שימו לב — קטגוריית ארכיון
הנושאים בקטגוריה זו הועברו מארכיון קבוצת גוגל, והמשתמשים המוצגים בהם אינם פעילים בפורום.
לקבלת מענה או לתחילת דיון, מומלץ לפתוח נושא חדש בקטגוריה המתאימה.
בקשת ספר - שו"ת מהרש"ך ח"א סי' קסו - זכרון אהרן.
2023
3
פוסטים
2
כותבים
0
צפיות
1
עוקבים
-
תאריך ההודעה המקורית: 15/05/2023 21:30
תודה רבה.
[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
15.05.23,
21:28:48 -
תאריך ההודעה המקורית: 15/05/2023 21:30
תודה רבה.
[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
15.05.23,
21:28:48תאריך ההודעה המקורית: 15/05/2023 21:51
שאלה, יורנו מורנו מורה צדק ומשפט מכון כסאו, על ראובן ושמעון עשו עסק ביניהם,
והוא כי שמעון נתן לראובן סך מה משהיש כדי שראובן יתן לו כל כך גיליש כפי הערך
שנתפשרו ביניהם, ולפי שראובן היה צריך לשלוח אותם השאיש ללוי שלוחו העומד בעיר
אחרת לעשות שם מלאכתו, אמר שמעון לראובן שישלח אותם השהיש ללוי כמות שהם,
וילכו שם בעדו ולוי יוציאם שם לחשבון ראובן, וכל אשר ישאר מהם ולא יוכל
להוציאם שם יהיו שלו, ועליה דידיה ליהדר, וראובן לא יקח לחשבונו רק אותם
שיעברו שם ביד לוי, ויהי כן, כי ראובן שלח השאיש ללוי כמות שהם. ויקר מקרהו
בלתי טהור כי לוי הוציא חלק מאותם השאיש כדי להחליפם בגרושיש עם תוגר אחד,
והתוגר ברר מהם מה שלבו חפץ והשאר הניחם מפני שהיו רעים, ובראות התוגר כי
נשארו ביד לוי שאהיש הרבה קם והלשינו אל שופט הארץ, באומרו שהיו ביד לוי שאהיש
הרבה כולם רעים, ובאו השופטים והשוטרים אל בית לוי ולקחו מביתו ארגז אחד שהיו
בתוכה פקדון אחר מאיש אחד, ואותם השאהיש שנשארו מאותם ששמעון נתן לראובן. ועתה
שמעון תובע מעותיו מראובן, וראובן משיב כי אדרבה יש לו לשלם כל ההיזק שהגיע
(לראובן) [לו] שבשביל מעותיו בא לו אותו ההיזק, והוא התנה עמו שילכו לחשבונו
כדי שישלחם ללוי ולוי יוציאם שם בעדו, ואותם שיעברו ויהיו טובים יהיו לחשבון
ראובן, ואותם שלוי לא יוכל להוציאם יהיו של שמעון, וא"כ כיון שבשביל מעותיו בא
לו ההיזק מפני שהיו רעים אין לו עליו כלום, ואדרבה על שמעון לשלם כל ההיזק
שהגיע, ודמיא לההיא דבאו אנסין רואין אם בשביל אותו ממון באו וכו', ומה גם כי
ראובן הוא מוחזק ויש בידו כתב מבית דין ששלח לוי, איך הוא ודאי שבשביל מעותיו
של שמעון בא לו ההיזק. על הכל יבא דבר מורנו על הדין ועל האמת, ומה' משכרתו
שלמה.
תשובה, הן אמת כי תשובת שאלה זאת אינה צריכה לפנים, דמלתא דפשיטא היא וזיל קרי
בי רב הוא כמו שאבאר בס"ד ולא היה צורך להאריך. אך אמנם יען כי ראיתי בדברי
השואל שכתב טענה לפטור את ראובן מהפסד השהי"ש, ואדרבא מצא מקום לחייב לשמעון
בהיזק שנמשך לראובן מחמת השהי"ש, ואמר דדמיא לההיא דבאו אנסין רואין אם בשביל
אותו ממון באו וכו'. ואומר שעם היות שזה הדמיון שכתב השואל אין צורך בו לפסק
שאלתנו כמו שיתבאר ב"ה, עם כל זה הואיל ואתא לידן קודם שאגיד דעתי וסברתי
בפסקא דנדון דידן, ראיתי לישא וליתן בדינים דשייכי למוסר ממון חבירו מחמת
אונס, ויועילו ללמוד למקום אחר, וזה החלי בסיעתא דשמיא.
עיקרא דהך מלתא איתא בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קיז ע"א] דתניא ישראל שאנסוהו גוים
והראה ממון חבירו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב. והנה נחלקו המפרשים בפירושא
דהך ברייתא, כי הנה התוספות [שם] כפי מה שנראה ממה שכתבו למעלה מזה בדבור לא
צריכה דאחוי אחויי, מפרשים הך ברייתא כשאנסוהו להראות ממון חבירו בפירוש, אבל
אנסוהו להראות ממון בסתם והראה ממון חבירו חייב, וכן היא סברת הרי"ף [שם מג
ע"א] והרמב"ם [חובל ומזיק פ"ח ה"ג] והטור [חו"מ סי' שפח ס"ב], אמנם ר"ח ורש"י
[שם] ורבינו אפרים [שם בדפי הרי"ף] ס"ל דהוי אפילו אנסוהו להראות ממון סתם
והראה של חבירו כמו שיכול המעיין לראות אלו הסברות בנמוקי יוסף [שם ע"א וע"ב]
ובשלטי הגבורים [שם אות א], והביאם לזה סיפא דברייתא דקתני ואם נשא ונתן ביד
חייב, דלפי סברת התוספות ושאר המפרשים שהזכרתי בפירוש רישא דברייתא צריכים
לפרש סיפא דברייתא דהכי קאמר אם אנסוהו לישא וליתן ממון חברו ביד, כיון דעביד
מעשה בידים חייב, ולמפרשים האחרים שהזכרתי, הוקשה להם לפי זה הפירוש מההיא
עובדא דמייתי לקמן בגמרא [קיז ע"ב] ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא, דמשמע
מהתם דכיון דאנסוהו על ממון חבירו בפירוש, אף על פי שנשא ונתן ביד פטור.
ולדברי התוספות וסיעתו קשה לההוא עובדא מהך ברייתא דמשמע מינה כפי מה שפירשו
בה דאעפ"י שאנסוהו ליתן ממון חבירו בפירוש כיון שנשא ונתן ביד חייב, וגם כי
התוספות תרצו זאת הקושיא כפי מה שכתבו גבי ההוא עובדא דאפקידו גביה כסא דכספא,
בעיני שאר המפרשים לא הוכשר זה התירוץ, ולפי דעתם סיפא דברייתא הכי קאמר, אף
על גב דבאנסוהו להראות ממון בסתם והראה ממון חבירו פטור, אם אנסוהו לישא וליתן
ממון בסתם ונשא ונתן ממון חבירו חייב, אמנם אם אנסוהו לישא וליתן ממון חבירו
בפירוש הוי פטור, ובהכי ניחא ההיא עובדא דכסא דכספא.
ואם כי לכאורה יראה דאע"ג דבחלוקת נשא ונתן ביד לא יפרשו כהרי"ף והרמב"ם
והתוספות, לא יתחייב דבחלוקה הראשונה יחלקו גם כן, דהא רבינו האיי גאון ז"ל
כפי מה שכתב הנמוקי יוסף [שם מג ע"ב] פירש החלוקה הראשונה דאנסוהו והראה
כפירוש התוספות והרי"ף דהיינו שאנסוהו להראות ממון חבירו, ואפילו הכי לפי שלא
נראו בעיניו דברי הרי"ף ותוספות, או מכח קושית ההיא עובדא דכסא דכספא שכתב, או
מכח סברא דכיון דאנסוהו לישא וליתן ממון חברו אינו מחוייב לסכן עצמו על כך,
ופירש במאי דקאמר ואם נשא ונתן וכו' דהכי קאמר, אם לא אנסוהו רק להראות והוא
הוסיף מעצמו ונשא ונתן ביד חייב, וא"כ אלו המפרשים גם כן היו יכולים לפרש כך,
ומי הכריחם לפרש אנסוהו להראות וכו' דהיינו אפילו אנסוהו להראות בסתם.
ואומר דלפירוש רבינו האיי יש קצת דוחק, דכיון דרישא דברייתא קאמר אנסוהו והראה
והכוונה אנסוהו להראות והראה, אם כן בסיפא נמי כי קאמר ואם נשא ונתן ביד היינו
אנסוהו לישא וליתן ונשא ונתן, לא שהאונס היה על דבר אחר והוא הוסיף וכו',
ומשום הכי פירשו מה שפירשו וק"ל. נקטינן מהא חדא דאלו המפרשים מקילים ואומרים
דאינו צריך שיהא האונס להראות ממון חבירו, אלא אפילו בסתם שלא רמזו לו שום
ממון, והיה יכול להציל בשלו, והראה בשל חבירו, כיון שלא עשה מעשה בידים פטור.
ועוד אני מוסיף לומר דאלו המפרשים המקילים, אפילו באנסוהו להראות בשלו והראה
בשל חבירו יפטרוהו, כיון שלא עשה מעשה בידים ונאנס, אף על פי שהאונס היה על
שלו. ואף על גב דלכאורה יראה דהך מלתא איכא לאסתפויי לאומ' יש לי קצת סעד לזה,
דאם איתא דאלו המפרשים אינם פוטרים אלא דוקא כשאנסוהו בסתם, אבל אם אנסוהו על
שלו לא, א"כ בהך ברייתא דאנסוהו להראות איכא לאקשויי, אדתני סיפא ואם נשא ונתן
ביד חייב, לפלוג וליתני בדידה, אנסוהו והראה פטור, במה דברים אמורים כשאנסוהו
להראות בסתם, אבל אנסוהו להראות בשלו והראה בשל חבירו חייב. וליכא למימר כולה
בדידה קמיירי, דהיינו אנסוהו בסתם, דכיון דהך גוונא נמי הוי בדידה דהיינו
אנסוהו להראות, ולא רישא באנסוהו להראות וסיפא אנסוהו לישא וליתן, והוי חדוש
יותר דאיכא גוונא דבמראה לחוד סגי, אף על גב דלא ברי הזיקא כל כך, דשמא לא
יטלוהו, כמו נשא ונתן ביד דברי הזיקא. אלא ודאי כוונת הברייתא היא, ישראל
שאנסוהו גויים וכו' בין שיהיה האונס להראות ממון חבירו, בין שאנסוהו על ממון
סתם, או שאנסוהו על שלו והראה של חבירו, כיון דאיכא צד אונס מאיזה מין שיהיה
ולא עשה מעשה בידים זולת דבור בעלמא פטור. ואתא רבא למימר ואם הראה מעצמו,
ופרש"י [ד"ה מעצמו] בלא אונס, כלומר בלא אונס כלל חייב, דמאחר דלא דיינינן
דינא דגרמי אלא במידי דעביד מעשה, אבל בדבור בעלמא לא מחייב, קמ"ל דהוי דינא
דגרמי וחייב, ורבא פירושא דמתניתין דלעיל אתא לאשמועינן דקאמר ואם מחמת הגזלן
חייב, וכפי גרסת רש"י דגריס לעיל [שם קטז ע"ב] לא צריכא דאחוי אחוויי, ובזה
תסולק קושיא אחת שמקשה הנמוקי יוסף לרש"י והיא דלפי פירושו רבא מאי אתא
לאשמועינן.
עוד צריך לדקדק אי מאי דאמרינן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור, הוי
דווקא היכא דאנסוהו באונס נפשות דהיינו מיתה או יסורין דחמירי ממיתה, אמנם אם
אנסוהו באונס ממון לא מפטר, או דלמא אפילו באנסוהו אונס ממון סגי להפטר. והנה
המרדכי כפי מה שכתב פרק הגוזל [ב"ק רמז קצג], גם כפי מה שכתבו התשובות
מיימוניות [השייכות לספר נזיקין סימן כ] יראה דסבירא להו שצריך שיהיה האונס
אונס נפשות, יעויין במקומם.
ואומר, דהמרדכי והתשובות יראה דסבירא להו כסברת התוספות והרי"ף ושאר המפרשים
שכתבתי למעלה, דפירשו הך ברייתא דישראל שאנסוהו גויים שאנסוהו להראות ממון
חבירו, אבל אם אנסוהו להראות ממון בסתם והראה ממון חבירו חייב, ולכן שייך לומר
דכשאנסוהו להראות ממון חבירו כמו בההיא עובדא דכסא דכספא, ואם לא שימיתוהו דאז
הוי פטור, אבל אם אמרו הראנו ממון פלוני ואם לא נקח הבא בידינו, לא מקרי אונס
להפטר. אבל לדברי רש"י ור"ח ורבינו אפרים ז"ל שכתבתי למעלה דמפרשי הך ברייתא
שאנסוהו להראות ממון סתם והראה ממון חבירו ואפ"ה פטור, איני רואה שום צד ואופן
בעולם שנאמר שהאונס מחמת ממון לא מקרי אונס, דבכי האי גוונא אין אונס אחר כי
אם אונס ממון, כיון שאמרו הראה לנו ממון ואם לא נמיתך, ואותו הממון נמצא בידו
וביד חבירו, ומחמת האונס הלך והראה ממון חבירו, חזר האונס לאונס ממון, כיון
שהיה נמצא בידו מאותו הממון ששואלים והוא כיון להושיע ממונו בהראות ממון
חבירו, ואם כן אמאי פטור, אלא ודאי סבירא ליה דכל אונס שבעולם יספיק לא שנא
אונס נפשות לא שנא אונס ממון, ואם כן יראה דהוייא הך מילתא פלוגתא דרבוותא אם
צריך אונס נפשות או סגי באונס ממון. כל זה ראיתי לישא וליתן בדיני מוסר ממון
חבירו ביד גוים אנסים מחמת אונס, דמהך שקלא וטרייא איכא נפקותא טובא לענין
דינא כמו שיראה המעיין.
ועתה אבא לבאר משפט שאלתנו ואומר, דמלתא דפשיטא היא שראובן פטור מהפסד השהיש,
כיון שנלקחו מבית לוי באונס על ידי שופטי ושוטרי העיר, ולוי לא פשע בזה כלל
שלא נשא ונתן ביד ולא הראם, באופן שאין אנו צריכים למה שבא בשאלה, כנראה שרצה
השואל לתת טעם לפטור את ראובן משום דדמיא לההיא שבאו אנסים, יראה שכונתו היא
על מאי דמייתי תלמודא עלה דההיא עובדא דההוא גברא דהוה מפקיד גביה כסא דכספא,
דאסיק רב אשי ואמר חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו, ואי לא אדעתא
דכספא אתו. ויראה דלא דמי האי עובדא דנדון דידן לההיא עובדא דכסא דכספא,
דבההיא עובדא שהנפקד ההוא נשא ונתן ביד כסא דכספא להנהו גנבי דסליקי עליה,
משום הכי קאמר חזינן אי איניש אמיד אדעתא דידיה אתו, ואם כן נמצא שהציל את
עצמו בממון חבירו, ואי לא אדעתא דכספא אתו, ודין הוא שיהא פטור אף על פי שעשה
מעשה, כיון שנאנס על כך, אמנם בנידון דידן דראובן לא נשא ונתן ביד, גם לא הראה
הוא, שהשוטרים הנזכרים מעצמם עלו ובאו בבית לוי ונטלו מה שנטלו, אין אנו
צריכין לטעם הבא בשאלה.
ולענין תביעת ראובן לשמעון שטוען עליו שמחמת השאיש נמשך לו נזק והפסד שבא
בשאלה, גם בזאת התביעה יראה דמלתא דפשיטא היא דשמעון פטור מתביעת ראובן ואין
לחייבו כלל באותו ההפסד, דאיברא דאית לן [בחו"מ סי' שפו ס"א] הלכה כרבי מאיר
דדאין דינא דגרמי, מכל מקום מלתא דפשיטא היא דלא שייכא הך דינא לדינא דגרמי,
כי כבר ידענו בחלוקים שחלקו הפוסקים בהך דינא, ואחד מן החילוקים הוא, דלא
מחייב משום דינא דגרמי אלא כשהוא עצמו עושה היזק לממון של חבירו, אם כן בנדון
דידן ששמעון לא הזיק כלום, אלא שעל ידי גרמת השאהיש שלו בא אותו ההפסד על ידי
שופטי ושוטרי העיר, אם כן כי האי גוונא הוי גרמא בנזקין, דהלכה רווחת [שם ס"ג]
דפטור. גם יש חילוק אחר דאינו חייב מטעם דינא דגרמי אלא אם כן ההיזק נעשה מיד
בשעת המעשה של הגורם, אם כן בנדון דידן שלא נעשה ההיזק מיד אלא לאחר זמן שבאו
השהיש ביד לוי אין לחייבו.
ועוד יש חילוקים אחרים לענין חיוב דינא דגרמי, והצד השוה שבהם דלא שייכא כלל
לנדון דידן, באופן שהעולה לענין פסקא דנדון דידן שראובן פטור מתביעת שמעון
בהפסד השאהיש, וגם שמעון פטור מתביעת ראובן בנזק והפסד שבא לו מחמת סבת
השאהיש.
והנה ראיתי לרב הגדול כמהר"ר יוסף ן' לב זלה"ה בספר השלישי סימן ל' שכתב בענין
דומה לנדון דידן וזה לשונו, ומה שיש להסתפק אם נאמר דוקא פחת המעות הויא דינא
דגרמי, אבל היזק הנמשך מחמת המעות ממה שנמסר שלוחו של ראובן ביד הממונה
מהמלכות על הכסף לא דיינינן דינא דגרמי, דהוי זה האיש סבה רחוקה, ומי שיעיין
בקונטריס דדינא דגרמי להרמב"ן ימצא דבר דומה לנדון דידן, במה שכתב וזה לשונו
והמוכר פירות לחבירו ולא צמחו, דקי"ל [ב"ב צג ע"ב] כת"ק דרשב"ג דאמר אינו משלם
אלא דמי הזרע לא דמי ההוצאה, ומי שחולק על רבינו הגדול ופוסק כרבן שמעון בן
גמליאל אין לו ממש בדבריו, ושנו נמי בתוספתא [שם פ"ו ה"ב] הלוקח קנקנים מחברו
ונמצאו [פינוסות] מרועעים ונשתברו חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין.
וגם זו הלכה היא, ועוד האריך הרב יעויין שם. ולכאורה נראה דנדון דידן דמיא
להך. איברא דצריך לעיין במאי דכתב לעיל בסמוך, וזה לשונו, ואף על גב דמראה
דינר לשולחני ונמצא רע חייב, דאינו אלא עצה שהשיאו לקבלו וכו', והדברים הם
עמוקים, והשואל נחוץ ושואל ממני דברים עמוקים שצריך לעיין בהם, וכעת אין עוד
כי אנא דלינא חספא וכו', עד כאן לשון הרב זלה"ה. והוכרחתי להעתיק כל לשונו,
יען כי כפי הנראה הרב זלה"ה מסתפק בדין זה, ואני בעניי לאפס פנאי לא יכולתי
להעמיק בכוונת הרב לדעת מה ראה על ככה להסתפק, כי כפי הנראה לעניות דעתי הדין
פשוט כמו שכתבתי לענין פסק שאלתנו, שדומה לאותו נדון שכתב עליו הרב זלה"ה.
ועוד אני מוסיף לתמוה, דיראה דאותו הנדון שכתב עליו הרב ז"ל עדיף טפי לפטור
מההיא דמוכר זרעוני גינה לחבירו ולא צמחו, גם המוכר קנקנים לחבירו ונמצאו
מרועעים ונשתברו, דקיימא לן דאינו חייב לשלם אלא דמי הזרע ודמי הקנקנים, לא
דמי ההוצאה ולא דמי היין, דהתם היה מקום לחייב למוכר, דודאי הקונה זרעוני גינה
אדעתא להוציא עליהם מעות בזריעתם קנאם, גם הלוקח קנקנים אדעתא לתת יין בתוכם
קנאם, והיה מקום לומר שיתחייב המוכר שמכר לו דבר שודאי יבא לידי ההפסד שהפסיד,
ואפילו הכי אמרינן דפטור מתשלומי ההוצאה ומתשלומי היין, כל שכן בהפסד הנמשך
מחמת נזק המעות שלא היה לו לידע למוכר ולחוש אם יפגעו בו שופטי העיר, דהוי
מילתא דלא שכיח בשמירה מועטת שישמר האדם מזה החשש, באופן שדברי הרב צריכים לי
עיון ושגבו ממני, וכעת לא אוכל לעמוד עליהם.
מכל מקום לענין פסקא דדינא דנדון דידן הדבר פשוט דאין לראובן תביעה על שמעון,
ולא לשמעון על ראובן, ומה שבא בשאלה שראובן מוחזק, כנראה שרוצה לזכות בחזקתו
נגד שמעון, אינו כן כמו שחושב שאין כאן ספק אם יש זכות לראובן נגד שמעון,
שנאמר כיון דתפס לא מפקינן מיניה, אבל הדין הגמור הוא דבודאי בלי שום ספק אין
לו שום זכות לראובן נגד שמעון מההפסד שבא לו מחמת זיוף השאהיש, אם כן לא תועיל
לו חזקתו, והדבר פשוט.
נאם הצעיר שלמה הכהן -
תאריך ההודעה המקורית: 15/05/2023 21:51
שאלה, יורנו מורנו מורה צדק ומשפט מכון כסאו, על ראובן ושמעון עשו עסק ביניהם,
והוא כי שמעון נתן לראובן סך מה משהיש כדי שראובן יתן לו כל כך גיליש כפי הערך
שנתפשרו ביניהם, ולפי שראובן היה צריך לשלוח אותם השאיש ללוי שלוחו העומד בעיר
אחרת לעשות שם מלאכתו, אמר שמעון לראובן שישלח אותם השהיש ללוי כמות שהם,
וילכו שם בעדו ולוי יוציאם שם לחשבון ראובן, וכל אשר ישאר מהם ולא יוכל
להוציאם שם יהיו שלו, ועליה דידיה ליהדר, וראובן לא יקח לחשבונו רק אותם
שיעברו שם ביד לוי, ויהי כן, כי ראובן שלח השאיש ללוי כמות שהם. ויקר מקרהו
בלתי טהור כי לוי הוציא חלק מאותם השאיש כדי להחליפם בגרושיש עם תוגר אחד,
והתוגר ברר מהם מה שלבו חפץ והשאר הניחם מפני שהיו רעים, ובראות התוגר כי
נשארו ביד לוי שאהיש הרבה קם והלשינו אל שופט הארץ, באומרו שהיו ביד לוי שאהיש
הרבה כולם רעים, ובאו השופטים והשוטרים אל בית לוי ולקחו מביתו ארגז אחד שהיו
בתוכה פקדון אחר מאיש אחד, ואותם השאהיש שנשארו מאותם ששמעון נתן לראובן. ועתה
שמעון תובע מעותיו מראובן, וראובן משיב כי אדרבה יש לו לשלם כל ההיזק שהגיע
(לראובן) [לו] שבשביל מעותיו בא לו אותו ההיזק, והוא התנה עמו שילכו לחשבונו
כדי שישלחם ללוי ולוי יוציאם שם בעדו, ואותם שיעברו ויהיו טובים יהיו לחשבון
ראובן, ואותם שלוי לא יוכל להוציאם יהיו של שמעון, וא"כ כיון שבשביל מעותיו בא
לו ההיזק מפני שהיו רעים אין לו עליו כלום, ואדרבה על שמעון לשלם כל ההיזק
שהגיע, ודמיא לההיא דבאו אנסין רואין אם בשביל אותו ממון באו וכו', ומה גם כי
ראובן הוא מוחזק ויש בידו כתב מבית דין ששלח לוי, איך הוא ודאי שבשביל מעותיו
של שמעון בא לו ההיזק. על הכל יבא דבר מורנו על הדין ועל האמת, ומה' משכרתו
שלמה.
תשובה, הן אמת כי תשובת שאלה זאת אינה צריכה לפנים, דמלתא דפשיטא היא וזיל קרי
בי רב הוא כמו שאבאר בס"ד ולא היה צורך להאריך. אך אמנם יען כי ראיתי בדברי
השואל שכתב טענה לפטור את ראובן מהפסד השהי"ש, ואדרבא מצא מקום לחייב לשמעון
בהיזק שנמשך לראובן מחמת השהי"ש, ואמר דדמיא לההיא דבאו אנסין רואין אם בשביל
אותו ממון באו וכו'. ואומר שעם היות שזה הדמיון שכתב השואל אין צורך בו לפסק
שאלתנו כמו שיתבאר ב"ה, עם כל זה הואיל ואתא לידן קודם שאגיד דעתי וסברתי
בפסקא דנדון דידן, ראיתי לישא וליתן בדינים דשייכי למוסר ממון חבירו מחמת
אונס, ויועילו ללמוד למקום אחר, וזה החלי בסיעתא דשמיא.
עיקרא דהך מלתא איתא בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קיז ע"א] דתניא ישראל שאנסוהו גוים
והראה ממון חבירו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב. והנה נחלקו המפרשים בפירושא
דהך ברייתא, כי הנה התוספות [שם] כפי מה שנראה ממה שכתבו למעלה מזה בדבור לא
צריכה דאחוי אחויי, מפרשים הך ברייתא כשאנסוהו להראות ממון חבירו בפירוש, אבל
אנסוהו להראות ממון בסתם והראה ממון חבירו חייב, וכן היא סברת הרי"ף [שם מג
ע"א] והרמב"ם [חובל ומזיק פ"ח ה"ג] והטור [חו"מ סי' שפח ס"ב], אמנם ר"ח ורש"י
[שם] ורבינו אפרים [שם בדפי הרי"ף] ס"ל דהוי אפילו אנסוהו להראות ממון סתם
והראה של חבירו כמו שיכול המעיין לראות אלו הסברות בנמוקי יוסף [שם ע"א וע"ב]
ובשלטי הגבורים [שם אות א], והביאם לזה סיפא דברייתא דקתני ואם נשא ונתן ביד
חייב, דלפי סברת התוספות ושאר המפרשים שהזכרתי בפירוש רישא דברייתא צריכים
לפרש סיפא דברייתא דהכי קאמר אם אנסוהו לישא וליתן ממון חברו ביד, כיון דעביד
מעשה בידים חייב, ולמפרשים האחרים שהזכרתי, הוקשה להם לפי זה הפירוש מההיא
עובדא דמייתי לקמן בגמרא [קיז ע"ב] ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא, דמשמע
מהתם דכיון דאנסוהו על ממון חבירו בפירוש, אף על פי שנשא ונתן ביד פטור.
ולדברי התוספות וסיעתו קשה לההוא עובדא מהך ברייתא דמשמע מינה כפי מה שפירשו
בה דאעפ"י שאנסוהו ליתן ממון חבירו בפירוש כיון שנשא ונתן ביד חייב, וגם כי
התוספות תרצו זאת הקושיא כפי מה שכתבו גבי ההוא עובדא דאפקידו גביה כסא דכספא,
בעיני שאר המפרשים לא הוכשר זה התירוץ, ולפי דעתם סיפא דברייתא הכי קאמר, אף
על גב דבאנסוהו להראות ממון בסתם והראה ממון חבירו פטור, אם אנסוהו לישא וליתן
ממון בסתם ונשא ונתן ממון חבירו חייב, אמנם אם אנסוהו לישא וליתן ממון חבירו
בפירוש הוי פטור, ובהכי ניחא ההיא עובדא דכסא דכספא.
ואם כי לכאורה יראה דאע"ג דבחלוקת נשא ונתן ביד לא יפרשו כהרי"ף והרמב"ם
והתוספות, לא יתחייב דבחלוקה הראשונה יחלקו גם כן, דהא רבינו האיי גאון ז"ל
כפי מה שכתב הנמוקי יוסף [שם מג ע"ב] פירש החלוקה הראשונה דאנסוהו והראה
כפירוש התוספות והרי"ף דהיינו שאנסוהו להראות ממון חבירו, ואפילו הכי לפי שלא
נראו בעיניו דברי הרי"ף ותוספות, או מכח קושית ההיא עובדא דכסא דכספא שכתב, או
מכח סברא דכיון דאנסוהו לישא וליתן ממון חברו אינו מחוייב לסכן עצמו על כך,
ופירש במאי דקאמר ואם נשא ונתן וכו' דהכי קאמר, אם לא אנסוהו רק להראות והוא
הוסיף מעצמו ונשא ונתן ביד חייב, וא"כ אלו המפרשים גם כן היו יכולים לפרש כך,
ומי הכריחם לפרש אנסוהו להראות וכו' דהיינו אפילו אנסוהו להראות בסתם.
ואומר דלפירוש רבינו האיי יש קצת דוחק, דכיון דרישא דברייתא קאמר אנסוהו והראה
והכוונה אנסוהו להראות והראה, אם כן בסיפא נמי כי קאמר ואם נשא ונתן ביד היינו
אנסוהו לישא וליתן ונשא ונתן, לא שהאונס היה על דבר אחר והוא הוסיף וכו',
ומשום הכי פירשו מה שפירשו וק"ל. נקטינן מהא חדא דאלו המפרשים מקילים ואומרים
דאינו צריך שיהא האונס להראות ממון חבירו, אלא אפילו בסתם שלא רמזו לו שום
ממון, והיה יכול להציל בשלו, והראה בשל חבירו, כיון שלא עשה מעשה בידים פטור.
ועוד אני מוסיף לומר דאלו המפרשים המקילים, אפילו באנסוהו להראות בשלו והראה
בשל חבירו יפטרוהו, כיון שלא עשה מעשה בידים ונאנס, אף על פי שהאונס היה על
שלו. ואף על גב דלכאורה יראה דהך מלתא איכא לאסתפויי לאומ' יש לי קצת סעד לזה,
דאם איתא דאלו המפרשים אינם פוטרים אלא דוקא כשאנסוהו בסתם, אבל אם אנסוהו על
שלו לא, א"כ בהך ברייתא דאנסוהו להראות איכא לאקשויי, אדתני סיפא ואם נשא ונתן
ביד חייב, לפלוג וליתני בדידה, אנסוהו והראה פטור, במה דברים אמורים כשאנסוהו
להראות בסתם, אבל אנסוהו להראות בשלו והראה בשל חבירו חייב. וליכא למימר כולה
בדידה קמיירי, דהיינו אנסוהו בסתם, דכיון דהך גוונא נמי הוי בדידה דהיינו
אנסוהו להראות, ולא רישא באנסוהו להראות וסיפא אנסוהו לישא וליתן, והוי חדוש
יותר דאיכא גוונא דבמראה לחוד סגי, אף על גב דלא ברי הזיקא כל כך, דשמא לא
יטלוהו, כמו נשא ונתן ביד דברי הזיקא. אלא ודאי כוונת הברייתא היא, ישראל
שאנסוהו גויים וכו' בין שיהיה האונס להראות ממון חבירו, בין שאנסוהו על ממון
סתם, או שאנסוהו על שלו והראה של חבירו, כיון דאיכא צד אונס מאיזה מין שיהיה
ולא עשה מעשה בידים זולת דבור בעלמא פטור. ואתא רבא למימר ואם הראה מעצמו,
ופרש"י [ד"ה מעצמו] בלא אונס, כלומר בלא אונס כלל חייב, דמאחר דלא דיינינן
דינא דגרמי אלא במידי דעביד מעשה, אבל בדבור בעלמא לא מחייב, קמ"ל דהוי דינא
דגרמי וחייב, ורבא פירושא דמתניתין דלעיל אתא לאשמועינן דקאמר ואם מחמת הגזלן
חייב, וכפי גרסת רש"י דגריס לעיל [שם קטז ע"ב] לא צריכא דאחוי אחוויי, ובזה
תסולק קושיא אחת שמקשה הנמוקי יוסף לרש"י והיא דלפי פירושו רבא מאי אתא
לאשמועינן.
עוד צריך לדקדק אי מאי דאמרינן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור, הוי
דווקא היכא דאנסוהו באונס נפשות דהיינו מיתה או יסורין דחמירי ממיתה, אמנם אם
אנסוהו באונס ממון לא מפטר, או דלמא אפילו באנסוהו אונס ממון סגי להפטר. והנה
המרדכי כפי מה שכתב פרק הגוזל [ב"ק רמז קצג], גם כפי מה שכתבו התשובות
מיימוניות [השייכות לספר נזיקין סימן כ] יראה דסבירא להו שצריך שיהיה האונס
אונס נפשות, יעויין במקומם.
ואומר, דהמרדכי והתשובות יראה דסבירא להו כסברת התוספות והרי"ף ושאר המפרשים
שכתבתי למעלה, דפירשו הך ברייתא דישראל שאנסוהו גויים שאנסוהו להראות ממון
חבירו, אבל אם אנסוהו להראות ממון בסתם והראה ממון חבירו חייב, ולכן שייך לומר
דכשאנסוהו להראות ממון חבירו כמו בההיא עובדא דכסא דכספא, ואם לא שימיתוהו דאז
הוי פטור, אבל אם אמרו הראנו ממון פלוני ואם לא נקח הבא בידינו, לא מקרי אונס
להפטר. אבל לדברי רש"י ור"ח ורבינו אפרים ז"ל שכתבתי למעלה דמפרשי הך ברייתא
שאנסוהו להראות ממון סתם והראה ממון חבירו ואפ"ה פטור, איני רואה שום צד ואופן
בעולם שנאמר שהאונס מחמת ממון לא מקרי אונס, דבכי האי גוונא אין אונס אחר כי
אם אונס ממון, כיון שאמרו הראה לנו ממון ואם לא נמיתך, ואותו הממון נמצא בידו
וביד חבירו, ומחמת האונס הלך והראה ממון חבירו, חזר האונס לאונס ממון, כיון
שהיה נמצא בידו מאותו הממון ששואלים והוא כיון להושיע ממונו בהראות ממון
חבירו, ואם כן אמאי פטור, אלא ודאי סבירא ליה דכל אונס שבעולם יספיק לא שנא
אונס נפשות לא שנא אונס ממון, ואם כן יראה דהוייא הך מילתא פלוגתא דרבוותא אם
צריך אונס נפשות או סגי באונס ממון. כל זה ראיתי לישא וליתן בדיני מוסר ממון
חבירו ביד גוים אנסים מחמת אונס, דמהך שקלא וטרייא איכא נפקותא טובא לענין
דינא כמו שיראה המעיין.
ועתה אבא לבאר משפט שאלתנו ואומר, דמלתא דפשיטא היא שראובן פטור מהפסד השהיש,
כיון שנלקחו מבית לוי באונס על ידי שופטי ושוטרי העיר, ולוי לא פשע בזה כלל
שלא נשא ונתן ביד ולא הראם, באופן שאין אנו צריכים למה שבא בשאלה, כנראה שרצה
השואל לתת טעם לפטור את ראובן משום דדמיא לההיא שבאו אנסים, יראה שכונתו היא
על מאי דמייתי תלמודא עלה דההיא עובדא דההוא גברא דהוה מפקיד גביה כסא דכספא,
דאסיק רב אשי ואמר חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו, ואי לא אדעתא
דכספא אתו. ויראה דלא דמי האי עובדא דנדון דידן לההיא עובדא דכסא דכספא,
דבההיא עובדא שהנפקד ההוא נשא ונתן ביד כסא דכספא להנהו גנבי דסליקי עליה,
משום הכי קאמר חזינן אי איניש אמיד אדעתא דידיה אתו, ואם כן נמצא שהציל את
עצמו בממון חבירו, ואי לא אדעתא דכספא אתו, ודין הוא שיהא פטור אף על פי שעשה
מעשה, כיון שנאנס על כך, אמנם בנידון דידן דראובן לא נשא ונתן ביד, גם לא הראה
הוא, שהשוטרים הנזכרים מעצמם עלו ובאו בבית לוי ונטלו מה שנטלו, אין אנו
צריכין לטעם הבא בשאלה.
ולענין תביעת ראובן לשמעון שטוען עליו שמחמת השאיש נמשך לו נזק והפסד שבא
בשאלה, גם בזאת התביעה יראה דמלתא דפשיטא היא דשמעון פטור מתביעת ראובן ואין
לחייבו כלל באותו ההפסד, דאיברא דאית לן [בחו"מ סי' שפו ס"א] הלכה כרבי מאיר
דדאין דינא דגרמי, מכל מקום מלתא דפשיטא היא דלא שייכא הך דינא לדינא דגרמי,
כי כבר ידענו בחלוקים שחלקו הפוסקים בהך דינא, ואחד מן החילוקים הוא, דלא
מחייב משום דינא דגרמי אלא כשהוא עצמו עושה היזק לממון של חבירו, אם כן בנדון
דידן ששמעון לא הזיק כלום, אלא שעל ידי גרמת השאהיש שלו בא אותו ההפסד על ידי
שופטי ושוטרי העיר, אם כן כי האי גוונא הוי גרמא בנזקין, דהלכה רווחת [שם ס"ג]
דפטור. גם יש חילוק אחר דאינו חייב מטעם דינא דגרמי אלא אם כן ההיזק נעשה מיד
בשעת המעשה של הגורם, אם כן בנדון דידן שלא נעשה ההיזק מיד אלא לאחר זמן שבאו
השהיש ביד לוי אין לחייבו.
ועוד יש חילוקים אחרים לענין חיוב דינא דגרמי, והצד השוה שבהם דלא שייכא כלל
לנדון דידן, באופן שהעולה לענין פסקא דנדון דידן שראובן פטור מתביעת שמעון
בהפסד השאהיש, וגם שמעון פטור מתביעת ראובן בנזק והפסד שבא לו מחמת סבת
השאהיש.
והנה ראיתי לרב הגדול כמהר"ר יוסף ן' לב זלה"ה בספר השלישי סימן ל' שכתב בענין
דומה לנדון דידן וזה לשונו, ומה שיש להסתפק אם נאמר דוקא פחת המעות הויא דינא
דגרמי, אבל היזק הנמשך מחמת המעות ממה שנמסר שלוחו של ראובן ביד הממונה
מהמלכות על הכסף לא דיינינן דינא דגרמי, דהוי זה האיש סבה רחוקה, ומי שיעיין
בקונטריס דדינא דגרמי להרמב"ן ימצא דבר דומה לנדון דידן, במה שכתב וזה לשונו
והמוכר פירות לחבירו ולא צמחו, דקי"ל [ב"ב צג ע"ב] כת"ק דרשב"ג דאמר אינו משלם
אלא דמי הזרע לא דמי ההוצאה, ומי שחולק על רבינו הגדול ופוסק כרבן שמעון בן
גמליאל אין לו ממש בדבריו, ושנו נמי בתוספתא [שם פ"ו ה"ב] הלוקח קנקנים מחברו
ונמצאו [פינוסות] מרועעים ונשתברו חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין.
וגם זו הלכה היא, ועוד האריך הרב יעויין שם. ולכאורה נראה דנדון דידן דמיא
להך. איברא דצריך לעיין במאי דכתב לעיל בסמוך, וזה לשונו, ואף על גב דמראה
דינר לשולחני ונמצא רע חייב, דאינו אלא עצה שהשיאו לקבלו וכו', והדברים הם
עמוקים, והשואל נחוץ ושואל ממני דברים עמוקים שצריך לעיין בהם, וכעת אין עוד
כי אנא דלינא חספא וכו', עד כאן לשון הרב זלה"ה. והוכרחתי להעתיק כל לשונו,
יען כי כפי הנראה הרב זלה"ה מסתפק בדין זה, ואני בעניי לאפס פנאי לא יכולתי
להעמיק בכוונת הרב לדעת מה ראה על ככה להסתפק, כי כפי הנראה לעניות דעתי הדין
פשוט כמו שכתבתי לענין פסק שאלתנו, שדומה לאותו נדון שכתב עליו הרב זלה"ה.
ועוד אני מוסיף לתמוה, דיראה דאותו הנדון שכתב עליו הרב ז"ל עדיף טפי לפטור
מההיא דמוכר זרעוני גינה לחבירו ולא צמחו, גם המוכר קנקנים לחבירו ונמצאו
מרועעים ונשתברו, דקיימא לן דאינו חייב לשלם אלא דמי הזרע ודמי הקנקנים, לא
דמי ההוצאה ולא דמי היין, דהתם היה מקום לחייב למוכר, דודאי הקונה זרעוני גינה
אדעתא להוציא עליהם מעות בזריעתם קנאם, גם הלוקח קנקנים אדעתא לתת יין בתוכם
קנאם, והיה מקום לומר שיתחייב המוכר שמכר לו דבר שודאי יבא לידי ההפסד שהפסיד,
ואפילו הכי אמרינן דפטור מתשלומי ההוצאה ומתשלומי היין, כל שכן בהפסד הנמשך
מחמת נזק המעות שלא היה לו לידע למוכר ולחוש אם יפגעו בו שופטי העיר, דהוי
מילתא דלא שכיח בשמירה מועטת שישמר האדם מזה החשש, באופן שדברי הרב צריכים לי
עיון ושגבו ממני, וכעת לא אוכל לעמוד עליהם.
מכל מקום לענין פסקא דדינא דנדון דידן הדבר פשוט דאין לראובן תביעה על שמעון,
ולא לשמעון על ראובן, ומה שבא בשאלה שראובן מוחזק, כנראה שרוצה לזכות בחזקתו
נגד שמעון, אינו כן כמו שחושב שאין כאן ספק אם יש זכות לראובן נגד שמעון,
שנאמר כיון דתפס לא מפקינן מיניה, אבל הדין הגמור הוא דבודאי בלי שום ספק אין
לו שום זכות לראובן נגד שמעון מההפסד שבא לו מחמת זיוף השאהיש, אם כן לא תועיל
לו חזקתו, והדבר פשוט.
נאם הצעיר שלמה הכהן
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות