תאריך ההודעה המקורית: 28/03/2023 10:56
(הדברים הבאים נשלחו לילד בכיתה ח' ששאל איך מותר להניח את השולחנות הפוכים
אחד על השני)
סימן יא
לשבת על שולחן
כשילד יושב או עומד על שולחן גוערים בו לרדת משום ש"שולחן דומה למזבח". ויש
לברר, מה גדר האיסור בזה? האם אסור להניח עליו דברי חול, או להניח שולחנות
הפוכים אחד על השני וכיוצ"ב?
תשובה
א) עצם הענין שלא לעמוד וכיוצ"ב על שולחן, מבואר כבר בדברי הראשונים, וכך כותב
רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתק"כ): "ילד אחד עמד לפסוע על השלחן שאביו
היה משים תדיר ספריו עליו ולא יחדו רק לספרים לבד, וגם כשרצה לאכול עליו לחם
ובכל יום ספרים עליו, ולקח הספרים מעליו עד שאכל, ועמד הילד על השלחן וירד
ונחתך כף רגלו בסכין, אמר האב פשעי גרם שהנחתי לבני לפסוע על השלחן שהיו עליו
ספרים".
משמעות הלשון היא שמדובר על שולחן שמיוחד אך ורק לשימוש של ספרי קודש, וזה
השימוש הקבוע שלו.
ובספר יוסף אומץ (סי' סד) למד מדברי הספר חסידים (צ"ב כיצד) לאסור גם בשולחן
שמיועד לאכילה, וז"ל: "ואסור להושיב או להעמיד התינוק על הסטנדר שמשימין עליו
מחזורים ותפילות שמיוחד לקדושה וכו'. ואפילו על השולחן שאוכלין עליו כתב בספר
חסידים שאסור".
טעם האיסור -כפי שנראה לכאורה- הוא משום הנהגה של כבוד שצריך לנהוג בשולחן
שמיועד לספרים או לאכילה.
ב) ויש להבין: בשולחן שמיועד לספרים מובן שהוא תשמיש למצוה חשובה של לימוד
תורה. אבל בשולחן שמיועד לאכילה, איזה תשמיש חשוב וקדוש הוא משמש שבגללו צריך
לנהוג בו כבוד.
ומצינו כמה סיבות לחשיבות של שולחן המיועד לאכילה, והסיבה הראשונה היא שאכילה
של יהודי היא פעולה חשובה מאוד, שהיא נותנת לו כח לעבודת ה'. ולכן גם השולחן
שעושה עליו את פעולת האכילה מקבל חשיבות של תשמיש למצוה חשובה כזו.
וכמו שכתב המשנה ברורה. דהנה, כתב הרמ"א (סי' קסז סעיף ה) "מצוה להניח על כל
שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך
תקריב מלח". וביאר המשנה ברורה (ס"ק לא) "האכילה כקרבן - שאדם אוכל לחזק
כוחותיו, ועל ידי זה יהיה בריא וחזק לעבודת ה'".
ג) חשיבות נוספת יש לשולחן, שהוא מקום שבו מקיימים מצוה חשובה ביותר של נתינת
ארוחות לעניים, וכפי שאומרת הגמרא במסכת ברכות (נה ע"א) "כל זמן שבית המקדש
קיים מזבח מכפר על ישראל, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו", ומבארת הגמרא שמעלת
השולחן היא משום שלפעמים מגיעים עניים והוא נותן להם מהאוכל שלו. וכן אמרו
בגמרא חגיגה (כז ע"א) "שולחנו של אדם מכפר עליו", ומבאר רש"י כיון שמקיים בו
מצוות הכנסת אורחים.
הבן יהוידע (ברכות נה ע"א) מוסיף, שגם מי שלא נותן ארוחה לעניים, אבל עצם מה
שאכול את הסעודה ברוגע (ולא ממהר לגמור את האוכל) על דעת שאם יבואו אורחים יתן
להם משלו, זה כבר 'מחשבה טובה' שמכפרת לאדם ונחשבת למצוה.
ד) בנוסף, מצינו במשנה באבות (ג, ג) "שלשה שישבו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי
תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא". וזהו לשון מיוחד, שהשולחן שאוכלים
עליו נחשב "שולחנו של הקב"ה".
ה) והדין לנהוג כבוד בשולחן שאוכלים עליו, מוזכר בשו"ע (סי' קע סעיף יז) "לא
ישתה כוס ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו". וביאר
המשנ"ב (ס"ק לח) בשם הלבוש: "שאין זה דרך כבוד להניח על השלחן כוס ריקם".
(היום לא נהגו בזה, כמו שהעיר הערוה"ש שם סעיף טז, וכנראה משום שכיום לא נחשב
לבזיון להניח כוס ריק על שולחן).
וכמו כן יש ללמוד על החובה לנהוג כבוד בשולחן שאוכלים עליו, מדברי המגן אברהם
(סי' קסז ס"ק יג) שכתב, "השולחן דומה למזבח - ולכן אסור להרוג כינה על השלחן".
ומקור דבריו בספר חסידים (סי' קב) "ואסור להרוג כינה על שלחן שאוכלים עליו,
וההורג עליו כאילו הורג על המזבח, כי השלחן הוא המזבח שנאמר (יחזקאל מ"א
כ"ב) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת ברהמ"ז
משום שנאמר (שמות כ' כ"ה) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה".
ו) עלה בידינו שיש חשיבות לשולחן שאוכלים עליו (והוא נחשב כ'מזבח'), מכמה
טעמים: א. משום שאוכלים בו כדי שיהיה כח לעבודת ה', ב. משום שמקיימים עליו
מצוות צדקה ו'הכנסת אורחים', ג. משום שאומרים עליו דברי תורה.
וכמו כן, פשוט וברור שיש חשיבות לשולחן שלומדים עליו, וזה מחמת עצם זה שלומדים
והוא מיועד להניח עליו ספרים.
ומחמת החשיבות הזו יש דין לנהוג כבוד בשולחן ולא לבזות אותו, כדי לא לגרום
כעין 'ביזוי מצוה'.
ואולם, בכל המקורות שהבאנו לא התבאר אם האיסור לבזות את השולחן הוא רק בשעה
שלומדים ואוכלים עליו, או גם בשעה שלא לומדים ולא אוכלים עליו. אך הסברא אומרת
שהאיסור קיים תמיד, גם בזמן שלא לומדים או אוכלים. משום שעצם החפצא של השולחן
(כשהוא "מיועד" ללימוד או אכילה) מקבל חשיבות וראוי לכבוד.
ז) ומעתה יש לברר מה נכלל באיסור זה של 'מנהג בזיון בשולחן'.
ונראה שהכלל בזה הוא שכל "שימוש שרגילים לעשות" אינו נחשב ביזוי, ואפילו אם
במקום אחר היה נחשב כביזוי, אך במקרה שזה השימוש של החפץ, אין כאן ביזוי כלל.
וראיה פשוטה לזה, שהרי על המזבח היו הולכים ברגליים יחפות, ואילו היום טוענים
שאסור ללכת על שולחן כי דומה למזבח. והרי על המזבח עצמו היו הולכים! אלא שכל
מקום הביזוי נחשב לפי עניינו.
ובזה מובן שכל "שימוש שרגילים לעשות", ו"השולחן מיועד לזה", כמו למשל הנחת
חפצים מכל הסוגים והמינים, להשען עליו, לסדרו בערימה הפוך, ועוד ועוד, הכל
מותר ואינו נחשב כלל בגדר "בזיון". כי "בזיון" זה רק במקרה שלא רגילים להשתמש
בשולחן לשימוש הזה.
ובזה נבין מה שלפעמים נוהגים לעשות לרבנים בעצרות חיזוק וכדומה בימה גדולה
שעשויה משולחנות צמודים. ולכאורה איך הרבנים הולכים על השולחנות? אלא שכאשר
מעמידים את השולחנות בצורה של 'בימה', אין ביזוי בהליכה עליהם.
ח) דוגמא ליסוד זה, מצינו גם בהלכות מעקה.
כתב השבולי הלקט (חנוכה סי' קפה), כמו שאסור להשתמש בנרות חנוכה לתשמיש בזוי,
כך אסור להשתמש במעקה לתשמיש בזוי. - "מינה שמעינן לשאר מצות כמו מעקה או
ציצית וסוכה* שאסור להשתמש בהן דרך בזיון לדרוס עליהן*".
והקשו האחרונים לפי זה, איך נוהגים לתלות כביסה על המעקה, או להניח עליו מטריה
וכיוצ"ב, והרי אסור לבזות את המעקה.
ונראה דודאי אסור לבזות 'מעקה' (לדעת השבלי הלקט), אלא שלא כתוב מה מוגדר
ונחשב "בזיון". ולכן ברור שכל שימוש שרגילים לעשות והמעקה "מיועד" לזה, אין בו
'בזיון' כלל.
וזה דומה מאוד לנידו"ד, שהגדר בביזוי של שולחן הוא כמו במעקה, שמה שמיועד לו
אינו נחשב ביזוי, ורק שימוש חריג ומוזר שאינו מיועד אליו, הוא זה שאסור מטעם
ביזוי.
