דילוג לתוכן
שימו לב — קטגוריית ארכיון
הנושאים בקטגוריה זו הועברו מארכיון קבוצת גוגל, והמשתמשים המוצגים בהם אינם פעילים בפורום.
לקבלת מענה או לתחילת דיון, מומלץ לפתוח נושא חדש בקטגוריה המתאימה.

הזמן "שבורח" בעריכה

2024
65 18 0 1
  • תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 12:08

    תוכל להעלות את הסיפור? תודה רבה.
    בברכה מרובה.
    יוסף מיכאל יוסקוביץ
    0548496207
    מעוניינים במבוא לספר? ביוגרפיה לחיבור כלשהו?* תולדות לסבא שלכם?** - ב"ה
    בעל ניסיון בכתיבת מאות מבואות תולדות והקדמות לספרים שונים, עורך ספרי
    היסטוריה וספרים נוספים.*
    אוצרות התורה כעת במבצע - קנה את התוכנה כעת, קבל את חבילת 'מתוק מדבש' חינם,
    פרטים אצלי.

    ב-יום שני, 3 ביוני 2024 בשעה 01:40:41 UTC+3, מהדיר ספרים כתב/ה:

  • תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 12:08

    תוכל להעלות את הסיפור? תודה רבה.
    בברכה מרובה.
    יוסף מיכאל יוסקוביץ
    0548496207
    מעוניינים במבוא לספר? ביוגרפיה לחיבור כלשהו?* תולדות לסבא שלכם?** - ב"ה
    בעל ניסיון בכתיבת מאות מבואות תולדות והקדמות לספרים שונים, עורך ספרי
    היסטוריה וספרים נוספים.*
    אוצרות התורה כעת במבצע - קנה את התוכנה כעת, קבל את חבילת 'מתוק מדבש' חינם,
    פרטים אצלי.

    ב-יום שני, 3 ביוני 2024 בשעה 01:40:41 UTC+3, מהדיר ספרים כתב/ה:

    תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 12:13

    אשמח מי שיוכל לעלות את המאמר 'עריכה תורנית' של אריה לבוביץ
    וכן את הטיימר של א' שושנים
    אודה לכם מאוד על העזרה התורנית הכלכלית

    מאת: מבואות ותולדות

  • תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 12:13

    אשמח מי שיוכל לעלות את המאמר 'עריכה תורנית' של אריה לבוביץ
    וכן את הטיימר של א' שושנים
    אודה לכם מאוד על העזרה התורנית הכלכלית

    מאת: מבואות ותולדות

    תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 13:11

    זה המייל של הרב ליבוביץ [email protected][image:
    bbc3b6ecae3aa0d095acc89dd97bbdedc59ddebe]
    ​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

  • תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 13:11

    זה המייל של הרב ליבוביץ [email protected][image:
    bbc3b6ecae3aa0d095acc89dd97bbdedc59ddebe]
    ​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:26

    ליבוביץ שלח לי כעת את המאמר.
    מצורף

    לעסוק - בעריכה תורנית

    זכיתי להיות עורך תורני בכיר. בורא העולם חנן אותי במתנת חינם, כישרון ייחודי
    לסכם ולהנגיש בצורה בהירה סוגיות מורכבות וסבוכות. ואני חש שליחות להשתמש בו
    לתועלת עם ישראל.
    לא רבים מכירים אותי אישית, אך שמי מתנוסס לתפארה בהרבה מיצירות הפאר התורניים
    שנערכו בשנים האחרונות.
    המעסיקים שלי, גם הם מעריכים את עבודתי, ומשתדלים לתגמל אותי כראוי. השכר שאני
    מקבל בתעריף נאה ומכובד, נקבע לפי הספק בפועל ולא לפי שעות עבודה, כך שככל
    שאני עובד מהר יותר, כך אני מרוויח יותר.
    לפי מה שאני מבין, הייתי אמור להימנות על המשפחות המבוססות בישראל. ודאי לא על
    הקטגוריה של מגלגלי החובות. בייחוד שגם רעייתי משתכרת סכום נחמד כשכירה במשרד
    אדריכלות. מה צריך יותר מזה בכדי לפרנס משפחה. אך המציאות טפחה על פני. אני
    בעל חוב של מאות אלפי שקלים.
    החובות החלו כבר לפני כעשר שנים עת שיפצנו את ביתנו. יתכן וקצת גלשנו. היינו
    צעירים וכנראה שהתבלבלנו. השיפוץ שהיה אמור להיות נקודתי, התרחב בשיטת ה'אם
    כבר'... אבל חובות אלו עוד היו בגדר דבר הנסבל.
    לפני כשנתיים זכינו לחתן שניים מילדינו בתוך חודשים ספורים, הוצאות אלו,
    שהתווספו לחובות מהעבר, הורידו אותנו לקרשים. נכנסנו לסחרחורת כלכלית שהביאה
    אותי לאיבוד שליטה. לא ידעתי מהיכן תבוא הישועה.
    אמנם לחתן ילדים ולהיות בחובות זה נראה כמו שילוב הכרחי, סט מחוייב המציאות.
    אבל עדיין... הייתי מצפה שאצלנו זה יהיה שונה. אמנם היו הוצאות גדולות, אבל
    היו גם הכנסות עצומות. היו לנו ניסים מופלאים, קיבלנו סכומים נכבדים. נוסף
    לקרנות השתלמות ששחררנו, ועוד קופות חיסכון ששברנו, כך שמשהו פנימי הטריד את
    מנוחתי, משהו כאן לא הגיוני, אך לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה.
    מי שהציל אותי, וחילץ אותי מתהום החובות, מבור ללא תחתית, היה אחד החברים שלי.
    הוא הצמיד לי אקדח לרקה...
    אני חייב לספר משהו על אותו חבר - נקרא לו מייקל. - מהיכן נוצר בינינו הקשר?
    כשעלינו ל'קיבוץ' בישיבה גדולה, רק אז 'נחת' אצלנו בישיבה. אמרתי 'נחת' כי כך
    היתה התחושה בין החברים. הוא אמריקאי. בקושי יודע עברית. על פי השמועה, אביו
    העשיר תרם סכום הגון בשביל שהבן שלו יזכה לטעום אווירה של ישיבה ידועה בישראל.
    מטבע הדברים, בשלב כזה קשה מאוד להשתלב בחברה. השיעור כבר מגובש, החדרים כבר
    סגורים, חברותות מסודרות, והוא נטע זר, מנטליות שונה, שפה זרה, נדחק לפינה.
    כמובן, כולם ברכו אותו בברכת ברוכים הבאים, אפילו התעייננו איך קוראים לו
    ומאיזו מדינה הוא בא. כשעבורו למולו במסדרונות הפנימיה צעקו לו 'היי' או איחלו
    לו 'ביי'. אבל לא הרבה מעבר לכך.
    דווקא אני הייתי פינה חמה עבורו. ראשית, ריחמתי עליו. אף שפיזר חיוכים לכל
    עבר, הרגשתי שקשה לו, נהניתי לעזור ולשמח אותו. גם בגלל מגבלת השפה. אף שאני
    לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל יכול לנהל שיחה בסיסית. אך מעבר לכל, יש משהו
    באישיות הכריזמטית שלו שמאוד סימפתטי והתחברתי.
    קבעתי עמו חברותא ל'סדר-שלישי'. למדנו בהתמדה גדולה, בהספק של דף ליום. לאחר
    סיום הלימוד, היינו ממשיכים לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפרתי לו על
    החיים בישראל, הסברתי לו על המנטליות, ההבדלים והניואנסים הדקים, הכרתי לו את
    העזות והעסיסיות הישראלית. התווכחנו לא אחת בנושאי דת ומדינה, אמונה והשקפה,
    בטחון והשתדלות. ניתן לומר שקצת שפשפתי אותו. הוא לא נהיה 'ישראלי', אבל גם לא
    אזרח זר...
    לאחר כשנה, התחתן. הוזמנתי עם כמה חברים לחתונתו באמריקה. מובן שהטיסות וכל
    האש"ל היו על חשבון הברון. רקדנו ושמחנו, היתה זו חוויה נפלאה בעבורנו, משהו
    בלתי נשכח. אך מהר מאוד החיים שבו למסלולם התקין. הקשר בינינו נותק לחלוטין.
    לא עבר זמן רב ואף אני זכיתי להקים בית, בהמשך נולדו ילדים, תעסוקה מלאה בלי
    עין רעה. למי יש זמן לנוסטלגיה וזכרונות נשכחים.
    לפני כשנתיים, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אני מקבל טלפון מחו"ל. ומי על הקו?
    מייקל, ידידי הנשכח. הוא שואל לשלומי, ובקול אנרגטי ונרגש הוא מספר שהשתתף
    באותו ערב בסיום הש"ס העולמי שהיה בניו-ג'רזי בהשתתפות כמאה אלף איש, הוא לא
    האמין למה שראה שם. מעמד זה הצית בו תשוקה עזה להצטרף גם הוא ללומדי הדף
    היומי, ולהימנות עם מסיימי הש"ס בעוד כשבע וחצי שנים.
    יש בו משהו מאוד תכליתי ומעשי, החליט שלא ללכת לישון עד שמוריד את התוכניות
    לפסים מעשיים. הוא לא בשביל להשתתף בשיעורים קבוצתיים. הכי מתאים לו חברותא
    אישית. אך עם מי ילמד. מהיכן ימצא חבר שיכול ללמוד עמו ברמה שהוא מסוגל אליה.
    לפתע נזכר בי. בחבר שהיה לו בישיבה הגדולה.
    בשל הפרשי השעות בין ישראל וארה"ב, המתין עד הבוקר של ישראל, בלי יותר מדי
    הקדמות, הוא ניגש ישר לנקודה, הוא מציע לי ללמוד עמו חברותא. הופתעתי לגמרי.
    הזכרונות שהחלו לצוף כמעט ערפלו אותי, והוא ממש מתחנן. זה חשוב לי מאוד. אני
    כמובן אשלם ביד נדיבה. אבל אני חייב שתקדיש לי את הזמן. נקבע חברותא דרך
    הטלפון.
    על אתר עניתי לו בחיוב. באמת שמחתי גם אני. כמו כל יהודי, החלום של ללמוד דף
    יומי ולסיים את הש"ס עמד היכן שהוא ברקע. אמרתי לו: "אשמח ללמוד עמך. אך אני
    לא רוצה שום משכורת. מציב את זה כתנאי. יהיה לי העונג ללמוד עמך, להיזכר בימים
    הטובים, ובעז"ה להצליח לסיים את הש"ס".
    וכך היה. כבר קרוב לשנתיים שאנו לומדים מדי יום, לא חיסרנו אף דף. וזו משימה
    שאינה פשוטה כלל, בייחוד בשל הפרשי השעות. אבל הוא עקבי ורציני, וגם אני לא
    מוותר.
    כפי שדרשתי, הלימוד בינינו ללא תמורה כספית, לפחות רשמית. אך הוא כסוחר ממולח,
    יודע לשמן את הגלגלים שחשובים לו. ואכן, הוא אחד הניסים שהזכרתי, בעת חתונות
    ילדי העביר לי סכומים משמעותיים ביותר.
    עם הזמן נוצר בינינו קשר של ידידות ואמון רב. אני מכיר את משפחתו, את הקשיים
    והלבטים עמם הוא מתמודד, משמש כאיש קשר שלו בארץ, והדבר מביא לו תועלת פעמים
    רבות. גם הוא מכיר אותי ובני ביתי, את עיסוקי, הוא גם יודע על החובות עמם אני
    מתמודד. מדי פעם הוא שולח סכום נאה שנבלע מיידית במינוס הענק.
    היה זה בחג הפסח האחרון, עת הגיע עם משפחתו לביקור בארץ. איך לא, אחת מהתחנות
    המרכזיות, ביקור של כל הפמליה אצלנו בבית. הרעיות שוחחו בנחת, הילדים השתובבו
    בשיא המרץ, ואנחנו... ניצלנו את הזמן. ישבנו בבית המדרש ולמדנו את הדף היומי.
    עם סיום הלימוד, מייקל פונה אלי בשאלה ישירה, מה שלא עשה עד היום: "תגיד לי,
    כמה אתה מרוויח לשעה"?
    לא היה קשה לענות על השאלה. כבר חישבתי את זה בעבר. 200 ₪ לשעה.
    הוא מגלגל את עיניו למעלה. נראה כעורך חישובים שונים, מסתכל עלי ולא מאמין.
    "אתה בא להגיד לי שאתה מרוויח 30,000 ₪ בחודש, והנך בחובות? אני רואה את הבית
    שלך, את הריהוט והביגוד, זה נראה כמו המינימום הכי בסיסי. על מה הולך הכסף?
    משהו פה לא הגיוני. עם כאלו הכנסות, אין שום סיבה שתהיה בחובות".
    צחקתי צחוק מריר. "הלוואי. מהפה שלך לקדוש ברוך הוא. מי אמר לך שאני מרוויח
    סכום ענק שכזה לחודש? אני לא יודע אם בחצי שנה אני מגיע לסכום שכזה".
    הוא מוציא מחשבון ומתחיל להקיש. "200 ₪ כפול 8 שעות עבודה ליום. כבר 1,600 ₪
    ליום בודד. כפול 21 יום בחודש, שזה משקף חמשה ימי עבודה חודשיים לא כולל שישי
    ומוצ"ש, קיבלנו 33,600 ₪. לקחתי בחשבון כל מיני אונסים ותקלות. לכן חישבתי את
    המשכורת לפי 30,000 ₪ בחודש. האם טעיתי? וזה עוד בלי ההכנסה מאשתך, בלי קצבת
    הילדים, בלי כל מיני כספים שפה ושם נופלים".
    מעולם לא היה מי שהעז כך להעמיד אותי בפינה. גם אני התבלבלתי. אמרתי לו: "אתה
    יודע מה? כנראה שאני טועה. בא תעזור לי, נעשה סדר. נתחיל מהתחלה".
    כאיש עסקים, החל לתחקר אותי לעומק. תחילה שאל: "תסביר לי, כמה שעות אתה עובד
    ביום? תמיד אני שומע ממך שאתה עובד 'כל היום'. אני מבין ש'כל היום' זה אומר
    מינימום 8 שעות עבודה. ספר לי מה הסדר יום שלך. נראה כמה שעות אתה עובד בפועל".
    זה היה ממש לא נעים. הסתבר, שאין לי יותר מארבע שעות עבודה ליום. בימים יפים,
    יכול להגיע עד שש שעות עבודה. מקסימום.
    אני הולך לישון מאוחר, כך שאני לא נמנה עם מתפללי ה'ותיקין'... חוזר מהתפילה,
    פת שחרית, עובר רק על הכותרות הראשיות של העיתון היומי, ועוד כמה סידורים
    שונים, בנקים, קופ"ח, ביקורי חולים וניחומי אבלים, או סתם עיכובים שונים, כל
    אלו גורמים לי להתחיל את העבודה באזור השעה 11:00 בבוקר. אבל באחת בצהריים אני
    חייב לסיים. צריך להחזיר את הילדים מהחיידר. להכין את ארוחת הצהריים.
    בשעות אחר הצהריים אני רוצה ללמוד לעצמי. אף שאני עסוק 'כל היום' בעריכה
    תורנית, וזה לימוד תורה. עדיין, אם יש לי חידושיים פרטיים אני לא יכול לשלב
    אותם במסגרת עבודתי שם. חשוב לי הלימוד של עצמי עם עצמי בקצב של עצמי.
    בשבע בערב אני שוב בבית להשכיב את הילדים. ארוחת ערב. מנחה/מעריב, כמה טלפונים
    לברר בענייני שידוכים של ילדי שכעת על הפרק, חברותא דף היומי, ולאחריה אני
    חוזר לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם זה מקסימום שעתיים.
    "עכשיו תגיד לי, כמה ימי עבודה כאלו יש לך בחודש"?
    "מה זאת אומרת כמה ימים יש בחודש? אמרתי לך אני עובד 'כל היום' 'כל החודש'.
    אין חופשים".
    מייקל לא נבהל, והוא ממטיר שאלות: "במוצ"ש אתה עובד? - לא. ביום שישי אתה
    עובד? - לא. בלילה שאתה יוצא לשמחה משפחתית אתה עובד? - לא. בקיצור, קח את
    היומן של החודש האחרון ותבדוק כמה נפילות היו לך".
    לקחתי את היומן, התחלתי לדפדף ולנסות להיזכר באירועים שהיו מתועדים שם. בסיום
    החישובים השונים, דיווחתי למייקל שלפי דעתי אני עובד כארבע ימים בשבוע. בכל
    שבוע בממוצע יש איזה יום שהולך לאיבוד. חתונה או בר-מצוה, ברית מילה או לוויה,
    רופא או פגישה. גם כשחוזרים עדיין עייפים לא בשביל להתחיל לעבוד.
    כעת מייקל מבקש ממני לחשב כמה אני מרוויח לשעה. כמה שעות לוקח לסיים כל יחידה
    עליה אני מקבל את השכר. כפי שציינתי, השכר שלי נקבע לא על בסיס שעתי, אלא על
    בסיס הספק מוגדר.
    כאן חטפתי עוד מכה. תמיד ידעתי שאני מרוויח 200 ₪ לשעה. היה לי כיף לחשוב כך.
    מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
    מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
    שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
    השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
    עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה.
    מייקל עושה שוב את החשבון, ואומר: "כעת אני מתחיל להבין למה אתה בחובות.
    המקסימום שאתה מגיע זה 8,000 ₪ בחודש. נחמד. אבל לא משהו שמספיק בשביל לעשות
    שיפוצים ולחתן ילדים.
    "אבל רק רגע. מה קורה בחודש ניסן? האם אתה עובד כרגיל"?
    ברור שלא. בחול המועד אסור לעבוד. בימים שלפני, הבעל קרבן פסח... בימים שאחרי,
    קצת נופש עם הילדים בבין הזמנים.
    "ומה קורה בחודש תשרי"? שואל מייקל, "האם אתה עובד כרגיל"?
    ברור שלא. ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. ארבעת המינים.
    מי יכול בכלל לחשוב על עבודה? אחר כך כמה ימים רק בשביל לפרק את הסוכה וקצת
    להתאושש.
    "ומה קורה בחודש אב"?
    חצי חצי. חצי לכם וחצי להשם.
    מייקל מוציא שוב את המחשבון המפחיד שלו, מקיש את הנתונים. תשע וחצי חודשים
    כפול 8,000 ₪ לחלק ל-12 חודשי השנה – ו... החישוב מראה שסך ההכנסה החודשית
    הממוצעת שלי עומד על 6,300 ₪!!!
    חטפתי את שוק חיי. אני, העורך התורני הבכיר, שעובד 'כל היום' בעריכה תורנית,
    עד השעות הקטנות של הלילה, שממותג בין כל בני המשפחה המורחבת כאחד הגבירים,
    מהמסודרים שבחבורה, והנה מתברר שהכל בקושי בלון נפוח, אני משתכר סכום שגם מי
    שעובד על בסיס שכר מינימום מגיע ליותר ממנו.
    מייקל לא נבהל. הוא חייך לעומתי, החזיק את ידי, וכך אמר: "עוד לפני שדיברנו,
    היה ברור לי שזה פחות או יותר המצב. עצמאיים רבים חשים שהם עובדים 'כל היום',
    משוכנעים שהם משתכרים סכום גובה לשעת עבודה, ובפועל סך ההכנסות הכולל... הרבה
    פחות משחשבו.
    הסיבה העיקרית, שאין להם בוס על הראש. אין מי שדוחף ועוקב אחריהם. אין להם סדר
    יום, הם נמרחים. אני מציע, שאני אהיה הבוס שלך".
    הוא הצליח להכעיס אותי. לא יכולתי להתאפק. כמעט צעקתי: "אתה תהיה הבוס שלי!!!
    אולי תרצה שאהגר לאמריקה ואעבוד במשרדך. ממש לא. אני לא הולך לעזוב את העריכה
    התורנית. אני מלא סיפוק בעבודתי, לא חושב על הסבת מקצוע בשביל הגדלת הכנסה".
    מייקל נשען לאחוריו, מחא כף, והחל לצחוק צחוק מתגלגל ששחרר את המתח והלחץ אותו
    הפגנתי. "נראה לך שאסכים לקבל עובד לעסקים שלי אדם עם סדר יום הזוי כמו שלך?
    אין אצלי דברים כאלו. כל העובדים אצלי מתחילים את העבודה בשעת בוקר מוקדמת ולא
    יוצאים עד שלא סיימו 9 שעות עבודה ברצף. לא יודע ולא מעניין אותי מי מוציא את
    הילדים שלהם מבית הספר, מי מלביש אותם, ומי משכיב אותם. הם מסתדרים מצויין.
    התכוונתי למשהו אחר לגמרי. נבנה יחד תוכנית הספקים. מספר שעות ליום, ומספר ימי
    עבודה בחודש. ואתה תהיה חייב לעמוד באותם הספקים. אצמיד לך אקדח על הרקה.
    האקדח שאצמיד, הינו בעל חומר נפץ כלכלי. אתה תדווח לי בכל יום על ההספק היומי.
    ככל שעמדת במספר השעות החודשיות, אוסיף לך על כל שעה סכום משמעותי".
    הרגשתי שהוא נגע בנקודה האמיתית. היה משהו בעיסוק שלי, שאף פעם לא התייחסתי
    לעריכה התורנית כעבודה של ממש. זה היה כמין תחביב בעל ערך מוסף שמסייע לפרנסה.
    אבל הכל ב'איזי'. בלי לחץ. על בסיס זמן פנוי.
    כעת, אמרתי לעצמי, אני חייב לצאת מהחובות. אין מה שמסיח לי את הדעת, מטריף את
    שלוותי, מקצר את פתיל הסבלנות שלי, מוריד לי את הבטחון העצמי והכבוד הבסיסי,
    מוציא אותי מהלימוד ומהריכוז בתפילה, יותר מהחובות האלו. ראיתי את הגדלת
    ההכנסה כשליחות רוחנית. בשבילי. בשביל בני ביתי. בשביל העתיד הגשמי והרוחני של
    משפחתי.
    לא יודע כמה דקות ישבתי כך, מהורהר בתוך עצמי וכמעט לא שם לב למייקל שהביט
    ברחמים על הסערה המתחוללת בתוך נפשי. עיני רצדו, הביטו ולא ראו, גופי היה כאן,
    אך רוחי ונפשי בסערת רגשות שטרם חוויתי כמותה.
    הטלפון שצלצל העיר אותי, והוריד אותי לעולם המעשה. היתה זו רעייתי שניסתה
    להבין אם החלטנו לסיים את כל הש"ס עוד באותו יום...
    מייקל ביקש את רשותה להתעכב עוד רבע שעה. היתה זו הרבע שעה הכי מנוצלת בחיים.
    במהלכה הגדרנו וגיבשנו מתווה פעולה. בזכותה הפכתי לאדם אחר.
    בראש ובראשונה, הגדרתי לעצמי שמבחינתי אני 'עובד'. ב"ה עובד בעבודה תורנית.
    אבל אני רואה את העריכה התורנית כעבודה לכל דבר וענין. נראה לי, שהגדרה זו היא
    הבסיס ליתר השינויים שלא היו מתפתחים בלעדיה.
    בנוסף, הגדרתי את שעות העבודה. קבעתי שאלו יחלו בתשע בבוקר, ויסתיימו בשעה חמש
    אחה"צ. שמונה שעות ברצף. ברגע שסיימתי את העבודה, אני משוחרר לעצמי. העבודה לא
    רודפת אותי כל היום מתוך ניסיון עקר לנצל כל זמן פנוי. יש שעות של עבודה, ויש
    את יתר שעות היממה בהם אני לומד את ההספקים הנוספים שלי, ובהם אני מסדיר את כל
    העניינים המשפחתיים הדורשים טיפול. והנה זה פלא. הכל מסתדר בשעות שמעבר לשעות
    העבודה.
    אני הולך לישון מוקדם יותר, כי ב-9:00 בבוקר אני חייב להתייצב בעבודה. כבר חצי
    שנה שלא איחרתי אף יום לעבודה.
    כשאני בעבודה - אני בעבודה. אם עד היום היתה מציאות שאף במהלך השעות שהוקצו
    לעריכה יכולתי לפטפט מספר דקות שלעיתים היו מתארכות גם למחצית השעה עם ידיד או
    חבר בענייני השעה. כיום אין דברים כאלו. אני בעבודה. ממוקד מטרה.
    גם רעייתי לא מתקשרת בשעות אלו, היא יודעת שאני בעבודה. את ארוחת הצהריים
    אנחנו מכינים בשעות הבוקר היותר מוקדמות, והילדים שכבר גדלו מסתדרים לבד. זהו
    סוויץ' שעשיתי בראש. כשהגדרתי לעצמי שאני בעבודה.
    מנוחת הצהריים שהיתה עד לא מכבר - חובה, הפכה מיותרת. לעיתים מוריד את הראש
    כמה דקות ונהיה אדם חדש.
    ומהי התוצאה? ראשית, אני עובד כשמונה שעות ואף יותר בכל יום. הריכוז שלי משהו
    אחר לגמרי. בעריכה תורנית, שמונה שעות ברצף שווים כמו 20 שעות שאינם ברצף.
    לוקח זמן להיכנס לסוגיה, להתחבר לחומר הנלמד. לגבש את סדר הגשת הדברים. אבל
    ברגע שאתה שם, הכל מהיר ביותר. אני מוצא את עצמי עומד בהספקים עצומים. מה
    שמפליא, איכות העבודה גם היא משבחת. זר לא יחוש בהבדל, אבל הבהירות וההגשה כעת
    ברמה הרבה יותר גבוהה.
    מוכרח לציין שאני אף נהנה הרבה יותר. עד היום העבודה רדפה אותי. כל הזמן היה
    לי כמו עימות עם עצמי ועם בני ביתי על סדר היום שלי. תמיד היו דברים דחופים
    ולבטים מה קודם למה. היו לי טענות ומענות על אי הבנה, ניצול, תסכול.
    כיום אני יודע, הכל בגלל שלי עצמי לא היו ברור סדר היום שלי, הוא הפך גמיש כמו
    פלסטלינה. נמתח לכל כיוון אפשרי. שגרת החיים עיצבה לי אותו. כעת אין שאלות
    בכלל. הכל נדחה. בדיוק כמו אם הייתי פקיד במשרד. וכי יכולתי לאחר כי הייתי
    צריך להפקיד צ'קים בבנק? האם יכולתי לחסר כי אחיין שלי עורך שמחת פדיון הבן?
    מוצאים פתרונות להכל.
    אני מסיים בחמש אחה"צ ולבי כבד עלי. אני כל כך שקוע ונהנה, שהייתי רוצה
    להמשיך. אבל אני יודע ש'תפסת מרובה לא תפסת'. אם אני רוצה להתמיד כך, להמשיך
    לאורך זמן בשגרת יום תובענית שכזו, אני חייב לתת מקום וזמן ליתר הצרכים. הם
    חלק מהחיים.
    ומייקל, חבר אמיתי, באמת דואג לי ורוצה בטובתי, עוקב אחריי יום יום, כמה שעות
    עבדתי, כמה הספקתי, הוא מופתע לגמרי ממני, לא חשב שאצליח כל כך מהר להשתנות
    מהקצה לקצה. אבל הוא לא שכח את האקדח שהצמיד לי לרקה. שמח להעניק לי את
    התוספת, שבהחלט מאוד ממריצה ומאתגרת.
    אבל האמת, במבט לאחור, גם בלי הבונוס הזה הייתי עושה את השינוי הזה. מכל כיוון
    אפשרי זה עשה לי רק טוב.
    לא מדבר על החובות שהפכו להיות נסבלים ולא מטרידים כלל. ההכנסות שהכפילו ושלשו
    את עצמם מותירים לי סכום משמעותי ביותר לפירעון אמיתי של החובות.
    מעניין, שהחובות, גדולים ככל שהיו, לא הניעו אותי לשום פעולה. להיפך. נכנסתי
    לייאוש וחרדה. דווקא חשבון הנפש שערכתי הניע אותי יותר מכל. החובות היו טריגר
    שגרמו לי לחשוב יותר על עצמי. אבל לא היה בכוחם לבדם לעשות שינוי.
    אבל מעבר לעניין החובות, נעשיתי שליו ורגוע. אני יודע מתי אני הולך לישון
    ויודע מתי אני קם. כל כך הרבה מתחים שליוו את חיי עד עתה התאדו בלי זכר. אני
    שקוע בלימוד ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מספיק זמן ללמוד לעצמי, ללמוד עם הילדים
    ולהשכיב אותם לישון עם סיפור מרתק, לברר בשידוכים, לשוחח עם רעייתי, ולהספיק
    את כל יתר המטלות מתוך שמחה ורוגע בלי נקיפות מצפון ותסכולים אין סופיים.
    חשבתי לעצמי, אולי זהו פירוש נוסף בברכה אותה כל יהודי מברך בכל בוקר, "אשר
    קידשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". עסק לכל דבר וענין.
    [image: 9b74e603fdda655b4130613c9a13c5725119775a]
    ​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

    קבצים מצורפים:

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:26

    ליבוביץ שלח לי כעת את המאמר.
    מצורף

    לעסוק - בעריכה תורנית

    זכיתי להיות עורך תורני בכיר. בורא העולם חנן אותי במתנת חינם, כישרון ייחודי
    לסכם ולהנגיש בצורה בהירה סוגיות מורכבות וסבוכות. ואני חש שליחות להשתמש בו
    לתועלת עם ישראל.
    לא רבים מכירים אותי אישית, אך שמי מתנוסס לתפארה בהרבה מיצירות הפאר התורניים
    שנערכו בשנים האחרונות.
    המעסיקים שלי, גם הם מעריכים את עבודתי, ומשתדלים לתגמל אותי כראוי. השכר שאני
    מקבל בתעריף נאה ומכובד, נקבע לפי הספק בפועל ולא לפי שעות עבודה, כך שככל
    שאני עובד מהר יותר, כך אני מרוויח יותר.
    לפי מה שאני מבין, הייתי אמור להימנות על המשפחות המבוססות בישראל. ודאי לא על
    הקטגוריה של מגלגלי החובות. בייחוד שגם רעייתי משתכרת סכום נחמד כשכירה במשרד
    אדריכלות. מה צריך יותר מזה בכדי לפרנס משפחה. אך המציאות טפחה על פני. אני
    בעל חוב של מאות אלפי שקלים.
    החובות החלו כבר לפני כעשר שנים עת שיפצנו את ביתנו. יתכן וקצת גלשנו. היינו
    צעירים וכנראה שהתבלבלנו. השיפוץ שהיה אמור להיות נקודתי, התרחב בשיטת ה'אם
    כבר'... אבל חובות אלו עוד היו בגדר דבר הנסבל.
    לפני כשנתיים זכינו לחתן שניים מילדינו בתוך חודשים ספורים, הוצאות אלו,
    שהתווספו לחובות מהעבר, הורידו אותנו לקרשים. נכנסנו לסחרחורת כלכלית שהביאה
    אותי לאיבוד שליטה. לא ידעתי מהיכן תבוא הישועה.
    אמנם לחתן ילדים ולהיות בחובות זה נראה כמו שילוב הכרחי, סט מחוייב המציאות.
    אבל עדיין... הייתי מצפה שאצלנו זה יהיה שונה. אמנם היו הוצאות גדולות, אבל
    היו גם הכנסות עצומות. היו לנו ניסים מופלאים, קיבלנו סכומים נכבדים. נוסף
    לקרנות השתלמות ששחררנו, ועוד קופות חיסכון ששברנו, כך שמשהו פנימי הטריד את
    מנוחתי, משהו כאן לא הגיוני, אך לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה.
    מי שהציל אותי, וחילץ אותי מתהום החובות, מבור ללא תחתית, היה אחד החברים שלי.
    הוא הצמיד לי אקדח לרקה...
    אני חייב לספר משהו על אותו חבר - נקרא לו מייקל. - מהיכן נוצר בינינו הקשר?
    כשעלינו ל'קיבוץ' בישיבה גדולה, רק אז 'נחת' אצלנו בישיבה. אמרתי 'נחת' כי כך
    היתה התחושה בין החברים. הוא אמריקאי. בקושי יודע עברית. על פי השמועה, אביו
    העשיר תרם סכום הגון בשביל שהבן שלו יזכה לטעום אווירה של ישיבה ידועה בישראל.
    מטבע הדברים, בשלב כזה קשה מאוד להשתלב בחברה. השיעור כבר מגובש, החדרים כבר
    סגורים, חברותות מסודרות, והוא נטע זר, מנטליות שונה, שפה זרה, נדחק לפינה.
    כמובן, כולם ברכו אותו בברכת ברוכים הבאים, אפילו התעייננו איך קוראים לו
    ומאיזו מדינה הוא בא. כשעבורו למולו במסדרונות הפנימיה צעקו לו 'היי' או איחלו
    לו 'ביי'. אבל לא הרבה מעבר לכך.
    דווקא אני הייתי פינה חמה עבורו. ראשית, ריחמתי עליו. אף שפיזר חיוכים לכל
    עבר, הרגשתי שקשה לו, נהניתי לעזור ולשמח אותו. גם בגלל מגבלת השפה. אף שאני
    לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל יכול לנהל שיחה בסיסית. אך מעבר לכל, יש משהו
    באישיות הכריזמטית שלו שמאוד סימפתטי והתחברתי.
    קבעתי עמו חברותא ל'סדר-שלישי'. למדנו בהתמדה גדולה, בהספק של דף ליום. לאחר
    סיום הלימוד, היינו ממשיכים לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפרתי לו על
    החיים בישראל, הסברתי לו על המנטליות, ההבדלים והניואנסים הדקים, הכרתי לו את
    העזות והעסיסיות הישראלית. התווכחנו לא אחת בנושאי דת ומדינה, אמונה והשקפה,
    בטחון והשתדלות. ניתן לומר שקצת שפשפתי אותו. הוא לא נהיה 'ישראלי', אבל גם לא
    אזרח זר...
    לאחר כשנה, התחתן. הוזמנתי עם כמה חברים לחתונתו באמריקה. מובן שהטיסות וכל
    האש"ל היו על חשבון הברון. רקדנו ושמחנו, היתה זו חוויה נפלאה בעבורנו, משהו
    בלתי נשכח. אך מהר מאוד החיים שבו למסלולם התקין. הקשר בינינו נותק לחלוטין.
    לא עבר זמן רב ואף אני זכיתי להקים בית, בהמשך נולדו ילדים, תעסוקה מלאה בלי
    עין רעה. למי יש זמן לנוסטלגיה וזכרונות נשכחים.
    לפני כשנתיים, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אני מקבל טלפון מחו"ל. ומי על הקו?
    מייקל, ידידי הנשכח. הוא שואל לשלומי, ובקול אנרגטי ונרגש הוא מספר שהשתתף
    באותו ערב בסיום הש"ס העולמי שהיה בניו-ג'רזי בהשתתפות כמאה אלף איש, הוא לא
    האמין למה שראה שם. מעמד זה הצית בו תשוקה עזה להצטרף גם הוא ללומדי הדף
    היומי, ולהימנות עם מסיימי הש"ס בעוד כשבע וחצי שנים.
    יש בו משהו מאוד תכליתי ומעשי, החליט שלא ללכת לישון עד שמוריד את התוכניות
    לפסים מעשיים. הוא לא בשביל להשתתף בשיעורים קבוצתיים. הכי מתאים לו חברותא
    אישית. אך עם מי ילמד. מהיכן ימצא חבר שיכול ללמוד עמו ברמה שהוא מסוגל אליה.
    לפתע נזכר בי. בחבר שהיה לו בישיבה הגדולה.
    בשל הפרשי השעות בין ישראל וארה"ב, המתין עד הבוקר של ישראל, בלי יותר מדי
    הקדמות, הוא ניגש ישר לנקודה, הוא מציע לי ללמוד עמו חברותא. הופתעתי לגמרי.
    הזכרונות שהחלו לצוף כמעט ערפלו אותי, והוא ממש מתחנן. זה חשוב לי מאוד. אני
    כמובן אשלם ביד נדיבה. אבל אני חייב שתקדיש לי את הזמן. נקבע חברותא דרך
    הטלפון.
    על אתר עניתי לו בחיוב. באמת שמחתי גם אני. כמו כל יהודי, החלום של ללמוד דף
    יומי ולסיים את הש"ס עמד היכן שהוא ברקע. אמרתי לו: "אשמח ללמוד עמך. אך אני
    לא רוצה שום משכורת. מציב את זה כתנאי. יהיה לי העונג ללמוד עמך, להיזכר בימים
    הטובים, ובעז"ה להצליח לסיים את הש"ס".
    וכך היה. כבר קרוב לשנתיים שאנו לומדים מדי יום, לא חיסרנו אף דף. וזו משימה
    שאינה פשוטה כלל, בייחוד בשל הפרשי השעות. אבל הוא עקבי ורציני, וגם אני לא
    מוותר.
    כפי שדרשתי, הלימוד בינינו ללא תמורה כספית, לפחות רשמית. אך הוא כסוחר ממולח,
    יודע לשמן את הגלגלים שחשובים לו. ואכן, הוא אחד הניסים שהזכרתי, בעת חתונות
    ילדי העביר לי סכומים משמעותיים ביותר.
    עם הזמן נוצר בינינו קשר של ידידות ואמון רב. אני מכיר את משפחתו, את הקשיים
    והלבטים עמם הוא מתמודד, משמש כאיש קשר שלו בארץ, והדבר מביא לו תועלת פעמים
    רבות. גם הוא מכיר אותי ובני ביתי, את עיסוקי, הוא גם יודע על החובות עמם אני
    מתמודד. מדי פעם הוא שולח סכום נאה שנבלע מיידית במינוס הענק.
    היה זה בחג הפסח האחרון, עת הגיע עם משפחתו לביקור בארץ. איך לא, אחת מהתחנות
    המרכזיות, ביקור של כל הפמליה אצלנו בבית. הרעיות שוחחו בנחת, הילדים השתובבו
    בשיא המרץ, ואנחנו... ניצלנו את הזמן. ישבנו בבית המדרש ולמדנו את הדף היומי.
    עם סיום הלימוד, מייקל פונה אלי בשאלה ישירה, מה שלא עשה עד היום: "תגיד לי,
    כמה אתה מרוויח לשעה"?
    לא היה קשה לענות על השאלה. כבר חישבתי את זה בעבר. 200 ₪ לשעה.
    הוא מגלגל את עיניו למעלה. נראה כעורך חישובים שונים, מסתכל עלי ולא מאמין.
    "אתה בא להגיד לי שאתה מרוויח 30,000 ₪ בחודש, והנך בחובות? אני רואה את הבית
    שלך, את הריהוט והביגוד, זה נראה כמו המינימום הכי בסיסי. על מה הולך הכסף?
    משהו פה לא הגיוני. עם כאלו הכנסות, אין שום סיבה שתהיה בחובות".
    צחקתי צחוק מריר. "הלוואי. מהפה שלך לקדוש ברוך הוא. מי אמר לך שאני מרוויח
    סכום ענק שכזה לחודש? אני לא יודע אם בחצי שנה אני מגיע לסכום שכזה".
    הוא מוציא מחשבון ומתחיל להקיש. "200 ₪ כפול 8 שעות עבודה ליום. כבר 1,600 ₪
    ליום בודד. כפול 21 יום בחודש, שזה משקף חמשה ימי עבודה חודשיים לא כולל שישי
    ומוצ"ש, קיבלנו 33,600 ₪. לקחתי בחשבון כל מיני אונסים ותקלות. לכן חישבתי את
    המשכורת לפי 30,000 ₪ בחודש. האם טעיתי? וזה עוד בלי ההכנסה מאשתך, בלי קצבת
    הילדים, בלי כל מיני כספים שפה ושם נופלים".
    מעולם לא היה מי שהעז כך להעמיד אותי בפינה. גם אני התבלבלתי. אמרתי לו: "אתה
    יודע מה? כנראה שאני טועה. בא תעזור לי, נעשה סדר. נתחיל מהתחלה".
    כאיש עסקים, החל לתחקר אותי לעומק. תחילה שאל: "תסביר לי, כמה שעות אתה עובד
    ביום? תמיד אני שומע ממך שאתה עובד 'כל היום'. אני מבין ש'כל היום' זה אומר
    מינימום 8 שעות עבודה. ספר לי מה הסדר יום שלך. נראה כמה שעות אתה עובד בפועל".
    זה היה ממש לא נעים. הסתבר, שאין לי יותר מארבע שעות עבודה ליום. בימים יפים,
    יכול להגיע עד שש שעות עבודה. מקסימום.
    אני הולך לישון מאוחר, כך שאני לא נמנה עם מתפללי ה'ותיקין'... חוזר מהתפילה,
    פת שחרית, עובר רק על הכותרות הראשיות של העיתון היומי, ועוד כמה סידורים
    שונים, בנקים, קופ"ח, ביקורי חולים וניחומי אבלים, או סתם עיכובים שונים, כל
    אלו גורמים לי להתחיל את העבודה באזור השעה 11:00 בבוקר. אבל באחת בצהריים אני
    חייב לסיים. צריך להחזיר את הילדים מהחיידר. להכין את ארוחת הצהריים.
    בשעות אחר הצהריים אני רוצה ללמוד לעצמי. אף שאני עסוק 'כל היום' בעריכה
    תורנית, וזה לימוד תורה. עדיין, אם יש לי חידושיים פרטיים אני לא יכול לשלב
    אותם במסגרת עבודתי שם. חשוב לי הלימוד של עצמי עם עצמי בקצב של עצמי.
    בשבע בערב אני שוב בבית להשכיב את הילדים. ארוחת ערב. מנחה/מעריב, כמה טלפונים
    לברר בענייני שידוכים של ילדי שכעת על הפרק, חברותא דף היומי, ולאחריה אני
    חוזר לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם זה מקסימום שעתיים.
    "עכשיו תגיד לי, כמה ימי עבודה כאלו יש לך בחודש"?
    "מה זאת אומרת כמה ימים יש בחודש? אמרתי לך אני עובד 'כל היום' 'כל החודש'.
    אין חופשים".
    מייקל לא נבהל, והוא ממטיר שאלות: "במוצ"ש אתה עובד? - לא. ביום שישי אתה
    עובד? - לא. בלילה שאתה יוצא לשמחה משפחתית אתה עובד? - לא. בקיצור, קח את
    היומן של החודש האחרון ותבדוק כמה נפילות היו לך".
    לקחתי את היומן, התחלתי לדפדף ולנסות להיזכר באירועים שהיו מתועדים שם. בסיום
    החישובים השונים, דיווחתי למייקל שלפי דעתי אני עובד כארבע ימים בשבוע. בכל
    שבוע בממוצע יש איזה יום שהולך לאיבוד. חתונה או בר-מצוה, ברית מילה או לוויה,
    רופא או פגישה. גם כשחוזרים עדיין עייפים לא בשביל להתחיל לעבוד.
    כעת מייקל מבקש ממני לחשב כמה אני מרוויח לשעה. כמה שעות לוקח לסיים כל יחידה
    עליה אני מקבל את השכר. כפי שציינתי, השכר שלי נקבע לא על בסיס שעתי, אלא על
    בסיס הספק מוגדר.
    כאן חטפתי עוד מכה. תמיד ידעתי שאני מרוויח 200 ₪ לשעה. היה לי כיף לחשוב כך.
    מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
    מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
    שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
    השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
    עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה.
    מייקל עושה שוב את החשבון, ואומר: "כעת אני מתחיל להבין למה אתה בחובות.
    המקסימום שאתה מגיע זה 8,000 ₪ בחודש. נחמד. אבל לא משהו שמספיק בשביל לעשות
    שיפוצים ולחתן ילדים.
    "אבל רק רגע. מה קורה בחודש ניסן? האם אתה עובד כרגיל"?
    ברור שלא. בחול המועד אסור לעבוד. בימים שלפני, הבעל קרבן פסח... בימים שאחרי,
    קצת נופש עם הילדים בבין הזמנים.
    "ומה קורה בחודש תשרי"? שואל מייקל, "האם אתה עובד כרגיל"?
    ברור שלא. ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. ארבעת המינים.
    מי יכול בכלל לחשוב על עבודה? אחר כך כמה ימים רק בשביל לפרק את הסוכה וקצת
    להתאושש.
    "ומה קורה בחודש אב"?
    חצי חצי. חצי לכם וחצי להשם.
    מייקל מוציא שוב את המחשבון המפחיד שלו, מקיש את הנתונים. תשע וחצי חודשים
    כפול 8,000 ₪ לחלק ל-12 חודשי השנה – ו... החישוב מראה שסך ההכנסה החודשית
    הממוצעת שלי עומד על 6,300 ₪!!!
    חטפתי את שוק חיי. אני, העורך התורני הבכיר, שעובד 'כל היום' בעריכה תורנית,
    עד השעות הקטנות של הלילה, שממותג בין כל בני המשפחה המורחבת כאחד הגבירים,
    מהמסודרים שבחבורה, והנה מתברר שהכל בקושי בלון נפוח, אני משתכר סכום שגם מי
    שעובד על בסיס שכר מינימום מגיע ליותר ממנו.
    מייקל לא נבהל. הוא חייך לעומתי, החזיק את ידי, וכך אמר: "עוד לפני שדיברנו,
    היה ברור לי שזה פחות או יותר המצב. עצמאיים רבים חשים שהם עובדים 'כל היום',
    משוכנעים שהם משתכרים סכום גובה לשעת עבודה, ובפועל סך ההכנסות הכולל... הרבה
    פחות משחשבו.
    הסיבה העיקרית, שאין להם בוס על הראש. אין מי שדוחף ועוקב אחריהם. אין להם סדר
    יום, הם נמרחים. אני מציע, שאני אהיה הבוס שלך".
    הוא הצליח להכעיס אותי. לא יכולתי להתאפק. כמעט צעקתי: "אתה תהיה הבוס שלי!!!
    אולי תרצה שאהגר לאמריקה ואעבוד במשרדך. ממש לא. אני לא הולך לעזוב את העריכה
    התורנית. אני מלא סיפוק בעבודתי, לא חושב על הסבת מקצוע בשביל הגדלת הכנסה".
    מייקל נשען לאחוריו, מחא כף, והחל לצחוק צחוק מתגלגל ששחרר את המתח והלחץ אותו
    הפגנתי. "נראה לך שאסכים לקבל עובד לעסקים שלי אדם עם סדר יום הזוי כמו שלך?
    אין אצלי דברים כאלו. כל העובדים אצלי מתחילים את העבודה בשעת בוקר מוקדמת ולא
    יוצאים עד שלא סיימו 9 שעות עבודה ברצף. לא יודע ולא מעניין אותי מי מוציא את
    הילדים שלהם מבית הספר, מי מלביש אותם, ומי משכיב אותם. הם מסתדרים מצויין.
    התכוונתי למשהו אחר לגמרי. נבנה יחד תוכנית הספקים. מספר שעות ליום, ומספר ימי
    עבודה בחודש. ואתה תהיה חייב לעמוד באותם הספקים. אצמיד לך אקדח על הרקה.
    האקדח שאצמיד, הינו בעל חומר נפץ כלכלי. אתה תדווח לי בכל יום על ההספק היומי.
    ככל שעמדת במספר השעות החודשיות, אוסיף לך על כל שעה סכום משמעותי".
    הרגשתי שהוא נגע בנקודה האמיתית. היה משהו בעיסוק שלי, שאף פעם לא התייחסתי
    לעריכה התורנית כעבודה של ממש. זה היה כמין תחביב בעל ערך מוסף שמסייע לפרנסה.
    אבל הכל ב'איזי'. בלי לחץ. על בסיס זמן פנוי.
    כעת, אמרתי לעצמי, אני חייב לצאת מהחובות. אין מה שמסיח לי את הדעת, מטריף את
    שלוותי, מקצר את פתיל הסבלנות שלי, מוריד לי את הבטחון העצמי והכבוד הבסיסי,
    מוציא אותי מהלימוד ומהריכוז בתפילה, יותר מהחובות האלו. ראיתי את הגדלת
    ההכנסה כשליחות רוחנית. בשבילי. בשביל בני ביתי. בשביל העתיד הגשמי והרוחני של
    משפחתי.
    לא יודע כמה דקות ישבתי כך, מהורהר בתוך עצמי וכמעט לא שם לב למייקל שהביט
    ברחמים על הסערה המתחוללת בתוך נפשי. עיני רצדו, הביטו ולא ראו, גופי היה כאן,
    אך רוחי ונפשי בסערת רגשות שטרם חוויתי כמותה.
    הטלפון שצלצל העיר אותי, והוריד אותי לעולם המעשה. היתה זו רעייתי שניסתה
    להבין אם החלטנו לסיים את כל הש"ס עוד באותו יום...
    מייקל ביקש את רשותה להתעכב עוד רבע שעה. היתה זו הרבע שעה הכי מנוצלת בחיים.
    במהלכה הגדרנו וגיבשנו מתווה פעולה. בזכותה הפכתי לאדם אחר.
    בראש ובראשונה, הגדרתי לעצמי שמבחינתי אני 'עובד'. ב"ה עובד בעבודה תורנית.
    אבל אני רואה את העריכה התורנית כעבודה לכל דבר וענין. נראה לי, שהגדרה זו היא
    הבסיס ליתר השינויים שלא היו מתפתחים בלעדיה.
    בנוסף, הגדרתי את שעות העבודה. קבעתי שאלו יחלו בתשע בבוקר, ויסתיימו בשעה חמש
    אחה"צ. שמונה שעות ברצף. ברגע שסיימתי את העבודה, אני משוחרר לעצמי. העבודה לא
    רודפת אותי כל היום מתוך ניסיון עקר לנצל כל זמן פנוי. יש שעות של עבודה, ויש
    את יתר שעות היממה בהם אני לומד את ההספקים הנוספים שלי, ובהם אני מסדיר את כל
    העניינים המשפחתיים הדורשים טיפול. והנה זה פלא. הכל מסתדר בשעות שמעבר לשעות
    העבודה.
    אני הולך לישון מוקדם יותר, כי ב-9:00 בבוקר אני חייב להתייצב בעבודה. כבר חצי
    שנה שלא איחרתי אף יום לעבודה.
    כשאני בעבודה - אני בעבודה. אם עד היום היתה מציאות שאף במהלך השעות שהוקצו
    לעריכה יכולתי לפטפט מספר דקות שלעיתים היו מתארכות גם למחצית השעה עם ידיד או
    חבר בענייני השעה. כיום אין דברים כאלו. אני בעבודה. ממוקד מטרה.
    גם רעייתי לא מתקשרת בשעות אלו, היא יודעת שאני בעבודה. את ארוחת הצהריים
    אנחנו מכינים בשעות הבוקר היותר מוקדמות, והילדים שכבר גדלו מסתדרים לבד. זהו
    סוויץ' שעשיתי בראש. כשהגדרתי לעצמי שאני בעבודה.
    מנוחת הצהריים שהיתה עד לא מכבר - חובה, הפכה מיותרת. לעיתים מוריד את הראש
    כמה דקות ונהיה אדם חדש.
    ומהי התוצאה? ראשית, אני עובד כשמונה שעות ואף יותר בכל יום. הריכוז שלי משהו
    אחר לגמרי. בעריכה תורנית, שמונה שעות ברצף שווים כמו 20 שעות שאינם ברצף.
    לוקח זמן להיכנס לסוגיה, להתחבר לחומר הנלמד. לגבש את סדר הגשת הדברים. אבל
    ברגע שאתה שם, הכל מהיר ביותר. אני מוצא את עצמי עומד בהספקים עצומים. מה
    שמפליא, איכות העבודה גם היא משבחת. זר לא יחוש בהבדל, אבל הבהירות וההגשה כעת
    ברמה הרבה יותר גבוהה.
    מוכרח לציין שאני אף נהנה הרבה יותר. עד היום העבודה רדפה אותי. כל הזמן היה
    לי כמו עימות עם עצמי ועם בני ביתי על סדר היום שלי. תמיד היו דברים דחופים
    ולבטים מה קודם למה. היו לי טענות ומענות על אי הבנה, ניצול, תסכול.
    כיום אני יודע, הכל בגלל שלי עצמי לא היו ברור סדר היום שלי, הוא הפך גמיש כמו
    פלסטלינה. נמתח לכל כיוון אפשרי. שגרת החיים עיצבה לי אותו. כעת אין שאלות
    בכלל. הכל נדחה. בדיוק כמו אם הייתי פקיד במשרד. וכי יכולתי לאחר כי הייתי
    צריך להפקיד צ'קים בבנק? האם יכולתי לחסר כי אחיין שלי עורך שמחת פדיון הבן?
    מוצאים פתרונות להכל.
    אני מסיים בחמש אחה"צ ולבי כבד עלי. אני כל כך שקוע ונהנה, שהייתי רוצה
    להמשיך. אבל אני יודע ש'תפסת מרובה לא תפסת'. אם אני רוצה להתמיד כך, להמשיך
    לאורך זמן בשגרת יום תובענית שכזו, אני חייב לתת מקום וזמן ליתר הצרכים. הם
    חלק מהחיים.
    ומייקל, חבר אמיתי, באמת דואג לי ורוצה בטובתי, עוקב אחריי יום יום, כמה שעות
    עבדתי, כמה הספקתי, הוא מופתע לגמרי ממני, לא חשב שאצליח כל כך מהר להשתנות
    מהקצה לקצה. אבל הוא לא שכח את האקדח שהצמיד לי לרקה. שמח להעניק לי את
    התוספת, שבהחלט מאוד ממריצה ומאתגרת.
    אבל האמת, במבט לאחור, גם בלי הבונוס הזה הייתי עושה את השינוי הזה. מכל כיוון
    אפשרי זה עשה לי רק טוב.
    לא מדבר על החובות שהפכו להיות נסבלים ולא מטרידים כלל. ההכנסות שהכפילו ושלשו
    את עצמם מותירים לי סכום משמעותי ביותר לפירעון אמיתי של החובות.
    מעניין, שהחובות, גדולים ככל שהיו, לא הניעו אותי לשום פעולה. להיפך. נכנסתי
    לייאוש וחרדה. דווקא חשבון הנפש שערכתי הניע אותי יותר מכל. החובות היו טריגר
    שגרמו לי לחשוב יותר על עצמי. אבל לא היה בכוחם לבדם לעשות שינוי.
    אבל מעבר לעניין החובות, נעשיתי שליו ורגוע. אני יודע מתי אני הולך לישון
    ויודע מתי אני קם. כל כך הרבה מתחים שליוו את חיי עד עתה התאדו בלי זכר. אני
    שקוע בלימוד ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מספיק זמן ללמוד לעצמי, ללמוד עם הילדים
    ולהשכיב אותם לישון עם סיפור מרתק, לברר בשידוכים, לשוחח עם רעייתי, ולהספיק
    את כל יתר המטלות מתוך שמחה ורוגע בלי נקיפות מצפון ותסכולים אין סופיים.
    חשבתי לעצמי, אולי זהו פירוש נוסף בברכה אותה כל יהודי מברך בכל בוקר, "אשר
    קידשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". עסק לכל דבר וענין.
    [image: 9b74e603fdda655b4130613c9a13c5725119775a]
    ​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

    קבצים מצורפים:

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:29

    תודה רבה
    הוא כותב יפה.

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:29

    תודה רבה
    הוא כותב יפה.

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:31

    יישר כח על השיתוף.
    מאמר חשוב מאד. כותב טוב כמו בכל שאר פרקי הספר.

    --

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:31

    יישר כח על השיתוף.
    מאמר חשוב מאד. כותב טוב כמו בכל שאר פרקי הספר.

    --

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:52

    יישר כח, פותח את הראש!

    מאת: [email protected]

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:52

    יישר כח, פותח את הראש!

    מאת: [email protected]

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:56

    אכן יפה מאד.
    כמובן שהסיפור הינו משל...
    בברכה מרובה.
    יוסף מיכאל יוסקוביץ
    0548496207
    מעוניינים במבוא לספר? ביוגרפיה לחיבור כלשהו?* תולדות לסבא שלכם?** - ב"ה
    בעל ניסיון בכתיבת מאות מבואות תולדות והקדמות לספרים שונים, עורך ספרי
    היסטוריה וספרים נוספים.*
    אוצרות התורה כעת במבצע - קנה את התוכנה כעת, קבל את חבילת 'מתוק מדבש' חינם,
    פרטים אצלי.

    מאת: [email protected]

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:52

    יישר כח, פותח את הראש!

    מאת: [email protected]

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:58

    עוד לא קראתי הכל. אבל אבי שליט"א אומר דבר מאוד חכם בענין החובות:
    למה כל אדם צריך לדאוג לקניית 8 דירות, דירה או חצי דירה לכל ילד.
    ואח"כ גם הילד כשיגדל יצטרך לדאוג ל-8 דירות לילדיו, וכן הלאה...
    וכי לא עדיף שכל אחד ידאג לדירה אחת, בשביל עצמו, ודי?!

    מאת: [email protected]

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:58

    עוד לא קראתי הכל. אבל אבי שליט"א אומר דבר מאוד חכם בענין החובות:
    למה כל אדם צריך לדאוג לקניית 8 דירות, דירה או חצי דירה לכל ילד.
    ואח"כ גם הילד כשיגדל יצטרך לדאוג ל-8 דירות לילדיו, וכן הלאה...
    וכי לא עדיף שכל אחד ידאג לדירה אחת, בשביל עצמו, ודי?!

    מאת: [email protected]

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 19:00

    גאוני,
    מעניין אם כבר חשבו על זה

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 19:00

    גאוני,
    מעניין אם כבר חשבו על זה

    תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 22:06

    תבורך מפי עליון
    הסתכלות ותובנות מאוד מועילות
    יישר כוחכם

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 22:06

    תבורך מפי עליון
    הסתכלות ותובנות מאוד מועילות
    יישר כוחכם

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 01:22

    דברים יפים מאוד.
    ייש"כ לרב 'אשמח' על המאמר המחכים.

  • תאריך ההודעה המקורית: 06/06/2024 18:26

    ליבוביץ שלח לי כעת את המאמר.
    מצורף

    לעסוק - בעריכה תורנית

    זכיתי להיות עורך תורני בכיר. בורא העולם חנן אותי במתנת חינם, כישרון ייחודי
    לסכם ולהנגיש בצורה בהירה סוגיות מורכבות וסבוכות. ואני חש שליחות להשתמש בו
    לתועלת עם ישראל.
    לא רבים מכירים אותי אישית, אך שמי מתנוסס לתפארה בהרבה מיצירות הפאר התורניים
    שנערכו בשנים האחרונות.
    המעסיקים שלי, גם הם מעריכים את עבודתי, ומשתדלים לתגמל אותי כראוי. השכר שאני
    מקבל בתעריף נאה ומכובד, נקבע לפי הספק בפועל ולא לפי שעות עבודה, כך שככל
    שאני עובד מהר יותר, כך אני מרוויח יותר.
    לפי מה שאני מבין, הייתי אמור להימנות על המשפחות המבוססות בישראל. ודאי לא על
    הקטגוריה של מגלגלי החובות. בייחוד שגם רעייתי משתכרת סכום נחמד כשכירה במשרד
    אדריכלות. מה צריך יותר מזה בכדי לפרנס משפחה. אך המציאות טפחה על פני. אני
    בעל חוב של מאות אלפי שקלים.
    החובות החלו כבר לפני כעשר שנים עת שיפצנו את ביתנו. יתכן וקצת גלשנו. היינו
    צעירים וכנראה שהתבלבלנו. השיפוץ שהיה אמור להיות נקודתי, התרחב בשיטת ה'אם
    כבר'... אבל חובות אלו עוד היו בגדר דבר הנסבל.
    לפני כשנתיים זכינו לחתן שניים מילדינו בתוך חודשים ספורים, הוצאות אלו,
    שהתווספו לחובות מהעבר, הורידו אותנו לקרשים. נכנסנו לסחרחורת כלכלית שהביאה
    אותי לאיבוד שליטה. לא ידעתי מהיכן תבוא הישועה.
    אמנם לחתן ילדים ולהיות בחובות זה נראה כמו שילוב הכרחי, סט מחוייב המציאות.
    אבל עדיין... הייתי מצפה שאצלנו זה יהיה שונה. אמנם היו הוצאות גדולות, אבל
    היו גם הכנסות עצומות. היו לנו ניסים מופלאים, קיבלנו סכומים נכבדים. נוסף
    לקרנות השתלמות ששחררנו, ועוד קופות חיסכון ששברנו, כך שמשהו פנימי הטריד את
    מנוחתי, משהו כאן לא הגיוני, אך לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה.
    מי שהציל אותי, וחילץ אותי מתהום החובות, מבור ללא תחתית, היה אחד החברים שלי.
    הוא הצמיד לי אקדח לרקה...
    אני חייב לספר משהו על אותו חבר - נקרא לו מייקל. - מהיכן נוצר בינינו הקשר?
    כשעלינו ל'קיבוץ' בישיבה גדולה, רק אז 'נחת' אצלנו בישיבה. אמרתי 'נחת' כי כך
    היתה התחושה בין החברים. הוא אמריקאי. בקושי יודע עברית. על פי השמועה, אביו
    העשיר תרם סכום הגון בשביל שהבן שלו יזכה לטעום אווירה של ישיבה ידועה בישראל.
    מטבע הדברים, בשלב כזה קשה מאוד להשתלב בחברה. השיעור כבר מגובש, החדרים כבר
    סגורים, חברותות מסודרות, והוא נטע זר, מנטליות שונה, שפה זרה, נדחק לפינה.
    כמובן, כולם ברכו אותו בברכת ברוכים הבאים, אפילו התעייננו איך קוראים לו
    ומאיזו מדינה הוא בא. כשעבורו למולו במסדרונות הפנימיה צעקו לו 'היי' או איחלו
    לו 'ביי'. אבל לא הרבה מעבר לכך.
    דווקא אני הייתי פינה חמה עבורו. ראשית, ריחמתי עליו. אף שפיזר חיוכים לכל
    עבר, הרגשתי שקשה לו, נהניתי לעזור ולשמח אותו. גם בגלל מגבלת השפה. אף שאני
    לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל יכול לנהל שיחה בסיסית. אך מעבר לכל, יש משהו
    באישיות הכריזמטית שלו שמאוד סימפתטי והתחברתי.
    קבעתי עמו חברותא ל'סדר-שלישי'. למדנו בהתמדה גדולה, בהספק של דף ליום. לאחר
    סיום הלימוד, היינו ממשיכים לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה. סיפרתי לו על
    החיים בישראל, הסברתי לו על המנטליות, ההבדלים והניואנסים הדקים, הכרתי לו את
    העזות והעסיסיות הישראלית. התווכחנו לא אחת בנושאי דת ומדינה, אמונה והשקפה,
    בטחון והשתדלות. ניתן לומר שקצת שפשפתי אותו. הוא לא נהיה 'ישראלי', אבל גם לא
    אזרח זר...
    לאחר כשנה, התחתן. הוזמנתי עם כמה חברים לחתונתו באמריקה. מובן שהטיסות וכל
    האש"ל היו על חשבון הברון. רקדנו ושמחנו, היתה זו חוויה נפלאה בעבורנו, משהו
    בלתי נשכח. אך מהר מאוד החיים שבו למסלולם התקין. הקשר בינינו נותק לחלוטין.
    לא עבר זמן רב ואף אני זכיתי להקים בית, בהמשך נולדו ילדים, תעסוקה מלאה בלי
    עין רעה. למי יש זמן לנוסטלגיה וזכרונות נשכחים.
    לפני כשנתיים, בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אני מקבל טלפון מחו"ל. ומי על הקו?
    מייקל, ידידי הנשכח. הוא שואל לשלומי, ובקול אנרגטי ונרגש הוא מספר שהשתתף
    באותו ערב בסיום הש"ס העולמי שהיה בניו-ג'רזי בהשתתפות כמאה אלף איש, הוא לא
    האמין למה שראה שם. מעמד זה הצית בו תשוקה עזה להצטרף גם הוא ללומדי הדף
    היומי, ולהימנות עם מסיימי הש"ס בעוד כשבע וחצי שנים.
    יש בו משהו מאוד תכליתי ומעשי, החליט שלא ללכת לישון עד שמוריד את התוכניות
    לפסים מעשיים. הוא לא בשביל להשתתף בשיעורים קבוצתיים. הכי מתאים לו חברותא
    אישית. אך עם מי ילמד. מהיכן ימצא חבר שיכול ללמוד עמו ברמה שהוא מסוגל אליה.
    לפתע נזכר בי. בחבר שהיה לו בישיבה הגדולה.
    בשל הפרשי השעות בין ישראל וארה"ב, המתין עד הבוקר של ישראל, בלי יותר מדי
    הקדמות, הוא ניגש ישר לנקודה, הוא מציע לי ללמוד עמו חברותא. הופתעתי לגמרי.
    הזכרונות שהחלו לצוף כמעט ערפלו אותי, והוא ממש מתחנן. זה חשוב לי מאוד. אני
    כמובן אשלם ביד נדיבה. אבל אני חייב שתקדיש לי את הזמן. נקבע חברותא דרך
    הטלפון.
    על אתר עניתי לו בחיוב. באמת שמחתי גם אני. כמו כל יהודי, החלום של ללמוד דף
    יומי ולסיים את הש"ס עמד היכן שהוא ברקע. אמרתי לו: "אשמח ללמוד עמך. אך אני
    לא רוצה שום משכורת. מציב את זה כתנאי. יהיה לי העונג ללמוד עמך, להיזכר בימים
    הטובים, ובעז"ה להצליח לסיים את הש"ס".
    וכך היה. כבר קרוב לשנתיים שאנו לומדים מדי יום, לא חיסרנו אף דף. וזו משימה
    שאינה פשוטה כלל, בייחוד בשל הפרשי השעות. אבל הוא עקבי ורציני, וגם אני לא
    מוותר.
    כפי שדרשתי, הלימוד בינינו ללא תמורה כספית, לפחות רשמית. אך הוא כסוחר ממולח,
    יודע לשמן את הגלגלים שחשובים לו. ואכן, הוא אחד הניסים שהזכרתי, בעת חתונות
    ילדי העביר לי סכומים משמעותיים ביותר.
    עם הזמן נוצר בינינו קשר של ידידות ואמון רב. אני מכיר את משפחתו, את הקשיים
    והלבטים עמם הוא מתמודד, משמש כאיש קשר שלו בארץ, והדבר מביא לו תועלת פעמים
    רבות. גם הוא מכיר אותי ובני ביתי, את עיסוקי, הוא גם יודע על החובות עמם אני
    מתמודד. מדי פעם הוא שולח סכום נאה שנבלע מיידית במינוס הענק.
    היה זה בחג הפסח האחרון, עת הגיע עם משפחתו לביקור בארץ. איך לא, אחת מהתחנות
    המרכזיות, ביקור של כל הפמליה אצלנו בבית. הרעיות שוחחו בנחת, הילדים השתובבו
    בשיא המרץ, ואנחנו... ניצלנו את הזמן. ישבנו בבית המדרש ולמדנו את הדף היומי.
    עם סיום הלימוד, מייקל פונה אלי בשאלה ישירה, מה שלא עשה עד היום: "תגיד לי,
    כמה אתה מרוויח לשעה"?
    לא היה קשה לענות על השאלה. כבר חישבתי את זה בעבר. 200 ₪ לשעה.
    הוא מגלגל את עיניו למעלה. נראה כעורך חישובים שונים, מסתכל עלי ולא מאמין.
    "אתה בא להגיד לי שאתה מרוויח 30,000 ₪ בחודש, והנך בחובות? אני רואה את הבית
    שלך, את הריהוט והביגוד, זה נראה כמו המינימום הכי בסיסי. על מה הולך הכסף?
    משהו פה לא הגיוני. עם כאלו הכנסות, אין שום סיבה שתהיה בחובות".
    צחקתי צחוק מריר. "הלוואי. מהפה שלך לקדוש ברוך הוא. מי אמר לך שאני מרוויח
    סכום ענק שכזה לחודש? אני לא יודע אם בחצי שנה אני מגיע לסכום שכזה".
    הוא מוציא מחשבון ומתחיל להקיש. "200 ₪ כפול 8 שעות עבודה ליום. כבר 1,600 ₪
    ליום בודד. כפול 21 יום בחודש, שזה משקף חמשה ימי עבודה חודשיים לא כולל שישי
    ומוצ"ש, קיבלנו 33,600 ₪. לקחתי בחשבון כל מיני אונסים ותקלות. לכן חישבתי את
    המשכורת לפי 30,000 ₪ בחודש. האם טעיתי? וזה עוד בלי ההכנסה מאשתך, בלי קצבת
    הילדים, בלי כל מיני כספים שפה ושם נופלים".
    מעולם לא היה מי שהעז כך להעמיד אותי בפינה. גם אני התבלבלתי. אמרתי לו: "אתה
    יודע מה? כנראה שאני טועה. בא תעזור לי, נעשה סדר. נתחיל מהתחלה".
    כאיש עסקים, החל לתחקר אותי לעומק. תחילה שאל: "תסביר לי, כמה שעות אתה עובד
    ביום? תמיד אני שומע ממך שאתה עובד 'כל היום'. אני מבין ש'כל היום' זה אומר
    מינימום 8 שעות עבודה. ספר לי מה הסדר יום שלך. נראה כמה שעות אתה עובד בפועל".
    זה היה ממש לא נעים. הסתבר, שאין לי יותר מארבע שעות עבודה ליום. בימים יפים,
    יכול להגיע עד שש שעות עבודה. מקסימום.
    אני הולך לישון מאוחר, כך שאני לא נמנה עם מתפללי ה'ותיקין'... חוזר מהתפילה,
    פת שחרית, עובר רק על הכותרות הראשיות של העיתון היומי, ועוד כמה סידורים
    שונים, בנקים, קופ"ח, ביקורי חולים וניחומי אבלים, או סתם עיכובים שונים, כל
    אלו גורמים לי להתחיל את העבודה באזור השעה 11:00 בבוקר. אבל באחת בצהריים אני
    חייב לסיים. צריך להחזיר את הילדים מהחיידר. להכין את ארוחת הצהריים.
    בשעות אחר הצהריים אני רוצה ללמוד לעצמי. אף שאני עסוק 'כל היום' בעריכה
    תורנית, וזה לימוד תורה. עדיין, אם יש לי חידושיים פרטיים אני לא יכול לשלב
    אותם במסגרת עבודתי שם. חשוב לי הלימוד של עצמי עם עצמי בקצב של עצמי.
    בשבע בערב אני שוב בבית להשכיב את הילדים. ארוחת ערב. מנחה/מעריב, כמה טלפונים
    לברר בענייני שידוכים של ילדי שכעת על הפרק, חברותא דף היומי, ולאחריה אני
    חוזר לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם זה מקסימום שעתיים.
    "עכשיו תגיד לי, כמה ימי עבודה כאלו יש לך בחודש"?
    "מה זאת אומרת כמה ימים יש בחודש? אמרתי לך אני עובד 'כל היום' 'כל החודש'.
    אין חופשים".
    מייקל לא נבהל, והוא ממטיר שאלות: "במוצ"ש אתה עובד? - לא. ביום שישי אתה
    עובד? - לא. בלילה שאתה יוצא לשמחה משפחתית אתה עובד? - לא. בקיצור, קח את
    היומן של החודש האחרון ותבדוק כמה נפילות היו לך".
    לקחתי את היומן, התחלתי לדפדף ולנסות להיזכר באירועים שהיו מתועדים שם. בסיום
    החישובים השונים, דיווחתי למייקל שלפי דעתי אני עובד כארבע ימים בשבוע. בכל
    שבוע בממוצע יש איזה יום שהולך לאיבוד. חתונה או בר-מצוה, ברית מילה או לוויה,
    רופא או פגישה. גם כשחוזרים עדיין עייפים לא בשביל להתחיל לעבוד.
    כעת מייקל מבקש ממני לחשב כמה אני מרוויח לשעה. כמה שעות לוקח לסיים כל יחידה
    עליה אני מקבל את השכר. כפי שציינתי, השכר שלי נקבע לא על בסיס שעתי, אלא על
    בסיס הספק מוגדר.
    כאן חטפתי עוד מכה. תמיד ידעתי שאני מרוויח 200 ₪ לשעה. היה לי כיף לחשוב כך.
    מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
    מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
    שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
    השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
    עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה.
    מייקל עושה שוב את החשבון, ואומר: "כעת אני מתחיל להבין למה אתה בחובות.
    המקסימום שאתה מגיע זה 8,000 ₪ בחודש. נחמד. אבל לא משהו שמספיק בשביל לעשות
    שיפוצים ולחתן ילדים.
    "אבל רק רגע. מה קורה בחודש ניסן? האם אתה עובד כרגיל"?
    ברור שלא. בחול המועד אסור לעבוד. בימים שלפני, הבעל קרבן פסח... בימים שאחרי,
    קצת נופש עם הילדים בבין הזמנים.
    "ומה קורה בחודש תשרי"? שואל מייקל, "האם אתה עובד כרגיל"?
    ברור שלא. ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. ארבעת המינים.
    מי יכול בכלל לחשוב על עבודה? אחר כך כמה ימים רק בשביל לפרק את הסוכה וקצת
    להתאושש.
    "ומה קורה בחודש אב"?
    חצי חצי. חצי לכם וחצי להשם.
    מייקל מוציא שוב את המחשבון המפחיד שלו, מקיש את הנתונים. תשע וחצי חודשים
    כפול 8,000 ₪ לחלק ל-12 חודשי השנה – ו... החישוב מראה שסך ההכנסה החודשית
    הממוצעת שלי עומד על 6,300 ₪!!!
    חטפתי את שוק חיי. אני, העורך התורני הבכיר, שעובד 'כל היום' בעריכה תורנית,
    עד השעות הקטנות של הלילה, שממותג בין כל בני המשפחה המורחבת כאחד הגבירים,
    מהמסודרים שבחבורה, והנה מתברר שהכל בקושי בלון נפוח, אני משתכר סכום שגם מי
    שעובד על בסיס שכר מינימום מגיע ליותר ממנו.
    מייקל לא נבהל. הוא חייך לעומתי, החזיק את ידי, וכך אמר: "עוד לפני שדיברנו,
    היה ברור לי שזה פחות או יותר המצב. עצמאיים רבים חשים שהם עובדים 'כל היום',
    משוכנעים שהם משתכרים סכום גובה לשעת עבודה, ובפועל סך ההכנסות הכולל... הרבה
    פחות משחשבו.
    הסיבה העיקרית, שאין להם בוס על הראש. אין מי שדוחף ועוקב אחריהם. אין להם סדר
    יום, הם נמרחים. אני מציע, שאני אהיה הבוס שלך".
    הוא הצליח להכעיס אותי. לא יכולתי להתאפק. כמעט צעקתי: "אתה תהיה הבוס שלי!!!
    אולי תרצה שאהגר לאמריקה ואעבוד במשרדך. ממש לא. אני לא הולך לעזוב את העריכה
    התורנית. אני מלא סיפוק בעבודתי, לא חושב על הסבת מקצוע בשביל הגדלת הכנסה".
    מייקל נשען לאחוריו, מחא כף, והחל לצחוק צחוק מתגלגל ששחרר את המתח והלחץ אותו
    הפגנתי. "נראה לך שאסכים לקבל עובד לעסקים שלי אדם עם סדר יום הזוי כמו שלך?
    אין אצלי דברים כאלו. כל העובדים אצלי מתחילים את העבודה בשעת בוקר מוקדמת ולא
    יוצאים עד שלא סיימו 9 שעות עבודה ברצף. לא יודע ולא מעניין אותי מי מוציא את
    הילדים שלהם מבית הספר, מי מלביש אותם, ומי משכיב אותם. הם מסתדרים מצויין.
    התכוונתי למשהו אחר לגמרי. נבנה יחד תוכנית הספקים. מספר שעות ליום, ומספר ימי
    עבודה בחודש. ואתה תהיה חייב לעמוד באותם הספקים. אצמיד לך אקדח על הרקה.
    האקדח שאצמיד, הינו בעל חומר נפץ כלכלי. אתה תדווח לי בכל יום על ההספק היומי.
    ככל שעמדת במספר השעות החודשיות, אוסיף לך על כל שעה סכום משמעותי".
    הרגשתי שהוא נגע בנקודה האמיתית. היה משהו בעיסוק שלי, שאף פעם לא התייחסתי
    לעריכה התורנית כעבודה של ממש. זה היה כמין תחביב בעל ערך מוסף שמסייע לפרנסה.
    אבל הכל ב'איזי'. בלי לחץ. על בסיס זמן פנוי.
    כעת, אמרתי לעצמי, אני חייב לצאת מהחובות. אין מה שמסיח לי את הדעת, מטריף את
    שלוותי, מקצר את פתיל הסבלנות שלי, מוריד לי את הבטחון העצמי והכבוד הבסיסי,
    מוציא אותי מהלימוד ומהריכוז בתפילה, יותר מהחובות האלו. ראיתי את הגדלת
    ההכנסה כשליחות רוחנית. בשבילי. בשביל בני ביתי. בשביל העתיד הגשמי והרוחני של
    משפחתי.
    לא יודע כמה דקות ישבתי כך, מהורהר בתוך עצמי וכמעט לא שם לב למייקל שהביט
    ברחמים על הסערה המתחוללת בתוך נפשי. עיני רצדו, הביטו ולא ראו, גופי היה כאן,
    אך רוחי ונפשי בסערת רגשות שטרם חוויתי כמותה.
    הטלפון שצלצל העיר אותי, והוריד אותי לעולם המעשה. היתה זו רעייתי שניסתה
    להבין אם החלטנו לסיים את כל הש"ס עוד באותו יום...
    מייקל ביקש את רשותה להתעכב עוד רבע שעה. היתה זו הרבע שעה הכי מנוצלת בחיים.
    במהלכה הגדרנו וגיבשנו מתווה פעולה. בזכותה הפכתי לאדם אחר.
    בראש ובראשונה, הגדרתי לעצמי שמבחינתי אני 'עובד'. ב"ה עובד בעבודה תורנית.
    אבל אני רואה את העריכה התורנית כעבודה לכל דבר וענין. נראה לי, שהגדרה זו היא
    הבסיס ליתר השינויים שלא היו מתפתחים בלעדיה.
    בנוסף, הגדרתי את שעות העבודה. קבעתי שאלו יחלו בתשע בבוקר, ויסתיימו בשעה חמש
    אחה"צ. שמונה שעות ברצף. ברגע שסיימתי את העבודה, אני משוחרר לעצמי. העבודה לא
    רודפת אותי כל היום מתוך ניסיון עקר לנצל כל זמן פנוי. יש שעות של עבודה, ויש
    את יתר שעות היממה בהם אני לומד את ההספקים הנוספים שלי, ובהם אני מסדיר את כל
    העניינים המשפחתיים הדורשים טיפול. והנה זה פלא. הכל מסתדר בשעות שמעבר לשעות
    העבודה.
    אני הולך לישון מוקדם יותר, כי ב-9:00 בבוקר אני חייב להתייצב בעבודה. כבר חצי
    שנה שלא איחרתי אף יום לעבודה.
    כשאני בעבודה - אני בעבודה. אם עד היום היתה מציאות שאף במהלך השעות שהוקצו
    לעריכה יכולתי לפטפט מספר דקות שלעיתים היו מתארכות גם למחצית השעה עם ידיד או
    חבר בענייני השעה. כיום אין דברים כאלו. אני בעבודה. ממוקד מטרה.
    גם רעייתי לא מתקשרת בשעות אלו, היא יודעת שאני בעבודה. את ארוחת הצהריים
    אנחנו מכינים בשעות הבוקר היותר מוקדמות, והילדים שכבר גדלו מסתדרים לבד. זהו
    סוויץ' שעשיתי בראש. כשהגדרתי לעצמי שאני בעבודה.
    מנוחת הצהריים שהיתה עד לא מכבר - חובה, הפכה מיותרת. לעיתים מוריד את הראש
    כמה דקות ונהיה אדם חדש.
    ומהי התוצאה? ראשית, אני עובד כשמונה שעות ואף יותר בכל יום. הריכוז שלי משהו
    אחר לגמרי. בעריכה תורנית, שמונה שעות ברצף שווים כמו 20 שעות שאינם ברצף.
    לוקח זמן להיכנס לסוגיה, להתחבר לחומר הנלמד. לגבש את סדר הגשת הדברים. אבל
    ברגע שאתה שם, הכל מהיר ביותר. אני מוצא את עצמי עומד בהספקים עצומים. מה
    שמפליא, איכות העבודה גם היא משבחת. זר לא יחוש בהבדל, אבל הבהירות וההגשה כעת
    ברמה הרבה יותר גבוהה.
    מוכרח לציין שאני אף נהנה הרבה יותר. עד היום העבודה רדפה אותי. כל הזמן היה
    לי כמו עימות עם עצמי ועם בני ביתי על סדר היום שלי. תמיד היו דברים דחופים
    ולבטים מה קודם למה. היו לי טענות ומענות על אי הבנה, ניצול, תסכול.
    כיום אני יודע, הכל בגלל שלי עצמי לא היו ברור סדר היום שלי, הוא הפך גמיש כמו
    פלסטלינה. נמתח לכל כיוון אפשרי. שגרת החיים עיצבה לי אותו. כעת אין שאלות
    בכלל. הכל נדחה. בדיוק כמו אם הייתי פקיד במשרד. וכי יכולתי לאחר כי הייתי
    צריך להפקיד צ'קים בבנק? האם יכולתי לחסר כי אחיין שלי עורך שמחת פדיון הבן?
    מוצאים פתרונות להכל.
    אני מסיים בחמש אחה"צ ולבי כבד עלי. אני כל כך שקוע ונהנה, שהייתי רוצה
    להמשיך. אבל אני יודע ש'תפסת מרובה לא תפסת'. אם אני רוצה להתמיד כך, להמשיך
    לאורך זמן בשגרת יום תובענית שכזו, אני חייב לתת מקום וזמן ליתר הצרכים. הם
    חלק מהחיים.
    ומייקל, חבר אמיתי, באמת דואג לי ורוצה בטובתי, עוקב אחריי יום יום, כמה שעות
    עבדתי, כמה הספקתי, הוא מופתע לגמרי ממני, לא חשב שאצליח כל כך מהר להשתנות
    מהקצה לקצה. אבל הוא לא שכח את האקדח שהצמיד לי לרקה. שמח להעניק לי את
    התוספת, שבהחלט מאוד ממריצה ומאתגרת.
    אבל האמת, במבט לאחור, גם בלי הבונוס הזה הייתי עושה את השינוי הזה. מכל כיוון
    אפשרי זה עשה לי רק טוב.
    לא מדבר על החובות שהפכו להיות נסבלים ולא מטרידים כלל. ההכנסות שהכפילו ושלשו
    את עצמם מותירים לי סכום משמעותי ביותר לפירעון אמיתי של החובות.
    מעניין, שהחובות, גדולים ככל שהיו, לא הניעו אותי לשום פעולה. להיפך. נכנסתי
    לייאוש וחרדה. דווקא חשבון הנפש שערכתי הניע אותי יותר מכל. החובות היו טריגר
    שגרמו לי לחשוב יותר על עצמי. אבל לא היה בכוחם לבדם לעשות שינוי.
    אבל מעבר לעניין החובות, נעשיתי שליו ורגוע. אני יודע מתי אני הולך לישון
    ויודע מתי אני קם. כל כך הרבה מתחים שליוו את חיי עד עתה התאדו בלי זכר. אני
    שקוע בלימוד ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מספיק זמן ללמוד לעצמי, ללמוד עם הילדים
    ולהשכיב אותם לישון עם סיפור מרתק, לברר בשידוכים, לשוחח עם רעייתי, ולהספיק
    את כל יתר המטלות מתוך שמחה ורוגע בלי נקיפות מצפון ותסכולים אין סופיים.
    חשבתי לעצמי, אולי זהו פירוש נוסף בברכה אותה כל יהודי מברך בכל בוקר, "אשר
    קידשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". עסק לכל דבר וענין.
    [image: 9b74e603fdda655b4130613c9a13c5725119775a]
    ​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

    קבצים מצורפים:

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:29

    תסלחו לי. בלי שום קשר, כעורך חדש בשוק הפרטי (וותיק נורא! בשוק המכונים) שכר
    של 200 ש"ח לשעה זה קיים????
    איפה מוצאים עבודות אפילו בחצי מזה?

    ב-יום חמישי, 6 ביוני 2024 בשעה 18:28:11 UTC+3, אשמח כתב/ה:

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:29

    תסלחו לי. בלי שום קשר, כעורך חדש בשוק הפרטי (וותיק נורא! בשוק המכונים) שכר
    של 200 ש"ח לשעה זה קיים????
    איפה מוצאים עבודות אפילו בחצי מזה?

    ב-יום חמישי, 6 ביוני 2024 בשעה 18:28:11 UTC+3, אשמח כתב/ה:

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:42

    יתכן שזה ישנו בעבודות חד פעמיות או לטווח קצר, ואולי מדובר על כישרון נדיר
    מסוים כגון פיענוח כתב חצי קולמוס וכדו'. אבל לקבל בעבודה קבועה, זה נשמע
    דמיוני. וכבר העירו שכל הסיפור נשמע כמשל בעלמא.

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:42

    יתכן שזה ישנו בעבודות חד פעמיות או לטווח קצר, ואולי מדובר על כישרון נדיר
    מסוים כגון פיענוח כתב חצי קולמוס וכדו'. אבל לקבל בעבודה קבועה, זה נשמע
    דמיוני. וכבר העירו שכל הסיפור נשמע כמשל בעלמא.

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:44

    משל דמיוני? ניחא
    אבל אם לא, אז תקרא שוב ותראה שמדובר בעבודה קבועה לאורך זמן

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:29

    תסלחו לי. בלי שום קשר, כעורך חדש בשוק הפרטי (וותיק נורא! בשוק המכונים) שכר
    של 200 ש"ח לשעה זה קיים????
    איפה מוצאים עבודות אפילו בחצי מזה?

    ב-יום חמישי, 6 ביוני 2024 בשעה 18:28:11 UTC+3, אשמח כתב/ה:

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:44

    לא. אין דבר כזה בכלל.
    גם לא בסיפור.
    הוא מדבר על עבודה בקבלנות, שאותו אחד עשה פעם חשבון שהוא בעצם מרויח 200 בשעה.
    ובהמשך הוא כותב שזה ממש לא כך,
    "מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
    מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
    שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
    השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
    עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה".

    גם שכר של 100 שח לשעה לא מוצאים בקלות. אבל קיים. בשביל זה צריך לבנות שם
    והרבה ס"ד.

    --

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:44

    משל דמיוני? ניחא
    אבל אם לא, אז תקרא שוב ותראה שמדובר בעבודה קבועה לאורך זמן

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:45

    לכן נשמע כמשל בעלמא.

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:44

    לא. אין דבר כזה בכלל.
    גם לא בסיפור.
    הוא מדבר על עבודה בקבלנות, שאותו אחד עשה פעם חשבון שהוא בעצם מרויח 200 בשעה.
    ובהמשך הוא כותב שזה ממש לא כך,
    "מסתבר שאכן היה גם פעם אחת בחיים שהרווחתי כך. כשמדדתי בשיא המרץ, ביום הכי
    מוצלח, כשעבדתי על חומרים הכי נעימים ומאירי פנים. אבל בפועל, כשעובדים שעה פה
    שעתיים שם, עד שנכנסים לחומר, עד שמתחילים, עד שנזכרים היכן סיימתי ומה לא
    השלמתי, הכל נעשה איטי יותר, כך שלאחר תחשיב מעודכן גילתי, שהשכר הממוצע לשעת
    עבודה לא עובר את ה-100 ₪ לשעה".

    גם שכר של 100 שח לשעה לא מוצאים בקלות. אבל קיים. בשביל זה צריך לבנות שם
    והרבה ס"ד.

    --

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:46

    אבל בהמשך הסיפור, כשהוא עשה את התפנית החיובית שלו, משמע שהוא ניצל את
    יכולותיו במלואן והרוויח 200 כפי הפוטנציאל שלו (בנוסף למילגה ממייקל).
    נו נו...

    מאת: [email protected]

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:46

    אבל בהמשך הסיפור, כשהוא עשה את התפנית החיובית שלו, משמע שהוא ניצל את
    יכולותיו במלואן והרוויח 200 כפי הפוטנציאל שלו (בנוסף למילגה ממייקל).
    נו נו...

    מאת: [email protected]

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:49

    מה עוזר שֵם?
    הרי אם האדם הכי כשרוני בעולם נמצא במכון שמשלמים לכולם 50, אז אין שום סיבה
    שישלמו לו 100. כי ממילא הלקוח לא תמיד יכול להבחין במעלת יתרון העבודה של
    אותו גאון על עורכים כשרוניים אחרים.
    זה רק מזל [כלומר סייע"ד].

  • תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:49

    מה עוזר שֵם?
    הרי אם האדם הכי כשרוני בעולם נמצא במכון שמשלמים לכולם 50, אז אין שום סיבה
    שישלמו לו 100. כי ממילא הלקוח לא תמיד יכול להבחין במעלת יתרון העבודה של
    אותו גאון על עורכים כשרוניים אחרים.
    זה רק מזל [כלומר סייע"ד].

    תאריך ההודעה המקורית: 07/06/2024 16:55

    די מוכח שהסיפור הוא משל בעלמא וכדברי הרב יוסקוביץ' ע"ש.

    מאידך יש לאן לשאוף, והסכומים האלו אינם 'בשמים'.

    אני מכיר בן של עורך ותיק שטוען שאביו אמר לו שעוז והדר ביקשו ממנו להיות עורך
    ראשי אצלם בסכום קרוב ל200 לשעה. כן.. אפילו בעוז והדר יש דברים כאלו.

    כמו כן בעבודות גלובאליות יכול עורך להגיע לחשבון של 200 לשעה.

    גם בקבוצה כאן ישנם עורכים שדורשים סכומים קרובים לזה..

  • 0 הצבעות
    6 פוסטים
    3 צפיות
    א
    תאריך ההודעה המקורית: 29/02/2024 11:40 הרב פישהוף!! הספינה העליונה כל רז לא אניס ליה!!
  • טקסט הגדה של פסח עם פסקי דינים קצרים.

    2024
    2
    0 הצבעות
    2 פוסטים
    3 צפיות
    י
    המשך ההודעה המקורית (חלק 2/2) לאחר גמר כל הסעודה, לוקח עורך הסדר לעצמו ולכל אחד מהמסובים כזית מפרוסת המַצָּה שהיתה "צפונה" ומוצנעת לאפיקומן, (ויש המחמירים לאכול ב' כזיתים: כזית כנגד קרבן פסח, וכזית כנגד המצה הנאכלת עמו). וצריך לאוכלה לכתחילה קודם חצות הלילה. וקודם אכילת האפיקומן יאמרו: זֵכֶר לְקָרְבַּן פֶּסַח הַנֶּאֱכָל עַל הַשָׂבָע. ואוכלים האפיקומן בהסיבה. ואסור לאכול אחריה שום דבר, וכן אסור לשתות משקאות משכרים או מיץ ענבים, חוץ משתי הכוסות שעל הסדר. אבל לשתות מים או כוס קפה או תה (ואפילו עם סוכר), מותר. (וכן מותר לשתות שאר משקאות שאינם משכרים. ויקיעורך). ברך[עריכה https://he.wikisource.org/w/index.php?title=סידור/נוסח_עדות_המזרח/פסח/הגדה&action=edit&section=30 ] מוזגים כוס שלישי ומברכים ברכת המזון. ויש האומרים לפני כן מזמור קכו שבתהילים https://he.wikisource.org/wiki/תהלים_קכו, "שיר המעלות בשוב ה'". ויש האומרים: אֲבָרְכָה אֶת יי בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: תְּהִלַּת יי יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ: וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יי: ונוטלים ידים לשם "מים אחרונים". ואם הם שלושה או יותר, חייבים לזמן. המזמן: בִּרְשׁוּתְכֶם! (ויש אומרים: הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא). עונים: שָׁמַיִם! המזמן: בִּרְשׁוּת מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא (בשבת: וּבִרְשׁוּת שַׁבָּת מַלְכְּתָא) (ביום טוב: וּבִרְשׁוּת יוֹמָא טָבָא קַדִּישָׁא) (וּבִרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי) וּבִרְשׁוּתְכֶם נְבָרֵךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. עונים: בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ (הַגָּדוֹל תָּמִיד) חָיִינוּ. המזמן: בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ (הַגָּדוֹל תָּמִיד) חָיִינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד בְּרֵיוַח וּבְרַחֲמִים רַבִּים. נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן (תָּמִיד) לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל. וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לַכֹּל. וְהִתְקִין מִחְיָה וּמָזוֹן לְכָל־בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא בְרַחֲמָיו וּבְרֹב חֲסָדָיו כָּאָמוּר. פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַזָּן אֶת הַכֹּל. נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּרִית וְתוֹרָה חַיִּים וּמָזוֹן. עַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֵּי רְצוֹנָךְ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ. וְעַל חַיִּים וּמָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ. וְעַל הַכֹּל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אֶת שְׁמָךְ כָּאָמוּר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן. רַחֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וְעַל מְעוֹנָךְ. וְעַל דְּבִירָךְ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אָבִינוּ! רְעֵנוּ. זוּנֵנוּ. פַּרְנְסֵנוּ. כַּלְכְּלֵנוּ. הַרְוִיחֵנוּ הַרְוַח לָנוּ מְהֵרָה מִכָּל־צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם. וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. אֶלָּא לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה וְהָרְחָבָה. הָעֲשִׁירָה וְהַפְּתוּחָה. יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם הַבָּא. וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בשבת מוסיפים: רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹשׂ הַזֶּה. כִּי יוֹם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא מִלְּפָנֶיךָ. נִשְׁבּוֹת בּוֹ וְנָנוּחַ בּוֹ וְנִתְעַנֵּג בּוֹ כְּמִצְוַת חֻקֵּי רְצוֹנָךְ. וְאַל תְּהִי צָרָה וְיָגוֹן בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וְהַרְאֵנוּ בְנֶחָמַת צִיּוֹן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַנֶּחָמוֹת. וַהֲגַם שֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ חָרְבַּן בֵּיתְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ לֹא שָׁכַחְנוּ. אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ לָנֶצַח וְאַל תִּזְנָחֵנוּ לָעַד. כִּי אֵל מֶלֶךְ (גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ) [נוסח אחר: חַנּוּן וְרַחוּם] אָתָּה. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, לְרַחֵם בּוֹ עָלֵינוּ וּלְהוֹשִׁיעֵנוּ. זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים, בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ וַחֲמֹל וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה. וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. (בלחש: אָמֵן). אם שכח לומר בשבת 'רצה', ולא התחיל 'הטוב והמטיב', אומר כאן: (בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.) אם שכח לומר 'יעלה ויבוא', ולא התחיל 'הטוב והמטיב', יאמר כאן: (בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.) אם שכח לומר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' ביום טוב שחל בשבת, ולא התחיל 'הטוב והמטיב', אומר כאן: (בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.) בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, (לָעַד) הָאֵל אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִּירֵנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, גּוֹאֲלֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵיטִיב לָנוּ, הוּא מֵיטִיב לָנוּ, הוּא יֵיטִיב לָנוּ, הוּא גְמָלָנוּ, הוּא גוֹמְלֵנוּ, הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְרֵיוַח וְהַצָּלָה וְכָל־טוֹב. בשבת: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ עוֹלָם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. יש אומרים בחול המועד: הָרַחֲמָן הוּא יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם. ביום טוב: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ (לְ)יוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב. הָרַחֲמָן הוּא יִטַּע תּוֹרָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ בְּלִבֵּנוּ וְתִהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פָּנֵינוּ לְבִלְתִּי נֶחֱטָא, וְיִהְיוּ כָל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם. ברכת האורח: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו, וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְיִהְיֶה כְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יֹאכַל, וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשְׁתֶּה, וְאַל יֶחְסַר מִמֶּנּוּ כָּל טוֹב לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמֵן. הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעֻדָּה הַזֹּאת, הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, בְּבָנִים שֶׁיִּחְיוּ וּבִנְכָסִים שֶׁיִּרְבּוּ. בָּרֵךְ יְהֹוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן, שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים בְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, לֹא יֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. הָרַחֲמָן הוּא יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וִיקָרְבֵנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְהֹוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. מַה שֶּׁאָכַלְנוּ יִהְיֶה לְשָׂבְעָה, וּמַה שֶּׁשָּׁתִינוּ יִהְיֶה לִרְפוּאָה, וּמַה שֶּׁהוֹתַרְנוּ יִהְיֶה לִבְרָכָה, כְּדִכְתִיב: וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהֹוָה. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ. יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. יכיון לפטור גם את כוס רביעי, ויברך, וישתה בהסיבה: יש אומרים: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא. סַבְרִי מָרָנָן. בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. הלל נרצה[עריכה https://he.wikisource.org/w/index.php?title=סידור/נוסח_עדות_המזרח/פסח/הגדה&action=edit&section=31 ] לאחר ששתו כוס שלישי, מוזגים כוס רביעי. ויש הנוהגים למזוג כוס אחד יתר על הכוסות של המסובים ואין שותים אותו, וקוראים אותו "כוס של אליהו". וגומרים על כוס רביעי את ההלל, ויאמרו אותו בשמחה ובהתלהבות רבה. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי. לֹא לָנוּ , יי, לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם? ואֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנָיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּיהוה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי יהוה בִּטְחוּ בַּיהוה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יי זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יי, הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יי עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיי, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיי, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ. אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יי, אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא: אָנָּא יי מַלְּטָה נַפְשִׁי! חַנוּן יי וְצַדִיק, וֵאֱלֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאִים יי, דַּלֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי יי גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵךְ לִפְנֵי יי בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי: כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. מָה אָשִׁיב לַיי כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא. נְדָרַי לַיי אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יי הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָא יי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא. נְדָרַי לַיי אֲשַׁלֵם, נֶגְדָה נָא לְכָל עַמוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יי, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָלַיִם. הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּ אֶת יי כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדוֹ, וֶאֱמֶת יי לְעוֹלָם. הַלְלוּיָהּ. הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָּנִי בַמֶרְחַב יָהּ. יי לִי, לֹא אִירָא - מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יי לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשֹׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיי מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיי מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יי כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יי כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְבֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם יי כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיי עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין יי עֹשָׂה חָיִל. יְמִין יי רוֹמֵמָה, יְמִין יי עֹשָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיי, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. (אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. (אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.) מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאֹת בְּעֵינֵינוּ. (מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאֹת בְּעֵינֵינוּ.) זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. (זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.) אָנָּא יי, הוֹשִיעָה נָּא. אָנָּא יי, הוֹשִיעָה נָּא. אָנָּא יי, הַצְלִיחָה נָא. אָנָּא יי, הַצְלִיחָה נָא. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יי, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יי. (בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יי, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יי.) אֵל יי וַיָּאֶר לָנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. (אֵל יי וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.) אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי - אֲרוֹמְמֶךָּ. (אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי - אֲרוֹמְמֶךָּ.) הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.) נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעֲדֶיךָ אֵין לָנוּ (מֶלֶךְ) גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל, וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה. אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָּל בְּכָל הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְּנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְהֹוָה אֱלֹהִים אֱמֶת, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן. הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, מְחַיֶּה מֵתִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, פּוֹקֵחַ עִוְרִים, וְזוֹקֵף כְּפוּפִים, הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים, וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת, פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ, וִיפָאֲרוּ, אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תְשַׁבֵּחַ, וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְהַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ וְהַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ. וְכָתוּב: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְהֹוָה, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם, וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל. בְּמִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, וּלְנַצֵּחַ, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ. וּבְכֵן, יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה, גְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָׁה, וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. יְהַלְלוּךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ וְצַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְעַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ אֶת שׁם כְּבוֹדֶךָ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, ומֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: בָּרוּךְ אַתָּה יי מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. שותים כוס רביעית בהסיבה, ולאחריה מברכים: בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ העוֹלָם, עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן, וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ, לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ. רַחֶם יי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ, וְעַל מִזְבָּחָךְ, וְעַל הֵיכָלָךְ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ. וּנְבָרְכָךְ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה (בשבת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה) וְשַׂמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ יי אֱלֹהֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ. כאן מסתיימת ההגדה וסדר ליל ראשון של פסח. להלן תוספות שונות, שיש הנוהגים לומר ולשורר לאחר הסדר, כולן או חלקן, איש איש ומנהגיו. ואינן מופיעות בהגדת "חזון עובדיה" למרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. וכתב מרן בהגדתו בערך "נרצה": ירצה ה' פעלו ותהי משכרתו שלימה. ומצוה שיספר ביציאת מצרים אחר הסדר כפי יכלתו. ויש נוהגים לומר פיוטים כגון "חד גדיא", ואירע שאחד התלוצץ על פיוט זה, וחייבוהו נידוי, והצריכוהו שישאל מחילה (שו"ת חיים שאל סימן כח). ועל כן יהיה מורא שמים עליו, וגילו ברעדה וכו'. עד כאן. תוספות לסדר[עריכה https://he.wikisource.org/w/index.php?title=סידור/נוסח_עדות_המזרח/פסח/הגדה&action=edit&section=32 ] לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשַָׁלָיִם. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה. בְּלֵיל רִאשוֹן אוֹמְרִים: וּבְכֵן וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. אַדִיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּר כַּהֲלָכָה, גְּדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וָתִיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִין כַּהֲלָכָה, טַפְסְרָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה, לִמוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. מוֹשֵׁל בִּמְלוּכָה, נוֹרָא כַּהֲלָכָה, סְבִיבָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. עָנָיו בִּמְלוּכָה, פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. קָּדוֹשׁ בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה, שִׁנְאַנָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. תַּקִיף בִּמְלוּכָה, תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה, תְּמִימָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה. אֶחָד מִי יוֹדֵעַ? אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ. שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ? שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ. שְׁלשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ אַרְבַּע מִי יוֹדֵעַ? אַרְבַּע אֲנִי יוֹדֵעַ: אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ חֲמִּשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? חֲמִּשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ שִׁשִָּׂה מִי יוֹדֵעַ? שִׁשִָּׂה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ? שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ? תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ עֲשֶָׂרָה מִי יוֹדֵעַ? עֲשֶָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ: עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ אַחַד עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? אַחַד עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: אַחַד עַָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ שְׁנֵים עָשָׂר מִי יודע? שְׁנֵים עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵים עֶָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עַָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ שְׁלשָׁה עֶָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא. שְׁנֵים עֶָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עַָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא חוּטְרָא והִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא מַיָא וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא תוֹרָא וְשָׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. וְאָתָא הַשׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא. וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא. וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
  • אוצר החכמה - מבצעים

    2024
    2
    0 הצבעות
    2 פוסטים
    2 צפיות
    א
    תאריך ההודעה המקורית: 27/03/2024 22:41 בחודש הספר, באיזור חודש תמוז-אלול 30% הנחה אמיתית מאת: [email protected]
  • 0 הצבעות
    3 פוסטים
    2 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 15/06/2024 23:35 במהדורה הרגילה יש גם ספרים עם תמונות של נשים ספרי זיכרון וספרים על השואה וכדו'. [image: Mailtrack] https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11& Sender notified by Mailtrack https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11& 15.06.24, 23:34:38
  • מה התרגום באידיש ל'עריכה' 'עורכים', תודה.

    2024
    5
    0 הצבעות
    5 פוסטים
    2 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 05/07/2024 09:11 יש קבוצת עורכים באידיש, שם בטח ידעו.... https://groups.google.com/g/byyiddish ב-יום חמישי, 4 ביולי 2024 בשעה 17:10:51 UTC+3, [email protected] כתב/ה:
  • 0 הצבעות
    1 פוסטים
    2 צפיות
    ש
    תאריך ההודעה המקורית: 07/07/2024 22:34
  • 0 הצבעות
    3 פוסטים
    2 צפיות
    M
    תאריך ההודעה המקורית: 10/07/2024 23:04 ברור שמתווכים לוקחים תיווך (בלי לספר או עם). הרשמיות של המכון אינה מוסיפה כלום בנושא זה, כל מתווך הוא מתווך, ואין נפק”מ אם הוא מכונה ’מכון’ או לא..
  • הזמן "שבורח" בעריכה

    2024
    1
    0 הצבעות
    1 פוסטים
    0 צפיות
    מ
    תאריך ההודעה המקורית: 03/06/2024 01:40 בספר המיוחד תקציב המשפחה ח"ב. מר' אריה ליבוביץ (מפעם לפעם מוכרים בדוכן של בלוי) מאמר 39 שם נקרא 'עריכה תורנית' ומדבר על מצב שדובר עליו כמה פעמים בקבוצה: עורך שבעקרון מרויח טוב לשעה, אבל בחשבון הסופי לא מרויח הרבה בגלל שהזמן בורח לו מבלי משים. סיפור של כעשר עמודים. הוא כותב שזה בעיה של הרבה עצמאים. טיימרים שעוזרים למעקב יומי/שבועי/חדשי יכולים לעזור לזה. דוגמת הטיימר של הרב א' שושנים.

0

מחובר

793

משתמשים

14.1k

נושאים

63.0k

פוסטים