ביקוש טקסט מספר באישי - שו"ת בית יצחק (להג"ר יצחק שמעלקיש) חלק אורח חיים סימן יח

[וואלף פ - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 12/09/2023 23:54

ביקוש טקסט מספר באישי - שו"ת בית יצחק (להג"ר יצחק שמעלקיש) חלק אורח חיים
סימן יח
נמצא באוצרות השו"ת - אולי גם בר אילן

[אשר מאיר שולמן - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 13/09/2023 00:20

ב"ה ברעזאן יום ג' כ"ט טבת תרכ"ו לפ"ק:
לחכם אחד
(א) ע"ד קושיתו בתוס' שבת ד' שכתבו דהיכא דלא פשע אומרין חטא כדי שיזכה חבירך
והביאו ראי' ממחוסר כפורים בע"פ דעשה דפסח דוח' עשה דהשלמ'. והרי רש"י פסחים
פי' ששכח ולא הביא מקודם ושכח' נקרא פשיעה והיכא דפשע ל"א חטא כדי שיזכ'
חבירך:
תשובה במג"א סי' ק"ח פסק דשכחה מחמת שסבר שיהי' לו עוד עת ל"ה פשיעה והדבר
תלי' במחלוקת א"כ י"ל גם רש"י ס"ל דל"ה פשיעה דסבר שיהי' לו פנאי אך מה שקש'
על הסוגיא שם דאמרי' עשה שיש בו כרת דוחה משמע דאם לא יעש' פסח חייב כרת
ולשיטת הנ"י שהובא בסי' רל"ב ביו"ד שחולק על אגודה וס"ל היכא שהי' לו עת לעשות
והמתין ולא עשה ואח"כ הי' אונס פטור א"כ אמאי חייב כרת נהי דהי' לו פנאי
להקריב מ"מ בסוף היום הוא אונס דאנחנו אין מניחין אותו להקריב פסחו וע"כ צ"ל
שם בהך דאגודה ונ"י לא הי' יודע שיהי' אונס אח"כ ואח"כ בא אונס משא"כ בהך דע"פ
הוי לי' למידע שאח"כ לא יוכל להקריב והו"ל להקריב מקודם ומ"ה חייב כרת אם לא
עשה פסח ע"כ הגמ' ס"ל דזה הוי פשיעה וקשה קושיתו מיהו י"ל דזה ל"ה פשיעה כיון
דר' ישמעאל ס"ל בכל השנה מותר להביא כפרתו אחר התמיד ע"י מעלה ומלינה א"כ ל"ש
לומר אדם יודע שאין להביא אחר התמיד והו"ל להביא קודם כיון דר' ישמעאל פליג
כעין שכתבו תוס' ב"מ ט"ז וערוכין כ"ט לענין מוכר בשנת היובל ע"ש ונהי די"ל מה
שמותר להביא בע"פ ע"י דחיית העש' הוי פשיעה להמתין שהי' יכול לעשות בלי דחיי'
והי' אפשר לקיים שניהם מ"מ כיון דר' ישמעאל פליג דגם בכל השנה יכול להביא אחר
התמיד ולדידי' אפשר לעשות בלי דחיה ומ"ה ל"ה פשיעה אף לרבנן ואין כונת הש"ס
דגם אם אנו אין מניחין אותו להביא חייב כרת אך הכוונה כיון דפסח הוא עשה שיש
בו כרת דעש' שיש בו כרת דוחה לעשה כמו שאמרו לענין כמה דברים לא העמידו דבריהם
במקום כרת דבאמת אינו חייב כרת כיון דחכמים לא יניחו לעשות כמו שכתבו תוס' דף
ד' בשבת ומ"מ לא העמידו דבריהם אך בערל הזאה ואיזמל וה"ה לענין עשה עשה שיש בו
כרת דוחה ולעולם שכחה מחמת שיש פנאי ל"ה פשיעה משא"כ בשבת ששכח שהיום שבת הוי
שכחה מחמת עצלות שלא חקר אם היום שבת זה הוי פשיעה כמ"ש המג"א בסי' ק"ח. ונ"ל
ראי' מפסחים צ"ג דשכח' ל"ה פשיעה מדפריך אילימא אמזיד מאי חייבין ומשני אונן
תני בהדייהו ומדלא משני בשכחה דהוי פשיעה וחייב כרת וע"כ שכחה ל"ה פשיעה מיהו
לדעתי חיוב כרת ודאי ל"ה בפשיעה לכ"ע כדמוכח מכמה דוכתא וז"ב ועכ"ז מסוגיא זו
ראי' דלא כאגודה דס"ל היכא שהי' לו עת ובסוף הזמן הי' אונס ל"ה אונס עיין שם
והנ"י חולק עליו הובא ברמ"א רל"ב ולשיטת אגודה מאי מקשה בפסחים צ"ג ולטעמך
שוגג ונאנס בני כרת נינהו ואי אמזיד מאי חייבין הרי י"ל דקאי אנאנס רק שנאנס
בסוף זמן שחיטה ובתחילה לא היה אונס וקאי חייבין אמזיד ואנאנס בסוף שחיטה
ולאגודה זה חייב כרת כיון שהי' לו פנאי. וע"כ כשיטת הנ"י דאם הי' אונס בסוף
נמי פטור ושפיר מקשי עיין שם מיהו י"ל דגם לאגודה נהי דאונס ל"ה מ"מ חיוב כרת
נמי ליכא דמזיד גמור ל"ה ודוק וזה דלא כמ"ש בספר ברוך טעם דין עשה דוחה פ"ד:
(ב) ועיין תוס' ביצה ה' שכתבו היכא דלא אפשר מידחי עשה דהשלמה כמו מחוסר
כפורים בע"פ. ומהרש"א תמה בדבריהם דשם הטעם דעשה שיש בה כרת עיין שם שהגיה
בתו' ולפענ"ד אין תימא אם נימא דהר' פרץ יסבור כשיטת רש"י יבמות ו' ד"ה שכן
הכשר מצוה דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. ועיי"ש בתוס' ולשיטה זו ליכא למימר דעשה
שיש בו כרת דוחה לעשה שאין בו כרת דכרת אין כאן מעלה כלל. ואדרבה חזינן דעשה
דוחה לל"ת שיש בו כרת וה"ה דאין בכח לעשה שיש בו כרת שידחה עשה אחרת וצ"ל
סוגיא פסחים נ"ט אזלי למ"ד ביבמות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וזה ס"ל לרבא
ביבמות ד' ח'. אבל למ"ד כרת אין בו מעלה לענין דחית עשה צ"ל הטעם דמחוסר
כפורים משום דלא אפשר כן י"ל לכאורה:
ואמנם לאחר העיון נלענ"ד דמפסחים נ"ט מוכרח כשיטת אגודה דהיכא שהי' לו פנאי
ושכח ואח"כ נאנס חייב כרת ובזה מיושבין דברי התוס' ביצה בדרך נחמד מאוד דהתוס'
הקשו בזבחים דף ק' בהא דאמרינן שם דלר"ע דלה יטמא מצוה מטמא בע"פ אחר חצות
וכתב רש"י דכיון שהוא טמא ממילא אזיל לי' כרת דיש לו תשלומין בשני והקשו התוס'
מעשה דהשלמה דפסח דוחה אותה ול"א דעשה דהשלמה לא תניח להביא כפרה וממילא אזיל
לי' כרת שיש לו תשלומין בשני עיין שם ולא ביארו בדבריהם תי' בזה. עיין ברכת
הזבח וגם פירושו צ"ע. ואמנם לפענ"ד הדבר נכון מאוד דרש"י פי' מחמת ששכח ורש"י
ס"ל דשכחה מיקרי פשיעה א"כ לא דמי להך דזבחים ק' דמת לו מת דלה יטמא מצוה דוחה
עשה דפסח. דכיון דהוא טמא ממילא אזיל לי' כרת כמ"ש רש"י משא"כ במחוסר כפרה אם
נאמר דאינו עושה פסח ואין מביא כפרה חייב כרת כיון דהוי תחילתו בפשיעה כמ"ש
אגודה ומ"ה עשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה. ולפי"ז דברי רש"י מוכרחים דמיירי
דוקא בפשיעה. אבל אם הי' אונס קודם התמיד כגון שלא הי' לו קרבן עד לאחר התמיד
דמי' למ"ש רש"י זבחים ק' דחייב בפסח שני וממילא אזיל לי' כרת. ולפ"ז קשי'
בפסחים נ"ט דת"ק דאמר סתם מחוסר כפרה ולרש"י מיירי דוקא בפשיעה. וצ"ל כמ"ש הר'
פורת בביצה דהיכא דלא אפשר לא קאי עשה דהשלמה א"כ ממנ"פ איהי' אונס דבזה ל"ש
דעשה דהשלמה תידחה מעשה דפסח דממילא אזיל לי' כרת כמ"ש רש"י זבחים ק' הוי לא
אפשר ואין כאן עשה דהשלמה כלל. ואי הי' בפשיעה דל"ש תי' לא אפשר דאז חייב כרת
כשיטת אגודה בזה עשה שיש בו כרת דוחה. ומ"ה קאמר סתם מחוסר כפרה. ודברי התוס'
ביצה נחמדים וקצת כעין דברינו מצאתי בספר ברוך טעם אבל לא הרגיש כלל מקו'
התוס' זבחים ק' ומרש"י שם. ולפי דברי רש"י זבחים וקו' התוס' שם הדבר נחמד
בכונת התוס' ביצה (אולם מה שהביא בס' ב"ט שם ראי' מרש"י שכתב דמחו"כ אסור
בקדשים וענוש כרת והבין דכוונתו ענוש כרת על שלא הביא פסחו העירני הרב החריף
מוה' מאיר נעבינצאהל שדבריו תמוהים דרש"י ז"ל כוונתו על האוכל קדשים בלי הבאת
כפרה) עוד י"ל בזה דאם נאמר בישוב קו' תוס' זבחים ק' כמ"ש לעיל דמיירי שהי'
בידו לעשות והוי פשיעה וחייב כרת מ"מ זה דוקא לרבי בפסחים צ"ג ולשיטת רש"י
דלרבי אף בעשה את השני חייב כרת על הראשון. בזה שפיר עשה שיש בו כרת דוחה עשח
דהשלמה דאף אם אתה מדחיהו לשני חייב כרת לשיטת אגודה אבל לר"נ ולר"ח בן עקבי'
דהזיד בראשון ועשה בשני פטור מכרת (ולשיטת רמב"ם דאף רבי לא פליג אלא בשגג
בשני אבל בעשה השני אף רבי מודה כדמשמע פשטא דסוגיא קשי' אף לרבי) א"כ קשי' הך
דפסחים דכמו במת אחר חצות עשה דלה יטמא דוחה עשה דפסח דכיון דיש לו תקנה בשני
אין כאן כרת ה"ה עשה דהשלמה לידחה ואין כאן כרת דיש לו תשלומין בשני ומפאת כן
נ"ל דסוגיא קאי כרבי. אבל לר"נ ולר"ח בן עקבי' ליכא למימר מטעם עשה שיש בו כרת
וע"כ הטעם כמו שכתב הר"י פרץ דהיכא דלא אפשר לא קאי עשה דהשלמה. ויהי' זאת
כונת התוס' ומיושב קו' מהרש"א. וי"ל עוד במ"ש לרמב"ם דהיכא דעשה את השני פטור
מכרת לכ"ע דקשי' מהך דפסחים נ"ט דנימא דממילא אזיל לי' כרת שיעשה השני כמ"ש
רש"י זבחים ק' די"ל בפסחים נ"ט מיירי גם בפסח שני אף דנקט בע"פ כדאיתא ריש
ערבי פסחים דכתבו תוס' דקאי על ראשון ושני. ובשני שוב אין לו תקנה ומ"ה עשה
דוחה והתוס' כתבו ביומא כ"ט גם שני לאחר התמיד קרב. ולפ"ז הטעם דמחוסר כפרה
בראשון הוא משום דלא אפשר כמ"ש הר' פורת ובגמ' נקט עשה שיש בו כרת משום פ"ש
וכן צ"ל ע"כ לשיטת רש"י זבחים ק':
(ג) שבתי וראיתי דכל זה לס"ד דש"ס זבחים דהא ר' ישמעאל. אבל למסקנא דגם לר"ע
אינו מטמא לאחר חצות כיון שכבר חלה חיוב פסח עשה דכרת דוחה לעשה דלה יטמא אף
שיש לו תקנה בשני והסוגיא דפסחים כפשטי' דהעשה הוי עשה שיש בו כרת אף דכעת
איננו חייב א"כ לעולם א"צ לומר כמ"ש רש"י דמיירי בפשיעה אך דהעשה אלים כיון
שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה. ול"ק כלל מהך דזבחים דלא קאי הכי במסקנא. אך
עדיין יש לומר לתי' רבא בזבחים גם לאחר חצות במת לו מת אין שוחטין וזורקין
עליו. וכתבו תוס' בסוכה כ"ה דס"ל טומאת קרובים דוחה פסח. והנה דבריהם צ"ע מה
שהקשו שם מנ"ל לרבא דהעוסק במצוה פטור מעשה שיש בו כרת והרי י"ל טעם דרבא משום
דאנינות בלא"ה מדחהו מפסחו כמ"ש רש"י. ומ"ה בלאו טומאה נמי לא חזי לפסח ומותר
מש"ה לטמא א"ע ומאי הקשו שם וצע"ג ומצאתי שכבר הרגיש בזה במעיין החכמה דף צ"ב
ולישב זאת צ"ל דתוס' סוכה לא פירשו דברי רבא בזבחים כרש"י דמטעם אנינות נדחה
מפסח דס"ל כשיטתם בזבחים צ"ט ד"ה אר"ח דפסח דעיקרו לאכילה ל"ח לאנינות בזמן
הקרבה רק שפירשו הכי דרבא ס"ל אם לא שחטו עלי' מטמא ומידחי מפסח דחזי בשני
ואין בו כרת משא"כ אם כבר שחטו עליו ואכילת פסחים מעכבא אינו מטמא דל"ש לדחותו
לפסח שני כיון שכבר שחטו עליו ועכ"פ לרבא צ"ל בישוב דעשה דהשלמה נדחה. ולא עשה
דטומאת הקרובים כמ"ש לעיל דעשה דהשלמה היכא דלא אפשר לא קאי כמ"ש הר' פרץ או
דהוי ע"י פשיעה ושפיר חייב כרת ומ"ה מידחי כמו שהארכתי לעיל. ולרבא גם למסקנא
נשאר כמו שכתבתי. ולפ"ז יש לישב קו' מהרש"א דסוגיא דפסחים אזלא לאביי דטומאת
קרובים לא דחי עשה דפסח ודברי הר' פרץ אמורים לרבא ואכ"מ להאריך. מיהו לפמ"ש
לעיל די"ל דגם לאגודה אינו חייב כרת עדיין יש לפלפל בכ"ז (ודרך אגב הנני לעורר
על המעיין בהא דאונן כ"ה אינו מקריב. וכתב המ"ל בה' אבל פ"ג דבאנינות דארייתא
אין חילוק בין חול לשבת ויו"ט ואף ביום טוב אסור בקדשים מדאורייתא ועיין
בשעה"מ ה' מעשה הקרבנות פ"ג שהאריך. והפלא שלא הביא גמרא דיבמות ע' דאונן אסור
בפסח וכתבו תוס' דמיירי שמת בלילה הרי דביו"ט אסור באכילה מדאורייתא דדוחק
לאוקמא בפ"ש ולדעתי זה ודאי דכ"ה אסר בעבודה אף ביום טוב וכן מוכח מרמב"ם דלא
מייתי בשום מקום לחלק באונן דמחלל עבודה בין חול ליו"ט וקצת מוכח כן בזבחים
ט"ז דיליף אונן מק"ו דבע"מ ולא פריך מה לבע"מ שכן אסור ביום טוב. אבל תמהני
דבמ"ק י"ד מייתי גמרא דכה"ג כל השנה כרגל מדמקריב אונן ולפ"ז ברגל כ"ע מקריב
דאל"כ מה מייתי ורש"י הנראה שהרגיש בזה וכתב דאונן אינו משלח קרבנותיו וברגל
משלח. אבל לפ"ז מה מייתי גמרא ראי' מכ"ג מקריב אונן. וצ"ל דנהי דכ"ה גם ברגל
אינו מקריב מ"מ עכ"פ חזינן מדכהן גדול מקריב ש"מ דלדידי' כל השנה רגל ועדיף
מרגל ולפמ"ש הריטב"א שם דעיקר ראית הגמ' מדאינו פורע ופורם ניחא יותר. אך צ"ע
דהרי במשנה שם בהוריות מבואר דפורם מלמטה. הרי אינו כרגל. ומקושית הריטב"א
שהקשה מכ"ג דאינו אוכל מוכח קצת דלא כמ"ל ודוק) ולדאתאן עלה בגוף הקושיא אם
נאמר דהוי פשיעה איך אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. באמת צ"ע על התוס' בקו' דהכי
הכהנים לא מקיימי העשה. הרי הכהנים בשעת הקרבה מקיימין כמה מצות עשה. ורק מ"מ
אין להם להקריב לאחר התמיד דעל זה אסרה תורה. אמנם כשיש לבעלים מ"ע דכרת מידחי
עשה דהשלמה ואין זה עמוד וחטא. דהכהנים ג"כ מקיימין כמה מצות עשה. משא"כ
ברדיית הפת חבירו לא יעשה שום מצוה. וצ"ע על התוס' שמקשים מזה ועכ"פ מרש"י ל"ק
דרש"י יסבור כהנ"ל לחלק בין רדיית הפת דחבירו לא יעשה שום מצוה והכהנים עושים
כמה מצות:
(ד) וראיתי שכת"ה האריך לפלפל אי שייך לומר אשלד"ע היכא שהוא עושה מצות עשה
ומוזהר ע"ז ועושה איסור ע"י חבירו. מי נימא כיון דלמצוה הוי שליח גם לד"ע הוי
שליח. וע"ז הביא ראי' משבת קל"ב שכתב רש"י אי איכא אחר ליעבד אחר ולא ליקו אב
להתם ופירש המ"ל בטומאת צרעת דהיכא שהאב עומד הוי כשליח. וכתב הוא דל"ש אשלד"ע
כיון דהאב עושה מצוה. וה"ה בכהנים בעשה דהשלמה אם נימא דשלוחי דידן נינהו
הכהנים אין עוברין כלל דישלד"ע בכה"ג דלבעלים ל"ה עבירה עיין שם שהאריך. וכבר
הרחיב הדיבור בזה בספר ברוך טעם ושם מבואר כל הענין. וגם אנכי הארכתי בזה
במקום אחר ואפלפל קצת בזה. הנה עיקר הספק הוא מי נימא כיון דלמצוה הוי שליח גם
לד"ע הוי שליח ול"ש אשלד"ע. או דנימא אדרבה כיון דלד"ע ל"ה שליח גם לדבר מצוה
ל"ה שליח. או אפשר לחלק השליחות. וקצת תלי' הדבר בשני תי' התוס' ב"מ אי אשלד"ע
בטל השליחות אי לא דאם בשלד"ע בטל השליחות א"א לחלק השליחות לחצאין משא"כ אם
השליחות ל"ב י"ל למצוה הוי שליח ולא להעבירה. והנלענ"ד דזה ג"כ תלי' אם אומרים
לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. דאם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כגון היכא דלא
פשע חבירו. א"כ כיון שהוא מחויב לעשות זאת להציל חבירו מידי עבירה כגון בפסחים
נ"ט הוי כחצר דבע"כ מותיב ול"ש אשלד"ע כיון שמחויב לעשות מצד מצות התורה. א"כ
הבעלים עוברין ע"ז אך לגבי בעלים שוב עשה שיש בו כרת דוחה והכהנים שמחובים
לעשות הוי כחצר דבע"כ מותיב דאף אם נימא דהכהנים עוברין מ"מ מחויבים לעשות
זאת. משא"כ היכא דבעלים פשעו. ואין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. ואם נימא
דהשליח עובר אינו מחויב לעשות באמת אמרינין אשלד"ע דל"ה כחצר דבע"כ מותיב דאין
מחויב לעשות ול"ה שליח של חבירו וכל השליחות בטל. ובזה נלע"ד לישב קו' תוס'
יומא ל"ד על שיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר ואמאי פריך בשבת קל"ב
דוקא למ"ד דמשני באומר לקוץ בהרת בנו קמכוין אי איכא אחר. ולא הקשו למסקנא
דמיירי באינו מתכוין ופסיק רישא אסור אי איכא אחר ליעבד אחר ולגבי אחר יהי'
פסיק רישא דלא ניחא לי' ולהנ"ל מיושב דבאמת מצות מילה היכא שהאב יש כאן בעי
שיעשה הוא או שליחו. ולכאורה קשי' אמאי יועיל ע"י אחר הרי אחר אינו עובר דהוי
דשא"מ ול"ה בר חיובא וישלד"ע ועדיין האב עובר. אך זה ליתא דהוי בר חיובא דאם
יתכוין לקוץ חייב. ושייך לומר אשל"ע. וכן מצאתי כתוב בשם תשו' פנים מאירות.
אמנם לפמ"ש לעיל דהיכא דחבירו מחויב לעשות מצד המצוה הוי כחצר דבע"כ מותיב
וישל"ע א"כ קשי' מאי מועיל ע"י אחר כיון שהאחר מחויב לעשות ישל"ע. ושוב האב
עובר. אך אמנם כיון שהאב פשע מה שמכוין לקוץ בהרת בנו אינו מכוין לדבר מצוה
אין אנו אחראין לעשות שליחותו. ול"ה כחצר דאין אנו מוכרחים לעשות שליחתו.
והאחר מותר למול מצד שיקיים מצות מילה דהוי כליכא אב כלל. כיון שהאב אינו יכול
למול והחיוב על הב"ד אבל לא מצד שליחות ומצוה שעל האב וש"ל אשל"ע. ומ"ה פירש
רש"י ולא ליקי האב להתם. וזה דוקא היכא שהאב פשע משא"כ למסקנא דפסיק רישא
אסור. והאב באמם לא פשע ורק דלגבי' הוי פסיק רישא דניח' לי' ל"מ להקשות אי
איכא אחר. דמאי יועיל באחר. הא בזה אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך והאחר מחויב
לעשות בשליחות אב שיקיים המצוה שעלי' והוי כחצר דבע"כ מותיב וישל"ע ומאי יועיל
ע"י אחר עדיין יעברו הבעלים וזה ברור לפענ"ד:
(ה) ושוב מצאתי בספר טיב גיטין דכ"ח שקדמני בסברא זו דבכהנים כיון שבע"כ עושין
הוי כחצר ול"ש אשל"ע. ואני לא מצאתי מבואר אם הכהנים בע"כ עושין עבודה. אך
הסברא פשיטא שבודאי מחויבין להקריב קרבנות ישראל בכל עת ועיין נדרים ל"ה דמקשה
בגמר' אי שליחא דידן הוי קמהני לי' ואם היה מוכרחין לעשות בע"כ ל"ה הנאה
לבעלים כיון שמחויב לעשות זאת וצ"ל דאם כהני שליחא דידן באמת אינו מחויב הכהן
לעשות שליחתו. ואף שהתוס' כתבו ביומא י"ט דהכהן יכול להקריב בע"כ של הבעלים.
אף לצד איבעי דשליח דידן כיון דהוי שליחא דרחמנא נמי מ"מ אם הכהן אינו רוצה
אינו יכול לכופהו שיעשה שליחתו. לבד במחוסר כפרה דא"צ דעת ול"ה שליחו. ויש
מקום לומר אף דהכהן מחויב לעשות מ"מ כיון דקונמת מפקיע מידי שעבוד א"כ כיון
שאסר בקונם שלא יהנה ישראל ממנו שוב לא נשתעבד לו. ואם הדירו קודם שמביא הקרבן
הוי כנשבע שלא יפרע לבע"ח קודם שלוה דמבואר בתשו' הרא"ש הובא בח"מ סי' ע"ג
דהשבועה חל ושפיר מקשה הא קמהני לי' ומה שיש לפלפל דאין דעתו על דבר מצוה כמ"ש
השעה"מ בה' שופר ביארנו במקום אחר. (ועיין ר"ה כ"ח גמ' לא סגי דלא יהיב מוכח
דעובד בע"כ וצ"ע על רש"י שפי' מהפסד קדשים ות"ל דעובד בע"כ) וכת"ה כתב בהך
דמחוסר כפורים בע"פ לפשוט הספק שלו דתלי' אי הוי כהני שליחא דידן ובאמת במחוסר
כפרה ודאי הוי שליחא דשמיא כיון דא"צ דעת כמבואר בנדרים ל"ה (ואולי כוונתו
דבמחו"כ שלא הביא כפרתו עד אחר התמיד מוכרחין להיות שליח הבעלי' שלא יעברו
בעשה דהשלמה אבל גם בזה יש לפקפק ואכ"מ) ובאמת הי' מקום קצת לישב דברי רמב"ם
בה' קידוש החודש שכתב דהקלקול הי' שלא הי' יכולין להקריב מוסף אחר תמיד של בין
הערבים כקו' התוס' ובגמ' דר"ה אמרו שלא אמרו שירה כל עיקר וזה הי' הקלקול.
ולהנ"ל י"ל דהתוס' כתבו דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה ומ"ה לא הי' קלקול במוסף
דרשאין להביא אחר התמיד וביאר הכפות תמרים הסברא דבהשלמה אין עוברין רק הכהנים
המקריבין. וכבר הקשו בזה דאם גם שחיטה אסורה לאחר התמיד כדעת הרמב"ם ואם
הכהנים בשחיטה שלוחי דידן כל ישראל עוברין בעשה דהשלמה אך הדבר מבואר דאשל"ע
ולדבר מצוה יש שליחות. והדבר נכון לחלק דהשליחות אינו בטל גם לד"ע כתי' אחד
בתוס' ב"מ. ואמנם אם הכהנים בע"כ עושין הוי כחצר כנ"ל. אך זה לתי' רב סמא ב"מ
י'. אמנם לרבינא תלי' אי הוי בר חיובא א"כ סוגיא דר"ה אזדא לרבינא. ולדידי'
שייך בכהנים ג"כ לומר אשל"ע ואין עוברין רק הכהנים ועשה דרבים דוחה עשה דיחיד
ומ"ה לא הי' קלקול במוסף משא"כ רמב"ם פסק כרב סמא ועיין בש"ך סי' קפ"ב שפסק
כרב סמא ולדידי' היכא שמוכרח לעשות ל"ש אשל"ע וכל ישראל עוברין. ואין עשה
דהשלמה נדחית דהוי ג"כ עשה דרבים ומ"ה מביא שהקלקול הי' במוסף ובלא"ה י"ל היכא
שיש להם שותפות ל"ש אשל"ע כמבואר בב"מ ד' ח' וזה ישוב נכון בדרך פלפל ומש"ך
משמע דלרב סמא לא משכחת של"ע אך בחצר. ולהנ"ל משכחת בכמה דוכתא ואכ"מ. אחת היא
מה שהקשה בטורי אבן ר"ה לסברת התוס' דעשה דרבים דוחה א"כ מה הקשה מנחות פ"ד
איך עומר בא בשביעית והלא הוי לאכלה ולא לשריפה והלא עשה דרבים דוחה עשה
דיחיד. אמנם לפי המובן הפשוט מדברי תוס' דאעשה דהשלמה לא הוזהרו רק הכהנים
המקריבין. ואכל ישראל לא קאי עשה זו כיון דשחיטה מותר ורק הקרבה אסור ובישראל
ל"ש הקרבה. א"כ הוי זאת עשה דיחיד. משא"כ לאכלה ולא לשריפה כל ישראל מוזהרין
אעשה זו וזה ברור ול"ק קו' ט"א:
(ו) ויש לי בזה קו' גדולה לשיטת התוס' שבת כ"ה דתרומה טמאה אינו בשריפה רק
מדרבנן א"כ מאי מקשה בבכורות י"ב אהא דעיסת שביעית חייבת בחלה. נימא כיון
דאילו מיטמא בת שריפה לאכלה ולא לשריפה כמו דפטורה מבכורה מה"ט. ואם חיוב
שריפה בחלה טמאה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינו בשריפה מאי ס"ד לפטור
בחלה דהיא מדאורייתא בשביל חיוב דרבנן. ועוד מאי משני דכתיב לדורתיכם והרי
מקרא אינו ראי' דמדאורייתא אינו בשריפה. ואולי ס"ל לתוס' שבת דשריפה ל"ה
מדאורייתא אבל מ"מ צריך לאבד החלה מדאורייתא. ובזה ג"כ עובר על עשה דלאכלה ולא
לשריפה וה"ה שאר איבוד. ואמנם מרש"י משמע דכל עיקר האיבוד מדרבנן משום תקלה
וצ"ע. ולומר דמה שנטמא ואסור באכילה מדאורייתא בזה גופה עובר על עשה דלאכלה לא
נהירא כיון דנטמא מעצמו דבמזיד אסור לטמאה מי יעבור על עשה דלאכלה והאכילה שלא
יאכל אחר הטומאה הוי שוא"ת. וע"כ לא מקשו רק שיצרך לשרוף בידים וזה מדרבנן.
והנה רש"י פירש אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה וזה תמוה
דתרומה טמאה אינו אלא בעשה כדאיתא ביבמות ע"ג ובכמה מקומות וכבר הרגישו בזה.
גם מ"ש רש"י אין לה תקנה ולא פירש דמצותו בשריפה ודאי כונתו דממצות שריפה ל"ה
מצי להקשות דאף אם היא מדאורייתא מ"מ ל"ה אלא עשה בפירות שביעית דיעבור בעשה
דלאכלה ולא לשריפה שבוא"ת עדיף. ולא יצטרך שריפה. ומ"ה פירש רש"י אין לו תקנה
אלא בשריפה דעכ"פ יהי' אסור לאוכלו והוי לאכלה ולא להפסד ואיך תירם חלה וגורם
הפסד לפירות שביעית. ומה שפירש"י דאכל תרומה טמאה חייב מיתה קצת יש לישב.
דקשי' לי' לרש"י אם לאכלה הו"ל עשה כשיטת הרמב"ן בהשגותיו למנין המצות על
הרמב"ם. א"כ כיון דתרומה טמאה ל"ה אלא בלאו הבא מכלל עשה וס"ל לרשב"א והפ"י
כתובות מ' דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה. מאי מקשה אילו מיטמא והרי עדיין יאכל
מטעם הנ"ל ובשלמא בכל תרומה טמאה ל"ש לומר כן דבהכי אסרה תורה משא"כ בהזדמן
שני דברים כגון פירות שביעית שנטמאו ומ"ה פירש"י חייב מיתה ומשכחת לה שנטמא
במי חטאת כדאמרינן בי"א מפרה דחייב מיתה דנטמא הגוף מאכילה. ועיין בר"ש שכתוב
דמתניתין דלא כשמואל בחולין קי"ג וזה ג"כ יהי' פירש"י גיטין נ"ד שכתב בין שהיא
טמאה. וגם ביבמות צ'. כמתניתין דפרה ולא כשמואל וכיון דמשכחת לה בכה"ג טומאה
יהי' פטור מחלה דבכה"ג ודאי אסור לאכול דחייב מיתה. כן נ"ל לפי חומר הנושא
דבאמת ל"ש דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה דלדעתינו עיקר העשה קאי שלא ישרוף. אבל
אין שום מצוה באכילת פירות שביעית אך מלישנא דרמב"ן משמע כן ועדיין צ"ע בכ"ז.
וגם הסברא דתרומה שנטמא במי חטאת מטמא אדם לא נהירא דאין נעשין אב הטומאה
ובמשנה די"א דפרה דאוכל דבילה שכתב הר"ש דנטמא האדם אולי מיירי במשקה מי חטאת
טופח עלי' ונטמא ממי חטאת. אבל לפ"ז צ"ע דא"כ אף אם אין בדבילה כביצה חייב
מיתה דנטמא גופו ממשקה טופח ואוכל תרומה בטומאת הגוף חייב בכזית. וע"כ לא נטמא
האדם רק מהדבילה ופחות מכביצה אינו מטמא. וצ"ע בזה במשנה ור"ש שם איך דבילה
מטמא אדם ואכ"מ:
ושוב ראיתי דאולי רש"י בבכורות כיון דאם זר אכל תרומה טמאה חייב מיתה כמ"ש
הרמב"ם בפ"י מתרומה ה"ו ובפי"ט מסנהדרין ועיין בלח"מ שם. אבל זה דחוק. ודע
דמדברי הרשב"א שבת צ"א נראה מבואר דאף זר אינו חייב מלקות אתרומה טמאה שכתב
דכשנטמא בטל חשובתו דאף זה (וצ"ל זר) אינו לוקה עלי' עיין שם. ואני תמה מאוד
בשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינין בכריתות ז' כהן שסך בשמן של תרומה ישראל מתעגל
בו ואינו חושש מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחללי' הא איתחל א"כ חזינן דגם
זר מימעט מקרא זה. ותרומה טמאה נמי נתחללה מדפטור כהן א"כ ישראל אמאי חייב
מיתה מיהו למ"ש התוס' יומא ע"ז לראי' מסוגיא הנ"ל דסוכה ל"ה רק מדרבנן וכן
למ"ש המ"ל בפי"א דתרומת דזה דוקא בסך בהיתר קצת יש לישב קו' זו. ועיין בכפ"ת
מה שתמה על דבריהם והארכתי במקום אחר ובכ"ז דברי הרמב"ם צ"ע דעכ"פ מוכח מסוגיא
דזר ג"כ פטור בנתחלל וע"כ צ"ל דס"ל דטומאה ל"ה חילול רק לגבי כהנים משא"כ שמן
שסך דנתחלל גם לגבי ישראל. ועיין שעה"מ פי"ז מא"ב שהביא ראי' לרמב"ם מדחייב
חומש אתרומה טמאה וצ"ע מזה לשיטת הרשב"א הנ"ל ודוק:
והנה שיטת הרמב"ם דבהמת שביעית פטורה מבכורות מטעם לאכלה ולא לסחורה ועיין
ברי"ט אלגזי ה' חלה ד' מ' ע"ב אריכות בזה ופירש הסוגיא דגם בחלה מקשה מולאכלה
ולא לסחורה ולשיטה זו ל"ק מידי אתוס' אבל הרבה יש לפלפל בשיטה זו. והמובחר כמו
שכתבתי לעיל דהוי עכ"פ הפסד פירות שביעית ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד וז"ב.
ולשיטת רש"י ביצה כ"ז דתרומה טמאה מותר להאכיל לבהמה אין להקשות מאי מקשה מחלה
שמא יטמא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ויאכילנה לבהמה. דז"א דכל שהוא ראוי
לאדם אסור להאכיל לבהמה מפירות שביעית א"כ ע"י החלה הוא גורם הפסד לפירות
שביעית. ומזה ראיי' דהפירוש בגמר' היא מטעם הפסד וז"ב. ומ"מ עדיין צ"ע בישוב
הקו' הנ"ל. ונ"ל ראי' כדברי הט"א דעשה דרבים לא אלים טובא לדחות עשה דיחיד ולא
כתוס'. מדאמרינין מכות י"א במשנה דאינו יוצא מערי מקלט אפי' ישראל צריכים לו
ואפי' שר צבא ישראל ולא לשום עדות ואם עשה דרבים דוחה עשה דיחיד אמאי אינו
יוצא משם בשביל עשה דרבים וזה ראי' ברורה ודוק: ובעיקר הענין דעשה דרבים דוחה
עיין במג"א סי' תמ"ו מה שהביא דאף בעידנא ל"ב בזה ושמעתי מקשים משבת קל"ב
דאמרינן שם מ"ה לא יקוץ הכהן בהרת משום דל"ה בעידנא והרי עבודה הוי עשה דרבים
כמ"ש התוס' ביצה ה' וזה באמת תמוה גדולה אבל י"ל דצרעת הוי עול"ת ולרב אשי לא
ניחא לי' לומר מטעם עול"ת דעבודה הוי עשה חמור ודוחה עול"ת כמו עשה שיש בו כרת
שכתבו תוס' זבחים ל"ג שדוחה וה"ה עשה דרבים. ומ"ה קאמר דל"ה בעידנא והיינו
דהיכא דל"ה בעידנא ל"ד לעול"ת כמ"ש המג"א וזה ישוב נכון: ושמעתי מקשים אתוס'
פסחים נ"ט שכתבו דשוחטין וזורקין אמחוסר כפרה ואח"כ עשה דהשלמה נדחה והוי
בעידנא כיון שלמפרע יוצא בזה ידי פסח. עיין שם א"כ אמאי אמרינין שבת קל"ב
בקוצץ בהרת ל"ה בעידנא וישחט התמיד ע"י זר. ואח"כ מותר לקוץ בהרת. דאם ליכא
כהן לזריקה אסור בודאי לשחוט התמיד א"כ ע"י קציצה יתקן למפרע. שיהי' כהן
ויקיים מצות שחיטת התמיד. וכבר הרגיש בזה הגאון ר' מרדכי בנעט במג"א שבת כ"ד.
אבל ל"ק דפסח כיון דשוחטין וזורקין א"כ אח"כ כשיעבור אעשה דהשלמה ויקריב הכפרה
כבר יצא ידי פסח. ולא יצטרך אח"כ לשום עשי'. משא"כ גבי תמיד בכהן איך יקוץ
בהרת שמא יאנס אח"כ ולא יזרוק ויעבור בחנם. דזה עיקר הטעם דבעי בעידנא דמצות
אין לך אלא מקומן ושעתן. ואיך נקוץ בהרת שמא אח"כ לא יזרוק. והרבה יש לדבר
בענין ואקצר ועיין במ"ק י"ד ע"ב דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד מיהו למ"ש תוס'
דל"ה שם רק דרבנן א"ר לדאו':
(ח) ובעיקר מה שהעיר מענין שליחות לחצאין. עיין תוס' קדושין ל"ד שהוקשה דלישרף
קדשים ע"י נשים. ובודאי שריפת קדשים מצותן ע"י בעלים ומאי הקשו דלישרף ע"י
נשים. ואיך מקיים העשה ולומר שיעשה נשים שליח שוב יש של"ע ויעברו הבעלים
בעול"ת דאשה לאו בר חיובא בעשה דיו"ט. וע"כ ס"ל לתוס' דאפשר לחלק השליחות
לחצאין. ואין של"ע כיון דמ"מ האשה עוברת בל"ת דיו"ט. וכה"ג י"ל לענין תשביתו
בשריפת חמץ דאמרינן דהוי עול"ת. אבל י"ל דתוס' כונו שישרפו נשים קדשים שלהם.
ואמאי לא אשכחן. ועוד באיסור שבת ויו"ט ל"ש שליחות כיון שהגוף שובת כמ"ש הבית
מאיר באה"ע סי' ה' ודוק: (ושוב נ"ל דבשריפת קדשים ל"ב שליחות כיון דאף אם נשרף
ממילא מהני ועיין תשו' הרשב"א ח"א סי' י"ב שכתב דמיתת ב"ד מהני ע"י נכרי מתורת
שליחות והדבר תמוה מאוד דאיך מהני שליחות בנכרי וביארנו הסברא כענין שכתב מחנה
אפרים ה' שליחות דהיכא דמהני ממילא הוי שליחות בנכרי לענין מעקה וה"ה במיתת
ב"ד דאי שרפו אחר בלא ב"ד נמי מקיים ובערת הרע מקרביך כמ"ש רש"י חולין ק"מ ד"ה
אלא לשחיטה. ומ"ה מהני ע"י נכרי. הגם דדברי הרשב"א בלא"ה תמוהין מאוד שתי'
דאין לעשות מצוה ע"י נכרי דא"כ בחימום פתילה דודאי מהני נכרי וא"כ איך ס"ד
דעשה דוחה לל"ת וצ"ע מ"מ גוף הדבר נכון הוא לענין שריפת קדשים. ולפ"ז בשריפת
קדשים קשה יעשו ע"י נכרי. אך כבר כתב גם הרשב"א סי' הנ"ל דאין עושין מצות ע"י
נכרי. ואמנם בנשים ל"ב שליחות בשריפת קדשים כמ"ש. ועיין בשמים ראש לענין מילה
ע"י נכרי. וכבר נכלל הכל בדברי הרשב"א הנ"ל) ולפי מה שאבאר דבנשים אין אומרים
חטא דליתנהו בערבות ע"כ צ"ל כונת תוס' קדושין ל"ד דישרף ע"י נשים היינו בקדשים
שלהם. דזולת זה אין אומרים חטא בנשים ודוק:
ודע דמריש ה"א דבר חדש דזה שכתבו התו' דהיכא דלא פשע אומרים חטא כדי שיזכה
חבירך הוא מטעם ערבות וכיון שחבירו חייב במצוה אף הוא מוזהר מטעם ערבות ולפ"ז
לפ"מ שכתב הרא"ש ברכות כ' דנשים ליתנהו בערבות ל"א בנשים חטא כדי שיזכה חבירך
ובזה עלתה בידי ישוב לדברי התוס' ב"ב י"ג שהקשו דניתי עשה דפרי' ונידחי ל"ת
דלא יהי' קדש ויקח ישראלית ותירץ דבדידה ליכא עשה. והדבר תמוה דהרי היכא דלא
פשע אומרים חטא כדי שיזכה חבירך כמ"ש תוס' באותו דיבור גופי'. וכבר תמה בזה
בשעה"מ. ולהנ"ל נכון דנשים ליתנהו בערבות ולא אמרינן בזה חטא כדי שיזכה חבירך.
ולפ"ז צ"ע לשיטת תוס' קדושין ע"א דאף בגרים ליתנו בערבות ולא נתערבו על גרים
הק"ל איך ישחרר עבדו בחציו עבד ויעבור בעשה. וליכא למימר חטא כדי שיזכה חבירו
דעבור גרים לא נתערבו. ואמנם שיטת חלוקות בזה. אי נתערבו על גרים. ועיין פסחים
נ"ט רש"י ד"ה מחוסר כפרה פירש"י מצורע או זב ותמה מהרש"א אמאי לא פירש"י
יולדת. ולהנ"ל נכון שפיר דלא נתערבו על נשים והכהן לא יעבור בעשה דהשלמה בשביל
נשים דליתנהו בערבות. אמנם ברש"י פסחים ד' ס"ג איתא נמי יולדת. אמנם עיקר הדבר
אי נשים איתא בערבות לדעתי הדבר תלי' אי קבלו עליהם ערבות בעמדם על הר גריזים.
כשיטת ש"ס דסוטה ואז נשים לא קיבלו ערבות אך אנשים כדמשמע בסוטה דשש מאות אלף
קיבלו. ואם קבלו ערבות בירדן כדאמר ר"ל בירושלמי סוטה פ' אלו נאמרין אמר רשב"ל
בירדן קיבלו עליהם את הנסתרות אמר יהושע אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים
באין ושוטפין אתכם. ועיין סנהדרין מ"ד ברש"י משמע דגם לר' יהודא שם הערבות
קיבלו על הר גריזים ומירושלמי לא משמע כן. ואם בירדן קיבלו גם נשים עברו הירדן
וקיבלו ערבות על מצות שהם חייבין ומ"מ הדבר נכון מה שכתבתי לעיל דנשים כיון
שאין חייבין בפ"ו לא נתערבו בודאי על אנשים כיון שהן אינם חייבין ומ"ה שפיר
כתבו תוס' ב"ב דבדידה ליכא עשה ואין אומרים חטא. משא"כ בחצי' עבד שפיר האדון
משחרר דבאמת אנשים נתערבו על הכל כיון שהוא חייב בפ"ו וזה ישוב נחמד (ועיין
בצל"ח ברכות שהאריך בענין זה אי כהנים ונשים איתנהו בערבות ולהנ"ל מוכח מפסחים
דכהנים איתנהו בערבות) והענין רחב ואקצר הפעם. ולפי מה דאמרו בירושלמי הנ"ל
ביבנה הותרה הרצועה יצאה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות והובא ג"כ בתוס'
סוטה ל"ד היה מקום לומר דמ"ה מקשי בשבת וכי אומרים לאדם חטא. דסוגיא דפסחים
נ"ט קאי בזמן הבית. ועכשיו הותרה הרצועה ואין אומרים לאדם חטא. אמנם משמע מר"ה
כ"ט דערבות שייך בזה"ז דרש"י פירש בכל הברכות אף על פי שיצא מוציא מטעם ערבות
ובירושלמי ע"כ הכונה כפשטא דהותרה הרצועה שלא ליענש על הנסתרות. אבל על הנגלות
שייך ערבות וז"ב. וצ"ל לדעת הרשב"א בתשו' סי' י"ח דעשה דיבום לא קאי עלי'.
ומ"מ אמרו ביבמות כ' עשה דוחה לל"ת משום דהוא קאי בעשה. וע"כ ס"ל גם בנשים
אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. ול"ק מה שהקשה בפ"י כתובות אהא דאי אמרה לא בעינא
ומתוך כך הוצרך הפ"י לומר דעשה דיבום קאי עלי' ולרשב"א קשי' אך גוף הקושי' ל"ק
דבכתובת פשע וכיון דבדידה ליכא עשה ואין אומרים חטא היכא דפשע ומ"ה כופין אותה
לומר אינה רוצה משא"כ ביבום דלא פשע ואומרים חטא. וזה דלא כתוס' שאנץ שכתבו
דבדידה ליכא עשה ומ"ה כופין לומר לא בעינא ועיין בב"י א"ח סי' ש"ו מה שדחה
הב"י דברי הרשב"א דס"ל דאין לחלל שבת בשביל הבת שנתפסה להעבירה על דת. מתוס'
שכתבו דהיכא דלא פשע אומרים חטא כדי שיזכה חבירך ורציתי לומר דרשב"א יסבור
כיון דנשים ליתנהו בערבות ומ"ה אין אומרים חטא בשבילן דלא נתערבו עליהם ישראל
ומיושב קו' ב"י. ולהנ"ל חזינין דרשב"א ס"ל להיפך גבי יבום דהיכא דלא פשע גם
בנשים אמרינין חטא. ודלא כמו ששיערנו לעיל ועכ"פ הדבר תלי' באשלי רברבי:
(י) והנה אומר דרך אגב בדברי הרשב"א שבת ד' שכתב בחצי' עבד וחצי' בן חורין
ליכא גבי' עשה דלעולם בהם תעבודו. ורבים תמהו מגיטין ל"ח דאמרינין להדי' בחצי'
שפחה וחצי' בת חורין דעובר בעשה עיין שם: והנ"ל דבקצה"ח סי' קע"א כתב דאף ביום
של רבו אסור לעבוד בו בפרך. כיון דחצי ב"ח הוא ובישראל אסור לעבוד בו בפרך.
וזה טעם הרשב"א עיין שם בדברים ערבים ומתוקים. ואמנם אני כתבתי על הגליון
שנעלם ממנו דברי הספרי הובא במג"א סי' קס"ט דדוקא בעבד עברי אינו עובד בפרך
אבל בבן חורין מותר לרדות בפרך ומה"ט כתב המג"א דפועלים שלנו דין ב"ח יש להם
עיין שם. א"כ מותר לעבוד בחצי עבד וחצי' ב"ח ממנ"פ דאצד עבדות מותר לעבוד בפרך
וצד חירות נמי מותר לעבוד כיון דבב"ח מותר לעבוד בפרך. ובזה נ"ל בישוב קו'
תוס' גיטין מ"א וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי דאז מותר בשפחה. ולהנ"ל נ"ל
דהבעלים אסורים לקנותו בעבד עברי דאז ל"ש ממנ"פ הנ"ל דאצד חצי עבד עברי לא
יוכל לעבוד בפרך. ובזה מבטל מ"ע דלעולם בהם תעבודו אצד עבדות ג"כ. ואם לא
ימכור מותר ממנ"פ ולפי"ז מיושב הקושיא מיבמות ק' בכהנית שנתערב ולדה בולד
שפחתה. למה כופין הרי למ"ד בקדושין עבד עברי כהן מותר בשפחה ימכור כל אחד עצמו
וחבירו לאחד ויהי' אחד עבד עברי והשני עבד כנעני ושניהם מותרין בשפחה וכבר
הקשה כן בטורי אבן על תי' התוס' עיין שם. ולהנ"ל גם קו' זו מיושב. דכיון דכעת
כל אחד מותר לעבוד בפרך. ואם ימכור ע"כ כל אחד ימכור עצמו וחבירו מספק. וכיון
דאם ימכור ויהי' ספק עבד עברי ספק עבד כנעני לא יוכל לעבוד בפרך גם זה מיקרי
ביטול עשה דלעולם בהם תעבודו דנהי דאם יבא אליהו ויאמר איזו היא העבד מותר
לעבוד בפרך מ"מ כיון דאנחנו אין יודעים ואסור לעבוד בפרך מבטל ע"י מכירה העשה.
ועיין ב"ב ברש"י י"ג שכתבו דאין עבד עברי נמכר אלא לשש גבי אגוד ליכא ומשמע
דרש"י ס"ל דמשתחרר יכול למכור לשש. וקשי' קו' תוס' ולהנ"ל נכון. ולפ"ז י"ל
פירש איגוד ליכא דאסור לקנות לחצי' השני לעבד עברי מטעם הנ"ל: אמנם עם כ"ז יש
מקום קצת לדברי הקצה"ח דאסור לעבוד בפרך דכיון דיום אחד משתעבד בע"כ חצי חירות
יש לו דין עבד עברי. באותו יום שהוא עובד לרבו. דהרי עובד בע"כ. והמג"א לא כתב
דבעבדים שלנו מותר לרדות רק כיון שפועל יכול לחזור אף בחצי יום. וזה שהוא חצי
עבד וחצי ב"ח שעובד יום אחד בע"כ שלו. בחצי חירות נידון כעבד עברי. ואסור
לרדות בפרך. והגם דגר אינו יכול למכור בעבד עברי. זה שיהי' נידון כעבד עברי
לענין שיוכל לישא שפחה. אבל מ"מ עובד בחצי חירות בע"כ שלו ואין יכול לחזור
בחצי יום ואסור לרדות בפרך. ובזה נ"ל מה שאמרו בגיטין אלא מעתה יום של רבו
לישא שפחה. ומשני באיסורא לא קאמרינן ולהנ"ל מובן היטב דאחצי חרות ל"ה עבד
כלל. ומ"מ משועבד לעבוד. וכיון דעבד משוחרר אינו מוכר עצמו לעבד עברי שיהי'
מותר בשפחה גם באותו יום צד חרות אסור בשפחה:
ומעתה י"ל דהרשב"א סובר כשיטה זו ואולי יסבור עוד כשיטת רש"י דמשוחרר מוכר
עצמו בעבד עברי. ובקו' התוס' וימכור עצמו ס"ל דאסור למכור כמו שתי' התוס' דאזן
ששמעה עבדי הם וכו'. ומ"ה ביום של רבו כיון שזה חליקה בימי' והחליקה מוכרחת
בע"כ הוי כמוכר חלק חרות על אותו יום ועוד דחכמים שפסקו הדין דעובד יום אחד הם
מכרוהו לזה. וכעין שכתב הסמ"ע שס"ט דהיכא דמדינא דמלכותא עובד אסר לרדות בפרך
ול"ג דינא דידן מדינא דמלכותא ומ"ה ל"ש גבי' עשה דלעולם בהם תעבודו. אבל בחצי'
שפחה וחצי' ב"ח דבודאי אינו נמכרת בעבד עברי דאשה ודאי ליתא במכירה. רק שהאב
יכול למכרה אבל היא אינה מוכרת א"ע וגם חכמים אין יכולין למכרה א"כ ודאי מותר
לרדות בפרך מטעם ממנ"פ כמ"ש בשם הספרי. ומ"ה שייך בחצי' שפחה עדיין העשה.
והחילוק פשוט דאיש יכול למכור בעבד עברי והוי על יום של רבו כמוכר עצמו לעבד
עברי וכמ"ש הסמ"ע בדינא דמלכותא והאשה ל"ש בעבד עברי דאינה יכולה למכור עצמה
עיין רמב"ם ומ"ל. ומ"ה מותר לרדות בפרך מטעם ממנ"פ ומ"ה בחציו עבד ל"ש העשה
דלעולם בהם תעבודו משא"כ בחצי' שפחה כן נ"ל בישוב דברי הרשב"א:
(יב) וקצת הי' מקום ליישב בפשיטות דברי הרשב"א דבאמת הי' לנו לומר דביום של
רבו הוא כולו עבד מצד ברירה כעין שכתב הר"ן בחצר שאין בו דין חליקה דהוי כולו
שלו באותו יום אך הקצה"ח כתב דזה א"א כיון שהשיחרור הוא ענין קדושה ולא מצינו
עבד משוחרר וחוזר ומשתעבד. וליכא למימר ביום א' הוא שלו לגמרי. עיין שם וזה
דוקא בעבד דיוצא לקדושה ויהי' בר מצות. משא"כ בשפחה דכל מצות שהאשה חייבת שפחה
חייבת י"ל ביום של רבו הוי שפחה גמורה וביום שלה הוי ב"ח. ואולי זה טעם
הירושלמי דמשמע דקדושין מהני ומיירי בשפחה עיין קצה"ח רמ"ח. ומ"ה בשפחה מותר
לרדות בפרך באותו יום וקאי בעשה. אבל א"א לומר כן דמשמע מפשטות סוגיא דגיטין
דהקדש חמץ ושחרור דאין חילוק בין שפחה לעבד בזה. ועוד דבשפחה יוצא ג"כ לקדושה
דמעיקרא לא היתה בת קדושין. וכעת היא בת קדושין ודוק:
ומצאתי בנ"י להגאון מליסא ליישב דברי הרשב"א דבחצי שפחה יכול להשיאה לעבד עברי
ויהי' לו ולדות. והיא תמוה דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובימי רב
יהודה לא נהג כדמוכח גם מגמרא שם גיטין ל"ח דאמרו התם ל"ח לא לעבד וכו' והרי
חזי' לעבד עברי וע"כ כנ"ל ע"כ דבריו תמוהים ובעיקר דברי הרשב"א הנראה סברתו
דכיון שאינו עובד לעולם רק בהפסק לא מקיים בלא"ה לעולם בהם תעבודו כיון שיש
הפסק בנתיים. ובאמת לפי מה דאמרו במנחות צ"ט ע"ב ר' יוסי אומר אפי' סילק את
הישנה שחרית וסידר את החדש ערבית מקיים לפני תמיד (ועיין יומא ז' דמקשה והא
בעי לעייל לבית הכסא והא בעי למינם לענין ציץ ולר"י מנחות צ"ט דמקיים לפני ד'
תמיד מאי מקשה וצ"ל דשם לא קאי לר"י. ודוק) ועיין ספרי בריש בהעלותך דנר מערבי
צריך להדליק תמיד דכתיב להעלות נר תמיד ומש"ה נר מערבי דלק כל היום וצ"ע מהך
דמנחות ואמנם בנר מערבי אין הטעם דכתיב תמיד רק שממנה מדליק וכ"ש היכא דכתיב
לעולם לא איכפת לן אם היא בהפסק. ועיין תשו' הרשב"א סי' ש"ט ח"א ותוי"ט פ"ג
מתמיד. והדבר תלי' במחלוקת מנחות שם. ולמ"ד תמיד היינו שיהי' בהפסק תמיד ה"ה
לעולם בהם תעבודו אף אם ע"י הפסק מקיים העשה אם היא לעולם כך באופן דדברי
הרשב"א תלי' באשלי רברבי ומחלוקת תנאים ול"ק עלי' מגיטין ל"ח דשם ס"ל לגמ'
כר"י דזה מיקרי תמיד: ושוב עיינתי בתשו' הרשב"א סי' ש"ט ומה שהקשה בסופו איך
תולה הך שממנה הי' מדליק ומ"ה צריך להדליק ביום והלא בלא"ה כתיב לפני ד' תמיד
לפמ"ש ממנחות צ"ט הוי תמיד אף אם דולק רק בלילה ומ"ה צריך הטעם שממנה היה
מדליק והוא ישוב נכון ודוק. ועיין תוס' חגיגה כ"ו ע"ב:
(יג) והנני חוזר לדבריו מה שהביא ראי' ממכות דאמרינין אי דשוי' שליח איהי
קמבטלי לה. והקשה דהרי אשל"ע והשליחות בטל לא קשה מידי ולא ידענא מאי קאמר
דהכי אשה עושה עבירה ואין כאן עבירה בזה דהרי איהי מרוצה בקדושין. וגם הוא
אינו עושה עבירה כלל. דהגע ע"ע אם לא תרצה האשה לקחתו שנית אחר הגירושין הכי
יש עלי' עבירה כיון דהעשה לטובתה ואי אמרה ל"ב מי איתא לעשה כלל כמ"ש התוס'.
ואם היא עושה שליח לקדש ליתא לעשה כלל. וזה דקאמרי בגמ' איהי קמבטלי והיינו
דל"ה ביטול כלל ואינו עבירה כלל. וז"ב. ודע דהא דמקשה במכות אי דקידשה איהי
קמבטלה ולאמימר בב"ב דתלוי' וקידש קדושיו קדושין לוקמא בעשה אותו חבירו שליח
וקידשה בע"כ לחבירו. ולאמימר מהני קדושין בע"כ וקמבטל איהו. ודא לכאורה קושי'.
אך י"ל דדוקא במקדשה לנפשה מהני אבל לאחר ל"מ בע"כ לכ"ע דהוי דבר עבירה ואשל"ע
ואפי' לשיטת רש"י דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מהני בעשה שליח. מ"מ זה בבע"ח
שחייב לו אבל בקדושין בע"כ ודאי ל"מ לחבירו דאשל"ע. ומוכח לכאורה דאפי' חבירו
לא צוה לו לעשות עבירה ועשה הוא עבירה ל"מ השליחות והקדושין מיהו בלא"ה ל"ק
מידי דלאמימר דמהני קדושין בע"כ הטעם דתלוי' וזבין והיא נתרצה ע"כ כמו במכר
דזוזי אנסוהו א"כ בהכי ג"כ איהי קא מבטלה כיון שנתרצה אף דהיא צוחה. כמו כל
תלי' וזבין. וז"ב ועיין ברשב"א ריש קדושין מה שכתב לענין ה"א אפילו בע"כ והקשה
מאמימר להנ"ל זה עדיין מיקרי מדעתה. ואכ"מ:

[אשר מאיר שולמן - ארכיון]

המשך ההודעה המקורית (חלק 2/2)

ושוב ראיתי ברמב"ם פסק דאפי' אם קידשה עצמה לאחר לוקה על הגירושין ומשמע דלא
כמ"ש לעיל דהריצוי שלה מהני שלא יהי' עבירה אך דמ"מ לא קיים. אך דל"ה מבטל הוא
אך איהי ורמב"ם פסק קיימו ולא קיימו ומ"ה פסק דלוקה ונמצא דמ"מ עבר עבירה
שנעשה שליח דע"י כן לא יוכל לקיים. ורק דאין לוקין למ"ד דבעי שיבטל. והוא לא
מבטל נהי דמה שנעשה שליח הוא מבטל ע"י כן. גם זולתו בטל העשה מחמתה דהיא אינו
מרוצה לו ומשמע מרמב"ם דאם היא אינה מרוצה לו נמי לוקה אך הוי ספק שמא אח"כ
תתרצה. משא"כ כשנתקדשה. ולפ"ז באמת הוא עשה עבירה. אך אין זה שייכות לאשל"ע
כיון דהיא לא עשתה עבירה כלל וגם המשלח לא עשה עבירה ורק השליח וזה הוי עברת
השליח ובכי הא ל"ש אשל"ע:
(יד) ודע ששמעתי קושי' בשם הגאון מהר"ע איגר בהא דמקשה אי דקטלה קלב"מ ודילמא
היא היתה טריפה ואינו חייב מיתה וחייב מלקות מטעם ביטול עשה. והיא קו' חזקה
ולי נראה לפמ"ש הרמב"ם ממשנה דכתובות דאם היתה האנוסה שני' או אשה שאינה ראוי
לקיימה אפי' מדרבנן אינו בעשה דולו תהי' לאשה. א"כ נסתפקתי בנשא אנוסה ושהה
עמה עשר שנים דלדינא דמתניתין כופין אותו להוציא. אם מותר לגרשה כיון דאינו
ראוי לקיימה. או לא ולדעתי זה תלי' בשני טעמים שכתב המ"ל בה' נערה הל' ה'
דלטעם הראשון והוא טעם הכ"מ שכתב שם דחכמים מצאו סמך מקרא דאשה הראוי' לו א"כ
אם לא הוי ראוי אחר נשואין מותר לגרשה אף דל"ה אינו ראוי רק מדרבנן. ולטעם
שכתב המ"ל דחכמים עוקרין דבר מן התורה בשב ואל תעשה. א"כ לאחר שנשאה שיגרש
אותה הוי בקום ועשה. ואין כח בידינו. ואמנם מלשון הרמב"ם וכן אם נמצא בה דבר
זימה אחר שנשאה. משמע קצת אפי' כיעור וכפירוש הכ"מ הנ"ל וקאי שפיר וכן גם על
שני'. ומשמע דלא כפי' ב' של המ"ל. ולשיטת המ"ל לא יוכל לגרש אונס ע"י עידי
כיעור ובמקום אחר הבאתי ראי' מרש"י מכות ט"ז שכתב שהדירה ופירש"י שמצא לה עון
והתוס' הקשה דשוב מותר לגרש ופשוט בעיני דרש"י מיירי בעידי כיעור. וזה מדרבנן
ובאונס אסור לגרש מצד איסור דרבנן דהוי קום ועשה. ורש"י יסבור כשיטת הרבה
ראשונים והובא בב"י סי' קכ"ח דבכל נדר שדעת רבים דאין לו הפרה היינו דוקא אם
הוא לדבר מצוה. והסברא נכונה מאוד דלדבר רשות ההיתר מצוה דכל הנודר כאלו בנה
במה. ומצוה לשאול ובודאי רבים מסכימים ומ"ה פירש"י כנ"ל והיינו דכיון שיש עדי
כיעור הנדר שלא יהנה ממנה הוי דבר מצוה. ומעתה אם נימא דטעם הראשון של הכ"מ
עיקר יש להסתפק בשהה עמה עשר שנים אם עובר בל"ת כשמגרשה ולו' שישא אחרת עלי'
ואז אין כופין וראוי לקיימה ז"א דכל כמה דהיא גבי' לא יהבי' לי אחריתא דמה"ט
כופין אותה לקבל גט בשהה עמה. וצ"ע דהרי לדעת הרבה פוסקים כופין אותו בשוטים
שיגרש. ומה הדין באנוסה בכה"ג (ומצאתי בכתבי קודש מבני הרב החריף הגדול מ'
אהרן זצ"ל שנסתפק בנשא אנוסה וראתה ג' פעמים מחמת תשמיש אי מהני בדיקת שפופרת
דכל הטעם דבבעל הא' אין בודקין משום שיכול לגרשה ותנשא לשני וכאן אסור לגרשה
וחבל על האי שופרא שאבד מן העולם) ואם כנים אנחנו בדברינו גם בטריפה דאינה
יולדת ולדעת רמב"ם כופין לגרש כמו אילונית שכתב פ' כ"ד מאישות הנושא את
האיילונית וכו' ולא הי' לו בנים ולא אשה אחרת שכופין אותו ומוציא וה"ה לטריפה
שידוע בבירור שהיא טריפה דטריפה אף למ"ד חי' אבל אינה יולדת א"כ הוי אשה שאינה
ראוי לקיימה מדרבנן. ואינו לוקה אם מגרשה. ואם כבר גירשה לא קאי בעשה דכל ימי'
דחכמים עוקרין בשא"ת. ומשמע מרמב"ם פט"ו ופוסקים דמדרבנן לא ישא אשה שאינה בת
בנים אף ביש לו בנים כבר והגם דעדיין ה"מ לאוקמה ביש לו אשה אחרת. דאז ע"כ
נושא אותה בלי ספק מ"מ עכ"פ הרוחנו דבסתמא א"א ללקות בטריפה כיון דמדרבנן אין
רשאי לקיימה ול"ק בעשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל. אמנם מאוד ראוי להסתפק בכ"ז לפי שלא
מצאתי מבואר: ושוב נ"ל ברור דאין יכול לגרש אף בשהה עמה עשר שנים דטעם רמב"ם
הוא משום דאינה ראוי דרבנן מיקרי אינה ראוי מדאורייתא והמ"ל בה' סוטה פ"ב כתב
דאף לרמב"ם דאיסור דרבנן הוי אינו מנוקה מעון מדאורייתא זה היכא שאין לו היתר
אבל במעוברת ומינקת חבירו כיון שיש היתר לא משוה הדרבנן לאינו מניקה
מדאורייתא. וה"ה לענין אינה ראוי דדוקא בשני' שאינה ראוי לקיימה עולמות אבל
בשהה עמה עשר שנים אלו יתנו לו אשה אחרת מותר לקיימה אף באין נותנין לו אשה
אחרת האיסור דרבנן לא משוה לאינה ראוי מדאורייתא ואסור לגרשה. כן נ"ל:
(ושוב ראיתי בעצי אלמוגים סי' ב' אות י"ט שכתב באנס שני' דא"צ ליקח אותה ומ"מ
בנשאה עובר בלאו אם מגרשה דהוה קום ועשה ומתוך כך הקשה דמשכחת מלקות באונס
שגירש באנס שני' ועבר ונשאה דחייב מלקות בעבר וגירשה דהגירושין הוה קום ועשה
וחכמים אין עוקרין דבר מ"ה בקו"ע ואסור להחזירה דבזה חכמים עוקרין בשוא"ת
וביטל העשה וחייב מלקות ולוקמה בגמ' דמכות בהכי ולפענ"ד הדבר ברור דאינו לוקה
אף דמה שיש להקשות על דבריו למה ילקה הרי הוא אנוס בתקנתא דחז"ל דהוא רוצה
להחזירה וחכמים אין מניחין כמ"ש תוס' שבת ד' יש לישב בנקל דכיון דהוא פשע
שגירש באיסור אינו דומה לדברי התוס' כמ"ש במקום אחר מ"מ לדעתי מותר לגרשה
דכיון דחכמים עקרו לדידי' העשה דולא תהי' לאשה אין עליו הל"ת דלא יוכל לשלחה
כמו דאמרינן בר"ה ו' לענין נשים אם הם בב"ת. (ואף דשם הוא איבעי מ"מ בזה
דסמוכי קראי הדבר ברור שהיא כן) ואף אם לא נאמר כן מ"מ נ"ל דהיכא דחכמים עקרו
ד"ת בשוא"ת ואח"כ מסתעף מזה קום ועשה יש כח ביד חכמים לעקור. כדמוכח בתוס'
פסחים ס"ב שהקשו לר"ח איך מביא חולין לעזרה כיון דמדאורייתא פטור [וצ"ע
בקושיתם דהרי ר"ח ס"ל ביבמות דחכמים עוקרין דבר מ"ה בקו"ע] ותי' דכיון דלא
נזרק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר. הרי דכיון דחכמים עקרו בשוא"ת מותר להביא
אחר בקו"ע וכן צ"ל לדברי התוס' יומא ז' ד"ה כיון דיחיד היא עיין שם היטב וה"ה
הכא אף שיש לחלק דשם כיון דאינו יוצא אין לזרוק הדם והוה כנשפך ומ"ה מותר
להביא אחר וקצת יש ראי' להיפך מתוס' שבועות ל' ע"ב ד"ה אבל שכתבו דאף דכבוד
הבריות דוחה בשוא"ת מ"מ כיון שאחר יעבור בקו"ע אח"כ לא מיקרי שוא"ת אבל גם משם
יש לחלק והעיקר ברור דכיון דאסור לדור עמה דרך אישות מותר לגרשה כדמוכח מתוס'
מכות שם שכתבו במצא לה עון מותר לגרשה אף דגם בזה אין מחויב לגרשה לחד שיטה
בתוס' זבחים ב' וה"ה בשני' ואני איני מסופק רק אם נאסרה עליו אחר הנשואין
מדרבנן אבל לא בנאסרה קודם נשואין:
(טו) ואמנם לעיקר קו' הגאון ר"ע הנ"ל הנה הסוגיא במכות קאי לר' יוחנן דס"ל
ביטלו ולא ביטלו. ור"י ס"ל בנדה ד' כ"ד טריפה חי' עיין שם ברש"י ריש הדף.
והתוס' כתבו בסנהדרין ד' ע"ח דאף מ"ד דס"ל טריפה חי' מ"מ הורג טריפה פטור משום
דסופו למות בחולי זו ומשמע מתוס' דל"ה ספק אי חי דאל"כ לא הקשו מידי ועיין
תוס' ע"ז ד' ו' ובמקום אחר ביארנו דמדס"ל טריפה חי' לא דחי בודאי אך דהוי ספק
אי חי' דמ"ד טריפה אינה חי' היא על צד הודאי או הרוב ומ"ד טריפה חי לא דחי
בודאי דאיך נפלגו מן הקצה אל הקצה אך לדידי' הוי ספק ולא מוכרע אי חי אי לא
ומ"מ גרע משאר אדם (וקצת יש להקשות לפ"ז מאי מקשה בריש אלו טריפות למ"ד טריפה
חי מקרא דזאת החי' ודילמא הוא נמי דריש כן החי בודאי תיכול וספק חי' לא תיכול
וגם משמע משם מדבעי ילפותא לכל חד הן למ"ד טריפה אינה חי והן למ"ד טריפה חי
ולא דחי כ"א קרא שלחבירו וקאי אסברת חוץ ומוכח דמ"ד טריפה חי יליף דחי בודאי
ומ"ד טריפה אינה חי י"ל בודאי אינו חי ולזה בעי כ"א קרא וגם משמע הכי מדדריש
ר' ישמעאל זאת החי' תיכול חי' אחרת לא תיכול משמע דחי ומ"ה הוצרך התוס' לומר
בסנהדרין ע"ח הטעם משום דסופו למות מ"מ לדעתי אין הכרע דכל מאן דאית לי' טריפה
חי ס"ל חי בודאי ר"ל דהרבה דס"ל טריפה חי. היינו דהוי ספק אי חי אי לא ומ"ה
ל"מ בדיקה י"ב חודש שמא טריפה יכול לחיות) ואמנם לענין הורג טריפה פטור דשמא
זה היא דאינו יכול לחיות מחמת טריפתו וספק נפשות להקל אבל אלו ידעינן בודאי
דזה יכול לחיות מחמת טריפתו י"ב חודש חייב ההורגו מיתה ואין הכרע לדברי התוס'
ולפי הנ"ל ל"ק קושית הג' ר"ע דליכא למימר משכחת ביטלו לחייב מלקות בהורג טריפה
דכיון דטריפה חי ואך הטעם דהורג טריפה פטור משום ספק נפשות להקל דלא כתוס' אם
כן פטור נמי ממלקות דשמא אדרבה היה יכולה לחיות וחייב מיתה ופטור ממלקות כמו
שכתב הפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק א' אות ב' לענין ממון דפטור בכגון דא כדמוכח
מדברי המג"א סי' רע"ח והארכנו בענין זה במקום אחר וה"ה לענין מלקות שיש לומר
דזה ג"כ הוי כחייבי מיתות שוגגין שפטור ממלקות למסקנת הסוגיא דאלו נערות והן
אמת דלדעת רמב"ם דס"ל חייבי מיתות שוגגין חייב מלקות ה"ה בספק דחייב אבל לדעת
החולקין גם בזה י"ל פטור ושפיר מקשה אי דקטלה דאף בטריפה פטור ממלקות וזה ישוב
נכון לקו' החזקה הנ"ל וכ"ש דמיושב בזה מה שהקשיתי קו' נפלאה לדעת התוס' קדושין
ע"ג דגוסס אין קדושיו קדושין ודוקא בהקדש הוי הקדש עיין שם לתי' אחד א"כ לישני
בשעשאה גוסס ואח"כ הרגה אחר דבמתה מעצמה ודאי חייב מיתה למפרע אך בהרגה אחר
הוא פטור וכתבו תוס' סנהדרין ע"ח דאותו שעשאו גוסס אינו חייב מיתה דהרי חובשין
אותו ומ"מ אינו יכול לקדשה ולוקמא בהכי שעשאה גוסס ואחר הרגה דלענין קדושין
היא ביטל וממיתה פטור ולהנ"ל נכון דהטעם משום ספק שמא לא ימות ומ"מ ממלקות
פטור שמא חייב מיתה ושוב נ"ל דאף אם נימא דפטור מממון בספק נפשות במלקות חייב
ממנ"פ דאם הוא חייב מיתה מותר להכותו כדאיתא סנהדרין פ"ה עיין שם ואם הוא פטור
ממיתה חייב מלקות ודוק:
(טז) ושוב נ"ל בישוב קו' הגאון ר"ע בדרך נכון מאוד הנה בהורג טריפה יש להסתפק
אי חייב מלקות דלא גרע מחובל בחבירו ובודאי אף המכה טרפה חייב דאחיך היא ורק
ביוצא ליהרג אמרינן בסנהדרין ובעירוכין ז' דהכה בו פטור מטעם דעומד הוא לחבול
אבל טריפה ודאי חייב וה"ה כשהרגו הרי הכהו בעודו חי וזה ברור לדעתי ול"ה לאו
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון שאין בו מיתה ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ד ושבת קנ"ד עוד
זאת נ"ל דהורג טריפה חייב לשלם דמי דדוקא משלשים של עבד פטור כדמוכח בגיטין
מ"ג בגמר' אבל דמים משלם דהרי בהגהות אשרי לשור שנגח פסק בהורג אדם מהני תפיסה
ליורשים נגד דמי' דבדמים לא מיפטר רק מטעם קלב"מ ועיין בקצה"ח סי' ת"ו אריכות
נמרץ בזה ולא כדעת הרמב"ם דאין דמים לב"ח ולא תימא דטריפה אין לו דמים דהרי
בריש ערוכין אמרינן מנוול ומוכה שחין אין לו דמים והקשה התוס' הרי מזדבין
לקנסא ותי' דמיירי בטריפה ומשמע דאם ל"ה מנוול ישנו בעירוכין ונידר ונערך דיש
לו דמים ודוקא גוסס אין לו דמים ולא נודר ונערך אבל טריפה נידר ונערך והכי
משמע בגיטין מ"ג דמקשה והא חזי למיקם קמי' ואמת דדעת רמב"ם פ"ו מנזקי ממון
דאין משלם דמים לב"ח אבל לדעתי בטריפה גם הרמב"ם מודה ולהרא"ש ודאי הכין הוא.
וכיון שכן היא א"כ כיון דבין לעולא בין לר"י בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו
לתשלומין כדאיתא בכתובות ואפי' מלקות אחר פטור כדאיתא בח"מ סי' תכ"ד דאפי' חבל
ביום טוב פטור ממלקות דבחובל ממונא משלם מילקי לא לקי לכ"ע א"כ ליכא לאוקמא
שהיתה טריפה דמשלם דמי ליורשים וממונא משלם מילקי לא לקו אף על הגירושין כמו
דאמרינין בגמ' קלב"מ וממילא בחובל ודאי פטור ממלקות כמו שביארנו וזה ישוב נחמד
ונעים ומיושב גם קו' התוס' שהקשה ונוקמא בשוגג ותוס' יסברו דחייבי מיתות
שוגגין חייב מלקות כתחילת הסוגיא בכתובות דפליגא במיתה וממון או מיתה ומלקות
ולהנ"ל לא קשה דאם סובר חייבי מיתות שוגגין חייב מלקות ה"ה ממון וכיון דחייב
לשלם ממון ליורשים אי קטלי' בשוגג הממון פטרו ממלקות. דבחובל ממונא משלם מילקי
לא לקי וז"ב אך לרמב"ם יש חילוק בין ממון ומיתה למלקות ומיתה אבל התוס' אין
סוברים כן וכבר ביארנו זאת ועכ"פ קו' ר"ע מיושב: והנה במ"ש לעיל בהכה טרפה
חייב מלקות יצא כעת לאור ס' מנ"ח וראיתי שם מ' מ"ט שכתב במכה טרפה הכאה פחות
מש"פ וכן מקלל טרפה פטור ממלקות וחילי' מגמ' סנהדרין פ"ה דדרשינן במקוים שבעמך
וממעטינין מי שנגמר דינו וה"ה טרפה שעומד למות ולפענ"ד נראה מדכתב רש"י
בעירוכין ז' טעם דנגמר דינו פטורין מחבלתו משום שעומד להכאה ע"כ לפ"ז בטרפה
חייבין. וגם לפי טעם הגמ' סנהדרין אינו דומה טרפה לנגמר דינו דזה אינו ראוי
להתקיים כלל דאין מענין את דינו וטרפה ראוי להתקיים פחות מי"ב חודש עכ"פ דתימה
לומר דטרפה יגרע לענין קללתו משאר אדם ועוד דא"כ טרפה לא יהי' כשר להעיד אף
למלקות דל"ה בזוממי זוממין ולא משמע כן מש"ך סי' ל"ג שכתב דרק לד"נ פסול אמנם
מ"ש דאף בהורג טרפה חייב מלקות קצת משמע כנגד זה בכתובות ל"ג תד"ה אלא אפשר
והרבה יש לפלפל בזה ולפמ"ש דחייב ממון בהרג טרפה פשיטא דפטור ממלקות דממונא
משלם מילקא לא לקי ודוק [ודע דקלב"מ ל"א רק במיתה ומלקות או ממון ומלקות ולא
במלקות ומלקות כדכתבו תוס' במ"ק דף ב' ע"ב ובתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ז הקשה
בסוגיא דמכות דלוקמא בסירס א"ע דשוב אינו יכול להחזירה וחייב משום ביטל העשה
ותי' כיון דחייב מלקות הוי כאלו נסתרס מאלי' לענין זה ופטור ממלקות לביטול
העשה וליתא דמלקות אינו פוטר מלקות כדכתיבנא] וראוי להסתפק בשנים שהכו אדם
בב"א ומת דאמרינין בסנהדרין ע"ח דפטורין ממיתה אי חייבין לשלם ממון ליורשים
ולדעתי פטורים דהוי כחייבי מיתות שוגגין ועדיף מיני' ועוד יש ללמוד מהיקשא
מתנא דבי חזקי' דמכה בהמה ישלמנה אף שנים שהכו חייבין וה"ה מכה אדם פטור אף
בשנים בב"א והכי מוכח מתוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה לענין כופר מדלא הקשו רק אמאי
השור חייב ולא הקשו אמאי אדם פטור מממון דלא מיפטר רק משום קלב"מ כמ"ש רש"י
ועיין קצה"ח ת"י וע"כ אדם פטור מממון אף שלא הכה רק מקצת נפש הן מפאת דהוי לאו
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הן מתנא דבי חזקי' ובספר ערוך לנר יבמות כ"ה לא כתב כן
ולדעתי נראה כדכתיבנא ובזה מיושב דלא תיקשי בהך דמכות דלוקמא ששנים הרגו ולדעת
המק"ח סי' רס"ו בכל דוכתא שנים שעשאו חייבין רק ממיתה פטור א"כ לענין אונס
שגורש חייב מלקות אף שביטל הוא ועוד אחר וממיתה פטור ולהנ"ל נכון דעדיין פטור
מתנא דבי חזקי':
(יז) וע"ד אשר הקשה ביבמות דף כ"ה אהא דהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא
ומקשה הרי רשע הוא וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה והקשה דממנ"פ אי רשע הוא
דמאמינין אותו שהרג א"כ שפיר תנשא אשתו דבעדות אשה ל"ב לאמת הענין ובשלמא
בפלוני רבעני לרצוני דנהי דמהימן אבל התורה פסלו לעדות ואיך נהרוג על פי'
משא"כ בעדות אשה דל"ב רק לאמת הענין דאפילו עד מפי עד מהני ואינו דומה לדר'
מנשה בר יוסף בגזלן ד"ת פסול לעדות אשה דאין מאמינין לו אבל בהרגתי' אם לא
מהימן ל"ה רשע ואם מאמינין לו הדבר אמת ע"כ ומצאתי שהרגיש בזה בברית אברהם חלק
אה"ע סי' י"ג הנה לפי מה שהוכיח בנוב"י סי' ע"ב בקמא לאה"ע דרב יוסף ע"כ ס"ל
דמאמינין לו על העדות שרבע אותו ורק אין הורגין על פיו דרשע הוא דאס"ד דאין
מאמינין לו שהוא רשע נהי דלא ס"ל פלגינין דיבורא איך ה"א דמשיאין על פיו אף אם
ס"ל גזלן דאורייתא כשר אבל בזה דאין מאמינין לו איך משיאין על פיו ועל כרחך אם
ל"א פלגינין דיבורא ס"ל דנאמן על גוף המעשה ולשיטתי' בודאי הקושיא קשה מאי
מקשה מדר' מנשה שם חשדינין לי' לשקר כמ"ש רש"י בב"ב קנ"ח דסתם גזלן שקרן אבל
בזה דאמר הרגתיו אי לא פלגינין דיבורי' מאמינין לו א"כ שפיר משיאין אשתו ובאמת
כבר הקשה זאת בתשו' גור ארי' למחותני הגאון מבראד על הנוב"י עיין שם ואמנם
לפענ"ד נראה דבאמת אי לא פלגינין דיבורא. אין מאמינין לו על גוף המעשה והסברא
מוכחת כן דאם נאמין לו שהוא גזלן הוא שקרן ג"כ כפי' רש"י בב"ב קנ"ח ואם היא אך
שקרן אין מוכח שהוא גזלן א"כ נתפס הרע במיעוטו ועוד כל דבר מעמידין בחזקתו
ואומרין שעד עתה הי' בחזקתו כמ"ש התוס' חולין י"א דאמרינין השתא נטרפה א"כ
כשאתה מחזיקו בגזלן כבר יצא מחזקתו ואין אדם נאמן על עצמו שיצא בחזקתו
ואמרינין השתא יצא מחזקה שהוא שקרן וע"כ אין מאמינין לו על גוף המעשה ומאי
דקשי' לי' לנוב"י א"כ מאי קאמר וכ"ת שאני עדות אשה איך ה"א דנאמן לעדות אשה
נ"ל דבאמת יש לדקדק לשיטת הפוסקים דע"א נאמן מדאורייתא א"כ מאי קאמר דאקולי בה
רבנן אך הנראה הנה מה שנאמן ע"א הוא מטעם מילתא דעבידי לגלויי וביאר הנוב"י
והתשב"ץ ח"א סי' פ"ב דהטעם דעד מירתת שמא יתברר שקרו ונ"ל דבאומר הרגתיו ל"ש
זה דנאמן מטעם מירתת שיתברר שקרו דיותר טוב לו שיתברר שקרו ואיננו גזלן
משנאמין לו שהוא גזלן וענין מירתת ל"ש בזה אך עכ"ז יש סברא דדייקא ומינסבא ולא
כמ"ש הנוב"י סי' ל"ב דהעד מירתת מטעם דייקא דידה דגם זאת ל"ש בגזלן אך לפי
המובן הפשוט דאנן סמכינין דבודאי האשה דייקא ואף אם נתיר לה האשה לא תשא עד
שתדוק היטב ומעתה אף אם אין מאמינין לו מטעם א"א משים עצמו רשע ויותר מאמינין
שאומר שקר מ"מ אקילי רבנן מטעם דייקא דידה ובודאי נתברר לה אמת הדבר ומקשה א"כ
גם גזלן דאורייתא יהי' מהני לעדות אשה נהי דחיישינין למשקר אבל עכ"ז יהי' נאמן
ע"י מטעם דייקא דידה וזה פשוט בפי' הגמר' דלא כנוב"י ומאי דקאמר ר"י רשע הוא
והתורה אמרה אל תשית ידך היינו דגם רשע הטעם דפסול דחשוד למשקר כדמוכח כולה
סוגיא דיבמות ודסנהדרין ועיין בתוס' דחשיד על העריות הוי כרשע דחמס שחשיד לשקר
בשביל הנאתו עיין שם וכיון דאם אמת שהוא רשע נמי חשיד לשקר אמרינין דהוא שקרן
ולא גזלן כנ"ל וע"כ ל"ק קושיתו:
ובאמת בהך ענינא נ"ל לישב באופן אחר דזה תלי' אי בעינין רשע דחמס דאי בעינין
רשע דחמס מטעם דאם רע לשמים ולא לבריות לא חיישינין שיעיד שקר ויהי' רע לבריות
חזינין דרשע ל"ה פסול הגוף ול"ה כמו קרוב משא"כ למ"ד לא בעינין רשע דחמס ע"כ
טעם דאל תשית ידך משום פסול הגוף כמו קרוב ואלם ודומיהם אף דל"ח למשקר ולפ"ז
רב יוסף דס"ל מהימן דהוי רשע ומ"מ אין נאמן שהרג חבירו ול"א אם נאמין לו שהוא
רשע ע"כ הרג כקושיתו משו' דס"ל רשע פסול מטעם פסול הגוף אף אם אינו משקר ורבא
יסבור כשיטתי' דל"ה פסול הגוף רק משום דמשקר ובזה יש לפלפל הרבה לפ"ז בעדו'
אשה דפסול הגוף לא איכפת לן אך חשש דמשקר דהרי מסל"ת מהני גם בגזלן א"כ לכ"ע
בעי רשע בחמס וכאן אם נימא ממנ"פ שוב קשי' מאי קשי' ממתניתין לר"י וכן כתב
בנ"י פ' זה בורר להדי' דלעדות אשה לכ"ע לא פסול רק רשע דחמס עיין שם ועיין
בר"ה כ"ב ברש"י שכתב דכל הני פסילין משום משקר וטורי אבן הקשה דאנן קיי"ל
כאביי דל"ב רשע דחמס ולהנ"ל ניחא דבעי לאפוקי אם אינו רשע דחמס אף פסולי
דאורייתא כשר לעדות אשה כדברי הנ"י הנ"ל באופן שצ"ע בסוגיא אך בלא"ה כבר כתב
הגאון מליסא בקהלת יעקב סי' י"ז דאין הלכה כנ"י וגם בעדות אשה ל"ב רשע דחמס
והארכתי בתשובה מזה אחת היא מה שאזכור בתוס' שם שכתבו דהא דמקשה במכות נרבע
היינו בנרבע לרצונו ומטעם רשע וצ"ע לפמ"ש המהרי"ט והובא בקצה"ח סי' נ"ב דרשע
לא פסול רק אחר שעבר עבירה ולא בשעת מעשה עבירה כמ"ש התוס' חולין י"ד לענין
שחיטה דבאותו שחיטה עדיין כשר הוא א"כ שם במכות דל"ב הגדה בב"ד רק ראי' ומה
מקשה נרבע יציל והלא לא נעשה פסול רק אחר המעשה ומזה מוכח דלא כסגן הכהן
במהרי"ט ומ"ש בקצה"ח לחלק בין רשע דחמס ל"ש בהך דמכות דהטעם ברשע דחמס שחשיד
לשקר וכיון שיש שני עדים בלא"ה ל"ש חשש שקר ודוק שוב מצאתי בקצה"ח שם הרגיש
בזה בעצמו:
ובאמת לשיטת הסגן הכהן הי' מקום להקשות מאי מקשה בסנהדרין מלוה בריבית דרשע
הוא והרי י"ל דעשה תשובה ואין לומר דבעי תחילתו וסופו בכשרות כשיטת הפוסקים
דבפסול רשעות בעי נמי הכי דלשיטת הסגן הכהן דרשע לא מיפסל רק אחר המעשה א"כ
בשעת ראי' כשר הי' וגם בשעת הגדה עשה תשובה והוי שפיר תחילתו וסופו בכשרות אף
שבנתים פסול וכן יש להקשות בהך דהרגתיו ביבמות וזה הערה גדולה לדבריו אולם
הרבה חולקים עליו ועיין במהרי"ט וקצה"ח סי' נ"ב מה שכתבו בזה ודוק. מיהו
לפענ"ד נראה ברור דבהורג נפש ל"מ תשובה עד שימות ואף דלענין עושה מעשה עמך
אמרינין בסנהדרין פ"ה ביצא ליהרוג כשעשה תשובה מ"מ לענין עדות ל"מ דקרא כתוב
אשר הוא רשע למות ומשמע דהוי רשע עד שימות ועיין בנו"ב קמא סוף סי' ל"ה וביעיר
אזן אות מ' סי' כ' ועיין בנ"י יבמות דמייתי לקרא לענין דאף מ"ד בעי רשע דחמס
בהרגתי ודאי פסול והגו"א יהודה הקשה בתשו' הנ"ל למ"ל לנ"י ת"ל דהוי רע לשמים
ולבריות ולהנ"ל נ"מ מקרא דל"מ תשובה עד שימות ועיין בא"ח סי' קכ"ח ומ"מ משמע
מהפוסקים דהרג בשוגג כשר לעדות אף דגמ' יליף מרשעים יצא רשע על שוגג וקרי' רשע
מ"מ לעדות כשר:
ושוב מצאתי בשבות יעקב ח"ג סי' קמ"ז שכתב דבהרג נפש בשוגג כשר לעדות וראי'
ממשנה דמכות ומה דאמרינין במכות ד' י' מרשעים יצא רשע על הורג נפש בשוגג הוא
רק דרש בעלמא דבאמת לא מיקרי רשע אולם מה שכתב עוד שם דבהרג במזיד ועשה תשובה
כשר לעדות דלא כמ"ש לעיל לדבריו קשה הקושיא שהקשיתי על שיטת סגן הכהן אמנם
לדעתי נראה דגם השב"י ל"ק רק בהורג נפש בלא התראה אבל אם באמת חייב מיתה אין
שום סברא להכשירו לעדות אף שעשה תשובה ושוב מצאתי בשושנת העמקים סוף כלל ו'
כדברי עיין שם שהאריך: ידידו ד"ש באהבה,
יצחק שמעלקיש האבדק"ק הנ"ל
בשולי המכתב עיין ברכות מ"ז בעובדא דר"א ששחרר עבדו והשלימו לי' דמקשה ממשחרר
לעבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני ומקשה מה"ב היא מצוה דרבים שאני ואולם בגיטין
ל"ח איתא ג"כ עובדא הנ"ל ולא מקשה מה"ב היא ותמהו רבים ע"ז ונ"ל לישב דהנה
נסתפקתי במפקיר כל נכסיו והי' בהן עבדים דדינא דעבדים קנו עצמם ב"ח אי ג"כ
עובר בעשה אי לא. ולכאורה הבאתי ראי' מדיוצאין בדמאי מטעם דאי בעי מפקיר
לנכסי' ואס"ד דעובר בעשה אם הי' עבדים אמאי נקט סתמא דיוצאין והרי משכחת לה
בהי' עבדים בנכסיו דל"מ מפקיר דיעבור בעשה וע"כ דאינו עובר מיהו יש לדחות דמצי
מפקיר נכסיו חוץ מעבדים ומ"מ הוי עני דאין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי
תשמישו כדאיתא במשנה דפיאה עיין ב"ק ז'. ועיין כתובות ס"ז וה"ה עבדים [ולמ"ש
הברטנורא דדוקא בלקט וכו' נוטל צ"ע אי מותר לאכול דמאי אם יש לו כלי תשמיש שוה
הרבה] ולדינא נ"ל הנה למ"ש בנתיבות סי' צ"ז דמותר למשכן בשביל חוב ופקדון ביחד
ואינו עובר בלאו הואיל שמכוין בשביל דבר האסור ודבר המותר ה"ה להפקיר כל נכסיו
רשאי כיון דעביד דבר האסור ודבר המותר ומכוין לזה אמנם לעיל חלקתי עלי' [עיין
בש"ה ס' ז' באריכות] ולכן הנראה דאם הפקיר כל נכסיו ואין עושה כן בשביל העבד
מותר הרי זה דומה קצת לפורש מצודה לצורך דגים טמאים דאסור משא"כ בפורש מצודה
לצורך דגים טהורים אף דיודע שיהי' ג"כ דגים טמאים מותר וה"ה במפקיר נכסיו אף
שיודע שהעבד יצא לחירות מותר. וכש"כ להר"ן דס"ל דעיקר האיסור הוא משום לא תחנם
ואם אינו עושה בשביל העבד מותר כש"כ דמותר להפקיר נכסיו אם אין כונתו בשביל
העבד. והנה הר"ן כתב דעיקר האיסור הוא משום לא תחנם והיכא דעושה לטובת עצמו
אין כאן איסור והוי כלוקח דמים. ובאמת כעין סברת הר"ן נמצא בתוס' ע"ז כ' ד"ה
ר"י שכתבו דאם עושה מפני דרכי שלום אין עובר משום לא תחנם דדרכי שלום אין זה
מתנת חנם עיין שם והמג"א סי' צ' תמה על הר"ן ז"ל מהא דמקשה בברכות והא מה"ב
היא ולהר"ן אין כאן עברה וע"כ דלא כהר"ן והטעם דנהי שיש סברא לומר טעמא דקרא
משום לא תתן לו חני' מ"מ אנן לא דרשינן טעמא דקרא לקולא ואסור לשחררו אף לטובת
עצמו דאינו דומה למכירה (ועוד דברי הר"ן צ"ע דאנן פסקינין כרבנן בב"ק פ"ח דעבד
בכלל אחיך ובגיטין י"ב איתא שמצוה לזונו ול"ש עלי' איסור לא תחנם) אמנם להפקיר
כל נכסי' וכונתו שיוכל לצרף העבד לתפלה לדעתי מותר דבשלמא אי משחרר העבד לבד
נהי דהכונה לצרכו התורה אסרה השחרור יהי' הכונה מה שיהי' משא"כ במפקיר כל
נכסיו גוף ההפקר מכל נכסיו מותר ונהי דאם כונתו אך בשביל העבד אסור אבל אם
כונתו לטובתו לא בשביל העבד מותר ולפ"ז כשהקשה בגיטין אר"א ממשחרר עבדו וקשיא
דלמא ר"א שחרר עבדו ע"י שהפקיר כל נכסיו ובזה אין אסור אך למה דס"ד שעושה אך
בשביל העבד גם זה אסור ולכן הקשה ומשני מצוה שאני הכונה דכיון דאינו עושה
בשביל העבד רק לצורך מצוה אינו עושה איסור בשהפקיר כל נכסי' ומיירי כה"ג ולכן
לא הקשה מה"ב הוא דבמפקיר כל נכסיו אין כאן עבירה אמנם בברכות דמשני בתחלה תרי
הוי שחרר חד ונפיק בחד ומקשה ממשחרר דעובר בעשה ומשני מצוה שאני וע"כ ר"א לא
הפקיר כל נכסיו דהרי צירף חד והאחד שחרר בפירוש שפיר מקשה מה"ב היא דבשחרור אף
בעושה לצורך עצמו נמי עבירה הוא ודוק. ובפשיטות י"ל דבגיטין הגי' דר"י אמר
שמואל ס"ל משחרר עבדו עובר בעשה ולדידי' מקשה מר"א שפיר משני מצוה שאני והיינו
שר"א הפקיר כל נכסיו כדכתיבנא דהרי שמואל ס"ל המפקיר עבדו יצא לחרות ואף אם
נאמר דשחרור בפירוש בלא הפקר ל"מ להקשות מה"ב היא דהתוס' כתבו דהיכא דהמצוה
יכולה להיות בלי עבירה ל"ש מה"ב וכאן יכול להיות בלי עבירה רק ע"י הפקר כנ"ל
משא"כ בברכות הגי' ר' יהודה לבד והוא בעל מימרא דמשחרר עבדו ועלי' מקשה
ולדידי' לא שמעינין דמפקיר עבדו א"צ ג"ש ולדידי' המצוה אינה יכולה להיות בלי
עבירה שפיר מקשה מה"ב מיהו לומר דר"א עשה עבירה אף דל"ש מה"ב לא נהירא לי וזה
צ"ע גם על הנוב"י קמא בסוף הספר ודוק:
ודע דכעין הספק שנסתפקתי במפקיר כל נכסיו אי עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו
נסתפקתי בהקדיש כל נכסיו לבדק הבית והי' בהם תמימים אי עובר בעשה דמתפיס
תמימין לבד"ה או בל"ת למ"ד דהוא בל"ת וקצת ראי' דאינו עובר מדהקשה בגמ' תמורה
למ"ד כמדארל"ת אעל"מ מהך דמתפיס תמימין דאם עשה עשה ולישני דהקדיש כל נכסיו
ודעת הפוסקים דמקנה דשלב"ל עם דבר שב"ל קנה ה"ה לדעתי בהקדיש כל נכסיו לבדק
הבית קנה הקדש משום מיגו ולא פלגינין דיבורי' [הגם שלא מצאתי עדן הדבר מבואר
אי לענין כמדארל"ת נמי דינא הכי] ולישני דמיירי בהכי וע"כ מוכח דבכה"ג אינו
עובר כלל ובברייתא קתני דעובר וע"כ לא מיירי בהכי עוד ראי' ממשנה דשקלים
במקדיש נכסים והי' בהם בהמות דהדמים יפלו לבד"ה ואס"ד דעובר בלאו נימא דכונתו
הי' למזבח דחזקה ל"ש היתרא וע"כ דאינו עובר בלאו מיהו עדיין קשה למאן דס"ל
בירושלמי דפלוגתת ר"א ור"י קאי במקדיש עדרו ויש לעיין בכ"ז אולי אזכה לבאר
במקום אחר ועיין עוד בגיטין ט' באומר כל נכסי לפלוני עבדי ודוק:
הג"ה לעיל אות ו' הגהתי בדברי רשב"א שבת צ"א זר וכתבתי דחולק על הרמב"ם וס"ל
גם זר שאכל תרומה טמאה אינו במיתה וכעת ראיתי בחידושי רמב"ן מביא שם להדי' כן
בשם ר"ש והוא חולק עליו וס"ל כרמב"ם. והנה מה שהוכיח בשעה"מ פי"ז מא"ב כרמב"ם
מדחייב חומש אתרומה טמאה יש לדחות דהרי בסיכה נמי חייב חומש וכתבו תוס' ישנים
יומא ע"ז דהיא מדרבנן ואמנם לרש"י דסיכה כשתי' מדאורייתא חייב חומש מדאורייתא
אף דבודאי אין חייבין מיתה אסיכה. והנה מתוס' שבת צ"א נמי משמע דס"ל כרשב"א
מדהקשו מה בין כזית לחצי זית דהרי בתרומה טמאה אינו אלא עשה וח"ש נמי אסור מ"ה
ואם בזר חייב מיתה הרי שני ושני ולא הוצרכו לתרץ דזית חשוב ללקות עלי' בכ"מ
דהרי הנה יש חילוק וע"כ יחלקו על הרמב"ם והנה הרב החריף ובקי מ' יצחק צבי
העמרלינג נ"י מפ"ק הקשה על שיטה זו אמאי טבל ותרומה מאכילין טבל לחד מ"ד ולחד
מ"ד תרומה דהוי במיתה במי שאחזו בולמס ויטמא הטבל דל"ה רק איסור דרבנן לדעת
הר"ש פ"ג מ"ג דחלה בשם ירושלמי דלטמא טבל אינו אסור מ"ה ואח"כ יפריש תרומה
ותרומה טמאה אינו אלא עשה ולישב זה נ"ל דאין לעבור על איסור דרבנן להקל מעל
החולה כיון דגם אח"כ יהי' בעשה ולפ"ז נ"ל דהא דמוקי בגמ' ל"צ בשבת קאי רק
אדברי רבה דאיהו הא קמ"ל אבל פלוגתא דב"ת ורבנן רק בחול מיירי דבשבת גם ב"ת
מודה דאין לנו לעשות איסר קל דהגבהת תרומה בשבת להקל האיסור על החולה ויהי'
בזה מיושב קושית מהרש"א אמאי לא מוקי בגמ' לקמן דרבי וראב"ש בפלוגתת ב"ת ורבנן
פליגי דהרי התם בשבת מיירי ופשיטא דאין להקל האיסור ע"י שנעשה איסור קל אפי'
לב"ת ואמנם גם לפי קושית מהרשא יש לחלק בין איסורי שבת דהותרו אצל פ"נ ומש"ה
ס"ל לב"ת דמפרישין ע"י איסור קל להקל האיסור משא"כ איסור אחר דדחוי הוא ועוד
נ"ל דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אסור לטמאות מ"ה למעיין בר"ש בטעם
ירושלמי הואיל ואין אתה יכול ליתן לכהן בכהונתו ומ"ד כמי שהורמו דמי יכול ליתן
לכהן טבל והוא זוכה בתרומה שבה כדאיתא בחולין ק"ל וז"ב. והנה בכל זה דברי תוס'
שבת צ"א תמוהים בעיני דהרי משמע מתוס' חולין ק"א ד"ה בנטמא דס"ל דלא כרמב"ם
דאף נטמא הגוף קודם מ"מ תרומה טמאה אינה במיתה ורק תוס' ס"ל דוקא בנטמא תרומה
קודם וקרא קמ"ל הכא דאין איסור חל על איסור עיין שם א"כ ליכא למימר דזר אינו
חייב מיתה בתרומה טמאה דכבר נאסר עלי' במיתה וע"כ צ"ע בשיטת התוס' ור"ש שהביא
הרשב"א ע"כ ס"ל כרמב"ם דכהן פטור ממיתה בתרומה טמאה אף בנטמא הגוף קודם מקרא
דומתו בו כי יחללוהו ולכן ס"ל גם בזר הכי ודוק. ועיין עוד תוס' יבמות צ' ד"ה
אכל תרומה טמאה ומשמע דאתרומה טמאה הקשו לרנב"ה ולמ"ש ל"ק קו' דאתרומה טמאה
אינו חייב מיתה אך אתרומה טהורה הקשו ודוק:
ודרך אגב ראיתי במאירי שבת צ"א שפירש דברי הגמ' שם מיגו דמצטרף לענין טומאה
היינו מדחייב משום מטמא תרומה עיין שם שכתב הואיל שמחייב אזריקה כ"ש מטמאה
מדכתיב משמרת תרומתי וכן אמרו בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה שלא תטמא
בנגיעתה ואין הפרש בין טמא שמטמאה בנגיעה בין טהור שזרק לבית טמא והענין היא
הואיל שמועיל צירופו לחייבו משום מטמא תרומה בידים ע"כ חייב משום שבת עיין שם
הנה נראה מדבריו שחייב מלקות במטמא תרומה והוא יפרש דברי הגמ' מכות דס"ל לר"י
בכל קודש לא תגע לנוגע תרומה כפשטי' ולא כמו שפירשו התוס' שם דקאי לענין לאסור
התרומה עיין שם. והנה בתוס' זבחים ג' ע"ב ד"ה ה"ג נמי מבואר דלא כדבריהם במכות
רק דלר"י לוקה בנגיעת תרומה [ושוב מצאתי כן במ"ל פי"ב מהל' תרומות] ובדברי
הריטב"א בשבת נמי משמע קצת כשיטת המאירי. והנה קשה לי לדבריו מה מייתי בשבת
ראי' משתי הלחם דשיעורו כגרוגרת ול"א מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית
שם אינו חייב על מה שהוציא ול"ה מיגו רק משום שיחייב אח"כ כשיאכל ל"א מיגו
משא"כ הכא בטומאה אמרינין מיגו דחייב משום מטמא תרומה חייב משום שבת ומיגו כזה
ודאי אמרינין עוד קשי' איך ילפינין לחייב מלקות בזרק לבית טמא מדמחייב בטמא
שנגע ודילמא דוקא טמא שנגע חייב כמו שחייב טמא אביאת מקדש ועוד אס"ד דגם במטמא
תרומה בדבר אחר נמי חייב מלקות למ"ל קרא דמשמרת תרומתי לר"י ות"ל מלאו דבכל
קודש לא תגע על כן נ"ל דאף לר"י דוקא טמא שנגע חייב ולא בזרק לבית טמא ול"ה רק
איסור תורה ושפיר מקשה בשבת דגם להוציא שתי הלחם יש איסור תורה להפסיד קדשים
והמאירי ל"ד נקט דחייב רק דעביד איסור תור' והנ' הרב החריף ובקי מ' מענדל
אבענד נ"י מפ"ק הקשה לשיטה זו דחייב מלקות במטמא תרומה למה חייב במטמא תרומה
לשלם במשנה דגיטין והרי חייבי מלקות שוגגין פטור לר"ל והשבתי לו דר"ל כשיטתי'
דבכל קודש לא תגע לא קאי אתרומה רק אבשר קודש ולר"י לשיטתו ל"ק דהוא ס"ל חייבי
מלקות בלא אתרו חייב בתשלומין וזה נכון אמנם לפמ"ש לעיל דלכ"ע במטמא בדבר אחר
אינו חייב מלקות בלא"ה ל"ק והרבה יש לדבר בכ"ז:

אשר מאיר שולמן

עריכה תורנית

052-712-7266

[email protected]