דילוג לתוכן
שימו לב — קטגוריית ארכיון
הנושאים בקטגוריה זו הועברו מארכיון קבוצת גוגל, והמשתמשים המוצגים בהם אינם פעילים בפורום.
לקבלת מענה או לתחילת דיון, מומלץ לפתוח נושא חדש בקטגוריה המתאימה.

עזרה דחופה מאוד

2025
3 2 0 1
  • תאריך ההודעה המקורית: 20/02/2025 15:04

    מקפיץ.

    ב-יום רביעי, 19 בפברואר 2025 בשעה 18:22:09 UTC, אהרן כתב/ה:

  • תאריך ההודעה המקורית: 20/02/2025 15:04

    מקפיץ.

    ב-יום רביעי, 19 בפברואר 2025 בשעה 18:22:09 UTC, אהרן כתב/ה:

    תאריך ההודעה המקורית: 20/02/2025 17:08

    כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי י"א, כ"ב): נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם, ואומר (שמות ל"ב, ט"ז): והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת, אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן
    חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,
    שנאמר (במדבר כ"א, י"ט): וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

    שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף

    אדם שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף", כלומר הוא מנודה ומורחק מקרבתו של הקב"ה.
    בעוד *"העוסק בתורה לשמה" *קרוב לבוראו, "נקרא רע, אהוב... משמח את המקום".

    התואר "נזוף" משתמע גם בנוטריקון של הפסוק המובא במשנה "נזם זהב באף חזיר".
    מי שאינו עוסק בתורה, הרי הוא "נזוף" – מאוס ומרוחק כנזם הנתון באף חזיר.

    נצייר לעצמנו את המשל: "נזם זהב באף חזיר" – הלא מדובר על אדם שיש בידו זהב
    – הן הוא לומד תורה אך תורתו היא "באף חזיר" – היא שבויה בידי אדם המבוסס
    ברפש העולם הזה, ושקוע בתאוות גשמיות עד למעלה ראש.

    גרוע מכך, תורתו של אותו אדם "העושה תורתו קרדום לחפור בו" הרי היא כ*"נזם באף
    חזיר"* – כחזיר המשתמש באפו לנבור בבוץ וברפש, ונעזר בנזם שבקצה אפו למלאכתו
    הבזויה. אין לך עלבון גדול מזה לתורה!

    שלמה המלך אומר (משלי י"א, כ"ב): כמו "נזם זהב באף חזיר", כך "אשה יפה וסרת
    טעם"
    . נזם זהב הוא דבר יפה ויקר כשלעצמו, אך כאשר הוא נמצא באפו של החזיר
    הנובר באשפתות, נהפך גם נזם הזהב לדבר מאוס. כך יופיה של אשה מהווה תוספת
    מעטה, אם היא "נאה בטעמה ונאה במעשיה".

    אך אם היא "סרת טעם" – כאשר אין בה דעת ובהתנהגותה מתגלית כל ריקנותה – אבוי
    ליופי כזה. לא רק ש*"שקר החן והבל היופי"*, אלא יופיה יעמוד לה לרועץ. הוא
    מהווה בשבילה נזק ומכשלה.

    המשל והנמשל גם יחד הם משל לזה שאינו עוסק בתורה שלא לשמה. ה"נזם" וה"אשה
    היפה" מסמלים את התורה, ואף את שכלו של האדם.

    הקב"ה נתן לנו את התורה, והטביע בנו את השכל, כדי שנוכל בעזרתם להתרומם מעל
    לחומר, לשעבד את הגשם לרוח. אולם אדם המשעבד את התורה לענייניו הגשמיים, הרי
    במעשיו הוא הופך את התורה לנזם זהב באף חזיר.

    הלוחות מעשה אלוקים, והמכתב... חרות על הלוחות

    כמה גדולה רעתו של זה שאינו מחשיב את התורה כראוי, נלמד מהפסוק (שמות ל"ב,
    ט"ז): "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא". במתן תורה שינה
    הקב"ה מהנהגתו הרגילה, הקב"ה מנהל את העולם על ידי שליחים – מלאכים. הטבע
    מתנהל בהנהגה נסתרת. הקב"ה מוריד גשם – להרוות, שולח את השמש – להאיר, לחמם
    ולרפא, וכן הלאה. אולם בעת מתן תורה התגלה, כביכול, הקב"ה בעצמו. גם את לוחות
    הברית, כביכול, הוא עשה וכתב עליהם בעצמו, כפי שמעיד הפסוק.

    מכאן עולה בברור כמה רבה רעתו של זה שאינו מחשיב את המתנה שניתנה לנו. הגע
    בנפשך! המלך בכבודו ובעצמו נתן לו מתנה להראות את חיבתו. נתאר לעצמנו מה היה
    קורה לאדם שהמלך העניק לו נזם זהב, והוא היה הולך ותולה אותו באפו של חזיר...

    אל תקרא חרות אלא חֵרות

    שמא יחשוב אי מי: "ניחא, אז אחשב כנזוף למקום, אבל לפחות בינתיים אעשה מה שאני
    רוצה, אהיה חופשי לעצמי, ולא משועבד לתורה". כנגדו ממשיך ריב"ל ואומר – יש
    תוספת לפסוק: "חרות על הלוחות".

    לכאורה, יש כאן לשון שאינה תקינה: "חרות". בפשוטו של מקרא משמעותו היא
    "חרוט" – מלשון חריטה, והלא חריטה היא חקיקה, הנעשית בגוף העצם ולא על גביו?
    אם כן, היה צריך להיות כתוב 'חרות בלוחות' ולא "על הלוחות"? הלשון הבלתי
    שגרתית של "חרות על הלוחות" הביאה את ריב"ל לפרש את הפסוק: "אל תקרא חרות
    אלא חרות"
    – שונה החריטה שעל הלוחות משאר חריטה. זאת משום שהיא מתנשאת על
    החומר ואינה קבועה בחומר עצמו – ללמדנו, כי דברי תורה אינם משועבדים לחומר.

    ואכן, כאשר נשברו הלוחות הראשונים, לא נשבר "המכתב" עם הלוחות, אלא האותיות
    פרחו באויר, כלומר האותיות הקדושות, מכתב האלוקים, לא היו משועבדות ללוחות. גם
    אם אבדו ונפסדו לוחות האבן, התורה עצמה לא נפגמה כהוא זה.

    מכאן תשובה לזה הסבור, כי התרחקותו מן התורה תקנה לו שחרור: אדרבה, דווקא
    העוסק בה רק הוא בן החורין האמיתי. הדבק בתורה משתחרר מכבלי החומר, ואינו
    משועבד למסגרות הטבע.

    אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

    במושכל ראשון, הדברים מעוררים תמיהה: האמנם זה שעוסק בתורה הוא "בן חורין"?
    הלא הוא נושא בעול של תרי"ג מצוות, ועמל בתורה בלא לתת דרור ליצריו, בעוד אדם
    פורק עול נקרא "חופשי", משום שאין עליו שום עול חיצוני.

    ריב"ל בא לבטל גישה מוטעית זו: חירות אמיתית יש רק לעוסק בתורה.

    הכיצד?

    למעשה, אין לך אדם שהוא חופשי לעשות כרצונו. איש אינו יכול לתת פורקן לכל
    יצריו. חוקים וכללים מגבילים ומצרים את צעדיו. חוקים אלו נועדו לשמר ולהגן על
    החברה ועל ערכי צדק ומוסר שרוב בני האדם מסכימים עמם.

    אולם חוקי החברה אינם משפיעים על רמתו המוסרית של הפרט. אלה חוקים הנובעים
    ברובם מתוך חשבונות של כדאיות וסדר גרידא, ובמקרים רבים מתנגשים עם רצונו של
    היחיד.

    לפעמים הוא מתמודד, ולפעמים מתמרד. כאשר כבלי החוק ילחצו עליו יותר מדי, הוא
    ינתק אותם כל אימת שלא תהא מוטלת עליו אימת השלטון.

    לעומתם, נועדו חוקי התורה בעיקר להעלות את הרמה המוסרית של האדם, לברור מבני
    האדם את הסיגים, לזכך את מידותיהם.

    כאשר היהודי מחבר עצמו לחוקי התורה, הוא הופך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר.

    באופן כזה נהיית החברה כולה חברה איכותית ומתחשבת, מתוך הכרה פנימית עמוקה.
    העזרה ההדדית נעשית מתוך רצון כן, הזהירות בכבוד הזולת ובממונו נובעים מתכונות
    טובות המושרשות בנפשו של המחובר לתורה, ולא מנימוסים חיצוניים מזויפים, וכן
    הלאה.

    אם נוסף על קיום המצוות הוא עוסק בתורה תדיר – לומד תורה לשמה – הרי שהוא משיג
    את המשמעות האמיתית של התורה והמצוות. רצון הבורא נעשה רצונו, והוא ילמד את
    תורתו ויעשה את כל מצוותיו מתוך להט ושמחה פנימית.

    אם כן, מיהו בן החורין – זה הכפוף למערכת חוק המגבילה אותו נגד רצונו, או זה
    המרים את כתפיו בשמחה לשאת את עול התורה והמצוות?

    השואף לעסוק בתורה לשמה הריהו בדרך לקבל את התואר הנחשק עלי אדמות: "בן
    חורין"
    .

    וכל מי שעוסק בתלמוד תורה – הרי זה מתעלה

    רבי יהושע בן לוי פתח בדברי התעוררות למי שאינו עוסק בתורה כראוי, וקרא לו
    נזוף. הוא מסיים בפן חיובי, במעלתו ובשבחו של העומד בצד השני של המתרס – העוסק
    בתלמוד תורה – הריהו מתעלה, זוכה להתעלות מעל יתר הבריות, להתקרבות יתרה לשוכן
    מרומים.

    וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות

    ריב"ל מדמה את התורה לבאר. כשם שמי הבאר מרווים ומחיים כל צמא, כך התורה מחיה,
    מרווה ומרעננת את רוח לומדיה.

    "מסע ההתעלות" של הבאר מקביל למתן התורה – "ממדבר מתנה" – בעת שהייתם במדבר,
    במתן תורה זכו ישראל לקבל במתנה את התורה.

    *"וממתנה נחליאל" *– אם מקבלים את המתנה הזו ומעוניינים בה, זוכים שנחלת הא-ל
    תהיה נחלתנו. אין צורך לקנות אותה בכסף, ואין הכרח להיוולד "בן של" כדי לזכות
    בה. התורה היא נחלת כלל ישראל, הכל זכאים לה.

    "ומנחליאל במות" – הזוכה לנחלה זו, מתנשא מכוחה ובזכותה, ועולה על במות.

    התורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

    אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

    כתוב בתוס' כי מי שמצווה אז יש לו עול, יש לו אחריות, אם הוא לא מצווה אין לו
    אחריות- שאם ירצה יניח, כך תוס' אומר. אבל מצווה יש לו עול. אז בוא נשאל אז
    בעצם זה משתלם העסק הזה או לא? מה בעצם קורה? נהייה בר מצווה נהיה עול, העול
    מצוות, נוּ כמה לוקח המצוות שיהודי עושה ביום? המצוות שהוא עושה ביום בכללות
    זה בדרך כלל לא יותר משעתיים; התפילות ושאר המצוות שהוא עושה ביחד. אבל ברוך
    ה' כאן יש הרבה עול תורה, ותורה זה בעצם מקיף את הבן אדם בכל היום, ובהם נהגה
    יומם ולילה, עול תורה, מה בעצם העול הזה עושה לבן אדם, העול הזה זה עול
    שמכביד, או עול שמיקל?

    חז"ל אומרים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו,ב). יש בענין הזה
    של אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, יש כמה חלקים, הייתי רוצה כעת לדבר על
    איזשהו חלק קצת יותר מהחלק הפשוט, אני זוכר כשלמדתי בישיבה בפוניבז' והרב שך
    אז היה הראש ישיבה כמובן, והוא היה בישיבה שעות רבות, שעות רבות היה בישיבה עם
    כל העול של הדור, הוא היה שעות רבות בישיבה, היו הרבה אנשים שהיו מגיעים לב"ב
    אפי' לפעמים איזה תיירים ורצו לראות את הרב שך, אני זוכר הגיעו, ולפעמים הרב
    שך היה מדבר בלימוד עם בחורים, והיה ריתחא דאורייתא כשבחורים היו מדברים איתו,
    אמרו מה זה, מתווכחים עם הרב שך?! הוא אומר משהו ומתווכחים איתו?! כך היו כאלה
    בעלי בתים לא הבינו; מתווכחים עם הרב שך?! אבל אותם אלה שמתווכחים בכל נושא
    אחר, כשהם באים לדבר איתו פשיטא שומעים בהכנעה את דבריו, ובתורה יש איזה סגולה
    מיוחדת, הרֶבּה הכי גדול, הראש ישיבה הכי גדול רוצה שיתווכחו איתו, לא רק זה,
    שכשלא היו מתווכחים הוא היה צועק בשיעור מה אתם?! הוא רצה שיתווכחו איתו.

    ז"א יש איזשהו מהלך בתורה שאין את זה בשום דבר, שבעצם בתורה הקב"ה נותן לנו
    כוח מיוחד של אפי' להתווכח ושהדעה שלנו חשובה לו, איך כתוב בגמ' שם (גיטין
    ו,ב) "מה עביד קודשא בריך הוא, אביתר בני אומר כן, יונתן בני אומר כך". רק
    בתורה יש איזשהו השתוות, כביכול איזשהו השתוות שהקב"ה שם אותנו שווים אליו.
    היש עונג גדול לתלמיד כשהוא יושב מול רבו הגדול והוא רואה שחשוב לרב לשמוע את
    הדעה שלו?!

    קראתי פעם שהיה פעם שהרב שך נכנס לבריסקר'ב והבריסקר'ב הביא לו איזה שטיקל
    תורה שהוא כתב, הוא רצה שהוא יראה את זה, וכל הזמן שהוא רואה את השטיקל תורה
    אז הבריסקר'ב מביט בו בעיניים חודרות ומסתכל על הפרצוף שלו אם הוא מרוצה
    מהדברים, והוא עבר מהר והוא היה מאוד מרוצה, והבריסקר'ב אמר אח"ז מזה שהוא גם
    עבר מהר והוא גם לא אמר כלום זה מראה שזה היה כתוב, התחיל להסביר מה מוכח מזה
    שזה היה כ"כ מהר וגם לא העיר כלום, רֶבּה רואה ורוצה שהתלמיד שלו יקרא את
    התורה שלו, ויש לו עונג ונחת רוח מזה שהתלמיד נהנה מהתורה שלו, אתם יכולים
    לתאר איך התלמיד מרגיש כשהרב כך מביט בו ומסתכל עליו, איך שהוא מביט מבין
    מסכים או מתווכח על הדברים ומחכה שאם יש לו הערה שהוא יעיר?!

    אין בשום מצווה את המדריגה הגבוהה הזאת של כביכול השתוות, ר' חיים ולוזינ'ר
    ברוח חיים: "מפאת התורה אנו מכונים בשם בנים, וה' יתברך מגלה סודו כאב לבנו
    אהובו, והמצוות הם כציווי אדון לעבדו, לכן אנו מבקשים בתפילה השיבינו אבינו
    לתורתך, ובעבודה אנו אומרים לשון מלך, וקרבינו מלכינו לעבודתך". תורה זה כמו
    אבא שמגלה סודו לבנו אהובו, אתם יכולים לתאר כשיש איזשהו אירוע ובעצם המלך
    מגיע לאיזה אירוע וגם הרמטכ"ל נמצא שם, הרמטכ"ל מכבד את המלך כמו כולם כמו כל
    הצבא, מה פירוש, המלך הגיע כולם מכבדים את המלך. אבל כשמרמטכ"ל יושב עם המלך
    והוא דן איתו בתוכניות הצבא, שם הוא מדבר איתו שווה בשווה, המלך רוצה לשמוע מה
    הוא אומר, המלך נותן לו כאן מעמד שווה, רוצה לשמוע מה הוא אומר, והוא דן על
    דבריו, יש כוח כזה עצום כזה, סוג חירות שנותנת כזה זקיפות קומה שלא קיימת בשום
    מצווה ובשום דבר חוץ מתורה שהיא ממלאה את הנפש.

    הרי אנחנו יודעים המסילת ישרים כותב שהכבוד זה הדבר שהכי דוחק באדם יותר מכל
    התשוקות והחמדות שבעולם, אין דבר שאדם משקיע בו יותר מאשר לקבל את מעמדו
    וכבודו, השאלה כעת לאיזה כבוד הוא שואף, האם לכבוד אמיתי או לכבוד מדומה?! אבל
    המסילת ישרים מגלה לנו כאן את האמת הפשוטה שבוא לא נרמה את עצמינו, כך הוא
    אומר שאין כל כוח בעולם, אין מנוע עוצמתי באדם יותר מהרצון לכבוד ומעמד, הרצון
    לכבוד ומעמד אומר המסילת ישרים זה יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם. והנה בעצם
    הקב"ה נתן לנו את האפשרות למעלה עליונה כזאת; שחשוב לו מה שאנחנו לומדים, והוא
    שומע מה שאנחנו אומרים, והוא רוצה שנתווכח, והוא רוצה שנבין, והוא חוזר על
    דברינו, והוא מקשיב לדברינו, זה חירות, זה נותן מעמד ותחושת עליונות. זה גם
    הפשט של אין כבוד אלא תורה, ומי שלומד מרגיש את זה, אז הקב"ה יעזור שבאמת
    כולנו נזכה לחירות, ל"חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) אל תיקרי חרות אלא
    חירות" (אבות ו,ב). להיות את החירות האמיתית, את הזקיפות קומה האמיתית ששמורה
    ללומדי תורה, לזכויות שלהם ולכוח שלהם, ושכולנו יודעים שזה הקיום של עם ישראל
    בכל הדורות.

    תדעו לכם מה שקיים היום, רק אולי עוד נקודה אחת, מה שהעם היהודי קיים היום,
    למה בכלל קיים העם היהודי? איזה עם קיים מבריאת העולם? אין עם ששרד, אין תרבות
    ששרדה כמו העם היהודי, בזכות מי העם היהודי שרד? רק בזכות החרדים לדבר ה'
    ששמרו תרי"ג מצוות, אם העם היהודי היה לפני מאתיים שנה כמו לפיד, לא היה עם
    יהודי העם היהודי היה נמחק, כי זה היה נהייה ככל הגויים בית ישראל, מה שהיום
    קיים ציבור חילוני זה בזכות/. אתם יודעים את החשבון הפשוט הזה; מה היה קורה אם
    לפני מאתיים שנה לא היה יהודי חרדי? אתם יודעים כמה דורות צריך? תבדקו! בכל
    מקום שקרה מצב של דירדור בקיום תורה ומצוות, תוך שתים שלוש דורות לא נשאר שם
    צורה של יהודי, נהייה שם נישואי תערובת, מה יתן קיום? כל מה שהיום קיים עם
    יהודי זה בזכותינו! בזכות מה יש לנו מדינה? בזכות שומרי תורה ומצוות! בלי זה
    העם היהודי היה נגמר. הוא היה קיים בכלל?! זה חשבון פשוט שמי שיודע יודע עד
    היכן הדברים מגיעים. רק בזכות לומדי התורה והחרדים לדבר ה' יש קיום לעם
    היהודי, יש את הזכות קיום ואת כל הניסים מה שאנחנו רואים כל הזמן כיבשה בין
    שבעים זאבים, ואיך שאנחנו שורדים. ואנחנו צריכים להעריך את זה, ולהרגיש את
    הכבוד והמעמד של זה, וה' יעזור שנזכה לשנה טובה ומתוקה ולכתיבה וחתימה טוב

    שקפה ראשונית נראה, שחרות היא רק בצד של השלילה, אני מחליט בעצמי אף אחד לא
    יחליט לי.

    אך לכשעיין בדבר נראה דבר נפלא.
    מדוע באמת אדם כמה לחרות? אדם מרגיש בעלים ע"ע הוא מרגיש יותר קיים ע"י מילוי
    מאווייו, יותר הוא,
    אם יחליט בשבילו מישהו אחר זהו חסרון בהמצאתו,
    ומה קורה באמת בבן חורין, אדם שאין אף רשות אחרים עליו, האם יש לו יותר
    מציאות? האם הוא יותר קיים?
    כמה דברים הוא רוצה שאינו יכול,
    אפי' המלך הכי גדול אינו יכול לעשות מה שרוצה, יש לו נתינים תחתיו.

    אז איך באמת מגיעים לחירות?
    חירות הכוונה שהרצונות שלי אינם משועבדים לאף אחד!
    כשאני רוצה משהו אין דבר מונע בעדי!

    ננסה להסביר יותר, אם מנעו משני אנשים אותו דבר, לשניהם אסור לנגן בגיטרה כשהם
    נמצאים בארה"ב,
    ואחד מהם שם מגוריו וזהו עבודתו והשני לא, וכי הם דומים זל"ז בשיעבוד שלהם?

    ולמציאות זו מגיעים רק ע"י עסק התורה עסק דייקא ע"י עסקו בתורה מגיע לתפיסה
    שהכל הבל אין לו רצון כלל חוץ ממאווייו זה, ורק כך הינו בן חורין.

    שנזכה בעז"ה להגיע למעלה זו.

  • תאריך ההודעה המקורית: 20/02/2025 17:08

    כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי י"א, כ"ב): נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם, ואומר (שמות ל"ב, ט"ז): והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת, אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן
    חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,
    שנאמר (במדבר כ"א, י"ט): וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

    שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף

    אדם שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף", כלומר הוא מנודה ומורחק מקרבתו של הקב"ה.
    בעוד *"העוסק בתורה לשמה" *קרוב לבוראו, "נקרא רע, אהוב... משמח את המקום".

    התואר "נזוף" משתמע גם בנוטריקון של הפסוק המובא במשנה "נזם זהב באף חזיר".
    מי שאינו עוסק בתורה, הרי הוא "נזוף" – מאוס ומרוחק כנזם הנתון באף חזיר.

    נצייר לעצמנו את המשל: "נזם זהב באף חזיר" – הלא מדובר על אדם שיש בידו זהב
    – הן הוא לומד תורה אך תורתו היא "באף חזיר" – היא שבויה בידי אדם המבוסס
    ברפש העולם הזה, ושקוע בתאוות גשמיות עד למעלה ראש.

    גרוע מכך, תורתו של אותו אדם "העושה תורתו קרדום לחפור בו" הרי היא כ*"נזם באף
    חזיר"* – כחזיר המשתמש באפו לנבור בבוץ וברפש, ונעזר בנזם שבקצה אפו למלאכתו
    הבזויה. אין לך עלבון גדול מזה לתורה!

    שלמה המלך אומר (משלי י"א, כ"ב): כמו "נזם זהב באף חזיר", כך "אשה יפה וסרת
    טעם"
    . נזם זהב הוא דבר יפה ויקר כשלעצמו, אך כאשר הוא נמצא באפו של החזיר
    הנובר באשפתות, נהפך גם נזם הזהב לדבר מאוס. כך יופיה של אשה מהווה תוספת
    מעטה, אם היא "נאה בטעמה ונאה במעשיה".

    אך אם היא "סרת טעם" – כאשר אין בה דעת ובהתנהגותה מתגלית כל ריקנותה – אבוי
    ליופי כזה. לא רק ש*"שקר החן והבל היופי"*, אלא יופיה יעמוד לה לרועץ. הוא
    מהווה בשבילה נזק ומכשלה.

    המשל והנמשל גם יחד הם משל לזה שאינו עוסק בתורה שלא לשמה. ה"נזם" וה"אשה
    היפה" מסמלים את התורה, ואף את שכלו של האדם.

    הקב"ה נתן לנו את התורה, והטביע בנו את השכל, כדי שנוכל בעזרתם להתרומם מעל
    לחומר, לשעבד את הגשם לרוח. אולם אדם המשעבד את התורה לענייניו הגשמיים, הרי
    במעשיו הוא הופך את התורה לנזם זהב באף חזיר.

    הלוחות מעשה אלוקים, והמכתב... חרות על הלוחות

    כמה גדולה רעתו של זה שאינו מחשיב את התורה כראוי, נלמד מהפסוק (שמות ל"ב,
    ט"ז): "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא". במתן תורה שינה
    הקב"ה מהנהגתו הרגילה, הקב"ה מנהל את העולם על ידי שליחים – מלאכים. הטבע
    מתנהל בהנהגה נסתרת. הקב"ה מוריד גשם – להרוות, שולח את השמש – להאיר, לחמם
    ולרפא, וכן הלאה. אולם בעת מתן תורה התגלה, כביכול, הקב"ה בעצמו. גם את לוחות
    הברית, כביכול, הוא עשה וכתב עליהם בעצמו, כפי שמעיד הפסוק.

    מכאן עולה בברור כמה רבה רעתו של זה שאינו מחשיב את המתנה שניתנה לנו. הגע
    בנפשך! המלך בכבודו ובעצמו נתן לו מתנה להראות את חיבתו. נתאר לעצמנו מה היה
    קורה לאדם שהמלך העניק לו נזם זהב, והוא היה הולך ותולה אותו באפו של חזיר...

    אל תקרא חרות אלא חֵרות

    שמא יחשוב אי מי: "ניחא, אז אחשב כנזוף למקום, אבל לפחות בינתיים אעשה מה שאני
    רוצה, אהיה חופשי לעצמי, ולא משועבד לתורה". כנגדו ממשיך ריב"ל ואומר – יש
    תוספת לפסוק: "חרות על הלוחות".

    לכאורה, יש כאן לשון שאינה תקינה: "חרות". בפשוטו של מקרא משמעותו היא
    "חרוט" – מלשון חריטה, והלא חריטה היא חקיקה, הנעשית בגוף העצם ולא על גביו?
    אם כן, היה צריך להיות כתוב 'חרות בלוחות' ולא "על הלוחות"? הלשון הבלתי
    שגרתית של "חרות על הלוחות" הביאה את ריב"ל לפרש את הפסוק: "אל תקרא חרות
    אלא חרות"
    – שונה החריטה שעל הלוחות משאר חריטה. זאת משום שהיא מתנשאת על
    החומר ואינה קבועה בחומר עצמו – ללמדנו, כי דברי תורה אינם משועבדים לחומר.

    ואכן, כאשר נשברו הלוחות הראשונים, לא נשבר "המכתב" עם הלוחות, אלא האותיות
    פרחו באויר, כלומר האותיות הקדושות, מכתב האלוקים, לא היו משועבדות ללוחות. גם
    אם אבדו ונפסדו לוחות האבן, התורה עצמה לא נפגמה כהוא זה.

    מכאן תשובה לזה הסבור, כי התרחקותו מן התורה תקנה לו שחרור: אדרבה, דווקא
    העוסק בה רק הוא בן החורין האמיתי. הדבק בתורה משתחרר מכבלי החומר, ואינו
    משועבד למסגרות הטבע.

    אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

    במושכל ראשון, הדברים מעוררים תמיהה: האמנם זה שעוסק בתורה הוא "בן חורין"?
    הלא הוא נושא בעול של תרי"ג מצוות, ועמל בתורה בלא לתת דרור ליצריו, בעוד אדם
    פורק עול נקרא "חופשי", משום שאין עליו שום עול חיצוני.

    ריב"ל בא לבטל גישה מוטעית זו: חירות אמיתית יש רק לעוסק בתורה.

    הכיצד?

    למעשה, אין לך אדם שהוא חופשי לעשות כרצונו. איש אינו יכול לתת פורקן לכל
    יצריו. חוקים וכללים מגבילים ומצרים את צעדיו. חוקים אלו נועדו לשמר ולהגן על
    החברה ועל ערכי צדק ומוסר שרוב בני האדם מסכימים עמם.

    אולם חוקי החברה אינם משפיעים על רמתו המוסרית של הפרט. אלה חוקים הנובעים
    ברובם מתוך חשבונות של כדאיות וסדר גרידא, ובמקרים רבים מתנגשים עם רצונו של
    היחיד.

    לפעמים הוא מתמודד, ולפעמים מתמרד. כאשר כבלי החוק ילחצו עליו יותר מדי, הוא
    ינתק אותם כל אימת שלא תהא מוטלת עליו אימת השלטון.

    לעומתם, נועדו חוקי התורה בעיקר להעלות את הרמה המוסרית של האדם, לברור מבני
    האדם את הסיגים, לזכך את מידותיהם.

    כאשר היהודי מחבר עצמו לחוקי התורה, הוא הופך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר.

    באופן כזה נהיית החברה כולה חברה איכותית ומתחשבת, מתוך הכרה פנימית עמוקה.
    העזרה ההדדית נעשית מתוך רצון כן, הזהירות בכבוד הזולת ובממונו נובעים מתכונות
    טובות המושרשות בנפשו של המחובר לתורה, ולא מנימוסים חיצוניים מזויפים, וכן
    הלאה.

    אם נוסף על קיום המצוות הוא עוסק בתורה תדיר – לומד תורה לשמה – הרי שהוא משיג
    את המשמעות האמיתית של התורה והמצוות. רצון הבורא נעשה רצונו, והוא ילמד את
    תורתו ויעשה את כל מצוותיו מתוך להט ושמחה פנימית.

    אם כן, מיהו בן החורין – זה הכפוף למערכת חוק המגבילה אותו נגד רצונו, או זה
    המרים את כתפיו בשמחה לשאת את עול התורה והמצוות?

    השואף לעסוק בתורה לשמה הריהו בדרך לקבל את התואר הנחשק עלי אדמות: "בן
    חורין"
    .

    וכל מי שעוסק בתלמוד תורה – הרי זה מתעלה

    רבי יהושע בן לוי פתח בדברי התעוררות למי שאינו עוסק בתורה כראוי, וקרא לו
    נזוף. הוא מסיים בפן חיובי, במעלתו ובשבחו של העומד בצד השני של המתרס – העוסק
    בתלמוד תורה – הריהו מתעלה, זוכה להתעלות מעל יתר הבריות, להתקרבות יתרה לשוכן
    מרומים.

    וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות

    ריב"ל מדמה את התורה לבאר. כשם שמי הבאר מרווים ומחיים כל צמא, כך התורה מחיה,
    מרווה ומרעננת את רוח לומדיה.

    "מסע ההתעלות" של הבאר מקביל למתן התורה – "ממדבר מתנה" – בעת שהייתם במדבר,
    במתן תורה זכו ישראל לקבל במתנה את התורה.

    *"וממתנה נחליאל" *– אם מקבלים את המתנה הזו ומעוניינים בה, זוכים שנחלת הא-ל
    תהיה נחלתנו. אין צורך לקנות אותה בכסף, ואין הכרח להיוולד "בן של" כדי לזכות
    בה. התורה היא נחלת כלל ישראל, הכל זכאים לה.

    "ומנחליאל במות" – הזוכה לנחלה זו, מתנשא מכוחה ובזכותה, ועולה על במות.

    התורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

    אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

    כתוב בתוס' כי מי שמצווה אז יש לו עול, יש לו אחריות, אם הוא לא מצווה אין לו
    אחריות- שאם ירצה יניח, כך תוס' אומר. אבל מצווה יש לו עול. אז בוא נשאל אז
    בעצם זה משתלם העסק הזה או לא? מה בעצם קורה? נהייה בר מצווה נהיה עול, העול
    מצוות, נוּ כמה לוקח המצוות שיהודי עושה ביום? המצוות שהוא עושה ביום בכללות
    זה בדרך כלל לא יותר משעתיים; התפילות ושאר המצוות שהוא עושה ביחד. אבל ברוך
    ה' כאן יש הרבה עול תורה, ותורה זה בעצם מקיף את הבן אדם בכל היום, ובהם נהגה
    יומם ולילה, עול תורה, מה בעצם העול הזה עושה לבן אדם, העול הזה זה עול
    שמכביד, או עול שמיקל?

    חז"ל אומרים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו,ב). יש בענין הזה
    של אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, יש כמה חלקים, הייתי רוצה כעת לדבר על
    איזשהו חלק קצת יותר מהחלק הפשוט, אני זוכר כשלמדתי בישיבה בפוניבז' והרב שך
    אז היה הראש ישיבה כמובן, והוא היה בישיבה שעות רבות, שעות רבות היה בישיבה עם
    כל העול של הדור, הוא היה שעות רבות בישיבה, היו הרבה אנשים שהיו מגיעים לב"ב
    אפי' לפעמים איזה תיירים ורצו לראות את הרב שך, אני זוכר הגיעו, ולפעמים הרב
    שך היה מדבר בלימוד עם בחורים, והיה ריתחא דאורייתא כשבחורים היו מדברים איתו,
    אמרו מה זה, מתווכחים עם הרב שך?! הוא אומר משהו ומתווכחים איתו?! כך היו כאלה
    בעלי בתים לא הבינו; מתווכחים עם הרב שך?! אבל אותם אלה שמתווכחים בכל נושא
    אחר, כשהם באים לדבר איתו פשיטא שומעים בהכנעה את דבריו, ובתורה יש איזה סגולה
    מיוחדת, הרֶבּה הכי גדול, הראש ישיבה הכי גדול רוצה שיתווכחו איתו, לא רק זה,
    שכשלא היו מתווכחים הוא היה צועק בשיעור מה אתם?! הוא רצה שיתווכחו איתו.

    ז"א יש איזשהו מהלך בתורה שאין את זה בשום דבר, שבעצם בתורה הקב"ה נותן לנו
    כוח מיוחד של אפי' להתווכח ושהדעה שלנו חשובה לו, איך כתוב בגמ' שם (גיטין
    ו,ב) "מה עביד קודשא בריך הוא, אביתר בני אומר כן, יונתן בני אומר כך". רק
    בתורה יש איזשהו השתוות, כביכול איזשהו השתוות שהקב"ה שם אותנו שווים אליו.
    היש עונג גדול לתלמיד כשהוא יושב מול רבו הגדול והוא רואה שחשוב לרב לשמוע את
    הדעה שלו?!

    קראתי פעם שהיה פעם שהרב שך נכנס לבריסקר'ב והבריסקר'ב הביא לו איזה שטיקל
    תורה שהוא כתב, הוא רצה שהוא יראה את זה, וכל הזמן שהוא רואה את השטיקל תורה
    אז הבריסקר'ב מביט בו בעיניים חודרות ומסתכל על הפרצוף שלו אם הוא מרוצה
    מהדברים, והוא עבר מהר והוא היה מאוד מרוצה, והבריסקר'ב אמר אח"ז מזה שהוא גם
    עבר מהר והוא גם לא אמר כלום זה מראה שזה היה כתוב, התחיל להסביר מה מוכח מזה
    שזה היה כ"כ מהר וגם לא העיר כלום, רֶבּה רואה ורוצה שהתלמיד שלו יקרא את
    התורה שלו, ויש לו עונג ונחת רוח מזה שהתלמיד נהנה מהתורה שלו, אתם יכולים
    לתאר איך התלמיד מרגיש כשהרב כך מביט בו ומסתכל עליו, איך שהוא מביט מבין
    מסכים או מתווכח על הדברים ומחכה שאם יש לו הערה שהוא יעיר?!

    אין בשום מצווה את המדריגה הגבוהה הזאת של כביכול השתוות, ר' חיים ולוזינ'ר
    ברוח חיים: "מפאת התורה אנו מכונים בשם בנים, וה' יתברך מגלה סודו כאב לבנו
    אהובו, והמצוות הם כציווי אדון לעבדו, לכן אנו מבקשים בתפילה השיבינו אבינו
    לתורתך, ובעבודה אנו אומרים לשון מלך, וקרבינו מלכינו לעבודתך". תורה זה כמו
    אבא שמגלה סודו לבנו אהובו, אתם יכולים לתאר כשיש איזשהו אירוע ובעצם המלך
    מגיע לאיזה אירוע וגם הרמטכ"ל נמצא שם, הרמטכ"ל מכבד את המלך כמו כולם כמו כל
    הצבא, מה פירוש, המלך הגיע כולם מכבדים את המלך. אבל כשמרמטכ"ל יושב עם המלך
    והוא דן איתו בתוכניות הצבא, שם הוא מדבר איתו שווה בשווה, המלך רוצה לשמוע מה
    הוא אומר, המלך נותן לו כאן מעמד שווה, רוצה לשמוע מה הוא אומר, והוא דן על
    דבריו, יש כוח כזה עצום כזה, סוג חירות שנותנת כזה זקיפות קומה שלא קיימת בשום
    מצווה ובשום דבר חוץ מתורה שהיא ממלאה את הנפש.

    הרי אנחנו יודעים המסילת ישרים כותב שהכבוד זה הדבר שהכי דוחק באדם יותר מכל
    התשוקות והחמדות שבעולם, אין דבר שאדם משקיע בו יותר מאשר לקבל את מעמדו
    וכבודו, השאלה כעת לאיזה כבוד הוא שואף, האם לכבוד אמיתי או לכבוד מדומה?! אבל
    המסילת ישרים מגלה לנו כאן את האמת הפשוטה שבוא לא נרמה את עצמינו, כך הוא
    אומר שאין כל כוח בעולם, אין מנוע עוצמתי באדם יותר מהרצון לכבוד ומעמד, הרצון
    לכבוד ומעמד אומר המסילת ישרים זה יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם. והנה בעצם
    הקב"ה נתן לנו את האפשרות למעלה עליונה כזאת; שחשוב לו מה שאנחנו לומדים, והוא
    שומע מה שאנחנו אומרים, והוא רוצה שנתווכח, והוא רוצה שנבין, והוא חוזר על
    דברינו, והוא מקשיב לדברינו, זה חירות, זה נותן מעמד ותחושת עליונות. זה גם
    הפשט של אין כבוד אלא תורה, ומי שלומד מרגיש את זה, אז הקב"ה יעזור שבאמת
    כולנו נזכה לחירות, ל"חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) אל תיקרי חרות אלא
    חירות" (אבות ו,ב). להיות את החירות האמיתית, את הזקיפות קומה האמיתית ששמורה
    ללומדי תורה, לזכויות שלהם ולכוח שלהם, ושכולנו יודעים שזה הקיום של עם ישראל
    בכל הדורות.

    תדעו לכם מה שקיים היום, רק אולי עוד נקודה אחת, מה שהעם היהודי קיים היום,
    למה בכלל קיים העם היהודי? איזה עם קיים מבריאת העולם? אין עם ששרד, אין תרבות
    ששרדה כמו העם היהודי, בזכות מי העם היהודי שרד? רק בזכות החרדים לדבר ה'
    ששמרו תרי"ג מצוות, אם העם היהודי היה לפני מאתיים שנה כמו לפיד, לא היה עם
    יהודי העם היהודי היה נמחק, כי זה היה נהייה ככל הגויים בית ישראל, מה שהיום
    קיים ציבור חילוני זה בזכות/. אתם יודעים את החשבון הפשוט הזה; מה היה קורה אם
    לפני מאתיים שנה לא היה יהודי חרדי? אתם יודעים כמה דורות צריך? תבדקו! בכל
    מקום שקרה מצב של דירדור בקיום תורה ומצוות, תוך שתים שלוש דורות לא נשאר שם
    צורה של יהודי, נהייה שם נישואי תערובת, מה יתן קיום? כל מה שהיום קיים עם
    יהודי זה בזכותינו! בזכות מה יש לנו מדינה? בזכות שומרי תורה ומצוות! בלי זה
    העם היהודי היה נגמר. הוא היה קיים בכלל?! זה חשבון פשוט שמי שיודע יודע עד
    היכן הדברים מגיעים. רק בזכות לומדי התורה והחרדים לדבר ה' יש קיום לעם
    היהודי, יש את הזכות קיום ואת כל הניסים מה שאנחנו רואים כל הזמן כיבשה בין
    שבעים זאבים, ואיך שאנחנו שורדים. ואנחנו צריכים להעריך את זה, ולהרגיש את
    הכבוד והמעמד של זה, וה' יעזור שנזכה לשנה טובה ומתוקה ולכתיבה וחתימה טוב

    שקפה ראשונית נראה, שחרות היא רק בצד של השלילה, אני מחליט בעצמי אף אחד לא
    יחליט לי.

    אך לכשעיין בדבר נראה דבר נפלא.
    מדוע באמת אדם כמה לחרות? אדם מרגיש בעלים ע"ע הוא מרגיש יותר קיים ע"י מילוי
    מאווייו, יותר הוא,
    אם יחליט בשבילו מישהו אחר זהו חסרון בהמצאתו,
    ומה קורה באמת בבן חורין, אדם שאין אף רשות אחרים עליו, האם יש לו יותר
    מציאות? האם הוא יותר קיים?
    כמה דברים הוא רוצה שאינו יכול,
    אפי' המלך הכי גדול אינו יכול לעשות מה שרוצה, יש לו נתינים תחתיו.

    אז איך באמת מגיעים לחירות?
    חירות הכוונה שהרצונות שלי אינם משועבדים לאף אחד!
    כשאני רוצה משהו אין דבר מונע בעדי!

    ננסה להסביר יותר, אם מנעו משני אנשים אותו דבר, לשניהם אסור לנגן בגיטרה כשהם
    נמצאים בארה"ב,
    ואחד מהם שם מגוריו וזהו עבודתו והשני לא, וכי הם דומים זל"ז בשיעבוד שלהם?

    ולמציאות זו מגיעים רק ע"י עסק התורה עסק דייקא ע"י עסקו בתורה מגיע לתפיסה
    שהכל הבל אין לו רצון כלל חוץ ממאווייו זה, ורק כך הינו בן חורין.

    שנזכה בעז"ה להגיע למעלה זו.

    תאריך ההודעה המקורית: 20/02/2025 19:00

    יפה מאוד. תודה.
    מה המקור?
    ב-יום חמישי, 20 בפברואר 2025 בשעה 15:08:27 UTC, אליהו סלומון כתב/ה:

  • עזרה דחופה! דחיתי את כל השינויים בטעות

    2025
    1
    0 הצבעות
    1 פוסטים
    0 צפיות
    ר
    תאריך ההודעה המקורית: 18/01/2025 20:48 בשבוע שעבר שמרתי את הקובץ ולא שמתי לב שכנראה לפני כן דחיתי בטעות את כל השינויים. זה נראה שאין לי שחזור מאותו זמן כי הקבצים הנראים בשחזור הם רק מאחר כך. האם יש תקנה??? --
  • עזרה דחופה - מה הכוונה של ההודעה הזו - וירוס ????

    2025
    2
    0 הצבעות
    2 פוסטים
    0 צפיות
    א
    תאריך ההודעה המקורית: 18/01/2025 21:54 ווירוס זה לא. תכתוב בבקשה עם איזה אופיס אתה מנסה לפתוח והאם זה קובץ DOCX --
  • עזרה בדרייב

    2025
    3
    1
    0 הצבעות
    3 פוסטים
    0 צפיות
    י
    תאריך ההודעה המקורית: 20/01/2025 19:38 לא נגעתי ולא הוספתי. ברכה והצלחה וכל טוב תמידי ידידכם הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים הצב"י יהושע העשיל וינגרטן פה עיר הקודש והמקדש ירושלם תובב"א --
  • עזרה דחופה ממש עם חשבון שננעל!

    2025
    2
    0 הצבעות
    2 פוסטים
    0 צפיות
    A
    תאריך ההודעה המקורית: 21/01/2025 00:15 תוכל לפתוח חשבון חדש על שם מישהו אחר שזכאי לאופיס דרך משרד החינוך. אם יש לכם ילדים בגיל בית ספר, אם האישה עובדת בהוראה או אם יש לאחד מכם אחים קטנים שבגיל הזה, אפשר לעשות את זה על שמם. כ"א יכול להתקין על 4-5 מחשבים עם השם שלו, אז הם לא יפסידו מזה. בהצלחה! אברהם יעקב שירר תרגום מאנגלית לעברית, תמלול ועריכה --
  • [עזרה ודיון] דרוש לי עזרה בשני עניינים.

    2025
    9
    0 הצבעות
    9 פוסטים
    0 צפיות
    א
    תאריך ההודעה המקורית: 12/02/2025 02:00 2 אפשר לתת הוראה למעמד שתהיה שורה בתחתית העמוד, בלי שתהיה בכותרת הפניה אליה (אם זה עימוד בוורד, אפשר לעשות את ההפניה למעלה בצבע לבן וכתב קטן) מאת: [email protected]
  • בקשת עזרה

    2025
    6
    0 הצבעות
    6 פוסטים
    0 צפיות
    א
    תאריך ההודעה המקורית: 19/02/2025 00:33 קנית את זה מחסיד קלסברג? כי לשיטתם הניטל זה היום כמו פרה שומרת שבת
  • עזרה

    2025
    6
    0 הצבעות
    6 פוסטים
    0 צפיות
    י
    תאריך ההודעה המקורית: 19/02/2025 16:21 נ"ל כדאי גם לבדוק את כמות הגלישה, ושהיא לא נגמרת מהר מדי, קורה לפעמים על ידי הורדות גדולות. מאת: [email protected]
  • עזרה דחופה בתרגום מאידיש

    2025
    13
    0 הצבעות
    13 פוסטים
    0 צפיות
    י
    תאריך ההודעה המקורית: 25/02/2025 23:16 לא הבנתי, לפי"ד החק יעקב מה הקשר בין 'אווז' לעכבר? ומי שמעוניין לטאטא את הבית בנוצות עטלף שיעדכן אותי איך זה יצא, אולי זה מייתר את השימוש ב'שואב שוטף'... הכי מסתדר זה כמו שכתב הרב KEMPLER ווי"ש- לנקות פלעד"ר- נוצות. מאת: [email protected]

0

מחובר

793

משתמשים

14.1k

נושאים

63.0k

פוסטים