תאריך ההודעה המקורית: 30/09/2022 00:14
תוספות הרא"ש מסכת יבמות דף צ עמוד ב
כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו. וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה בשלמא
למ"ד חובת טלית הוא ניחא דמיד שקנאו נתחייב בציצית אפי' מונח בקופסא ושב ואל
תעשה הוא שלא יעשה לו ציצית, אלא למ"ד חובת גברא כי מיכסי בטלית דבר חיובא הוה
ואין בו ציצית עובר בידים שהתורה חייבתו להטיל ציצית בכל טלית שיתעטף בו ולא
ילבשנו בלא ציצית, וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד לאחר שנתעטף דכסותך
משמע שאתה כבר מכוסה בה ואשר תכסה בה דרשינן לדרשא אחריתי במנחות, וא"ת אכתי
הא משמע בפ' מי שמתו דכשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא
כעובר ועושה, וי"ל דשאני כלאים שתחלת איסורן היה בלבישה שלבשן באיסור אבל כאן
בשעת עיטוף לא נתחייב עד אחר שנתעטף ואז הוי שב ואל תעשה, ומיהו ק"ק מהאי
דמברכין להתעטף בציצית ומוכיח מזה בה"ג דקי"ל ציצית חובת גברא הוא מדקא מברכים
להתעטף משמע דבשעת עיטוף הוי מצוה, וי"ל שכך פירוש הברכה להיות מעוטף בציצית
ומשום דמברך עובר לעשייתו צריך לברך להתעטף, ומכאן הורה ריצב"א דאם נפסק לאדם
אחד ציצית בשבת או בי"ט יכול להתעטף בטליתו אפילו לכתחלה משום דלא מיחייב עד
לאחר שנתעטף, וא"כ דוקא בחול אסור ללובשו בלא ציצית שהוא מחוייב לעשות ציצית
כשילבשנו אבל בשבת וי"ט דאי אפשר לעשותו ובשעת עיטוף ליכא עבירה גם אין עבירה
שהוא מעוטף בו בלא ציצית כיון דא"א לעשותו.
וליגמר מיניה. וא"ת מאי מקשה ליה שאני התם משום דע"פ הדיבור מתנבא לעבור והיכי
ניגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדיבור, ובסנהדרין נמי משמע
דעובדא דאליהו ע"פ הדיבור היה דאמרינן פרק אלו הן הנחנקין היכא דמוחזק שאני
דאלת"ה אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה [יצחק] אליהו בהר הכרמל היכי סמכי
עילויה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני, ועו"ק למה לן בסנהדרין משום
דאיתחזק בנביאות הא משמע הכא דאפי' בלא נביאות שרי לב"ד לעבור משום מיגדר
מילתא, וי"ל דמדקדק מלישנא דבריתא מדקתני הכל לפי השעה דמשמע מפני צורך שעה יש
לשמוע אפילו לנביא שעושה מדעתו דאי ע"פ הדיבור בין לצורך שעה בין שלא לצורך
שעה צריך לקיים צוויו של מקום, והא דבעי בסנהדרין איתחזק היינו משום דאי לאו
דאיתחזק לא היו סומכין עליו לשחוט קדשים בחוץ על מה שהבטיח לירידת האש משום
דשמא לא ירד האש ולא מיגדר מילתא בדבר.
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ולכך אמרינן בשעת קידושין כדת משה וישראל.
ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. הקשה ה"ר שמואל א"כ יחפה אדם על בת אחותו
שזינתה וישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ויהיו הקידושין מופקעים ונמצא
שהיתה פנויה, ונראה דלא קשה דמה שהקפידו חכמים שלא יחפה ותקנו זמן בגט היינו
לפי שהיה מחפה עליה שלא כדין אבל הכא כדין מחפה דמן התורה היא פטורה, ועוד
הקשה ה"ר שמואל היאך אשת איש נהרגת ע"י זנות והא הויא התראת ספק שמא ישלח לה
גט ויבטלנו, ועוד יכולים ממזרים ליטהר, ומתוך כך היה מפרש רשב"ם דה"ק
ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה כלומר חכמים היו מפקיעים הקידושין אם היה מבטלו
הלכך אנן סהדי שאין בלבו לבטלו שלא יהיו בעילותיו בעילת זנות, וקשה לר"ת תינח
נשואה ארוסה מאי איכא למימר אלא ודאי כי האי גוונא לאו התראת ספק היא דאזלינן
בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן, וגם המגרשים אינן מבטלים הגט, ועוד דאוקמה
אחזקתה כמו שהיא עכשיו נשואה, דאי לא תימא הכי נזיר שהיה שותה יין ומטמא למתים
אמאי לקי דאמרינן כשאומרים לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחד ואחד שמא ישאל
על נזירותו והוי התראת ספק, ומה שהקשה נמי א"כ יחפה על בת אחותו ויכולין
ממזרים ליטהר, אי ידעינן שלכך מתכוין לא פקעי קידושין מינה, לתקנה עשו חכמים
ולא לתקלה, אבל אם ברור לנו שלא נתכוון לכך לא חיישינן אם יכולים ליטהר.
טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה וכו'. תימה דבריש מציאת האשה
אמרינן מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי ומדמדמי מציאה להעדפה משמע דמציאה תחת
מזונות כמו מעשה ידיה והכא משמע דמציאה משום איבה וכן בפ"ק דב"מ, וי"ל דמעשה
ידיה נמי משום איבה הם כדאמרינן בפרק אף על פי דתקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה
ידיה משום איבה, ואף על גב דתרוויהו משום איבה ותרוויהו משום מזונות נקט גבי
מעשה ידיה טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מיניה, משום
דתחת מזונות היתה עיקר התקנה על מעשה ידיה כדי שיפרנסנה הבעל בעין יפה ואח"כ
הוסיפו לתקן גם מציאה דלא תיהוי לה איבה.
היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטא. וא"ת מאי פשיט ליה כולי האי הא לעיל
בסוף ד' אחים אצטריך ליה למידק ממתני' אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה
פסולה מן הכהונה, י"ל דשאני התם שמותרת לבעלה ולא קרינן ביה ונטמאה לגבי הבעל
אבל הכא דאשמועינן כבר דאסורה לבעלה דקרינן בה ונטמאה מדרבנן פשיטא דגם לכהונה
אסורה.
