תאריך ההודעה המקורית: 02/06/2024 20:25
ספר ישמח משה - פרשת וישב דף פט/ב
יצילהו השי"ת, לכך אמרו ונראה וגו' והבן, והשתא אתי שפיר דאמרו מה יהיה לשון
עתיד. והנה כך דרכו של היצר הרע פותח בקל ומסיים בקשה, והנה מזה היה מקום
להתיעץ ולהרגו בידים, וראובן הבין את זה, וזהו (בראשית לז כא) וישמע ראובן, כי
שמיעה משמשת שני לשונות, לשון שמיעה ממש ולשון הבנה, (כמו שמע [דברים ו ד] ,
בכל לשון שאתה שומע [ברכות י"ג ע"א], וכמוהו רבים), דהיינו ששמע מה שדברו
והבין את הנולד, ולכך תיכף ויצילהו מידם. והא דלא שמרם השי"ת מדרכי הטעות כל
כך, היינו כדי להשלים הגזירה עצה העמוקה הניחם על בחירתם, ודי בזה התנצלות
לשבטי ישורון, ומיושבים כמה קושיות ודקדוקים בס"ד:
ברש"י ויתנכלו (בראשית לז יח), נתמלאו נכלים וערמימיות, אותו כמו אתו עמו,
כלומר אליו. וכבר כמה דיו נשתפכו לפרש דברי רש"י הנ"ל. וגם אני אענה חלקי
דכיון לדברים עמוקים, ומקודם נפרש הפסוק דתיבת אותו הוא מיותר, דהיה די באמרו
ויתנכלו להמיתו ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא, דלכל יש מסית מלאך הידוע
הנברא לכך, רק אין מניחין אותו מן השמים להתגבר על האדם בכל כחו, כי מי יוכל
לעמוד נגדו, כי בודאי אין כח האדם כמו כח המלאך, רק כפי כח שיש לאדם ללחום
עמו, ככה יש לו רשות להתגבר עליו להסיתו, והאדם יש לו בחירה או ללחום עמו או
למשוך אחריו, והיינו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול
ממנו, דלכאורה אינו מובן דמהיכי תיתי. ולפי מ"ש אתי שפיר, דכל מה שכחו יותר
גדול לעמוד בקשרי המלחמה, יש לו רשות יותר, וזה נכון ואמת בס"ד. ואף כי הוא
ברשעו רוצה להתגבר בכל כחו ואונו עד שלא יהיה באפשרי בשום אופן לעמוד נגדו,
אבל אין מניחין אותו יותר מכנגד יכלתו של אדם, והיינו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב
ע"ב) צופה רשע לצדיק וגו' (תהלים לז לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. והנה
לפעמים לאיזה סבה בהדי כבשא דרחמנא, נותנין לו רשות להתגבר בכל כחו יותר מכדי
יכלתו של אדם, ואז בודאי האדם מנוצח, אבל הוא כאנוס שאינו בבחירתו שלא יקרא
חוטא בבחירה, רק אם יש לו כח לעמוד נגדו ואינו עומד. וגם הוא לפליטה גדולה, כי
בודאי לא יעזוב את חסידיו למגנא, ומעין זה מעשה יהודה ותמר, והמסית אינו מבין
זה, ושש ושמח שפעל דבר גדול להחטיא צדיק גדול, ולא ידע כי בנפשו הוא שעל ידי
זה יתגבר הקדושה ויתמעט כח הסט"א, כמו ביהודה ותמר שנשתל ממנו מלכות בית דוד.
והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר פפ"ה ח') רמז הקב"ה למלאך הממונה וכו', וכמו שכתבתי
להלן ברמז הגדי. ולדעתי זהו מה שאמרו (תנחומא וירא סי' כ"ב) דנעשה נהר גדול
לפני אברהם כשהלך לשחוט את בנו, וכשבא עד צוארו במים אמר הושיענו אלהים כי באו
מים עד נפש (תהלים סט ב), ר"ל שהתגבר בכל כחו אליו לבטלו מן המצוה, ואברהם עמד
נגדו בקשר המלחמה ונלחם עמו בכל כחו עד הגיע לגבול כלות הכח, התחיל לצעוק אל
ה' שיעזרהו, ועזרו הש"י כנ"ל, ומעין זה מה שאמרו (ע"ז דף ד' ע"ב) לא היה דוד
ראוי לאותה מעשה וכו'. וכן היה בכאן, דאין זה מטבע השכל ששבטי ישורין יהרגו או
ימכרו נפש ומה גם אחיהם, ולצער כל כך אביהם הצדיק על נקלה בשביל משקל שני
סלעים מלת (עיין שבת י' ע"ב), אבל היה כעין זה שחייבה חכמתו ית"ש שלא גער בשטן
להשלים עצה עמוקה (סוטה י"א ע"א). ועוד טעם כמוס כמו שאבאר להלן (בד"ה בילקוט)
במדרש כשנמכר יוסף היה יעקב בוכה וכו', עיין שם. ואם כן לא חטאו מבחירתם
ואנוסים היו, ובאמת היה זה לרעתו, וכל הערמה שב עליו עמלו בראשו, כי על ידי זה
לקטו כל ניצוצי קדושה מערות הארץ מקור הטומאה וילקט יוסף וגו' (בראשית מז יד),
וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח) כנודע, ונתקדש שמו הגדול בצאתם, וכן טעם
הכמוס שאבאר, היה גם כן לטובת יעקב שעל ידי זה נתוסף לו י"ז שנים, וזה הוא רעת
עצמו שהוא שרו של עשו וכשזה קם זה נופל. והיינו דאמר הקרא ויתנכלו, נתמלאו
נכלים וערמימיות, אותו בלא וא"ו שהוא כמו אתו דפירושו עמו, דיש אם למסורת,
דר"ל דאין זה בבחירתם שיערימו להרוג נפש וכל שכן אחיהם, רק דזה היה אתו,
דהיינו עם הידוע המסית הגדול בכחו שהוא יותר מכדי יכלתם המתייחס לו ולא להם,
ונאמר אותו ולא אתו, דיש אם למקרא גם כן שהוא כמו אליו, לומר דהערמה היה אליו
דשב עמלו בראשו כמ"ש. וזה הוא דברי רש"י ויתנכלו, נתמלאו נכלים וערמימיות,
אותו קשה דהוא מיותר, לכך כתב רש"י כמו אתו דיש אם למסורת, וכדי שלא נטעה בין
אותו לאתו, ביאר טפי ואמר עמו, ור"ל כמ"ש, ושמא תאמר אם כן יהיה הקריאה אתו,
לכך כתב כלומר אליו, ר"ל דיש אם למקרא גם כן, דאליו היו הנכלים והערמימיות,
כנ"ל נכון. והיינו דכתב רש"י נתמלאו נכלים כדבר מלא שאין בו ריקות ואין מקום
לנטות, וגם שנתמלאו מזה, אם כן לא היה בהם חלק הסותר כלל והבן, כל זה נ"ל ברור:
וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא). במדרש (ויק"ר פל"ד ח') אלמלא היה
יודע ראובן שעתידה התורה לכתוב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, על כתפו היה
מוליכו לאביו. והנה המדרש הזה אומר דרשוני וכי ראובן הצדיק היה חושק להתפארות.
עוד במדרש (ב"ר פפ"ד ט"ו) אמר ראובן אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותה מעשה,
והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר (בראשית לז ט) ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני
מצילו. וגם זה אומר דרשוני, דלמה לא נימא דתכוון ראובן לשם שמים. והנ"ל בהקדים
הא דאיתא במדרש (פליאה) ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא (שם שם בראשית לז
ל), ממעשה בלהה. כי הנה ידוע מ"ש המזרחי והפרשת דרכים שאכלו מפרכסת, כי השבטים
סברו דדין ישראל להם שכבר יצאו מכלל בני נח, ויוסף היה סובר שלא יצאו, ועיין
מ"ש לעיל מזה בפסוק (שם שם בראשית לז ב) והוא נער וגו' נשי אביו ויבא יוסף את
דבתם, בהמשך הדברים דמשום שהחזיק את בלהה וזלפה לנשי אביו כדין בני נח דבאישות
תליא מילתא ולא בקדושין, לכן הביא דבתם שאכלו אבר מן החי, עיין שם. והפוך בה
דיש לומר להיפך, על פי מ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"א) דבן נח אינו מוזהר על
אבר מן החי דעוף, והם אכלו אבר מן החי דעוף דסברו דלא
מאת:
[email protected]
--
נפתלי מרדכי ראזענבוים
ארץ ישראל - 058-322-4930
ארה"ב - 917-722-5393
לונדון - 4420-3769-3070
