ספר דעת חכמה ומוסר

[אליהו ברדנשטיין - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 24/05/2024 00:25

מה הכוונה בציון הבא:
דעת חכמה ומוסר (חלק א דף לא)
ואם מישהו יכול לשלוח לי את זה.

[אשר מאיר שולמן - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 24/05/2024 00:47

[image: image.png]

[אליהו ברדנשטיין - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 24/05/2024 01:06

התגובה של אליהו ברדנשטיין בוצעה דרך Gmail
https://www.google.com/gmail/about/?utm_source=gmail-in-product&utm_medium=et&utm_campaign=emojireactionemail#app

קבצים מצורפים:

• file-0

[אליהו עבוד - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 24/05/2024 01:52

מהספר הפליא עצה:
כשמציינים את שם הספר, יש להקפיד לכותבו בצורה מדויקת, כדי להקל על הלומדים
שירצו לעיין במקור, שיוכלו למוצאו בקלות. ולענ"ד עדיף לציינו בנוסח שבו הוא
מופיע ברשימת הספרים בתוכנת "אוצר-החכמה".
לדוגמה: ישנו ספר של שיחות ר' ירוחם ממיר, ושמו: "ספר חבר מאמרים - דעת חכמה
ומוסר". והנה, רבים מציינים לספר הזה, בשם: "ספר חבר מאמרים", או: "חבר
מאמרים". אולם כשמקישים שם זה בשורת החיפוש ('חפש שם ספר') באוצר החכמה, הספר
אינו מופיע (ואפילו בהקשת השם המלא: 'ספר חבר מאמרים - דעת חכמה ומוסר').
אשר-על-כן, מחבר-ספר המציין לספר זה, עדיף שיציינו בשם: "דעת חכמה ומוסר", וכך
יקל על הרוצים למוצאו ולעיין בו באוצה"ח.

[אליהו ברדנשטיין - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 24/05/2024 02:21

ישר כח גדול לכל הנרתמים לסייע, שכרם כפול מן השמים!

[אהד - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 02/06/2024 11:57

באדם ישנה מדה כל כך גדולה של רשעות, אי - הרגשה בצער זולתו מבהיל כל כך, עד
שאמרו חז"ל (אבות פ"ג) "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו
חיים בלעו", ולא אמרו חז"ל שהיו הורגים איש את אחיו, אלא שהיו בולעים זה את זה
בעודם חיים, והוא ממש כחי' טורפת הדורסת ואוכלת בעוד שטרפה מפרפר וצועק בשארית
כחותיו; והאדם בראותו תמונה נוראה כזו פלצות תאחזנו, אבל החי' אינה מזדעזעת
מזה כלום, אלא להפך, כאשר ירבה זה לצעוק מתוך יסורים, כן יגדל כעסה ותוסיף
לטרפו ביתר שאת, משום שהיא אינה מרגישה ואין לה ידיעה כל דהו מצער זולתה, וזהו
אפיו וגדרו של טורף; ואמרו חז"ל שהאדם שאינו חש בצער חבירו, מדרגתו וטבעו הוא
אפיו של אותו טורף, עד שיוכל לבלע חבירו חיים. וזהו שהגדירו לרשעים בשם "חיתו
יער", דאותם שאינם מרגישים בצער זולתם דומים ממש לחיות יער הנכונים לבלוע טרפם
חיים. ויוצא מזה דבר מבהיל מאד, דכשאדם עובר אצל חולה ורואה ביסוריו, ואפי'
נאנח גם כן, אבל אם אין היסורים עושים עליו הרושם הדרוש, שהולך הוא בלב שלם
לדרכו, יכול הוא גם להרגו, דמכיון שאינו נושא בעול אתו ניתן לומר עליו שביכלתו
להרגו גם כן.
ומזה יצא לנו ביאור במאמרם ז"ל: "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו"
(שבת ק"ה). והוא לפי מה שנתבאר לנו במק"א שענינו של הספד הוא נושא בעול עם
חבירו, ושם נתבאר שזהו באמת כל ענין אבילות - שלכאורה אין לו מקום לפי תורתנו
הקדושה -, והוא ענין השתתפות בצערו של המת שהוא נמצא במצב של דין ואין שיעור
לצערו ופחדו, ומוטל חיוב זה על קרוביו, כל אחד לפי מדת חיובו, להשתתף בצערו.
ואמרו חז"ל שמי שאינו משתתף בצערו של החכם, שמתעצל בהספדו, אם כן אין לו שום
הרגש בצער החכם, והעריכו חז"ל תכונותיו המושחתות עד ש"ראוי לקוברו בחייו". ולא
אמרו עונש מיתה סתם, דחז"ל רצו לגלות לנו גודל רשעותו של זה, שביכלתו הי'
לבלעו חיים, בגדר מה שאמרו "איש את רעהו חיים בלעו".
והרבה ביאורים נאמרו במאמר זה, אבל פי' זה אי אפשר לאמרו בלי לימוד המוסר. בנו
של אדמו"ר זצ"ל הי' אומר: כשאדם מבקש ביאור בדברי חז"ל, אם מוצא הוא ביאור
נכון מוטב, ואם לאו יבקש בתוך עצמו פשר דבריהם, שהמפרש הכי טוב על תורה הוא
האדם עצמו.
ואחרי דברים אלו נוכל להתבונן כמה גדולים דברי חכמים, וכמה סודות מכילים אפי'
דברי השיחת חולין שלהם. מעשה שקרה אסון ביהודי כפרי שפגעו רעם בתוך ביתו
ונהרג, ובבית אדמו"ר זצ"ל הכירו את האיש הנ"ל, וכשנודע המקרה לבנו זצ"ל הי'
נדכא ונפעם עד למאד, ובישבו אצל השלחן במעמד כמה מתלמידיו אמר, שמי שאינו
מתרגש ונדכא מתוך ידיעה זו מובטח לו שהי' ביכלתו להרגו גם בידים. ולפמשנ"ת
נבין כמה עמוקים דבריו, ואיזו ענינים נשגבים כלולים בהם.