האם יש כזה ענין שהבת יאמרה קדיש על אביה?!

[Chaim Erlanger - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 10/09/2024 12:10

לפני יש קטע שאני לא מצליח להבין אם זה טעות או שאני פשוט לא יודע מזה:

הבת מספרת כשאביה נפטרה ולא היה לו בנים שאלה האלמנה את הרבי מי יגיד קדיש
אחריו, ואמר הרבי שהבת יאמרה את הקדיש

האם יש דבר כזה?

[ארי במסתרים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 10/09/2024 12:23

ספר רץ כצבי
מקור //
https://olamot.net/shiurim/נשים-באמירת-קדיש/

יב. בשו”ת חוות יאיר (סימן רכב) נשאל: “דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם, שאחד
נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י”ב חודש בביתו בשכרם,
ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי’ שו”ת ר”ש מדינא חלק או”ח סי’ ו] ולא מיחו בידה
חכמי הקהילה והפרנסים”.

והשיב החוות יאיר: “ואף כי אין ראיה לסתור הדבר, כי גם אשה מצווה על קידוש השם,
גם יש מנין זכרים ומקרי בני ישראל, ואף כי מעשה דרבי עקיבא שממנו מקור אמירת
יתומים קדיש בבן זכר היה, מכל מקום יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי
זרעו היא. מכל מקום יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל, שגם כן
תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו על פי סברתו, ומחזי מילי דרבנן כחוכא
ואטלולא ויבואו לזלזל בו”, ומסיים: “ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות”.

ומבואר בדבריו, שאמנם היה נראה מסברא שגם נשים תאמרנה קדיש, שהרי מקור הקדיש
הוא משום קידוש השם, ובזה נשים מצוות כאנשים, ובוודאי יועיל הקדיש לעילוי נשמת
אביהן. אולם מאחר ויש לחשוש שעל ידי כך יחלשו מנהגי ישראל ויווצרו סילופים
וטעויות בהלכה, צריך למחות נגד המנהג שנשים אומרות קדיש.

הבן איש חי כתב בשו”ת תורה לשמה (סימן כז) טעם אחר מדוע אין לבת לומר קדיש אחר
פטירת הוריה: “לא אריך למעבד הכי [לא ראוי לעשות כן – שאשה תאמר קדיש], וצריך
למחות בידה יען כי איכא בזה חשש תקלה, דהשתא ילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפילה,
שהוא קדיש דחיובא ותפטור את האנשים השומעים”.

טעם שלישי מדוע לא יאמרו נשים קדיש, כתב המטה אפרים (דיני קדיש יתום שער ד
סעיף ח) וז”ל: “מי שאין לו בנים רק בת וציוה לפני פטירתו שילמדו עשרה בביתו
בשכרם, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, אין לשמוע לו, ויש למחות שלא לעשות כן.
ומכל שכן שאין להניח שתאמר קדיש של תפילה, ואפילו אם היא פנויה אסורה. ומכל
שכן אי אפשר חלילה להשמיע קולה לרבים באמירת קדיש, בין בבית הכנסת בין במנין,
אלא אם תרצה לזכות את אביה תהיה זהירה בכל עתות התפילה, בין בבית הכנסת בין
במנין, להטות אזנה באמירת קדישים לענות אמן בכוונה רצויה, ויודע מחשבות יחשוב
לה כאילו אמרה וקיימה מצות אביו”. ובפירוש אלף למטה על המטה אפרים (אות ט)
הוסיף בביאור הדברים: “ולפענ”ד דבזמן הזה דשכיח פריצותא אין לעשות כן שתאמר
הבת קדיש אפילו במנין בביתו, ואפילו אחר הלימוד. ואף על פי שאין בזה משום קול
באשה ערוה (כמבואר באו”ח סימן ע”ה ואבן העזר סימן כ”א, עי”ש ובמג”א וב”ש). מכל
מקום קרוב שהיא תכוין לבסומי קלא, ואמרינן (סוטה מח, א) זמרן נשי וענין גברי
פריצותא [כאשר נשים מזמרות וגברים משיבים, נותנים לבם לקולן, והדבר מביא
לפריצות]. ועל כל פנים פשיטא שאין לעשות כן, שקרוב הדבר שיצא שכרה בהפסידה,
שבמקום אשר חשבה לזכות שם שמים על ידה ברבים, בא מכשול לרבים. וגם מימינו לא
ראינו כך. וכדי לזכות לאביה, תהיה זהירה לילך לבית הכנסת בעתות התפלה ולהטות
אוזן לאמירת הקדיש ולענות אמן, שגדול העונה אמן יותר מהמברך (ברכות נג, ב).
ויודע מחשבות, יודע תוכן לבה, שאילו היתה זכר היתה מקדשת ברבים, וחישב לעשות
ונאנס ולא עשה, מעלה כאלו עשה”.

למדנו מדברי החוות יאיר, הבן איש חי והמטה אפרים, שמצד עצם ענין אמירת הקדיש,
היה מקום שגם נשים יאמרו קדיש לאחר פטירת הוריהן, אלא שלמעשה אין לנהוג כן:

[א] כי יש חשש שעל ידי כן יחלש כח מנהגי ישראל, וישתרשו שיבושים וטעויות בהלכה.

[ב] כדי שלא יטעו ויאמרו שאם הבת אומרת קדיש יתום, אזי היא רשאית לומר גם את
הקדישים שבתוך התפילה, וזה ודאי אי אפשר, שכן הקדישים שבתוך התפילה הם ככל דבר
שבקדושה שרק אנשים מוציאים בו אחרים ידי חובה.

[ג] מחשש פריצות, ש”תבסם את קולה” ותכשיל את הרבים.

גם השדי חמד (מערכת אבילות סימן קס) נקט שאין לבת לומר קדיש, אך ללא נימוק: “והנה
מקרוב נשאלתי מעיר הסמוכה שרצה אחד מהקרימצאקים שתאמר הבת קדיש על אביה שמת
בלא בנים זכרים, והשואל עיכב בידו עד בוא תשובתי. והשבתי להם, שאין רשאים
לשנות ולעשות חדשה בארץ. ואף אם יש מנהג זה בין האשכנזים, הנה בין הספרדים לא
נשמע דבר זה בשום מקום. והעדר טוב, וזה הכלל, שב ואל תעשה עדיף. וקבלו תשובתי,
ותמנע הבת מלומר קדיש על אביה”.

ובספר תאריך ישראל (סימן יט) מביא המחבר, שהגר”ח קנייבסקי אוסר על בת לומר
קדיש בעזרת הנשים.

באמירת הקדיש על ידי נשים אין עילוי נשמה לנפטר

יג. ויש הסוברים כי מעיקר עניינו של הקדיש, אין חיוב לנשים לאומרו.

בהגהות בית לחם יהודה על גליון השו”ע (יו”ד סי’ שעו ד”ה קדיש על אב) כתב: “אין
לבת בקדיש לא דין ודת, ואין זה אלא שטות, כי הוא כחוכא ואיטלולא”. ומשמע
מדבריו שטעם אמירת הקדיש שייך רק לבנים ולא לבנות, אך לא נתברר בדבריו מדוע.
ואולי התכוין לטעם המבואר בספר משפטי עוזיאל (תניינא סימן יג) שבאמירת הקדיש
הנשים אינן גורמות לעילוי נשמת הוריהן [אלא במעשים טובים אחרים שלהן], לפנינו
דבריו:

“מתוך דברי הראשונים במדרשיהם וחידושיהם, רזי תורה והלכותיה מתברר שכל ענין
הקדיש הוא קבלה מדברי רז”ל. וכיוון שכך, אין לנו להוסיף על דבריהם ולחדש סברות
מדעתנו בדרוש טעמי הקבלה, כי אף למאן דדריש טעמא דקרא לא דריש טעמי הקבלה, שכל
עצמה וקדושתה היא הרזיות והמסתורין שבה שאין שכלנו מגיע להבנת טעמיה וסודותיה.
ולכן אין לנו להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מהם מדעתנו, הלכך אין לחדש המנהג זה
של אמירת קדיש מפי הבנות.

ואל יעלה על הדעת שזה הוא מפני שאין הבנות מזכות את אביהן. שיותר מזה מצאנו,
שהן מזכות את כל העם כאמהות ונביאות ישראל, שזיכרן וזכותן לא יסוף לנצח מקרב
עם ישראל. וגדולה הבטחה שהבטיח הקב”ה לנשים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל
ממצרים. אלא מפני שאין לנו בענינים כאלה אלא מה שקיבלנו מפי קדמונינו שלאורם
אנו הולכים. ואולם אע”פ שאין לנו יד בנסתרות יש למצוא טעם בדבר על יסוד מה
שאמרו רז”ל, ברא מזכה אבא. ופירושם של דברים אלו הוא, שהבן הוא המשך צורתו
האישית של האב במעשיו ודיבורו, ובמילוי מקומו בקרב הציבור. הוא מזכה את אביו
בעולם הנשמות, הוא עולם הנצח שנגהו נגלה, כמתוך הענן, בעולם הזה. וזהו סוד
קדושתו בעולמו, כדכתיב (תהלים סח, לו) נורא אלוקים ממקדשיך. וכדרשת חז”ל, אל
תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך. ואפשר לכלול בזה ממקדישך, כלומר, ממקדשי שמך ניכרת
נוראותיך וקדושתך. ותפילתנו באמירת הקדיש שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, מכוונת
לקידוש שם ה’ יתברך ויתעלה בעולמו ובריותיו, על ידי ישראל מקדשי שמו בבתי
כנסיות ובתי המדרש ובמעשי מצוות שנעשות בציבור שבהם ניכרת הקדושה יותר, כאמור
(ויקרא כב, לב), ונקדשתי בתוך בני ישראל, ממנו למדו רז”ל שאין קדושה אלא
בעשרה, לפי שבעשרה קדמה השכינה ואתיא. זהו סודו של הקדיש עצמו, וזהו גם טעמו
של אמירת הקדיש על ידי בניו, שהם ממשיכים את צורתו ופעולותיו וממלאים את מקומו
בעדת קדושים של עם קדוש. ודבר כזה כמובן אינו מתמלא אלא על ידי הבנים, שהם
מצטרפים לעדה מישראל, ולא על ידי הבנות, ולכן אינן אומרות קדיש בציבור. אבל
מצוות הן לכבד את אביהן בהמשיכן מעשי חסד וצדקה של הוריהן, ובהרבות משלהן, עד
שיאמרו עליהן אשרי מי שילדן, אשרי מי שגידלן”.

האם יש לאסור אמירת קדיש על ידי נשים מדין ‘קול באשה ערוה’

יד. מאידך, יש שהתירו לנשים לומר קדיש, אולם לא בבית הכנסת, כמו שכתב בשערי
תשובה (או”ח סימן קלב ס”ק ה) “ועיין בשבות יעקב (ח”ב סי’ צג) שאם אין לו בן רק
בת לא תאמר קדיש רק בביתה“.

וכן הביא בשו”ת תשובה מאהבה (ח”ב או”ח סימן רכט) שבפראג היה נהוג שבנות קטנות
אומרות קדיש אחר אביהן, אך לא בבית הכנסת, וז”ל: “אבל ראיתי בק”ק פראג מנהג
יפה מקדמונים בעזרת בית הכנסת קלויזן, שם ישבו זקנים וזקנות עוורים ופיסחים
בשחרית עד עת צהרים ואומרים בכל יום כל ספר תהילים. ונוהגים מי שלא הניח אחריו
בנים כי אם בנות קטנות בנות חמש ושש שנים, אומרים שם הקדיש. אבל בבית הכנסת
המיוחד לתפילה לא ראיתי כזה מעולם. ואינו נכון שתבוא אשה כלל, קטנה או גדולה,
לבית תפילת האנשים אשר לדעת חכמי הזוהר וחכמי אמת ז”ל, האשה בבית ה’ כהעמדת
פסל שם, ומה לי קטן או גדול”.

ומשמע מדבריהם שכאשר אשה אומרת קדיש, אין בכך איסור משום ‘קול באשה ערוה’, שאם
לא כן, גם בבית היה אסור לאשה לומר קדיש. ובטעם הדבר, כתב בשו”ת בית אבי (ב,
או”ח יד) שלוש סיבות: [א] “יש לעיין בזה אם בדברי תורה וקדושה שייך לומר כן, וכן
כתב האזולאי [החיד”א] בעצמו בספרו דבש לי (מערכת קול) דבמקום שיש אימתא דשמיא
ליכא משום הרהור. ולפענ”ד נראה להביא סמוכין לזה ממקרא מפורש בשופטים ה’, ותשר
דבורה וברק בן אבינועם וגו’, הרי דליכא הרהור במקום השראת שכינה. [ב] ובנדון
דידן איכא למימר עוד סעד להקל, כיון דהאנשים וגם הנשים אומרים ביחד, אם כן תרי
קלא לא משתמעי, ובלאו הכי ליכא למיחש לקול באשה ערוה. ובזה י”ל שגבי דבורה
כיון דשרו יחד עם ברק, אם כן הוי תרי קלא ולא משתמעי. ועיין ברמ”א (אבן העזר
סי’ כא סעי’ ה), שכתב על דברי השו”ע דאסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה
בין שפחה בין משוחררת שמא יבא לידי הרהור עבירה, דיש אומרים דכל שאינו עושה
דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים מותר. ועל זה אנו סומכים האידנא להשתמש בנשים.
לכן בודאי בעניני תפילות דאיכא אימתא דשמיא בודאי יש להקל. [ג] והרמב”ם
(איסורי ביאה פכ”א הל”ב) כתב והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כמו
שמסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור, יעו”ש. משמע
דרק במתכוין כדי ליהנות, אבל בסתם לא. וכן באמירת קדיש, ליכא למימר שמישהו
מתכוין ח”ו ליהנות. ובפרט ששומעים רק קול הברה, כיון שכולן אומרות יחד עם
הגברים, והוי יותר מתרי קלא, ודברים קדושים במקום קדוש אינם מעוררים שום
הרהור”.

מבואר איפוא בדבריו, שאין חשש ‘קול באשה ערוה’ באמירת קדיש על ידי אשה:

[א] היות ובאמירת דברי תורה וקדושה יש “אימתא דשמיא”, ואין חשש להרהור עבירה.

[ב] מכיון שהאנשים והנשים אומרים את הקדיש ביחד [ואפילו אם כמה נשים אומרות
קדיש ביחד], קיימא לן “תרי קלי לא משתמעי”, ולכן אין בזה איסור. אמנם לפי זה
יוצא, שטעם זה לא שייך כמובן כאשר הקדיש נאמר רק על ידי אשה אחת.

[ג] האיסור הוא כאשר מתכוין ליהנות מהקול האסור, וחשש זה לא שייך באמירת קדיש.

ולכל זה יש לצרף את דעתו של האגרות משה (או”ח ח”א סימן כו) שדין ‘קול באשה
ערוה’ לא נאמר בילדות קטנות עד גיל אחת עשרה, וז”ל: “ואף להמשנה ברורה נראה
דכיון שאין האיסור מצד זה עצמו דנהנה מפנויה טהורה, רק משום חשש שמא יבוא לידי
הרהור, אין זה אלא בפנויה גדולה שהיא טהורה, אבל בקטנות אין לחוש להרהור, כי
אין מצוי שיתאווה אף מהפרוצים ואף נכרים לקטנות לתשמיש. וממילא אין שייך
שיהרהר בעבירה על ידי שיסתכל בה או שישמע קולה, אף כשיכוין ליהנות ממנה, כיון
דאין בזה בקטנות שום קירוב לתאות תשמיש, שיבא להרהר על ידי זה. לכן נראה
למעשה, כיון שכתר”ה כותב שאי אפשר להחמיר יותר מכפי הדין כפי הראוי לאנשי
מעשה, יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות אחת עשרה שנה. וגדולות
מבנות אחת עשרה, אף כשידוע שעדיין לא ראו דם, אף שמדינא הוכחתי שיש להקל, מכל
מקום יש להחמיר. כי מאחר שכבר יש בשנים אלו עתה שרואות דם, אין לחלק ביניהם. ובלא
צורך אין להתיר כלל, כי בדברים כאלו המחמיר קדוש יאמר לו“.

יוצא לפי דברי רבי משה, שבבנות קטנות פחות מגיל אחת עשרה, ודאי אין איסור ‘קול
באשה ערוה’ במידה ויאמרו קדיש.

מנהג המקומות שנשים אמרו קדיש

טו. ואכן, בידינו עדויות על מקומות שבהם נהגו שגם נשים אמרו קדיש ואפילו בבית
הכנסת.

בכתבי הרב יוסף אליהו הענקין, מגדולי הפוסקים בארה”ב בדור האחרון (ח”ב סימן ד)
מובא: “על דבר קדיש, אם נערה יכולה לומר קדיש בבית הכנסת. הנה כבר דיברו בזה
באחרונים, ובכל זאת זוכרני שבילדותי אמרה נערה קדיש לפני האנשים בקהילה של
חסידים ויראים. וידע כת”ר שאף קדיש של האנשים, אם אינם ראויים להיות ש”ץ יש
לפקפק בו הרבה, שהרי כל האומר קדיש בצבור הוא מעין ש”ץ, וש”ץ צריך שיהא הגון.
ובכל זאת מחזיקים ענין הקדיש לדבר הגון, שידוע שאילולי הקדיש היו נמנעים הרבה
מללמד את בניהם תפילה ולא היו באים לבית הכנסת, וכשבאים בגלל קדיש מתקרבים מעט
ליהדות גם בשאר השנה. ומטעם זה גופא אין לדחות גם את הנערות, מכיון שזה גורם
התקרבות ליהדות“.

יחד עם זאת הוסיף הרב הענקין: “ואמנם ראוי שתעמוד מאחורי המחיצה, ושם תתפלל,
וגם שם תאמר קדיש. ואם תדחוק ותכנס לפנים מהמחיצה בשעת קדיש, מכיון שמסתמא גם
אחרים אומרים קדיש, כי המנהג עכשיו שרבים אומרים קדיש, לא איכפת לן. ובימי
האחרונים שדברו בזה, היה המנהג שאחד היה אומר קדיש, ועל כן אין לה לנקבה לעמוד
לפני התיבה לומר קדיש, כי כך היה דרך הראשונים שהאחד האומר קדיש היה אומר זה
לפני התיבה. ובוודאי שאין ראוי להניח לנערה לבוא לפני התיבה בתור ש”ץ, אפילו
בעד קדיש לבד. אבל עכשיו שכל אחד אומר במקומו, ורבים הם האומרים, אין לדחות זה
בשתי ידים. וכבר כתבתי שנכון שתעמוד אחורי המחיצה”.

ונתחדש בדבריו, כי לדעתו טעם האוסרים על אשה לומר קדיש נבע מהמנהג שרווח
בזמנם, שאחד היה אומר את הקדיש לפני התיבה. ומכיון שדבר זה אינו יכול להעשות
על ידי אשה בשום פנים ואופן, גדרו גדר שנשים לא תאמרנה קדיש בכלל, כדי שזה לא
יוביל להיותן ש”ץ בתפילה. ולמעשה, זהו טעם האיסור שכתב בשו”ת תורה לשמה המובא
לעיל. אבל בזמנינו, שאין אומרים את הקדיש לפני התיבה, ובדרך כלל אומרים את
הקדיש כמה אבלים ביחד, ממילא תוכל גם אשה לומר קדיש אפילו בבית הכנסת, ובתנאי
שתעשה זאת מאחורי מחיצת העזרת נשים, ואז אין כל חשש.

נכדו של הרב הענקין, הוסיף בשו”ת בני בנים (חלק ב סימן ז) שלפי דברי סבו:
“סרות תלונות שאר אחרונים, עיין במטה אפרים בדיני קדיש שכתב חלילה להשמיע קולה
לרבים באמירת קדיש, עכ”ל. שמיירי לפי מנהגם שרק אחד היה אומר קדיש, ולכן אין
לה להשמיע קולה להם בייחוד [ועוד כתב: “ומה שנקט [הגאון מורי זקני] נערה, הוא
לאו דוקא, דזיל בתר טעמא. וכן שמעתי מכמה רבנים שבתו של גדול אחד אמרה קדיש על
פי הוראת הגאון מורי זקני, והיא היתה מבוגרת. אלא אורחא דמילתא נקט נערה, כי
לנשואות אין פנאי לאמר קדיש. וכן במאמר בהפרדס כתב בסתם, שבת יכולה לומר קדיש,
ולא חילק. ורק המעשה בקהילה של חסידים ויראים בודאי היה בנערה דווקא, כי אמרה
קדיש בתוך עזרת הגברים, מה שאין כן בעזרת הנשים אין חילוק בין נערה לנשואה”].

גם רבי משה פינשטיין הזכיר בתוך אחת מתשובותיו (שו”ת אגרות משה או”ח ח”ה סימן
יב) ש”בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה עניה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה
לומר קדיש“.

וכן הביא בספר תאריך ישראל (סימן יט) מדברי רבי חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת
תורה אור: “שאלתי את הגרח”פ שיינברג בענין זה, והשיב שיכולה לומר קדיש בעזרת
נשים, וכן זוכר בעצמו שכן היו הנשים עושות, עכת”ד”.

ובירחון הדרום (קובץ נז, אלול תשמ”ח) כתב הרב יואל ולוולסקי: “לפני כעשרים שנה
כשנתעוררה השאלה [האם בנות יאמרו קדיש] באחד הסניפים של יבנה (ארגון הסטודנטים
הדתיים בצפון אמריקה), ביקשתי מאחד התלמידים של הגרי”ד סולובייצ’יק, להציג את
השאלה לפני הרב. להלן ציטוט מדברים שהשיב לי בכתב: הצגתי את השאלה לפני הרב,
וגם שאלתי אם יש נפקא מינה אם איש יאמר את הקדיש יחד איתה, או אם היא תאמר את
הקדיש לבד. והוא השיב, שאין להתנגד בשני המקרים שזה מותר, עכ”ד. ועוד תלמידים
מובהקים הזכירו את עמדתו הנ”ל של הרב, וכן פשט המנהג בהרבה בתי כנסיות שמשמשים
בהם חברי הסתדרות הרבנים. והגרי”ד הוסיף, שהוא זוכר כי לפני החורבן באירופה
כשהוא היה בווילנא והתפלל בקלויז של הגר”א, אשה היתה נכנסת מאחור לומר קדיש
לאחר תפילת ערבית. ומקרה דומה הזכיר לי אחד מגבאי מנין מיר בברוקלין, שהעיד
לפניו אחד ממתפללי המנין שהיה מוותיקי ישיבת מיר שנולד וגדל בווילנא, שכשבן
דודו נפטר ולא השאיר בנים, פסק רבי חיים עוזר גרודז’נסקי לבתו המבוגרת לומר
קדיש כל יום בבית הכנסת בווילנא. וסיפר הרב הנ”ל, שהיה רואה את הבת כל יום
נחפזת לבית הכנסת לומר קדיש כפסק הגרח”ע. והוסיף עוד אחר מחברי המנין שאביו
למד אצל החפץ חיים זצ”ל, שהוא גם פסק כהנ”ל. ורבה של בית וגן כתב לי, שגם הוא
שמע שלפני שנים, היו נשים נכנסות לבתי הכנסת במאה שערים להגיד קדיש, והרבה
זקנים זכרו מקרים דומים. וכך כנראה היה עמדתם ההלכתית של גאוני ליטא להתיר
לנשים לומר קדיש יתום. וחבל שנשמט כל זכר של פסקי דין הנ”ל בליקוטים של הלכות
אבלות שראו אור בשנים האחרונות” [בשולי הדברים רציתי להעיר, כי פלא בעיני
שתלמידיו המובהקים של הגרי”ד, לא הביאו הוראה זו בשם רבם, וצ”ע].

לאחרונה [כסלו תש”ע] התפרסם פסק הלכה של הגר”ע יוסף, אשר קבע: “מי שנפטר מן
העולם ולא השאיר אחריו בנים לאמירת קדיש לעילוי נשמתו, וזכה שיש לו בנות
צדקניות הרוצות לומר קדיש לעילוי נשמתו, יש לאפשר להן לומר קדיש כאשר מתאסף
מנין אנשים בבית לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה. אבל
באולם הגדול של בית הכנסת, אין להנהיג אמירת קדיש על ידי אישה”.

טז. להשלמת הנושא, הנני מצרף מאמר מפרי עטו של ידידי, הרב שמחה כהן [מתורגם
מאנגלית] בשאלת אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת:

בספר פני ברוך (פרק לד סע’ כ) לרב חיים בנימין גולדברג, נכתב בקצרה שלמרות שיש
מתירים, רוב רובם של פוסקים הסכימו שאין לבת לומר קדיש, אפילו בביתה הפרטי.
הבעיה בגישתו היא שאין הגישה לוקחת בחשבון את פסקי ההלכה של שלשה מרבני אמריקה
החשובים ביותר: הרב יוסף אליהו הענקין, הרב משה פיינשטיין, והרב יוסף דב
סולובייצ’יק. הרב הנקין כתב: “השאלה לגבי אמירת קדיש ע”י בת קשורה לרמת שמירת
המצוות של הבת. אם היא שומרת שבת, כשרות, וטהרות המשפחה, אזי מותר לה לומר
קדיש בעזרת נשים כשגברים אומרים קדיש בביהכ”נ”. לאחר הרב הנקין, הפוסק המרכזי
של יהדות ארה”ב היה הרב משה פיינשטיין. לאחר פטירתו, הודפס תשובה בשמו העוסקת
בדיני מחיצה (אגרות משה או”ח ח”ה סימן ה) בה נכתב: לאורך כל הדורות, המנהג
הפשוט היה שאשה עניה תהיה בתוך בית המדרש על מנת לקבץ נדבות לצדקה, או כאבלה
האומרת קדיש. הרב פיינשטיין כתב, שצריך מחיצה אפילו לצורך אישה אחת בלבד, כל
שהיא נוכחת באורך קבוע, עיי”ש. מבואר מתוך דבריו, שהרב פיינשטיין ראה אמירת
קדיש על ידי אישה כמנהג מקובל ונכון.

עבור אלפי תלמידיו, פסק הלכה של הרב יוסף דב סולובייצ’יק היוו מילה אחרונה
בפסק הלכה. מובא בשמו של הרב סולובייצ’יק, שהורה להיתר בעניין אמירת קדיש על
ידי נשים בבית הכנסת (הובא במכתבו של יואל ולווסקי בירחון הדרום).

לאור הדעות הנ”ל של גדולי ההלכה שבארה”ב, בודאי שלמקילים בנושא זה יש על מי
לסמוך, למרות דעת רוב הפוסקים הקדמונים לאיסורא.

ראוי גם לבאר קצת את הטעמים לאיסור ולהיתר. בספרו הנ”ל, הרב גולדברג מציין את
דברי הפתחי תשובה (יו”ד סימן שעו ס”ק ג), שמביא את דעת החוות יאיר (סימן רכב)
לאסור אמירת קדיש על ידי נשים. החוות יאיר נשאל בעניין מי שציוה על בתו לומר
קדיש לאחר מותו. בתשובתו כותב החוו”י שמעיקר הדין, עליה לומר קדיש, כי יש בזה
עילוי לנשמת המת. אמנם, הוא ממשיך לומר שכיון שיש חשש להיחלשות של מנהגי
ישראל, והואיל והדבר נעשה בפומבי, לכן יש למחות בדבר. נמצא מבואר שאין באמירת
קדיש על ידי נשים שום בעיה הלכתית מעיקר הדין, וכל האיסור הוא גזירה שמא ייגרם
היחלשות של מנהגי ישראל, כמין “סייג לתורה”.

ויש לציין שדברי הפתחי תשובה בשם החוות יאיר אינם בדקדוק.

כשמעיינים במקור, רואים ראשית כל, שכל חכמי אמשטרדם לא חששו לאפשר לאשה לומר
קדיש, כמבואר שם שחכמי המקום לא מחו בדבר [של הקהלת מנין אנשים ללמוד תורה
בבית הנפטר, ואמירת קדיש על ידי בתו בתום הלימוד).

החוות יאיר גם כתב, שיש למנוע מאנשים “לבנות במה לעצמם לפי רצונותיהם, ובזה
ללעוג על דינים דרבנן”. והשאלה היא, מה גרם לחשש זה.

יתכן שהרבה טעו בחשש של החוות יאיר. הבעיה, נראה לומר, לא היתה עצם אמירת
הקדיש על ידי אשה במנין, אלא במקרה מסוים של מנין אנשים הלומדים תורה בבית
פרטי, ואמירת קדיש אחרי הלימוד על ידי אישה. הבקשה היא לא שגרתית. יש בה צד של
זלזול: ההוראה הייתה שבמקום לבוא למניינים קבועים בבית הכנסת ולומר שם קדיש,
תאמר הבת קדיש בביתה, לאחר סדר לימוד. בזה יש זלזול במנהגי ישראל, ולכך הורה
החוות יאיר שראוי למחות בו.

אמנם, אילו היה מדובר באשה הבאה במנין קבוע בבית הכנסת ואומרת שם קדיש, אזי
יתכן מאד שהחוות יאיר לא היה מוחה באמירת קדיש, וכמו שכתב שיש בזה משום קידוש
השם, ומשום עילוי לנשמת המת. ונראה שמה שאשה אומרת קדיש בבית הכנסת אין בזה
משום זלזול במנהגי ישראל, ואדרבה, חיזוק ואישור למנהגי ישראל של תפילה בציבור
ואמירת קדיש לאחר התפילה. בר מיניה, יתכן שהיה המנהג הנודע של נשים לומר קדיש
בבית הכנסת [כפי שמשמע מדברי האגרות משה הנ”ל].

סוף דבר, נלע”ד שאשה הרוצה להתפלל במנין קבוע ולומר קדיש, יש לעודד אותה לכך
במי שהולכת בדרכי אבותינו, ולא כמי שבאה לחדש מנהג שלא שמענו ולא ראינו. אמירת
קדיש מעוררת תחושה של כבוד כלפי קרובים אהובים. לא כל אשה מחפשת זאת; אך יש
לנהוג באותן נשים שכן מבקשות לומר קדיש בכבוד הראוי להן. עד כאן דברי הרב שמחה
כהן.

---

יז. לסיכום: נחלקו הדעות האם נשים אומרות קדיש בכלל, ובפרט, אם תאמרנה קדיש
בבית הכנסת, וכפי שכתב בקצרה בספר גשר החיים (פרק ל סעיף ח אות ה) וז”ל: “עיקר
תועלת הקדיש הוא באמירת הבן על אביו ואמו [כמסופר בהמעשה דרבי עקיבא, וכדאמרו
חז”ל (סנהדרין קד). ברא מזכי אבא]. ואם לא השאיר בן אלא בת, אם היא קטנה [פחות
מגיל י”ב] יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת אחר עלינו ואחר שיר
של יום או קודם ברוך שאמר, ויש מרשים לה לומר אפילו הקדיש אחר אין כאלוקינו,
אלא שאת ה’ברכו’ אומר גבר. ויש מקומות שאין מרשים לה כלל לומר בבית הכנסת,
בלתי אם יש מנין בביתה תוכל לומר שם הקדיש, ובת גדולה לא מרשים בכל אופן לומר
קדיש בבית הכנסת”.

מאת: [email protected]

[Chaim Erlanger - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 10/09/2024 12:30

ר’ אריה!
יישר גדול!