תאריך ההודעה המקורית: 14/05/2023 20:05
כתוב בגמרא בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מפורש בפסוק לפי זה
שלשם כך ניתנה התרומה טמאה, איך אפשר להגיד שזה רק לא הקפידה. ועוד, אם מצד לא
הקפידה לא יהיה חובת נתינה ללויים
חידושי הגרי"ד סימן ה
בענין שריפת תרומה טמאה
התוס' בפסחים דף כ"ב ע"ב ד"ה מנין הקשו וז"ל וא"ת אמאי איצטריך קרא גבי תרומה
טמאה להתיר דדרשינן לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך דהכא [בערלה] איצטריך קרא
למיסר וכו' עכ"ל.
והנראה לומר בזה, דהנה הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות הי"ד כתב וז"ל התרומה לכהן בין
טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש הרי זה חייב
להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומתי אחת
טהורה ואחת טמאה הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם הי' שמן מדליקין
אותו ואם הי' דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור עכ"ל, ובהט"ו שם כתב וז"ל וכן
תרומת מעשר אם נטמאת או נטמא המעשר מפרישין אותה בטומאה וניתנת לכהן ליהנות
בשריפתה עכ"ל. וצ"ע למה נקט הרמב"ם הכא הא דהטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו
בשריפתה, והרי דין זה מקומו לקמן בפי"א, דשם מבוארים כל דיני תרומה טהורה
וטמאה, ושם מבואר דהטהורה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה, ומדליקין את הטמא, ומאי
שייך זאת הכא גבי דיני נתינה לכהן. והנראה בזה, דס"ל להרמב"ם דהא דילפינן מקרא
דואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי, לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, אין זה
היתר הנאה גרידא דמותר ליהנות ממנו בשעת ביעורה, אלא דבהך קרא נאמר דהנאת
שריפת תרומה טמאה זהו קיום דינה ומצותה, וכמו דתרומה טהורה ניתנת לאכילה
ולשתי' ולסיכה, כמו"כ תרומה טמאה ניתנת לכהן ליהנות בשריפתה. ועוד נראה, דאי
לאו דבהך הנאת שריפה איכא קיום דין ומצוה, לא הי' שייך ע"ז כלל דין נתינה
לכהן, דיסוד הדין נתינה לכהן הוא זה לקיום מצותה, ואם ליכא בהנאת שריפתה שום
קיום מצוה כלל, אלא היתר הנאה גרידא דמותר ליהנות ממנו בשעת שריפתה, לא הי'
שייך ע"ז דין נתינה לכהן. ולפי"ז י"ל דזהו ביאור דברי הרמב"ם שכתב דדין נתינה
לכהן הוא בין בתרומה טהורה ובין בתרומה טמאה, ונקט ג"כ דהטהורה נאכלת לכהנים
והטמאה יהנו בשריפתה, דכוונתו שזהו מדיני קיום מצות תרומה, דהטהורה ניתנת
לאכילה והטמאה ניתנת ליהנות בשריפתה, וזהו יסוד הדין נתינה לכהן דאיירי בה
בהלכה זו. וכן נראה מבואר גם בדברי הרמב"ם בפי"א שם ה"א וז"ל התרומה ניתנת
לאכילה ולשתי' ולסיכה שהסיכה כשתי' וכו' סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא
וכו' עכ"ל, ומדנקט הרמב"ם הכא גם הא דמדליק את הטמא, משמע דגם זה מדיני קיום
מצות תרומה, וכמו דתרומה טהורה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה, כמו"כ תרומה טמאה
ניתנת ליהנות בשריפתה וכמו שכתבנו. וראי' מוכרחת לזה נראה, מהא דכתב הרמב"ם
בפי"ב שם ה"א וז"ל אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביא
אותה לידי טומאה ולא יפסיד אותה אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה עכ"ל. הרי מבואר
בדברי הרמב"ם דגם תרומה טמאה אסור להפסידה, וכמו שכתב ומדליק הטמאה, והרי יסוד
האיסור לאבד תרומה הוא להפסידה ממצותה, ואם נימא דהא דנהנין ממנו בשעת שריפתה
אינו אלא היתר הנאה גרידא, ולא מדיני קיום מצותה, א"כ הרי לא שייך איסור
להפסידה, כיון דאין בה שום קיום דין ומצוה, אלא ודאי דהנאת שריפתה זהו קיום
מצותה וניתן להנאה זו, וזהו שכתב הרמב"ם אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה, ר"ל
דכמו דתרומה טהורה ניתנת לאכילה כן תרומה טמאה ניתנת להדליקה, ולהכי אסור
להפסידה ממצותה.
אשר לפי"ז ניחא קושית התוס' בפסחים שהקשו למה איצטריך קרא להתיר תרומה טמאה
בהנאה ומאי שנא מערלה דאיצטריך קרא לאסור, ולפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם הרי
ניחא, דבאמת גם גבי תרומה טמאה י"ל דלא איצטריך קרא להתיר בהנאה כלל, דבלא"ה
הי' מותר ליהנות ממנה בשעת שריפתה וכמו בערלה, אבל לא הי' זה אלא היתר הנאה
בעלמא ולא קיום מצוה, ומהך קרא ילפינן דין קיום מצוה זו, דתרומה טמאה ניתן
לזה, והנאת שריפתה הוא זה קיום מצותה, וניחא היטב קושית התוס'.
וכשהוצעו הדברים לפני מרן הגרי"ז זצוקללה"ה, אמר דמהא דאיכא דין נתינה לכהן
אין הכרח לזה, דגם אם נימא דאין בהנאת שריפת תרומה טמאה שום קיום מצוה כלל,
מ"מ אכתי הי' שייך בי' דין נתינה לכהן, אולם מהא דמבואר בדברי הרמב"ם דאיכא
איסור להפסיד תרומה טמאה, שפיר מוכרח דהנאת שריפתה זהו קיום מצותה, ומעתה י"ל
דנכונים הדברים גם בביאור כל דברי הרמב"ם הנ"ל, עכ"ד מרן הגרי"ז.
ונראה דזהו גם ביאור דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' בכורים ה"ח שכתב וז"ל שלשה דינים
לחלה בשלש ארצות וכו' ושאר ארץ ישראל וכו' מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת
וכו' ומפרישין חלה שני' ונותנין אותה לכהן לאכלה וכו' עכ"ל, וקשה למה נקט
הרמב"ם הא דנותנין אותה לכהן רק גבי חלה השני' הנאכלת ולא נקטי' גבי חלה
הראשונה הנשרפת, והלא גם תרומה טמאה ניתן לכהן ליהנות בשריפתה, ולכאורה הוא
תמוה, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דהא דתרומה טמאה ניתן לכהן הלא זה לקיום מצותה
ליהנות בשריפתה, אולם תרומת חו"ל דמעיקר הדין הרי נאכל לכהן וכמבואר בדברי
הרמב"ם בפ"ה שם ה"י ז"ל חלת חו"ל אף על פי שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה
מדבריהם אינה אסורה באכילה וכו' עכ"ל, וא"כ נהי נמי דנשרפת כדי שלא יאמרו
ראינו תרומה טמאה נאכלת, מ"מ קיום מצותה אינה בשריפה, ועל כן ממילא דליכא בה
מצות נתינה להסיקו תחת תבשילו, וזהו שלא הזכיר הרמב"ם דין נתינה לכהן רק גבי
חלה השני' הנאכלת ולא גבי חלה הראשונה הנשרפת.
ועפי"ז נראה לבאר גם דברי הרמב"ם בפי"ב מהל' תרומות ה"ד שכתב וז"ל חבית שנשברה
בגת העליונה והתחתונה טמאה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל
בידיו בלא נט"י ואף על פי שהוא מטמאה וכו' עכ"ל, והוא משנה בפ"ח דתרומות וכר'
יהושע, וס"ל להרמב"ם דלטמא בטומאה דאורייתא וכגון לקבלה בכלים טמאים אסור, ורק
בידיו בלא נט"י דמטמאות תרומה מדרבנן מותר. והנה להלן בהל"ה שם כתב הרמב"ם
וז"ל וכן חבית שמן שנשפכה אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל
בטומאה שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר שלא להציל בטומאה מפני שהוא בהול עכ"ל.
ומדלא נקט הרמב"ם גם הכא דיציל בידיו בלא נט"י כדלעיל, רק כתב בסתמא יציל
בטומאה, משמע דהכא שרי לטמאותה גם בטומאה דאורייתא, וצ"ע מ"ש דין חבית יין
שנשברה מדין חבית שמן שנשפכה. אכן לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם דס"ל דגם בתרומה
טמאה איכא קיום דין ומצוה ליהנות בשריפתה, א"כ הא נמצא דחבית שמן שנשפכה וחבית
יין שנשברה חלוקים הם מהדדי ביסודם, דחבית שמן שנשפכה הרי ראוי להדלקה, וא"כ
חייב להצילו לקיום מצותו, וכמו ביכול להציל ממנה בטהרה דחייב להציל התרומה
לקיום מצותה, ה"ה באינו יכול להציל בטהרה דכוותה, דחייב להציל בטומאה כיון דגם
בטמאה איכא קיום מצות תרומה, [ומה שכתב הרמב"ם מפני שהוא בהול היינו דמשו"ה
א"א להציל אלא בטמאה, דאם יחזור אחר כלים טהורים ילך הכל לאיבוד], משא"כ בחבית
יין שנשברה, הרי ליכא שום קיום מצוה ביין טמא, דהא דעת הרמב"ם דאין מזלפין
ביין שנטמאו יעו"ש בדברי הכ"מ, וא"כ אין חיוב כלל להציל היין, אלא משום הפסד
החולין התירו להציל בידיו בטומאה דרבנן, אבל ליכא חיוב להציל כלל, כיון דאין
בו שום קיום דין ומצוה, ומשו"ה אינו מותר לטמאותו בטומאה דאורייתא, ומיושבים
היטב דברי הרמב"ם. וכדברינו הוא באור שמח יסוד הדברים בדעת הרמב"ם לחלק בין
שמן ליין, אבל מבאר באופן אחר קצת, משום דיין טמא לא חזי למידי ושמן ראוי
להדלקה ונמצא מציל ממון כהן והוי כמו עמוד וחטא בתרומה כדי שתזכה בתרומה יעו"ש
בדבריו.
והנה התוס' בביצה דף כ"ז ע"ב בד"ה ועל הקשו וז"ל ומ"מ קשה דהיכי מדמה תרומה
לקדשים למימר שאין שורפין תרומה ביום טוב אימא שאני שריפת קדשים דלית בהו צורך
הדיוט כלל לכך אין שורפין אבל תרומה דצורך הדיוט להסיק תחת תבשילו אימא ישרפנו
ביום טוב תחת תבשילו דהא איכא צורך אוכל נפש ותירץ רבנו יצחק דתחת תבשילו
הואיל ואית בי' נמי צורך גבוה בטל לי' צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו
כולו של גבוה וראי' מדלעיל דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וכו'
עכ"ל. והנה לדעת התוס' דס"ל דדין הנאה בשריפת תרומה טמאה אינו אלא היתר ולא
קיום מצוה, וכדחזינן מהא דהקשו בפסחים אמאי איצטריך קרא להתירו בהנאה, [וכן
הוא לשון התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שכתבו וז"ל דכיון שאסרה תורה כל הנאות
רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה
לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה וכו' עכ"ל, הרי מבואר בלשון התוס' דליכא שום
קיום דין ומצוה בשעת שריפת תרומה טמאה, אלא דהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת
שריפתה, ודוחק לומר דכוונתם דלא הקפידה תורה שיהי' לו קיום של תרומה ע"י מה
שיהנה ממנה בשעת ביעורה], א"כ התוס' לטעמייהו שפיר תירצו דבטל לי' צורך הדיוט
אצל צורך גבוה, אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דמה דנהנה בשעת שריפתה זהו קיום מצותה
וניתן לכך, א"כ לכאורה הרי עיקרה לצורך הדיוט, והדרה קושית התוס' לדוכתה. אולם
נראה דכיון דאית בי' גם צורך גובה דמצוה לשורפו, וכמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג
מהל' יום טוב ה"ח דילפינן מקדשים דשריפתה מצות עשה יעו"ש, א"כ גם לדעת הרמב"ם
י"ל דשריפת תרומה טמאה הוי כמו נדרים ונדבות דאין קרבין ביום טוב ומשום דבטל
לי' צורך הדיוט אצל צורך גבוה וכמו לדעת התוס'.
ועיין בתוס' מנחות דף ס"ז ע"ב בד"ה כדי שכתבו וז"ל וא"ת היכן מצינו דטבל אסור
בהנאה וי"ל דנפקא לן כדדרשינן בפ' במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא משום
משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה
ואילך פי' אכילתה אף תרומה טמאה כן דהיינו הדלקה והדר גמרינן טהורה מטמאה
דמיתסר בהדלקה קודם הרמה וכן להאכילה לבהמתו כל הנאות של כילוי דהוי כעין
הדלקה ולא כמו שפי' בקונ' דווקא טבל טמא אבל בטבל טהור מדליקין אלא נקט טמא
וכ"ש טהור וכו' עכ"ל, ובביאור שיטת רש"י דס"ל דלא ילפינן טבל טהור מטבל טמא
נראה לומר, משום דעיקר הך דינא דמשמרת תרומותי דאין לך בה אלא משעת הרמה
ואילך, ס"ל לרש"י, דאין זה משום איסור הנאה של כילוי וכדעת התוס', אלא משום
דיני קיום מצוה תרומה הוא דקאתינן עלה, ודעת רש"י כהרמב"ם דהדלקת תרומה טמאה
הוא קיום דינה ומצותה, ועל כן זהו דילפינן מקרא דמשמרת תרומותי, דכמו דתרומה
טהורה אין בה קיום דינה לפני הרמה ואסורה באכילה, כמו כן תרומה טמאה שניתן
להדלקה אין בה קיום דינה לפני הרמה ואסורה בהדלקה, אשר לפי"ז בטבל טהור דלא
ניתן להדלקה אחר הרמה, ליכא איסור כלל להדליקה לפני הרמה, דאין זה קיום דינה
ומצותה, וזהו שפירש רש"י דדוקא טבל טמא אבל בטבל טהור מדליקין. והתוס' דס"ל
דילפינן טהורה מטמאה לטעמייהו אזלי דס"ל דהדלקת תרומה טמאה אינו שום קיום דין
ומצוה, רק דמותר ליהנות ממנה בשעת שריפתה, אבל לא ניתן לכך, וא"כ הא דילפינן
מקרא דבשתי תרומות הכתוב מדבר, היינו דליכא היתר הנאה של כילוי אלא משעת הרמה
ואילך, וא"כ שפיר ילפינן טהורה מטמאה. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעשר ה"ב שכתב
וז"ל אין מדליקין בטבל טמא וכו' עכ"ל, ולא הוזכר ברמב"ם כלל דה"ה בטבל טהור,
ומשמע דס"ל כשיטת רש"י המובא בתוס' מנחות הנ"ל דליכא איסור הדלקה אלא בטבל
טמא, ולפי המבואר הרמב"ם לטעמי' דס"ל דשריפת תרומה טמאה זהו קיום דינה ומצותה
וניתן לכך, ועל כן זהו יסוד הדין דאסור להדליקה לפני הרמה, וממילא לא שייך זאת
לטבל טהור דניתן רק לאכילה ולשתי' ולסיכה ולא לשריפה, וזהו שלא הזכיר הרמב"ם
כלל מהך מילתא רק גבי טבל טמא.
והנה ברמב"ם פ"ג מהל' מעשר ה"כ ז"ל וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה
מלאכתן כך מותר להאכיל מהן לחי' ולבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהן כל מה
שירצה קודם שיעשר ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה
ולחי' ולעופות אכילת קבע עד שיעשר ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפי' בתוך
הבית עכ"ל, הרי מבואר להדיא מדברי הרמב"ם דס"ל דליכא איסור הנאה של כילוי
בטבל, ולהכי מותר להאכיל לבהמתו עראי אפי' לאחר שנגמרה מלאכתן וראו פני הבית,
ומה דאסור להאכיל לבהמה אכילת קבע עד שיעשר, יעו"ש בחדושי מרן רי"ז הלוי שכתב
דאין זה משום איסורא דטבל רק משום חיובא דמעשר נגעו בה שכבר נתחייב להפריש מהם
מעשר יעו"ש בדבריו, ולפי"ז לדעת הרמב"ם הא דאין מדליקין בטבל טמא בע"כ אינו
משום איסור הנאה של כילוי כדעת התוס', ומוכרח כמו שכתבנו דיסוד הדבר תלוי
בקיום מצות תרומה, וכיון דהדלקת תרומה טמאה זהו קיום מצותה לדעת הרמב"ם, על כן
אסורה בהדלקה לפני הרמה מדין משמרת תרומותי וכמו שכתבנו. והנה בפסחים דף ל"ג
הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה וכו' אמר קרא ראשית ששיירי' ניכרין
לישראל יצתה זו שאין שירי' ניכרין, ובתוס' שם ד"ה אמר הקשו וז"ל וא"ת והא
שירי' ניכרין דמעיקרא הוה אסירא בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכיוצא בו מידי
דהוה אטבל טמא דאין מדליקין בו ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו וי"ל דדוקא בטבל
טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה
טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין
דלא איירי אלא בשתי תרומות עכ"ל, וצ"ע לשיטת התוס' דאין מדליקין בטבל כלל בין
טמא ובין טהור, א"כ מ"ש טבל של חמץ דמדליקין בו. ונראה דהתוס' הכא ס"ל כדעת
רש"י והרמב"ם הנ"ל דטבל טהור מותר בהדלקה וליכא איסור הנאה של כילוי, וזהו
שכתבו דלא איירי קרא אלא בשתי תרומות, דרק בהני שתי תרומות איכא בהו קיום דין
ומצוה, ומשו"ה טבל טהור אסור באכילה, וטבל טמא אסור בהדלקה, משא"כ תרומה של
חמץ נהי דאסור באכילה משום איסור חמץ וטעון שריפה, מ"מ אינו כמו טבל טמא, דהרי
לאחר הפרשה אין קיום מצותה בהדלקה כמו בטמא, וא"כ מותר בהדלקה לפני הרמה,
ומיושבים היטב דברי התוס'.
והנה בספרי סוף פ' קרח בהרימכם את חלבו למה נאמר לפי שהוא אומר והרימותם ממנו
תרומת ד' מעשר מן המעשר אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין ת"ל בהרימכם
את חלבו ממנו וכו' ע"כ, ובהגהות הגר"א שם הגיה בדברי הספרי אין לי אלא תרומת
מעשר תרומה גדולה מנין וכו', אולם עיין ברמב"ן בספר המצות בל"ת ז' שהוסיף לאו
לתורם מן הרע על היפה וכתב שם וז"ל ולשון ספרי ולא תשאו עליו חטא מנין אתה
אומר שאם הפרשתם אותו שלא מן המובחר שאתם נושאים עליו עון ת"ל ולא תשאו עליו
חטא וכו' אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין ת"ל בהרימכם את חלבו ממנו
דרשו מזה הפסוק שיהיו בנשיאות חטא הלוים אם יפרישו מן הרע על היפה ורבו ממנו
אפילו בתרומה טמאה שאינה ראוי' לכהן וכו' כי בכל המעשרות ואפילו בתרומת מעשר
הטמאה נמנענו מזה עכ"ל. הרי דהרמב"ן גורס בדברי הספרי תרומה טמאה מנין, וס"ל
דגם בתרומה טמאה איכא הך דינא דלתרום מן היפה וילפינן לה מקרא דבהרימכם את
חלבו ממנו. ונראה דלא שייך לומר דהך דינא דלתרום מן היפה נוהג גם בתרומה טמאה
אלא אם נימא דהנאת שריפתה הוא קיום מצותה, אבל אם נימא דאינו אלא היתר בעלמא
ואין להכהן שום קיום דין ומצוה בזה, א"כ לא שייך בי' כלל הך דינא דלתרום מן
היפה, דכל מה שתורם הוי מן הרע וליכא חלבו כלל. ולפי"ז נמצא דהרמב"ן דס"ל דגם
בתרומה טמאה איכא הך דינא לתרום מן היפה, בע"כ דס"ל כדעת הרמב"ם דהנאת שריפת
תרומה טמאה הוא קיום דין ומצוה, ולא היתר הנאה בעלמא, להכי דס"ל דאין תורמין
אלא מן היפה, וכמו בתרומה טהורה. [והדבר פשוט דדין מן היפה בתרומה טמאה תלוי
ביפה להסקה ולא ביפה לאכילה, דבטמאה אין זה מעלה ומוריד כלל מה דיפה לאכילה,
כיון דלא ניתן אלא להסיקו תחת תבשילו וליהנות בשריפתה, ורק בטהורה הדבר תלוי
ביפה לאכילה].
שוב נמצא בפני יהושע בפ"ב דשבת שמבואר מתוך דבריו כמו שכתבנו ביסוד הדברים
דהדין דשלך תהא להסיקה תחת תבשילך אינו היתר הנאה בעלמא, אבל נקט שם עוד יותר
מזה דגם אסור להדליקה באופן שאינו נהנה בשריפתה משום דהוי הפסד יעו"ש בדבריו,
ברם מדברי הירושלמי בסוף תרומות דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה נראה מבואר דליכא
שום איסור לשרוף תרומה טמאה בלי ליהנות ממנו, דהא קיי"ל דאסור להשתמש לאורה,
וכן הוא ברמב"ם בפי"א מהל' תרומות הי"ח וז"ל ומי שאין לו חולין להדליק נר
חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן עכ"ל. ועיין בתוס' שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה
לפי שכתב וז"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חינם כיון
שיכול ליהנות בשריפתה עכ"ל, ומוכח מדבריהם דמותר לשרוף תרומה טמאה גם בלי
ליהנות ממנו, ואין בזה משום איסור הפסד, ורק דלא שכיח.
(ס' זכור לדוד ח"א עמ' נו)
