אלשי''ך על התורה

[מרגליות - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/01/2023 21:47

אשמח לקבל את פרוש האלשי''ך בפרשת אמור על כל חג הסוכות
בתודה מראש!!

[מעשה הכתב - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/01/2023 21:50

יש בפרוייקט השו"ת

[אעירה שחר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/01/2023 21:57

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה
חג הסכות שבעת ימים לה'. (לג - לד):
ראוי לשים לב. א. על אומרו לאמר, זה פעמיים. ב. אומרו השביעי הזה, כי מלת הזה
היא יתירה כי מי לא ידע כי חדש השביעי הוא תשרי. ג. כי בחג המצות נאמר (פסוק
ו) חג המצות לה', ואחר כך אומר (שם) שבעת ימים מצות תאכלו, ופה הוא אומר חג
הסוכות שבעת ימים לה'. ד. שאחר אומרו חג הסוכות שבעת ימים לה', היה לו לסמוך
מיד מקרא שכתוב בסוף הענין, בסוכות תשבו כו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל
כו' (פסוקים מב - מג). ה. למה יקרא את החג על שם הסוכות ולא על שם הארבע מינים
או על שם אלו ואלו. ו. אומרו (פסוק לז) אלה מועדי ה', טרם כלות כל ענין המועד
השלישי הזה, שאחר כך הוא אומר (פסוקים לט - מ) אך בחמשה עשר כו' תחוגו את חג
ה' ולקחתם לכם כו'. ז. כי הלא כבר נאמר למעלה (פסוק ד) אלה מועדי ה' אשר תקראו
אותם, ולמה חזר לאומרו פה. ח. אומרו (פסוק לח) מלבד שבתות ה' כו', למה הכניס
ענין זה בנתים, ומי לא ידע כי מלבד שבתות ה' היה כל האמור. ט. אומרו (פסוק לט)
אך בחמשה עשר יום כו', זה האך מה בא למעט, ואם הוא כאומרו אבל ושולל דבר
מהאמורים למעלה ראוי לדעת מה הוא, כי הלא הכל ענין אחד מועד זה עם שאר מועדי
ה' שהזכיר. י. אומרו פה באספכם את תבואת הארץ, שאם הוא כי על שמחת האסיפה ראוי
לחוג לפני ה' שזיכנו אליה, הלא למעלה בהחילו לצוות על החג באומרו בחמשה עשר
יום לחדש השביעי חג הסוכות כו', שם היה ראוי יאמר בחמשה עשר לחדש כו' באספכם
את תבואת הארץ חג הסוכות כו'. יא. אומרו (שם) תחוגו את חג ה' כו', למה שינה,
כי בכל המועדים אינו אומר רק חג [כו'] לה' (פסוק ו) או פסח לה' (פסוק ה'), אך
לא קראו פסח ה' או חג ה' כזה. יב. למה חזר ואמר (פסוק לט) שבעת ימים ביום
הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, כי כל זה נאמר למעלה (פסוקים לה - לו). יג.
אומרו (פסוק מ) ולקחתם לכם כו', למה לא נאמר למעלה בהזכירו יום הראשון
ושביתתו; גם באומרו לכם, אם ידרש דבר מה באומרו לכם, מלבד דרשת רבותינו ז"ל
(סוכה כט ב) באומרם משלכם. יד. אומרו (פסוק מ) ושמחתם לפני ה' שבעת ימים על
הארבעה מינים שאינו רק יום אחד [בגבולין] [ו]לפני ה' בבית המקדש [שבעת ימים]
שאם הוא על שלמי חגיגה לתשלומין היה ראוי ליאמר למעלה בהזכירו הקרבנות. טו.
אומרו (פסוק מא) וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה, כי הרי נאמר זה למעלה. טז.
אומרו (שם) בחדש השביעי תחוגו אותו, כי מי לא ידע כי בחדש השביעי יחוגו אותו
כי הרי נאמר זה פעמים. יז. למה חזר ואמר (פסוק מב) בסכות תשבו שבעת ימים פעם
שנית, וגם אחר שהפסיק בארבעה מינים. יח. אומרו (פסוק מג) למען ידעו דורותיכם
כי בסכות הושבתי כו', למה נאמר טעם זה פה ולא למעלה; וגם למה לא עשה יתברך גם
כן זכר למן ולבאר כאשר לענני כבוד. יט. אומרו (שם) אני ה' אלהיכם, למה נאמר
פה. כ. אומרו (פסוק מד) וידבר משה את מועדי ה' כו', למה נאמר, כי מי לא ידע
שמשה ידבר מה שדבר לו ה':
אמנם לבא אל הענין נשית לבנו לדעת על מה זה צוה לנו יתברך לחוג את חג הסוכות.
כי הנה חג הפסח היה על גאולתינו ממצרים, וגם חג השבועות על מתן תורה. אך חג
הסוכות אין דבר נעשה לנו בזמן ההוא שעליו יחוגו וינועו איש איש מקרב ביתו
לעלות כלם לגגות לשבת שבעת ימים בסוכות. ואם אמרנו שהוא על אשר הקיפנו יתברך
ענני כבוד כפשט הכתוב (פסוק מג) למען ידעו דורותיכם כו', נעשה גם כן זכר למן
ולבארה של מרים, כי שלשת הדברים היו גדולים וטובים, ולמה יגרע נס הנעשה על ידי
משה והנעשה על ידי מרים מהנעשה על ידי אהרן:
אך הנה מרגלא בפומייהו דרבותינו ז"ל (תנחומא בחוקותי ג) כי מאז ברא הוא יתברך
את העולם היה כי נתאוה להיות לו דירה בתחתונים. שהוא למדקדק לשונם ז"ל אשר
ירמיה דבר באומרו היכל ה' היכל ה' המה (ירמיהו ז ד). שאחשוב הוקשה לרבותינו
ז"ל כי מה ראה יתברך לעשות עולם גשמי ועכור בארץ הלזו. על כן אמרו כי לא מהארץ
עשה עיקר, כי מה הארץ, והאמנם ישב אלהים על הארץ. אך כל כונתו לא היתה רק על
בני אדם גם בני איש, כי חלק ה' נפשם, ובקיימם תורה ומצות יזדככו ויתלבנו עד
מושב אלהים יהיו. וכמאמר הכתוב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי
בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי היכל ה' המה. וזהו מתק לשונם באומרו נתאוה שתהיה
לו דירה בתחתונים, ולא אמרו בארץ, כי על בני אדם שוכני ארץ אשר תחתונים המה
כיוונו שבשבילם נברא העולם, שלא כרצון מלאכי אלהים האומרים מה אנוש כי תזכרנו
(שבת פח ב). נמצא כי בני האדם על ידי קיום התורה ומצותיה מקיימים העולם:
והנה לבא כונתו יתברך אל הפועל, בחר בעמו ישראל שבהם עולם מתקיים בקיימם תורת
ה'. ועל כן הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א ד) באומרם בראשית ברא
אלהים כו' (בראשית א א) בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא עולם, בשביל התורה
שנקראת ראשית נברא העולם, כי זה וזה גורם קיומו כנודע. והנה כאשר היו ישראל
במצרים לא היה לא ישראל ולא תורה כי עובדי עבודה זרה היו, אבודים גופם ונפשם.
ואלהינו מרחם, את גוייתם הוציא משם מעבדות לחרות בחמשה עשר בניסן, ואת נפשותם
ראה והתקין על ידי מתן התורה בששה בסיון. וביום ההוא נתבסם העולם ונתקיים,
כמאמרם ז"ל (שבת פח א) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א לא) שכל כללות
בריאת העולם היה תלוי ביום הששי של מתן תורה. ויהי היום יום שבעה עשר בתמוז
עשו עגל בחורב וישתחוו לו במחרתו ובוטל מתן התורה, כי בו ביום נשתברו הלוחות
ונסתלקה שכינה למעלה ונתחייבו כליה, לולא משה בחירו יתברך עמד בפרץ לפניו
להשיב חמתו מהשחית, והוצרך לתקן הדבר עד מוצאי יום הכיפורים שירד משה מן ההר
בלוחות שניות וחזרה תורה למקומה. על כן אמר אלהים הנה בצאת ישראל ממצרים הטבתי
להם בעצה, ולפי דרכה היו מכינים דרך לקיום העולם לכבוד בוראו יתברך. וכן במתן
תורה הטהרתם והשגתם מעלה גדולה, כי מי גוי גדול אשר שמע קול אלהים כהם. והיה
על פי דרכם כבוד אלהים שהיה עולמו מתקיים. על כן אמר אלהים הנה על אשר קבלתם
טובת יציאת מצרים ראוי תחוגו את חג המצות על הנוגע לכם, וגם אני עמכם. כי גם
הם לי שבתון למעלה כאמור במועדים. וכן בחג השבועות, עיקר הענין היה לישראל
שהשיגו מה שלא השיגה שום אומה ולשון, וגם הוא יתברך חוגג עמהם כי אליו יתברך
שבת ומקרא קדש:
אך חג הסוכות אמר אלהים הנה זה עיקרו נוגע אלי, כי הלא אחר שהוצאתי אתכם
ממצרים ונתתי לכם את התורה והייתי שורה עמכם בארץ, כד"א (שמות יט כ) וירד ה'
על הר סיני, קלקלתם הכל בעגל. והיה העון נכון למועדי רגל, והיה כבודו יתברך
מתחלל חלילה בין לפני מלאכי השרת למעלה, כי יאמרו הלא אמרנו לך מה אנוש כי
תזכרנו והביטה וראה על מה שוא בראת כל בני אדם, בין מהמצריים, כמאמר משה (שם
לב יב) למה יאמרו מצרים כו'. ועל הכל כביכול התישו צור ילדם, כמאמר התורה
(דברים לב יח) צור ילדך תשי, שהוא על ידי העגל. על כן בשובם אל ה' ונרצו לפניו
יתברך ויתן להם תורתו בלוחות שניות ונתקן דבר כבודו וצוה לעשות משכן להשרות
שכינתו בתוכו ולקיום העולם כמאמרם ז"ל בשמות רבה שלא נתבסס ונתקיים העולם עד
הוקם המשכן, כי אז היו לעולם שלש רגלים לעמוד כי היה גמילות חסדים ותורה
ועבודה, ואז הוסרה חרפת מלאכי השרת האומרים לפניו יתברך כי טוב היה שלא נברא
העולם השפל על חטאת ישראל שהיו גורמים איבודו. על כן בזמן שנתקן כל זה, ראוי
לחוג חג גדול על כבוד אלהי עולם ה', כי נתבסס כבודו ונתקיים העולם אשר ברא.
ועל הכל אשר הגדיל אז כח ה' בעולם חלף אשר נאמר על עון העגל צור ילדך תשי, כי
על כן יאות עשות שמחה רבה מאד. והנה היה תיקון הדבר במחרת יום הכפורים, על כן
סמוך ליום ההוא צוה לנו יתברך לחוג את חג הסוכות שהוא חג ה'. ואנחנו נחוג
ונשמח ונעלוז על שמחת חג ה'. נמצא כי פסח ושבועות עיקרן עלינו על אשר היטיב
הוא יתברך עמנו וה' קוראם מקרא קדש ושבת לה' בשבילנו. אך חג הסוכות הוא בעצם
וראשונה חג ה' לכבודו יתברך, ואנחנו חוגגים את חגו כמאמרו יתברך באומרו (פסוק
לט) תחוגו את חג ה' כאשר נבאר בס"ד:
והנה על הדרך שקרה בעת צאתם ממצרים על ענין חג הסוכות, מעין זה יקרנו בכל שנה
ושנה. כי מראשית השנה יתלכלך האדם בדברי עונות גברו מנו. ומראש השנה והלאה
יעשו תשובה ויתקנו מעשיהם, ויתוקן העולם מאשר היה מתקלקל כל השנה ביום
הכפורים. ולכן על ידי התיקון שהוא שמחתו יתברך, יהיה חג לה' בחג הסוכות, ואז
מתמלא חסד על העולם. ועל כן אז הוא ניסוך המים ושמחת בית השואבה ששואבין שם
רוח הקודש, מה שאין כן בשום חג מהראשונים:
ונבא אל הביאור. אמר דבר אל בני ישראל לאמר, כלומר מה שראוי לאמר אינו שיהיה
חג זה בניסן על הענני כבוד כי אם בחמשה עשר יום לחדש השביעי. והטעם פירש
באומרו הזה שהוא להיות חדש זה, כי אז עלתה ארוכת ישראל ותיקון העולם. בין בצאת
ישראל ממצרים כי אז באותו חדש היה התיקון, כי במחרת יום הכפורים ירד משה
בלוחות שניות וברצון טוב ובבשורת עשות המשכן להשרות שכינתו בתוכו. וכן בכל דור
החדש ההוא כפרה לישראל, שהוא תיקון העולם והארת כבודו על ידי כפרת ישראל.
באופן כי החדש השביעי הזה הוא המיוחד אל החג:
או יאמר מעין הקודם במאמרם ז"ל (בשמות) [במדבר] רבה (יב יב), כי בשלשה דברים
העולם עומד וכו', עד מתן תורה היה מתקיים בעמוד אחד הוא גמילות חסדים, משניתנה
התורה היו שני עמודים. והיה העולם רותת עד שנעשה המשכן והיתה עבודה. והנה
העמוד ראשון הוא גמילות חסדים של אברהם, והוא מאמרם ז"ל כי אברהם היה כמריש
הסובל קורות שמשני צידיו, כך אברהם היה סובל עליו דורות שלפניו ושלאחריו. אך
מה שראוי לשים לב הוא איך תחלה בעמוד אחד לא היה רותת ואחר כך בשנים היה רותת.
אך קודם היות תורה לא יחשב ה' להם עון, על כן זכות אחד מספיק. אך כשניתנה תורה
יש חטאים ועל כן העולם רותת עד שבאה עבודה לכפר:
ונבא אל הענין. והוא, כי בפסח היה גמילות חסדים כמה דאת אמר (ברכת אבות בשמנה
עשרה) גומל חסדים טובים וכו' ומביא גואל וכו', שהוא יציאת מצרים. ועל כן נעשה
חסד כל דכפין ייתי וייכול הוא עמוד אחד. בשבועות בא עמוד שני הוא תורה. והיה
עדיין העולם רותת עד מחרת יום הכיפורים שבאה עבודה, ואז שנתבסס העולם הוא חג
לה' בשמחה בעצם, וזהו לאמר כו':
או יאמר לאמר, כלומר הנה בחג הזה יש סוכות ויש ארבעה מינין שבלולב. מה שראוי
לאמר הוא בחמשה עשר יום כו' חג הסוכות, כלומר אך לא שיקרא על שם הארבעה מינין.
והטעם הוא כי הנה כל תיקון העולמות ושמחתו יתברך תלוי בצדקת וכשרון עם בני
ישראל. וכל כשרונם וצדקתם וחסידותם תלויה בדבר אחד בלבד, הלא הוא בהכיר כי הן
האדם היה כאחד ממלאכי השרת, כי נפשו רוחנית מעל השמים כבודה ושם לה דירת קבע,
ובבואה אל העולם הלזה הוא כאומרים לה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי והכיני שם
מכל מאכל אשר יאכל בעולם העליון, כי שוב תשובי אל דירתך הקבוע, ושם תאכלי לחם
אשר תביא מעולם העראי מתורה ותרי"ג מצותיה, כי היא לחמך לנפשך. והעושה כן ינחל
ארץ העליונה ויקיים ארץ התחתונה, כי יריק עליה רוח שפע ממרום להכין אותה
ולסעדה. כי הלא אשר שם שימה זו בלבו, כמקרה ההולך מביתו וארמנות מנוחתו ועזב
אשתו ובניו ללכת אל עיר להסתחר ולהביא טרף לביתו יקרנו, כי הלא לא יהיו כל
מעייניו על אשר יאכל ואשר ישתה ואשר יתכסה, אם יהיה מאכלו בריאה או רזה או אם
יאכל למעדנים או פת חריבה או יכסה בגד עדים או מכלול, כי יאמר הלא פה אורח נטה
ללון אני ואנכי בדרך, למה אחוש על דברי עדונים כי אם מן הבא בידי, ואם אשכבה
בין שפתים או אשים אבן מראשותי הלא כמה כרים וכסתות מרוקמים וטובים לי בבית
מנוחתי אשר אני הולך שמה, ואם פה פת במלח אוכל שם אתעדן כי אוכל למעדנים, כי
שם הוא העיקר כי שם ביתי. באופן אסוף יאסוף כל הון יקר ימצא, קבץ יקבץ כל כלי
ויוליך לביתו להתעלס באהבה. על הדרך הזה אשר דעה יקנה, לחשוב מחשבות בלבו
לאמר, הלא העולם הזה עראי הוא, אשר שלחני אלהים לשאת ולתת ולהרויח בנכסים רבים
וחשובים תורה ותרי"ג מצות, וכל הימים אשר אני פה כהולך בדרך אחשב, ולמה אשית
לבי אם מעט ואם הרבה אוכל או אשתה אם יעשר או אם יחסר חילי, אם אתנה לבושי שק
או אכסה עתיק, אם נפתי משכבי ומרבדים רבדתי ערשי או אם על הארץ אישן, הלא אין
זה כי אם עראי כי אורח אני ובדרך אני הולך ויעבור עלי מה, כי הלא אל משכנות
מבטחים ומנוחת שאננות אני הולך כי שם ביתי בעולם העליון, שם ארוה דודים
ואתעלסה באהבים, ומה לי פה בעולם הלזה כי אעשה בגינו ובגין עניינו והמה הבל,
ומה לי טוב כי אם שאשא עול תורה ומצוות בעולם הזה החולף והולך ואיגע בדירת
עראי להעשיר בדירת הקבע. כי הנה איש כזה מקיים העולם הזה ונוחל העולם הבא,
כרבי חנינא בן דוסא שבת קול היתה יוצאת עליו ואומרת כל העולם ניזון בשביל
חנינא בני והוא די לו בקב חרובין וכו' (תענית כד א). ועליו ועל הדומים אליו
אחשבה דברה חנה באומרה (שמואל א ב ח) כי לה' מצוקי ארץ וכו', לומר כי לה' מנת
חלקו מצוקי ודחוקי ארץ, וישת עליהם תבל שיהיו יסוד עולם. ועל כן למה שכל עיקר
צדקת הצדיק לקיים העולם ולהריק עליו שפע קדושה למעלה ולנחול עולם הבא. על כן
בבא יתברך לחוג חג שמחת צדקת עמו וכפרתם, עשה עיקר החג מישיבה בסוכות. כי כל
כשרון המעשה וצדקת כל צדיק, לשית על לבו צאת מדירת קבע ושבת בדירת עראי, כי
בזה החי יתן אל לבו, כי אין זה כי אם רמז הרומז על הארץ ועל הדרים עליה יתנו
אל לבם. כי זאת תורת האדם, יהיו עיניו פקוחות לראות כי אין זאת דירת קבע כי אם
בעולם העליון, וביום הולדו יצא מדירת קבע ובא אל דירת עראי:
וזה רמז שבעת ימים, רמז אל ימי שנותיו שבעים שנה שיחד כלם שבעים שנה דירת עראי
המה, כי אם יאריך יותר הוא כעצור בעולם הזה. והוא מה שביום השמיני עצרת היא,
ובכלם ישמח עם ה' אלהיו, כי ברוב ההביל העולם הזה יחשוק בעולם הבא וערבה לו
מעתה כאלו זורח הוא שם עם ה' מהיום ולאחר מיתה. כי יהיה לו העולם הזה כסוכה
בכרם ולא כבנין קיים, וישמח ויעלוז במחשבתו זאת לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
הוא רמז שמחת חג הסוכות, למען דעת כי אל זה יביט כי הסוכה היא העולם הזה. על
כן צוה לנו יתברך תדמה לה"א שצורתה (סוכה ו ב) שתי דפנות כהלכתן, ושלישית
אפילו טפח היא כרעא דה"א. והוא כי העולם הזה נברא בה"א (מנחות כט ב), ומושפע
להתקיים מהעולם העליון על יד טוב המעשה, כי כל זכיות האדם נעשים עליו מלמעלה
כצל המיצל על העולם ומקיימו, והוא רמז אל הסכך שעל הסוכה שהיא העולם הזה. ועל
כן נצטוינו בל יהיה הסכך מדבר המקבל טומאה (סוכה יא א), לרמוז כי מה שהאדם
עושה להיות צל על ראשו לא יהיה דברי עונות הנעשים עליו מסך טומאה להבדיל בינו
לקונו, כד"א (ישעיה נט ב) כי [אם] עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם,
כי אם מצות ומעשים טובים הנעשים צל וחופה לחופף עליו. וגם לא תהיינה צדקותיו
כבגד עדים שמתקרע ונעשה קרעים קרעים כנקבים וקרחות, כן מצותיו וצדקותיו בלתי
מעובים רק זעיר שם זעיר שם. ואם לא יהיה להיות הסכך מעובה רק שכוכבי השמים
נראים מתוכה, לפחות לא תהיה חמתה מרובה מצלתה (סוכה ב א) כי אם כצל עב מעובה
קדושת המצות, בל יהי מקום לעבור רוח משפט ודין מעובה מזכיות. וגם לא יהיה
במקום אחד אויר שלשה טפחים, והוא כי אויר שלשה פוסלים הסוכה (שם יז א). והוא
כי חטא אדם, עון אחד או שנים עדין לא עשה מעבר בצל זכיותיו לעבור בו דין ורוגז
מלמעלה, כי הוא יתברך מעביר ראשון ראשון (ראש השנה יז א) ועדיין הוא בלתי נפרד
מהקדושה כי פחות משלשה כלבוד דמי (שבת צז א), אך בשלשו בחטא נמנים, על כן אויר
שלשה פוסל בסוכה. גם לא יהיה מדבר מחובר לקרקע (סוכה יא א ורש"י ד"ה פסולה),
רמז שלא יצרף לזכיות דברים ארציים וחומריים כענין פניות בחינות טובות וענייני
העולם הזה. וגם צריך יהיה מדבר שגדולו מן הארץ (שם), להורות כי אין לאדם למעט
עצמו ולהקטין ערכו ולומר מה אני ומה חיי אני הבל וריק כי כשרון מעשי יעשו סכך
קדושה על העולם ויקיימוהו כי עפר אני ואל עפר אשוב, על כן העיר לבו לומר כי
סכך הקדושה גדולו מן הארץ, כי זכיות בני האדם שמהארץ המה הם העולים וממשיכים
ומשפיעים מלמעלה שפע קדושה להריק על הארץ לקיימה. וסכך זכיות הלז שאדם צריך
ליטפל בו לעשות צל קדושה על ראשו לא יאחר עד יגדל, כדרך בחורים האומרים עדיין
קטנים אנחנו ולכה נרוה דודי העולם הזה לפחות עד עשרים שנה שאין אדם בר עונשין
לשמים עד עוברו מעשרים ומעלה, ומאז אביט אל האלהים ואלכה באורחותיו חמשים שנה
עד מלאת ימי שנותי שבעים שנה. כי היא עצת מלך זקן וכסיל, למען השקיעו בענייני
העולם הזה עשרים שנה, ושוב לא ישוב ממנו כי יעשה עיקר מהעולם הזה. לכן סוכה
שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה (סוכה ב א), כי המאחר מעשות סכך תורה ומצות
עד היותו למעלה מעשרים שנה יעשה דירת קבע מהעולם הזה, ודירת עראי בעינן. וגם
צריך לעשות סכך זכיותיו לשמו יתברך להשרות עליו שכינה, ולא למען בא עליו שפע
מהמזלות או המלאכים. ועל כן סכך שהוא למטה מעשרה טפחים פסולה (שם), כי לא ירדה
שכינה למטה מעשרה (שם ה א) שהוא כמפורש אצלנו שהוא למטה מעשרה מדרגות מלאכים.
והנה כל זה הוא בסכך שהוא רמז אל צל קדושת זכיות האדם. אך הדפנות הם זכר לעולם
הזה ככתוב, שעל כן היו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח (שם ו ב) כצורת הה"א שבה
נברא העולם הזה, ועל כן כשרות מכל דבר כי חומרי הוא. וגם רמז השתים כהלכתן
כו', הוא כי כל טוב העולם הזה נכלל בשלשה דברים שהם בני חיי ומזוני, ורמז לנו
שהשתים שהם בני וחיי טוב לגבר להשתדל ולבקש מאת האלהים יהיו לו כהלכתן גדולים
וטובים, אך בשלישית אפילו טפח יסתפק בו ולא יחוש, רק יעשה שיהיה לו אותו הטפח
שוחק (סוכה ז א), שאם מעט אשר לו יחלקהו בחלקי זמניו ולא יצטרך לבריות. או
ירמוז בהיות שוחק לרמוז לו כי אין לו בעולם הזה שאין לו רק טפח שהוא קומץ
הבלתי משביע, אל יתעצב אל לבו כי אם יהיה שוחק ושמח בחלקו ויהיה עשיר ויעבוד
את ה' בשמחה. וצריך לעשות לו צורת פתח (שם), לרמוז כי אם ידחקנו יצרו להעציבו
על דוחקו זאת, ישיב אל לבו כי אין העולם הזה רק כצורת פתח כפרוזדור לפני
הטרקלין, ולכן מי בער יעשה עיקר מעניניו ויפן למטעמותיו. והנה ברוחב הסוכה אין
שיעור, כי יכול האדם להרחיבה עד בלי די, רק שהסכך יכסה לה. לרמוז כי יכול האדם
לקיים העולם כלו על ידי סכך זכיותיו הממלאו כי צדיק יסוד עולם (משלי י כה),
והיא נחלה בלא מצרים. אך יש לו שעור למטה שלא תהיה פחות משבעה על שבעה (סוכה ג
א ורש"י ד"ה ורבי יהודה), שלא ימעט זכותו לבלתי השיג אפילו חלק אחד בארץ שבעה
עממין שהיא נחלה במצרים:
הנה כי לא על חנם קבע הוא יתברך חג השביעי הזה על שם הסכות. כי למה כי שמחתו
היא כי לא שמח ה' במעשיו מאז ברא העולם עד הזמן ההוא, כי עשרים דור שמאדם עד
אברהם היו מכעיסים ובאים, ומאברהם התחילה שכינה לרדת מרקיע שביעי לששי ולא
שבתה לארץ, כאשר נתאוה יתברך שתהיה לו דירה בתחתונים שהיה תכלית הבריאה, וגם
לא פסקה זוהמא עד מתן תורה, ולא מלאו הימים לגמור מתנתה עד אשר עשו את העגל,
ולא נתקן עד עבור יום הכפורים שאז ניתנה תורה בלוחות שניות והקהיל משה את
ישראל לעשות לו מקדש לשכון בתוכם, אז שמח הוא יתברך, ועל כבודו צוה לחוג את חג
הסוכות כי היא שמחתו כמדובר. וגם בכל דור אין לו יתברך ימי שמחה כחג הסוכות,
כי אז נקיים ישראל מכל עון אשר חטאו כי עבר עליהם יום הכפורים. ועל כן יען כי
כל שמחתו יתברך הוא על כשרונינו וטהרת נפשנו, אם כן ראוי הוא כי זכר יעשה
יתברך בחג ההוא אל השגת ישראל זה הכשרון, הלא הוא על ידי הסוכות, ככל הדברים
הנאמרים באמת ברמז הנרמז, ונמצא בהן למוצאי דעת כמדובר:
והן זאת היתה כונתו יתברך לשום את ישראל באהלים בצאתם ממצרים לשני כוונות:
אחת, למען ידעו דורותיכם ישראל כי מה שמוציאם ממצרים לתת להם ארץ טובה, לא
לעשות עיקר מחיי העולם הזה, היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, כי אדרבה כל עיקר
הכונה היא לעשות עראי מהעולם הזה כי אהל הוא העומד לנסוע ממקום למקום, כי מה
שנותן להם הארץ ההיא אין העיקר רק לקנות בה חיי העולם הבא כי שם עיקר תורה
ומצות כנודע, והעושה כן ינחל הארץ העליונה אשר לעומתה; שנית, להראות להם עולמם
בחייהם, כי היו מוקפים חומת קדושה וה' הולך לפניהם יומם. למען יראו מעתה מעין
העולם הבא, כי היו מסובבי קדושה וה' הולך לפניהם:
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה
חג הסכות שבעת ימים לה'. (לג - לד):
ונבא אל התכת הכתובים. והוא כי הלא כתבנו כי היותם בסוכות שבעת ימים, הוא רמז
היות שבעה עשיריות שהם ימי שנותיו שבעים שנה, נעשה מהעולם הזה עראי כסוכה
בכרם. וסוכת החג על היות בחדש השביעי הזה, כלומר הזה הידוע, כי בו נתקנו
ונטהרו ונמחלו ישראל כי זאת היא שמחתו יתברך כאמור. ואמר חג הסכות שבעת ימים
לה', כי על ידי היות ענין הסוכות שהיא דירת עראי השבעים שנה נעשה האדם לה':

[מרגליות - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/01/2023 21:58

תודה רבה
תזכו למצוות!!