מה ענה הרע"א לנכדו

[אור המאיר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 07/03/2024 19:59

לכבוד הרבנים החשובים
אולי מישהו ידע להשלים לי את המעשה
הרע"א שאל את נכדו ה"ה לייבלה לפי בן עזאי דמהלך בעומד וכל איסור טלטול ד"א
ברה"ר הוא רק בקופץ, מדוע גזרו חז"ל שלא יתקעו בשופר בשבת וכי גזרו על דבר כ"כ
רחוק שיקפוץ אדם ד"א?
והשיב דאמנם בעלמא אין חשש שמא יקפוץ אדם ד"א אבל במקום מצוה שאדם מחזיק שופר
או לולב שם ודאי דיש לגזור שמא משום חביבותא דמצוה יבא לקפוץ ד"א....
ע"כ מובא המעשה בספרי החסידים תוך ציון שהרע"א נהנה מהתשובה וכו'...
אולם שמעתי פעם שהרע"א השיבו תשובה חריפה כנגד...
האם מישהו יודע מה השיבו הרע"א על שאלה זו? (אפי' ממקור לא מוסמך)
ישר כח

[ארי במסתרים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 07/03/2024 20:06

מתוך קונטרס לב הארי שבת

א.

ה' ע"ב, דעת בן עזאי שמהלך כעומד, ולכן המעביר מרה"י לרה"ר דרך כרמלית פטור,
דהוי כנח בכרמלית שבאמצע.

ובתוס' הקשו בשם הירושלמי לפי בן עזאי איך שייך חיוב מעביר ד' אמות ברה"ר, הרי
הוי כנח על כל אמה ואמה ואין כאן העברת ד' אמות שלימות. ותירצו שמיירי בקופץ,
ובתורא"ש מבואר יותר "בקופץ מתחילת ד' לסוף ד'" (ובירושלמי שלפנינו ליתא
לתירוץ זה).

ב.

וצ"ב, דבגמ' בסוכה (מב: מג.) מבואר שביטלו בשבת מצוות לולב ושופר שמא יעבירנו
ד' אמות ברה"ר, ואם כל האיסור הוא בקופץ ד' אמות בקפיצה אחת, הרי זה מקרה רחוק
מאוד, וכיצד ביטלו מצוות מחמת חשש רחוק כזה.

ויש שרצו לומר בדרך צחות, שכשעוסקים במצוות חיישינן לקפיצות כאלו. אבל זה קשה,
כי מצינו גזירה שמא יעביר ד' אמות גם בגמ' לקמן (נז.) שאסור לאשה לצאת בחוטים
מסויימים שבראש שמא תתירם לטבילת מצוה ואח"כ תעבירם ד"א ברה"ר, וכי גם שם
חיישינן שתקפוץ כדי למהר לבעלה. ובאשה ודאי אי"ז מדרך הצניעות לקפוץ קפיצות
כאלו.

ואפשר ליישב על פי דברי רש"י בסוכה שם, שבאמת יש תמיד גם חשש שמא יוציא מרשות
לרשות, רק שבדרך כלל אדם עוקר בשביל לפנות מזוית לזוית ואח"כ נמלך להוציא,
שבכה"ג לדעת חכמים פטור משום הוצאה, ולכן נקטו חשש של מעביר ד"א ברה"ר שזה
יכול להתחייב כשיפוש רגע אחד. - והרי תוס' כאן כתבו שבן עזאי סובר שגם בעוקר
על מנת לפנות חייב, וא"כ לשיטתו באמת י"ל שהחשש הוא שמא יוציא מרשות לרשות.
וניחא שהגמ' אמרה חשש דמעביר ד"א משום דעת רבנן, ולבן עזאי נאמר שהחשש הוא שמא
יוציא.

ג.

אמנם עדיין קשה, דהרי"ף פסק בסוגיין כדעת בן עזאי, כמו שדייקו הרא"ש והר"ן
מדבריו, ובכ"ז בסוכה כתב שהחשש הוא שמא יעביר ד"א ברה"ר ולא שמא יוציא, וזה
צ"ב, דלב"ע החשש של העברת ד"א הוא רחוק מאוד.

עוד קשה, דבמקום אחר הוכחנו שלפי הרי"ף בן עזאי לא חולק על דינא דר' יוחנן וגם
הוא סובר שעוקר על מנת לפנות פטור, ורק בעומד במקום פטור הוא מחשיב להפסקה
באמצע, וא"כ גם לפי בן עזאי אין חשש מוציא מרשות לרשות [אך באמת אם ב"ע אמר
'מהלך כעומד' רק בעובר במקום פטור, א"כ לא קשה כלל כיצד חייב במעביר].

ד.

עוד מקשים בדעת בן עזאי, כיצד כל מוציא חייב, והרי כשעומד באמצע בין הרשויות,
החפץ נחשב לנח חציו ברה"י וחציו ברה"ר, ובכה"ג אין חיוב הוצאה כמבואר במשנה
לקמן (צא:) ובסוגיא דזירזא (ח:).

ה.

ותירץ הגר"ש אויעבראך זצ"ל, שמה שכתב הירושלמי 'קופץ' אין הכוונה לקפיצה ממש,
אלא הכוונה לרץ, והיינו דכל היסוד של מהלך כעומד הוא כיון שכל פסיעה באה
בבחירה והחלטה חדשה, משא"כ ברץ באופן שכל פסיעה (מהד' אמות) מוכרחת לבא ואינו
יכול לעצור עצמו, אז מחשיבים הכל למעשה אחד ארוך שהעקירה בתחילתו וההנחה בסופו.

ובזה ניחא חיוב מעביר וחיוב מוציא, שהוא יהיה ברץ, וזה כבר לא רחוק בכלל שיהיה.

ו.

והוסיף לדייק דבר זה ברמב"ם, דהנה לקמן (קנג:) מבואר שהיה טעון חבילה מבעוד
יום התירו לו לרוץ עמה לביתו, אבל הליכה אסורה. ורש"י מבאר שהטעם שהליכה אסורה
משום שחיישינן שמא יטעה ויעצור וימשיך ויעשה עקירה והנחה גמורים.

אבל הרמב"ם (יג, ט) כתב "והוא שיהיה רץ בה, אבל אם הלך מעט מעט, הרי זה כעוקר
ומניח ואסור", וביאר הלח"מ שאי"ז גזירה שמא יעקור ויניח כדעת רש"י, אלא "מפני
שדבר זה נראה כעוקר ומניח", וכן כתב בפירוש קדמון שם. וצ"ב מאי שנא הליכה
מריצה, והרי לרבנן שניהם לא נחשבים כעומד.

ומשמע שיש ג' דרגות, עומד מהלך ורץ. עומד לכו"ע הוה הנחה, רץ לכו"ע לא הוה
הנחה, ובמהלך נחלקו חכמים וב"ע דלב"ע הוה הנחה ולחכמים לא, ומ"מ גם חכמים אסור
מהלך כי הוא נראה כהנחה. אבל רץ אינו נראה כהנחה כלל, ולהנ"ל גם ב"ע מודה בזה
שלאו כמונח ועומד הוא.

ז.

ועל דרך המוסר יש להוסיף, דבאבות (ב, א) "רבי אומר הוי זהיר במצוה קלה
כבחמורה", ואח"כ (ד, ב) "בן עזאי אומר *הוי רץ *למצוה קלה כבחמורה". ומבארים
שהוא לשיטתו שמהלך כעומד, לכן לא מספיק מהלך למצוה כי זה כמו שיש עצירות כל
הזמן וחסר הרציפות, ולכן מצריך ריצה. - ולהנ"ל ניחא היטב הלשון "רץ", שבזה
מודה שאין מהלך כעומד, ולא אמר "הוי קופץ".

ח.

אמנם לפי"ז חיוב מוציא ומעביר לכו"ע הוא רק ברץ, וזה דוחק, דבשלמא במעביר יתכן
לדחוק כן, אבל במוציא זה יהיה חידוש גדול ביותר שכל דיני הוצאה לפי ב"ע הם רק
ברץ. ולכן נראה לתרץ הקושיא מהוצאה באופן אחר.

ונחזור על הקושיא. דאיתא לקמן (צא:) המוציא מיחיד לכרמלית ומכרמלית לרבים פטור
"מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת", ואח"כ אמרו הוציא מקצת חפץ מיחיד לרבים פטור
מפני אגד החפץ, עד שיוציא כולו. וביאר רש"י "אלא אם כן הוציא בראשונה כל
הקופה", וביארו המ"מ (יב, יא) והרש"ש שם שצריך עקירה שלימה בבת אחת, וכשעוקר
חצי ונשאר מונח חצי ברה"י וחצי ברה"ר ואח"כ עוקר עוד חצי, פטור.

ומקשה מזה הרש"ש על ב"ע שסובר מהלך כעומד, איך מצינו חיוב מוציא, הרי בפסיעה
שעובר בין הרושיות החפץ מונח חצי ברה"י וחצי ברה"ר.

וכעי"ז קשה מסוגיא לקמן (ח:) "זירזא דקני, רמא וזקפיה רמא וזקפיה, לא מחייב
ליה עד דעקר ליה", וביאר רש"י שאין זו עקירה. והיינו דכיון שכשעקר צד אחד נשאר
הצד השני מונח, לכן לא נחשב שנעקר החפץ עד שיעקור 'כולו' בבת אחת. - ולכאורה
לב"ע כל הוצאה היא כך, דכשעומד בין הרושיות עם החפץ הרי הוא חציו מונח עדיין
ברה"י ורק חציו עקור ומונח ברה"ר, ואין כאן עקירה גמורה.

וההפלאה בכתובות (לא:) דוחק שלב"ע כל חיוב מוציא שייך רק באופן שהוציא את כל
החפץ לפניו, שאז עבר בבת אחת מיחיד לרבים ולא היה חצי ביחיד וחצי ברבים.
וכמובן זה דוחק.

ט.

ונראה לומר, דאנו מבינים בדעת ב"ע שעקירת רגל היא עקירה והנחת רגל היא הנחה.
אבל באמת אי"ז כך, דעקירת רגל אחת עדיין אינה עקירה, כיון שגופו נשאר קיים
ורגלו השניה מעמידה את גופו במקום הראשון, והעקירה היא רק כשיעקור את ב' רגליו
מהמקום הקודם וגופו יתנתק משם לגמרי, באופן שכל עקירה מורכבת מעקירת והנחת רגל
א' ועקירת רגל ב', והנחת רגל ב' במקום החדש תהיה הנחה [נמצא שכשעומד במקומו,
עוקר רגל אחת ומניחה במקום אחד ועדיין אי"ז עקירה, דהוא עדיין במקום הקודם,
וכשעוקר את רגלו השניה אז הוי עקירה, דאז כל גופו נעקר מהמקום הקודם].

ויש לדייק כן בלשון רש"י בכתובות לא: "מהלך כעומד דמי - ועקירת כל פסיעה
הויא עקירה, והנחת הרגל הויא הנחה. הלכך קניא משעת הגבהה, וחיוב מיתה
בפסיעה בתרייתא קא אתיא ליה". מבואר שעל עקירה כתב שהיא ב"עקירת פסיעה",
והנחה היא ב"הנחת הרגל", ולהנ"ל ניחא, כי עקירה היא רק כשיעקור את שני רגליו,
שזה פסיעה שלימה, משא"כ הנחה היא בהנחת רגל אחת.

ולפי זה ניחא היטב חיוב מוציא, דכשמוציא לרה"ר ורגלו אחת ברה"י ורגלו אחת
ברה"ר, הרי אי"ז עדיין עקירה כלל, ונחשב שכולו עדיין ברה"י, ורק כשירים את
רגלו השניה שברה"י, אז תהא העקירה, ואז כבר כולו ברה"ר.

אמנם העיר הרב רפאל כגן שליט"א דעדיין שייך ציור שיהיה מונח חציו ברה"י וחציו
ברה"ר, שהרי לפי"ד נמצא שברגל אחת הנחתה חלק מתהליך העקירה, וברגל אחת הנחתה
היא הנחה, וא"כ באופן שהנחת הרגל האחת ברה"ר היא הנחה, יהיה החפץ מונח חציו
ברה"י וחציו ברה"ר.

[עוד העיר על עצם הדברים, דמאחר שמיירי במהלך, כיצד נחשב את פסיעותיו, ואיזה
הנחת רגל נחשיב להנחה דעקירה ואיזה להנחה, הרי כל הנחת רגל היא גם סיום לעקירה
הקודמת וגם חלק מהעקירה החדשה, ויהיה בזה גם בעיה של התראת ספק, וצ"ע כעת].

י.

ואמנם לפי"ז אף כשמניח רגל אחת זה יכול להחשב כחלק מהעקירה, וזה סותר לגמרי
לזירזא דקני, ששם לא נחשב לעקירה כלל, ולא אמרינן שהנחת צד אחד תחשב כסיוע
וכחלק מהעקירה.

ונראה דיש לחלק בין חפץ לאדם, דחפץ שבמהותו נייח, הרי הנחתו היא דבר גמור ואי
אפשר לראותה כחלק מתהליך של עקירה, משא"כ אדם שבמציאות עוסק בהילוך, אף אם
מהלך כעומד, אבל מצב ההילוך מועיל עכ"פ שתוכל הנחת הרגל להחשב כסיוע וכחלק
מהעקירה.

[יעקב מרדכי נבנצ - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 08/03/2024 01:31

רעק"א עצמו מזכיר את השאלה
נדפס בר"ה כט
גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. הא דלא
נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ובתוספות הקשו כן, י"ל דהא אף אם יוציא מ"מ כל
שלא יעמוד לפוש אלא אם ילך מביתו מיד להחכם לא יתחייב, וי"ל דזהו חשש רחוק
שילך דרך רה"ר ויעמוד שם לפוש, משא"כ בחששא דשמא יעבירנו, דבזה אף אם לא יעמוד
לפוש יהא חייב לדעת התוס' בחדושי רשב"א בפ"ק דשבת בסוגיא דילפינן זורק ממושיט,
דבמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לכ"ע חייב, ומבואר יותר בח"ר שבת פ' הזורק (דף
צז ע"א).
ובהכי מיושב נמי מה דהקשה לי חכם אחד על התוס' פ"ק דשבת (דף ה' ע"ב ד"ה
בשלמא) דכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות
דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור
מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו
בקפיצה. ולמ"ש ניחא לבן עזאי דמהלך כעומד בלא"ה ניחא דטעמא דשופר משום גזרה
שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, רק לדידן דמהלך לאו כעומד ואינו חייב אלא בעומד לפוש
צריכין לטעמא דשמא יעבירנו.