקת המלח והתבלין וברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה
ביחד לצורך ימים רבים, אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד, אלא שכל שאפשר
לעשותו מערב יו"ט, אסור לעשותו ביו"ט כי אם ע"י שינוי".

אבל מדברי הר"ן (שם ו' ע"ב בנד') עולה שדרך לטחון תבלין ומלח לימים רבים,
ואעפ"כ הותר בשינוי. שכתב: "מתוך דאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים הרבה, ואיכא
למיחש דמיתחזי כעביד לצורך חול, אסרוה עליו בלא שינוי, אלא שהתירו בתבלין, לפי
שלא פשע כשלא דך מאתמול, אי נמי משום שמפיגין טעמן, ואי משום דלא ידע מאי קדרה
בעי בשולי, ואין כל הקדרות צריכות תבלין. אבל היכא שהיה לו לדוך ולא דך,
החמירו להצריכו שינוי, שמא יחשוב הרואה דלצורך חול קא עביד".

מסתימת הש"ע (שם) שכתב שרק מכשירים שאפשר לעשותם מאתמול אסורים, משמע שבאוכל
נפש עצמו מותר אף באופן כזה, ופירש בביאור הגר"א (שם ס"ק ב'), שנוקט כהר"ן,
שלא אסרו אלא מה שדרך לעשותו לימים רבים, וגם אפשר לעשותו מאתמול, ומלח ג"כ
אפשר לטחון לימים רבים ואינו מפיג טעמו.
להלכה

התוס' (שם) כתבו: "איכא בינייהו דידע כו' בעי לבשולי, דללישנא קמא בעי שנוי,
וללישנא בתרא לא בעי שנוי. אי נמי בהאי שאינו מפיג טעמו ולא ידע, דללישנא בתרא
צריך שנוי, וללישנא קמא לא צריך שנוי. ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין, דאזלינן
לחומרא. אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל, הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא
מכל צד, עבדינן לחומרא" (והוסיפו: "ומיהו שומין מותר לתקנם ביו"ט בלא שנוי,
מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יו"ט. ועוד דאמרינן דרוח רעה שורה
עליהן כשנטחנין בלילה"). והיינו, שאין להתיר דיכת תבלין כדרכו, אלא אם תבלין
זה מפיג טעמו, וגם לא ידע אתמול שיזדקק לו.

אמנם התוס' המשיכו וכתבו: "ומיהו מהאי פיסקא לא נפיק לן מידי, דהא קיימא לן
כשמואל בסמוך, דכל הנדוכין נדוכין כדרכן, וכדתניא דמייתי, בר ממלח שצריך
אצלויי דרך שנוי מעט. וכן פסק רב אלפס, דהואיל ואזלי וגררי אמוראי אליבא דהאי
ברייתא, אע"ג דבמתניתין פליגא עלה, קיימא לן כברייתא. וכן פסק רב יהודאי גאון
בהלכות פסוקות, וכן יש מנהג הלכה למעשה, דהך מלתא תליא באשלי רברבי". והיינו
שלהלכה מותר לדוך כל תבלין כדרכו, ואפילו אם ידע אתמול שיזדקק לו.

וכך פסק הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ג הי"ב) כרבי מאיר וכשמואל בברייתא, שכל התבלינים
נידוכים כדרכם: "דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותן מבערב יפוג טעמן, אבל מלח
אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה,
שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפוג טעמו".

ורבינו פרץ (בהגהות הסמ"ק סי' קצ"ד אות א', הו"ד בב"י שם) כתב: "נהגו העולם
כששוחקין פלפלין ביו"ט במדוך של אבן, לעשות שינוי קצת – או דרך הטייה או לדוך
מעט מעט. ושמא היינו טעמא, משום דמתוך כך הם זכורים שלא לדוך יותר מן הצורך
ליום טוב, והא ודאי אסור לדוך פלפלין הרבה יותר מצורך, אעפ"י שדכה כולם יחד".

בשולחן ערוך (שם סי' תק"ד סעי' א') העתיק את לשון הרמב"ם: "דכין את התבלין
כדרכן, שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן. אבל מלח אינו נידוך ביו"ט, אלא א"כ
הטה המכתש, או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה, שאם שחק המלח מעי"ט לא יפיג
טעמו".

והרמ"א בד"מ (ס"ק ב') העתיק את מנהג העולם שהביא הסמ"ק וכתב: "ונ"ל דכן יש
לנהוג, דבזה יוצאים גם שיטת התוס' דבעי שינוי". ובש"ע הגיה הרמ"א: "ומיהו
נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין, וכן ראוי להורות".

ונחלקו האחרונים, אם כוונתו לחוש להלכה לשיטת ר"י בתוס', שיש להחמיר כשידע
מאתמול מה יצטרך, או למנהג העולם, שיש להחמיר אפילו אם לא ידע (עי' בט"ז ס"ק
א' ובמג"א ס"ק ד' ובביאור הגר"א ס"ק ה' ובמ"ב ס"ק י"א). במשנה ברורה (שם) לא
הכריע, ובש"ע הרב (שם) הכריע (כדעת הט"ז שם), שיש להורות כרבינו פרץ – "להמון
עם שאינם יודעים לחלק בין ידע מאתמול שיצטרך לתבלין למחר, לשלא ידע אם יצטרך"
[4]
https://din.org.il/2013/07/08/מלאכת-טוחן/#_ftn_4
.

לכאורה לדעת הסוברים שהרמ"א בהגהות לשלחן ערוך הורה לנהוג כמנהג העולם, שלא
לדוך בלא שינוי, אפילו מה שמפיג טעמו מערב יו"ט, שמא ישחק יותר ממה שצריך, יש
להחמיר אפילו בשום, שמפיג טעמו הרבה. אבל רעק"א (בהגהות לש"ע שם) כתב: "מכל
מקום שום דמפיג טעמו הרבה, בוודאי לא בעי שינוי". וכ"פ במשנה ברורה (שעה"צ שם
ס"ק י"ח).
טחינת פלפלים בריחיים ובמדוכהמקור וטעם הדין

שנינו במשנה (שם כ"ג ע"א): "שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים
אוסרים… ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן".

התוס' (שם), לאחר שהביאו את שיטת הרי"ף, שמותר לטחון כל מה שמפיג טעמו בלא
שינוי, כתבו: "ומכל מקום אסור לטחון פלפלין ברחים שלהם, משום דמחזי כעובדא
דחול כשטוחנין ברחים שקורין מוליני"ט בלע"ז, אבל במדוך של אבן מותר לדוכן בלא
שנוי. ואף לפירוש התוספות [כלומר, לפירוש ר"י] דאזלינן לחומרא, מכל מקום שמא
דפלפלין מותרין, היכא דלא ידע מאי קדרה בעי לבשולי, לפי שהן מפיגין טעמן,
ופלפלין נמי מפיג טעמן, מדלא קאמר איכא בינייהו פלפלין. אבל לפי מה שפירש בשם
הגדולים [כלומר, הרי"ף ורבי יהודאי גאון], דקיימא לן דכל הנדוכין נדוכין
כדרכן, יש להתיר אפילו כי ידע מאי קדרה בעי לבשולי, ואפילו לא מפיג טעמו.
והמחמיר לדוכן מערב יו"ט הרבה ביחד, יתברך באלקים ובשם המיוחד" (ופירש בים של
שלמה ביצה פ"א ס"ס ל"ט: "והטעם, לפי שעינינו רואות שהפלפלין אינן מפיגין
טעמן").

מדברי התוס' עולה, שהאיסור לטחון פלפלים בריחיים שלהם, אינו משום טוחן, אלא
משום דמחזי כעובדא דחול. וכ"פ בש"ע (שם): "אין שוחקין את הפלפלין ולא את
החרדל בריחים שלהם, משום דהוי כעובדא דחול, אלא דך אותם במדוכה, ככל התבלין".

אבל המשנה ברורה (בבה"ל שם ד"ה ואין) כתב: "הנה טעם של המחבר כתבו הרשב"א
בחידושיו ביצה י"ד, אבל בחדושיו לשבת דף קמ"א כתב דהוי טוחן, ודבריו נובעין שם
מדברי הרמב"ן בחידושיו, וכ"כ שם הריטב"א. ובעבודת הקדש כתב עוד יותר, שזו היא
טחינה גמורה. וכ"כ הט"ז בשם ר"ת דהוי כטוחן חיטין, וכבר נזכר מזה באליה רבא.
ואם כן אפשר דלפ"ז להרשב"א שנוטה לומר דכל מלאכות שקודם לישה הוא מדאורייתא,
גם בזה הוא מדאורייתא".
טחינת פולי קפה

כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' מ"ד): "נשאלתי אם מותר לטחון הקאפ"ע בי"ט
ברחיים שלהם. תשובה, (ד)נראה פשוט דדמי לשום וחרדל שכתב הטור או"ח סי' תק"ד
דמותר לדוך אותם בי"ט משום דמפיגין ביותר, וכתב הב"י בשם הרשב"א שאסור לטחון
החרדל ברחיים שלו, שהרי זה דומה לשחיקת הפילפלן שאסורה משום עובדן דחול, אבל
נדוך הוא כדרכו, וכן פסק בש"ע. ולפ"ז קל וחומר בקאפ"ע שאינו מפיג טעמו כל כך,
דיש לאסור לטחון ברחיים משום עובדן דחול. ומכל מקום נראה דמותר לדוך, דאף
דאינו מפיג טעמו כל כך, מכל מקום כיון דמפיג טעמו קצת, וכתב הט"ז בשם רש"ל
דסוגיות דשמעתא מוכחת אפילו מפיג טעם קצת נמי מותר, אלא שיש לשנות קצת במדיכות
תבלין, וכתב בים של שלמה דאין צריך לשנות אלא א"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין".

ובמחצית השקל (שם ס"ק ד') הביא דבריו וכתב: "ולענ"ד בזמן הזה הוי קאפ"ע כמו
ידע מאי קדרה בעי לבשולי, דדרך בני אדם לשתותו כל יום ויום, ואפילו מפיג טעם
הרבה צריך שינוי קצת".

ובביאור הלכה (שם) כתב שלפי דברי הרשב"א שהובאו לעיל, שטחינת פלפלין בריחיים
אסורה משום טוחן: "א"כ הוא הדין לטוחן קאוו"י בריחיים שלהם, שאיסור גמור הוא,
ואף אם יפיג טעם קצת כשיכתוש במכתשת, ג"כ לא מהני, דעכ"פ קודם לישה לא הותר
מלאכה. אלא דיש לחלק בזה ולומר, דעל כרחך גם להרשב"א שאיסור תורה הוא, מכל
מקום נמסר הדבר לידי חכמים, והם לא אסרו רק במלאכה שדרך לעשותה הרבה בפעם אחת
לימים רבים. דאל"כ מאי נפקא מינה בין מכתשת לריחיים, הלא גם כותש במכתשת חייב
בשבת משום טוחן, כמבואר ברמב"ם פ"ח דין ט"ו עי"ש, ורק משום דבמכתשת דרך לכתוש
רק ליומא. וכ"כ הרשב"א להדיא בעבודת הקודש, דאסרה תורה להני משום שנעשים לימים
הרבה. וא"כ אפשר לומר דגם בריחיים שאסרו היינו דוקא בכגון פלפלין או חרדל,
שמפני מרירותם בטחינת פעם אחת בריחיים מספיק לימים הרבה. וכ"כ בריב"ש סי'
קפ"ד, דפלפלין וחרדל אסור בריחיים משום דדרך לטחון לימים רבים. אבל בטחינת
קאוו"י, אם הריחיים קטן כנהוג אצל בע"ב בביתם, ידוע שאין נכנס קאוו"י לתוך
המטחן רק בכדי שיעור לפעם אחת או לשני פעמים, אפשר דבזה לא גזרו חכמים, וכן
הביא באמת בשע"ת (שבספר מור וקציעה כתב להתיר בריחיים של כל איש בביתו, ולאסור
בשל חנוני), וכ"כ בבגדי ישע".

ובחיי אדם (כלל פ"ג ס"ק ב' ובנ"א ס"ק א', הו"ד בבה"ל שם) כתב: "קאווע, נראה לי
דדינן כפלפלין, ואסור עכ"פ בריחיים שלהם. ונראה לי דע"י נכרי מותר אפילו
בריחיים שלהם, רק שהנכרי יטחן בשינוי קצת (וביאר בנשמת אדם: "נ"ל דזה דומה
לתחילת הרקדה בנפה, שכתב רמ"א בסי' תק"ו ע"פ תוס', דמותר ע"י נכרי בשינוי,
כיון דיש מתירין ע"י שינוי אפילו ע"י ישראל, וא"כ הכא נמי בפלפלין בריחיים
שלהן, אינו אלא משום עובדין דחול, וא"כ לפ"ז בודאי בעי שינוי. וא"כ עכ"פ בזה
יש להתיר אפילו להרשב"א ע"י נכרי, דמאי שנא טחינה מהרקדה, דשניהם הם מלאכות
האסורות ביו"ט, ומאי שנא נפה וכברה מריחיים" וכו'). ושמעתי בקהלת קדש פראג,
שאם נוטל התיבה הקטנה שעשוי לקבל הקאווע השחוק ומניח שם נייר, זה נקרא שינוי"
(וע"ע בשמירת שבת כהלכתה פרק ז' הערה ל' בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שטוב להמנע
משימוש במטחנה לטחינת קפה בכל אופן).
ריסוק גבינה וחזרת במגרדת

בשו"ת ריב"ש (סי' קפ"ד), בהמשך לדבריו שהובאו לעיל עמ' 9, שאסור לגרד גבינה
במגרדת, משום שנחשב כמו ברירה בנפה וכברה, כותב שמותר לגרד גבינה במגרדת
ביו"ט, ואינו דומה לשחיקת פלפלין בריחיים שלהם – "דשאני פלפלין וחרדל בריחים
שלהן, שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי
זה, אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו". וממשיך וכותב: "ומכל מקום נראה,
שאפילו ביו"ט צריך לעשות איזה שנוי, דומיא דמלח, שהרי אם היה עושה מערב י"ט לא
היה מפיג טעמו. ואם הוא מפיג טעמו, אינו צריך שנוי, דומיא דתבלין, שנדוכין
כדרכן ביו"ט".

וכ"פ הרמ"א (שם סעי' ג'): "מותר לגרור גבינה בי"ט על הכלי שהוא מורג חרוץ,
מיהו צריך שינוי מעט, כמו דיכת מלח". וכתב המג"א (שם ס"ק ח'): "ואם מפיג טעם
אין צריך שינוי, דהוי כתבלין (ריב"ש ב"י יש"ש). מיהו יש מחמירין אם ידע
מאתמול, כמו שנתבאר לעיל". וכ"כ במשנה ברורה (שם ס"ק י"ט). ובש"ע הרב (שם סעי'
ה') כתב: "אפילו אם היה טעמה מפיג, יש להחמיר ולעשות שינוי מעט, אם היה יודע
מאתמול שיצטרך לגרור למחר".

המגן אברהם (שם ס"ק ז') כותב על דברי הריב"ש, שגירוד גבינה במגרדת אינו דומה
לשחיקת פלפלין בריחיים שלהם, מפני שאין דרך לשחוק בכלי זה אלא מה שצריך לשעתו:
"ולפי זה התמכא שקורין קרי"ן אסור לגרדו בי"ט (בלי שינוי, כמו גבי מלח), שדרך
לגרד הרבה לשני או לג' ימים". וכ"פ בש"ע הרב (שם סוף סעי' ד').

אבל האליה רבה (שם ס"ק ט') השיג עליו: "ולא נהירא, דלא הוי עובדא דחול, אלא
כמו בריחיים, שטוחן הרבה מאד, דומיא [ד]טעם דטחינה (א.ה. כלומר, דומיא דשורש
איסור טחינת חיטים ביו"ט, שהוא משום שדרך לעשותו לימים רבים). והיינו שכתב
הריב"ש גופיה, אבל בכלי זה אין דרך וכו'. גם וודאי גם בגבינה דרך לגרור לאיזה
ימים, שהרי אינו מפיג טעמא" וכו'.

גם החיי אדם (שם ס"ק ג' ובנ"א ס"ק ב') התיר מטעם אחר: "כלי זה אינו דומה
לריחיים כלל, אע"פ שדרך לשחוק לימים הרבה מותר, כיון דאינו דומה לריחיים".

וכ"פ במשנה ברורה (שם ס"ק י"ט), והוסיף: "ומיהו עכ"פ יש לשנות קצת. וכשטוחן
התמכא שלא ע"ג קערה אלא על המפה או על השולחן מקרי שינוי" (ועי' בשעה"צ שם ס"ק
ל"ב ול"ג).

ולענין מרור בפסח כתב (סי' תע"ג ס"ק ל"ו): "והנה במדינותינו אין שאר המינים
מצויים, ועל כן המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן). ויש ליזהר
שלא לאכול אותו כשהוא שלם, שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה, שמחמת חריפותו הוא
מזיק גדול, ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג
חריפותו. והגר"א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ"נ כדי שלא יפיג הטעם,
דאז אינו יוצא בו, אלא יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח
בשבת יפרר אותו מבע"י ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על
קערה, וע"י זה יפיג חריפותו… ויכול לאכלו בטוב". ולפי דבריו הנ"ל בהלכות יו"ט,
צריך עכ"פ לעשות בשינוי. וכך נהג גם בעל הקהלות יעקב זצ"ל (ארחות רבינו ח"ב
עמ' ע"ג), לפרר החריין במגרדת בליל יו"ט, והעיד שכן נהג גם החזון איש זצ"ל,
ונהגו לגרד בלא שינוי. וביאר בעל הקהלות יעקב טעמם, שכיון שאם יעשה מבעוד יום
יפיג טעמו, אין צריך שינוי (ואולי כוונתו, שכיון שכדי לקיים מצות מרור, צריך
שלא תפוג החריפות, הרי זה כשומין, שלא החמירו לשנות בטחינתם. ולפ"ז א"ש גם מה
שלא הזכיר המ"ב בהלכות פסח שצריך לשנות).

והנה מנהג זה אתי שפיר רק לדברי האליה רבה והחיי אדם, אבל לשיטת המג"א וש"ע
הרב, אין היתר לפרר את החריין במגרדת (ריב אייזי"ן) ביו"ט, וחייבים לפרר את
החריין מבעוד יום".
טחינת מצות

בספר מנהגי מהרי"ל (הל' יו"ט ס"ק ח') כתב: "לדוך מצה ביו"ט של פסח מותר,
דקיימא לן דאין טחינה אחר טחינה", וכ"פ הרמ"א (שם סעי' ג'), ומפרש שמותר לטחון
– "בלא שינוי, משום דאין טחינה באוכלין שהיו טחונין תחלה". במשנה ברורה (שם
ס"ק כ') מוסיף ביאור: "רצונו לומר… דמותר לכתוש בכלי המיוחד כמו שנהגו, ולטחון
אותם על מורג. אכן בזה קיל יותר, דמותר אפילו בלא שינוי כלל משום דאין טחינה
אחר טחינה".
חיתוך ירק דק דק וריסוקו

בחיי אדם (שם) ובמשנה ברורה (שם ס"ק י"ט בשם ספר עבודת הקדש להרשב"א) פסקו,
שמותר לחתוך ביו"ט ירקות דק דק בלי שינוי. ובמשנה ברורה (שם) הוסיף: "אכן…
אינו מותר רק בכדי שיעור שצריך לאותו היום".

וכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק ז' סעי' ב') שמותר גם לרסק פירות וירקות כרגיל
בלא שינוי, שהרי יתקלקל טעמם אם ירסקם מבעוד יום.

[moshe kagana - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/12/2023 21:25

לכאורה תליא בפלוגתת התוספות אי טחינה אסורה ביו”ט מדאוריתא או מדרבנן, לר’
נתנאל מקינון בתוס’ ביצה ג. סוד”ה גזירה אסור מדאוריתא, ועי”ש ודו”ק, ולתוס’
שבת צה. סוד”ה והרודה אסור מדרבנן, וה”ה לשחיקת סממנים.

[moshe kagana - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 27/12/2023 21:27

שו”ר כי גם להתוס’ בשבת אסור מדאוריתא, כי לשיטתם אין מלאכה המותרת, אלא כל
מלאכה, אם היא לצורך אוכל נפש מותרת ואם לאו אסורה מדאוריתא, ושחיקת סממנים
אינה צורך אוכל נפש.
ואולי כוונתכם לשחיקת רפואות?

מאת: [email protected]

[פינחס וידר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 28/12/2023 00:16

עיין ביצה כב.
מהו למיכחל עינא בשבת וכו'

מאת: [email protected]

[חיים סופר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 28/12/2023 13:23

אם טחינה אינה דאורייתא, מדוע אסרו רפואה ביום טוב, הרי גם אם יבוא לידי שחיקת
סממנים אינה איסור דאורייתא?

[moshe kagana - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 28/12/2023 22:06

אבאר שוב.
הר”י הקשה מדוע לא יהיה מותר לבנות בית לאכול בו ביו”ט, הרי זה צורך אוכל נפש.
ונאמרו בזה 2 מהלכים:

ר’ נתנאל מקינון - היתר אוכל נפש הוא רק במלאכות לש ואופה, כל השאר אסורים
מדאוריתא גם בצורך אוכל נפש.
תוס’ בשבת - היתר אוכל נפש הוא בכל המלאכות, אלא שחכמים גזרו על מקצתן, כגון
טוחן.

לר”נ מקינון טוחן אסור ביו”ט מדאוריתא, ואין נפק”מ אם הוא צורך אוכל נפש,
רפואה, או דבר אחר.
לתוס’ בשבת טוחן מותר מדאוריתא לצורך אוכל נפש, ואסור מדאוריתא לצורך אחר.

מאת: [email protected]