בקשת רשות בהעתקה מספר - מה הגדר ?

[אליעזר סילבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/08/2022 23:26

יש אומרים שעובר בגזל, ויש אומרים עוד כמה איסורים, וגם הרמב"ם ז"ל ראיתי
היכנשהו בשמו בשמונה פרקים שמבאר למה צריך ועוד.
ולהלן מה שהעתקתי כעת מאתר דין:
עיין במגן אברהם סי' קנו סק"ב שהאומר דבר שלא בשם אומרו עובר בלאו והמקור הוא
לכאורה מילקוט שמעוני משלי רמז תתקס שעובר על "אל תגזל דל". ועיין בשו"ת מחנה
חיים ח"ב חו"מ סי' מט שדן אם נפסל לעדות

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
17.08.22,
23:26:15

מאת: [email protected]

[אליעזר סילבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/08/2022 23:27

בינתים לא ראיתי מי שמיקל בזה שלא לומר באם אומרו, אלא אם כן זה רק מ"מ, והוא
עיין במקור עצמו - אומרים בשם החזו"א שמותר ואולי בשם עוד.

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
17.08.22,
23:26:37

מאת: [email protected]

[ב. י. - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/08/2022 23:30

ראו מו"מ בזה גם בהקדמה לשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב עמ"ס ברכות מאת הגרב"צ קוק.

מאת: [email protected]

[אליעזר סילבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/08/2022 23:44

סתם כך, בלי קשר לעצם האיסור.
אני ממש עד עכשיו חושב על הסיפור שסיפרו כאן, איך יש אנשים שמעתיקים מאמר
ממישהו כאילו זה מעצמם, מה הייתם עושים אם לכם היו עושים את זה???
אוי זה כזה מין סדיסטיות כזאת, אפילו אם דרשן היה אומר וורט אחד בדרשה שאתם
אמרתם לו את זה, והייתם יושבים ורואים את זה, מה הייתם מרגישים???
למה למה ולמה, איפה הראש איפה הלב, וחוץ מזה שזה איסור גמור וכנ"ל.

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
17.08.22,
23:44:08

[ארי במסתרים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/08/2022 00:09

הרמב"ם כתב את כל ההלכות שלו בלי להזכיר שום דבר בשם אומרו!
(כמדומה שמתייחס לזה בהקדמתו).

וכן כל העולם נוהג לספר סיפור "על החזו"א", "על הבעש"ט", "על הבן איש חי",
בלי לספר איפה קראו את זה.

לכאורה ברור שעפ"י שורת הדין אין חובה להזכיר בשם אומרו.

מאת: [email protected]

[ארי במסתרים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/08/2022 00:24

ממש נהנתי מתגובה ו' הנ"ל..

מאת: [email protected]

[א.י. מישקין - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/08/2022 00:40

בס"ד

ממש מזדהה עם הרגש הזה [מלבד הענין ההלכתי וכנ"ל]. חז"ל הגדירו זאת במשפט אחד
(שבת לא.): דעלך סני לחברך לא
https://mail.google.com/mail/u/0/#E793,0,דף לא - א^^96188!
תעביד
זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור....
אולי לפי זה זה לא רק רגש אלא 'כל התורה כולה'....

מאת: [email protected]

[אליעזר סילבר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/08/2022 19:55

אפיריון נמטייה לרב קלאר!
ייש"כ מאד!
תזכו ונזכה למצוות!

[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
18.08.22,
19:54:06

[מעשה הכתב - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 19/08/2022 00:45

לענ"ד ככל שניתן ראוי להתאמץ ליצור קשר עם המחבר ולבקש ממנו להשתמש בחומר, זאת
על אף שהחומר יעבור עריכה מחודשת אחרי הכל אדם טרח על החומר וראוי להכיר לו
טובה ולהוקירו על שנעזרת בעבודתו.
אם לא ניתן כמו בשאלת החכם, הרי שניתן להזכיר שהדברים נלקחו/מבוססים על דברי
פלוני והתודה והברכה לו וכו'...
ובדידי הוה עובדא, שהייתי צריך לערוך מבוא על חכם מסויים, וכן כמה חידושים
מתוך ספרו שהוהדר ע"י אחד המכונים, ובתחילה לא עלה בידי ליצור קשר עם אותו
מכון, ועל כן העדפתי לערוך אותם מחדש, ע"פ הדפוס הישן.
לאחר שהצלחתי ליצור עמם קשר, לקחתי את התולדות שכתבו ותימצתתי (וכמובן שיניתי
פה ושם..), וכתבתי לבסוף תודות להם (ע"פ בקשתם).
ברכה והצלחה!

מאת: [email protected]

[ישראל אברהם קלא - ארכי-2 0]

תאריך ההודעה המקורית: 17/08/2022 22:28

ביודעי ומכירי יהודי שגילה מאמר שלם שלו [או יותר מאחד] בתוך ספר של מישהו שניכס את הדברים לעצמו, והדבר גרם לו לכאב לב גדול מאוד, כמעט עד איבוד עשתונות

אותי זה היה מרתיע

אגב, לגבי מביא גאולה לעולם [אולי בדרך צחות, והבוחר יבחר..]:
מה הקשר בין אמירת דבר בשם אומרו להבאת גאולה לעולם?
אלא, שיש כאלו שמצפים לגאולה דווקא בתנאי שהמשיח זה הרב שלהם...
האומר דבר בשם אומרו מגלה, שגם אם החידוש אינו שלו הוא מתעניין בו, כי מעסיק אותו האור עצמו ולא מי גילה אותו. לכן הוא מביא גאולה לעולם, שהרי כידוע הציפייה לגאולה סגולתה להמשיך את הגאולה

[ישראל אברהם קלא - ארכי-2 0]

תאריך ההודעה המקורית: 18/08/2022 00:16

כאן פולמוס שהתעורר ב'אספקלריא' תחי' בנושא זה

התפרסם באספקלריא לפרשת ראה תשע"ח

פולמוס

פולמוס / הרב יעקב הלר מח"ס 'מגיני הזהב' עמ"ס קידושין, ורבני ולומדי אספקלריא

דבר בשם אומרו
האם יש מקור ברור לאיסור להעתיק מאמר או חלקו בלא הזכרת שם הכותב?
האם יש בכך איסור לאו משום מדבר שקר תרחק?
ומהו הגדר והגבול בכך [האם גם העתקת מראה מקום אחד וכדו'? גם במילי דעלמא או רק בדברי תורה? ובדברי מוסר? האם גם בשינוי תיבות? ואם מודיע שאינו חידוש של עצמו ורק אינו מספר ממי שמע?]
*
תגובות ותשובות
תגובה א.
הרב שמואל יצחק שטיינפלד, מח"ס פלג המנחה
שלום רב
עיין שעה"צ סימן תרל"ט בסופו שכתב כן שמעתי בשם גדול אחד ונכון, ויש לעיין אמאי לא הזכיר את שמו והנראה שכיון שההוא לא נתן לו רשות לפרסם לכל עם ישראל את הפסק וגם שמא הבין את דבריו אחרת ממה שבאמת התכוון לומר לכך החפץ חיים לא הביא את שמו כי אולי באמת כוונתו היה לדבר אחר אלא בא לומר אני פוסק ע"פ סברא זו אבל זה לא סברא שלי.
בספר זכור לדוד מובא שהחזו"א אמר שעל מראה מקום לא צריך לומר מי הראה לי מראה מקום זה.
בספר שיעורי הגרי"ש על ברכות בהקדמה כמדומני מהרב בן ציון קוק מובא שהגרי"ש אמר שכל סברא ששמעת צריך לומר מי אמרה ויש לעיין מהשעה"צ לעיל וצ"ל הכל לפי הענין וכמו שביארנו.
תגובה:
עד שמוקשה משם יש להקשות מהרבה מקומות שסתם מרן המשנ"ב 'אחרונים' 'ראשונים' וכו'. ובאמת ידוע מהח"ח שנמנע מלהזכיר גדולים שהיו בזמנו בשמם המלא אולי מפני התארים [פרט לפעמיים בלבד למיטב ידיעתי: בסי' תקפ"ה בביה"ל ד"ה וטוב: .. עוד שמעתי בשם הגאון מהר"ר מאיר שמחה הכהן טעם נכון.. ועוד פעם בהל' עירובין נ"ל בשם המגיה על הרי"ף והזכיר את שמו].
ולכאו' 'מסירת מודעה' מראש מועילה (שכל המובא מספר זה הוא מהאחרונים וכו').
*
תגובה ב.
הרב יצחק מאיר הגר, רב ומו"צ חניכי הישיבות רמב"ש ב', ומח"ס פרי ביכורים
מקורות בענין האיסור לומר דבר שאינו בשם אומרו
ירושלמי שקלים ז. יבמות צו: ומהרש"א שם, חלקת יעקב או"ח סי' מו, ומג"א בסי' קנו שעובר על לאו ויעויי' במחצית השקל שם ובשערי תשובה סי' קנו סק"ב, נוב"י תנינא או"ח סי' כ, ש"ך חו"מ י' רצ"ב ס"ק לה ומה שהביא שם מהתוספתא.
ועד כמה שמות יש להזכיר, ויעויי' בשפת אמת במנחות יז. בד"ה יתיב ר"מ בר גדא, שכ' שאין צריך להזכיר כלל מעבר לאחד. וצ"ע. ובהוריות ו. איתא ארבעה שמות, ולכאורה הוא ממקור הדברים שהרי נלמד מאסתר שאמרה למלך בשם מרדכי בשם בגתן ותרש ושם היו ארבעה, אך בירושלמי במס' שבת פ"א ה"ב אי' דדי להזכיר עד שלושה, אך מצאנו בגמ' במס' ברכות כז: אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא אמר רב, בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל ברבי יוסי של שבת בערב שבת. ויש כאן חמש שמות, ואולי בדוחק י"ל שהחשיב את הפסוק שאחר כך ויבוקש וימצא כתוב את אשר הגיד מרדכי וכו' ושם יש חמש שמות. ויל"ע.
תגובה:
אל כבוד הרה"ג יצחק מאיר הגר שליט"א
ייש"כ על דבריו הבהירים והמ"מ המאירים
במש"כ עד כמה צריך להזכיר שם בעל המימרא, והביא דעד ה' בעלי מימרות.
כן מצינו
קידושין ל"ט א' כי הא דתניא רבי אלעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקה שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בח''ל וכו'
אמנם ישנה גמ' של 9 בעלי מימרות [אולי 'דבי ר' אחא' לא נחשב ואז זה 8]
נדרים ח' ב' א''ר שמעון בר זביד א''ר יצחק בר טבלא א''ר חייא אריכא דבי ר' אחא א''ר זירא א''ר אלעזר א''ר חנינא א''ר מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי מאי דכתיב (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי (שמש צדקה וגו').
וא"כ צ"ב מהו הקפידא שהאריכו כ"כ לציין בעלי המימרות.
*
תגובה ג.
הרב מאיר גוטמן
תגובה לדבר בשם אומרו, בודאי כתבו לכת"ר שיש ספר של הרב פיש מרח' הרב קוטלר בבני ברק על כל האיסור הזה, ולא עיינתי כעת באוצרו המופלא
אבל לגופו של דבר ודאי שגם במילי דעלמא יש ד"ז של בשם אומרו שזה הי' הענין במרדכי שמשם לומדים את הדבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
ויעוי' שו"ע יו"ד כיבוד אב ואם שהי' אומר דבר שמועה מפיו יאמר כך אמר אבא וכו' ונחלקו הראשונים ר"ח ועוד ראשון אם דוקא באומר דבר תורה או גם מילי דעלמא, ודו"ק למה צריך לומר בשמו משום כיבוד או"א תיפו"ל משום דבר בשם אומרו
תגובה:
אולי י"ל נפק"מ האם צריך לפרש שם בעל המימרא
דמצד כיבוד אב ואם צריך לומר "כך אמר אבא"
ומצד 'כל האומר דבר' וכו' צריך להקפיד ע"ש בעל המימרא
[אגב, באביו גם אפשר להקשות דתיפו"ל מהא דשפתיו דובבות בקבר]
*
תגובה ד.
הרב גמליאל רבינוביץ, מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש
ב"ה, להג"ר יעקב הלר שליט"א.
יש ספר שלם ואדיר שנקרא "דבר בשם אומרו" שחיבר ידידי הגאון הנפלא הרב פיש שליט"א מבני ברק ושם האריך במקומות ברורים עד מאד שמי שמעתיק מהשני בלי לציין מקורו הוא גזלן גמור, ועוד דברים נוראים כתב שם כדאי מאד לעיין שם באריכות ושארית ישראל לא יעשו עוולה ה' ירחם עלינו לצערנו בדור היום יש הרבה העתקות ואנשים גוזלים מת"ח שהיו ערים ביום ובלילה ועמלו שעות רבות ועצומות לכתוב חידו"צ וכדומה ובתוך כמה רגעים מעתיקו אחד וקונה כביכול המאמר בשינוי השם ושינוי רשות והגזלן גם משנה שמו מיהודי כשר, לגזלן גמור.
ואפילו מראה מקומות אסור לגזול אולי מראה מקום אחד בלבד אפשר עוד להתיר בדוחק שמעתיק בלי לציין מי שציין מראה מקום הבודד הזה.
אולם אחד שטרח ואסף כמה מראה מקומות, או כמה תירוצים מספרים על קושיא אחת, מנין ההיתר לגזול פרי עמלו.
ואם גוזל סברא או חידוש, ה' ירחם מה שכתוב עליו בספרים קללות נמרצים רח"ל.
ראה בספרי פרדס יוסף החדש על ראש השנה בהקדמה מה שהארכתי מקורות ברורים לכך.
ואכמ"ל בנושא כאוב זה.
וטוב שעוררתם זאת לעורר הציבור לשוב בתשובה שלימה לקראת הימים נוראים הבאים עלינו לטובה ולברכה אמן כן יהיה רצון בברכת כהנים באהבה
תגובה:
ייש"כ על הדברים הנרחבים
אכן הסתפקות נרחבה בענין 'גניבת' מ"מ, דבשלמא דברי תורה שעמל עליהם, נימא דשייך בהו (קידושין ל"ב א') תורה דיליה, אבל במ"מ האמנם שייך 'בעלות'?
[אכתי י"ל דלאו גזילה ממש- שיפסל לעדות קידושין מ' ב', דגזילה הוא הוצאת חפץ ממש מרשות הבעלים, אולי אכתי זה א' מן הדברים המעכבים את התשובה?] אולי ה"ה בהעתקת דיסקים [בעלות על דבר שאין בו ממשות, וחשיב גוזל את בעליו]?
מענה:
להגה"צ רבי יעקב שליט"א
הנה מראה מקום אחד אולי יש להקל בדיעבד
אולם אדם שטרח וחיפש כמה מראה מקומות וכנסם למקום אחד בוודאי יש בזה יצירה ויגיעה ואין שום היתר לגוזלו ובוודאי שיהיה פסול לעדות שהרי מפריע לאנשים שגזלו מהם חידו"ת ומראה מקומות הרבה יותר מאילו גזלו מהם אפילו מאות שקלים ח"ו ואם גזל פרוטה כבר פסול לעדות ק"ו בן בנו של ק"ו שאם גזל חידו"ת פסול לעדות וגם מעכב התשובה, מפני שעבר ושנה נעשה לו כהיתר, ולא שם לב שעושה עוולה נוראה בזה שגוזל חידו"ת ומראה מקומות וכדומה.
כבר שמעתי ממחברים חשובים שממש הגיעו לעגמת נפש ודכאון גדול רח"ל בגלל שגזלו להם פרי עמלם שעמלו על זה שבועות וחדשים, ושנים ארוכות יום ולילה לא ישבותו.
ולגבי העתקת דיסקים האריך בזה בספר הנפלא "עמק המשפט" ובעוד ספרים נכבדים.
תגובה:
ייש"כ על דבריו המאירים
א] ראשית כל אני מצטט בהקשר למראה מקום תגובה שהגיעה: בלא להכנס לעצם הנידון, דודי הגה"צ רבי צבי דוב רוטשטין זצ"ל הראה לחזו"א על איזה קושיא שכתב, שיש לזה תוספתא מפורשת. ובמהדורה שניה שהוציא בחייו כתב שוב ראיתי בתוספתא. ודודי שאלו הא האומר דבר בשם אומרו וכו', ואמר לו שהוא היה רק מראה מקום, ועל מ"מ אין דין לאומר בשם אומרו.
ב] ומסתמא כמו שכתב כת"ר שליט"א דמיירי במ"מ אחד, אבל לא בעמל ויגיעה באסיפת כמה מ"מ. (וקרוב לודאי שזו כוונת החזו"א דלא בא להתיר לקיחת כמה מ"מ).
ג] בהקשר לדבריו הברורים דפסול לעדות בכה"ג, לענ"ד הקלושה להוסיף: דמדאורייתא אין גזלן פסול לעדות, אלא כשנוטל ממון מחבירו שלא בהסכמתו, כעין שנאמר: "ויגזול [חטף] את החנית מיד המצרי" [שמואל ב כג]. אבל משחק בקוביה (סנהדרין ר"פ זה בורר ועוד), שאינו חוטף ממון חבירו, הרי הוא כשר לעדות מן התורה, אלא שחכמים פסלוהו. ואף בגזלן ד"ת חשיב גזלן דרבנן. ואכתי חידוש גדול הוא דפסול לעדות בכה"ג. ואכן בס' עמק המשפט ביאר בזה מד'
הגרש"ש דשייך 'בעלות יצירה' וזה בעלות ממונית.
מענה:
להגר"י שליט"א
ידעתי מהחזון איש הזה, ובמקום אחר הארכתי בזה ב"ה ולדידי פשיטא שאיירי במראה מקום אחד בלבד ולכן התרתי רק במראה מקום אחד.
ומה שכתבתם שזה בעלות יצירה, ולכן זה גזל, זה באמת הכוונה, ויש להאריך בזה מאד ועוד חזון בל"נ חזק ואמץ לעד בברכת כהנים באהבה כעתירת גמליאל הכהן רבינוביץ מח"ס "גם אני אודך"
ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים.
תגובה:
רק תוספת קטנה: מאן דהו (ואיני יודע שם אומרו) הביא כדבריכם, דברים נוראים בשם השל"ה: השל"ה בספרו [שבועות נר מצוה ל"ז]: דגזילה זו יותר חמורה מגזילת ממון, כי נפש הוא חובל, רצוני לומר הנשמה.
*
תגובה ה.
הרב משה בצלאל וינברג
כתב המגן אברהם או"ח [קנ"ו ס"ק ב'] כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, (נדרים פ"ק). ובמחצית השקל כתב, לא מצאתי שם, ובפ"ק דמגילה ופרקי אבות תנן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובהגהות רע"א ציין לתנחומא פ' במדבר שעובר על לא תגזול דל כי דל הוא. ושכן הוא בילקוט רמז תרנ"ה וילקוט משלי כ"ב. ועיין בנודע ביהודה תנינא או"ח סימן כ', שכתב שנשאל ע"י הגאון רבי ישעי' פיק איה מקורו של המג"א, ואמר לו דהמקור הוא התנחומא הנ"ל. ובאחרונים כתבו בשם ספר חסידים דיש בזה איסור, של לא תשיג גבול רעך. וידועים דברי השל"ה בספרו [שבועות נר מצוה ל"ז]: דגזילה זו יותר חמורה מגזילת ממון, כי נפש הוא חובל, רצוני לומר הנשמה. וכו'.
ובשו"ת חלקת יעקב או"ח סימן מ"ו האריך בזה, ע"ש.
ובשו"ת משנה הלכות ח"י סימן ש"ה האריך בזה, ע"ש.
וכמדומני שראיתי בשנים עברו בשדי חמד שהאריך בענין זה, ואין הספרים הללו תחת ידי לציין המקור המדוייק.
ביקר
משה בצלאל
*
תגובה ו.
הרב אריה לייב גולדשטוף, מח"ס לב הארי
אם אדם אומר בשם עצמו חידוש של מישהו אחר,
אם זה חידוש שהוא מעצמו לא יכול להגיע אליו - יש בזה בעיה של אונאה, שמשקר על אחרים כאילו הוא בר הכי ואינו בר הכי לחדש כך.
אבל אם זה חידוש שהוא גם בר הכי לחדש, - הרי אין כאן גם הונאה, כי לא מטעה את האחרים בידיעת רמתו האמיתית, כי זה באמת רמתו האמיתית.
ואם הוא אומר מפורש שזה לא חידוש שלו, אבל לא זוכר של מי זה (או שהוא זוכר וסתם אינו אומר מי אומר אלא רק 'ראיתי אומרים' וכדומה), - בודאי אין שום בעיה של אונאה, כי אמר מפורש שזה לא חידוש שלו.
כל הענין של 'אמירת דבר בשם אומרו', הוא ענין ומעלה, ולא מבוסס על איסור.
יש נותנים בזה טעם - בשביל שידעו שאותו חכם מחדש חידושים כאלו יפים וילכו ולשמוע עוד חידושים שלו,
או כעי"ז טעם אחר - בשביל שידעו שהדברים מוסמכים ויקבלו אותם יותר.
ולכן השולחן ערוך והרמב"ם ועוד רבים, לא חששו כלל לענין הזה, ולא הזכירו שום דבר בשם אומרו. והסתפקו בידיעה הכללית שחופפת על כל דבריהם, שהכל מאחרים וכמעט אין חידוש מעצמם. - ובזה יצאו ידי חובת 'אונאה', כי כולם יודעים שהם 'ליקוט' מאחרים, וזה לא מעצמם. - וגם כנראה לא רצו לסבך את הקורא עם שמות רבים (במיוחד שפשוטי העם יטעו שאם יראו שם אחד באיזה הלכה יחשבו שתמיד הלכה כמותו וכיוצ"ב), ולכן תמיד העלימו את השמות ולא קיימו את הענין של 'דבר בשם אומרו'.
כל זה מסברא, בלי שום מקור. מקוה שיהיה מזה איזה תועלת, לפחות בסידור הצדדים או משהו כזה.
בהצלחה רבה. כט"ס.
תגובה:
כבוד הרב אריה לייב גולדשטוף שליט"א
ייש"כ על הדברים המקיפים. והחידוש המענין על דרכם של הרמב"ם והשו"ע שכמעט ולא ציינו מקורות דבריהם.
א] בהקשר לאמירת דבר בשם אומרו. מאן דהו (ואיני זוכר את שמו) ציין לדברי המג"א הארוך (או"ח ר' קנ"ו, הארוך) "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, ובאמת הקשו עליו מנין לו זה (נ.ב. שם ציין לפ"ק דנדרים ולא נמצא שם).
ב] אכן ישנם כמה מימרות בגמ' שאם ידע מיהו בעל המימרא היה פוסק כמוהו.. (שבת כ"א ב') אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלה ע"כ.
*
תגובה ז.
הרה"ג החב"ש שליט"א
לשון השדי חמד (עי' כל לשונו שם) "...עכ"ד הרב זרע אברהם, ואין לדקדק מדבריו, דדוקא בגוונא דאומר על טמא טהור או בהיפך הוא דאסור להחליף, אבל בדבר שאינו בדין מדיני התורה, רק איזו דרשה או פירושא דקרא, דלא נפקא לדינא, אין חשש איסור להחליף, דהרב לא אמר אלא לעבור באל תשיג, אבל משום אינו אומר דבר בשם אומרו ודאי איכא בכל גוונא. ונראה שאין איסור זה מדאורייתא אלא אסמכתא אדברי קבלה, והרב טהרת המים, לפי שלא ראה דברי הספרי, רק ראה מה שכתוב בספר היראים דמייתי מקרא דלא תשיג גבול רעך חשב שזה איסור תורה וחשיב ליה ספיקא דאורייתא".
דרך פקודיך מצות לא תעשה לו - הערות חלק המחשבה:
פו) מגן אברהם סימז קנ"ו סק"ב כתב וז"ל, בא"ד כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו עכ"ל, והגרעק"א שם על אתר והשערי תשובה שם סק"ב ציינו שהמקור הוא במדרש תנחומא במדבר אות כב ד"ה וידבר ה' דאיתא שם כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא וכו' עיין שם וכ"ה בילקוט משלי (רמז תתק"ס) ושם צויין המקור לנדרים כ"א והוא ט"ס, עי' שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח סי' כ', שו"ת בית אפרים או"ח סי"ח, ושו"ת חלקת יעקב או"ח סי' מ"ו.
דף על הדף יבמות דף צו עמוד ב:
המגן אברהם (סי' קנ"ו) הביא ממדרש דמי שאינו אומר דבר בשם אמרו עובר בלאו "דאל תגזול דל" וע"ש בהג' הגרי"פ ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קנ"ו) שתמהו ע"ז דאי נימא דיש באמירת איך פריך הכא בפשיטות מ"ט קפיד רבי יוחנן כולי האי, והא שפיר הקפיד.
בספר דבר בשם אמרו משו"ת דבר יהושע (ח"ד בהקדמה פ"ב) הביא שמיישב קושיא זו דמה שאמרו במדרש דיש בזה משום לא תגזול דל אינו אלא לאחר דשמעינן דכל ת"ח שאומרים שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות, דמזה מוכח שיש לשמועה שאמר הת"ח גם לאחר שאמרה הת"ח שייכות לנפשו, וממילא האומרו בלי להזכיר בעל השמועה הוא כגוזל ממנו זכותו וע"כ קודם שידעו מהא דשפתותיו דובבות שפיר קפריך מ"ט קפיד רבי יוחנן.
בסיפא דקרא ד"אל תגזול דל" נאמר "ואל תדכא עני בשער" ואיתא בשם הגר"י פיק שאמר עפי"ז רעיון נפלא בהמשך דלעיל, דהרי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ולהפוך אם אינו אומר בשם אמרו, הרי הוא מונע ממשיח לבא, וזהו אל תדכא עני, היינו משיח שהוא עני ורוכב על חמור, בשער, שיושב בשערו של רומי (כדאיתא בפ' חלק).
ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס:
אל תגזל דל כי דל הוא, א"ר שמעון בן יוחאי א"ר יצחק בר טבלא א"ר חמא אריכא משום רבי אחא דתנא רבי חייא כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו שנאמר אל תגזל דל כי דל הוא:
*
תגובה ח.
הרב זאב קופילוביץ
יש מחז"ל שמי שמחליף מימרות של רבי יהושע במימרות של רבי עקיבא [כמדומני] עובר בלאו ד'לא תסיג גבול'
תגובה:
כנראה בספרי שופטים קפ"ח
יישר כח!
*
תגובה ט.
הרב חיים קריבוס, מח"ס חיים כהלכה
עי' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן קנ"ו) שכתב שהגונב מאמר מחבירו ודאי עובר על מדבר שקר תרחק או גניבת דעת, וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספרו החפץ חיים (סי' יט אות ח') שעובר משום מדבר שקר תרחק, וראה בספרי חיים כהלכה [נמצא באוצה"ח]
ובמדרש (ילקו"ש משלי כב) אל תגזול דל כי דל הוא זה וכו', ארשב''י וכו'. ובנוב"י (תנינא, או"ח סי' כ) פירש בזה את המגן אברהם (או"ח ר' קנ"ו, הארוך) "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו" ומקשים איזה לאו ומה שצויין שם בשו''ע שלפנינו נדרים פ''ק כתב הנו''ב שאינו נמצא שם.
*
תגובה י.
הרב יצחק קורלנסקי, כולל יד רמ"א, עורך 'פינת ההלכה'
ז"ל שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן שיג:
ב"ה, יום ה' פ' משפטים, ספר הברית תשנ"ב לפ"ק.
כבוד ידידינו המכובד הרב הגאון המהולל מו"מ בתורה ויראה כש"ת מוה"ר משה בונם פורוטינסקי שליט"א בעמ"ס החשוב ספר הברית לשו"ע הל' מילה.
אחדשה"ט וש"ת.
לנכון קבלתי מכתבו, אשר בו שואל כענין אם להעתיק מספר ליקוט וביאור הלכה שנאסף על מצוה אחת בהרבה יגיעות והוצאות והספר נתקבל ברוב חיבה אצל גדולי הדור, ועכשיו בא אחד ומצא הכל מוכן לפניו והעתיק מכל מה שכתב שם בשם מקורות הראשון כאלו הוא אספן, ומילא אוצרו מעמל אחרים, ושינה את הסדר וחיבר ספרים ממה שנכתב שם והוסיף קצת ממה ששמע מאחרים או איזה מנהגים, אבל עיקר הספר ההלכות ומקורות וכל נתח טוב לקח מאחרים, כאשר קרה כן למעכ"ת עם ספרו החשוב והיקר ספר הברית שהוא מלא וגדוש באמת ביגיעת תורה עם מחבר אחד בעיה"ק ירושלים.
הנה כבוד ידידי להעמיד דת על תילה קשה מאד בדורינו וכבר דורות שלפנינו התאוננו על זה, ובפרט בשטח זה של הדפסת ספרים ומעילה במה שיגעו אחרים, וכבר העיר כב' מהמבואר בחו"מ סוס"י רצ"ב מחלוקת הסמ"ע והש"ך אם מותר להעתיק מספר של חבירו דדעת הסמ"ע דוקא אם אין חבירו מקפיד ע"ז, ודעת הש"ך דגם בחבירו מקפיד מותר להעתיק, ואסמכו דבר זה אמדרש משלי ע"פ שם ו' לא יבוזו לגנב זה הגונב דברי תורה מאחרי חבר, והוא בתוספתא פרק ז' דב"ק דאעפ"י שנקרא גנב מכל מקום מתעלה.
הנה פשוט מאד דזה מדבר מאדם שהוא רעב לדברי תורה כמבואר בסיפא דקרא דלא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, והיינו דאין לו שום הזדמנות לבא לדברי תורה רק אם יגנוב אחרי החבר וקאמר בתוספתא אעפ"י שנקרא גנב מכ"מ מתעלה כי היתה כוונתו לש"ש, - ומה שאנו קוראים לו גנב דרך בזיון, לענ"ד היינו משום דנהי דהותר לו לבא אחרי החבר, או להעתיק מספר, אבל הי' לו להזכיר פרק זה ששנה בשם החבר בדרך האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם, ומ"מ אעפ"כ שכרו מאת ה' כי היתה עיקר כוונתו לש"ש שיזכה גם הוא לד"ת כי רעב הוא לתורה.
ואם אולי כוונת התוספתא אינה כן כמש"כ בעניי מכ"מ ברור דכ"ז אם חבר הזה שונה פרק אחד בתורה שבכתב או בתורה שבע"פ וע"ה השומע לא הי' אפשר לשנות זה מעצמו ולוקח או מעתיק דבריו אחריו כדי שגם יזכה גם הוא במעלת לימוד התורה ות"ח, אבל ת"ח אחרי ת"ח שהראשון חידש והמציא מדעתו הרחבה חלקו בתורה בגדר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וזה החי' אומרים במתיבתא דרקיעא בשמו, ובא אחר ואומר זה על שמו בלי להזכיר שם הראשון ה"ז עון פלילי וגניבת דעת, ועיין בתשובת שואל ומשיב קמא ח"א סי' מ"ד כמה החמיר בזה וביטל דעת המקיל בזה וכיו"ב ע"י שמכניס איזה שינוי בדעת הקדמו.
ואעפ"י שאין להקפיד על מחבר ספר במקצוע של תורה שכבר יגע אחד ונתגדר בו ואם בא השני ונכנס ג"כ למקצוע הזה ועי"ז לא נשאר הראשון היחיד מומחה במקצוע זה אין תביעה על השני ועל הבאים אחריו כי תורתינו הקדושה שדה הפקר, ותורה מונחת בקרן זוית הרוצה ליטל יטלנה כמ"ש רז"ל וברמב"ם הל' ת"ת, מכ"מ בישרות בלי שמצער את הראשון, וקצת תמיה לי על גאון ישראל הגר"ז מרגלית זי"ע בשו"ת בית אפרים יו"ד סי' כ' שנראה קצת מדבריו שהקפיד על הגאון לבושי שרד שנכנס במלאכת שמים שלו בטריפת הריאה כידוע (אבל י"ל דהקפיד רק על מחלוקותיו בהלכה שלא כדין).
וגם אם הדבר נוגע רק על ידיעות בשיטות ראשנים שאינם ידועים כ"כ ומחבר אחד המציאם ראוי למחבר השני עכ"פ לגלות דעת שזכה בזה ע"י הקודמו, זה מה שנלענ"ד בנדון זה וכיו"ב.
איברא להוציא משפט על ספריו של מחבר שמע"כ קובל עליו אין בי כיון שזמני כ"כ מוגבל שאין פנאי לבדוק הדברים, ויתבררו ודאי הדברים ביניכם ברוח טובה, ואשריו שזכה להרבות תורה ע"י ספרו ספר הברית, יראה זרע יאריך ימים עה"ת ועבודה תמה.
הכ"ד ידידכם, מצפה לרחמי ה'
שמואל הלוי ואזנר
*
תגובה יא.
הרב יהודה אייזנשטיין, מח"ס 'מילי דשטרות' 'אהל מועד' ו'אהל אבות', וכותב מדור 'באהלה של תורה' באספקלריא
מקובל בישיבת מיר בשם הגר"נ פרצוביץ זצ"ל, שאין חיסרון של "האומר דבר בשם אמרו" כשאדם מראה לך איזה מראה מקום שמופיע משהו מפורש. כגון בירושלמי שם ושם מופיע כך וכך.
תגובה:
גם חשש 'גניבת דעת' ליכא? (כדאמרי' ירו' סוף שביעית בחושדים בו שיודע ב' מסכתות, דצריך לומר להם שיודע רק אחת)
או שבמ"מ לא שייך.

מענה:
השמועה המפורסמת במיר בשמו, שאין שום בעיה בזה.
(לא שמעתי מפורש לפרטים)
כמובן אין הדברים אמורים, אם זה סוג של מראה מקום שמקשר איזה ענין וכדומה.
תגובה:
יישר כוחו
קיבלתי תגובה המבואר בה כדבריכם ואני מצטט את לשונה:
בלא להכנס לעצם הנידון, דודי הגה"צ רבי צבי דוב רוטשטין זצ"ל הראה לחזו"א על איזה קושיא שכתב, שיש לזה תוספתא מפורשת. ובמהדורה שניה שהוציא בחייו כתב שוב ראיתי בתוספתא. ודודי שאלו הא האומר דבר בשם אומרו וכו', ואמר לו שהוא היה רק מראה מקום, ועל מ"מ אין דין לאומר בשם אומרו.
*
תגובה יב.
הרב ישכר דב קלויזנר, נחלת הר חב"ד, קרית מלאכי
ונראה דהדברים מתבררין ע"פ מ"ש אאזמו"ר הי"ד בשו"ת 'משנה שכיר' חיו"ד (סי' קפג) בגדר הזכרת דבר בשם אומרו וז"ל:
"בא לידי ספר מחנה יהודה להגאון יהודה גרשון אבדק"ק ליסיעץ אצל סטאניסלאב שנדפס בשנת תר״מ, ובסי׳ ה׳ האריך מאד בספיקת הגאון מחנה חיים ח״ב אה״ע בסופו שכתב וז"ל, נסתפקתי תלמיד חכם ששמע למחברו איזה סברא או איזה דין חדש אשר הוזכר כבר בספרי קדמונים או פוסקים ואח"כ חידש הוא בזה איזה דבר תורה, אי צריך להזכיר שם אותו ת"ח שהודיע לו סברת או חקירת הראשון הכתוב בספרים או אין צריך להזכיר שמו כלל רק יוכל להגיד מיד שם הספר נמצא בו סברא זו שהוא שמע מפי האמצעי, ע"כ חקירת הגאון הנ״ל. והוא ז״ל דייק מלשון התנחומא פ׳ במדבר [כב] וז״ל אמר רבי תנחום הלבלר מקובל אני מר׳ יאשא שקיבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו שעליו הכתוב אומר [משלי כב, כב] אל תגזול דל כי דל הוא עכ״ל המדרש, ודקדק הנ״ל מהו הלשון משל תורה הל"ל דבר תורה, אלא בא ללמדנו אפילו גילה לו דבר משל תורה הכתובה בספרן של ראשונים ואחרונים ופוסקים אעפי״כ קיבל רבי תנחום הלבלר מר׳ יאשא שקיבל מן הזקנים אם לא מזכיר שקיבל מפי איש ההוא הוא עובר על לא תגזול דל, ועל כן מצינו בגמ׳ ובמדרשים שהזכירו שם כמה תנאים ואמוראים שזה שמע מזה וזה מזה כי צריך להזכיר דבר בשם אומרו הגם שהוא בעצמו ראה אח״כ בספר הסברא והדין, וכתב כי הוא דין חדש אשר ידע בעצמו שלא הי׳ נזהר בזה, ומבקש מכל בן תורה לברר דבר זה, עכ״ד הגאון מחנה חיים.
והגאון מחנה יהודה האריך לברר ההיפך שלא צריך להזכיר את שם התלמיד חכם שעוררו על זה, והביא ש״ס מפורש נזיר דף נ״ו [ע"ב] דאמרו שם דכל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן ומציעאי לא אמרינן, ועיי״ש בתוס' [ד"ה ש״מ] דמשום הכי לא חש רבי מסדר המשנה להזכיר רק הראשון והאחרון והאמצעי לא חש להזכירו, וכן העיר בזה הגאון מלבוב בהסכמה שם עיי"ש.
ולי קשה ע״ז מהירושלמי פ״ק דשבת [ה״ב] ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן אמר אם יכול אתה לשלשל את השמועה עד משה שלשלוהו ואם לאו תפוס או ראשון ראשון או אחרון אחרון, מאי טעמא והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלוקיך בחורב [דברים ד, י], רב גידל אמר כל שאומר שמועה מפי האומרה יהא רואה כאלו בעל שמועה עומד לנגדו מאי טעמא אך בצלם כו', ופירש בעל יפה מראה לשלשל לשון שלשלת שהוא לשון חיבור חתיכות המתכות, כן יזכיר בעלי השמועה כולן מי קיבל ממי עד משה רבינו, והיינו והודעת לבניך וגו׳ יום אשר עמדת בחורב ר"ל הודעת לבניך ולבני בניך וכן דור אחר דור יקבלו זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב ישלשלו הקבלה, או על ראשון ראשון פירוש שיזכיר המקבלים ידועים ויזכיר כסדר ראשון ראשון שיאמר הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלוני לפלוני או יזכיר אחרון אחרון שיזכיר תחלה מי שלמדה אותו ושוב מי שאמרה לרבו, כגון שיאמר אמר פלוני משמיה דפלוני ופלוני משמיה דפלוני עד מי שהוא ראשון ליודעים לו, (והווי העמודים בעמוד התורה פ״ג הביא כל זה ופירש בזה מאמר בנדרים [מא, א] רבי הוי גמיר תלת עשרה אפיה הלכה כו׳ עיי״ש).
ואני הבאתי ראיה לזה שצריך להזכיר כולן מכתובות דף נו״ן ע״א אמר רב שימי בר אשי ושמועות הללו מתמעטות והולכות וסימנך קטנים כתבו ובזבזו, ופרש״י שמועות הללו דרבי אילעאי בתקנות אושא מתמעטות והולכות מאמוראים, הראשונה א״ר אילעאי אמר ר"ל משום דר״י בר חנינא השני׳ ר׳ אילעאי אמר ר״ל, השלישית ר' אילעאי לחודא, וסימנך בסדר ההלכות ובו תדע סדר מיעוטן קטנים כתבו ובזבזו, ומעתה לא תחליף באיזו שלשה ובאיזו שנים ובאיזו אחד עכ״ל רש״י עיי״ש, ומדנתנו סימן ע״ז ש״מ דיש קפידא להזכיר כולן, (ועיין בהקדמת ספר קצה המטה מה שמביא בשם הגה"ק מהר״מ חזיק בהקדמת ספר זבח שלמים להגה"ק מהר״מ גלאנטי בזה והם לא הרגישו במקומות הנ"ל). והלום ראיתי בלחם שמים לרבינו יעב״ץ בסופ״ב דפיאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר׳ יאשה שקיבל מאביו שקיבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני, וכתב בלחם שמים וז״ל, אע״ג דנביאים לא קבלו ממשה דהרי משה מסר ליהושע ויהושע לזקנים והם לנביאים לא חש להזכיר יהושע וזקנים, דהכי אמרינן בגמרא נזיר דף נ"ו ש״מ כל מלתא דמתאמרה בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן ומציעאי לא אמרינן, ובאמת הגמרא בנזיר עצמה הביאה ראיה זו מפיאה דאילו יהושע וכלב לא קחשיב ש״מ דמציעאי לא אמרינן עיי"ש. ובזה נפלה ראיית הגאון מחנה חיים ממדרש תנחומא הנ״ל מפני שהלשון שם הוא ממש כמו הלשון במשנה דפיאה הנ"ל ומשם דאיק הגמרא בנזיר דמציעאי לא אמרינן. אבל מ"מ קשיא מהירושלמי הנ״ל ומש"ס דכתובות הנ״ל.
אך עיינתי בירושלמי וראיתי בפירוש הקרבן עדה שפירש שלא כבעל היפה מראה הנ"ל, רק פירש לשלשל את השמועה כשלשלת שהוא חיבור חתיכות ברזל זה בזה כן יזכיר בעלי השמועות כולן מי קיבל ממי עד משה רבינו ע״ה, ואם לאו כי יארכו הדברים ה״ג תפוס ראשון ראשון ואחרון אחרון, פירוש שיאמר הראשון והאמצעי ידלג ע״כ, ולפי גירסא זו שאין גורסין או אחרון אחרון רק ראשון ראשון ואחרון אחרון אזי ע"כ צריך לפרש דאם יארכו הדברים אז סגי בראשון ואחרון, אבל אם לא יארכו הדברים אז באמת צריך לזכור כולן, ולפי זה אין סתירה מהירושלמי ומכתובות לסוגיא דנזיר, דבנזיר מיירי ביארכו הדברים ובהירושלמי ובכתובות מיירי בלא יארכו הדברים, ובשיירי קרבן מביא שם בשם היפה המראה חילוק בין ידועים לו או לא ידועים, דבידועים לו צריך להזכיר כולן, עיי״ש מה שהשיג עליו השיירי קרבן בזה. ועכ"פ לפי״ז יצא לנו דבלא יארכו הדברים צריך להזכיר אף האמצעים, אלא דקשה קצת דבנזיר אמרו דבבי תלתא מציעאי לא אמרינן ובבי תלתא לא יארכו הדברים, וקשה גם על השיירי קרבן דהשוה הא דנזיר להא דירושלמי הנ"ל וצ"ע. עכ"פ לפי הירושלמי אינו עולה יפה פסקו של המחנה יהודה, וגם קשה מכתובות הנ״ל להא דנזיר דגם שם הוי תלתא בשמעתתא הראשונה.
שוב מצאתי בברכי יוסף הנספח ליו״ד סי׳ רמ״ג שגם הוא הביא הירושלמי דשבת הנ"ל והגיה ג"כ כהקרבן העדה ואם לאו סגי בראשון ואחרון, והשוה הירושלמי עם הבבלי בנזיר עיי"ש. אבל קשה לי איך אפשר להשוות הירושלמי עם הבבלי, דהירושלמי קאמר אם יכול לשלשל אז צריך להזכיר כולן ואם לא סגי בראשון ואחרון, ובבבלי קמדייק ואלו יהושע וכלב לא קאמר ש"מ דמציעאי לא צריך להזכיר, הלא יהושע וכלב הויין בבחינת יכול לשלשל, וע״כ דהבבלי סובר דאפילו ביכול אין צריך להזכיר, אלא דלפי"ז יוקשה מהא דכתובות הנ"ל דנתנו סימן להזכיר שלשה והוא סתירה להא דנזיר וצ״ע.
ועיין שם בירושלמי שמביא מכמה אמוראים שהיו מקפידין שלא לומר דבר שמועה משמא דאחר זולת אם הי׳ מכירו או ששמע ממי שמכירו שהי׳ אומר בשם אחד שהי׳ מכיר המגיד לו, ואולי הוא הטעם מפני דקודם זה אמר הירושלמי בשם רב גידל כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאלו בעל השמועה עומד לנגדו, על כן צריך להכירו דאם אינו מכירו איך יהא רואה בעל השמועה עומד לנגדו הא אינו מכירו, וע״כ סגי אם מכיר את מי שאומרה לו והמגיד הי׳ מכיר את בעל השמועה. ואולי דזה הטעם של הירושלמי דסובר דצריך לשלשל את כלן דבאופן זה יהא כאילו בעל השמועה עומד לנגדו ע״י השלשלת, עיין שם שהביא הירושלמי בשם ר׳ זעירא דאמר דלית אנו צריכין לחוש לשמועחיה דרב ששת דהוא גברא אפתחה (ר"ל סגי נהור), כיון דאינו רואה לא יכול להעמיד נגדו בעל השמועה ע״כ אין סומכין עליו, וה״ה אם לא ישלשל כלל לא יעמיד בעל השמועה נגד עיניו כיון דחסר החיבור האמצעי איך יכול להגיע אליו. [ויש לעיין בזה בע״ז דף ט״ז ע״ב גבי ולא סבר לה מר דמאן מרא דשמעתתא עיי״ש]", עכ"ל אא"ז.
*
תגובה יג.
הרב יצחק אברהם, כולל 'תורת ה' חפצו' (בית שמש)
בדבר שאלתו הקצרה אך ארוכה מארץ מדה, המתפרסת על כ"כ הרבה עניינים. אך אנסה לגעת עכ"פ בשורש אחד מפרטי שאלתו, והוא בענין מי שברצונו לכתוב חידושי תורה בספר, או שברצונו למסור שיעור תורה לרבים. אלא שרצונו הטבעי מעורר בקרבו את התשוקה, למסור את הדברים בשם עצמו. ולהתהדר בחידושי התורה הנפלאים, האם הדבר אסור מדינא.
הנה באופן הרגיל, שרק מחמת סיבת ה'כבוד', מונע הוא את עצמו מלהזכיר דברים בשם אומרם. אין צריך לפנים, שהדבר אסור בתכלית האיסור. וכפי שמעתי בשיעור ממו"ר הגר"א וייס שליט"א, אשר הרחיב מאוד בכל הנושא הזה. ומסקנתו, כי בודאי שזה חמור למאוד, ויש לגנות את הדבר בכל לשון. הן מצד איסור גזל וכאמור בתנחומא (פרשת במדבר אות כ"ב) שע"ז נאמר הפסוק, "אל תגזול דל, כי דל הוא" יעו"ש. והן מצד הפגם הנורא במדות, שמתהדר בלבוש שאינו שלו. והן מצד חיוב ההרחקה אשר נצטווינו בתורה, "ומדבר שקר תרחק". ושאין כל מקום להקל ראש בכל זה. [והחילוק בין כמות הדברים, אינו נראה כחילוק. דוכי מותר לשקר או לגזול פחות משו"פ. וכן העצה של סתימת הדברים ששמע ממשהו, אך מבלי להזכיר את שמו. עדיין צ"ע, דשמא עובר באיסור גזל המבואר בתנחומא, דלמה מונע הוא טוב מבעליו, ואינו מהזכיר את הדברים בשם אומרם].
אמנם מה שכן יש מקום לדון בו, הוא כלפי המצבים, אשר מצד תועלת מסירת דברי התורה בעצמם, מוטב שלא להזכיר את הדברים בשם אומרם. [ויש כמו"כ דוגמאות לזה, וכפי שיבואר יותר בהמשך]. והנה בכגון זה, סבורני בענ"ד, כי אכן פשוט הדבר, דשרי ואף רצוי לומר את הדברים, מבלי להזכיר את שם אומרם. ואפרש את שחתי.
הנה שורש ויסוד התורה, היא המסירה, להעביר את דברי התורה הלאה, בדרך של "ללמוד וללמד". ו"מה אני בחנם, אף אתם בחנם". ואין לאדם כל זכאיות או 'בעלות', על דברי התורה שמתחדשים לו. וכפי שדברו מזה הפוסקים, דאין ביכולת בעל החידו"ת, לעכב מיד האחרים מלהפיץ את דברי תורתו ברבים. דמאחר והמחבר הוא בר אוריין, וזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הרי שחידושי התורה, הם נחלת הכלל כולו. ואין המחדש רשאי לגנוז את הדברים, ולמונעם מאחרים. [וכדרך שמבואר בספר חסידים (סי' תק"ל), "וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר, ואינו כותבה, ויכול לכתוב. הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב].
לאחר הקדמה זו, הרי שנראה לומר כך. דאמנם מצינו שיש איסור 'גזל' כלפי מי שאומר דברים שלא בשם אומרם. אולם בד"א, באופן שיכול למסור את דברי התורה בצורה היעילה והמתוקנת, גם כאשר יפרש הדברים בשם אומרם. ובזה אמרינן ליה, דלמה לו לגזול דל ולמנוע את טובת המחדש, ע"י פרסום שמו הטוב. אולם כאשר מתבוננים ורואים, כי ע"י אמירת הדבר בשם אומרו, יצמח מזה חוסר התעניינות מלשמוע ולקבל את הדברים. הרי שאדרבה, אין זה מן הראוי להשמיע את הדבר בשם אומרו. שהרי בכך נמצא שגוף התורה נגזלים וכמבואר בס"ח הנ"ל. שהרי בכך ימנעו השומעים מלקבל, את האמת לאמיתו של תורה. ושעל כן באופן שכזה, בודאי שיש לבחור בטובת דברי התורה עצמם, שהרי זה היעוד והמטרה בכל עסק התורה, ללמוד וללמד ולמסור את הדברים הלאה לדורות הבאים, וכאמור.
הנפק"מ בזה:
א] הנה רבים ממחברי הספרים, בפרט בדור המחשבים שלנו, אך גם בדורות הקודמים. נעזרו רבות בכלי עזר, אשר מסייעים למציאת מקורות הדין, וכן לציוני מ"מ אשר מרחיבים את הדיבור בענין. כגון, עין משפט, מסורת הש"ס, באר הגולה, שע"ת (או"ח), פתחי תשובה, קונקורדנציה, אוצר מפרשי התלמוד, אינצקלופדיה תלמודית, פסקי תשובות ועוד ועוד. ויש להתבונן האם מחוייבים להודיע בשער בת רבים, על כל חידוש שמביא בספר, מהיכן הגיע אל אותו החידוש, ומי גילהו רז זה.
הנה נראה פשוט, דאם רואה לנכון, שע"י ריבוי ציטוטי שמות הספרים, הדבר יגרום לכך, שבנ"א ימנעו מללמוד את תוכן חידושי הדברים, משום שהדבר מכביד לקוראים על מהלך קריאתם. שהרי הלומדים מעוניינים ללמוד את עצם החידוש, ואין כ"כ מעסיק אותם, כל ההיסטוריה והמשפחלוגיה רבת הענפים, אשר הולידה את החידוש לאויר העולם. הרי שבכגון דא, מן הנכון להשמיט את שמות ספרי הליקוטים והבקיאות, ולהזכיר רק את הספר אשר עסק בנושא עצמו. וכך יצאו הדברים יותר נוחים ומקובלים.
ומצאתי בס"ד שורש ליסוד זה, והוא מדברי הגמ' בנזיר (נו:), "שמע מינה, כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן", ע"כ. ולכאו' יש לתמוה, מדוע אין להזכיר גם את האמצעי, הרי גם הוא חידש את אותו חידוש, וגם הוא חלק בלתי נפרד ממסירת התורה, ומדוע יגרע כחו ושכרו? אולם להנ"ל א"ש, דאם כי נכון הדבר, שגם לאמצעי מגיע שכר על שמסר והעביר את החידוש לדור שאחריו. אולם מאחר שבשביל למסור את דברי התורה, מבלי להכביד על עיני הלומדים, הרי שאינו הגון להביא את כל מוסרי השמועה, וכפי הפתגם הידוע, דמרוב עצים לא רואים את היער, וכך מרוב שמות כבר לא ימצאו את החידוש שנתחדש. ולטובת דברי התורה עצמם, הורו לנו חז"ל, כי יש להזכיר רק את הראשון והאחרון, אך אין להתייגע ולייגע במסירת השמות כולם. [ויש עוד להאריך, והרה"ג ר' נתנאל חשאי שליט"א האריך בזה בהזדמנות אחרת].
ב] עוד אופן מעניין שמעתי בזה ממו"ר הגר"א וייס שליט"א בשיעורו הנ"ל, והוא בנוגע לפולמוס בהל' נדה אודות צבע 'חום', האם הוא בכלל הכתמים האוסרים. ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' מ"ד) הקל בזה. ובסדרי טהרות כתב, "ראיתי בספר שאפשר להקל בצבע חום", ולא הזכיר את שם הספר. והנה בספר חכמת בצלאל (נדה נא.) להגר"ב מרנשבורג כותב, כי נראה לו, שהסדרי טהרות ראה את זה בספר שאילת יעב"ץ. אלא שלא רצה להזכירו, מפני מלחמתו של היעב"ץ עם הגר"י אייבשיץ, עכת"ד, סתם ולא פירש.
אולם להנ"ל הדברים מתבארים היטב, דמאחר והתכלית היסודית והשורשית ביותר, הוא לדאוג להעברת ומסירת דברי התורה עצמם, והדאגה אחר טובתו של המחדש, הוא רק כאשר אין זה סותר לעצם העברת הדברים לנחלת הכלל. א"כ ראה הסדרי טהרה לנכון, דבכדי למסור את חידוש ההלכה גם לדורות הבאים, מבלי לגרום לחרחורי ריב ומדון. הרי שעצה טובה קמ"ל, לסתום את הדברים, מבלי להזכיר להדיא מי הוא המחדש שחידש את הדין.
ג] עוד אופן ראיתי שהביא בזה הרה"ג ר' מאיר רותן שליט"א [מובא בעלון עומקא דפרשה (גליון תפ"ה עמ' 6)] ממה שמובא בספר משמר הרש"ם (סי' ס"ח) מהג"ר שמעון משה דיסקין זצ"ל שכתב במכתבו להגרמ"מ שלוזינגר זצ"ל וז"ל, "לא מזמן אמר לי מגיד שיעור, שמסרתי לו את המחברת של שיעורי למסכתא הנלמדת. שאינו מקפיד לומר בשמי. והשבתי לו, שהרי מעיקר הדבר, כל שנאמר אפי' לא בשם אומרם, יש בודאי זכות לבעל החידוש, אלא שחסר האגורה באהלך וגו'. ולכן הקפיד ר' יוחנן. אבל התם דוקא, שאף אם היה צ"ל בשם ר' יוחנן היה אומר. אבל המגיד שיעור, שבאם לא יאמר בשם עצמו, לא יאמרם כלל. עדיף לי שיאמר שלא בשם אומרו. ואף שרי לכתחילה, שבאם מגיד שיעור יתחיל לצטט על כל נקודה בשם אומרו, תגרע מהשפעתו" עכ"ל.
אמנם הטענה כאן, היא טענה אשר מתקבלת, רק לאחר שבעל החידוש מאשר אותה. וכגון עובדא זו, שהגה"צ הנ"ל, לא הקפיד על אותו מגיד שיעור, שימסור את הדברים שלא בשמו. ביודעו שלולי זה, הרי שלא היה אומר ומוסר את הדברים כלל ועיקר. אולם זה כשלעצמו, אינו משמש כסיבה הולמת., דלמה לו למגיד שיעור להמנע מלהזכיר את הדברים, באופן שיתחייב לומר דבר בשם אומרם, אין זה אלא מסיבות של מניעת כבוד שתגרם לו מכך. ולכאו' אין זה שיקול כלל, וכפי שהקדמתי בריש הדברים.
ד] עוד מקור הראה בזה הרה"ג ר' מאיר רותן שליט"א (שם), והוא מס' ענפי ארז (ח"א עמ' רל"א) ושם מספר הגאון ר"א סילבר זצ"ל שבבחרותו שאל שאלה לאור שמח זי"ע, ואחר שנים, מצא את השאלה כתובה באו"ש (פ"ו מבית הבחירה) בשם מקשים העולם. ושאלו, מדוע לא כתבו בשם אומרו. וענה לו, כי מצינו רק כששמע מרבי ולא מצעיר ובחור, עכת"ד.
והנה ביאור הדברים כנראה הוא כאמור, דמאחר ותכלית ענין התורה, הוא למוסרה בצורה היותר ראויה והגונה. א"כ בודאי שהדברים מתקבלים יותר, בעת שהרב עצמו מביא את השאלה כשאלה יצוקה. מאשר אם היה מזכיר, ששאלה זו שאלו בחור צעיר וכו'. ומשום בחירת מרב התועלת, הרי שפעמים והשיקול הוא שלא להזכיר את הדבר בשם אומרו.
בכבוד רב,
יצחק אברהם
תגובה:
ייש"כ על המכתב המפורט גדוש ב'אוצרות' חדשים.
באות ב', לכאו' אכתי שייך הענין שע"י זה ייפסד ב'שפתיו דובבות' (ולכאו' א"א לומר דבשמיא ידעו מיהו בעל השמועה, דא"כ נימא דא"צ כלל להקפיד בזה)
טענה נכונה!

[ישראל אברהם קלא - ארכי-2 0]

המשך ההודעה המקורית (חלק 2/2)

אכן דברינו מותאמים רק עם דברי שו"ת פנים מאירות (בהקדמה) אשר האריך לבאר, דהא דשפתותיו דובבות, אינו מחייב שהאומר שמועה יזכיר שם אומרה. דהגם שיאמר סתם, או בשם אחרים, קמי שמיא גליא, היולדה והמחזיקה, ושפתותיו דובבות. אך הקפידה שהיו מקפידים לומר בשם אומרה, טעמא, דכשיאמרו השמועה משם אומרה, והוא אדם גדול, השומע ישמע, ומקבלה. וגורסין אותה, ונותנין לב ללומדה, ועי"ז האומרה, שפתותיו דובבות. וציין שם למה שמצינו בכותבות (כה:) שר"ל שמע דבר הלכה מר' אלעזר, ולא קיבל ממנו. ואח"כ שמע דבר זה מר' יוחנן, ונסתכל על ר' אלעזר בעין רעה. שלא אמר לו קודם לכן, ששמע כן מר' יוחנן. והיינו דאם היה אומר לו ר' אלעזר, שר' יוחנן אמר דבר זה, היה מקבל ממנו. וכן ציין לגמ' בשבת (כא:) שאמרו לאביי הלכה משמו של ר' ירמיה, ולא קיבלה. ואח"כ אמרוה לו משמו של ר' יוחנן, וקיבלה. ע"ש. ולאור דברים אלו, הרי שמתבאר היטב כיסוד המבואר, כי כל השיקולים של אמירת דבר בשם אומרו, וחשש הגזל וכו', הכל הוא רק לאחר ששוקלים בפלס, שלא יצא היזק והפסד לגוף החידוש, ע"י מה שיאמרו בשם אומרו, אך אם החידוש בעצמו ירד מרום ערכו מחמת הזכרת שם אומרו, שב ואל תעשה עדיף. [אמנם עי' בשם הגדולים (מע' ספרים אות ז' [כו] ערך ספר הזכרונות) אשר האריך מתחילה לצדד כדברי הפמ"א, אך בסופו קצת מפקפק, דדורות האחרונים יתכן שיש יותר צורך להקפיד להזכיר את השם, דרק בהזכרה מפורשת יוזכר המחבר לטובה ויוסר ממנו כל קטרוג, יעו"ש. ויל"ע האם יש הכרח לדברים].
עוד יש לי לציין, בייחס למה שכתבתי במכתב הקודם וכפי שדברו מזה הפוסקים, דאין ביכולת בעל החידו"ת, לעכב מיד האחרים מלהפיץ את דברי תורתו ברבים. עי' בזה בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כ"ד), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' פ"ד).
בכבוד רב,
יצחק אברהם

ועוד מאמר שנשלח בהקשר לפולמוס הנ"ל:

האם מותר להעתיק מאמרים על שם כותב אחר?
מו"מ בפרטי הדין והמתסעף
מהות האיסור
בפרשתנו (ח, י"ז) "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". המבואר כי תשוקת האדם לכבוד מתבטאת בנטילת מעשי הקב"ה, כאילו הם ממנו, אך ממשיך הפסוק (י"ח) "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה" על האדם להיות תדיר זכרון הקב"ה למען לא יטול כביכול מעשה הקב"ה כאילו הם ממנו. כמו"כ במעשי האדם יש נוטלים עטרה לראשם ממעשי השני, ומתגאה בעטרה לא לו. אנו נדון במאמר זה בפרטי איסור לקחת דברי חברו ולענדם עטרה לראשו.
הגדרת האיסור
"אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (מגילה ט"ו א') יש לדון בגדר האיסור בהעתקת דברי תורה של אחר, ומלבד הענין האמור של "כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם", שהוא ענין להקפיד על בעל המימרא, וע"י זה מקרב הגאולה. לכאורה מצינו בזה פרטי דינים המורים על ענינים נוספים לאיסור וכמבואר.
פרטי הדין
לכאורה מצינו בזה ז' ענינים לאיסור: [א] בתוספתא ב"ק פ"ז ה"ג איתא: שבעה גנבים הן וכו'. המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב. המבואר מזה דנתחדש כעין איסור גניבה, דשייך גניבה בד"ת. [ב] עוד שם איתא: שבעה גנבין הן הראשון שבכולם גונב דעת הבריות. ועתה כשמעתיק דברי חברו עובר בגניבת דברים שע"י יראה כאילו יש בו דעה ממה שאין בו[1]<file:///C:/Users/User1/Desktop/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9F/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%90%20%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%9D%20%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%20%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%20%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%9C%D7%90%20%D7%A9%D7%9D%20%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91.docx#_ftn1>. [ג] איתא בגמ' יבמות צ"ו ב׳ אגורה באהליך עולמים - אמר דוד: רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו שמועה מפי בעולם הזה כדי שיהיו שפתותיי דובבות בקבר ע"ש. והיכא שלא מזכיר שם חברו ע"י זה מפסיד את חברו בהפסד גדול, דעל ידו לא ידובבו שפתותיו (ועי' בסמוך מה שנביא בשם הפנים מאירות). [ד] במסכת אבות פ"ו מ"ז איתא דאחד ממ׳׳ח קניני התורה זה האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ועתה כשאינו מזכיר שמו ע"י מופסד גאולה לעולם. [ה] עובר משום מדבר שקר תרחק, כדמוכח לקמן. (ויש לחלק בין זה לבין גונב דעת וכדבסמוך). [ו] הא דע"י שידעו מי הוא בעל השמועה ידעו כמו מי לפסוק (כגון פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא תמיד כרבא חוץ מיע"ל קג"ם כמבואר בקידושין (נ"ב א' ובעוד). דאיתא בכתובות כ"ח ב' ר"ל דקפיד אתנא דלא דייק בבעל השמועה, דאם היה יודע מיהו בעל השמועה (שהיה ראוי לסמוך עליו) היה פוסק כמותו. ודו"ק.
ועתה נדון בפרטי הדין בעז"ה.
[א] 'גונב תורה'
בשו"ת קנה בושם להגר"מ בראנסדארפער זצ"ל ח"ג סי' קי"ח בא' ששאל אם שומע קושיא בתוך לימודו אם מותר לו להקדים ולשאול את שאלתו כאילו יצאו ממנו הדברים אם יש בזה איסור גניבה או לא. וכתב לו דלא שייך בזה איסור גניבה כיון דהתוה"ק היא מורשה לכל אחד ואחד מעמ"י (שמו"ר ל"ג ז'). אבל צריך לחוש לגניבת דעת. ע"כ ת"ד. והמוכח מדבריו דלא שייך בזה איסור גניבה כלל (אפילו לא כעין) כיון דהתורה שייכת לכולם ואין שייך תורה ששייכת למישהו. ודבריו צ"ב לענ"ד דבהדיא בתוספתא נתבאר דשייך בזה גופייהו איסור ומדוע רק מטעמא דגניבת דעת. ועוד איכא להעיר על דבריו דבגמ׳ קדושין ל"ב א' איתא גבי רב שמחל על כבודו, כבודו מחול כיון דדריש כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, דבריש הפסוק הוא תורת ה', ובסיפא זה תורתו, אלא כיון שעמל בה נקראת כבר תורה שלו. וזה לא כ"כ משמע מדברי הקנה בושם. ואפשר אכתי לחלק דבעלות ממונית לא שייך על תורה ולהכי לא שייך גניבה בד"ת, אבל נמי שייך בעלות על התורה מצד יחס האדם כלפי התורה שעמל בה ודו"ק בזה.
[ב] גניבת דעת
האומר ד"ת שאינם שלו- כאילו נאמרו על ידו, הינם בכלל גניבת דעת- שגונב דעת השומעים ויחשבו ע"י זה שהוא חכם, וזה חלוק משקר (ויבואר יותר לקמן בערך שקר) כיון שלא משקר שזה ממנו אלא גורם לשומעים לחשוב כאילו זה ממנו וכמבואר בתוספתא דלעיל.
במרדכי ב"מ כ"ט ב' וז"ל "המפקיד ס"ת אצל חברו גולל כל י"ב חודש ולא יקרא בו לכתחילה, פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון, וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחילה שלא ברשות, והוא כשאין לו כיוצא בו, לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו. ע"כ. העולה מדברי ר"י גאון, דמותר להעתיק אפילו דשלא ברשות דאדעתא דהכין הפקיד אצלו, ועוד מוכח דשייך בעלות על דבר כזה. ועי' ש"ך סי' רצ"ב ס"ק ל"ה דהביא מקור לד' ר"י גאון מהתוספתא דלעיל ומוכיח דמותר להעתיק. וע"ע בסוף דבריו דפוסק דמותר להעתיק ספר חברו אפילו חברו מקפיד על ההעתקה מטעמא דהתוספתא. ויש להעיר על דבריו דכל מה שנתבאר בתוספתא הוא על גניבת דברי חברו באופן שיראה כאילו הוא אמרו, דזה מיקרי גנב, וא״כ מה מוכיח דמותר להעתיק דברי חברו ללא רשות דמיירי בכלל אפילו בספר שחברו לא כתבו. דהיינו הש"ך מוכיח מהתוספתא דין שסתמא דמותר להעתיק מספר ששייך לחברו ללא רשות הרי הדין בתוספתא הוא לגבי לגנוב את דברי תורתו שחבירו גופיה חידש. ואינו קשור לדיני גניבת ד"ת חברו.
[ג] שפתיו דובבות בקבר
ובטעמא דיהיו שפתותיו דובבות בקבר. ויש לציין דכ״ז מיירי כשמזכיר במותו. וצ״ב דיזכיר שם בעל המימרא ובשמיא יודעים מיהו בעל המימרא ואת שפתיו ידובבו. ומבאר בשו״ת פנים מאירות (בהקדמה) דבאמת לא צריך להקפיד כולי האי בשם בעל המימרא דבגמ׳ יבמות צ״ו ב׳ נתבאר דרבי יוחנן קפיד אבעל אמימרא, ומבואר שם, דכל ־מה שהקפיד רבי יוחנן הוא רק היכא דזה נפקא מינה להלכה שיבואו מזה לידי פסיקת הלכה ובאמת א״צ להקפיד בשמועה שאין בה נפק״מ (כגון חידוש באגדה וכו׳) ובזה יש לבאר ד׳ הגמ׳ קידושין מ״ג א׳ אמר רב יצחק אנא לא רבי אבין ברבי חייא ולא רבי אבין בר כהנא אלא רבי אבין סתם, למאי נפק״מ למירמה דידיה אדידיה, דהיינו דרב יצחק דקדק מיהו בעל המימרא והנפק״מ להלכה. וזה צ״ב דא״כ נימא שפיר נפק״מ למי ידובבו שפתיו בקבר. שמע מינה, דצריך לדקדק טובא בשם בעל המימרא, היכא דזה להלכה.
[ד] כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם
"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" "כל ת''ח[2]<file:///C:/Users/User1/Desktop/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9F/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%90%20%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%9D%20%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%20%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%20%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%9C%D7%90%20%D7%A9%D7%9D%20%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91.docx#_ftn2> שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". וצ״ב אמאי בעי ב׳ מימרות להך דינא. ואמאי לא הביא רבי יוחנן מימרא זו לראיה שצריך לדעת שם בעל המימרא. ובמהרש״א (יבמות שם) מתרץ קושיא זו (השנייה) דטעמא דכל האומר דבר וכו׳ הוא דין כללי כלפי העולם ולא כלפי אותה בעל המימרא. אבל איפה שבעל המימרא מת, עתה מפסידו הפסד גדול ע״י שאין מזכיר השמועה ממנו.
ובטעמא דהמביא גאולה לעולם, אינו מפסידו בזה, אם אינו מזכיר בשמו על ידי זה. (ויש להעיר דאכתי שייך שינזק ע״י שיתאחר הגאולה ולא יקום לתחיה״מ ודו״ק). אך אכתי צ״ב מפני מה בקניני התורה הזכיר דווקא טעם זה ולא הטעם השני דאכתי לפי דברי המהרש״א הטעם של שפניו דוברות הוא יותר חמור מכל האומר דבר בשם אומרו, והנראה ליישב בפשיטות דמח' קניני התורה זה דברים ברובם של בין אדם לחברו (נושא בעול עם הבריות וכו') דע"י העבודה שלו הוא רוכש עוד מעלה ממ"ח הקנינים. וטעמא דשפתיו דובבות הרי מיידי באחד שמת כבר ולהכי לא מצי למינקט הך טעמא אלא כל האומר דבר בשם אומרו דזה שיך בחיים ומח׳ קניני התורה מיירי בב״א לחברו ודו״ק וכדמוכח להדיא גמ׳ מגילה ט״ו א׳ ממרדכי ואסתר ופשוט.
[ה] מדבר שקר תרחק
ובטעמא דעובר משום מדבר שקר תרחק (שיש לחלקו מטעם גניבת דעת הבריות היכא שכותב דבר תורה של חברו ואינו מפרסמו דאז לא גונב דעת הבריות, אלא עובר על שקר כאילו הדברים יצאו ממנו ודו״ק החילוק). לענ"ד יש ראיה מוכרחת מגמ' שבועות ל"א א' מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי ת״ל מדבר שקר תרחק. וצ"ב אמאי התלמיד צריך לתקן את רבו מיד, דמאי שייך מדבר שקר תרחק בזה, הרי בוודאי יודע התלמיד איזה דין שנשמט מרבו, וא"כ אדרבה שפיר מתקנו בסוף ושפיר קרי לדין על שם התלמיד, ואדרבה אם נימא דצריך לתקנו מיד בוודאי יצא שקר שהדין יקרא ע״ש הרב. והרי התלמיד חידש את הדין ובוודאי צריך להקראות על שמו וצ"ע. וא״ת דאתי לאשמועינן שצריך לתקנו מיד כדי שלא יצא שקר מפי הרב, הרי כבר זה השמענו בסמוך במימרא נפרדת דאסור לעשות כן. וצ״ב. וצ״ל דבאמת אין הדין נקרא על שם התלמיד כיון שהרב דן את הדין ועל ידו הובררה נקודה נוספת, אבל באמת הדין הוא ע״ש הרב אלא ע״כ מוכח דאסור לאדם להראות דשייך אליו דין אשר בעצם לא יצא ממנו ויש בזה איסור של מדבר שקר תרחק.
[ו] ידיעת שם בעל המימרא- נפק"מ לפסיקת הלכה
ובטעמא אחרינא דע״י זה ידעו כמו מי לפסוק. הנה כבר הובא ד׳ שו״ת פנים מאירות בקצרה, דטעמא דקפיד רבי יוחנן מיהו בעל השמועה, הוא מכיון דאחר פטירתו יבואו לחזור על שמועתו. אבל אם לא ידעו מיהו בעל המימרא לא יחזרו על דבריו וא״כ שפתיו לא ידובבו בקבר. וע״י זה יפסיד. אבל באמת שפתיו ידובבו אם תוזכר המימרא בלא שמו רק יווצר מזה הפסד דאחר פטירתו וכנ׳׳ל. אך אם זה דבר הלכה לא זאת שלא יחזרו על שמועותיו, אלא גם אם יחזרו על שמועותיו לא יסמכו על זה כיון דלא נודע מיהו בעל המימרא אז ודאי לא תוזכר שמועתו. והנה שיטת הפנים מאירות דכל מה דבעי להזכיר שם ההלכה הוא רק מחמת שאח׳׳כ יבואו לפסוק הלכה כמותם וע׳׳י זה יותר ידובבו שפתותיהם בקבר. והחיד״א בשם הגדולים (מערכת ספרים ו׳ ספר הזכרונות) הוכיח כדבריו דרבי הקדוש כתב הרבה הלכות בסתם משנה ולא פירש מיהו בעל המימרא כיון דהיות דהלכה כסתם משנה א״כ יפסקו כמו זה, ולא חייש לפרש מיהו בעל המימרא. אך בזה יש להעיר דאכתי קי״ל קידושין נ״ג א׳ דסתם הלכה ר״מ היא, וא״כ שפיר תו ידעי׳ מיהו בעל המימרא, ואכתי לא מוכח וצ"ב. אך בהקדמה לספר דברי נחמיה (בהקדמת בן המחבר) פליג על דברי הפנים מאירות, וס״ל דודאי זכות הוא למחבר הספר שיקרא השמועה על שמו, וזה הוכיח דאיתא גמי סנהדרין צ״ג ב׳ נחמיה בן חכליה לא זכה שיקרא שמו על ספרו, וא״כ מוכח בהדיא דאע״ג דזה דברים שאין בהם נפק״מ להלכה (ובוודאי דבנ״ך לא שייך למימר דפסקינן כמר זה, דוודאי אין מאן דפליג על הנ״ך) אם כל זאת - עניין שיקרא על שם בעל המימרא. אך מביא עוד גמי הוריות י״ג ב׳ דקנסו לר׳׳נ ולר"ל דלא תאמר הלכה משמם, ואע״ג דפוסקים כמותם, ומוכח בהדיא דזה הוי ענין שיקרא ע״ש.