שימו לב — קטגוריית ארכיון
הנושאים בקטגוריה זו הועברו מארכיון קבוצת גוגל, והמשתמשים המוצגים בהם אינם פעילים בפורום.
לקבלת מענה או לתחילת דיון, מומלץ לפתוח נושא חדש בקטגוריה המתאימה.
הזמן "שבורח" בעריכה
2024
65
פוסטים
18
כותבים
0
צפיות
1
עוקבים
-
תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 12:08
תוכל להעלות את הסיפור? תודה רבה.
בברכה מרובה.
יוסף מיכאל יוסקוביץ
0548496207
מעוניינים במבוא לספר? ביוגרפיה לחיבור כלשהו?* תולדות לסבא שלכם?** - ב"ה
בעל ניסיון בכתיבת מאות מבואות תולדות והקדמות לספרים שונים, עורך ספרי
היסטוריה וספרים נוספים.*
אוצרות התורה כעת במבצע - קנה את התוכנה כעת, קבל את חבילת 'מתוק מדבש' חינם,
פרטים אצלי.
ב-יום שני, 3 ביוני 2024 בשעה 01:40:41 UTC+3, מהדיר ספרים כתב/ה: -
תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 12:08
תוכל להעלות את הסיפור? תודה רבה.
בברכה מרובה.
יוסף מיכאל יוסקוביץ
0548496207
מעוניינים במבוא לספר? ביוגרפיה לחיבור כלשהו?* תולדות לסבא שלכם?** - ב"ה
בעל ניסיון בכתיבת מאות מבואות תולדות והקדמות לספרים שונים, עורך ספרי
היסטוריה וספרים נוספים.*
אוצרות התורה כעת במבצע - קנה את התוכנה כעת, קבל את חבילת 'מתוק מדבש' חינם,
פרטים אצלי.
ב-יום שני, 3 ביוני 2024 בשעה 01:40:41 UTC+3, מהדיר ספרים כתב/ה: -
תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 13:11
זה המייל של הרב ליבוביץ [email protected][image:
bbc3b6ecae3aa0d095acc89dd97bbdedc59ddebe]
-
תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 13:11
זה המייל של הרב ליבוביץ [email protected][image:
bbc3b6ecae3aa0d095acc89dd97bbdedc59ddebe]
תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:26
ליבוביץ שלח לי כעת את המאמר.
מצורףלעסוק - בעריכה תורנית
זכיתי להיות עורך תורני בכיר. בורא העולם חנן אותי במתנת חינם, כישרון ייחודי
לסכם ולהנגיש בצורה בהירה סוגיות מורכבות וסבוכות. ואני חש שליחות להשתמש בו
לתועלת עם ישראל.
לא רבים מכירים אותי אישית, אך שמי מתנוסס לתפארה בהרבה מיצירות הפאר התורניים
שנערכו בשנים האחרונות.
המעסיקים שלי, גם הם מעריכים את עבודתי, ומשתדלים לתגמל אותי כראוי. השכר שאני
מקבל בתעריף נאה ומכובד, נקבע לפי הספק בפועל ולא לפי שעות עבודה, כך שככל
שאני עובד מהר יותר, כך אני מרוויח יותר.
לפי מה שאני מבין, הייתי אמור להימנות על המשפחות המבוססות בישראל. ודאי לא על
הקטגוריה של מגלגלי החובות. בייחוד שגם רעייתי משתכרת סכום נחמד כשכירה במשרד
אדריכלות. מה צריך יותר מזה בכדי לפרנס משפחה. אך המציאות טפחה על פני. אני
בעל חוב של מאות אלפי שקלים.
החובות החלו כבר לפני כעשר שנים עת שיפצנו את ביתנו. יתכן וקצת גלשנו. היינו
צעירים וכנראה שהתבלבלנו. השיפוץ שהיה אמור להיות נקודתי, התרחב בשיטת ה'אם
כבר'... אבל חובות אלו עוד היו בגדר דבר הנסבל.
לפני כשנתיים זכינו לחתן שניים מילדינו בתוך חודשים ספורים, הוצאות אלו,
שהתווספו לחובות מהעבר, הורידו אותנו לקרשים. נכנסנו לסחרחורת כלכלית שהביאה
אותי לאיבוד שליטה. לא ידעתי מהיכן תבוא הישועה.
אמנם לחתן ילדים ולהיות בחובות זה נראה כמו שילוב הכרחי, סט מחוייב המציאות.
אבל עדיין... הייתי מצפה שאצלנו זה יהיה שונה. אמנם היו הוצאות גדולות, אבל
היו גם הכנסות עצומות. היו לנו ניסים מופלאים, קיבלנו סכומים נכבדים. נוסף
לקרנות השתלמות ששחררנו, ועוד קופות חיסכון ששברנו, כך שמשהו פנימי הטריד את
מנוחתי, משהו כאן לא הגיוני, אך לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה.
מי שהציל אותי, וחילץ אותי מתהום החובות, מבור ללא תחתית, היה אחד החברים שלי.
הוא הצמיד לי אקדח לרקה...
אני חייב לספר משהו על אותו חבר - נקרא לו מייקל. - מהיכן נוצר בינינו הקשר?
כשעלינו ל'קיבוץ' בישיבה גדולה, רק אז 'נחת' אצלנו בישיבה. אמרתי 'נחת' כי כך
היתה התחושה בין החברים. הוא אמריקאי. בקושי יודע עברית. על פי השמועה, אביו
העשיר תרם סכום הגון בשביל שהבן שלו יזכה לטעום אווירה של ישיבה ידועה בישראל.
מטבע הדברים, בשלב כזה קשה מאוד להשתלב בחברה. השיעור כבר מגובש, החדרים כבר
סגורים, חברותות מסודרות, והוא נטע זר, מנטליות שונה, שפה זרה, נדחק לפינה.
כמובן, כולם ברכו אותו בברכת ברוכים הבאים, אפילו התעייננו איך קוראים לו
ומאיזו מדינה הוא בא. כשעבורו למולו במסדרונות הפנימיה צעקו לו 'היי' או איחלו
לו 'ביי'. אבל לא הרבה מעבר לכך.
דווקא אני הייתי פינה חמה עבורו. ראשית, ריחמתי עליו. אף שפיזר חיוכים לכל
עבר, הרגשתי שקשה לו, נהניתי לעזור ולשמח אותו. גם בגלל מגבלת השפה. אף שאני
לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל יכול לנהל שיחה בסיסית. אך מעבר לכל, יש משהו
באישיות הכריזמטית שלו שמאוד סימפתטי והתחברתי.
קבעתי עמו חברותא ל'סדר-שלישי'. למדנו בהתמדה גדולה, בהספק של דף ליום. לאחר
סיום הלימוד, היינו ממשיכים לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפרתי לו על
החיים בישראל, הסברתי לו על המנטליות, ההבדלים והניואנסים הדקים, הכרתי לו את
העזות והעסיסיות הישראלית. התווכחנו לא אחת בנושאי דת ומדינה, אמונה והשקפה,
בטחון והשתדלות. ניתן לומר שקצת שפשפתי אותו. הוא לא נהיה 'ישראלי', אבל גם לא
אזרח זר...
לאחר כשנה, התחתן. הוזמנתי עם כמה חברים לחתונתו באמריקה. מובן שהטיסות וכל
האש"ל היו על חשבון הברון. רקדנו ושמחנו, היתה זו חוויה נפלאה בעבורנו, משהו
בלתי נשכח. אך מהר מאוד החיים שבו למסלולם התקין. הקשר בינינו נותק לחלוטין.
לא עבר זמן רב ואף אני זכיתי להקים בית, בהמשך נולדו ילדים, תעסוקה מלאה בלי
עין רעה. למי יש זמן לנוסטלגיה וזכרונות נשכחים.
לפני כשנתיים, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אני מקבל טלפון מחו"ל. ומי על הקו?
מייקל, ידידי הנשכח. הוא שואל לשלומי, ובקול אנרגטי ונרגש הוא מספר שהשתתף
באותו ערב בסיום הש"ס העולמי שהיה בניו-ג'רזי בהשתתפות כמאה אלף איש, הוא לא
האמין למה שראה שם. מעמד זה הצית בו תשוקה עזה להצטרף גם הוא ללומדי הדף
היומי, ולהימנות עם מסיימי הש"ס בעוד כשבע וחצי שנים.
יש בו משהו מאוד תכליתי ומעשי, החליט שלא ללכת לישון עד שמוריד את התוכניות
לפסים מעשיים. הוא לא בשביל להשתתף בשיעורים קבוצתיים. הכי מתאים לו חברותא
אישית. אך עם מי ילמד. מהיכן ימצא חבר שיכול ללמוד עמו ברמה שהוא מסוגל אליה.
לפתע נזכר בי. בחבר שהיה לו בישיבה הגדולה.
בשל הפרשי השעות בין ישראל וארה"ב, המתין עד הבוקר של ישראל, בלי יותר מדי
הקדמות, הוא ניגש ישר לנקודה, הוא מציע לי ללמוד עמו חברותא. הופתעתי לגמרי.
הזכרונות שהחלו לצוף כמעט ערפלו אותי, והוא ממש מתחנן. זה חשוב לי מאוד. אני
כמובן אשלם ביד נדיבה. אבל אני חייב שתקדיש לי את הזמן. נקבע חברותא דרך
הטלפון.
על אתר עניתי לו בחיוב. באמת שמחתי גם אני. כמו כל יהודי, החלום של ללמוד דף
יומי ולסיים את הש"ס עמד היכן שהוא ברקע. אמרתי לו: "אשמח ללמוד עמך. אך אני
לא רוצה שום משכורת. מציב את זה כתנאי. יהיה לי העונג ללמוד עמך, להיזכר בימים
הטובים, ובעז"ה להצליח לסיים את הש"ס".
וכך היה. כבר קרוב לשנתיים שאנו לומדים מדי יום, לא חיסרנו אף דף. וזו משימה
שאינה פשוטה כלל, בייחוד בשל הפרשי השעות. אבל הוא עקבי ורציני, וגם אני לא
מוותר.
כפי שדרשתי, הלימוד בינינו ללא תמורה כספית, לפחות רשמית. אך הוא כסוחר ממולח,
יודע לשמן את הגלגלים שחשובים לו. ואכן, הוא אחד הניסים שהזכרתי, בעת חתונות
ילדי העביר לי סכומים משמעותיים ביותר.
עם הזמן נוצר בינינו קשר של ידידות ואמון רב. אני מכיר את משפחתו, את הקשיים
והלבטים עמם הוא מתמודד, משמש כאיש קשר שלו בארץ, והדבר מביא לו תועלת פעמים
רבות. גם הוא מכיר אותי ובני ביתי, את עיסוקי, הוא גם יודע על החובות עמם אני
מתמודד. מדי פעם הוא שולח סכום נאה שנבלע מיידית במינוס הענק.
היה זה בחג הפסח האחרון, עת הגיע עם משפחתו לביקור בארץ. איך לא, אחת מהתחנות
המרכזיות, ביקור של כל הפמליה אצלנו בבית. הרעיות שוחחו בנחת, הילדים השתובבו
בשיא המרץ, ואנחנו... ניצלנו את הזמן. ישבנו בבית המדרש ולמדנו את הדף היומי.
עם סיום הלימוד, מייקל פונה אלי בשאלה ישירה, מה שלא עשה עד היום: "תגיד לי,
כמה אתה מרוויח לשעה"?
לא היה קשה לענות על השאלה. כבר חישבתי את זה בעבר. 200 ₪ לשעה.
הוא מגלגל את עיניו למעלה. נראה כעורך חישובים שונים, מסתכל עלי ולא מאמין.
"אתה בא להגיד לי שאתה מרוויח 30,000 ₪ בחודש, והנך בחובות? אני רואה את הבית
שלך, את הריהוט והביגוד, זה נראה כמו המינימום הכי בסיסי. על מה הולך הכסף?
משהו פה לא הגיוני. עם כאלו הכנסות, אין שום סיבה שתהיה בחובות".
צחקתי צחוק מריר. "הלוואי. מהפה שלך לקדוש ברוך הוא. מי אמר לך שאני מרוויח
סכום ענק שכזה לחודש? אני לא יודע אם בחצי שנה אני מגיע לסכום שכזה".
הוא מוציא מחשבון ומתחיל להקיש. "200 ₪ כפול 8 שעות עבודה ליום. כבר 1,600 ₪
ליום בודד. כפול 21 יום בחודש, שזה משקף חמשה ימי עבודה חודשיים לא כולל שישי
ומוצ"ש, קיבלנו 33,600 ₪. לקחתי בחשבון כל מיני אונסים ותקלות. לכן חישבתי את
המשכורת לפי 30,000 ₪ בחודש. האם טעיתי? וזה עוד בלי ההכנסה מאשתך, בלי קצבת
הילדים, בלי כל מיני כספים שפה ושם נופלים".
מעולם לא היה מי שהעז כך להעמיד אותי בפינה. גם אני התבלבלתי. אמרתי לו: "אתה
יודע מה? כנראה שאני טועה. בא תעזור לי, נעשה סדר. נתחיל מהתחלה".
כאיש עסקים, החל לתחקר אותי לעומק. תחילה שאל: "תסביר לי, כמה שעות אתה עובד
ביום? תמיד אני שומע ממך שאתה עובד 'כל היום'. אני מבין ש'כל היום' זה אומר
מינימום 8 שעות עבודה. ספר לי מה הסדר יום שלך. נראה כמה שעות אתה עובד בפועל".
זה היה ממש לא נעים. הסתבר, שאין לי יותר מארבע שעות עבודה ליום. בימים יפים,
יכול להגיע עד שש שעות עבודה. מקסימום.
אני הולך לישון מאוחר, כך שאני לא נמנה עם מתפללי ה'ותיקין'... חוזר מהתפילה,
פת שחרית, עובר רק על הכותרות הראשיות של העיתון היומי, ועוד כמה סידורים
שונים, בנקים, קופ"ח, ביקורי חולים וניחומי אבלים, או סתם עיכובים שונים, כל
אלו גורמים לי להתחיל את העבודה באזור השעה 11:00 בבוקר. אבל באחת בצהריים אני
חייב לסיים. צריך להחזיר את הילדים מהחיידר. להכין את ארוחת הצהריים.
בשעות אחר הצהריים אני רוצה ללמוד לעצמי. אף שאני עסוק 'כל היום' בעריכה
תורנית, וזה לימוד תורה. עדיין, אם יש לי חידושיים פרטיים אני לא יכול לשלב
אותם במסגרת עבודתי שם. חשוב לי הלימוד של עצמי עם עצמי בקצב של עצמי.
בשבע בערב אני שוב בבית להשכיב את הילדים. ארוחת ערב. מנחה/מעריב, כמה טלפונים
לברר בענייני שידוכים של ילדי שכעת על הפרק, חברותא דף היומי, ולאחריה אני
חוזר לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם זה מקסימום שעתיים.
"עכשיו תגיד לי, כמה ימי עבודה כאלו יש לך בחודש"?
"מה זאת אומרת כמה ימים יש בחודש? אמרתי לך אני עובד 'כל היום' 'כל החודש'.
אין חופשים".
מייקל לא נבהל, והוא ממטיר שאלות: "במוצ"ש אתה עובד? - לא. ביום שישי אתה
עובד? - לא. בלילה שאתה יוצא לשמחה משפחתית אתה עובד? - לא. בקיצור, קח את
היומן של החודש האחרון ותבדוק כמה נפילות היו לך".
לקחתי את היומן, התחלתי לדפדף ולנסות להיזכר באירועים שהיו מתועדים שם. בסיום
החישובים השונים, דיווחתי למייקל שלפי דעתי אני עובד כארבע ימים בשבוע. בכל
שבוע בממוצע יש איזה יום שהולך לאיבוד. חתונה או בר-מצוה, ברית מילה או לוויה,
רופא או פגישה. גם כשחוזרים עדיין עייפים לא בשביל להתחיל לעבוד.
כעת מייקל מבקש ממני לחשב כמה אני מרוויח לשעה. כמה שעות לוקח לסיים כל יחידה
עליה אני מקבל את השכר. כפי שציינתי, השכר שלי נקבע לא על בסיס שעתי, אלא על
בסיס הספק מוגדר.
כאן חטפתי עוד מכה. תמיד ידעתי שאני מרוויח 200 ₪ לשעה. היה לי כיף לחשוב כך.
מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה.
מייקל עושה שוב את החשבון, ואומר: "כעת אני מתחיל להבין למה אתה בחובות.
המקסימום שאתה מגיע זה 8,000 ₪ בחודש. נחמד. אבל לא משהו שמספיק בשביל לעשות
שיפוצים ולחתן ילדים.
"אבל רק רגע. מה קורה בחודש ניסן? האם אתה עובד כרגיל"?
ברור שלא. בחול המועד אסור לעבוד. בימים שלפני, הבעל קרבן פסח... בימים שאחרי,
קצת נופש עם הילדים בבין הזמנים.
"ומה קורה בחודש תשרי"? שואל מייקל, "האם אתה עובד כרגיל"?
ברור שלא. ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. ארבעת המינים.
מי יכול בכלל לחשוב על עבודה? אחר כך כמה ימים רק בשביל לפרק את הסוכה וקצת
להתאושש.
"ומה קורה בחודש אב"?
חצי חצי. חצי לכם וחצי להשם.
מייקל מוציא שוב את המחשבון המפחיד שלו, מקיש את הנתונים. תשע וחצי חודשים
כפול 8,000 ₪ לחלק ל-12 חודשי השנה – ו... החישוב מראה שסך ההכנסה החודשית
הממוצעת שלי עומד על 6,300 ₪!!!
חטפתי את שוק חיי. אני, העורך התורני הבכיר, שעובד 'כל היום' בעריכה תורנית,
עד השעות הקטנות של הלילה, שממותג בין כל בני המשפחה המורחבת כאחד הגבירים,
מהמסודרים שבחבורה, והנה מתברר שהכל בקושי בלון נפוח, אני משתכר סכום שגם מי
שעובד על בסיס שכר מינימום מגיע ליותר ממנו.
מייקל לא נבהל. הוא חייך לעומתי, החזיק את ידי, וכך אמר: "עוד לפני שדיברנו,
היה ברור לי שזה פחות או יותר המצב. עצמאיים רבים חשים שהם עובדים 'כל היום',
משוכנעים שהם משתכרים סכום גובה לשעת עבודה, ובפועל סך ההכנסות הכולל... הרבה
פחות משחשבו.
הסיבה העיקרית, שאין להם בוס על הראש. אין מי שדוחף ועוקב אחריהם. אין להם סדר
יום, הם נמרחים. אני מציע, שאני אהיה הבוס שלך".
הוא הצליח להכעיס אותי. לא יכולתי להתאפק. כמעט צעקתי: "אתה תהיה הבוס שלי!!!
אולי תרצה שאהגר לאמריקה ואעבוד במשרדך. ממש לא. אני לא הולך לעזוב את העריכה
התורנית. אני מלא סיפוק בעבודתי, לא חושב על הסבת מקצוע בשביל הגדלת הכנסה".
מייקל נשען לאחוריו, מחא כף, והחל לצחוק צחוק מתגלגל ששחרר את המתח והלחץ אותו
הפגנתי. "נראה לך שאסכים לקבל עובד לעסקים שלי אדם עם סדר יום הזוי כמו שלך?
אין אצלי דברים כאלו. כל העובדים אצלי מתחילים את העבודה בשעת בוקר מוקדמת ולא
יוצאים עד שלא סיימו 9 שעות עבודה ברצף. לא יודע ולא מעניין אותי מי מוציא את
הילדים שלהם מבית הספר, מי מלביש אותם, ומי משכיב אותם. הם מסתדרים מצויין.
התכוונתי למשהו אחר לגמרי. נבנה יחד תוכנית הספקים. מספר שעות ליום, ומספר ימי
עבודה בחודש. ואתה תהיה חייב לעמוד באותם הספקים. אצמיד לך אקדח על הרקה.
האקדח שאצמיד, הינו בעל חומר נפץ כלכלי. אתה תדווח לי בכל יום על ההספק היומי.
ככל שעמדת במספר השעות החודשיות, אוסיף לך על כל שעה סכום משמעותי".
הרגשתי שהוא נגע בנקודה האמיתית. היה משהו בעיסוק שלי, שאף פעם לא התייחסתי
לעריכה התורנית כעבודה של ממש. זה היה כמין תחביב בעל ערך מוסף שמסייע לפרנסה.
אבל הכל ב'איזי'. בלי לחץ. על בסיס זמן פנוי.
כעת, אמרתי לעצמי, אני חייב לצאת מהחובות. אין מה שמסיח לי את הדעת, מטריף את
שלוותי, מקצר את פתיל הסבלנות שלי, מוריד לי את הבטחון העצמי והכבוד הבסיסי,
מוציא אותי מהלימוד ומהריכוז בתפילה, יותר מהחובות האלו. ראיתי את הגדלת
ההכנסה כשליחות רוחנית. בשבילי. בשביל בני ביתי. בשביל העתיד הגשמי והרוחני של
משפחתי.
לא יודע כמה דקות ישבתי כך, מהורהר בתוך עצמי וכמעט לא שם לב למייקל שהביט
ברחמים על הסערה המתחוללת בתוך נפשי. עיני רצדו, הביטו ולא ראו, גופי היה כאן,
אך רוחי ונפשי בסערת רגשות שטרם חוויתי כמותה.
הטלפון שצלצל העיר אותי, והוריד אותי לעולם המעשה. היתה זו רעייתי שניסתה
להבין אם החלטנו לסיים את כל הש"ס עוד באותו יום...
מייקל ביקש את רשותה להתעכב עוד רבע שעה. היתה זו הרבע שעה הכי מנוצלת בחיים.
במהלכה הגדרנו וגיבשנו מתווה פעולה. בזכותה הפכתי לאדם אחר.
בראש ובראשונה, הגדרתי לעצמי שמבחינתי אני 'עובד'. ב"ה עובד בעבודה תורנית.
אבל אני רואה את העריכה התורנית כעבודה לכל דבר וענין. נראה לי, שהגדרה זו היא
הבסיס ליתר השינויים שלא היו מתפתחים בלעדיה.
בנוסף, הגדרתי את שעות העבודה. קבעתי שאלו יחלו בתשע בבוקר, ויסתיימו בשעה חמש
אחה"צ. שמונה שעות ברצף. ברגע שסיימתי את העבודה, אני משוחרר לעצמי. העבודה לא
רודפת אותי כל היום מתוך ניסיון עקר לנצל כל זמן פנוי. יש שעות של עבודה, ויש
את יתר שעות היממה בהם אני לומד את ההספקים הנוספים שלי, ובהם אני מסדיר את כל
העניינים המשפחתיים הדורשים טיפול. והנה זה פלא. הכל מסתדר בשעות שמעבר לשעות
העבודה.
אני הולך לישון מוקדם יותר, כי ב-9:00 בבוקר אני חייב להתייצב בעבודה. כבר חצי
שנה שלא איחרתי אף יום לעבודה.
כשאני בעבודה - אני בעבודה. אם עד היום היתה מציאות שאף במהלך השעות שהוקצו
לעריכה יכולתי לפטפט מספר דקות שלעיתים היו מתארכות גם למחצית השעה עם ידיד או
חבר בענייני השעה. כיום אין דברים כאלו. אני בעבודה. ממוקד מטרה.
גם רעייתי לא מתקשרת בשעות אלו, היא יודעת שאני בעבודה. את ארוחת הצהריים
אנחנו מכינים בשעות הבוקר היותר מוקדמות, והילדים שכבר גדלו מסתדרים לבד. זהו
סוויץ' שעשיתי בראש. כשהגדרתי לעצמי שאני בעבודה.
מנוחת הצהריים שהיתה עד לא מכבר - חובה, הפכה מיותרת. לעיתים מוריד את הראש
כמה דקות ונהיה אדם חדש.
ומהי התוצאה? ראשית, אני עובד כשמונה שעות ואף יותר בכל יום. הריכוז שלי משהו
אחר לגמרי. בעריכה תורנית, שמונה שעות ברצף שווים כמו 20 שעות שאינם ברצף.
לוקח זמן להיכנס לסוגיה, להתחבר לחומר הנלמד. לגבש את סדר הגשת הדברים. אבל
ברגע שאתה שם, הכל מהיר ביותר. אני מוצא את עצמי עומד בהספקים עצומים. מה
שמפליא, איכות העבודה גם היא משבחת. זר לא יחוש בהבדל, אבל הבהירות וההגשה כעת
ברמה הרבה יותר גבוהה.
מוכרח לציין שאני אף נהנה הרבה יותר. עד היום העבודה רדפה אותי. כל הזמן היה
לי כמו עימות עם עצמי ועם בני ביתי על סדר היום שלי. תמיד היו דברים דחופים
ולבטים מה קודם למה. היו לי טענות ומענות על אי הבנה, ניצול, תסכול.
כיום אני יודע, הכל בגלל שלי עצמי לא היו ברור סדר היום שלי, הוא הפך גמיש כמו
פלסטלינה. נמתח לכל כיוון אפשרי. שגרת החיים עיצבה לי אותו. כעת אין שאלות
בכלל. הכל נדחה. בדיוק כמו אם הייתי פקיד במשרד. וכי יכולתי לאחר כי הייתי
צריך להפקיד צ'קים בבנק? האם יכולתי לחסר כי אחיין שלי עורך שמחת פדיון הבן?
מוצאים פתרונות להכל.
אני מסיים בחמש אחה"צ ולבי כבד עלי. אני כל כך שקוע ונהנה, שהייתי רוצה
להמשיך. אבל אני יודע ש'תפסת מרובה לא תפסת'. אם אני רוצה להתמיד כך, להמשיך
לאורך זמן בשגרת יום תובענית שכזו, אני חייב לתת מקום וזמן ליתר הצרכים. הם
חלק מהחיים.
ומייקל, חבר אמיתי, באמת דואג לי ורוצה בטובתי, עוקב אחריי יום יום, כמה שעות
עבדתי, כמה הספקתי, הוא מופתע לגמרי ממני, לא חשב שאצליח כל כך מהר להשתנות
מהקצה לקצה. אבל הוא לא שכח את האקדח שהצמיד לי לרקה. שמח להעניק לי את
התוספת, שבהחלט מאוד ממריצה ומאתגרת.
אבל האמת, במבט לאחור, גם בלי הבונוס הזה הייתי עושה את השינוי הזה. מכל כיוון
אפשרי זה עשה לי רק טוב.
לא מדבר על החובות שהפכו להיות נסבלים ולא מטרידים כלל. ההכנסות שהכפילו ושלשו
את עצמם מותירים לי סכום משמעותי ביותר לפירעון אמיתי של החובות.
מעניין, שהחובות, גדולים ככל שהיו, לא הניעו אותי לשום פעולה. להיפך. נכנסתי
לייאוש וחרדה. דווקא חשבון הנפש שערכתי הניע אותי יותר מכל. החובות היו טריגר
שגרמו לי לחשוב יותר על עצמי. אבל לא היה בכוחם לבדם לעשות שינוי.
אבל מעבר לעניין החובות, נעשיתי שליו ורגוע. אני יודע מתי אני הולך לישון
ויודע מתי אני קם. כל כך הרבה מתחים שליוו את חיי עד עתה התאדו בלי זכר. אני
שקוע בלימוד ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מספיק זמן ללמוד לעצמי, ללמוד עם הילדים
ולהשכיב אותם לישון עם סיפור מרתק, לברר בשידוכים, לשוחח עם רעייתי, ולהספיק
את כל יתר המטלות מתוך שמחה ורוגע בלי נקיפות מצפון ותסכולים אין סופיים.
חשבתי לעצמי, אולי זהו פירוש נוסף בברכה אותה כל יהודי מברך בכל בוקר, "אשר
קידשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". עסק לכל דבר וענין.
[image: 9b74e603fdda655b4130613c9a13c5725119775a]
קבצים מצורפים:
-
תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:26
ליבוביץ שלח לי כעת את המאמר.
מצורףלעסוק - בעריכה תורנית
זכיתי להיות עורך תורני בכיר. בורא העולם חנן אותי במתנת חינם, כישרון ייחודי
לסכם ולהנגיש בצורה בהירה סוגיות מורכבות וסבוכות. ואני חש שליחות להשתמש בו
לתועלת עם ישראל.
לא רבים מכירים אותי אישית, אך שמי מתנוסס לתפארה בהרבה מיצירות הפאר התורניים
שנערכו בשנים האחרונות.
המעסיקים שלי, גם הם מעריכים את עבודתי, ומשתדלים לתגמל אותי כראוי. השכר שאני
מקבל בתעריף נאה ומכובד, נקבע לפי הספק בפועל ולא לפי שעות עבודה, כך שככל
שאני עובד מהר יותר, כך אני מרוויח יותר.
לפי מה שאני מבין, הייתי אמור להימנות על המשפחות המבוססות בישראל. ודאי לא על
הקטגוריה של מגלגלי החובות. בייחוד שגם רעייתי משתכרת סכום נחמד כשכירה במשרד
אדריכלות. מה צריך יותר מזה בכדי לפרנס משפחה. אך המציאות טפחה על פני. אני
בעל חוב של מאות אלפי שקלים.
החובות החלו כבר לפני כעשר שנים עת שיפצנו את ביתנו. יתכן וקצת גלשנו. היינו
צעירים וכנראה שהתבלבלנו. השיפוץ שהיה אמור להיות נקודתי, התרחב בשיטת ה'אם
כבר'... אבל חובות אלו עוד היו בגדר דבר הנסבל.
לפני כשנתיים זכינו לחתן שניים מילדינו בתוך חודשים ספורים, הוצאות אלו,
שהתווספו לחובות מהעבר, הורידו אותנו לקרשים. נכנסנו לסחרחורת כלכלית שהביאה
אותי לאיבוד שליטה. לא ידעתי מהיכן תבוא הישועה.
אמנם לחתן ילדים ולהיות בחובות זה נראה כמו שילוב הכרחי, סט מחוייב המציאות.
אבל עדיין... הייתי מצפה שאצלנו זה יהיה שונה. אמנם היו הוצאות גדולות, אבל
היו גם הכנסות עצומות. היו לנו ניסים מופלאים, קיבלנו סכומים נכבדים. נוסף
לקרנות השתלמות ששחררנו, ועוד קופות חיסכון ששברנו, כך שמשהו פנימי הטריד את
מנוחתי, משהו כאן לא הגיוני, אך לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה.
מי שהציל אותי, וחילץ אותי מתהום החובות, מבור ללא תחתית, היה אחד החברים שלי.
הוא הצמיד לי אקדח לרקה...
אני חייב לספר משהו על אותו חבר - נקרא לו מייקל. - מהיכן נוצר בינינו הקשר?
כשעלינו ל'קיבוץ' בישיבה גדולה, רק אז 'נחת' אצלנו בישיבה. אמרתי 'נחת' כי כך
היתה התחושה בין החברים. הוא אמריקאי. בקושי יודע עברית. על פי השמועה, אביו
העשיר תרם סכום הגון בשביל שהבן שלו יזכה לטעום אווירה של ישיבה ידועה בישראל.
מטבע הדברים, בשלב כזה קשה מאוד להשתלב בחברה. השיעור כבר מגובש, החדרים כבר
סגורים, חברותות מסודרות, והוא נטע זר, מנטליות שונה, שפה זרה, נדחק לפינה.
כמובן, כולם ברכו אותו בברכת ברוכים הבאים, אפילו התעייננו איך קוראים לו
ומאיזו מדינה הוא בא. כשעבורו למולו במסדרונות הפנימיה צעקו לו 'היי' או איחלו
לו 'ביי'. אבל לא הרבה מעבר לכך.
דווקא אני הייתי פינה חמה עבורו. ראשית, ריחמתי עליו. אף שפיזר חיוכים לכל
עבר, הרגשתי שקשה לו, נהניתי לעזור ולשמח אותו. גם בגלל מגבלת השפה. אף שאני
לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל יכול לנהל שיחה בסיסית. אך מעבר לכל, יש משהו
באישיות הכריזמטית שלו שמאוד סימפתטי והתחברתי.
קבעתי עמו חברותא ל'סדר-שלישי'. למדנו בהתמדה גדולה, בהספק של דף ליום. לאחר
סיום הלימוד, היינו ממשיכים לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפרתי לו על
החיים בישראל, הסברתי לו על המנטליות, ההבדלים והניואנסים הדקים, הכרתי לו את
העזות והעסיסיות הישראלית. התווכחנו לא אחת בנושאי דת ומדינה, אמונה והשקפה,
בטחון והשתדלות. ניתן לומר שקצת שפשפתי אותו. הוא לא נהיה 'ישראלי', אבל גם לא
אזרח זר...
לאחר כשנה, התחתן. הוזמנתי עם כמה חברים לחתונתו באמריקה. מובן שהטיסות וכל
האש"ל היו על חשבון הברון. רקדנו ושמחנו, היתה זו חוויה נפלאה בעבורנו, משהו
בלתי נשכח. אך מהר מאוד החיים שבו למסלולם התקין. הקשר בינינו נותק לחלוטין.
לא עבר זמן רב ואף אני זכיתי להקים בית, בהמשך נולדו ילדים, תעסוקה מלאה בלי
עין רעה. למי יש זמן לנוסטלגיה וזכרונות נשכחים.
לפני כשנתיים, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אני מקבל טלפון מחו"ל. ומי על הקו?
מייקל, ידידי הנשכח. הוא שואל לשלומי, ובקול אנרגטי ונרגש הוא מספר שהשתתף
באותו ערב בסיום הש"ס העולמי שהיה בניו-ג'רזי בהשתתפות כמאה אלף איש, הוא לא
האמין למה שראה שם. מעמד זה הצית בו תשוקה עזה להצטרף גם הוא ללומדי הדף
היומי, ולהימנות עם מסיימי הש"ס בעוד כשבע וחצי שנים.
יש בו משהו מאוד תכליתי ומעשי, החליט שלא ללכת לישון עד שמוריד את התוכניות
לפסים מעשיים. הוא לא בשביל להשתתף בשיעורים קבוצתיים. הכי מתאים לו חברותא
אישית. אך עם מי ילמד. מהיכן ימצא חבר שיכול ללמוד עמו ברמה שהוא מסוגל אליה.
לפתע נזכר בי. בחבר שהיה לו בישיבה הגדולה.
בשל הפרשי השעות בין ישראל וארה"ב, המתין עד הבוקר של ישראל, בלי יותר מדי
הקדמות, הוא ניגש ישר לנקודה, הוא מציע לי ללמוד עמו חברותא. הופתעתי לגמרי.
הזכרונות שהחלו לצוף כמעט ערפלו אותי, והוא ממש מתחנן. זה חשוב לי מאוד. אני
כמובן אשלם ביד נדיבה. אבל אני חייב שתקדיש לי את הזמן. נקבע חברותא דרך
הטלפון.
על אתר עניתי לו בחיוב. באמת שמחתי גם אני. כמו כל יהודי, החלום של ללמוד דף
יומי ולסיים את הש"ס עמד היכן שהוא ברקע. אמרתי לו: "אשמח ללמוד עמך. אך אני
לא רוצה שום משכורת. מציב את זה כתנאי. יהיה לי העונג ללמוד עמך, להיזכר בימים
הטובים, ובעז"ה להצליח לסיים את הש"ס".
וכך היה. כבר קרוב לשנתיים שאנו לומדים מדי יום, לא חיסרנו אף דף. וזו משימה
שאינה פשוטה כלל, בייחוד בשל הפרשי השעות. אבל הוא עקבי ורציני, וגם אני לא
מוותר.
כפי שדרשתי, הלימוד בינינו ללא תמורה כספית, לפחות רשמית. אך הוא כסוחר ממולח,
יודע לשמן את הגלגלים שחשובים לו. ואכן, הוא אחד הניסים שהזכרתי, בעת חתונות
ילדי העביר לי סכומים משמעותיים ביותר.
עם הזמן נוצר בינינו קשר של ידידות ואמון רב. אני מכיר את משפחתו, את הקשיים
והלבטים עמם הוא מתמודד, משמש כאיש קשר שלו בארץ, והדבר מביא לו תועלת פעמים
רבות. גם הוא מכיר אותי ובני ביתי, את עיסוקי, הוא גם יודע על החובות עמם אני
מתמודד. מדי פעם הוא שולח סכום נאה שנבלע מיידית במינוס הענק.
היה זה בחג הפסח האחרון, עת הגיע עם משפחתו לביקור בארץ. איך לא, אחת מהתחנות
המרכזיות, ביקור של כל הפמליה אצלנו בבית. הרעיות שוחחו בנחת, הילדים השתובבו
בשיא המרץ, ואנחנו... ניצלנו את הזמן. ישבנו בבית המדרש ולמדנו את הדף היומי.
עם סיום הלימוד, מייקל פונה אלי בשאלה ישירה, מה שלא עשה עד היום: "תגיד לי,
כמה אתה מרוויח לשעה"?
לא היה קשה לענות על השאלה. כבר חישבתי את זה בעבר. 200 ₪ לשעה.
הוא מגלגל את עיניו למעלה. נראה כעורך חישובים שונים, מסתכל עלי ולא מאמין.
"אתה בא להגיד לי שאתה מרוויח 30,000 ₪ בחודש, והנך בחובות? אני רואה את הבית
שלך, את הריהוט והביגוד, זה נראה כמו המינימום הכי בסיסי. על מה הולך הכסף?
משהו פה לא הגיוני. עם כאלו הכנסות, אין שום סיבה שתהיה בחובות".
צחקתי צחוק מריר. "הלוואי. מהפה שלך לקדוש ברוך הוא. מי אמר לך שאני מרוויח
סכום ענק שכזה לחודש? אני לא יודע אם בחצי שנה אני מגיע לסכום שכזה".
הוא מוציא מחשבון ומתחיל להקיש. "200 ₪ כפול 8 שעות עבודה ליום. כבר 1,600 ₪
ליום בודד. כפול 21 יום בחודש, שזה משקף חמשה ימי עבודה חודשיים לא כולל שישי
ומוצ"ש, קיבלנו 33,600 ₪. לקחתי בחשבון כל מיני אונסים ותקלות. לכן חישבתי את
המשכורת לפי 30,000 ₪ בחודש. האם טעיתי? וזה עוד בלי ההכנסה מאשתך, בלי קצבת
הילדים, בלי כל מיני כספים שפה ושם נופלים".
מעולם לא היה מי שהעז כך להעמיד אותי בפינה. גם אני התבלבלתי. אמרתי לו: "אתה
יודע מה? כנראה שאני טועה. בא תעזור לי, נעשה סדר. נתחיל מהתחלה".
כאיש עסקים, החל לתחקר אותי לעומק. תחילה שאל: "תסביר לי, כמה שעות אתה עובד
ביום? תמיד אני שומע ממך שאתה עובד 'כל היום'. אני מבין ש'כל היום' זה אומר
מינימום 8 שעות עבודה. ספר לי מה הסדר יום שלך. נראה כמה שעות אתה עובד בפועל".
זה היה ממש לא נעים. הסתבר, שאין לי יותר מארבע שעות עבודה ליום. בימים יפים,
יכול להגיע עד שש שעות עבודה. מקסימום.
אני הולך לישון מאוחר, כך שאני לא נמנה עם מתפללי ה'ותיקין'... חוזר מהתפילה,
פת שחרית, עובר רק על הכותרות הראשיות של העיתון היומי, ועוד כמה סידורים
שונים, בנקים, קופ"ח, ביקורי חולים וניחומי אבלים, או סתם עיכובים שונים, כל
אלו גורמים לי להתחיל את העבודה באזור השעה 11:00 בבוקר. אבל באחת בצהריים אני
חייב לסיים. צריך להחזיר את הילדים מהחיידר. להכין את ארוחת הצהריים.
בשעות אחר הצהריים אני רוצה ללמוד לעצמי. אף שאני עסוק 'כל היום' בעריכה
תורנית, וזה לימוד תורה. עדיין, אם יש לי חידושיים פרטיים אני לא יכול לשלב
אותם במסגרת עבודתי שם. חשוב לי הלימוד של עצמי עם עצמי בקצב של עצמי.
בשבע בערב אני שוב בבית להשכיב את הילדים. ארוחת ערב. מנחה/מעריב, כמה טלפונים
לברר בענייני שידוכים של ילדי שכעת על הפרק, חברותא דף היומי, ולאחריה אני
חוזר לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם זה מקסימום שעתיים.
"עכשיו תגיד לי, כמה ימי עבודה כאלו יש לך בחודש"?
"מה זאת אומרת כמה ימים יש בחודש? אמרתי לך אני עובד 'כל היום' 'כל החודש'.
אין חופשים".
מייקל לא נבהל, והוא ממטיר שאלות: "במוצ"ש אתה עובד? - לא. ביום שישי אתה
עובד? - לא. בלילה שאתה יוצא לשמחה משפחתית אתה עובד? - לא. בקיצור, קח את
היומן של החודש האחרון ותבדוק כמה נפילות היו לך".
לקחתי את היומן, התחלתי לדפדף ולנסות להיזכר באירועים שהיו מתועדים שם. בסיום
החישובים השונים, דיווחתי למייקל שלפי דעתי אני עובד כארבע ימים בשבוע. בכל
שבוע בממוצע יש איזה יום שהולך לאיבוד. חתונה או בר-מצוה, ברית מילה או לוויה,
רופא או פגישה. גם כשחוזרים עדיין עייפים לא בשביל להתחיל לעבוד.
כעת מייקל מבקש ממני לחשב כמה אני מרוויח לשעה. כמה שעות לוקח לסיים כל יחידה
עליה אני מקבל את השכר. כפי שציינתי, השכר שלי נקבע לא על בסיס שעתי, אלא על
בסיס הספק מוגדר.
כאן חטפתי עוד מכה. תמיד ידעתי שאני מרוויח 200 ₪ לשעה. היה לי כיף לחשוב כך.
מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה.
מייקל עושה שוב את החשבון, ואומר: "כעת אני מתחיל להבין למה אתה בחובות.
המקסימום שאתה מגיע זה 8,000 ₪ בחודש. נחמד. אבל לא משהו שמספיק בשביל לעשות
שיפוצים ולחתן ילדים.
"אבל רק רגע. מה קורה בחודש ניסן? האם אתה עובד כרגיל"?
ברור שלא. בחול המועד אסור לעבוד. בימים שלפני, הבעל קרבן פסח... בימים שאחרי,
קצת נופש עם הילדים בבין הזמנים.
"ומה קורה בחודש תשרי"? שואל מייקל, "האם אתה עובד כרגיל"?
ברור שלא. ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. ארבעת המינים.
מי יכול בכלל לחשוב על עבודה? אחר כך כמה ימים רק בשביל לפרק את הסוכה וקצת
להתאושש.
"ומה קורה בחודש אב"?
חצי חצי. חצי לכם וחצי להשם.
מייקל מוציא שוב את המחשבון המפחיד שלו, מקיש את הנתונים. תשע וחצי חודשים
כפול 8,000 ₪ לחלק ל-12 חודשי השנה – ו... החישוב מראה שסך ההכנסה החודשית
הממוצעת שלי עומד על 6,300 ₪!!!
חטפתי את שוק חיי. אני, העורך התורני הבכיר, שעובד 'כל היום' בעריכה תורנית,
עד השעות הקטנות של הלילה, שממותג בין כל בני המשפחה המורחבת כאחד הגבירים,
מהמסודרים שבחבורה, והנה מתברר שהכל בקושי בלון נפוח, אני משתכר סכום שגם מי
שעובד על בסיס שכר מינימום מגיע ליותר ממנו.
מייקל לא נבהל. הוא חייך לעומתי, החזיק את ידי, וכך אמר: "עוד לפני שדיברנו,
היה ברור לי שזה פחות או יותר המצב. עצמאיים רבים חשים שהם עובדים 'כל היום',
משוכנעים שהם משתכרים סכום גובה לשעת עבודה, ובפועל סך ההכנסות הכולל... הרבה
פחות משחשבו.
הסיבה העיקרית, שאין להם בוס על הראש. אין מי שדוחף ועוקב אחריהם. אין להם סדר
יום, הם נמרחים. אני מציע, שאני אהיה הבוס שלך".
הוא הצליח להכעיס אותי. לא יכולתי להתאפק. כמעט צעקתי: "אתה תהיה הבוס שלי!!!
אולי תרצה שאהגר לאמריקה ואעבוד במשרדך. ממש לא. אני לא הולך לעזוב את העריכה
התורנית. אני מלא סיפוק בעבודתי, לא חושב על הסבת מקצוע בשביל הגדלת הכנסה".
מייקל נשען לאחוריו, מחא כף, והחל לצחוק צחוק מתגלגל ששחרר את המתח והלחץ אותו
הפגנתי. "נראה לך שאסכים לקבל עובד לעסקים שלי אדם עם סדר יום הזוי כמו שלך?
אין אצלי דברים כאלו. כל העובדים אצלי מתחילים את העבודה בשעת בוקר מוקדמת ולא
יוצאים עד שלא סיימו 9 שעות עבודה ברצף. לא יודע ולא מעניין אותי מי מוציא את
הילדים שלהם מבית הספר, מי מלביש אותם, ומי משכיב אותם. הם מסתדרים מצויין.
התכוונתי למשהו אחר לגמרי. נבנה יחד תוכנית הספקים. מספר שעות ליום, ומספר ימי
עבודה בחודש. ואתה תהיה חייב לעמוד באותם הספקים. אצמיד לך אקדח על הרקה.
האקדח שאצמיד, הינו בעל חומר נפץ כלכלי. אתה תדווח לי בכל יום על ההספק היומי.
ככל שעמדת במספר השעות החודשיות, אוסיף לך על כל שעה סכום משמעותי".
הרגשתי שהוא נגע בנקודה האמיתית. היה משהו בעיסוק שלי, שאף פעם לא התייחסתי
לעריכה התורנית כעבודה של ממש. זה היה כמין תחביב בעל ערך מוסף שמסייע לפרנסה.
אבל הכל ב'איזי'. בלי לחץ. על בסיס זמן פנוי.
כעת, אמרתי לעצמי, אני חייב לצאת מהחובות. אין מה שמסיח לי את הדעת, מטריף את
שלוותי, מקצר את פתיל הסבלנות שלי, מוריד לי את הבטחון העצמי והכבוד הבסיסי,
מוציא אותי מהלימוד ומהריכוז בתפילה, יותר מהחובות האלו. ראיתי את הגדלת
ההכנסה כשליחות רוחנית. בשבילי. בשביל בני ביתי. בשביל העתיד הגשמי והרוחני של
משפחתי.
לא יודע כמה דקות ישבתי כך, מהורהר בתוך עצמי וכמעט לא שם לב למייקל שהביט
ברחמים על הסערה המתחוללת בתוך נפשי. עיני רצדו, הביטו ולא ראו, גופי היה כאן,
אך רוחי ונפשי בסערת רגשות שטרם חוויתי כמותה.
הטלפון שצלצל העיר אותי, והוריד אותי לעולם המעשה. היתה זו רעייתי שניסתה
להבין אם החלטנו לסיים את כל הש"ס עוד באותו יום...
מייקל ביקש את רשותה להתעכב עוד רבע שעה. היתה זו הרבע שעה הכי מנוצלת בחיים.
במהלכה הגדרנו וגיבשנו מתווה פעולה. בזכותה הפכתי לאדם אחר.
בראש ובראשונה, הגדרתי לעצמי שמבחינתי אני 'עובד'. ב"ה עובד בעבודה תורנית.
אבל אני רואה את העריכה התורנית כעבודה לכל דבר וענין. נראה לי, שהגדרה זו היא
הבסיס ליתר השינויים שלא היו מתפתחים בלעדיה.
בנוסף, הגדרתי את שעות העבודה. קבעתי שאלו יחלו בתשע בבוקר, ויסתיימו בשעה חמש
אחה"צ. שמונה שעות ברצף. ברגע שסיימתי את העבודה, אני משוחרר לעצמי. העבודה לא
רודפת אותי כל היום מתוך ניסיון עקר לנצל כל זמן פנוי. יש שעות של עבודה, ויש
את יתר שעות היממה בהם אני לומד את ההספקים הנוספים שלי, ובהם אני מסדיר את כל
העניינים המשפחתיים הדורשים טיפול. והנה זה פלא. הכל מסתדר בשעות שמעבר לשעות
העבודה.
אני הולך לישון מוקדם יותר, כי ב-9:00 בבוקר אני חייב להתייצב בעבודה. כבר חצי
שנה שלא איחרתי אף יום לעבודה.
כשאני בעבודה - אני בעבודה. אם עד היום היתה מציאות שאף במהלך השעות שהוקצו
לעריכה יכולתי לפטפט מספר דקות שלעיתים היו מתארכות גם למחצית השעה עם ידיד או
חבר בענייני השעה. כיום אין דברים כאלו. אני בעבודה. ממוקד מטרה.
גם רעייתי לא מתקשרת בשעות אלו, היא יודעת שאני בעבודה. את ארוחת הצהריים
אנחנו מכינים בשעות הבוקר היותר מוקדמות, והילדים שכבר גדלו מסתדרים לבד. זהו
סוויץ' שעשיתי בראש. כשהגדרתי לעצמי שאני בעבודה.
מנוחת הצהריים שהיתה עד לא מכבר - חובה, הפכה מיותרת. לעיתים מוריד את הראש
כמה דקות ונהיה אדם חדש.
ומהי התוצאה? ראשית, אני עובד כשמונה שעות ואף יותר בכל יום. הריכוז שלי משהו
אחר לגמרי. בעריכה תורנית, שמונה שעות ברצף שווים כמו 20 שעות שאינם ברצף.
לוקח זמן להיכנס לסוגיה, להתחבר לחומר הנלמד. לגבש את סדר הגשת הדברים. אבל
ברגע שאתה שם, הכל מהיר ביותר. אני מוצא את עצמי עומד בהספקים עצומים. מה
שמפליא, איכות העבודה גם היא משבחת. זר לא יחוש בהבדל, אבל הבהירות וההגשה כעת
ברמה הרבה יותר גבוהה.
מוכרח לציין שאני אף נהנה הרבה יותר. עד היום העבודה רדפה אותי. כל הזמן היה
לי כמו עימות עם עצמי ועם בני ביתי על סדר היום שלי. תמיד היו דברים דחופים
ולבטים מה קודם למה. היו לי טענות ומענות על אי הבנה, ניצול, תסכול.
כיום אני יודע, הכל בגלל שלי עצמי לא היו ברור סדר היום שלי, הוא הפך גמיש כמו
פלסטלינה. נמתח לכל כיוון אפשרי. שגרת החיים עיצבה לי אותו. כעת אין שאלות
בכלל. הכל נדחה. בדיוק כמו אם הייתי פקיד במשרד. וכי יכולתי לאחר כי הייתי
צריך להפקיד צ'קים בבנק? האם יכולתי לחסר כי אחיין שלי עורך שמחת פדיון הבן?
מוצאים פתרונות להכל.
אני מסיים בחמש אחה"צ ולבי כבד עלי. אני כל כך שקוע ונהנה, שהייתי רוצה
להמשיך. אבל אני יודע ש'תפסת מרובה לא תפסת'. אם אני רוצה להתמיד כך, להמשיך
לאורך זמן בשגרת יום תובענית שכזו, אני חייב לתת מקום וזמן ליתר הצרכים. הם
חלק מהחיים.
ומייקל, חבר אמיתי, באמת דואג לי ורוצה בטובתי, עוקב אחריי יום יום, כמה שעות
עבדתי, כמה הספקתי, הוא מופתע לגמרי ממני, לא חשב שאצליח כל כך מהר להשתנות
מהקצה לקצה. אבל הוא לא שכח את האקדח שהצמיד לי לרקה. שמח להעניק לי את
התוספת, שבהחלט מאוד ממריצה ומאתגרת.
אבל האמת, במבט לאחור, גם בלי הבונוס הזה הייתי עושה את השינוי הזה. מכל כיוון
אפשרי זה עשה לי רק טוב.
לא מדבר על החובות שהפכו להיות נסבלים ולא מטרידים כלל. ההכנסות שהכפילו ושלשו
את עצמם מותירים לי סכום משמעותי ביותר לפירעון אמיתי של החובות.
מעניין, שהחובות, גדולים ככל שהיו, לא הניעו אותי לשום פעולה. להיפך. נכנסתי
לייאוש וחרדה. דווקא חשבון הנפש שערכתי הניע אותי יותר מכל. החובות היו טריגר
שגרמו לי לחשוב יותר על עצמי. אבל לא היה בכוחם לבדם לעשות שינוי.
אבל מעבר לעניין החובות, נעשיתי שליו ורגוע. אני יודע מתי אני הולך לישון
ויודע מתי אני קם. כל כך הרבה מתחים שליוו את חיי עד עתה התאדו בלי זכר. אני
שקוע בלימוד ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מספיק זמן ללמוד לעצמי, ללמוד עם הילדים
ולהשכיב אותם לישון עם סיפור מרתק, לברר בשידוכים, לשוחח עם רעייתי, ולהספיק
את כל יתר המטלות מתוך שמחה ורוגע בלי נקיפות מצפון ותסכולים אין סופיים.
חשבתי לעצמי, אולי זהו פירוש נוסף בברכה אותה כל יהודי מברך בכל בוקר, "אשר
קידשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". עסק לכל דבר וענין.
[image: 9b74e603fdda655b4130613c9a13c5725119775a]
קבצים מצורפים:
-
-
-
תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:56
אכן יפה מאד.
כמובן שהסיפור הינו משל...
בברכה מרובה.
יוסף מיכאל יוסקוביץ
0548496207
מעוניינים במבוא לספר? ביוגרפיה לחיבור כלשהו?* תולדות לסבא שלכם?** - ב"ה
בעל ניסיון בכתיבת מאות מבואות תולדות והקדמות לספרים שונים, עורך ספרי
היסטוריה וספרים נוספים.*
אוצרות התורה כעת במבצע - קנה את התוכנה כעת, קבל את חבילת 'מתוק מדבש' חינם,
פרטים אצלי.
מאת: [email protected] -
תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:58
עוד לא קראתי הכל. אבל אבי שליט"א אומר דבר מאוד חכם בענין החובות:
למה כל אדם צריך לדאוג לקניית 8 דירות, דירה או חצי דירה לכל ילד.
ואח"כ גם הילד כשיגדל יצטרך לדאוג ל-8 דירות לילדיו, וכן הלאה...
וכי לא עדיף שכל אחד ידאג לדירה אחת, בשביל עצמו, ודי?!מאת: [email protected]
-
תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:58
עוד לא קראתי הכל. אבל אבי שליט"א אומר דבר מאוד חכם בענין החובות:
למה כל אדם צריך לדאוג לקניית 8 דירות, דירה או חצי דירה לכל ילד.
ואח"כ גם הילד כשיגדל יצטרך לדאוג ל-8 דירות לילדיו, וכן הלאה...
וכי לא עדיף שכל אחד ידאג לדירה אחת, בשביל עצמו, ודי?!מאת: [email protected]
-
-
-
תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:26
ליבוביץ שלח לי כעת את המאמר.
מצורףלעסוק - בעריכה תורנית
זכיתי להיות עורך תורני בכיר. בורא העולם חנן אותי במתנת חינם, כישרון ייחודי
לסכם ולהנגיש בצורה בהירה סוגיות מורכבות וסבוכות. ואני חש שליחות להשתמש בו
לתועלת עם ישראל.
לא רבים מכירים אותי אישית, אך שמי מתנוסס לתפארה בהרבה מיצירות הפאר התורניים
שנערכו בשנים האחרונות.
המעסיקים שלי, גם הם מעריכים את עבודתי, ומשתדלים לתגמל אותי כראוי. השכר שאני
מקבל בתעריף נאה ומכובד, נקבע לפי הספק בפועל ולא לפי שעות עבודה, כך שככל
שאני עובד מהר יותר, כך אני מרוויח יותר.
לפי מה שאני מבין, הייתי אמור להימנות על המשפחות המבוססות בישראל. ודאי לא על
הקטגוריה של מגלגלי החובות. בייחוד שגם רעייתי משתכרת סכום נחמד כשכירה במשרד
אדריכלות. מה צריך יותר מזה בכדי לפרנס משפחה. אך המציאות טפחה על פני. אני
בעל חוב של מאות אלפי שקלים.
החובות החלו כבר לפני כעשר שנים עת שיפצנו את ביתנו. יתכן וקצת גלשנו. היינו
צעירים וכנראה שהתבלבלנו. השיפוץ שהיה אמור להיות נקודתי, התרחב בשיטת ה'אם
כבר'... אבל חובות אלו עוד היו בגדר דבר הנסבל.
לפני כשנתיים זכינו לחתן שניים מילדינו בתוך חודשים ספורים, הוצאות אלו,
שהתווספו לחובות מהעבר, הורידו אותנו לקרשים. נכנסנו לסחרחורת כלכלית שהביאה
אותי לאיבוד שליטה. לא ידעתי מהיכן תבוא הישועה.
אמנם לחתן ילדים ולהיות בחובות זה נראה כמו שילוב הכרחי, סט מחוייב המציאות.
אבל עדיין... הייתי מצפה שאצלנו זה יהיה שונה. אמנם היו הוצאות גדולות, אבל
היו גם הכנסות עצומות. היו לנו ניסים מופלאים, קיבלנו סכומים נכבדים. נוסף
לקרנות השתלמות ששחררנו, ועוד קופות חיסכון ששברנו, כך שמשהו פנימי הטריד את
מנוחתי, משהו כאן לא הגיוני, אך לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה.
מי שהציל אותי, וחילץ אותי מתהום החובות, מבור ללא תחתית, היה אחד החברים שלי.
הוא הצמיד לי אקדח לרקה...
אני חייב לספר משהו על אותו חבר - נקרא לו מייקל. - מהיכן נוצר בינינו הקשר?
כשעלינו ל'קיבוץ' בישיבה גדולה, רק אז 'נחת' אצלנו בישיבה. אמרתי 'נחת' כי כך
היתה התחושה בין החברים. הוא אמריקאי. בקושי יודע עברית. על פי השמועה, אביו
העשיר תרם סכום הגון בשביל שהבן שלו יזכה לטעום אווירה של ישיבה ידועה בישראל.
מטבע הדברים, בשלב כזה קשה מאוד להשתלב בחברה. השיעור כבר מגובש, החדרים כבר
סגורים, חברותות מסודרות, והוא נטע זר, מנטליות שונה, שפה זרה, נדחק לפינה.
כמובן, כולם ברכו אותו בברכת ברוכים הבאים, אפילו התעייננו איך קוראים לו
ומאיזו מדינה הוא בא. כשעבורו למולו במסדרונות הפנימיה צעקו לו 'היי' או איחלו
לו 'ביי'. אבל לא הרבה מעבר לכך.
דווקא אני הייתי פינה חמה עבורו. ראשית, ריחמתי עליו. אף שפיזר חיוכים לכל
עבר, הרגשתי שקשה לו, נהניתי לעזור ולשמח אותו. גם בגלל מגבלת השפה. אף שאני
לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל יכול לנהל שיחה בסיסית. אך מעבר לכל, יש משהו
באישיות הכריזמטית שלו שמאוד סימפתטי והתחברתי.
קבעתי עמו חברותא ל'סדר-שלישי'. למדנו בהתמדה גדולה, בהספק של דף ליום. לאחר
סיום הלימוד, היינו ממשיכים לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפרתי לו על
החיים בישראל, הסברתי לו על המנטליות, ההבדלים והניואנסים הדקים, הכרתי לו את
העזות והעסיסיות הישראלית. התווכחנו לא אחת בנושאי דת ומדינה, אמונה והשקפה,
בטחון והשתדלות. ניתן לומר שקצת שפשפתי אותו. הוא לא נהיה 'ישראלי', אבל גם לא
אזרח זר...
לאחר כשנה, התחתן. הוזמנתי עם כמה חברים לחתונתו באמריקה. מובן שהטיסות וכל
האש"ל היו על חשבון הברון. רקדנו ושמחנו, היתה זו חוויה נפלאה בעבורנו, משהו
בלתי נשכח. אך מהר מאוד החיים שבו למסלולם התקין. הקשר בינינו נותק לחלוטין.
לא עבר זמן רב ואף אני זכיתי להקים בית, בהמשך נולדו ילדים, תעסוקה מלאה בלי
עין רעה. למי יש זמן לנוסטלגיה וזכרונות נשכחים.
לפני כשנתיים, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אני מקבל טלפון מחו"ל. ומי על הקו?
מייקל, ידידי הנשכח. הוא שואל לשלומי, ובקול אנרגטי ונרגש הוא מספר שהשתתף
באותו ערב בסיום הש"ס העולמי שהיה בניו-ג'רזי בהשתתפות כמאה אלף איש, הוא לא
האמין למה שראה שם. מעמד זה הצית בו תשוקה עזה להצטרף גם הוא ללומדי הדף
היומי, ולהימנות עם מסיימי הש"ס בעוד כשבע וחצי שנים.
יש בו משהו מאוד תכליתי ומעשי, החליט שלא ללכת לישון עד שמוריד את התוכניות
לפסים מעשיים. הוא לא בשביל להשתתף בשיעורים קבוצתיים. הכי מתאים לו חברותא
אישית. אך עם מי ילמד. מהיכן ימצא חבר שיכול ללמוד עמו ברמה שהוא מסוגל אליה.
לפתע נזכר בי. בחבר שהיה לו בישיבה הגדולה.
בשל הפרשי השעות בין ישראל וארה"ב, המתין עד הבוקר של ישראל, בלי יותר מדי
הקדמות, הוא ניגש ישר לנקודה, הוא מציע לי ללמוד עמו חברותא. הופתעתי לגמרי.
הזכרונות שהחלו לצוף כמעט ערפלו אותי, והוא ממש מתחנן. זה חשוב לי מאוד. אני
כמובן אשלם ביד נדיבה. אבל אני חייב שתקדיש לי את הזמן. נקבע חברותא דרך
הטלפון.
על אתר עניתי לו בחיוב. באמת שמחתי גם אני. כמו כל יהודי, החלום של ללמוד דף
יומי ולסיים את הש"ס עמד היכן שהוא ברקע. אמרתי לו: "אשמח ללמוד עמך. אך אני
לא רוצה שום משכורת. מציב את זה כתנאי. יהיה לי העונג ללמוד עמך, להיזכר בימים
הטובים, ובעז"ה להצליח לסיים את הש"ס".
וכך היה. כבר קרוב לשנתיים שאנו לומדים מדי יום, לא חיסרנו אף דף. וזו משימה
שאינה פשוטה כלל, בייחוד בשל הפרשי השעות. אבל הוא עקבי ורציני, וגם אני לא
מוותר.
כפי שדרשתי, הלימוד בינינו ללא תמורה כספית, לפחות רשמית. אך הוא כסוחר ממולח,
יודע לשמן את הגלגלים שחשובים לו. ואכן, הוא אחד הניסים שהזכרתי, בעת חתונות
ילדי העביר לי סכומים משמעותיים ביותר.
עם הזמן נוצר בינינו קשר של ידידות ואמון רב. אני מכיר את משפחתו, את הקשיים
והלבטים עמם הוא מתמודד, משמש כאיש קשר שלו בארץ, והדבר מביא לו תועלת פעמים
רבות. גם הוא מכיר אותי ובני ביתי, את עיסוקי, הוא גם יודע על החובות עמם אני
מתמודד. מדי פעם הוא שולח סכום נאה שנבלע מיידית במינוס הענק.
היה זה בחג הפסח האחרון, עת הגיע עם משפחתו לביקור בארץ. איך לא, אחת מהתחנות
המרכזיות, ביקור של כל הפמליה אצלנו בבית. הרעיות שוחחו בנחת, הילדים השתובבו
בשיא המרץ, ואנחנו... ניצלנו את הזמן. ישבנו בבית המדרש ולמדנו את הדף היומי.
עם סיום הלימוד, מייקל פונה אלי בשאלה ישירה, מה שלא עשה עד היום: "תגיד לי,
כמה אתה מרוויח לשעה"?
לא היה קשה לענות על השאלה. כבר חישבתי את זה בעבר. 200 ₪ לשעה.
הוא מגלגל את עיניו למעלה. נראה כעורך חישובים שונים, מסתכל עלי ולא מאמין.
"אתה בא להגיד לי שאתה מרוויח 30,000 ₪ בחודש, והנך בחובות? אני רואה את הבית
שלך, את הריהוט והביגוד, זה נראה כמו המינימום הכי בסיסי. על מה הולך הכסף?
משהו פה לא הגיוני. עם כאלו הכנסות, אין שום סיבה שתהיה בחובות".
צחקתי צחוק מריר. "הלוואי. מהפה שלך לקדוש ברוך הוא. מי אמר לך שאני מרוויח
סכום ענק שכזה לחודש? אני לא יודע אם בחצי שנה אני מגיע לסכום שכזה".
הוא מוציא מחשבון ומתחיל להקיש. "200 ₪ כפול 8 שעות עבודה ליום. כבר 1,600 ₪
ליום בודד. כפול 21 יום בחודש, שזה משקף חמשה ימי עבודה חודשיים לא כולל שישי
ומוצ"ש, קיבלנו 33,600 ₪. לקחתי בחשבון כל מיני אונסים ותקלות. לכן חישבתי את
המשכורת לפי 30,000 ₪ בחודש. האם טעיתי? וזה עוד בלי ההכנסה מאשתך, בלי קצבת
הילדים, בלי כל מיני כספים שפה ושם נופלים".
מעולם לא היה מי שהעז כך להעמיד אותי בפינה. גם אני התבלבלתי. אמרתי לו: "אתה
יודע מה? כנראה שאני טועה. בא תעזור לי, נעשה סדר. נתחיל מהתחלה".
כאיש עסקים, החל לתחקר אותי לעומק. תחילה שאל: "תסביר לי, כמה שעות אתה עובד
ביום? תמיד אני שומע ממך שאתה עובד 'כל היום'. אני מבין ש'כל היום' זה אומר
מינימום 8 שעות עבודה. ספר לי מה הסדר יום שלך. נראה כמה שעות אתה עובד בפועל".
זה היה ממש לא נעים. הסתבר, שאין לי יותר מארבע שעות עבודה ליום. בימים יפים,
יכול להגיע עד שש שעות עבודה. מקסימום.
אני הולך לישון מאוחר, כך שאני לא נמנה עם מתפללי ה'ותיקין'... חוזר מהתפילה,
פת שחרית, עובר רק על הכותרות הראשיות של העיתון היומי, ועוד כמה סידורים
שונים, בנקים, קופ"ח, ביקורי חולים וניחומי אבלים, או סתם עיכובים שונים, כל
אלו גורמים לי להתחיל את העבודה באזור השעה 11:00 בבוקר. אבל באחת בצהריים אני
חייב לסיים. צריך להחזיר את הילדים מהחיידר. להכין את ארוחת הצהריים.
בשעות אחר הצהריים אני רוצה ללמוד לעצמי. אף שאני עסוק 'כל היום' בעריכה
תורנית, וזה לימוד תורה. עדיין, אם יש לי חידושיים פרטיים אני לא יכול לשלב
אותם במסגרת עבודתי שם. חשוב לי הלימוד של עצמי עם עצמי בקצב של עצמי.
בשבע בערב אני שוב בבית להשכיב את הילדים. ארוחת ערב. מנחה/מעריב, כמה טלפונים
לברר בענייני שידוכים של ילדי שכעת על הפרק, חברותא דף היומי, ולאחריה אני
חוזר לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם זה מקסימום שעתיים.
"עכשיו תגיד לי, כמה ימי עבודה כאלו יש לך בחודש"?
"מה זאת אומרת כמה ימים יש בחודש? אמרתי לך אני עובד 'כל היום' 'כל החודש'.
אין חופשים".
מייקל לא נבהל, והוא ממטיר שאלות: "במוצ"ש אתה עובד? - לא. ביום שישי אתה
עובד? - לא. בלילה שאתה יוצא לשמחה משפחתית אתה עובד? - לא. בקיצור, קח את
היומן של החודש האחרון ותבדוק כמה נפילות היו לך".
לקחתי את היומן, התחלתי לדפדף ולנסות להיזכר באירועים שהיו מתועדים שם. בסיום
החישובים השונים, דיווחתי למייקל שלפי דעתי אני עובד כארבע ימים בשבוע. בכל
שבוע בממוצע יש איזה יום שהולך לאיבוד. חתונה או בר-מצוה, ברית מילה או לוויה,
רופא או פגישה. גם כשחוזרים עדיין עייפים לא בשביל להתחיל לעבוד.
כעת מייקל מבקש ממני לחשב כמה אני מרוויח לשעה. כמה שעות לוקח לסיים כל יחידה
עליה אני מקבל את השכר. כפי שציינתי, השכר שלי נקבע לא על בסיס שעתי, אלא על
בסיס הספק מוגדר.
כאן חטפתי עוד מכה. תמיד ידעתי שאני מרוויח 200 ₪ לשעה. היה לי כיף לחשוב כך.
מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה.
מייקל עושה שוב את החשבון, ואומר: "כעת אני מתחיל להבין למה אתה בחובות.
המקסימום שאתה מגיע זה 8,000 ₪ בחודש. נחמד. אבל לא משהו שמספיק בשביל לעשות
שיפוצים ולחתן ילדים.
"אבל רק רגע. מה קורה בחודש ניסן? האם אתה עובד כרגיל"?
ברור שלא. בחול המועד אסור לעבוד. בימים שלפני, הבעל קרבן פסח... בימים שאחרי,
קצת נופש עם הילדים בבין הזמנים.
"ומה קורה בחודש תשרי"? שואל מייקל, "האם אתה עובד כרגיל"?
ברור שלא. ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. ארבעת המינים.
מי יכול בכלל לחשוב על עבודה? אחר כך כמה ימים רק בשביל לפרק את הסוכה וקצת
להתאושש.
"ומה קורה בחודש אב"?
חצי חצי. חצי לכם וחצי להשם.
מייקל מוציא שוב את המחשבון המפחיד שלו, מקיש את הנתונים. תשע וחצי חודשים
כפול 8,000 ₪ לחלק ל-12 חודשי השנה – ו... החישוב מראה שסך ההכנסה החודשית
הממוצעת שלי עומד על 6,300 ₪!!!
חטפתי את שוק חיי. אני, העורך התורני הבכיר, שעובד 'כל היום' בעריכה תורנית,
עד השעות הקטנות של הלילה, שממותג בין כל בני המשפחה המורחבת כאחד הגבירים,
מהמסודרים שבחבורה, והנה מתברר שהכל בקושי בלון נפוח, אני משתכר סכום שגם מי
שעובד על בסיס שכר מינימום מגיע ליותר ממנו.
מייקל לא נבהל. הוא חייך לעומתי, החזיק את ידי, וכך אמר: "עוד לפני שדיברנו,
היה ברור לי שזה פחות או יותר המצב. עצמאיים רבים חשים שהם עובדים 'כל היום',
משוכנעים שהם משתכרים סכום גובה לשעת עבודה, ובפועל סך ההכנסות הכולל... הרבה
פחות משחשבו.
הסיבה העיקרית, שאין להם בוס על הראש. אין מי שדוחף ועוקב אחריהם. אין להם סדר
יום, הם נמרחים. אני מציע, שאני אהיה הבוס שלך".
הוא הצליח להכעיס אותי. לא יכולתי להתאפק. כמעט צעקתי: "אתה תהיה הבוס שלי!!!
אולי תרצה שאהגר לאמריקה ואעבוד במשרדך. ממש לא. אני לא הולך לעזוב את העריכה
התורנית. אני מלא סיפוק בעבודתי, לא חושב על הסבת מקצוע בשביל הגדלת הכנסה".
מייקל נשען לאחוריו, מחא כף, והחל לצחוק צחוק מתגלגל ששחרר את המתח והלחץ אותו
הפגנתי. "נראה לך שאסכים לקבל עובד לעסקים שלי אדם עם סדר יום הזוי כמו שלך?
אין אצלי דברים כאלו. כל העובדים אצלי מתחילים את העבודה בשעת בוקר מוקדמת ולא
יוצאים עד שלא סיימו 9 שעות עבודה ברצף. לא יודע ולא מעניין אותי מי מוציא את
הילדים שלהם מבית הספר, מי מלביש אותם, ומי משכיב אותם. הם מסתדרים מצויין.
התכוונתי למשהו אחר לגמרי. נבנה יחד תוכנית הספקים. מספר שעות ליום, ומספר ימי
עבודה בחודש. ואתה תהיה חייב לעמוד באותם הספקים. אצמיד לך אקדח על הרקה.
האקדח שאצמיד, הינו בעל חומר נפץ כלכלי. אתה תדווח לי בכל יום על ההספק היומי.
ככל שעמדת במספר השעות החודשיות, אוסיף לך על כל שעה סכום משמעותי".
הרגשתי שהוא נגע בנקודה האמיתית. היה משהו בעיסוק שלי, שאף פעם לא התייחסתי
לעריכה התורנית כעבודה של ממש. זה היה כמין תחביב בעל ערך מוסף שמסייע לפרנסה.
אבל הכל ב'איזי'. בלי לחץ. על בסיס זמן פנוי.
כעת, אמרתי לעצמי, אני חייב לצאת מהחובות. אין מה שמסיח לי את הדעת, מטריף את
שלוותי, מקצר את פתיל הסבלנות שלי, מוריד לי את הבטחון העצמי והכבוד הבסיסי,
מוציא אותי מהלימוד ומהריכוז בתפילה, יותר מהחובות האלו. ראיתי את הגדלת
ההכנסה כשליחות רוחנית. בשבילי. בשביל בני ביתי. בשביל העתיד הגשמי והרוחני של
משפחתי.
לא יודע כמה דקות ישבתי כך, מהורהר בתוך עצמי וכמעט לא שם לב למייקל שהביט
ברחמים על הסערה המתחוללת בתוך נפשי. עיני רצדו, הביטו ולא ראו, גופי היה כאן,
אך רוחי ונפשי בסערת רגשות שטרם חוויתי כמותה.
הטלפון שצלצל העיר אותי, והוריד אותי לעולם המעשה. היתה זו רעייתי שניסתה
להבין אם החלטנו לסיים את כל הש"ס עוד באותו יום...
מייקל ביקש את רשותה להתעכב עוד רבע שעה. היתה זו הרבע שעה הכי מנוצלת בחיים.
במהלכה הגדרנו וגיבשנו מתווה פעולה. בזכותה הפכתי לאדם אחר.
בראש ובראשונה, הגדרתי לעצמי שמבחינתי אני 'עובד'. ב"ה עובד בעבודה תורנית.
אבל אני רואה את העריכה התורנית כעבודה לכל דבר וענין. נראה לי, שהגדרה זו היא
הבסיס ליתר השינויים שלא היו מתפתחים בלעדיה.
בנוסף, הגדרתי את שעות העבודה. קבעתי שאלו יחלו בתשע בבוקר, ויסתיימו בשעה חמש
אחה"צ. שמונה שעות ברצף. ברגע שסיימתי את העבודה, אני משוחרר לעצמי. העבודה לא
רודפת אותי כל היום מתוך ניסיון עקר לנצל כל זמן פנוי. יש שעות של עבודה, ויש
את יתר שעות היממה בהם אני לומד את ההספקים הנוספים שלי, ובהם אני מסדיר את כל
העניינים המשפחתיים הדורשים טיפול. והנה זה פלא. הכל מסתדר בשעות שמעבר לשעות
העבודה.
אני הולך לישון מוקדם יותר, כי ב-9:00 בבוקר אני חייב להתייצב בעבודה. כבר חצי
שנה שלא איחרתי אף יום לעבודה.
כשאני בעבודה - אני בעבודה. אם עד היום היתה מציאות שאף במהלך השעות שהוקצו
לעריכה יכולתי לפטפט מספר דקות שלעיתים היו מתארכות גם למחצית השעה עם ידיד או
חבר בענייני השעה. כיום אין דברים כאלו. אני בעבודה. ממוקד מטרה.
גם רעייתי לא מתקשרת בשעות אלו, היא יודעת שאני בעבודה. את ארוחת הצהריים
אנחנו מכינים בשעות הבוקר היותר מוקדמות, והילדים שכבר גדלו מסתדרים לבד. זהו
סוויץ' שעשיתי בראש. כשהגדרתי לעצמי שאני בעבודה.
מנוחת הצהריים שהיתה עד לא מכבר - חובה, הפכה מיותרת. לעיתים מוריד את הראש
כמה דקות ונהיה אדם חדש.
ומהי התוצאה? ראשית, אני עובד כשמונה שעות ואף יותר בכל יום. הריכוז שלי משהו
אחר לגמרי. בעריכה תורנית, שמונה שעות ברצף שווים כמו 20 שעות שאינם ברצף.
לוקח זמן להיכנס לסוגיה, להתחבר לחומר הנלמד. לגבש את סדר הגשת הדברים. אבל
ברגע שאתה שם, הכל מהיר ביותר. אני מוצא את עצמי עומד בהספקים עצומים. מה
שמפליא, איכות העבודה גם היא משבחת. זר לא יחוש בהבדל, אבל הבהירות וההגשה כעת
ברמה הרבה יותר גבוהה.
מוכרח לציין שאני אף נהנה הרבה יותר. עד היום העבודה רדפה אותי. כל הזמן היה
לי כמו עימות עם עצמי ועם בני ביתי על סדר היום שלי. תמיד היו דברים דחופים
ולבטים מה קודם למה. היו לי טענות ומענות על אי הבנה, ניצול, תסכול.
כיום אני יודע, הכל בגלל שלי עצמי לא היו ברור סדר היום שלי, הוא הפך גמיש כמו
פלסטלינה. נמתח לכל כיוון אפשרי. שגרת החיים עיצבה לי אותו. כעת אין שאלות
בכלל. הכל נדחה. בדיוק כמו אם הייתי פקיד במשרד. וכי יכולתי לאחר כי הייתי
צריך להפקיד צ'קים בבנק? האם יכולתי לחסר כי אחיין שלי עורך שמחת פדיון הבן?
מוצאים פתרונות להכל.
אני מסיים בחמש אחה"צ ולבי כבד עלי. אני כל כך שקוע ונהנה, שהייתי רוצה
להמשיך. אבל אני יודע ש'תפסת מרובה לא תפסת'. אם אני רוצה להתמיד כך, להמשיך
לאורך זמן בשגרת יום תובענית שכזו, אני חייב לתת מקום וזמן ליתר הצרכים. הם
חלק מהחיים.
ומייקל, חבר אמיתי, באמת דואג לי ורוצה בטובתי, עוקב אחריי יום יום, כמה שעות
עבדתי, כמה הספקתי, הוא מופתע לגמרי ממני, לא חשב שאצליח כל כך מהר להשתנות
מהקצה לקצה. אבל הוא לא שכח את האקדח שהצמיד לי לרקה. שמח להעניק לי את
התוספת, שבהחלט מאוד ממריצה ומאתגרת.
אבל האמת, במבט לאחור, גם בלי הבונוס הזה הייתי עושה את השינוי הזה. מכל כיוון
אפשרי זה עשה לי רק טוב.
לא מדבר על החובות שהפכו להיות נסבלים ולא מטרידים כלל. ההכנסות שהכפילו ושלשו
את עצמם מותירים לי סכום משמעותי ביותר לפירעון אמיתי של החובות.
מעניין, שהחובות, גדולים ככל שהיו, לא הניעו אותי לשום פעולה. להיפך. נכנסתי
לייאוש וחרדה. דווקא חשבון הנפש שערכתי הניע אותי יותר מכל. החובות היו טריגר
שגרמו לי לחשוב יותר על עצמי. אבל לא היה בכוחם לבדם לעשות שינוי.
אבל מעבר לעניין החובות, נעשיתי שליו ורגוע. אני יודע מתי אני הולך לישון
ויודע מתי אני קם. כל כך הרבה מתחים שליוו את חיי עד עתה התאדו בלי זכר. אני
שקוע בלימוד ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מספיק זמן ללמוד לעצמי, ללמוד עם הילדים
ולהשכיב אותם לישון עם סיפור מרתק, לברר בשידוכים, לשוחח עם רעייתי, ולהספיק
את כל יתר המטלות מתוך שמחה ורוגע בלי נקיפות מצפון ותסכולים אין סופיים.
חשבתי לעצמי, אולי זהו פירוש נוסף בברכה אותה כל יהודי מברך בכל בוקר, "אשר
קידשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". עסק לכל דבר וענין.
[image: 9b74e603fdda655b4130613c9a13c5725119775a]
קבצים מצורפים:
-
-
-
תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:44
לא. אין דבר כזה בכלל.
גם לא בסיפור.
הוא מדבר על עבודה בקבלנות, שאותו אחד עשה פעם חשבון שהוא בעצם מרויח 200 בשעה.
ובהמשך הוא כותב שזה ממש לא כך,
"מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה".גם שכר של 100 שח לשעה לא מוצאים בקלות. אבל קיים. בשביל זה צריך לבנות שם
והרבה ס"ד.--
-
-
תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:44
לא. אין דבר כזה בכלל.
גם לא בסיפור.
הוא מדבר על עבודה בקבלנות, שאותו אחד עשה פעם חשבון שהוא בעצם מרויח 200 בשעה.
ובהמשך הוא כותב שזה ממש לא כך,
"מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה".גם שכר של 100 שח לשעה לא מוצאים בקלות. אבל קיים. בשביל זה צריך לבנות שם
והרבה ס"ד.--
תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:46
אבל בהמשך הסיפור, כשהוא עשה את התפנית החיובית שלו, משמע שהוא ניצל את
יכולותיו במלואן והרוויח 200 כפי הפוטנציאל שלו (בנוסף למילגה ממייקל).
נו נו...מאת: [email protected]
-
תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:46
אבל בהמשך הסיפור, כשהוא עשה את התפנית החיובית שלו, משמע שהוא ניצל את
יכולותיו במלואן והרוויח 200 כפי הפוטנציאל שלו (בנוסף למילגה ממייקל).
נו נו...מאת: [email protected]
-
תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:55
די מוכח שהסיפור הוא משל בעלמא וכדברי הרב יוסקוביץ' ע"ש.
מאידך יש לאן לשאוף, והסכומים האלו אינם 'בשמים'.
אני מכיר בן של עורך ותיק שטוען שאביו אמר לו שעוז והדר ביקשו ממנו להיות עורך
ראשי אצלם בסכום קרוב ל200 לשעה. כן.. אפילו בעוז והדר יש דברים כאלו.כמו כן בעבודות גלובאליות יכול עורך להגיע לחשבון של 200 לשעה.
גם בקבוצה כאן ישנם עורכים שדורשים סכומים קרובים לזה..
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות