אם ירדתי לסוף דעת השואל כוונתו לשנות את ה'בחירה' הראשונה כדי שלא תהיה שווה
לשנייה.
אולם לענ"ד נכון לשנות דוקא את השנייה מאחר ש'בחירה' מתאימה להיות כללית
לאופנים שהאדם בוחר.
ועל כן כדי להשיב על השאלה יש לשואל לפרט את מהות האופן שמוגדר כבחירה.
מאת: [email protected]
לעומת זאת אני עובד עם מכון במכון שבו כל חומר עובר 3/4 ידיים לפחות..
מאת: [email protected]
לענ"ד ההגדרה של חז"ל 'חזקה על חבר שאינו מוציא דבר *מתוקן *מתחת ידו'
תקפה/אמורה להיות תקפה גם כאן, אלא א"כ נאמר בפירוש שמשיקולים שונים הוחלט
שהקצב חשוב יותר מהדיוק ביחס לשלב עריכה כלשהו.
למשל יהיה מי שיגדיר שבעריכה הראשונית לא חשוב לדקדק בניסוח אלא רק בתוכן כיון
שממילא יבואו עורכים אחרים ויעצבו את הניסוח. מאידך יבוא אחר ויאמר שלשיטתו
העורך הראשי צריך להוציא מוצר מוגמר והאחרים עושים רק גימורים...
לסיכום: צריך לעשות את העריכה באופן הטוב ביותר *שנדרש. *ובפרט בדברי תורה
שהינם מלאכת שמיים.
ברכה והצלחה!
מאת: [email protected]
לאשר בשם ישראל יכונה לעזוב מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים כ"ש לגדולי
ישראל שיעזבו קבלת נביאהם וכו' אל יהי בעיני מר הרב הזה קל שהוא היה גדול
בדורו גדול בתלמוד וגדול בדברי הזוהר וגדול בתכונה והוא היה אומר ספרי הרמב"ם
הם נפשו ורוחו. אלא שהרב דבר בחידושי חכמת התכונה שחדשו התוכנים האחרונים ע"י
כלים שעשו שהתוכנים הראשונים היו מביטים בגלגלים ובמזלות לפי ראות עיניהם.
והתוכנים האחרונים עשו להם מראות שמביטים בהם בגלגלים ובמזלות וע"י המראות
השיגו לראות מה שלא היו רואים הראשונים עד שהשיגו שמה שהראשונים אומרים שהמזל
אין לו תנועה כלל. האחרונים השיגו וראו שהמזלות יש להם תנועה בפני עצמן מלבד
תנועת הגלגל שהמזלות יש להם גלגלים קטנים שקבועים בגלגל הגדול וע"י אותם
גלגלים קטנים הם מתנועעים תנועה אחרת מלבד תנועת הגלגל הגדול. וכתב ובזה פסלו
התוכנים האחרונים את דברי התוכנים הראשונים. ועל זה אמר שכיון שחכמי ישראל היו
מקובלים מנביאיהם אף על גב דמסיבת הגלות נשתכחה קבלתם וחזרו ללכת אחר העיון הא
מיהא אותו מעט זכרון שנשאר בדעתם אין להם להניחו. מזה ידין מר זכות. וגם
הרמב"ם ז"ל אעפ"י שכתב שחכמי אומות העולם נצחו חכמי ישראל כמו שכתב בסוף פ"ח
מח"ב מהמורה נבוכים וז"ל וזה אמת כי הענינים העיוניים אמנם דבר בהם כל מי שדבר
כפי שהביא אליו העיון ולזה יאמן מה שהתאמת מופתו עכ"ל. זהו היה אחר שנשתכחה
החכמה מחכמינו וכמו שכתב בריש פרק ע"א מח"א וז"ל דע כי החכמות הרבות אשר היו
באומתנו באמתת אלו העניינים אבדו באורך הזמן ובשלוט עלינו האומות הסכלות וכו'
עיין שם. הרי ברור בדברי הרמב"ם שמחמת שנשתכחה אמיתת החכמה הזאת מבני עמנו
וחזרו לעיונים משום הכי נצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל.
ולע"ד נראה ברור שהיתה החכמה הזאת מקובלת ביד חכמי ישראל דור אחר דור ממשה
רבינו בכלל התורה. דתנן בריש פ"ב דחגיגה [דף יא ב] ולא במעשה בראשית בשנים.
ובגמ' מנא הני מילי דת"ר כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים
יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפנים. יכול ישאל
אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים
מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים
מה לאחור. הא למדנו שהתורה צותה או נתנה רשות לשאול ולדרוש במעשה בראשית מקצה
השמים ועד קצה השמים דהיינו בענייני כל הגלגלים. ומדנתנה התורה רשות או צותה
לשאול ולדרוש במעשה בראשית ודאי דיש משיב בקי להשיב. ומנין נמצא בקי בענין
להשיב אלא ודאי כי היכי דחכמות התורה קבלם משה רבינו מאת אלהינו ולמדם את בני
ישראל הכי נמי חכמת מעשה בראשית קבלה משה מן השמים ולמדה אל בני ישראל ומקובלת
היא ביד בני ישראל דור אחר דור ולפיכך אמרה תורה שאל נא וגו'.
כתב מר ומה גם דגדול כח המנהג ואין בידינו לחלק על המנהג כיון שיש להם על מה
שיסמוכו ועינינו הרואות שבכל גלילות ישראל לית דחש להא דר"ת שבמוצאי שבת בכדי
שהות שנים שלשה מילין מדליקין את הנר בבתי כנסיות ומעולם לא מיחו בהם חכמי
הדורות. משמע דס"ל שסברת הגאונים עיקר ואפילו דתימא שעדיין מחלוקת שקולה היא
אי כר"ת אי כגאונים אין בידינו לבטל המנהג צא ולמד דבפרק רבי אליעזר [שבת קל
א] ת"ר במקומו של רבי אליעזר וכו'. תו בפרק מקום שנהגו [פסחים נא א] כי אתא
רבה בר בר חנה וכו'. ובפ"ק דחולין [דף יח ב] כי סליק רבי זירא אכל מגרומתא
וכו' אשר על כל אלה אין בידינו לבטל את ישראל ממנהגם כיון שיש להם על מה
שיסמוכו וגלילות אלו אתריה דהרמב"ם ודמהר"ם אלאשקר הוא והמסלסל בזה ורוצה
להחמיר על עצמו תבא עליו ברכת טוב.
גם אנכי ידעתי ואני אומר שאין יכולת בידינו לבטל דבר דדשו בו העם ולא מטעמיה
דמר שכתב דיש להם על מה שיסמוכו ואני אומר דאין להם על מה שיסמוכו דהא כבר
נתברר שהגאונים ס"ל כר"ת ולא עוד אלא דרבינו האיי גאון בעצמו דמדבריו נעזר
מוהר"מ אלאשקר ז"ל מצינו שכתב כר"ת וגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל כבר נתבאר דסבירא
להו כר"ת וכל הפוסקים אין גם אחד דלא ס"ל כר"ת אלא מהר"מ אלאשקר וממקום שנעזר
לבטל דעת ר"ת עזרנו השם ב"ה וממנו קיימנו דעת ר"ת. ומ"ש מר דמהר"ם אלאשקר מארי
דאתרא אדרבא מה שידענו ונתפרסם לנו הוא דהרדבא"ז ז"ל הוא המפורסם במארי דאתרא
במצרים דהא רוב חידושי הריק"ש ז"ל הם מדברי הרדבא"ז ז"ל. והנה הרדבא"ז ז"ל
[ח"ד סימן רפ"ב] מסכים לדעת ר"ת. ומאחר שכן מה סמך למנהג לומר יש להם על מה
שיסמוכו. ואפילו הכי אני אומר אין בידינו לבטל המנהג הזה מפני שכבר דשו בו כל
העולם ועל זה נאמר [ביצה ל א] הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו
מזידין. וכל המערער על המנהג הזה אני דן אותו במחטיא את הרבים. ועל זה נאמר
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ולהוי ידוע ליה למר שהיום יותר מארבעים
שנה קרוב לחמשים שנה נכנסתי לבית מורי ורבי ביומי חנוכה וראיתי שהדליק נרות
חנוכה בשקיעת החמה ודנתי לפני מורי ורבי מדברי ר"ת ומדברי הגהות מרדכי ומדברי
מרן מוהר"י קארו שצריך שידליק בצאת הכוכבים וישרו הדברים בעיניו. למחרת בבקר
בישיבה נשא ונתן בדבר עם הרב הגדול יחיד בדור רבי חיים אבולעאפיה ז"ל והשיב
הרב רבינו חיים הנזכר ואמר זה הדבר פשוט בכל התלמוד אין בו ספק. השיבו חכמי
הישיבה ואמרו א"כ גם לענין מוצאי שבת צריך להמתין כדי מהלך ארבעה מילין. והשיב
הרב ואמר פשיטא ופשיטא אמרו א"כ למה לא יוכיחו את העם על זה שלפי זה חוטאים
העם ועושין מלאכה בעצם יום השבת. השיב הרב אין הכי נמי אם אתם יכולין להוכיח
את העם ולהחזירם למוטב הנה מה טוב אבל לא יועילו ולא יצילו דבריכם שכבר דשו בו
העם והרי זה דומה למה שאמרו [יבמות קב א] אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל
אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ועל זה נאמר יפה שתיקה לחכמים.
וגם אני היום כמו חמשים שנה ויותר שעמדתי על הדבר הזה ואני מתהלך בו בתם לבבי
בקרב ביתי ואפילו נות ביתי אינה שומעת לי בדבר הזה שאומרת לי בפירוש אני הולכת
בדרך שהולכים כל היהודים. אבל היא מעצמה מחמרת על עצמה ומתעכבת מלהדליק במוצאי
שבת כמו רביע שעה אחר שמדליקין השכנים שכל העיר מדליקין בכמו חצי שעה ופחות
אחר שקיעת החמה והיא מדלקת בכמו שני שלישי שעה או שלשה רבעי שעה אחר שקיעת
החמה ויש מהשכנות שאינן רוצות להדליק עד שיראו אותה שהדליקה. נמצא הקונטריס
שחברתי לעצמי חברתיו. ולא נתעוררתי לשלחו אלא ע"י שבחלום אמרו שטוב הדבר לפרסם
הקונטריס הזה בעולם שעל ידו הרבה מהחרדים אל דבר השם יתנהגו על פיו ואפשר שעל
ידי זה תתקרב הגאולה. ואני לא שלחתי אותו עד שהודעתי הדברים למר ושלח מר לאמר
שאשלחנו אז שלחתי אותו.
והואיל והזכיר מר ספר מנחת כהן לא אחשוך פי מחידוש. ספר מנחת כהן יש בו פנינים
ויש בו דברים הפך המכוון. ואין לתפוש עליו דעל כרחו הוצרך לידחק שמצא רב גדול
שגזר אומר דהגאונים חולקים על ר"ת וגם הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים כולם דלא
כר"ת ושם דברי ר"ת בטעות גמורה ובאין עיון אמרם חן חן לו שלא נטה אחר הדברים
שכתב מהר"ם אלאשקר בפשיטות שדברי ר"ת הם על יסוד רעוע שאין בו ממש ודחה דבריו
בשתי ידים ולא חש להם בשום אופן בעולם להראות להם פנים אפילו מעט מזער וכתב
ששכח מה שאמר רבי בפסחים פרק מי שהיה טמא ונראים דבריהם מדברינו וגזר אומר
שדברי ר"ת אין להם מציאות ושדבריו מן הנמנעות [עי"ש במאמר ראשון פרק ד' ופרק
ז' וט' עיי"שה] ועתה אני משיב על דברי מוהר"ם אלאשקר ומה יאמר הרב בדברי
התוספות שדברו שם באותה סוגייה דרבי שאמר ונראין דבריהם מדברינו ובתוך כדי
דבור א' כתבו שם כדברי רבינו תם וסתם קאמרי לה מסברא דנפשייהו הרי שלא שכחו
התוספות דברי רבי שאמר ונראין דבריהם ומרחשן שפוותייהו בדברי רבי ואפילו הכי
כתבו להא דר"ת. ועוד כתב בדחיותיו שהרשב"א הקשה על ר"ת ולא חש לראות לבקש
ולדרוש דברי הרשב"א במקורם מה סבר ואנו דרשנו ומצאנו שהרשב"א ס"ל כר"ת ממש.
וכבר ביררנו הדברים ומכל המקומות שהקשה ודחה דברי ר"ת נתברר דכולהו סייעתא
לר"ת כמו שעיני מר תחזינה משרים וכיון שכן יש לתמוה על מר איך מלאו לבו להחזיק
בדברי מוהר"ם אלאשקר ולכתוב כך סברי הגאונים ומר לה ידע ולא חלם בדברי הגאונים
אלא מפיו דמוהר"מ אלאשקר ודברי מוהר"מ אלאשקר דחויים מכמה בטולים שכנגדם
ונתבררו הדברים מדברי הגאונים בעצמם לענין דינא דאורייתא בגבול היום אינון
סברי כר"ת ודברי הגאונים שהביא מוהר"ם אלאשקר לדחות בהם דברי ר"ת נתברר שאינן
ענין כלל ואפילו ברמז לענין דינא דגבול היום אלא ענין אחר הם.
בספר מנחת כהן יש שני עניינים שצריך לעורר עליהם. האחד כתב [במאמר השני פרק
ב'] וז"ל וצריך עיון אם אלו השיעורים הם שוין לעולם בכל זמן ובכל מקום או אם
הם משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות רצוני לומר אם אלו השיעורים הם שוין בכל
זמני השנה בין בקיץ שהימים ארוכים ובין בחורף שהימים קצרים והשעה וחומש שיש מן
השקיעה עד צאת הכוכבים היא מן השעות השוות או אם זה דוקא ביום בינוני שהיום
והלילה שוים אבל בקיץ בחורף משתנים אלו השיעורים לפי אורך הימים או קצורם
והשעה וחומש היא מן השעות הזמניות ונשא ונתן בדבר שתי הסברות ולבסוף הכריע
שהשעה וחומש היא מן השעות הזמניות [שם פרק ג'] והביא ראיה מפירוש המשניות
להרמב"ם בפ"ק דברכות וז"ל ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש
בכדי שעה וחומש מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים
העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותם מן הארץ נ"א מילין עכ"ל. וידוע הוא שהשעות
הזמניות ישתנו בשיעורם לפחות ויתר כפי אורך הימים או קיצורם ולפי זה הוא הדין
משקיעת החמה עד צאת הכוכבים כי לדברי הכל שני אלה הזמנים שוין הם בשיעורם עכ"ל
ספר מנחת כהן. להוי ידיע ליה למר שהיום כמו שלשים שנה שנתקשתי בלשון זה
דהרמב"ם איך יתכן שתהיה השעה זו וחומש מן השעות הזמניות שכפי הטעם שנתן בהכרח
צריך להיות השעה וחומש מן שעות ההשויה. ושאלתי עליו את פי כל יודע על זה ולא
מצאו ידיהם ורגליהם בתירוץ דבר זה ודנתי לפני מורי ורבי על זה הרבה פעמים ולא
היה בידו להשיב. עד שנזדמנו לי פירוש משניות להרמב"ם בלשון ערב שהוא העיקרי
וז"ל "ועמוד השחר הוא עמוד אלפגר מה יטהר פי גהה אלשרק קבל טלוע אלשמס בנחו
סאעה וכמס מן סעאת אלאעתדאל ועלתה קרב צטח מכרוט נור אלשמס מן אלאבכרה אלגליטה
אלצאעדה מן אלארץ דאימא אלדי ארתפאעה מן אל ארץ ואחד וכמסין מילא" עכ"ל. הרי
מר רואה שיש בלשון הזה טעות העתקה שבמקום מן השעות הזמניות צריך להיות מן שעות
ההשויה שלשון אעתדאל הוא לשון השויה בלשוננו. ובמקום די עלותם מן הארץ צריך
להיות די גובהם שלשון ארתפאע הוא לשון גובה שלשון עלייה הוא צעאדה. וכן מצאתי
במדרש שהעבים גבוהים מן הארץ שלש עשרה פרסאות.
וכשמצאתי הלשון הזה שבלשון ערב הראיתי אותו לפני מורי ורבי. אמר לי ומי יאמר
שאעתדאל הוא לשון השויה שמורי לא היה בקי בלשון ערבי. הראיתי לו פירוש ההלכה
שאחרי זאת רבי יהושע אומר עד שלש עשרה שעות פירש ז"ל. ואעלם אן גמיע סאעאת
מדכורה פי גמיע משנה אנמא היא סאעאת זמאנייה ומעני זמאנייה היא סאעאת תי אתנא
עשר מנהא אל נהאר וכדאלך אליל פקולה עד שלש שעות כאנה קאל אלי אן ינקצי רובע
אל נהאר כאן אל נהאר יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת עכ"ל.
וכשראה מורי זה שמח ושש הרי זה חדוש גדול שעל כל חכם יעבור הדבר הזה ואין משים
לב. עוד אחר גרסינן בירושלמי בריש ברכות [דף ד א] אמר רבי יוסי בי רב בון אם
אתה אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין
היום והלילה שוין ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין
ע"כ. ההלכה הזאת קשה להולמה איך יתכן לומר שאם יתן עוביו של רקיע ללילה בין
בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין אדרבא לא יתכן להיות היום
והלילה שוין אלא אם כן יתן עוביו של רקיע ללילה דהא כדור הארץ חציו משוקע במים
וחציו למעלה מן המים. שכן כתב בעל כתר מלכות כדור הארץ חציו יבשה וחציו מים.
וכדור הארץ הוא מרכז הגלגל. שנמצא חצי הגלגל למעלה מהארץ וחציו למטה מהארץ
שנמצא שמהלך השמש מהנצה מתחת אופק הארץ במזרח עד שקיעתה במערב הוא כמו שיעור
מהלכה תחת הארץ מהמערב למזרח שיעור אחד להם. ולפי זה צריך לתת עוביו של רקיע
ללילה בין בערבית בין בשחרית בהכרח כדי שיהיה היום והלילה שוין. ומכח קושיא זו
כתב בעל מנחת כהן שטעות סופר הוא והגיה אין אתה אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה
וכו' עיין עליו. ולע"ד לא קשה מידי דפשט דברי ר"י שאמר אם אתה אומר ליתן עוביו
של רקיע וכו'. משמע ודאי דאזיל בשיטת חכמי ישראל שהשמש בשקיעתה נכנסת בעוביו
של רקיע ועולה על גבי הרקיע ומהלכת כל הלילה על גבי הרקיע עד שמגעת למזרח ואז
נכנסת בעוביו של רקיע ולאלתר עולה עמוד השחר ומהלכת כל עובי הרקיע עד שיוצאת
מעוביו ומנצת על הארץ. וכיון שכן הדבר ברור דלא קשה מידי דידוע הוא שגבנונית
הגלגל יותר ארוכה משטח הגלגל הרבה מאד דהא עוביו א' מעשר ביום. ובזה אי אפשר
להיות ששיעור מהלך השמש על גבי גבנונית הגלגל כשיעור מהלכה למטה בשטח הגלגל
שרב המרחק ביניהם וזה דבר מוחש ועל פי זה אמר רבי יוסי אם אתה אומר וכו'.
אבל הנראה לע"ד דהאי קושיא שייכא לסברת חכמי אומות העולם שהודו להם חכמי ישראל
שמזל קבוע וגלגל חוזר קשה איך יתכן לומר שינתן עוביו של רקיע פירוש קדומא
וחשוכא ליום ויהיה היום והלילה שוין וכו' ככתוב לעיל. ולתרץ זאת הקושיא נ"ל
דהא דאמרי רבנן שבתקופת ניסן ובתקופת תשרי היום והלילה שוין לא דברו על יום
האמיתי של תורה שהוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים אלא דברו על יום התכונה ומהלך
המזלות שהגלגל חציו למעלה מהארץ וחציו למטה מהארץ וששה מזלות קבועי בחציו של
מעלה מן הארץ וו' מזלות קבועין בחציו של מטה מהארץ והגלגל מגלגלן ממטה למעלה
וממעלה למטה כדי שיהו כולן משמשין בכ"ד שעות של יום ששה מזלות בי"ב שעות של
יום וששה מזלות בי"ב שעות של לילה על זה היום הוא שאמרו בתקופת ניסן ובתקופת
תשרי היום והלילה שוין.
עוד יש לומר בענין אחר מצאתי להרמב"ן בפירוש התורה בפרשת בראשית [פרק א' פסוק
ט'] ז"ל יקוו המים מתחת השמים היה התהום שהוא מים ועפר כעין המים העכורים וגזר
על המים שיקוו במקום אחד מסובב מכל הפאות וגזר על העפר שיעלה עד שיראה על המים
ותיבש ותהיה יבשה שטוחה ראויה לישוב וכן כתוב לרוקע הארץ על המים. או שמא
שתהיה כדורית מקצתה מגולה ורובה משוקעת אשר ידמו היונים מופתיהם הנראים [או
המופתים] עכ"ל. הרי כתב הרמב"ן סברא אחרונה שתהיה הארץ כדורית והיא סברת כל
התוכנים. וכתב עליה שמקצת הארץ מגולה על המים ורובה משוקעת במים כמו שידמו
ועיינו והשיגו חכמי היונים במופתיהם. השתא שזכינו שיש מדמים שהארץ רובה משוקעת
במים ומקצת ממנה הוא הנראה על המים נמצא לפי זה שאופק הארץ הנראה אינו מחצית
הגלגל שכדור הארץ בכללו הוא מרכז הגלגל נמצא שרוב הגלגל מתחת לארץ ומיעוטו
למעלה מהארץ. השתא י"ל דסבירא להו לרבותינו שאמרו בתקופת ניסן ובתקופת תשרי
היום והלילה שוין. וגם סבירא להו דחשוכא וקדומא ניתן ליום ס"ל כחכמי היונים
שהגלגל רובו מתחת לארץ ובזה משקיעת החמה עד הנצה יותר הרבה מהנץ החמה עד
שקיעתה. וצריך לתת שיעור קדומא וחשוכא ליום כדי שיהיו היום והלילה שוין. זהו
מה שיכולתי לכתוב ולהשיב מפני כבוד מר שאני עדיין חולה לא שלותי ולא שקטתי ולא
נחתי ממה שהייתי חולה בעת שבא אלי כתב מר הבהיר שהיה רפואה לי עד שקם עלי חולי
אחר שיצא בגבי מורסות כמו [גדרי] ולא הייתי יכול לישן מגודל כאב השרפה ואחר
כמו חדש ימים עלתה מורסה גדולה על צלעותי שהיה כאבה גדול ביום ובלילה אין נחת
אחר י"ב ימים פקעה בערב שבת כ"ט ימים למנחם ושתי פתילות היה מניח הרופא בפיה
ועד היום הרטיה עליה ומוציאה לחה והודאות לשם יתברך שהעלה לי רפואה ועדיין אני
חלש יתפלל מר עלי שהקב"ה יתן לי כח ובריאות לשאת המשא אשר עלי.
יש בבר אילן (שלי 25+)
ברכה והצלחה!
שו"ת מהרי"ף סימן מז
תשובה
ראיתי דברי מר שכתב ותקע יתד נאמן שלא תמוט שהגאונים ז"ל פליגי על ר"ת [שבת
לה. ד"ה תרי] דסבר דשתי שקיעות הוו. ואני בעני תמיהא לי טובא איך מלאו לבו
לומר שהגאונים ז"ל פליגי על מה דסבר ר"ת דתרי שקיעות הוו אחר שראה דברי הרז"ה
והרשב"א ז"ל שכתבו שהגאונים ז"ל משבשי גירסת רש"י דריש ברכות בסוגיא ממאי דהאי
ובא השמש ביאת השמש וכו' וגרסי אינהו בענין אחר ומפרשי לה בתרי שקיעות כר"ת
כמו שראה מר בקונטריסי. וכי תימא דההיא הוא דוקא לענין תרומה אבל לענין שבת לא
וכדכתב כת"ר בהאי קונטריס ששלח, הא ליתא, דהא בפרק במה מדליקין [לה א] פסק ר'
יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כרבי יוסי לענין תרומה שמע מינה דשבת
ותרומה שייכי אהדדי ואין לחלק ביניהם. ועוד דהרשב"א הביא בריש ברכות ברייתא
דפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' מאיר ור' חנינה וכתב שר' האי גאון מפרש לה
אליבא דר' יהושע בתרי שקיעות והלכה כרבי יהושע דסבר ובא השמש ביאת אורו ומאי
וטהר יומא ואיכא ביניהם שעה אחת וכמו שראה מר בקונטריסי.
הרי דרבינו האי אשר סמך רבינו הר"מ אלאשקר על תשובתו ודחה דברי ר"ת בשתי ידים
הוא רבינו האי בעצמו סבר כר"ת דשתי שקיעות הוו. ואם נראה למר שיותר יש לסמוך
על דברי מוהר"מ אלאשקר יותר ממה לסמוך על דברי הרז"ה והרשב"א אחר המחילה מכת"ר
לא זו העיר ולא זו הדרך דאין לדחות עדות הרז"ה והרשבא ז"ל מקמי דברי תשובת רב
דאינון מרי חטייא מחברי הלכות ועמדו על כל דברי התלמוד ועל כל דברי רבוותא
שקדמו בפירושי הלכות התלמוד לעמוד על מכון ויסוד ההלכה וחלילה וחס שיכתבו בשם
הגאונים מה שלא כתבו חלילה חלילה וחס להם דא ולא דכוותה ולא דדמי לה ואילולי
דאתבריר להו דהכי היא דעת הגאונים בירור גמור לא הוו כתבי ליה. ואחר המחילה
מתחת עפר כפות רגלי רבינו מוהר"ם אלאשקר אלף פעמים אני אומר דלא עיין בדברי
רבינו האי גאון לדעת כוונתם ולא עיין בענין כמו שצריך וסמך על חכמתו ואגב
ריהטא ואגב חורפיה לא דק וכתב מה שכתב ודחה דברי ר"ת בשתי ידים. ואני בעניי
בזכותיה דר"ת האיר הקדוש ברוך הוא עיני וירדתי לכוונת הגאונים שנעזר מדבריהם
מוהר"ם אלאשקר לדחות דברי ר"ת ופירשתי דבריהם ונתבררו דבריהם שאין דרכם דרכו
דמהר"ם אלאשקר ואין כוונתם כוונתו כמו שראה מר בקונטריסי. וזה שכתבתי היה די
להשיב לענייננו אלא שראיתי למר דברים שלא הסכימה עניות דעתי בהם לכן צריך אני
להשיב עליהם שלא יראה שאני מודה בהם.
הקשה מר קושיא עצמית ז"ל כיון שהנץ והשקיעה זמנם שוה שאור השמש מבהיק וכו'
מדוע מעלות ועד הנץ לא הטילו בו חכמים שום ספק ודנו בו כדין יום ברור לגמרי
ולא כן עשו כבוא השמש והעלמה וכו' שעשו בו שני גבולים מקצתו השאירוהו כדין יום
ומקצתו עשאוהו כדין ספק וכו'.
ותירץ מר וכתב ז"ל ונראה ליישב שראו חז"ל להקל בעלות השחר והעמידוהו על דינו
וראו להחמיר בסוף השקיעה והכניסוהו לכלל ספק והטעם שהעושה מצוה או טבילה שזמנה
ביום כשרוצה להקדים לעשות מעלות השחר הרי הוא מדקדק ושם אל לבו ותולה עיניו
לשמים לפאת מזרח ומבחין ומרגיש בעלות השחר ואינו מצוי שיטעה בכך וכו' ואם
לפעמים אפשר שיטעה וסבור שעלה עמוד השחר ואינו אלא אור הלבנה הנה באמת טעות זו
רחוקה וכו' ואף על פי שעל צד הזרות אפשר שיטעה וסבור שעלה עמוד השחר ועדיין לא
עלה אעפ"כ אין כאן הפסד מרובה ולא איסור גדול באותן הדברים שמצותן ביום אם
עשאן בלילה ועל כל פנים יש בידו לתקן שאם מצא עצמו שטעה יחזור שנית ויעשה אותן
הדברים ביום ע"כ.
אחר המחילה ממר בזה לא תירץ מאומה אין דבריו אלה מעין תיובתיה ותיובתיה באתרה
קיימא דהא תיובתיה היא מה טעם דמעלות עמוד השחר דינו כיום ברור ולית ביה שום
ספק. ותירץ מר דהטעם דהעמידוהו על דינו ולית ביה ספק הוא דליכא לטעות שיסבור
שעלה עמוד השחר ועדיין לא עלה. מדבריו אלה משמע ודאי משום דליכא לטעות הוא דלא
הטילו בו ספק. וזו תמיהא גדולה דמה ענין הטעות לספק דהספק אינו בא מחמת הטעות
אלא הספק הוא בתחילת הזמן דעמוד השחר בעצמו מצד עצמו ספק אם הוא מן היום או
הוא מן הלילה. נמצא אפילו לא טעה ונתברר שעלה עמוד השחר תיובתיה דמר באתריה
דלמה לא יהא תחילת עמוד השחר בכדי מהלך שלשה רבעי מיל ספק יום ספק לילה מידי
דהוה בסוף השקיעה ולמה יהא דינו כיום ברור ונמצא לפום תיובתא דאפילו עשה מצוה
דאורייתא שזמנה ביום אחר שעלה עמוד השחר בבירור בתוך זמן מהלך ג' רבעי מיל יהא
חייב לחזור ולעשות משום ספיקא דאורייתא לחומרא. נמצא דתיובתיה דמר על עלות
עמוד השחר בודאי וכיון שכן אין לנו עסק לא בטעות ולא בתיקון מה שעוות דאינן
ענין כלל לתיובתיה. אלא עיקר תיובתיה דמר וענינה הוא לדעת דלמה לא יהא תחילת
עלות השחר בכדי שלשה רבעי מיל ספק מן היום ספק מן הלילה ומה נשתנה מסוף השקיעה
כיון ששני זמנים אלו שוין בשיעורם ובאין שניהם מסיבה אחת ומטבע אחד, ואין
להאריך שעדיין אני חלש ואיני יכול להאריך.
וכתב מר אם טעה ומל קודם עמוד השחר הא בידו לתקן שיחזור ויטיף ממנו וכו' ואם
אירע לו טעות זו ביום שבת אין חוזר להטיף דהא קי"ל דמה שעשה עשוי ומילה כשרה
היא וכן הכריע מרן בב"י טור יור"ד סימן רס"ב ובספר ש"ך [שם סק"ב] דהרמב"ם סבור
כן ואף שהרב בעל ש"ך חולק וסובר דמילה בלילה פסולה וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם
ברית ביום. מה שכתב אם טעה ומל קודם עמוד השחר קי"ל דמה שעשה עשוי ומילה כשרה
היא וכו' אינו אלא לא הוי מילה כלל אלא כמחתך בשר בעלמא והוא תלמוד ערוך
גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה דף קל"ז [עמוד א'] תני רבי חייא אומר היה רבי
מאיר לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו שתי תינוקות א' למול בערב
שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ער"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי
שהיו לו שתי תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של אחר השבת
בשבת שרבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר השתא רבי יהושע סיפא דלא קעביד
מצוה פוטר רישא דקעביד מצוה מחייב הרי ברור דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא
ומילה אחר זמנה מצוה וגם מדברי רש"י בפירוש המשנה שם ברור דמילה קודם זמנה לאו
מצוה שפירש ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת חייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא
ועבד ליה חבורה שלא לצורך ע"כ.
ונראה דמה שהביאו למר לומר דאם מל בלילה קודם עמוד השחר דמילה כשרה היא הוא
ממה שכתב מרן הרב רבי יוסף קארו יור"ד סימן רס"ב וז"ל והיכא דעבר ומל בלילה
מפשטא דמתני' [מגילה כ א] משמע דאינו כשר ואם כן צריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ
הגהות מיימון [פ"א דמילה אות ה'] ואם הדבר כן יש לתמוה על הפוסקים שלא
הזכירוהו ואפשר שהם סוברים שאינו צריך להטיף. וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בפרק
רבי אליעזר דמילה [סימן ה'] דקטן שנימול בתוך שמנה אינו צריך לחזור ולהטיף.
וכן נראה מתשובת הרשב"א שאכתוב בסימן [רס"ד] ולפי זה צריך לומר שמה ששנינו
וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא
אאינך עכ"ל. ודייק מר מדכתב שאינו צריך להטיף משמע משום דהוי מילה כשרה היא.
וגם דייק מלשון מרן שכתב ולפי זה צ"ל שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר
כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא אאינך ע"כ. מהא משמע דס"ל
דמילה שעשאה בלילה כשרה. איברא דהכי משמע לכאורה לפום ריהטא אבל שמעני אדוני
כד דייקינן שפיר אשכחנא דאין הדברים כמשמען הכא. ולא פירש שסמך על מה שכתב וכן
נראה מדברי הרא"ש בפרק ר' אליעזר דמילה וכו' וכן נראה מתשובות הרשב"א שאכתוב
בסימן רס"ד וז"ל תשובת הרשב"א שכתב קטן שהצריכוהו רופאים בקיאים למולו בתוך ח'
מפני הסכנה ויש שם מוהל ישראל וכן גוי מי ימול אותו ואם מל אותו גוי מהו
מילתו. תשובה כל מחמת הסכנה מותר שאין לך דבר עומד בפני פיקוח הנפש. ומיהו כל
שמלו אותו קודם שמנה אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא ואין הפרש בזה בין גוי
לישראל ואם לא גמרו את המילה כגון שנשארו עדיין ציצין המעכבין את המילה או שלא
פרעו יחזרו אחר שיתרפא ויטלו ציצין ויפרעו ע"י מוהל ישראל עכ"ל.
מדברי תשובה זו דהרשב"א שכתב דכשלא גמרו המילה יחזרו ויגמרו את המילה אחר
שיתרפא משמע אבל אם גמרו המילה אין צריך לדבר אחר דאם איתא דכשגמרו המילה צריך
להטיף דם ברית לא הוה שתיק מינה. ומשום הכי הוא דדייק מרן דהרשב"א ס"ל דהמל
בתוך שמנה אין צריך להטיף ממנו דם ברית. הרי למדנו מדברי תשובה זו דהרשב"א
דהמל בתוך שמנה אף על גב דאין צריך להטיף ממנו דם ברית אפילו הכי לא משום הכי
ההיא מילה הויא מצוה דלא הא בהא תליא אלא הוי כמחתך בשר בעלמא וא"כ דמה שאינו
צריך להטיף ממנו דם ברית הוא משום מעוות לא יוכל לתקון.
גם מדברי הרא"ש ז"ל בפרק רבי אליעזר דמילה מבוארין הדברים יפה שכתב בשם הלכות
גדולות קטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית וגר שנתגייר כשהוא
מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וכתב עוד ז"ל ונראה דהיינו טעמא דגר כיון שהיתה
לו ערלה דין הוא שצריך הטפה יותר מקטן שלא היתה לו ערלה. והקשה הר"ש א"כ קטן
שנימול תוך שמנה יהיה צריך הטפה כיון שהיתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו ואינו כן
מדאמרינן בשלהי פירקין [שבת קלז א] דהיכא דקדם ומל של שבת בערב שבת שלא ניתנה
שבת לדחות. ועוד דגר שנולד כשהוא מהול לא יהא צריך הטפה ולא פלוג ע"כ הרי ברור
דאיכא מאן דאמר דקטן שנימול בתוך שמנה אין צריך הטפה ואף על גב דהוא בכלל מה
ששנינו [במגילה כ א] וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול
ומשמע דכי היכי דבכל אינך ששנינו צריך צריך לחזור ולעשות ביום הכי נמי במילה
שעשה בלילה צריך לחזור ולהטיף דם ברית ביום אפילו הכי קאמר דאין צריך להטיף
מטעמא דאמרינן בשלהי פירקין שלא ניתנה שבת לדחות. ואף על גב דיש לדקדק ולהשיב
על דבריו שנראה מהם דכל היכא דצריך הטפה ניתנה שבת לדחות עלה אין לנו עסק בזה
שאינו מענייננו. מ"מ לענייננו דצריכין אנו לדעת דיש מי שסובר דאע"ג שמל בתוך
ח' שאינה מצוה אין צריך הטפה דבריו אלה מוכיחין בהידיא כך. ועוד דהא השוה מילה
בתוך ח' לגר שנימול בגייותו דאינה מילה כלל שהרי הקשה מקטן שנימול בתוך ח' לגר
שנימול בגייותו משמע דשוין הם דכי היכי דגר שנתגייר כשהוא מהול לא הוי מילה
כלל הכי נמי בקטן שנימול בתוך ח' לא הוי מילה. דאי איתא דבקטן שנימול בתוך ח'
הוי מילה כשרה לא הוה מקשה ולא מידי דיש לומר שאני קטן דלא צריך הטפה דהא
איקיים ביה מצות מילה מה שאין כן בגר שנימול בגייותו דלא איקיים ביה מצות מילה
כלל. אלא שמע מינה כדאמרן, הילכך צריך לומר דלמאן דאמר קטן שנימול בתוך ח' אין
צריך הטפה הטעם משום דהוי מעוות לא יוכל לתקון.
וכיון שכן על כרחין צריך לומר דמה שכתב רבינו הגדול מוהריק"א ז"ל ולפי זה צריך
לומר שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא
קאי אמילה אלא אאינך. לאו למימרא דמילה אפילו אם עשאה בלילה דכשרה שהרי מרן
תלה דבריו אלה בדברי הרא"ש שהעתקנו ובדברי הרשב"א שכתבנו משמע דהם הם דבריו
והם הם דברי הרא"ש והרשב"א. אלא הכוונה לומר דמילה אינה בכל מילי דכללא
דמתניתין. ביאור הדברים דפשוט הוא דכל אינך דמיתנו במתניתין אם עשאן בלילה
אינן כשרים וצריך לחזור ולעשות ביום וכמו שכתב מרן מפשטא דמתני' משמע דאינו
כשר וא"כ ס"ד אמינא דכי היכי דבכל אינך דמתניתין אם עשאן בלילה צריך לחזור
ולעשות ביום ומילה איתנייא בהדייהו וא"כ הכי נמי מילה שעשאה בלילה צריך לחזור
ולהטיף דם ברית ביום על דא הוא דאתא מרן לאשמעינן דמאי דדייקא מתניתין דאם עשו
בלילה צריך לחזור ולעשות ביום לא קאי אמילה אלא אאינך דמילה לא שייך בה עשייה
אחרת דכבר נעשית כולה ולא מיחסרא מידי ומעוות שלא יוכל לתקון הוא מה שאין כן
בכל אינך דמה שעשה בלילה יש בידו לתקן לחזור ולעשותו ביום.
ומה שכתב מר בטעם שהחמירו בסוף השקיעה סובר והולך על יסודו וז"ל אכן במיפק
יומא ראו חז"ל להחמיר ולהטיל במקצתו דין ספק להחמיר לפי שמצוי הרבה להיות בו
עירבובייה גדולה והטעם לפי שאין דרכן של בני אדם לצפות ולהמתין להניח דבר
שמוטל עליו לעשותו ביום ולאחרו עד תכלית וגמר היום דחזקה היא שכל דבר המוטל על
האדם כשמוצא זמן ראוי לעשותו הוא מקדים ועושה ואינו מניח עצמו שיכנס בעשייתו
בדוחק ובצמצום יותר מדאי לאחרו עד תכלית הזמן ולא משכחת לה שהאדם יאחר את
מעשהו בכה"ג רק בהיותו נחפז וטרוד וכשהאדם נחפז וטרוד הרי לבו בל עמו וכיון
שכן חזקה שלא דקדק לתלות עיניו לשמים ולדקדק היטב בשקיעת החמה כדי לעשות מעשהו
קודם שישלמו לו מהלך ארבעה מילין ע"כ.
האמת לא ידעתי מאי דעתיה דמר במה שכתב ראו חז"ל להחמיר ולהטיל במקצתו דין ספק
דמה ענין הטלת חז"ל בדבר שהוא ספק דכיון דהדבר הוא ספק הרי הוא חמור מצד עצמו
ולא שייך לומר הטילו בו חז"ל חומרא. ואי כוונת מר לומר דהטילו חז"ל חומרא בבין
השמשות כדי שלא יבא לידי ספק וא"כ אין חומרתו מצד עצמו הא ליתא דהא קי"ל
[ירושלמי פ"א דברכות ה"א] העושה מלאכה בבין השמשות מביא אשם תלוי וכיון שכן
הרי הוא ספקא דאורייתא מצד עצמו שמביא עליו אשם תלוי. ונתן מר טעם לדבריו וכתב
לפי שמצוי הרבה להיות בו ערבובייא וכו' ומה היא הערבובייא כתב מר לפי שאין
דרכן של בני אדם לאחר את מעשהו דחזקה היא שהאדם מקדים לעשות את מעשהו וכו' רק
בהיותו נחפז וכו' ואז לבו בל עמו. נמצא לפי דעתיה דמר משום אותו אדם דלבו בל
עמו החמירו בסוף השקיעה לדונה בספק. ועל זה אני תמיה דכיון דחזקת כל אדם אינו
מאחר את מעשהו אין ראוי לחז"ל להחמיר בדבר דכלל גדול בידינו דלא גזרי רבנן אלא
בדבר דשכיח וכיון דאמר מר חזקה דכולי עלמא אין מאחרין מעשיהם א"כ הרי מה דשכיח
הוא חזקה דכולי עלמא וכיון שכן אין להם לחז"ל לגזור ולהחמיר אכולי עלמא משום
אחד דלא שכיח דלבו בל עמו אטו בשופטני עסקינן זו אינה מידת חז"ל.
ועוד תמיהא גדולה דלפי דברי מר אלו סוף השקיעה היא חומרא דרבנן משום הערבובייא
דשכיח בה. והא ליתא דהא קי"ל [ירושלמי פ"א דברכות ה"א] העושה מלאכה בבין
השמשות חייב אשם תלוי ובתרי בין השמשות חייב קרבן חטאת שמנה ואיך אפשר להביא
קרבן על הטלת חומרא מדחז"ל. אלא הדבר בספק גמור בדבר שהוא גוף תורה. ומ"ש מר
וז"ל גם מהשערת אדם בינוני וכדכתבו התוס' וכו' דמספקא מהו אדם בינוני וכו' ועל
כן החמירו חכמים בדבר ואמרו שתלתא רבעי מילא בתרייתא ראוי להחמיר בהן כדין
הספיקות דשמא נכנס בגבול יום שאחריו ע"כ. אזיל מר לשיטתיה ובמה שכתבנו די לפי
השעה שאני חולה ולא יכולתי להאריך.
אבל הנראה לעניותי בתירוצא דתיובתיה דמר וכבר רמזתי אותו בקונטריסי שבידו
והנראה לע"ד דגם בתחלת עלות השחר הוי ספק יום ספק לילה כמו בסוף השקיעה ומשום
ספק זה הוא דגזרו בכל מצוה שמצותה ביום לא יעשו עד הנץ החמה והכי דייק פירוש
רש"י ז"ל במתניתין ז"ל עד הנץ החמה שיצא מספק לילה. משמע דמשום ספק נגעו בה
ולא יעשו עד הנץ החמה ובודאי דמשום ספק דתחלת עלות השחר הוא דליכא למימר דקודם
ההנץ הוי ספק דכבר פרש"י שם וז"ל וכולן שעשו וכו' דמעלות השחר יממא הוא אבל
לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ"ל. הרי דקודם ההנץ הוי
יום ברור אלא דקאמר שאין הכל בקיאין בו וליכא למימר נמי דאעפ"י שהוא יום ברור
אין הכל בקיאין בו דהא כולי עלמא ידעי דכד נהיר יומא יממא הוא ואפילו דרדקי
ידעי אלא ודאי דמאי דכתב דאין הכל בקיאין בו הוא על זמן עלות השחר דאין הכל
בקיאין בעת עלות השחר האמיתי שאין בו ספק ומשום ההוא ספק גזרו שלא יעשו עד הנץ
החמה וכמו שמבואר הטעם בקונטריסי שביד מר. והא דאמרן מנא אמינא לה מתניתין
[מגילה כ א] דייקא דקתני וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, ולא קתני וכולן שעשו
מעלות השחר כדתניא בפסחים מעלות השחר וכו' וכדכתיב בקרא מעלות השחר. ותרי
דייוקי דייקא מתניתין חד דקתני משעלה לשון עבר משמע משעלה כבר אבל מעלות השחר
לשון מקור הווה הוא משמע שהתחיל לעלות ולא גמרה עלייתו. ועוד דייקא דקתני עמוד
השחר דהשחר לחוד ועמוד השחר לחוד דעמוד רוצה לומר שעלה האור כעמוד שהאיר תחתון
ועליון של כיפת הרקיע שבתחילת עלות השחר מתחיל האור להראות בעליון של כיפת
הרקיע והולך ומתפשט האור עד שיאיר גם התחתון כעמוד הזה שהוא גוף אחד ממעלה
למטה אז הוא עמוד השחר והוא כנגד סוף השקיעה שכל זמן שמאיר העליון והתחתון של
כיפת הרקיע עדיין יום הוא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון שנפסק האור ואינו גוף
אחד כעמוד הוי בין השמשות וכן הוא בעלות השחר אם האיר העליון של כיפת הרקיע
ולא האיר התחתון עדיין לא הוי עמוד השחר דאין עמוד השחר אלא כשמו כן הוא שיאיר
התחתון וישוה לעליון כעמוד הזה ממעלה למטה.
ואל תשיבני ממה דכתיב ואנחנו עושים וכו' ואומר והיה לנו הלילה למשמר והיום
למלאכה דמשמע דמעלות השחר הוי יום ולפי מה שכתבנו עדיין אינו יום ודאי עד עמוד
השחר. לא קשיא איבעית אימא קרא לא קפיד על אותו מעט זמן לקרותו יום. ואיבעית
אימא דכיון שיצא מכלל לילה לא נמנע מלקרותו יום. תדע דהא בפסחים [צד א] תניא
מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבע מילין ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין
וקרי לאותם ד' מילין יממא ולפום קושטא דמלתא שלשה רבעי מילא מהד' מילין הוו
בין השמשות ואפילו הכי לא נמנעו מלקרותו יום ע"כ אית לן למימר דלא קפדי אזמן
מועט או משום דלא הוי בכלל ודאי לילה קריה ליה יום.
עוד ראיה למה שכתבנו בסוף פ"ב דמגילה [כ ב] על פיסקא דוכולן שעשו משעלה עמוד
השחר כשר בעי בגמ' מנא הני מילי אמר רבי זירא מהכא ואנחנו עושין במלאכה וכו'
מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה למשמר וגו', מאי ואומר וכי
תימא משעלה עמוד השחר לאו יממא ומכי ערבא שמשא לילי וכו' ת"ש והיה לנו הלילה
למשמר והיום למלאכה ע"כ. איכא למידק למה בעל התלמוד שינה מלישנא דקרא ולא נקט
לישנא דקרא דהא קאי אקרא דאתא לבאר מה דכתיב בקרא מעלות השחר והכי הוה ליה
למימר וכי תימא מעלות השחר לאו יממא הוא וכו'. ת"ש וכו' דבשלמא אי הוה לישנא
דנקט תלמודא לישנא קלילא מלישנא דקרא ניחא די"ל דקיצר בלשונו מלישנא דקרא משום
ותבחר לשון ערומים. אבל הכא אדרבא לישנא דתלמודא ארוך יותר מלישנא דקרא שבמקום
מעלות אמר משיעלה עמוד. ובמה שכתבנו דיש חילוק בין עלות השחר ובין עמוד השחר
מיתרצא שפיר דתשובת תא שמע באה לעקור הדחייה דוכי תימא ואי הוה נקיט לישנא
דקרא ואמר וכי תימא מעלות השחר לאו יממא וכו' היתה באה תשובת דת"ש לומר דמעלות
השחר יממא הוא. אבל השתא דנקט הדחייה במשיעלה עמוד השחר תשובת דת"ש היא ג"כ
לומר דמשיעלה עמוד השחר יממא אבל מעלות השחר אינו יום ברור. כלל הדבר דאם איתא
דסבירא ליה לתלמודא דמעלות השחר ומשיעלה עמוד השחר דבר אחד הם והוי יום ברור
לא הוה משנה דבריו מלשון הכתוב והוה בונה יסודו בלשון הכתוב דעליה קאי לבארו.
ומדשינה ובנה דברי יסודו על לשון עמוד השחר משמע דלית ליה לתלמודא שהוא יום
ברור אלא משיעלה עמוד השחר אבל עלות השחר אינו יום ברור וכדכתיבנא.
הקשה מר על בר פלוגתיה דר"ת וז"ל אכן לדעת החולקים על ר"ת וסברי דתלתא רבעי
מילא דזמן בין השמשות מתחילין מיד אחר השקיעה קשה טובא דבתלתא מילי ורביע מיל
בתרייתא דנו בהם דין לילה ושיעור זה מרובה מאד. ולא עוד אלא דבתלתא רבעי מיל
קמייתא דנו בהן דין הספיקות וקשה דמנין יכנס האדם לבית הספק בהם הרי האדם בקי
בשקיעת השמש שנעלם מן העין וישער אח"כ ג' רבעי מיל ואינו מצוי שיטעה בהשערת
זמן מועט זה ואם יטעה בהשערת זמן מועט זה שלא יבחין בין מהלך אדם בינוני
לשאינו בינוני הלא אין טעות זו מביאתו שיפגש בתחומה של לילה שישער שלשה רבעי
מיל והם יהיו שלשה רבעי מיל ומשהו ולמרבה אם יטעה בריבעא דמיל וכיון שכן אכתי
יום ברור הוא ע"כ. הנה מר הולך לשיטתו וכבר כתבנו דאין לנו עסק בטעות דאין
הדבר תלוי בטעות. כתב מר עוד ואין לנו עסק ליתלות בזה במחלוקת שבין חכמי ישראל
ובין חכמי אומות העולם שהרי שיעור זה דארבעה מילין דמעלות השחר עד ההנץ
ומהשקיעה עד כלות האור מן השמים הוא דבר מוסכם גם מחכמי האומות וכו' וא"כ מפני
מה נשתנו ארבעה מילין דלבתר השקיעה מארבעה מילין דקודם השקיעה. תמיהא לי ממר
כיון דמודה מר שדבר זה מוסכם גם מחכמי האומות איך תקע יתד בדברי מוהר"ם אלאשקר
ז"ל שהרי כל דברי מוהר"מ מתחלתם ועד סופם שאין למציאות זה דאיכא ב' שקיעות
שקיעת גוף השמש ושקיעת אורה אלא לדעת חכמי ישראל שסוברים שהשמש נכנס בעובי
הרקיע אבל לדעת חכמי האומות שהגלגל הוא שחוזר ומוריד השמש למטה מהארץ אין לדבר
הזה שום מציאות כלל בעולם וכבר הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם. ואין בדברי
מוהר"ם בכל מה שכתב שום טעם אחר לדחות בו דברי ר"ת ואפילו ברמז אלא בכל מה
שכתב בה נחית בה סליק להכריח שאין לדבר הזה שום מציאות ואפילו דברי רש"י פירשם
על זה הדרך ובזה הוא שדחה דברי ר"ת בשתי ידים ומחא להו מאה עוכלי בעוכלא.
והשתא דמודה מר דדבר זה הוא מוסכם גם מחכמי אומות העולם הוה ליה לדחות דברי
מוהר"מ בשתי ידים ולימחי להו מאה עוכלי בעוכלא ולקיים לא תכירו פנים במשפט ולא
ליתלי בעצמו בוקי סריקי ולהכניס עצמו במשעול אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל.
ותירץ מר ז"ל ונראה ליישב דראוי לחלק בין ארבעה מילין דקודם הנץ לארבעה מילין
דבתר השקיעה לפי שאנו הולכין בזה אחר דיעות בני אדם ואחר מנהגם שהיום נתנוהו
למלאכה והלילה קבעוהו לשכיבה ולמנוחה והכתוב מוכיח דקאמר והיום למלאכה דמשמע
וכו' וקחזינא דזריזין מקדימין לעשות מלאכתן מיד בעלות השחר וכו' אכן בגמר
מלאכה לפנות ערב אין מזדרזין לעסוק עד שיכלה האור מן העולם וכו' ולכן אחר זמן
שקיעה כמהלך תלתא רבעי מיל שעדיין האור מרובה עוסקים במלאכתם ואחר זה הם
שובתים ונחים ממלאכתם ע"כ. והוקשה ליה למר מההיא דריש הפועלים [ב"מ פג ב]
דאמרינן שם דזמן מלאכת פועלים מהנץ החמה ועד צאת הכוכבים. ותירץ מר דהתם מיירי
בפועלים העושין אצל בעל הבית אבל מלאכת עצמו הוא מזדרז הרבה וכדכתבו שם
התוספות גבי בנין בית המקדש דהוו עבדי מעלות השחר עד צאת הכוכבים אבל שאר
פועלים לא היו יוצאים למלאכה אלא מהנץ ואילך וכו' והכא נמי איכא למימר דמלאכת
אדם עצמו הוא מזדרז הרבה ועושה מלאכה מעמוד השחר ועד אחר השקיעה בכדי שלשה
רבעי מיל וזמן זה הוא דיש לו דין יום ע"כ דברי מר.
ואני בעניי קשיא לי בהו טובא חדא מה שכתב שאנו הולכים בזה אחר דיעות בני אדם
לאו סברא דקרא קרי בחיל ויקרא אלהים לאור יום והגאונים דס"ל דעד שיטהר האור מן
הרקיע הוי מתנחי בהו סימנא ויקרא אלהים לאור יום כמבואר בדברי הרז"ה בריש
ברכות. עוד קשיא ליה למר מדידיה דלפי מה שחילק דההיא דתזרח השמש וגו' יצא אדם
לפעלו היא בעושין אצל בעל הבית, א"כ היינו מדת כולי עלמא דכולי עלמא אין עושין
מלאכתן ע"י עצמן אלא ע"י פועלים ואין לך אדם שעושה מלאכתו ע"י עצמו אחד מאלף
ולדעתיה דמר דאזיל בתר דיעות בני אדם בקביעות גבול היום לית ליה למימר אלא
דאזלינן בתר דיעות ומנהג דרובא דעלמא ולא בתר המעט ויהיה גבול היום לדעתיה דמר
מהנץ החמה עד צאת הכוכבים על כרחיה דמר וזה איפכא מסברתיה דמר.
עוד קשה דלפי מה שכתב מר וז"ל אבל העושה מלאכת עצמו הוא מזדרז הרבה וכדכתבו שם
התוספות גבי בנין בית המקדש דהוו עבדי מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו' קשיא
ליה כיון דיליף לה מבנין בית המקדש דהוו עבדי מעלות השחר עד צאת הכוכבים על
כרחיה צריך ליה למילף כולה מלתא וכי היכי דבבנין בית המקדש הוו עבדי מעלות
השחר עד צאת הכוכבים הכי נמי העושה מלאכת עצמו עושה עד צאת הכוכבים שכן הוא
הדרך. ומר לא עשה כן אלא נקט מה שבחר דמסכים לדעתו והשאר הניח.
כתב מר וההיא דפסחים דיהיב שיעור ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים לא
לענין איסור שבת קאמר אלא לענין עוביו של רקיע. לא ידעתי מאי כוונתיה דמר אי
כוונתו לומר דלא מיירי בענין שבת מה בכך כיון שדנו אותו כיום גמור ממילא הוא
נידון כיום גמור בין לענין שבת בין לכל ענין שתלוי ביום. ואי כוונתו לומר הא
דאמרו משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין לא לענין שיחשב אותו זמן יום אלא
דוקא לומר שעוביו של רקיע כמהלך ארבעה מילין. הא ליתא מר תלי תניא בדלא תניא
וכי רבי יהודה יליף שיעור מהלך ארבע מילין דמשקיעת החמה מעוביו של רקיע. רבי
יהודה אתא לאשמעינן מלתא דאגדתא מעין מה שאמרו שם לקמן עביו של רקיע ת"ק שנה
ורבי יהודה ס"ל דעוביו של רקיע כשיעור אחד מעשרה ביום דכלפי דס"ל דהשמש נכנס
בעוביו של רקיע יליף לה משיעור קדומא וחשוכא דהוא אחד מעשרה ביום וזה ברור
בדברי רבי יהודה דקאמר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני
ביום עשר פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת
הכוכבים ארבעה מילין נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום ע"כ. הרי דשיעור
קדומא וחשוכא היא מלתא פסיקתא ורבי יהודה אתא למילף מינה לשיעור עוביו של
רקיע. וכך הם דברי רב האי גאון שהביא המהר"ם אלשקר ז"ל כמו שכתבנו הנה הם קמי
מר דוק בלשונם ותמצא כמו שכתבנו. נמצא דעיקר מה שאמרו מעלות השחר עד הנץ החמה
ארבעה מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין הוא לאשמעינן דהני תרי
זימני הוו מכלל יומא. ומה שכתב ותרי גווני יציאת הכוכבים איכא לענין שבת איירי
מיד כשיהיו נראין שלשה כוכבים בכל מקום שיהיה ברקיע הוי לילה אכן לענין השערת
עוביו של רקיע צריך שיהיו נראין הכוכבים כשיטהר אור השמש לגמרי מפאת המערב
וכו'. אחר המחילה מכת"ר כל מה שכתב הוי דברים בעלמא בלא ראיה ולא עוד אלא הם
איפכא מכל סוגיות התלמוד דמיירו בהכי ואיני צריך לכותבם ולהטריח עצמי שלא נעלם
מעיני מר ועזת האהבה שאהב ללמד זכות על המהר"ם אלשקר ז"ל היא לחצתהו עד שיצא
מהדרך הסלולה מכל אבן.
והתמיהה הגדולה על מר שכתב ז"ל וכפי מה שכתבנו נתחזקה ונתיישרה סברת הגאונים
טובא דאשכחן [שבת לה ב] דנתנו סימן דכוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה.
אחר המחילה מכת"ר תמיהה לי טובא איך לא שת לבו לפירכא דאיתא בדברי מר הנה מר
סבר דס"ל לגאונים דמיד בשקיעת החמה תחת האופק הוא בין השמשות. א"כ לפי דברי מר
דסבר דהאי סימן דכוכב אחד יום וכו' בו נתחזקה סברת הגאונים על כרחיה דמר צ"ל
מה שאמרו כוכב אחד יום הוא שנראה הכוכב קודם שקיעת החמה שעדיין החמה זורחת שאי
אפשר לו לומר כשנראה אחר ששקעה החמה שכששקעה הוא כבר בין השמשות. והשני כוכבים
שעושין בין השמשות הוא כשנראו מיד עם שקיעת החמה ולפי זה קשיא טובא דדבר זה
אין לו שום מציאות שיראה כוכב קודם שקיעת החמה והוא מהנמנע. וגם אחר השקיעה
מיד הוא מהנמנע שיראה בו שום כוכב אפילו מן הכוכבים הגדולים כל שכן כוכבים
בינוניים. עוד קשה ליה קושיא עצמית דלפי סברתיה מה צריך לסימנא דהכוכבים לא
לסימן דכוכב אחד ולא לסימן דשני כוכבים דקודם שקיעה הרי כל בני העולם רואין
שהשמש זורחת וידעי שהוא יום ובשקוע השמש הא אמרת דמיד הוי בין השמשות וא"כ אין
אנו צריכין לסימן דכוכבים דאין לך סימן גדול וברור כסימן שקיעת השמש שהוא ברור
לעיני הכל אפילו לקצרי הראיה וכיון שכן במאי נתחזקה סברת הגאונים.
ומה שכתב מר ואם כדברי ר"ת דקאמר דלאחר עבור ארבעה מילין הוא זמנו של לילה קשה
טובא דבההוא זימנא הרקיע מתמלא כוכבים גדולים וקטנים לאין מספר ומאי טיבותיה
דמר שמואל שהיה בקי בחכמת האיצטגנינות לומר שכשיראו ג' כוכבים שהוא לילה וכו'.
תמיהא לי ממר מאי קשיא ליה מאחר שאמרו לא כוכבים גדולים הנראין ביום וכו' אלא
בינוניים וכיון שכן כל אותן כוכבים הנראין קודם עבור ארבעה מילין הם הכוכבים
הגדולים הנראין ביום. וטיבותיה דמר שמואל כבר ביארוה בתוספות שאפילו חכמי
התלמוד נסתפקו בכוכבים איזה הם הבינוניים ומר שמואל שהיה בקי באיצטגנינות היה
מכיר בהם. וכל שכן במאי שנתברר לנו מדברי הרמב"ם ודברי התוכנים שהכוכבים
הגדולים הם למאות. והשתא דאתי מר להכי אמאי לא קשיא ליה ההיא דריש ברכות מאי
וטהר טהר יומא ופירשוה עד שיטהר הרקיע מן האורה הוה ליה להקשות מדתניא סימן
לדבר צאת הכוכבים והא קיימא לן דבשלשה כוכבים הוי לילה והלא קודם עת שיטהר
הרקיע מן האורה מתמלא הרקיע כוכבים לאין מספר. אלא מאי אית ליה למימר ע"כ אית
ליה למימר כיון שאמרו לא כוכבים גדולים הנראין ביום א"כ אותן כוכבים שנראין
קודם שיטהר הרקיע מן האורה הם הכוכבים הנראין ביום. כתב מר והישמעאלים מדקדקין
בדבר זה היטב שבאשמורת הבקר כשמתחיל לעלות השחר קורין אותו אלסלאם ובאותה שעה
הרבה כוכבים נראין לאין תכלית ובפנות היום ויעבור אור בהיקות השמש לגמרי קורין
אותו אלעישה ובאותה שעה נראים כוכבים לאין מספר והזמן הזה שיש מאלסלאם עד ההנץ
הוא שיעור שעה וחומש שעה שהוא שיעור ארבעה מילין ודכוותיה הזמן שיש משקיעת
החמה עד אלעישה הוא שעה וחומש שעה. וכתב עוד וכפי מונח זה השתא דחזינן דשמואל
יהיב לן סימן דכוכב אחד ושני כוכבים ושלש הוא כשידקדק האדם ברקיע ויסתכל היטב
וכשימצא ג' כוכבים ידע נאמנה שהוא לילה ואין סימן זה מתקבל אלא לדברי הגאונים
שאומרים דלאחר השקיעה כשיעור שלשה רבעי מיל הוי לילה שאז צריך הסתכלות וכיוון
הלב היטב להסתכל בכל צדדי הרקיע עד שבדוחק אפשר לו לראות שלשה כוכבים ע"כ.
והאמת לא ידעתי כוונתיה דמר שזכר תפלת אלסלאם ואלעישה דהישמעאלים וכתב אחר כך
מה שכתב ואיני יכול להאריך ולהשיב.
והנה מר הביא זמן תפלות הישמעאלים ורצה מר להעזר מהם ומה שכתב אינו ענין כלל
לזמן תפלות הישמעאלים אבל אני אבאר עיקר תפלות הישמעאלים על מה הטבעו יש להם
בפנות היום ב' תפלות הא' היא מה שקורין צלאת אל מגרב ר"ל שקיעת החמה. והב' היא
מה שקורין צלאת אלעשי ופירוש אלעשי ר"ל חשיכה, שכן פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל
ויהי בערב ויקח לבן את לאה בתו פלמא כאן פאלעשי הנה עשי פירושו חשיכה גם
הרופאים קורין לסנוירים עשי נמצא צלאת אלמגרב ר"ל תפלת השקיעה וצלאת אלעשי ר"ל
תפילת החשיכה וזו ראיה גמורה לסברת האמת שהיא סברת ר"ת שבכל מקום מצינו
לרבותינו שקורין סוף היום חשיכה משניות וברייתות וסוגיות וזאת התפלה של עשי של
הישמעאלים היא אחר שקיעת החמה עשרים מדרגות שהיא שעה ושליש שעה שמתעכבין אחר
י"ח מדרגות שהם שעה וחומש כמו שתי מדרגות נמצא שחשיכה היא אחר שעה וחומש שעה
משקיעת החמה.
כתב מר וכפי זה צריכים אנו לומר דסימן דהכסיף העליון והשוה לתחתון הוי לילה
לאו כדקס"ד וכדברי ר"ת אלא על כרחך לומר דהיינו שמתמעט האור שלאחר השקיעה ממה
שהיה קודם השקיעה ועל מעט אור זה הוא דקאמר הכסיף. מארי דאברהם יהיה בעזרו לא
ידענא מאי קאמר שאם על מעט אור שמתמעט בתר השקיעה אמרו הכסיף איך יתרץ לפי זה
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון דהא באותו עת ולאחר השקיעה בזמן רב לא שייך
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון שאינו במציאות כלל אלא כל הרקיע כולו מאיר בשוה
אין שום שינוי בין עליון לתחתון כמו שהוא נראה לעיני הכל והמוחש לא יוכחש.
ועוד איך יפרש הא דאמרינן בגמ' אביי אשכחיה לרבא דקא דאוי למערב אמר ליה
והתניא כל זמן שפני מאדימין א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימין את
המזרח וסימניך כוותא. ופרש"י דאוי מביט ע"ש אם יש שם אדמומית חמה. ולפי דברי
מר דאמר דעל אותו מעט אור קאמר הכסיף קשה בתרתי חדא אותו עת לא שייך שום ספק
כדי להביט אם נשאר במערב אדמומית שהרי כל הרקיע כולו מלא אורה בשוה שאין הפרש
בשום מקום זה מזה. עוד קשה דכיון דבשקיעת החמה מיד הוי בין השמשות מה שייך
להביט שהרי בשקיעת החמה מיד הוי בין השמשות וקדש ליה יומא שאין לך אות ומופת
גדול מזה ולא צריך להביט אלא אם שקעה החמה. ולא די ליה למר שפירש בדבר שאין לו
מציאות אלא דכתב ועל כרחנו לומר כן שאם נאמר דשיעור דהכסיף הוי משיטהר ויעבור
אור השמש לגמרי מן העולם והא לא הוי אלא לבתר ארבעה מילין מן השקיעה קשה מה
שכתבנו. ודאי דלפי דברי מר לא הא בלחוד קשה אלא כל הסוגייא קשיא ליה ואין לו
דרך לנטות ימין ושמאל.
אבל לפי דרך האמת דהיא דרך ר"ת לא קשה מידי ודברי שמואל מזווגים ומיוחדין עם
מה דתניא הכסיף וכו' כיון דיהיב תנאי לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא קטנים
שאין נראין אלא בלילה אלא בינוניים ממילא משמע דהאי סימן דכוכבים אינו מסור
אלא לחכמים כשמואל דנהירי ליה שבילי דשמיא דבקי איזה הם הכוכבים הגדולים ואיזה
הם הבינוניים ומשום הכי נסתפקו חכמי התלמוד בדבר הזה וכדכתבו התוספות ורבינו
ירוחם. ולפי זה אפילו יראו הכוכבים למאות לא יצא ידי ספק אלא הבקי בקטנים
ובגדולים ובבינוניים או שיראו שלשה רצופין אבל סימן דהכסיף הוא המסור לכל אדם
וזה נראה לע"ד ברור שאין בו ספק.
והנה מר הניח בדברי הגאונים הנחה מונחת דפליגי אר"ת ולא שת לבו לשני גאוני
ישראל שהם הרז"ה והרשב"א ז"ל שכתבו בשם הגאונים כר"ת ובפרט בשם רב האי גאון
דסבר כר"ת וטרח מר הרבה ונשתדל בכל עוז להעמיד דברי מהר"ם אלאשקר דסבר בדברי
רב האי דפליג אר"ת שכרו כפול מן השמים שכר טרחו בידו ואף על גב דלא הועיל שהרי
כל הסוגויות עומדות כנגד מר לחומות ברזל. ולא עוד אלא למה דבר מר דומה למציל
מיד הזאב ומניח בפי הארי הנה לפי הנחה שהניח מר בדברי הגאונים קשיא לר' האי
מדידיה אדידיה דהא לסברת מר דר' האי סבר דמיד משתשקע החמה הוי בין השמשות וכמו
שכתב מהר"ם אלשקר בשמו קשיא והא כתב הרשב"א בפירוש וגם הרז"ה דהגאונים ס"ל
כר"ת וגם כתב הרשב"א בשם ר' האי בעצמו כסברת ר"ת וא"כ קשיא לר' האי מדידיה
אדידיה וידוע דקושיא דקשיא לרב מדידיה עצומה היא מאד מדקשיא ליה ממקום אחר
ואין להאריך.
כתב מר וז"ל נשאר עלינו לישב לדעת הגאונים דהא איסור חמץ מתחלת שעה שביעית
שכבר הלכה החמה ונראית בכיפת הרקיע שש שעות ונשאר שש שעות להעלם גופה מן העין
והשתא בשלמא לדעת ר"ת ניחא וכו' אכן לסברת הגאונים קשה טובא דאין תחלת שעה
שביעית דערב פסח אינה חצי היום שהרי יש מלפני ההנץ שיעור שעה אחת וחומש שעה
שנחשב מן היום וכו' ואיך חז"ל הקלו ודחו זמן איסור החמץ לאחר מחצית היום והקלו
באיסורין ע"כ. לע"ד מהא לא קשיא דכיון דסבר גבול היום מעלות השחר ועד השקיעה
חלק אותו זמן לי"ב שעות ובסוף השש שעות הראשונות הוא חצי היום ובהכי אין כאן
קולא אלא אדרבא חומרא היא. אבל הנראה לע"ד אי קשיא הא קשיא דהא אמרינן בגמרא
חצי שש וחצי שבע חמה באמצע הרקיע וכיון שכן לא משכחת לה חצי שש וחצי שבע באמצע
הרקיע אלא א"כ יהיה גבול היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים דהיינו שעה וחומש שעה
קודם הנץ החמה ושעה וחומש שעה אחר שקיעת החמה. או יהיה גבול היום מהנץ החמה עד
שקיעת החמה. דאילו גבול היום מעלות השחר עד שקיעת החמה אי אפשר להיות חצי שש
וחצי שבע חמה באמצע הרקיע. וזו היא ראיה ברורה לסברת ר"ת ואין בי כח להאריך
שעדיין אני חולה.
כתב מר ז"ל ומצאתי להרלב"ח בפירושו בפ"ב מהל' קדוש החדש שמאריך הרבה ומיישב
דעת הגאונים.
ראיתי דברי הרלב"ח ז"ל בפ"ב מהל' קדוש החדש ולא הזכיר גאונים כלל. אבל ייחס
סברא זו דמיד אחר שקיעת החמה הוי בין השמשות להרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל וכתב
שהרא"ש לא הזכיר דברי ר"ת. ואנו כבר כתבנו בקונטריסי לשון הרא"ש דתעניות שמביא
דברי ר"ת וסבירא ליה כוותיה. וכבר ישבנו בקונטריסי דברי הרי"ף והרמב"ם בטוב
טעם ודעת. עוד ראיה עתה נוספת ששקיעת החמה שכתבו הרי"ף והרמב"ם היא סוף
השקיעה. בהלכות חנוכה [פ"ד ה"ה] כתב הרמב"ם אין מדליקין נרות חנוכה קודם שקיעת
החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק,
וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר ע"כ. וכך הם דברי הרי"ף ז"ל. על כרחין
לפרש האי שקיעת החמה דגבי הדלקת נרות חנוכה היינו סוף השקיעה שהיא אחר מהלך
ארבעה מילין מכמה טעמי דתחילת השקיעה כשגוף השמש נכסה מעל הארץ אי אפשר דהא
עיקר מצותה היא שיאירו הנרות וע"י שיאירו מסתכלין בה וזוכרים הנס ואיכא פרסומי
ניסא ובתחילת השקיעה עדיין אור השמש גדול בעולם ושרגא בטיהרא מאי מהניא וכמו
שכתבו הגהות המרדכי בפרק במה מדליקין. וכ"ש שעיקר התקנה היא שידליקו בחוץ שאין
מחשיך אלא אחר זמן רב אחר שקיעת החמה. ועוד דקאמר זמנה הוא משתשקע החמה עד
שתכלה רגל מן השוק ומפרשי לה הרי"ף והרמב"ם שהוא כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה.
ואם הוא אחר תחילת השקיעה אי אפשר לומר שבכמו חצי שעה כליא רגל מן השוק דלא
כליא רגל מן השוק אלא אחר שתחשך ודבר זה ידוע אין צריך להביא ואפילו הכי הביא
מאי דאמרינן בגמ' [שבת כא ב] תניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק
ואמרינן בגמרא עד שתכלה רגל מן השוק ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן
עד דכלייא ריגלא דתרמודאי. ופרש"י ריגלא דתרמודאי שם אומות מלקטי עצים דקים
ומתעכבין בשוק עד שהולכין בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירין בבתיהם אור
וכשצריכין לעצים יוצאים וקונים מהם. הרי דכלייא ריגלא דתרמודאי הוא אחר
שהולכין בני השוק לבתיהם משחשכה דהיינו צאת הכוכבים שמתעכבים אח"כ התרמודאי
בכדי שילכו בני השוק לבתיהם ואם יצטרכו לעצים יוצאים וקונים מהם הרי נתבאר
שהרי"ף והרמב"ם ס"ל שקיעת החמה הוא משחשכה שהוא סוף השקיעה.
והנה מהר"ם אלאשקר בדחיותיו שדחה דברי ר"ת כתב וז"ל וגם הרי"ף כתב גבי יום
הכפורים ומ"מ צריך לפרוש משעת שקיעת החמה לכול הפחות משום דמאז מתחיל בין
השמשות ולא חילק כלל ע"כ. ואני חפשתי בדברי הרי"ף ז"ל ולא נמצא בדבריו דבר מזה
ואם תמצא לומר שישנו כבר נתבאר דסתם שקיעת החמה דקאמרי הרי"ף והרמב"ם ז"ל היא
סוף השקיעה.
כתב מר וז"ל ותמיה אני ממעלת כת"ר שלא הזכיר בקונטריסו מדברי הרלב"ח כלום
שמדבריו יש ליישב הרבה מתמיהותיו שתמה על דברי הגאונים ע"כ. אחר המחילה אין גם
אחת מתמיהותי מתיישבת בדברי הרלב"ח וכל תמיהותי עומדות כנגד דבריו לחומות
ברזל. ושתי תמיהות גדולות אני תמיה בדבריו האחת כתב שמצא בפירוש המשנה להרמב"ם
[בסוף פרק במה מדליקין] שבלשון ערבי נסחא אחרת והיא זו דע כי אחר ביאת השמש עד
שיראו שלשה כוכבים בינוניים בגדול ובאורה הוא זמן בין השמשות וכתב הרלב"ח ז"ל
לקיים את שתיהם כאשר יראה מר בדבריו. וזו תמיהא גדולה כידוע לכל יודע ספר
ופשוט הוא ואיני יכול להאריך. עוד תמיהא אחרת שכתב שיש ימים שהכוכבים נראין
קודם שקיעת החמה ויש ימים שנראין עם שקיעת החמה שניהם כאחד ויש ימים לאחר
שקיעת החמה וזה דבר דלא אפשר כמו שכתבנו. ועוד פשוט בסוף פרק במה מדליקין שזמן
בין השמשות שוה לכל הימים שלשה רבעי מיל שהוא מהלך אלף ות"ק אמה ואיני יכול
להאריך.
תמה מר על בעל ספר גבורות ה' וכתב מר ז"ל ובאמת שדברים אלו אסור לשמען וחלילה
יש תוסף לר' אליעזר סילבר שמוסיף אפשרות זו באפשרויות הקובץ
[image: image.png]
מאת: [email protected]
--
כוונתי הייתה ביחס לרב השואל
מעתיק לשונו:
מובא בזוה"ק דישנם שני אופני בחירה היינו בחירה וברירה, והנה ענין הברירה
הוא כשיש שני מינים אחד טוב ואחד רע והוא בורר ומוציא הטוב מהרע זה נקרא ברירה
אולם במקום ששניהם שוים ובוחר באחד מהם בלי שום טעם ומעלה שיש לאחד על השני אז
נקרא דבר זה בשם בחירה
מאת: [email protected]
כמדומני בעלי שור ח"א עסק בזה.
אם יהיה לתועלת תעדכן ואבדוק היכן הדברים כתובים.
מאת: [email protected]
צריך להביא בחשבון שמלבד עניין ההסכמה על נכונות הביטוי, ועל היותו ממקובל בין
תופשי התורה. יש גם עניין של איכות ניסוח. ולא כדאי בגלל ביטוי ירוד אחד (איני
נותן ציון לנ"ד, אלא הדברים הינם כלליים) תיפגם איכות החיבור.
למשל אם מחבר ישלב בתוך דברים ברומו של עולם לשון כמו חבל על הזמן/פצצה/ וכל
מיני סלנגים רחוביים כיו"ב, הרי ללעג וקלס יחשב!
שוב אדגיש, איני בא לדון לגופו של הביטוי שאינו עניין לדוגמאות הללו, אלא לומר
שכדאי לעורך להיזהר במלאכתו שמלאכת שמיים היא, ולבחור לשון ערומים..
באופן אישי אפילו לשונות תקניים ונאים שעלולים להתפרש או להישמע לא כ"כ טוב
אצל הקורא, אני משתדל להימנע ככל שניתן.
ברכה והצלחה!
