עזרה בהבנת הקטע [לבקיאים בנ"ך]

[עט סופר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 07/08/2024 15:53

כי דוד המלך כל צרותיו שהיו לו בימי חורפו, שהיה רועה את צאן, ולא היה עושה
שום דבר אחר חוץ מלסייע לאחרים, ובזה היה שקוע כולו כל ימיו איך לסייע צאן
קדשים.

היכן מצינו שדוד המלך היה שקוע בלסייע לאחרים?

[מ פ - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 07/08/2024 17:18

“יְיָ צַדִּיק יִבְחָן” – הקב”ה בדק את דוד בצאן ומצאו רועה נאמן. “וַיִּבְחַר
בְּדָוִד עַבְדּוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת
הֱבִיאוֹ, לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ”. כאשר ראה
הקב”ה את חוכמת דוד ומסירותו לצאנו, את חמלתו ורחמיו על צאנו, אמר הקב”ה: ראוי
זה להיות רועה את עמי, ובכך זכה דוד למלכות.

ומהו “מִמִּכְלְאֹת צֹאן”? שהיה דוד כולא את הצאן אלו מפני אלו. שהיה דוד
סוגר את הכבשים הגדולים כדי שהקטנים יאכלו תחילה, שאם לא כן, הגדולים היו
אוכלים הכל ולא משאירים לקטנים כלום. דוד היה מוציא את הגדיים – ומאכילם ראשי
עשבים העליונים שהם רכים, מוציא את התיישים – אחריהם ואוכלין אמצע עשבים שהוא
בינוני, מוציא את הבחורים – ומאכילם עיקרם של עשבים שהוא קשה. אמר
הקדוש-ברוך-הוא: מי שיודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה את צאני –
ישראל. (ילקוט שמעוני תהלים ע”ח).
במדרש מובא: שדוד היה מוסר את נפשו על שמירת הצאן, וכאשר באו ארייה ודב הוא לא
פחד, הוא נלחם בהם בחרוף נפש והרג אותם. לפני העימות עם גָלְיָת, דוד אומר
לשאול המלך (שמואל א’ י”ז ל”ד): …”רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן,
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו
וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי
בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה
עַבְדֶּךָ”… וכל זה על מנת להציל כבשה… הוא טיפל בצאן במסירות נפש, שמר עליהם
שמירה מעולה, גילה אחריות רבה ומסירות עצומה.

[moshe kagana - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 07/08/2024 17:19

הוא מתכווין שהיה מסור לצאן.
ראה במדרש תהילים על פסוק ’מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו’

[מ פ - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 07/08/2024 17:19

וכן בשמות רבה פרשה ב'.