כרם ערלה חוזרים עליו מעורכי מלחמה?

[חיים סופר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/09/2024 18:41

[ארי במסתרים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/09/2024 18:48

(עמק ברכה שופר סימן א) ר"ה ד' כ"ז: וכמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו
בידו ויראה לכאן ולכאן. ובנדה ד' כ"ו מבואר דהיינו טפח. ובטור סי' תקפ"ו כתב
דהיינו טפח עוצב. והמנ"ח במצוה שכ"ה הקשה מהא דמסיק הגמ' בעירובין ד' ג' דבכל
שיעורי טפחים אזלינן לחומרא לענין עוצבות ושוחקות, וא"כ למה לא ניבעי טפח שוחק
לחומרא.
ולענ"ד הדבר פשוט, דכל זה לא נאמר אלא לענין שיעורי טפחים ואמות, אבל כאן
לענין שופר לא נאמר כלל דין שיעור טפח, ועיקר השיעור הוא מה שאמר רשב"ג כדי
שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, אלא שמדדו חכמים זה השיעור ומצאוהו שעולה טפח
עוצב, וא"כ לא שייך זה כלל לההיא דעירובין. וראיה לזה, דהרמב"ם בפ"ה מה' שופר
ה"ה לא הזכיר כלל האי שיעורא דטפח, אלא כתב שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו
ויראה לכאן ולכאן, וא"כ זהו עיקר דינא דשיעור שופר.
אמנם מצאתי ברבינו גרשום בחולין ד' פ"ט שכתב, דהא דבעינן שיעור השופר כדי
שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח היינו פירושו דבעינן שיראה לכאן טפח ולכאן
טפח חוץ ממה שאוחז בידו. וזהו פירוש חדש לגמרי לא מצאתי למי מהראשונים שיאמר
כן. ולפ"ד נמצא דשיעור השופר עולה קרוב לג' טפחים. ומהנכון להחמיר לכתחילה
לצאת ידי דעה זו.

(עמק ברכה שופר סימן ב) הא דמברכין "לשמוע קול שופר" ולא "על התקיעה", כתב
הרא"ש, משום דבעינן נמי שמיעה, דגם התוקע עצמו אם תקע לתוך בור ודות ולא שמע
לא יצא.
אך הרמב"ם ריש הל' שופר כתב: מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה שנא'
יום תרועה יהי' לכם. משמע לכאורה מדבריו, דסבר דעיקר המצוה אינה אלא לשמוע
גרידא ולא בעינן נמי תקיעה. אך זה אי אפשר לומר כן, דא"כ למה צריך התוקע
לכווין להוציא השומעים, כדאיתא בגמ', הא לא בעינן כלל תקיעה, אלא שמיעה גרידא,
והרי הם שומעים בעצמם וסגי בזה. וע"כ מוכח מזה, דכ"ע מודים דבעינן נמי תקיעה
עם השמיעה, אלא דדרכו של הרמב"ם לבאר כל מצוה עפ"י לשון המקרא איך שנאמרה
בתורה, וכאן לשון המצוה, "יום תרועה יהי' לכם", עיקרה משמע שמיעה, דהיינו
שיהי' יום תרועה, שישמעו התרועה. אבל מ"מ נכלל בזה גם חובת תקיעה.
וכן מה שכתב בפ"י משמטה ויובל ה"י: מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת
היובל שנא' והעברת שופר תרועה, ג"כ נראה דנכלל בזה נמי שמיעה. וראיה לזה, דהרי
כתב שם הרמב"ם: אחד ר"ה וא' היובל לתקיעות ודין אחד להם, וא"כ, כמו דגבי ר"ה
אם תקע לתוך בור ודות לא יצא, כמו"כ גבי יובל נמי לא יצא, משום דבעינן נמי
שמיעה. אלא דכיון דלשון המצוה "והעברת שופר תרועה" עיקרה משמע העברת קול,
דהיינו תקיעה, לפיכך כתב הרמב"ם דהוי מצות עשה לתקוע בשופר וכו', כלשון המקרא,
אבל לעולם נכלל בזה ג"כ שמיעה. וגם אפשר דר"ה ויובל לומדים זמ"ז בגז"ש, להצריך
תקיעה ושמיעה בשניהם, ומתורץ בזה קושית הרא"ם, הובא בלח"מ שם. יעו"ש.
(עמק ברכה שופר סימן ג) התוס' בר"ה ד' ל"ג כתבו, דצריך ליזהר בשברים שלא יהא
מאריך על כל שבר בפ"ע כג' יבבות של ג' קולות של כל שהוא דא"כ נעשה תקיעה ולא
שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה דהיינו כג' יבבות. וכן כתבו הרא"ש והר"ן והגמי"י
והמרדכי וכ"ה גם בטור ושו"ע סי' תק"ץ.
ולכאורה קשה, מה איכפת לן אם יאריך בשבר כשיעור תקיעה, ואיך נעשה עי"ז לתקיעה,
הלא לכאורה התקיעה והשבר אינם משתווים בקול, והם ב' מיני קולות, דתקיעה הוא
קול פשוט ושבר הוא קול שבור, ואינם דומים זל"ז כלל.
וע"כ מוכח מדבריהם דסברי, דגם שברים כל שבר ושבר בפ"ע הוא קול פשוט ואינו נשבר
בסופו, ואין בינו לבין התקיעה ולא כלום, אלא בשיעור גרידא, דתקיעה הוא קול
ארוך ושברים כל שבר הוא קול קצר מתקיעה, וכמו התרועה שכל יבבא ממנה הוא קול
פשוט אלא שקולותיה הם קצרים ביותר ומופסקים, ושברים הם יבבות ארוכות יותר
מתרועה אלא שלשיעור תקיעה לא הגיעו. וכן כתב הרמב"ן דשברים הם יבבות ארוכות.
ונמצא לפ"ז, דאין שום חילוק באיכות הקול בין כל יבבא מתרועה ושבר ותקיעה, אלא
בשיעור גרידא הם מחולקים. וע"כ שפיר כתבו, דאם מאריך על כל שבר כשיעור תקיעה
נעשה תקיעה ופסול.
שוב ראיתי בריטב"א שביאר כן וז"ל: ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי
תקיעה ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו זה אינו
שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכל שבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות
וע"כ שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שינוי בנגון אלא באריכות הקול. עכ"ל.
ולפ"ז צריך ליזהר כשעושין שברים, שכל שבר ושבר עצמו לא ישברו אותו, ודלא כיש
תוקעין שכל שבר עושין בו טו בסופו, דהיינו שתוקעים טו - או - טו ותנועת הטו
האחרון אינו שבר אלא יבבא מתרועה, וכמש"כ הריטב"א הנ"ל, ודינו כמתחיל להריע
באמצע השברים, דהוי הפסק בסדר תש"ת וגם בסדר תשר"ת. אף שפסק בשו"ע סי' תק"ץ
דלא הוי הפסק והשברים עלו לו, כדעת הראב"ן, הובא ברא"ש, - זהו בדיעבד, אבל
לכתחילה ודאי דאין להפסיק באמצע שברים. ועוד, דהרי דעת רבינו יואל, הובא
במרדכי, דגם בדיעבד לא מהני והוי הפסק וחוזר לראש. והב"ח והט"ז ועוד אחרונים
צדדו להחמיר כדבריו. וע"כ אין לשבר כל שבר, אלא לעשותו פשוט, דהיינו תנועת טו

• או לבד. שוב שמעתי כן ממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי
  ז"ל, שהי' מדקדק ע"ז מאד שלא לתקוע טו - או - טו.

(עמק ברכה שופר סימן ג) התוס' בר"ה ד' ל"ג כתבו, דצריך ליזהר בשברים שלא יהא
מאריך על כל שבר בפ"ע כג' יבבות של ג' קולות של כל שהוא דא"כ נעשה תקיעה ולא
שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה דהיינו כג' יבבות. וכן כתבו הרא"ש והר"ן והגמי"י
והמרדכי וכ"ה גם בטור ושו"ע סי' תק"ץ.
ולכאורה קשה, מה איכפת לן אם יאריך בשבר כשיעור תקיעה, ואיך נעשה עי"ז לתקיעה,
הלא לכאורה התקיעה והשבר אינם משתווים בקול, והם ב' מיני קולות, דתקיעה הוא
קול פשוט ושבר הוא קול שבור, ואינם דומים זל"ז כלל.
וע"כ מוכח מדבריהם דסברי, דגם שברים כל שבר ושבר בפ"ע הוא קול פשוט ואינו נשבר
בסופו, ואין בינו לבין התקיעה ולא כלום, אלא בשיעור גרידא, דתקיעה הוא קול
ארוך ושברים כל שבר הוא קול קצר מתקיעה, וכמו התרועה שכל יבבא ממנה הוא קול
פשוט אלא שקולותיה הם קצרים ביותר ומופסקים, ושברים הם יבבות ארוכות יותר
מתרועה אלא שלשיעור תקיעה לא הגיעו. וכן כתב הרמב"ן דשברים הם יבבות ארוכות.
ונמצא לפ"ז, דאין שום חילוק באיכות הקול בין כל יבבא מתרועה ושבר ותקיעה, אלא
בשיעור גרידא הם מחולקים. וע"כ שפיר כתבו, דאם מאריך על כל שבר כשיעור תקיעה
נעשה תקיעה ופסול.
שוב ראיתי בריטב"א שביאר כן וז"ל: ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי
תקיעה ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו זה אינו
שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכל שבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות
וע"כ שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שינוי בנגון אלא באריכות הקול. עכ"ל.
ולפ"ז צריך ליזהר כשעושין שברים, שכל שבר ושבר עצמו לא ישברו אותו, ודלא כיש
תוקעין שכל שבר עושין בו טו בסופו, דהיינו שתוקעים טו - או - טו ותנועת הטו
האחרון אינו שבר אלא יבבא מתרועה, וכמש"כ הריטב"א הנ"ל, ודינו כמתחיל להריע
באמצע השברים, דהוי הפסק בסדר תש"ת וגם בסדר תשר"ת. אף שפסק בשו"ע סי' תק"ץ
דלא הוי הפסק והשברים עלו לו, כדעת הראב"ן, הובא ברא"ש, - זהו בדיעבד, אבל
לכתחילה ודאי דאין להפסיק באמצע שברים. ועוד, דהרי דעת רבינו יואל, הובא
במרדכי, דגם בדיעבד לא מהני והוי הפסק וחוזר לראש. והב"ח והט"ז ועוד אחרונים
צדדו להחמיר כדבריו. וע"כ אין לשבר כל שבר, אלא לעשותו פשוט, דהיינו תנועת טו

• או לבד. שוב שמעתי כן ממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי
  ז"ל, שהי' מדקדק ע"ז מאד שלא לתקוע טו - או - טו.

[חיים סופר - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/09/2024 23:26

האם מע"כ יוכל בבקשה למקד יותר את התשובה לקטע מסויים.
אסביר שוב את השאלה:
בפסוק כתוב 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש
אחר יחללנו'.
האם הכוונה, שמי שיש לו כרם שמוכן לחילול ילך וישוב לביתו, או שגם מי שיש לו
כרם שמיועד לחילול בעתיד הרחוק, גם הוא ילך וישוב לביתו?

[חנן - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 18/09/2024 01:04

קבצים מצורפים:

• אוצר החכמה_-_ פשוטו כמשמעו - ביבר, אברהם זאב__ 355.pdf

[יששכר דב ורטהיי - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 19/09/2024 00:31

באמת הסתפקתי לגבי מי שבנה בית ולא חנכו שחוזר עליו מעורכי המלחמה, מה צריך
להיות מצב הבית האם בנוי לגמרי, או חלק בנוי, ומה הדין אם לא קיבלו טופס 4
וכדו'.
כי לכאורה יש עגמת נפש גם אם זה באמצע בנייה, כמו כן יש לדון במקרה ששילמו את
כל הכסף לקבלן אחר שיבנה את הדירה שוודאי שיש בזה עגמת נפש?
וכן יל"ד לפי הטעם של האבן עזרא שם.
ב-יום רביעי, 18 בספטמבר 2024 בשעה 01:05:16 UTC+3, חנן כתב/ה:

[ארי במסתרים - ארכיון]

תאריך ההודעה המקורית: 17/09/2024 18:48

טעות

התכוונתי לזה
שו"ת שאגת אריה החדשות סימן יד

אם ערלה נוהגת בהרכבה והברכה בחוץ לארץ או אינה נוהגת בחוץ לארץ. ואת"ל שערלה
נוהגת בהרכבה בחוץ לארץ באיזה ענין נוהגת:

תשובה הר"ן כתב בפ"ק דראש השנה ואנן השתא לא נהגינן ערלה בהברכה והרכבה. וכתב
הרמב"ן ז"ל דטעמא דמלתא דאמרינן במסכת סוטה (דף מ"ג) בפרק משוח מלחמה. גבי הא
דאמרינן התם לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר מעורכי
מלחמה. ואמרינן התם לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו. הכי נמי נטע
כמשמעו. נטע אין מבריך ומרכיב לא. הלכך ונטעתם נמי כמשמעו. אבל לא מבריך
ומרכיב. ומשום הכי הוא שאינו חוזר עלי' מעורכי המלחמה לראב"י משום דלא נהגי
בהו ערלה. והכי וודאי מסתברא דאי הוה סבירא ליה לר' אליעזר בן יעקב דונטעתם
לאו דווקא דאפילו מבריך ומרכיב נמי. אמאי לימא גבי עורכי מלחמה נטע דווקא. אלא
וודאי כדפירשתי. וכיון דקי"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. לא נהגא
ערלה בחוץ לארץ בהברכה והרכבה כלל עכ"ל. וכן כתב הרא"ש בהלכות ערלה. ולכאורה
יש לעיין על זה. דעד כאן לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. אלא היכא
דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. כגון גבי צלף של ערלה בחוץ לארץ. דפליגי ר'
אליעזר ור' עקיבא. אי קפריסין הוה פרי או לא בברכות (דף ל"ו) ולא איתמר הלכתא
דלא כמר ולא כמר. וכן מה דמספקא ליה לבית שמאי התם אי צלף מין אילן הוא ונוהג
בו ערלה. או מין ירק הוא ואין נוהג בו ערלה. אף על גב דלבית הילל פשיטא להו
התם. דמין אילן הוא ונוהג בו ערלה. מכל מקום כיון דלב"ש ספיקא הוא הוה ליה ספק
ערלה בחוץ לארץ דמותר אי לאו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדאמר התם. והיינו כיון
דלב"ש ספיקא הוא ולא איפסקא הלכתא לא כב"ש ולא כב"ה שפיר הוה ליה ספק ערלה
בחוץ לארץ ספיקא מותר. וכן גבי כשותא בכרמא לענין כלאים לר' טרפון אינו כלאים
בכרם ולרבנן כלאים בכרם כדאמרינן בפ' תולין בשבת (דף קל"ט) ואמרינן התם כל
המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. אף על גב דקיימא לן בכל מקום יחיד ורבים
הלכה כרבים. מ"מ כיון דלא איתמר בהדי' הלכה כרבנן שפיר סמכינן בחוץ לארץ אדרבי
טרפון. אבל במקום דאפסקא הלכתא בהדי' דלא כוותי' וודאי גרע טפי. ואפילו בחו"ל
לא סמכינן עליו להקל. דכהאי גוונא אמרינן בפרק קמא דנדה (דף ט'). מעשה שעשה
רבי כרבי אליעזר כלומר כל אשה שעברה עליו שלשה עונות דיי' שעתה לאחר שנזכר אמר
כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. והוינן בה מאי לאחר שנזכר. אי לימא
לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן. בשעת הדחק היכי עביד כוותי'. אלא
דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. וכיון שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבים
פליגי עלי' אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. אלמא כל היכא דלא איתמר
הלכתא בהדיא כרבים אי עביד עובדא כיחיד בשעת הדחק לא מהדרינן עובדא במידי
דרבנן. ואיכא למימר דהכי נמי גבי ערלה בחוץ לארץ דהלכה למשה מסיני הוא. דוודאי
אסור. ספיקא מותר. הלכה כדברי המיקל אפילו ביחיד נגד רבים. אבל כל היכא דאתמר
הלכתא בהדי' כפלוני אפילו בחוץ לארץ לא סמכינן אבר פלוגתי' דידי'. שהרי אפילו
בדרבנן בשעת הדחק לא עבדינן כוותי'. שהרי מתמה הגמרא מאי לאחר שנזכר. אילימא
לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן. בשעת הדחק היכי עביד כוותי'. וכיון דאמר
ר' אבוה אמר ר' יוחנן (בפ' משוח מלחמה שם) ילדה שסיבכה בזקינה בטלה ילדה
בזקינה ואין בה דין ערלה. משמע דמטעם ביטול נגע בה דאין בה דין ערלה. אבל ילדה
שסיבכה בילדה שנטע לקמייתא לסייג ולקורות דלא שייך בה ביטול כיון דהיא גופא בת
מיהדר ואימלוכי היא נוהג בה דין ערלה. אלמא נטע לאו דווקא דה"ה מרכיב דחייב
בערלה. וכיון דלאו דווקא ממילא מבריך נמי חייב בערלה. דהא מבריך ומרכיב שניהם
שווים בהא מלתא. הרי ש"מ דלר' יוחנן לית הלכתא כר' אליעזר בן יעקב בהא דמבריך
ומרכיב פטור מן הערלה. וכיון דאיפסקא הלכתא דלא כראב"י דאית לי' מבריך ומרכיב
פטור בערלה. אפילו בחוץ לארץ לא סמכינן עליו. ותדע לך דע"כ היכא דאיפסקא הלכתא
בהדי' דלא כהמיקל אפילו בחו"ל לא סמכינן עליו. שהרי בפ"ק דר"ה תניא. אחד
הנוטע. ואחד המבריך. ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה.
פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה. וכתב הרי"ף ואוקימנא לר"מ דאמר יום
אחד בשנה חשוב שנה וכי בעי שלשים יום לקליטה. ובדין הוא דליבעי שלשים ואחד אלא
דקסבר ר"מ יום שלשים עולה לכאן ולכאן. ותניא אידך אין נוטעין ואין מבריכין
ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה. ואם נטע והבריך והרכיב
יעקור דברי ר"א. ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים שוב אינה
קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
לדברי האומר שלשים יום צריך שלשים ושלשים. ולדברי האומר שלשה צריך שלשה
ושלשים. ולדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים. וגרסינן בפ' הערל אמרי
בי רב משמי' דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינס ובהרכבה. ואמרינן הרכבה מה לי אמר
שמואל ת"ש דאמר ליה שמואל לרב ענן. תני כמ"ד שלשה ושלשים והאי מלתא אסורא היא.
וקי"ל הלכתא כרב באסורי ע"כ. וכך פסקו כל רבוותא ז"ל דמהאי טעמא ביונק שנטע
האילן ארבעה וארבעים יום קודם ר"ה כדי שישתיירו ארבעה עשר יום לקליטה ושלשים
יום לחשיבות שנה. והרי הדבר ידוע שאין דרך הרי"ף ושאר פוסקים להביא בסתמא
דינים הנוהגים בארץ ישראל אלא מה שנוהג בחוץ לארץ. והשתא אי ס"ד דאפילו במקום
דאיפסקא הלכתא להדי' כדבר המחמיר. מ"מ בחוץ לארץ סמכינן על דבר המיקל. א"כ למה
לי מ"ד יום לפני ר"ה. תסגי ליה בחוץ לארץ בשלשה ימים לקליטה כר' יהודא שמיקל
טפי מכולהו. אלא וודאי ש"מ דכל היכא דאפסיקא הלכתא בהדי' בגמרא כדברי המחמיר
אפילו בחו"ל לא סמכינן אדברי המיקל. וכיון דאמרינן בהדיא האי כללא בגמרא
דהלכתא כרב באסורי במס' בכורות (דף מ"ט). הוה ליה כאלו אפסקא הלכתא בהדי' כרב
בהא מלתא דקליטה גופי':

והא דפסקו הלכתא כר"א דבעי שלשים יום לחשיבות שנה ולא כר"מ דאמר יום אחד בשנה
חשוב שנה והוה ליה למפסק בחו"ל כדברי המיקל. נ"ל דהיינו טעמא משום דאמרינן
במסכת מכות (ד' ג') דאמר ליה שמואל לרב מתנא מנא הא מלתא דאמרו רבנן המלוה את
חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אחד המלוה בשטר ואחד מלוה על פה.
אמר ליה דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע אינו יודע
שהיא שנת השמיטה אלא מה תלמוד לומר שנת השמיטה לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא
כזו. ואיזו זו המלוה חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום דאמר מר
שלשים יום בשנה חשוב שנה ש"מ דפשיטא לרב מתנא כמ"ד שלשים יום בשנה חשוב שנה.
וגם שמואל קיבלה מיני' ש"מ דסבירא להו דקי"ל הכי והוה ליה כאלו איפסקה הלכתא
בהדי' כר"א דשלשים יום בשנה חשוב שנה. וה"נ אמרינן בבכורות (דף כ"ח) לחד לישנא
לר' אלעזר. מנין לבכור שנולד בו מום תוך שנתו שנותנין לו שלשים יום אחר שנתו
שנאמר לפני ד' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. איזה הן ימים החשובים שנה הוה אומר אלו
למ"ד יום אלמא ס"ל דלמ"ד יום בשנה דווקא חשוב לשנה. מ"מ שמעינן מהא שפסקו ז"ל.
דצריך נוטע דווקא מ"ד יום לפני ר"ה אפילו בחוץ לארץ כדי שתעלה לו למנין שנה
משום דכיון דמדברי אמוראי להדי' מוכח דהלכה כר"א דשלשים יום בשנה חשוב שנה
אפילו בחוץ לארץ לא סמכינן אדברי המיקל. והכא נמי כיון דמוכח להדיא מהא דאמר
ר' אבוה אמר ר' יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה דווקא הוא דבטילה משום ביטול נגע בה.
ותיפוק ליה דאין ערלה נוהגת במבריך ומרכיב אלא וודאי ש"מ דסבירא ליה דערלה
נוהג בם תו אין לנו לסמוך על דברי המיקל במבריך ומרכיב לענין ערלה אפילו בחוץ
לארץ. אלא שבזה יש לי ללמד עליהם ז"ל זכות. שהם ז"ל אינם מפרשים הא דילדה
שסיבכה בזקינה היינו ע"י הרכבה וש"מ דערלה נוהג בהרכבה אלא כמו שפירשו התוס'
מנחות (דף ס"ט) דכתבו ובירושלמי משמע דילדה שסיבכה בזקינה מיירי בשנטע אילן
בפני עצמו כדרך הנוטעין ונטעו אצל זקינה וסיכך ענפיו בענפי הזקנה דאם קודם
קליטת שרשיו בארץ נתאחזו זה בזה בטלה הילדה בזקינה א"כ הא דאמר ר' אבוה אמר ר'
יוחנן אינו ענין למרכיב ואיכא למימר לפי זה דס"ל מרכיב פטור מן הערלה. ועוד יש
לדחות זה דאינו מוכרח דר' יוחנן לא ס"ל כראב"י דאיכא למימר ר' יוחנן ספוקי
מספקא ליה אי כראב"י אי כרבנן ובארץ ישראל לחומרא וקמ"ל דמ"מ בילדה שסיבכה
בזקינה בטלה ואין בה דין ערלה אפילו לרבנן ואף כי זה דוחק אפילו הכי אינו
מוכרח כל כך לסתור דברי הרמב"ן והרא"ש ז"ל מחמת זה. אלא דבלאו הכי קולא גדולה
היא לסמוך על הא דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן דלראב"י נטע כמשמעו כמו דס"ל
כרם כמשמעו כיון דלשנויא דר' זירא אמר רב חסדא שם דשני רומיא דמתניתין
וברייתא. כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר שפיר איכא למימר דאע"ג דלרבי
אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו אפילו הכי לא ס"ל דנטע כמשמעו אלא אפילו מבריך
ומרכיב נמי בכלל נטע הן לכל מילי. א"כ מנין לנו לעשות פלוגתא חדשה בין ת"ק
ובין ראב"י לענין מבריך ומרכיב כיון שאין הכרח לזה אלא משום דקשיא מתניתין
וברייתא אהדדי וזהו שהביאו לרב דימי אמר ר' יוחנן לומר דלר' אליעזר בן יעקב
מבריך ומרכיב לאו בכלל נטע הן. וברייתא ראב"י היא ומתניתין אתי' כרבנן לחוד.
והרי כיון דכבר שניי' ר' זירא אמר רב חסדא דלא קשיא מתניתין וברייתא אהדדי
דכאן בהרכבת איסור וכאן בהרכבת היתר דכהאי גוונא דרשינן התם גבי לא חנך ולא
חנכו וגבי לא לקח ולא לקחה למעוטי של אסור פרט לגזלן ופרט אלמנה לכהן גדול ה"נ
איכא לאוקמי הא דלא חילל ולא חיללו להרכבת איסור. ותו אין לנו לעשות פלוגתא
חדשה בין ת"ק לר' אליעזר בן יעקב. רק יותר יש לנו לומר דלכולי עלמא מבריך
ומרכיב בכלל נטע הן דאין לנו לעשות פלוגתא בחנם דשפיר איכא למימר דאע"ג דסבירא
ליה לר' אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו היינו משום דאין שאר אילני מאכל בכלל כרם
ולאו כרם מיקרי. אבל מבריך ומרכיב יש לומר דגם הם בכלל נטע אפילו לראב"י כמו
לרבנן. אי נמי יש לומר היינו טעמא דראב"י דלא יליף לשאר אילני מאכל מכרם לענין
לחזור מעורכי מלחמה אלא ס"ל כרם דווקא משום דרחמנא אמר מי האיש אשר נטע כרם
ולא חיללו ס"ל כמ"ד ריש פרק וא"ו דברכות כרם רבעי דווקא כלומר דאין רבעי טעון
חלול אלא כרם לבד וכיון דאין כרם רבעי נוהג אלא בכרם דווקא א"כ בשאר אילני
מאכל לא קרינן בהו ולא חיללו שהרי אין דין חלול של רבעי נוהג בהם ולענין חזרה
מעורכי מלחמה הא חזינן דקרא קפיד אחילול. אבל לענין נטע יש לומר דאין לחלק כלל
בין נטע למבריך ומרכיב אפילו לראב"י כמו לרבנן. והכי משמע מפרש"י שם בסוטה (דף
מ"ג) דראב"י ס"ל כמאן דתני כרם רבעי דווקא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר ר'
יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותי' והני
מילי שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב. אבל כולו כרם קלא אית ליה. ופרש"י להכי
נקט שתים כנגד שתים דסבירא ליה כמ"ד במס' ברכות כרם רבעי תנן שאין ערלה נוהגת
בנטיעה אחת אלא בכרם שלם ע"כ. א"כ איכא למימר היינו טעמא דראב"י דאמר כרם
כמשמעו וכדאמרן. אלא ר' יוחנן משום דלא סבירא ליה הא דרב חסדא א"כ משום רומיא
דמתניתין וברייתא אהדדי הוכרח לומר כמו דלראב"י אמר כרם כמשמעו ה"נ סבירא ליה
נטע כמשמעו. דאם לא כן ברייתא מני. אבל למאי דמשני רב חסדא כאן בהרכבת איסור
כאן בהרכבת היתר מהשתא אין לנו לעשות מחלוקת בחנם בין ראב"י ובין רבנן לענין
מבריך ומרכיב אלא לכו"ע בכלל נטע הן בין לענין ערלה ובין לענין לחזור מעורכי
המלחמה ואף על גב דיש לומר הלכה כר' יוחנן נגד רב חסדא דהא קיי"ל רב ור' יוחנן
הלכה כר' יוחנן. והשתא דרב ליתא במקום ר' יוחנן לכש"כ דרב חסדא שהוא תלמידו של
רב וקי"ל דאין הלכה לתלמיד במקום הרב דליתא במקום ר' יוחנן וכן דרך פוסקי
הלכות בהרבה מקומות לפסוק כהאי גוונא. מ"מ הא משמע התם דרב נחמן בר יצחק נמי
ס"ל כשנוי' דרב חסדא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר. שהרי אהא דפריך האי
הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה
ראשונה. ומשני רב נחמן בר' יצחק במבריך אילן בירק כלומר דלא מיהדר משום ראשונה
והאי תנא הוא דתניא המבריך אילן בירק רשב"ג מתיר משום ר' יהודא בן גמדא איש
כפר עכו וחכמים אוסרים ומדמוקי לה להאי מתניתין כהאי תנא דמתיר להבריך אילן
בירק ש"מ דסבירא ליה כרב חסדא דמוקי לה להאי ברייתא בהרכבת איסור. וע"כ צריך
לאוקמי מתניתין בהרכבת היתר וכהאי תנא דמתיר להרכיב אילן בירק. דאלו ס"ל כר'
יוחנן דהאי לא חילל ולא חיללו אתי' כראב"י. ולדידי' כל מבריך ומרכיב אינו חוזר
עלייהו ומתניתין ע"כ כרבנן אתי' דכל מבריך ומרכיב חוזר עליהן. א"כ הא מתניתין
אתי שפיר אפילו לרבנן דאוסרים הרכבת אילן בירק דעל הרכבת אסור נמי חוזרים ולא
קשה מידי תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה כיון דבאילן בירק מיירי. ואף
על גב דשל אסור הוא חוזרין עליו לרבנן דפליגי על ראב"י ולא דרשו לא חילל ולא
חיללו כלל. אלא דאכתי גם בזה יש לומר דכו"ע אית להו דלא חילל ולא חיללו מיעוטא
הוא אלא דראב"י כל מבריך ומרכיב אימעיט להו אפילו של היתר. ולרבנן מ"מ מבריך
ומרכיב של איסור אימעיט מיניה תדע דהא גבי לא חנך ולא חנכו לא לקחה ולא לקחו
לכו"ע מיעוטא משמע ואימעיט מהם של איסור:

אבל בלאו הכי תמה אני בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל דבעי לומר דס"ל לראב"י גבי ערלה
נמי ונטעתם כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא דפטורין מערלה דקשה א"כ למה לי
לראב"י האי קרא דדרשינן התם גבי עורכי מלחמה לא חילל ולא חיללו כלומר מדהוה
מצי למכתב לא חילל וכתב רחמנא לא חיללו מיעוטא הוא לזה ולא לאחר פרט למבריך
ומרכיב פשיטא כיון שפטורין מן ערלה ממילא אינן חוזרין עליהם מעורכי מלחמה
כדמוכח מכל סוגי' ההיא בפ' משוח מלחמה דחזרה מעורכי מלחמה בדין ערלה תלי'.
וכמו שכבר כתבתי בספרי טורי אבן בפ"ק דר"ה (דף ט') בהא דאמרינן שם אחד הנוטע
ואחד המבריך ואחד המרכיב וכו' ע"ש באריכות. ומה"ט כתבתי שם בהא דמסיימו שם
התוס'. וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנויי הכי בפ"ח דסוטה גבי חוזר מעורכי מלחמה
משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ע"כ. ולק"מ מהאי טעמא
דאמרן דוודאי לא שייך לשנויי הכי. דאי הא דפרט למבריך ומרכיב דברייתא גבי
עורכי מלחמה מיירי באופן דאינו חייב בערלה. א"כ מיעוטא דלא חילל ולא חיללו
דכתב רחמנא למה לי. דכיון דאינו חייב בערלה פשיטא דאינו חוזר עליו וש"מ נמי
מהא כדפירשתי וזה ברור. ומ"מ זה יש לדחות דיש לומר דה"ט דלא משני הגמרא בסוטה
האי רומיא דמתניתין וברייתא דתרווייהו בהרכבת של היתר מיירי ומתני' בשנפסקה
מאבי' דערלה נוהגת בה וברייתא בשלא נפסקה משום דהא בהא תלי'. דמ"ט אין ערלה
נוהגת בלא נפסקה מאבי' משום כיון דיונק מאבי' אין כאן אילן חדש אלא הוה כמו
ענף של אבי' וא"כ מה"ט גופי' לא צריך קרא למעוטי שאין חוזר עלי' כיון שאין כאן
אילן חדש. אבל בהברכה והרכבה שאין יונק מאבי' אפילו אם תמצי לומר שאין ערלה
נוהגת בהן לראב"י מ"מ כיון שאין יונקת מאבי' והוה ליה אילן בפני עצמו ס"ד
אמינא שחוזר עליו משום הכי אצטריך קרא לא חילל ולא חיללו למעוטי. אבל מכל מקום
קושיא הראשונה במקומה עומדת. שהרי באמת כל הסוגיא בסוטה מוכחת דכל היכי דאין
בו איסור ערלה ממילא ידעינן דאין חוזר עלי' מעורכי מלחמה ולא בעי קרא למעוטי.
וכמו שכתבתי והוכחתי שם בטורי אבן. ועוד כתבתי שם דקשה לדברי הרמב"ן אי סלקא
דעתך דלר' אליעזר בן יעקב מסברא משמע ליה דאין מבריך ומרכיב בכלל נטע ומשום
הכי פטורין לדידי' מן הערלה. א"כ היכי מוקי התם בסוטה רב דימי אמר ר' יוחנן
להאי ברייתא דתניא לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב כר' אליעזר בן יעקב.
אם כן קרא דלא חיללו למה ליה למעטינהו הא גבי ערלה דליכא קרא למעטינהו אפילו
הכי ממעט להו מסברא דאינן בכלל נטע. ונתברר לנו מכל זה שלא כדברי הרמב"ן אלא
אפילו לר' אליעזר בן יעקב אליבא דרב דימי אמר ר' יוחנן דאית ליה גבי מערכי
מלחמה נטע כמשמעו ולא מבריך ומרכיב אפילו הכי ונטעתם דערלה מודה דאף מבריך
ומרכיב בכלל: והנה לכאורה יש לעיין באמת מאי שנא הא מהא. אבל מתחילה צריכין
אנו לדקדק ולהבין בסוגיא דסוטה דאמרינן. תנו רבנן אשר נטע אין לי אלא נטע לקח
וירש ונתן לו במתנה מנין ת"ל מי האיש כלומר האיש יתירא הוא לרבות כל הני קאתי.
אשר נטע כרם אין לי אלא כרם מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינים ת"ל
אשר נטע. פרש"י מדלא כתיב אשר כרם נטע דרוש בי' נמי נטע מכל מקום ואפילו אין
כרם שהרי לא הוזכר כרם עדיין. יכול שאני מרבה הנוטע ארבע אילנות מאכל וחמשה
אילני סרק ת"ל כרם כלומר דדמי לכרם בעינן שהוא מאילני מאכל ואין קרוי כרם פחות
מחמשה גפנים. ראב"י אומר כרם כמשמעו. כלומר ולא שאר אילני מאכל. לא חילל ולא
חיללו פרט למבריך ומרכיב. הרי שלת"ק נמי אי לאו רבויא דאשר נטע הוה אמינא נמי
כרם כמשמעו. אלא מדהקדים אשר נטע לכרם דריש ליה אשר נטע מ"מ אפילו שאינו כרם
אלא אפילו של שאר מיני מאכל. וראב"י לא משמע ליה רבוי' דאשר נטע לפיכך קאמר
כרם כמשמעו. מ"מ ש"מ אי לאו רבויא דקרא ת"ק נמי ס"ל כרם כמשמעו. א"כ אמאי מוקי
לה להאי לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב כראב"י ולא כרבנן. ממה נפשך אי
מבריך ומרכיב בכלל נטע הוא אפילו לר' אליעזר בן יעקב יהיה חוזר עליו. דעד כאן
לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו ולא לשאר אילני מאכל אלא משום דהא וודאי
שאר אילני מאכל לאו בכלל כרם הם בלא מיעוטא דקרא נמי. אבל מבריך ומרכיב בכלל
נטע דקרא הם. ואי משום מיעוטא דלא חילל ולא חיללו הא ליכא שום חילוק בהא בין
רבנן לר' אליעזר בן יעקב. דכיון דמעטינהו קרא וודאי אין חוזר עליהם. ואי מבריך
ומרכיב לאו בכלל נטע דקרא הן אם כן אפילו לרבנן אין חוזר עליהם. דעד כאן לא
שמעינן לרבנן דאפי' אשאר אילני מאכל חוזר אלא משום ריבוי דאשר נטע אבל מבריך
ומרכיב דלא רבי קרא להחזיר עליהם מנין לנו שחוזר עליהן לרבנן יותר מר' אליעזר
בן יעקב. דהא רבנן ור' אליעזר בן יעקב תרווייהו סבירא להו דכרם כמשמעו ולא שאר
אילני מאכל. אלא דרבנן דרשי לה לשאר אילני מאכל מריבוי דאשר נטע. ורבי אליעזר
בן יעקב האי ריבוי לא משמע ליה. אבל לרבות מבריך ומרכיב לרבנן יותר מר' אליעזר
בן יעקב לחזור עליו מנא ליה דלרבנן הוה מבריך ומרכיב בכלל נטע יותר מר' אליעזר
בן יעקב כיון דלאו בכלל נטע הם. ועוד השתא מתניתין דתנן אחד הנוטע ואחד המבריך
ואחד המרכיב חוזרין מעורכי מלחמה לא ר' אליעזר בן יעקב ולא רבנן. דהא לכולי
עלמא נטע כמשמעו והני לאו בכלל נטע הם וכדאית להו גבי כרם כהאי גוונא בלא
ריבויי לכולי עלמא וכדאמרן. וגם לאידך גיסא קשה דההיא ברייתא מדממעט מבריך
ומרכיב מלא חילל ולא חיללו בעל כרחך לא אתיא כר' אליעזר בן יעקב ואיך מוקי לה
כרבי אליעזר בן יעקב. והא לדידי' מיעוטא למה ליה דהא בלא מיעוטא דקרא משמע ליה
כרם כמשמעו הכי נמי לימא בלא מיעוטא דקרא נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא.
וקרא למעוטי למה ליה לר' אליעזר בן יעקב. וקושיא זו הזכרתי גם שם בטורי אבן.
והשתא לרב דימי אמר ר' יוחנן תקשה בין מתניתין ובין ברייתא מני. דהא בין לר'
אליעזר בן יעקב בין רבנן נטע כמשמעו משמע להו כדאית להו כרם כמשמעו בלא ריבוי
דקרא ואנן תנן במתניתין דמבריך ומרכיב חוזר. ואפילו בברייתא דממעט מבריך
ומרכיב היינו מקרא יתירא דלא חילל ולא חיללו הא לאו הכי מבריך ומרכיב נמי
במשמע והא לכולי עלמא נטע כמשמעו משמע פרט למבריך ומרכיב וקרא דלא חילל ולא
חיללו למעט מבריך ומרכיב למה לן:

ולכן לישב כל זה צריכין אנו לומר כמו שפירשתי שם בטורי אבן דוודאי אף על גב
דכתב רחמנא נטע כרם מכל מקום לאו דווקא. אלא הוא הדין לשאר אילני מאכל נמי
ככרם דמי ואפילו בלא ריבויי דקרא. והכי נמי אף על גב דכתב רחמנא נטע אף מבריך
ומרכיב בכלל נטע הם לכולי עלמא בלא ריבויא דקרא נמי. וכדאמרינן גבי ערלה
דמבריך ומרכיב חייב בערלה אף על גב דכתיב ונטעתם גבי ערלה מכל מקום מבריך
ומרכיב נמי בכלל וחייבין בערלה אף על גב דליכא קרא יתירא גבי ערלה לרבות מבריך
ומרכיב. מכל מקום מסברא מדמינן להו לנטע. ובכלל ונטעתם דקרא הוה נמי מבריך
ומרכיב. והוא הדין דלענין מערכי מלחמה מבריך ומרכיב בכלל נטע הן בלא ריבויי
דקרא. ואין סברא לחלק בין נטע למבריך ומרכיב בין לענין ערלה בין לענין מערכי
מלחמה ושלשתן חד דינא אית להו. והא דצריך קרא דאשר נטע לת"ק לרבות שאר אילני
מאכל. ולר' אליעזר בן יעקב דלא משמע ליה האי ריבוי סבירא ליה כרם כמשמעו ולא
שאר אילני מאכל היינו טעמא משום דקרא כתיב אשר נטע כרם ולא חיללו דהיינו רבעי
שצריך חילול אם בא לאכול את הפירות בשנה רביעית בחוץ לירושלים וטעון חילול.
כדילפינן לה בראש פרק כיצד מברכין. מדכתיב קודש הילולים חילולים דאמר רחמנא
אחלי' והדר אכלי' וסבירא להני תנאי דהאי ברייתא תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב
כמאן דתני כרם רבעי דווקא דאין רבעי נוהג אלא בכרם לבד ולא בשאר אילני מאכל.
אף על גב דערלה נוהג בשאר אילני מאכל נמי. מכל מקום רבעי אינו נוהג אלא בכרם
בלבד. וכדיליף ליה התם מקרא כיון דכתב רחמנא גבי מערכי מלחמה נטע כרם ולא
חיללו. ש"מ דקרא מכרם דווקא מיירי שטעון חילול דאלו שאר אילני מאכל לא בעי
חילול וקרא אחילול קפיד הכא משום הכי אי אפשר ללמוד שאר אילני מאכל מכרם גבי
מערכי מלחמה לכולי עלמא בלא ריבויא דקרא למאן דתני כרם רבעי. אלא למאן דתני
נטע רבעי וס"ל דכל אילני מאכל רבעי נוהג בהם וכולם בעי חילול בשנת ד' איכא
למילף שפיר לשאר אילני מאכל מכרם. אבל למאן דתני כרם רבעי דווקא אי אפשר ללמוד
מכרם שאר אילני מאכל. כיון דאינהו לא בעי חילול. אלא דת"ק דהאי ברייתא מרבה
לשאר אילני מאכל בעורכי מלחמה מאשר נטע וראב"י אשר נטע לא משמע ליה ריבוי.
הלכך ס"ל כרם כמשמעו ולא שאר אילני מאכל כיון דלא בעו חילול כמו כרם. א"כ אי
אפשר ללמדם מכרם לענין מערכי מלחמה כמו שאינם בכלל לענין רבעי גופי' והרי
במערכי מלחמה באיסור רבעי תלה רחמנא מדכתיב ולא חיללו. והשתא א"ש הא דכי אתא
ר"ד אמר ר' יוחנן הא מני ראב"י היא דתלה להא דלא חילל ולא חיללו פרט למבריך
ומרכיב בדראב"י דווקא דאמר כרם כמשמעו. והכי פירושו לאו אמר ראב"י התם כרם
כמשמעו ואין שאר אילני מאכל בכלל זה לענין לחזור עליהם ממעה"מ מטעמא דאמרן.
דס"ל דאין רבעי נוהג אלא בכרם דווקא ובשאר אילני מאכל לא קרינן בהו ולא חיללו
מפני דלא בעי חילול. ה"נ נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא דהא אי אתה מוצא
במרכיב שיהיה חוזר בשביל המורכב אלא בילדה שנטע קמייתא לסייג ולקורות והא דלא
בטלה בילדה ראשונה שנטע לסייג ולקורות משום דאי מימלך על הראשונה למאכל היא
גופא חייבת בערלה. והיינו דווקא בתוך ג' שני ערלה מהני אמלוכי. אבל אי לא
אימלך עד שנה הרביעית אין דין רבעי נוהג בה. וא"כ וודאי לת"ק א"א למעט מלא
חיללו למורכב כה"ג כיון דלדידיה מרבה שאר אילני מאכל לחזור עליהן. אף על גב
דס"ל דאין רבעי נוהג אלא בכרם מדאצטריך ליה קרא לרבות לשאר אילני מאכל לחזור
עליהם. ולא יליף לה מכרם. משום דס"ל כמאן דתני כ"ר. וכיון דס"ל לת"ק דאפילו על
שאר אילני מאכל חוזר אף על פי דלאו בני חילול נינהו ובשום ענין א"א להו לבא
לתורת חילול של רבעי כ"ש שאין סברא למעט מורכב שהרי מ"מ אפשר ליה לבא לתורת
חילול של רבעי ע"י המלכה. אבל לראב"י אתי שפיר וככל אשר כתבתי שם בטורי אבן
ובררתי באר היטב לנכון כל הסוגי' ההוא בסוטה ומיושב כל מה שהקשינו לעיל בגמרא
בסוגיא ההיא (ואי אפשר לך לעמוד על כוונת הדברים בכאן אם לא שתעיין היטב כל
הכתוב שם בטורי אבן מראשית הדיבור א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב עד גמירא
ע"ש ואין מן הצורך להכפיל כל הדברים האמורים שם ולהביאם עוד בכאן):

והיוצא מכלל הדברים הוא דמוכח דלא כהרמב"ן. והשתא ממילא אזדא ליה ראיות הרמב"ן
והבאנו דבריו בתחלת תשובה זו שכתב. והכי וודאי מסתברא דאי הוי ס"ל לראב"י
ונטעתם לאו דווקא ואפי' מבריך ומרכיב נמי אמאי לימא גבי עורכי מלחמה נטע דווקא
א"ו כדפי'. דלפי מה שפירשתי אינו ראיה דאע"ג דלגבי ערלה ונטעתם לאו דווקא
ואפילו מבריך ומרכיב בכלל מ"מ הכא מטעם אחר ממעטינן ליה לראב"י וכמו שכתבתי.
ותדע לך דהכי הוא כמו שפירשתי דאפילו ראב"י מודה דנטעתם דגבי' ערלה אף מבריך
ומרכיב במשמע. דאם לא כן מאי קשיא להו לרבוותא ז"ל אהא דתניא שם בפ"ק דר"ה
דמבריך ומרכיב חייב בערלה. ואלו בספרא תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ואין אחד
מהם ז"ל שיתרץ לא קשיא הא רבנן והא ראב"י א"ו ש"מ דאפילו ראב"י נמי מודה דגבי
ערלה אף מבריך ומרכיב בכלל וכדאמרן. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ק דערלה משנה ה' תירץ
בפירושו במשנה וזו ההברכה והרכבה שזכר בספרא שאין חייבין בערלה היא אותה
שהמשיל בו והוא שיבריך האילן ועקרו קיים עומד בארץ לא נעקר או ימתח ענף מאילן
זה ויטע קצתו באילן אחר ועקרו קיים באילן הראשון. אבל אם פסק ענף והרכיבו
באילן או הטמינו בארץ ה"ז חייב בערלה וזו ההרכבה והברכה הם שרמז להם באמרם. א'
הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב ע"כ. והר"ש ז"ל כתב במשנה זו והא דמשמע הכא
שהברכה פטורה מן הערלה. ותניא נמי בת"כ ונטעתם פרט למו"מ וכו'. ובפ"ק דר"ה
תניא א' הנוטע וא' המבריך וכו' דמשמע דיש ערלה בהרכבה. ההיא כשנפסקה מאביה אבל
כל זמן שלא נפסקה מותר. כדמוכח מתני' וגבי הרכבה לא משכחת אלא ילדה בילדה ע"כ.
(ואף דלא כתב דהרכבה כה"ג דהברכה וכדפי' הרמב"ם מ"מ) מדברי שניהם למדנו מדלא
תירצו הא רבנן הא ראב"י ש"מ דס"ל דאפילו ר' ראב"י מודה בונטעתם גבי ערלה דאף
מו"מ בכלל כמו לרבנן ודלא כהרמב"ן. ובאמת על הר"ש ז"ל יש קצת לתמוה. דאיהו נמי
פסק דמבריך ומרכיב פטורין מן הערלה בחוץ לארץ. מה"ט גופי' של הרמב"ן ז"ל משום
דלראב"י אין מו"מ חייבין בערלה. וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ כמו שכתב
כן להדיא בהלכות ערלה. והביא שם מה שהקשו רבוותא ז"ל דמשמע בפ"ק דר"ה דמו"מ
חייבין בערלה. ואלו בת"כ אמרו ונטעתם פרט למו"מ. ותירץ כמו שתירצו רבוותא
וכאמור. והא לשיטתו הוי מצי לתרץ דההיא ת"כ אתיא כראב"י דס"ל דמבריך ומרכיב
פטורין מן הערלה. ומ"מ אנן כבר הוכחנו דע"כ אף לראב"י מו"מ חייבין בערלה ולא
פליג עלה אלא לענין לחזור ממערכי מלחמה בלבד. (וא"כ אין לנו התיר לשתות מיין
המוברך בכל שנה אם נפסקה ההברכה מן הזקינה). וכן נ"ל מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו
שהרי כתב בפ"י מה"ל מ"ש הנוטע לרבים בתוך שדהו חייב בערלה. שנאמר ונטעתם אפילו
לרבים. במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ פטור ע"כ והדבר ברור לי
דהיינו טעמא שחילק הרמב"ם בין א"י לחו"ל. משום דתנן בפ"ק דמס' ערלה. הנוטע
לרבים חייב ור"י פוטר. והדבר ברור דהלכה כת"ק מ"מ בח"ל סמיך הרמב"ם על דברי
ר"י דפוטר הנוטע לרבים מטעמא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. ואלו כשכתב שם
דין מבריך ומרכיב כתב סתם א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב חייב. והאריך בדיני
הברכה. ואי הוי ס"ל דלראב"י מבריך ומרכיב פטור מן הערלה וכדעת הרמב"ן. הוי ליה
נמי לחלק במו"מ בין א"י לח"ל. ולמה לא כתב דמו"מ בח"ל פטור כמו שמחלק גבי
הנוטע לרבים מה"ט גופא משום דכל המיקיל בארץ ה"כ בח"ל. אלא ע"כ ס"ל דלא כדעת
הרמב"ן דפוטר מו"מ בח"ל. ואני תמה על הרא"ש ז"ל דאיהו נמי פסק דמו"מ פטור
מערלה בח"ל מה"ט גופא של הרמב"ן ז"ל כמ"ש בהל' ערלה. משום דלראב"י אין מו"מ
חייב בערלה וכל המקיל בארץ ה"כ בח"ל. ואלו בפלוגתא דר"י ורבנן גבי הנוטע לרבים
כתב לפלוגתא זו בסתמא ולא כתב כמאן מינייהו הלכה ומסתמא ס"ל דהלכה כחכמים
דהנוטע לרבים חייב בערלה. וכן כתב להדיא הטור בי"ד סי' רצ"ד הנוטע בתוך שלו
לצורך רבים חייב וכתב הרמב"ן במה דברים אמורים בא"י אבל בח"ל פטור. וא"א הרא"ש
ז"ל לא חילק בזה. והשתא קשה אמאי לא חילק בזה והוי ליה למפסק. כדברי המקיל
בח"ל. וביותר מכל זה יש לי לתמוה על הש"ע בי"ד סי' רצ"ד שכתב הנוטע בתוך שלו
לצורך רבים חייב ולא חילק בין א"י לח"ל ולסמוך על דברי המקיל בח"ל. וכן פסק שם
נטע רבעי נוהג אף בח"ל ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ. אבל בח"ל פירות
הבאי' אחר שעברו שני ערלה מותרין בלא פדיון. והגיה עליו הרמ"א וי"א שא"נ בח"ל
רק בכרם ולא בשאר אילנות. הרי שלא רצה לסמוך על דברי המקיל בח"ל כמאן דתני כרם
רבעי. ואלו גבי מו"מ כתב אף על פי שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר
לשתות יין מגפני נכרים. משום דספק ערלה מותר. ואפילו בכרמים שישראל עובדים
אותם ומבריכים אותם בכל שנה מותר משום דמו"מ אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא
בח"ל ע"כ. הרי שאזיל בשיטת הרמב"ן דלראב"י מבריך ומרכיב פטור מן הערלה וסמיך
בח"ל לפסוק כמותו. והרי אתה רואה שדברים אלו סותרים זה את זה:

ולענין הלכה אומר אני שודאי מבריך ומרכיב חייב בערלה בח"ל. ואף על פי שכבר
כתבתי בתשובה אחרת לקמן דגבי ערלה ורבעי ראוי לסמוך על האי כללא דכל המקיל
בארץ ה"כ בח"ל ורבעי אינו נוהג בח"ל אלא בכרם לחוד וה"נ נ"ל דבח"ל הנוטע לרבים
פטור מן הערלה מהאי טעמא מ"מ מבריך ומרכיב חייב בערלה ורבעי בח"ל. שהרי כבר
הוכחתי בראיות ברורות דליכא למ"ד דמו"מ פטור מן הערלה. ואפילו ראב"י מודה בהא
הלכך אין לחלק בהן בין א"י לח"ל. ואפילו מבריך ומרכיב בשל נכרים נמי אסור
בידוע אם לא בספק דקי"ל ספק ערלה בח"ל מותר וכמ"ש התוס' בספ"ק דקדושין (דף
ל"ו) במשנה כל מצוה התלויה בארץ וקשה דהא אמרינן במס' ר"ה ט' א' הנוטע וא'
המבריך וא' המרכיב יש בהם משום ערלה. וא"כ איך אנו נהני' מן הכרמים שהנכרים
מבריכים בכל שנה. ואף על פי שאין אנו יודעים וודאי שמבריכים כולם הוי לנו לילך
אחר הרוב. ואומר רבינו שמשון ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו שאינן חותכים הזמורה
מן הסדן. וא"כ הוא יונק עוד מן הזקינה ואמר התם המבריך בזמן שיונק מן הזקינה
פטור מערלה ואם ספק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקינה וכשאינו יונק מן
הזקינה. כשהזמורה יונקת מן הזקינה עלי' נוטין לצד סדן הזקינה. וכשפוסק עלי'
נוטין לצד אחר וסימנך דהאי מאן דאכיל מחברי' בהית לאסתכולי ביה ע"כ. ואפילו
למש"כ בדיני חדש דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ה"ה דיש קנין
לנכרי להפקיע מידי שאר אסורים. וא"כ בח"ל דלכ"ע יש קנין לנכרי אין ערלה נוהגת
בשל נכרי ומותר להנות מן הכרמים שהנכרים מבריכים אותם בכל שנה ולשתות מאותו
יין. מ"מ הא כבר הוכחתי התם. דה"מ דיש קנין לנכרי להפקיע מידי כל איסורין של
חובת קרקע באיסור שאינו נוהג אלא בארץ ישראל א"כ למ"ד יש קנין לנכרי. קרקעות
מופקעות מקדושתה ע"י נכרי וכשל חוץ לארץ דמי. אבל באיסורים של חובת קרקע
שנוהגים אפילו בח"ל הא וודאי לא שייך לומר יש קנין לנכרי להפקיע. דמאי הפקעה
שייך הכא הרי ח"ל בלא"ה מופקעת ועומדת וקדושה היא ואפ"ה איסור זה נוהג בה.
וא"כ כיון דקי"ל ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני היא אלא שכך נאמרה הלכה דודאי אסור
ספיקא מותר. א"כ נוהג ערלה ורבעי של כרם בח"ל אפילו בשל נכרים ואפילו במבריך
ומרכיב. ויין מן המוברך והמורכב אסור בערלה וברבעי וכדאמרן. ובש"ע שם כתב עוד
טעם אחר ויש למצוא התיר גם לבני א"י ביין של כרמי נכרים משום דרובן דגפנים לאו
ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע וודאי שיש בהם ערלה יש להתיר משום דקודם
שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות. ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם
ראוים לעשות מהם יין ע"כ. על זה אני אומר באמת אם הדבר כן ראוי לסמוך עליו
ואפילו בארץ ישראל. והב"י שם בבדק הבית כתב עוד ט"א להתיר ענבים ויין הבאים מן
אילן המוברך אפילו בא"י ואין דבריו ברורים אצלי כלל ונלאתי להאריך עוד בזה. כן
נראה לי:

סימן ב

ואחר שבררנו באר הטיב שערלה נוהגת בח"ל בהרכבה והברכה ודלא כדעת הרמב"ן ז"ל
וסייעתו. מעתה ראוי לברר באיזה ענין ערלה נוהגת בהרכבה. הנה עתה אבאר דין
מרכיב ילדה בילדה בנטע קמייתא לסייג ולקורות אי חייב בערלה בענין זה. כבר
הבאנו למעלה דברי הר"ש שכתב בפ"ק דערלה והא דמשמע הכא שהבריכה פטורה מערלה
ותניא נמי בת"כ ונטעתם פרט למו"מ. ובפ"ק דר"ה תניא א' הנוטע וא' המבריך וא'
המרכיב וכו' דמשמע דיש ערלה בהברכה. ההיא כשנפסקה מאביה אבל כל זמן שלא נפסקה
מותר כדמוכח מתני' וגבי הרכבה לא משכחת אלא ילדה בילדה ע"כ. ודבריו סתומים קצת
ובדברי הר"ן הדבר מבואר יותר שכתב שם בפ"ק דר"ה ואיכא למידק משמעתן דהכא משמע
דנהגת ערלה בהברכה והרכבה ואלו בספרא תניא ונטעתם פרט למו"מ. וי"ל בהברכה
אהברכה ל"ק דההיא דספרא בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו. והא דהכא בשנפסקה.
א"נ לא נפסקה אלא שאין יונקת ממנו וכל כה"ג נוהגת בו ערלה ומונין לה משעה
שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח וכו'. ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא דההיא
במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש"ה לא נהגה ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסבכה בזקינה
בטלה. כדאיתא בפ' משוח מלחמה ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה
שניה נמי שרי. והכי מוכח התם והא דהכא בשנטע לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין
בראשונה משום ערלה כלל מש"ה אין זו בטלה לגבה ע"כ דבריו. מ"מ לשונו ז"ל מגומגם
קצת דמוקי להא דספרא דפטור מרכיב מן הערלה במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש"ה לא
נהגה ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסיבכה בזקנה בטלה. וע"כ האילן הנטוע למאכל היינו
שעברו עליו שני ערלה דהיינו זקינה שבטלה ילדה בה. והא דפ"ק דר"ה מוקי לה בשנטע
לראשונה לסייג ולקורות משום דאין בה דין ערלה כלל. ומש"ה אין זו בטילה לגבה.
ובע"כ מיירי בתוך שני ערלה וכיון דאי מימלך עלה למאכל תורת ערלה נוהגת בראשונה
גופי' אין השניה בטלה ולא דמי לילדה שסבכה בזקינה דלאו בת מהדר ואמלוכי היא
וכדאמרי' התם בגמ' בפ' משוח מלחמה וכיון דהיינו טעמא של דבר א"כ לא תליא מידי
באם שנטע הראשונה למאכל או לסייג ולקורות ואיכא לאוקמי לתרווייהו ההיא דפ"ק
דר"ה ודספרא בשנטע לראשונה לסייג ולקורות. והא דמחייב בערלה לשניה בתוך ג'
שנים לנטיעת הראשונה דאכתי בת מימלך היא. והא דפטור מן הערלה בספרי בלאחר ג'
שנים לנטיעת הראשונה דהשתא לאו בת מימלך היא. דאפילו בשנה הרביעית אי מימלך
עלה אין תורת רבעי נוהג בה משום דאין רבעי בלא ערלה וכדאיתא בירוש' וכ"ש דאי
מימלך עלה בתר הכי לאו כלום הוא. וכן פסק הרמב"ם בפ' י' מהל' מ"ש הנוטע אילן
מאכל ודעתו שיהיה סייג לגינה או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה.
נטעו לסייג וחזר וחישב עליו למאכל. או שנטעו למאכל וחזר וחישב עליו לסייג כיון
שערבו בו מחשבת חיוב חייב. נטעו ג' שנים לסייג. ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי
שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי ע"כ. וצ"ל דעיקר כוונת הר"ן כך הוא דההיא דפ"ק
דר"ה אי אפשר לאוקמי בנטע את הראשונה למאכל אלא בנטעה לסייג ולקורות לחוד דלא
בטילה שניה בראשונה. והיינו נמי שכתב הר"ש וגבי הרכבה לא משכחת לה לחיובא אלא
ילדה בילדה. ולדבריהם ז"ל היכא דנטע לקמייתא לסייג ולקורות לא בטלה לה שניה
בראשונה משום דבת מהדר ואמלוכי היא ושניה חייבת בערלה וכדאמר שם בסוטה (דף
מ"ג) ר' ירמי' דאהא דתנן דמו"מ ח"ע ממערכי מלחמה ורמינן עלה מהא דתניא ל"ח ולא
חיללו פרט למו"מ ושני ר"ז אמר רב חסדא ל"ק כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר.
והוינן עלה הרכבת היתר היכי דמי אלימא ילדה בילדה ת"ל דבעי מהדר משום ילדה
ראשונה אלא ילדה בזקינה הא בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה. ושני רבי ירמיה
לעולם ילדה בילדה וכגון שנטע לקמייתא לסייג ולקורות וכיון דקמייתא גופי' בת
מיהדר ואמלוכי היא לא בטלה לה ילדה כמו שבטלה ילדה בזקינה משום דזקינה לאו בת
מיהדר ואמלוכי היא:

והנה הרמב"ם השמיט הא דרבי ירמיה ואדבר בו עוד לקמן סוף סימן זה ומדהשמיט להא
דר' ירמיה אלמא ס"ל להרמב"ם ז"ל דלית הלכתא כוותי' אלא אפילו ילדה בילדה ונטע
קמייתא לסייג ולקורות שניה פטורה מן הערלה דדמי לילדה שסבבה בזקינה והאי סברא
דבת מיהדר ואמלוכי ע"כ לדידי' לאו מילתא היא כיון דאכתי עדיין לא אימלך עלה.
ולכאורה מהא דפ"ק דר"ה דמחייב מרכיב בערלה קשיא על הרמב"ם לפי מה שכתבו הר"ש
והר"ן דאי אפשר לאוקמי אלא בילדה ונטע לקמייתא לסייג ולקורות כמו שהוזכרו
דבריהם לעיל. אבל כד דייקת שפיר תבין דאין מכאן ראיה כלל. ולק"מ על הרמב"ם מהא
דמחייב מרכיב בערלה אלא אדרבה על הר"ש והר"ן יש לתמוה דאמאי כתבו דאי אפשר
לאוקמי הא דמחייב מרכיב בערלה אלא בגוונא דאמרן בשנטע לקמייתא לסייג ולקורות
הא שפיר איכא לאוקמי בילדה בילדה ובנטע לקמייתא למאכל דחייבת קמייתא גופי'
בערלה. ואי לאו דמרכיב גופי' חייב בערלה ה"ל המורכב כזקינה שפטורה מן הערלה
וקמייתא שנטע למאכל והרכיב בה השניה ה"ל כילדה וכמו שילדה שסיבכה בזקינה בטלה
ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה. ה"נ אי הוי אמרינן שאין דין ערלה נוהג במרכיב
הוי ליה שניה לאו בת חיוב ערלה ובטלה קמייתא בה. דמה לי אם הראשונה היא זקינה
דלאו בת ערלה היא. ומה לי אם השניה היא לאו בת ערלה כיון דאחת מהן היא של
היתר. האסורה בטלה בשל היתר. וה"א דמרכיב אפילו ילדה בילדה המורכבת פטורה מן
הערלה ובטלה ילדה קמייתא בה קמ"ל דהמורכבת נמי חייבת בערלה. דמבריך ומרכיב
בנות ערלה נינהו וה"ל שתיהם בנות ערלה וחייב בערלה. וההיא דספרא דפטור מרכיב
מן הערלה איכא לאוקמי במרכיב ענף מן הילדה שעדיין לא עברו עלי' שני ערלה ולא
פסק הענף מאבי' והרכיבו באילן זקן שעבר עליו כבר שני ערלה. א"נ במרכיב ענף מן
הזקינה ולא פסק הענף מאבי' והרכיבו באילן ילדה דכל היכא שאחת מהן של התיר ה"ל
כמו ילדה שסיבכה בזקינה דבטלה ואין בה דין ערלה וא"ת א"כ דאפי' אם ענף המורכב
פטור מן הערלה כגון שבא מן אילן זקן ולא נפסק מאבי' והרכיבו באילן ילדה פטור
מן הערלה כמו ילדה שסבכה בזקנה. א"כ אמאי נקט ר"א אר"י ילדה שסבכה בזקנה בטלה
ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה. ה"ל למתני רבותא טפי דאפילו אם הרכיב הענף שפטור
מן הערלה כגון שבא מאילן זקן ולא נפסק מאביו בתוך ילדה דבטלה האילן המורכב אצל
הענף הבא מן הזקנה ואין בו דין ערלה. וי"ל דמילתא דפסיקתא נקט ילדה שסיבכה
בזקנה דלעולם בטלה בין שבאה מאילן ילדה ולא נפסקה מאבי' דערלה נוהגת בה מחמת
אבי' מ"מ בטלה בזקינה. ובין שבאה מאילן ונפסקה מאביה ואם הי' נטועה בפני עצמה
היתה חייבת בערלה שעכשיו נעשית ילדה לענין ערלה ע"י נטיעה שניה זו שמחדש. מ"מ
אם הרכיבה באילן זקן בטלה. אבל הא דנטע ענף שאינו חייב בערלה בתוך אילן ילדה

[ארי במסתרים - ארכיון]

המשך ההודעה המקורית (חלק 2/2)

שלא עברו עליה שני ערלה לא פסיקא דבטל האילן לגבי הענף אלא בלא נפסק הענף
מאבי' ואבי' הוי אילן זקן. אבל בנפסק לעולם הענף נעשה ילדה בפסיקתו. אפילו אם
בא מאילן זקן. ואם הרכיבו באילן ילדה שתיהם בנות חיוב ערלה הן וחייב בערלה.
מ"מ אף על פי שדחיתי מה שהכריחו הר"ש והר"ן דאי אתה מוצא למרכיב שיהא חייב
בערלה אלא ילדה בילדה שנטע לראשונה לסייג ולקורות דבלא"ה נמי משכחת לן
וכדאמרן. מ"מ עדיין הדבר שקול אי כה"ג חייב בערלה משום דראשונה גופי' בת מיהדר
ואימלוכי היא וכמו שאמר ר' ירמיה. או דילמא דמי לילדה שסבכה בזקנה דבטלה וה"נ
לא שנא וכדמוכח מדברי הרמב"ם מדהשמיט להא דרבי ירמיה. והנה ראוי לבאר מנין לו
להרמב"ם דלאו הלכתא כר' ירמיה בהא והא לא אשכחן מאן דפליג עליו בהאי סברא.
ונ"ל דס"ל להרמב"ם כיון דרב נחמן בר' יצחק מוקי לה התם במבריך אילן בירק
וכרשב"ג דשרי להבריך אילן בירק ופי' הוא ז"ל להא דרנב"י כמו שפירש"י התם רנ"א
הא דקתני מתניתין מרכיב חוזר במרכיב אילן בירק דלא בעי למהדר משום קמא. וא"ת
מין בשאינו מינו הוא ואימעיטא לה הרכבת איסור מולא חיללו פרט למו"מ האי תנא
הוא דאמר מותר ע"כ. ומדדחיק רנב"י לאוקמי למתני' כיחידאי ודלא כהלכתא דהא קי"ל
דאסור להרכיב אילן בירק ולא מוקי לה בנטע לקמייתא לסייג ולקורות דנוהג בה דין
ערלה ש"מ דלית ליה הא דרבי ירמיה אלא ס"ל דאפילו בנטע לקמייתא לסייג ולקורות
נמי בטלה הילדה בה ואין בה דין ערלה ואין חוזר עליה כיון דלית בה דין ערלה דהא
תליא בהא וכמו שכבר כתבתי לעיל וכיון דרנב"י לית ליה הא דרבי ירמיה הלכתא
כוותיה דקי"ל לאביי ורבא הלכתא כבתראי זהו מה שנ"ל לדעת הרמב"ם דאזל בשיטת
רש"י ז"ל:

אבל קשה לי על פירש"י דאי רנב"י אתא לשנוי' האי קושיא הרכבת היתר היכי דמי
אילימא ילדה בילדה ת"ל דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה א"כ מאי קאמר במבריך אילן
בירק ואי אהרכבה קאי אמאי נקט לישנא דמבריך. גם ברייתא דמייתא לה המבריך אילן
בירק קתני הרי שקרי ליה מבריך. ועוד ק"ל למה מייתא ברייתא דפליגי רשב"ג וחכמי'
במבריך אילן בירק אי מותר אי לא. מתניתין הוי ליה לאתויי דתנן בפ"ק דכלאים אין
מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן. ר"י מתיר ירק באילן.
ומסתמא כמו דמתיר ר"י ירק באילן ה"ה נמי דמתיר אילן בירק דמ"ש ונקט מאי דסליק
מיני'. וה"ה דפליג ארישא ומתיר נמי אילן בירק. ועוד ק"ל אהא דמשני כאן בהרכבת
איסור כאן בהרכבת היתר. הניחא בהרכבה דשפיר משכחת לה של איסור במרכיב מין
בשאינו מינו דה"ל כלאי אילן. אבל הברכה אהברכה אכתי תקשה דבמתניתין תנן דחוזר
עליו ואלו בבריית' תניא פרט למבריך דהא הברכה של איסור לא משכחת לה. וליכא
למימר דבהברכה נמי משכחת לה של איסור כגון שמתח זמורה של גפן והבריכו אצל
הזרעים דהוי ליה כלאי כרם ועובר עלה על לא תזרע כרמך כלאים. דא"כ קשה למה קתני
לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ובהברכת איסור מיירי הא בכה"ג בנטע גופי' משכחת
לה של איסור בנוטע גפן אצל הזרעים ולמה תלה התנא לפרש של איסור במו"מ כיון דשל
איסור כה"ג משכחת בנטע עצמו. ועוד ק"ל אי מבריך מיירי בשל איסור דכלאי כרם
כיון דכלאי כרם אסורין בהנאה ל"ל למעוטי מפני שהוא של איסור ת"ל כיון שהוא
אסור בהנאה לאו בר חילול הוא. שהרי החילול הוא כדי שיהא מותר לאכול הפירות חוץ
לירושלים והאי לאו בר אכילה הוא שהרי הוא אסור בהנאה אפילו לאחר פדיון משום
כלאי כרם. ועוד הדעת נוטה דערלה נטיעה של איסור אינו חוזר עליו שהרי תלה רחמנא
טעמו של דבר דנטע כרם ולא חיללו דחוזר משום פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו
וה"ל עגמת נפש שהרי בלא"ה הוא אסור להנות ממנה. ועוד ק"ל למה קאמר במבריך אילן
בירק והאי תנא הוא בסתמא הוי ליה למימר ור"י ב"ג הוא כיון ששם התנא מוזכר
בהדיא בברייתא. ועוד ק"ל אי ס"ד דרב נחמן ב"י אהא דמרכיב קאי א"כ במאי מיירי
ברייתא דפרט למרכיב לדידיה. אי מיירי נמי בהרכבת אילן בירק וממעט ליה תנא
דברייתא מפני שהוא הרכבת איסור דס"ל כרבנן דאסרי ומתניתין אתיא כריב"ג. א"כ
הכי הוי ליה למימר תנאי היא כלומר דמתניתין וברייתא פליגי בפלוגתא דהני תנאי
ומתניתין אתיא כריב"ג וברייתא כרבנן ואמאי נקט והאי תנא הוא דמשמע דלא חשש אלא
לתרוצי מתניתין ואברייתא לא חשש לתרצה בתמי'. ואי מוקי לה לברייתא בשאר הרכבות
ולא בהרכבת אילן בירק דס"ל נמי לתנא דברייתא דהרכבת אילן בירק הוי הרכבת היתר
כתנא דמתניתין. והאי פרט למרכיב דתניא שמיירי בהרכבת איסור היינו בהרכבת אילן
מין בשאינו מינו ולא מיירי מההיא הרכבה דמיירי מתניתין. אכתי תקשה לברייתא האי
קושיא גופא דמקשה אהרכבת היתר דמתניתין ותקשה נמי על הרכבת איסור דברייתא. האי
הרכבת איסור היכי דמי אי ילדה בילדה ת"ל דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה. ואף על
גב שאח"כ עשה איסור שהרכיב בתוך הילדה ראשונה שאינו מינו דה"ל כלאי אילן. מ"מ
כשנטע הראשונה בהיתר נטעה וראוי לחזור עליה אף על גב דלבסוף עשה איסור ע"י
הרכבה מ"מ לא פקע זכותו של נטיעה ראשונה ואי בילדה בזקינה ל"ל למעוטי משום
הרכבת איסור ת"ל דהא בטלה בזקינה ואין בה דין ערלה ובלא האיסור הא כל כה"ג נמי
אינו חוזר עליו כיון דלא שייך בה דין ערלה ואי מוקי לה לברייתא בהרכבת איסור
ובנטע לקמייתא לסייג ולקורות הלכך אי לאו הרכבת איסור היה חוזר עלי' דיש בה
דין ערלה ולא בטלה הואיל ואי אימלך אקמייתא בת מהדר היא. א"כ השתא דאתית להכי
למה ליה לאוקמי למתניתין וברייתא בתרי גווני הרכבה. ה"ל לאוקמי למתניתין נמי
דמיירי בההיא הרכבה דברייתא בנטע לקמייתא לסייג ולקורות אלא דמתני' מיירי
בהרכבת היתר וברייתא בהרכבת איסור ובהא לחוד סגיא לשנויי דלא תקשה מתני'
וברייתא אהדדי ומאי דחק ליה לאוקמי למתניתין במרכיב אילן בירק ואתיא מתניתין
כיחידאי דלא הלכתא כמותו:

ומכל אותן הקושיות נ"ל לפרש דהא דקאמר רנב"י במבריך אילן בירק לא פליג אהאי
אמורא שלפניו אלא הכי פירושו דקשיא לן מתני' וברייתא אהדדי בתרתי. דהא תנן
במתני' א' המבריך וא' המרכיב דשניהם חוזרים ובברייתא תני' ל"ח ולא חיללו פרט
למבריך ומרכיב קשיא מבריך אמבריך וקשיא מרכיב אמרכיב. ושני ר"ח מרכיב אמרכיב
ל"ק. כאן בהרכבת איסור כאן בה"ה ובנטע לקמייתא לסייג ולקורות מיירי בין מתני'
ובין ברייתא. וכדמוקי לה ר' ירמיה משום האי קושי' האי הרכבת היתר היכי דמי
אילימא. ילדה בילדה וכו' והוא הדין דאיכא לאקשוי' הא גופא אהא דברייתא האי
הרכבת איסור היכי דמי אילימא ילדה בילדה וכו' וכדאמרן. אלא נקט האי הרכבת היתר
ה"ד משום דסליק מיניה שהרי אמר כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר. ועוד משום
דאמתניתין אלימא ליה להקשות דההיא עיקר יותר מברייתא ורנב"י שני מבריך אמבריך
אהדדי. ואברייתא לחוד קאי הא דאמר במבריך אילן בירק דאלו מבריך דמתני' הוא
כפשוטו שטומן ענף של אילן בארץ וראשו יוצא חוץ מן הקרקע. אבל מבריך דברייתא
הוא דמוקי ליה במבריך אילן בירק דזה מבריך מיקרי ולא מיקרי מרכיב בשום דוכתא
שהרי במתני' בפ"ק דכלאים תנן. אין מביאין אילן באילן ירק בירק וכו'. ולא תני
לישנא דאין מביאין אלא משום אילן בירק וירק בירק דתנן בהאי בבא. דלא שייך
לישנא דהרכבה גבייהו ומשום דידהו לא תנא נמי גבי אילן באילן לישנא דהרכבה אף
על גב דשייך בהו האי לישנא. והיינו דקאמר והאי תנא הוא דתניא המבריך אילן בירק
כלומר האי תנא הוא דקרי לאילן בירק מבריך והוא הדין האי ברייתא נמי דתניא פרט
למבריך באילן בירק מיירי וקרי ליה הברכה ואתיא ברייתא כרבנן דאסרו להבריך אילן
בירק וה"ל הברכת איסור מש"ה אין חוזר עלי'. ולפיכך מייתא ברייתא דקרי לאילן
בירק הברכה ולא מייתי למתני' דפ"ק דכלאים. דאע"ג דאוסר ת"ק אילן בירק מ"מ לא
קרי ליה בלישנא דהברכה. והיינו נמי דקאמר כמאן כהאי תנא סתמא ולא קאמר כמאן
כרבנן משום דעיקר דהא דמייתי' להאי ברייתא ולא מייתי' למתני' דפ"ק דכלאים
דאסור לת"ק אילן בירק משום דבעי לאתויי ראיה דאילן בירק הברכה קריא ליה כי
היכי דנוקי להא דתניא פרט למבריך בהברכת איסור ובאילן בירק. והאי מילתא לאו
מפלוגתא דריב"ג ורבנן שמעינן לה אלא מתנא דברייתא דקרי לאילן בירק מבריך.
ולהכי קאמר סתם כמאן האי תנא דהא לא ידעינן מאן האי תנא שסדר לברייתא זו שקרי
לאילן בירק מבריך. והשתא נמי א"ש דברייתא דמיירי בשל איסור נקט מבריך ומרכיב
דבדידהו הוא דמשכחת לה של איסור דהיינו בהרכבה אילן באילן מין בשאינו מינו
ובהרכבה אילן בירק דקרוי' הברכה. אבל בנוטע לא משכחת ליה של איסור דאלו בנוטע
גפן עם זרעים הוי ליה כלאי הכרם והן אסורים בהנאה ולמה לי מיעוטו דלא חילל ולא
חיללו ת"ל דבלא מיעוטי דקרא נמי אין חוזר עליהם כיון דאסורים בהנאה ומטעמא
דאמרן ותו איסורא אחרינא ליכא בגוף הנטיעה אם לא בנוטע בשבת או בשביעית דכל
כה"ג אין גוף הנטיעה אסורה אלא יומא הוא דקא גרם ליה. ואפשר דחוזרין עליו. ואל
תתמה אהא דפירשתי דהני תרי שנויי' דר"ז א"ר חסדא ורב נחמן ב"י אתרי מילי קיימו
מר משני הרכבה אהרכבה ומר משני הברכה אהברכה דכה"ג מצינו בסנהדרין ספד"מ (דף
ס"ז) גבי המסית זה הדיוט דמקשה הש"ס שתי קושיות ושני רבינא לחדא קושיא ור"פ
לאידך קושיא לפירש"י התם. וכן בשילהי מס' ביצה (דף ל"ח) גבי האשה ששאלה מחברתה
תבלין ומים ומלח לעיסתה דפריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ושני אביי התם טעמא
דעיסה ורבא שני טעמא דתבלין לקדירה דאינו בטל לפירוש רש"י. אף על גב דלרש"י לא
גרסינן התם בסנהדרין אמר רבינא אלא רבינא אמר משום טעמא דלא פליג עלה דרב פפא.
ואם כן הכא נמי הוה ליה להש"ס לומר ר' זירא אמר רב חסדא אמר ור' נחמן ב"ר יצחק
אמר מכל מקום לא דמי. דאלו תירץ לה רב חסדא בעצמו היה שייך האי לישנא רב חסדא
אמר ורב נחמן ב"ר יצחק אמר. אבל כיון דר' זירא קאמר משמיה דרב חסדא שייך הכא
שפיר האי לישנא למימר אמר ר' זירא אמר רב חסדא. ועוד יש לחלק בכמה גווני דלא
דמי הא דשמעתין להא דפרק ד"מ בסנהדרין ואין להאריך בזה כי אין כדאי בדקדוק
קלוש כזה לדחות את מה שפירשתי אליבא דהר"ש והר"ן ע"פ קושיות גדולות ועצומות
ולא הייתי מעורר זאת רק שלא יתפאר עלי אחד מן המתעקשים שנעלם ממני זאת ויהיה
חכם בעיניו כי כן דרך בעלי עיקש ופתלתול כמאמר הכתוב זבובי מות יבאיש יביע שמן
רוקח כי תה"ל פירושי הוא כפתור ופרח. ושמע מיניה דאפילו רב נחמן בר יצחק נמי
אית ליה הא דרבי ירמיה דהיכא דהרכיב ילדה בילדה ונטע לקמייתא לסייג ולקורות יש
בה דין ערלה וכדעת הר"ש והר"ן ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל שהשמיט הא דרבי ירמיה:

ועוד יש להביא ראיה מפרק קמא דראש השנה (דף י') דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך
ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן
בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית.
ופירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. ואיכא
למידק דפתח בתלת. אחד הנוטע ואחד המרכיב ואחד המבריך. ומסיים בחדא דקתני
ופירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט נקט נטיעה דווקא. אלא ע"כ היינו טעמא משום
שרוצה לסיים אם לרבעי רבעי. ובנטיעה וודאי פסיקא ליה שנוהג בה רבעי לעולם. אבל
במבריך ומרכיב לא פסיקא לי' דאף על גב דערלה נוהגת בהן מכל מקום זמנין דרבעי
אין נוהג בהן. במרכיב משכחת לן כגון שהרכיב ילדה בילדה שנטעה לראשונה לסייג
ולקורות דלענין ערלה לא בטלה שני' בראשונה. משום שהראשונה גופא בת מהדר
ואמלוכי היא בתוך שני ערלה. לפיכך אין בה כח לבטל את השני' וערלה נוהגת בה אף
על פי שלא נמלך על הראשונה. אבל בשנה הרביעית שעברו עלי' ג' שני ערלה לאו בת
מהדר ואימלוכי היא שינהג בראשונה תורת רבעי דאין רבעי אלא בתר ערלה וכמ"ש לעיל
בשם הירושלמי והרמב"ם. וכן כתבו שארי פוסקים דאין רבעי בלא ערלה. וכיון שעברו
עלי' שלשה שני ערלה ולא נמלך עלי' בתוך זמן ערלה לאכילה תו לא מהני מחשבתו דאי
מימלך עלה בשנה הרביעית שתחול עלי' תורת רבעי על הראשונה. וכיון דאי אפשר
לראשונה לבוא לידי רבעי על ידי אימלוכי א"כ לענין רבעי וודאי בטלה שני'
בראשונה ואין תורת רבעי נוהג בשני'. ודמי לילדה שסיבכה בזקינה דבטלה משום דלאו
בת מיהדר ואימלוכי היא. והכא נמי בטלה ואין רבעי נוהג בשני'. כיון דקמייתא לאו
בת מיהדר ואימלוכי היא יש בה כח לבטל לשני' מתורת רבעי. ובמבריך נמי משכחת לן
אף על גב דערלה נוהגת בו מכל מקום זמנין דאין רבעי נוהג בו כגון שמתח את הענף
מן האילן שנטע לסייג ולקורות שאין בו דין ערלה והבריך הענף בארץ וחשב על הענף
למאכל שנוהג בו דין ערלה אף על פי שלא פסק את הענף מאבי' דהואיל וקמייתא בת
מהדר ואימלוכי היא אין הענף בטל לגבה. והואיל וחשב על הענף לאכילה ערלה נוהגת
בו. שהרי אפילו אם לא הבריך את הענף בארץ ונטע את כל האילן לסייג ולקורות ועל
הענף לבד חשב למאכל לא בטל הענף לגבי האילן וחייב בערלה אף על פי שאין דין
ערלה על כל האילן כדתנן ריש פרק קמא דמסכת ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מן
הערלה. ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב
והחיצון פטור. ופסקו רבוותא ז"ל כרבי יוסי ובודאי הכא נמי אי חשב על כל האילן
לסייג ולקורות ועל הענף לבד למאכל דמכל מקום ערלה נוהגת בשל ענף. והשתא
שהבריכו לענף בארץ לא גרע מאלו לא הבריכו שתורת ערלה נוהגת בו. אבל לא תורת
רבעי הואיל ולא נפסק הענף מאבי' ואלו הבריך ענף אחד מאילן זקן בכהאי גוונא לא
היה נוהג בו דין ערלה. והיינו מבריך שפטור מן הערלה דתניא בספרא אלא הכא חייב
בערלה מטעמא דגוף האילן נמי בת מהדר ואמלוכי היא ואין כח יניקה זו שיונק הענף
ממנו לפוטרו מן הערלה. אבל בשנה הרביעית אין תורת רבעי נוהגת בו כיון דאבי'
דהיינו האילן שהבריכו ממנו עכשיו לאו בת מיהדר ואימלוכי היא להביאו לתורת רבעי
הוי ליה לענין רבעי כמבריך מן אילן זקן שאין ערלה נוהגת בו כל זמן שלא הפסיקו
הענף מן האב. וכיון דהברכה והרכבה כה"ג אין תורת רבעי נוהגת בהן אף על גב
דאיכא מבריך ומרכיב שתורת רבעי נוהג בהן. במבריך כגון שנפסק הענף מן אבי'
ובמרכיב כגון שמרכיב ענף שנפסק מאבי' בתוך ילדה שנטע למאכל דעל כרחך הא דנוהג
בו איסור ערלה היינו על כרחך מטעם דהמורכב גופא בת חיוב ערלה הוא. דאל"כ הוי
ליה כילדה שסיבכה בזקינה דבטלה ואין בה דין ערלה. דמה לי ילדה בזקינה ומה לי
זקינה כי האי שפטור מן הערלה אם אמרת דאין דין ערלה נוהגת בהרכבה דכזקינה דמי.
ומדמרכיב חייב בערלה שמע מינה דבמורכב גופא דין ערלה נוהגת בו והוא הדין
לרבעי. מכל מקום כיון דבגוונא דאמרן אין דין רבעי נוהג במבריך ומרכיב תו לא
פסיקא ליה למתני בסיפא ופירות מבריך ומרכיב אלו אסורים עד ט"ו בשבט אם לערלה
ערלה אם לרבעי רבעי דהא איכא מבריך ומרכיב דאין דין רבעי נוהג בהן כלל. אבל
פירות נטיעה פסיקא ליה דלעולם היכא דנוהג בהן ערלה נוהג בהן תורת רבעי נמי.
(א"ה כבר כתב כן גם בספרו טורי אבן שם בפרק קמא דר"ה ע"ש). והשתא שמע מיניה
דכל היכא דנטע לראשונה לסייג ולקורות אינה פוטרת אם הרכיב בה ענף למאכל מן
הערלה או אם מתח ענף ממנה ולא נפסק מאבי' והבריכו למאכל דתורת ערלה נוהג בה.
ולא דמי לילדה שסיבכה בזקינה דבטלה משום דלאו בת מהדר ואמלוכי היא. אבל הכא בת
מהדר ואמלוכי היא ושמע מיניה מברייתא זו כרבי ירמיה. וע"כ רב נחמן ב"ר יצחק
נמי לא פליג אדר' ירמיה והלכתא כר' ירמיה ודלא כהרמב"ם ז"ל שהשמיט הא דר'
ירמיה כן נראה לי וכדעת הר"ש והר"ן:

ודע שהרמב"ם כתב בפרק שביעי מהלכות מלכים אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני
מאכל ואפילו מחמשת מיני מאכל אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה
שחייבת בערלה אחד הלוקח ואחד היורש וכו'. אבל הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה
אילני סרק או שגזל כרם אינו חוזר עליו. וכן כרם של שני שותפים אין חוזרין עליו
ע"כ. וכתב עליו הכסף משנה ודע מה שכתב אחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה
שחייבת בערלה המשנה לא הזכירה אלא המבריך והמרכיב סתם. אלא שבגמרא רמו
אמתניתין מדתניא מבריך ומרכיב פטורים. ותירצו כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת
היתר. ומפרש רבינו דמתניתין בהרכבת והברכת איסור כלומר שחייבת בערלה. ואיזה
חייבת ואיזה פטורה נתבאר בדברי רבינו פרק יו"ד מהלכות מעשר שני ונטע רבעי.
וטעם הדבר שכיון שחייבת בערלה הוי ליה כנוטע אילן מחדש ע"כ. והא וודאי ליתא.
דאי אפשר לאוקמי למתניתין דמבריך ומרכיב חוזר בהרכבת איסור. ולפרש דהרכבת
איסור היינו שחייבת בערלה וברייתא בהרכבת היתר היינו שאינה חייבת בערלה דא"כ
מיעוטי דלא חילל ולא חיללו למה לי וכמש"כ למעלה. ועוד כל הסוגיא בשמעתין לא
משמע הכי. שהרי פריך האי הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק ליה
דבעי מהדר משום ילדה ראשונה ואי ילדה בזקינה הא בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין
ערלה ש"מ דהאי הרכבת היתר בהרכבה שחייבת בערלה מיירי דאי אמרת הרכבת היתר
היינו שאינה חייבת בערלה איך ס"ד לאוקמי ילדה בילדה שהיא חייבת בערלה והוא
היפך מן המכוון בהא בהרכבת היתר שפירושו שאינה חייבת בערלה דווקא. ועוד מאי
קאמר תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה הרי הדבר הוא להיפוך שהרי הא
דאינו חוזר מיירי מהרכבת היתר א"כ מאי תיפוק ליה דקאמר הש"ס שהרי הם שני דברים
המתנגדים זה את זה דבהרכבת היתר אינו חוזר. והוא קאמר תיפוק ליה דבלאו הכי בעי
מיהדר. ועוד מאי פריך תו אי ילדה בזקינה הא בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה
אדרבה משום הכי אתי שפיר דכיון דאין בה דין ערלה הרי היא הרכבת היתר לדידך
דאמרת דהרכבת היתר היינו שאינה חייבת בערלה. ועוד הרי לפי המסקנא מוקי להא
דהרכבת היתר ילדה בילדה ובנטע לקמייתא לסייג ולקורות דלא בטלה ילדה בתרייתא
בהך דקמייתא משום דאי מימלך עלה בת מהדר היא וש"מ אף על גב שחייבת בערלה הרכבת
היתר מיקרי ואדרבה דווקא מפני שהיא הרכבת היתר ומפני שהיא חייבת בערלה הוא
דגורם לחזור עליו. וכמו שפירשתי למעלה וכן פירש"י ז"ל. ואפילו אם תדחוק לומר
שהרמב"ם גורס האי הרכבת איסור היכי דמי. ותו לא קשה מידי כל הני קושיות מכל
מקום אי אפשר לפרש כן. שהרי רב נחמן ב"ר יצחק מוקי לה במבריך אילן בירק והאי
תנא הוא וכו' כלומר רבי שמעון בן גמליאל הוא דשרי להבריך אילן בירק. וכיון
דהרכבת איסור דאיירינן בהאי סוגיא פירושו הרכבה שחייבת בערלה. והא דקרי לה
הרכבת איסור משום שהפירות אסורים בהנאה. ולא משום שנעשה על ידי דבר איסור כגון
מין בשאינו מינו. וכיון דפירות אסורים משום ערלה חוזר עליו. והא דתניא לא חילל
ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב היינו בהרכבה שאינה חייבת בערלה. ולהא קרי לה
הרכבת היתר משום דפירות מותרין אבל לא מיירי כלל מהיכא שההרכבה נעשה על ידי
דבר איסור. וכיון דלית לן מיעוטי להרכבה שע"י דבר איסור שאין חוזר עליו מאי
דוחקי' דרב נחמן ב"ר יצחק לאוקמי מתניתין כיחידאי ודלא כרבנן שאוסרין להרכיב
אילן בירק הא אפילו לרבנן דאסר אתי שפיר הא דתנן דמרכיב חוזר במרכיב אילן בירק
דלא בעי מיהדר אקמייתא וכיון דחייבת בערלה חוזר עליו ואף על גב שההרכבה נעשית
באיסור הא לא מיעט קרא להרכבת איסור ולא קפיד קרא אלא אהרכבה שחייבת בערלה
לחוד לענין לחזור עליו ממערכי מלחמה לא שנא נעשה ההרכבה בהיתר לא שנא באיסור
שניהם שווין לחזור עליו כיון דלית לן מיעוטי' לההרכבה שנעשית באיסור כך לי
נעשית ע"י דבר איסור כמו נעשית ע"י דבר היתר אם חייבת בערלה חוזר עלי'. ואף על
גב דגבי לא חנך ולא חנכו דרשינן פרט לגזלן וגבי לא לקח ולא לקחה דרשינן פרט
לאלמנה לכהן גדול דהוי לקוחים ע"י דבר איסור מכל מקום לא ילפינן מינייהו לגבי
נטע כרם שאם נעשה על ידי דבר איסור שאין חוזר עליו דהיכא דגלי גלי. והיכא דלא
גלי לא גלי ולא ילפינן חד מחברי' תדע דאל"כ למה לי דכתב רחמנא מיעוטא של איסור
גבי בית וגבי אירס אשה לכתוב רחמנא לגבי חד מינייהו ולילף חברי' מיניה אלא ש"מ
דלא ילפינן חד מחברי'. וא"כ להאי פירש דלא חילל ולא חיללו דממעט לי' למרכיב
היינו בהרכבה שאינה חייבת בערלה לחוד. אבל בהרכבה שנעשה על ידי דבר איסור ליכא
מיעוטי אתי שפיר אפילו לרבנן דאוסרים להרכיב אילן בירק מכל מקום כיון דליכא
מיעוטי גבי נטע פרט לנטיעת עבירה כמו דאיכא גבי בית ואשה לפרט של עבירה. ממילא
אפילו לרבנן דאיכא איסורא במבריך אילן בירק. כיון שחייב בערלה חוזר עליו ולמה
לא מוקי מתניתין אפילו לרבנן אלא ודאי ש"מ דהא דתניא לא חילל ולא חיללו פרט
למבריך ומרכיב הוא דאוקימנא לה בהרכבת איסור להא ברייתא. והיינו הרכבה שנעשה
ע"י דבר איסור. ואף על גב שחייבת בערלה אין חוזר עלי'. ומשום הכי לרב נחמן בר
יצחק דמוקי למתניתין במרכיב אילן בירק דלא בעי מיהדר אקמייתא. מוקי לה דאתיא
כרשב"ג בע"כ דאלו לרבנן דאסרי להרכיב אילן בירק הוי לי' הרכבת איסור. ואף על
פי שחייבת בערלה אין חוזר עלי'. ונראה מה שהכריחו לבעל כסף משנה לפרש אליבא
דהרמב"ם דהרכבת איסור דקאמר הגמרא היינו הרכבה שחייבת בערלה ולא הרכבה שנעשית
ע"י דבר איסור. וכפשוטו הוא. משום דקשיא לי' אם הרמב"ם נמי מפרש דכאן בהרכבת
איסור היינו שהרכבה נעשית על ידי דבר איסור ואין חוזרין עלי' משום מיעוטא דלא
חילל ולא חיללו. אם כן אמאי לא כתב הרמב"ם הא דבהרכבת איסור אין חוזרין עלי'.
והא וודאי קושיא היא שהרי גבי בנה בית כתב שם הגוזל בית הרי זה אינו חוזר. וזה
יליף לה בגמרא שם מלא חינך ולא חנכו. וגם גבי אירס כתב המחזיר את גרושתו
והמארס אשה האסורה לו כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת
ונתינה לישראל. בת ישראל לנתין ולממזר אינו חוזר ע"כ. וממעוטא דלא לקח ולא
לקחה ילפינן להו בגמרא שם. ואלו הא דאתיא ממיעוט דלא חילל ולא חיללו לא כתב
שמע מינה שהוא ז"ל מפרש להרכבה זו דממעטינן. מהא דלא חילל ולא חיללו היינו
הרכבה שאינה חייבת בערלה. וזה כבר הזכיר להדיא בהא מה שכתב. אחד הנוטע ואחד
המרכיב ואחד המבריך. הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה. אבל אי אפשר לפרש כן.
וכמו שכתבתי:

ועוד קשה לי על הרמב"ם במה שכתב ז"ל. אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה
והרכבה שהיא חייבת בערלה שחוזר עלי'. דהאי הרכבה היכי דמי אי ילדה בילדה תיפוק
לי' דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה. ואי ילדה בזקינה הא בטלה ילדה בזקינה ואין
בה דין ערלה. וכיון דאין בה דין ערלה אין חוזר על הרכבה זו. ולדידי' ז"ל ליכא
לאוקמי כגון שנטע לקמייתא לסייג ולקורות וכמו דמשני ר' ירמי' בגמרא דהא משמע
כמו שכתבנו לעיל דהרמב"ם ז"ל סבירא לי' דאפילו נטע לקמייתא לסייג ולקורות אף
על גב דקמייתא בת מהדר ואמלוכי היא אפילו הכי בטלה שני' בראשונה ואין בה דין
ערלה. ודלא כר' ירמי' דסבירא לי' דכל כהאי גוונא נוהג בו דין ערלה בשני'
מדהשמיט להא דר' ירמי'. שהרי בפרק י' מהלכות מעשר שני כשכתב האי דינא. הנוטע
אילן ודעתו עליו שיהי' סייג לגינה. או שנטעו לקורות לא לפירות. הרי זה פטור מן
הערלה. וכן כתב שם לקמן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב. ומסיים במה
דברים אמורים בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ. או הרכיבו באילן אחר. אבל
אם מתח בד אחד מן אילן הזקן והבריך בארץ או הבריכו באילן אחר. ועיקר הבד מעורה
באילן הזקן הרי זה פטור ע"כ. ולא הזכיר הא דר' ירמי' דבמרכיב אילן שנטע למאכל
באילן שנטע לסייג ולקורות דחייב מטעמא דקמייתא בת מהדר ואמלוכי הוא. ואם תאמר
הא שכתב בד"א בשחתך בד אחד מן האילן וכו' הרכיבו באילן אחר וכו'. ואמאי מרכיב
בכהאי גוונא חייב בערלה הא הוי לי' ילדה שסבכה בזקינה אם לא שמיירי בנטע
לקמייתא לסייג ולקורות. יש לומר דודאי אי הוי מיירי דווקא בנטע לקמייתא לסייג
ולקורות לא הוי שתיק מלפרש בהדיא הכי. ולא הוי לי' למסתם סתומי. אלא מיירי
בשחתך בד אחד מן האילן והרכיבו באילן ילדה שלא יצאתה עדיין מידי ערלה. וקמשמע
לן דמרכיב נמי חייב בערלה דאי המורכב הי' פטור מן הערלה משום דאין דין ערלה
נוהג במרכיב גם הראשונה אין בה דין ערלה לאחר ההרכבה משום דהוי לי' כילדה
שסיבכה בזקינה שפטורה מן הערלה. והכי נמי אם אין איסור ערלה נוהג בהרכבה
המורכבת כזקינה חשובה. והילדה הראשונה בטילה בה. וכמו שכבר כתבתי בזה. אבל
השתא דמרכיב חייב בערלה הוי לי' שתיהם בנות חיוב ערלה וחייבת. מ"מ שמע מינה
דס"ל להרמב"ם דהמרכיב אילן באילן שנטע לקמייתא לסייג ולקורות פטור מן הערלה.
כמו ילדה שסבכה בזקינה ודלא כר' ירמי'. וכיון דפטור מן הערלה אין חוזר עליו.
ואף על גב דמוקי רב נחמן בר יצחק למתניתין. דתנן מרכיב חוזר במרכיב אילן בירק
הא קאמר והאי תנא הוא דמתיר להרכיב אילן בירק. ואלו הרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות
כלאים. וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום ע"כ. הרי שפסק כרבנן
דאסור להרכיב אילן בירק. ואם כן אם עבר והרכיב אינו חוזר עליו דהוי לי' הרכבת
איסור דאין חוזרין עליו ממיעוטא דלא חילל ולא חיללו. ואם כן על כרחך לא משכחת
לה הא דמרכיב חוזר שכתב הרמב"ם אלא ילדה בילדה ותימא א"כ מרכיב למה לי תיפוק
לי' משום ילדה ראשונה. כמו שהקשה הגמר' על משנתינו. דתנן מרכיב חוזר עליו.
והנה קושיא הראשונה דאמאי לא כתב הרמב"ם דבהרכבת איסור אין חוזר עליו לכאורה
הי' מקום לתרצה יפה דכבר כתבתי במקום אחר (תמצאנו בספרי טורי אבן במס' מגלה
(דף י"ג) בדבור המתחיל ועל הכלאים ע"ש). דהא דלא דייק הש"ס עלה דהאי לא חילל
ולא חיללו דקא ממעט לי' בברייתא להרכבת איסור. לימא דלא כר' יוסי הגלילי דאי
ר' יוסי הגלילי הא אמר הירא והרך לבב זה המתיירא מן העבירות שבידו. וכמו שדייק
הש"ס על לא חינך ולא חנכו גבי בית דדרשינן מיני' פרט לגזלן. ופריך שם הגמרא
לימא דלא כר' יוסי הגלילי ומשני בדעבד תשובה. ועל לא לקח ולא לקחה דגבי אירס
אשה דדרשינן מיני' פרט לאלמנה לכהן גדול דייק נמי עלה לימא דלא כר' יוסי
הגלילי. ומשני כדרבה דאמר לעולם אינו חייב עד שיבעול ואלו הכי גבי לא חילל ולא
חיללו לא דייק עלה לימא דלא כר' יוסי הגלילי. ותירצתי שם דכיון דכבר דייק לה
הש"ס למעלה גבי לא חינך ולא חנכו להא דיוקא לימא דלא כר' יוסי הגלילי ושני לה
כגון דעבד תשובה תו לא חש הש"ס למיהדר ולמידק לה גבי לא חילל ולא חיללו דהא
איכא לשנויי' האי שינויא גופי' בדעבד תשובה. והא דהדר ודייק לה הש"ס גבי לא
לקח ולא לקחה משום דהתם אי אפשר לשנויי בדעבד תשובה דלא מהני לי' תשובה כל זמן
שאינו מגרש את האשה הפסולה לו שקידש דהוי לי' כטובל ושרץ בידו דלא מהני לי'
כלום. מש"ה משני לי' כדרבה. וכיון דאי אפשר לאוקמי להא דלא חילל ולא חיללו
דקממעט מיני' תנא להרכבת איסור כר' יוסי הגלילי אלא בדעבד תשובה ע"כ האי
תירוצא ליתא אלא לרבנן דפליגי על ר' עקיבא בפ"ק דמועד קטן (דף ב') וס"ל דמקיים
כלאים אינו לוקה ואפי' איסורא בעלמא ליכא נמי. וכמו שכתבתי שם שהרי הרכבת
איסור לא משכחת לן אלא בכלאי אילן לחוד מין בשאינו מינו. דאלו לר' עקיבא
דסבירא לי' מקיים כלאים לוקה נהי דמלקות ודאי ליכא לדידן אי מקיימן שלא על ידי
מעשה ואינו עוקרן. כיון דקיימא לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו איסורא
דאורייתא מיהא איכא. ואף על גב דכבר הוכחנו שם דלרבנן דפליגי על ר' עקיבא אפי'
איסורא ליכא לפי תלמודא דידן ודלא כתלמוד ירושלמי. מכל מקום כיון דקיימא לן
אנן בהא כר' עקיבא דאפילו במקיים שלא על ידי מעשה איסורא דאורייתא איכא. א"כ
ע"כ הא דממעט האי תנא דברייתא להרכבת איסור מקרא דלא חילל ולא חיללו. ע"כ אתיא
דלא כר' יוסי הגלילי דאמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו דהא ליכא
לאוקמי בדעבד תשובה. שהרי כל זמן שאינו עוקר להאילן כל שעה ושעה עומד באיסור
של מקיים כלאים ולאו בר תשובה הוא אלא כטובל ושרץ בידו. ודמי להא דלא לקח ולא
לקחה דאמרן וכיון דמסתברא שהלכה כר' יוסי הגלילי בהא דדריש הירא ורך הלבב זה
המתיירא מן העבירות שבידו. אף על גב דר' עקיבא פליג עלי' במתניתין בסוטה (דף
מ"ד) ודריש הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב
שלופה. וקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו. מכל מקום בהא ר' יוסי נמי כר' יוסי
הגלילי סבירא לי' דאמר התם אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת
ונתינה לישראל. בת ישראל לממזר ולנתין הרי הוא הירא ורך הלבב. וליכא בין ר'
יוסי הגלילי לר' יוסי. אלא עבירה דרבנן. מכל מקום בעבירה דאורייתא בין ר"י
הגלילי ובין ר' יוסי תרווייהו סבירא להו דחוזר עליו. והוי לי' אינהו תרין ור'
עקיבא יחידאי וקיימא לן הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. הרי לדידן דקיימא לן
כר' עקיבא בהא דמקיים כלאים אפילו שלא ע"י מעשה איכא איסורא דאורייתא. ובהא
קיימא לן כר' יוסי הגלילי ור"י דהירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו.
דעכ"פ בעבירה דאורייתא חוזר עלי' תו ממילא אי אפשר לן למעוטי מלא חילל ולא
חיללו להרכבת איסור דהא לא משכחת לה אלא בכלאי אילן לחוד ותיפוק לי דחוזר עלי'
משום הירא ורך הלבב שהרי מתיירא מן העבירות שבידו. כל זמן שמקיים את האילן
ואינו עוקרו. דהא ודאי איסור מקיים בהרכבת אילן נמי נאסר דהא איסור מקיים נפקא
לי' מדכתיב שדך לא תזרע כלאים דרשינן כלאים שדך לא כדאמרינן התם בפרק קמא
דמועד קטן. והא מהאי קרא גופי' נפקא לי בסוף פרק קמא דקידושין לעיקר איסור של
הרכבת אילן. ועוד קל וחומר מה כלאי זרעים שאין נוהגים אלא בארץ אסור לקיימן.
הרכבת אילן שנוהג איסורו בכל מקום אפילו בחוצה לארץ נמי לא כ"ש שאסור לקיים.
דהא בע"כ הא דכלאי כרם שאסור לקיימן כדתנן בפרק שמיני דכלאים. כלאי הכרם
אסורים מלזרוע ולקיים ואסורין בהנאה. כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים
ומותרים באכילה וכש"כ בהנאה. אינו אלא מקל וחומר מכלאי זרעים דאין אסורים
בהנאה אסור לקיימן כלאי הכרם דאסורים בהנאה לא כש"כ. והכי נמי יש לומר גבי
הרכבת אילן מהאי קל וחומר דאמרן. והשתא כל כמה דלא עקרו לאילן באיסור מקיים
קאי. ולאו בר תשובה הוא. וע"כ לדידן דקיימא לן כר"ע בהא דאיסור דאורייתא מיהו
איכא במקיים האי לא חילל ולא חיללו לפרט לגזלן הוא דאתי. כדדרשינן נמי הכי גבי
לא חינך ולא חנכו פרט לגזלן. וא"כ יפה עשה הרמב"ם שהשמיט להא דהרכבת איסור
והכניס במקומה לגזל כרם שאינו חוזר עליו. שהרי לדידן אי אפשר למעוטי מהא דלא
חילל ולא חיללו מידי אלא שפרט לגזלן הוא דאתי. אבל מה אעשה שהרמב"ם גופא כתב
בפרק שביעי מהלכות מלכים. מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו. שאין בלבו כח לעמוד
בקשרי המלחמה ע"כ. הרי שפסק כר' עקיבא ודלא כר' יוסי הגלילי וכר' יוסי. ובאמת
היא גופי' נמי קשיא איך שבק מר תרין ועביד כחד והא קיימא לן אין הלכה כר'
עקיבא מחביריו. וראיתי להכסף משנה שכתב שם ופסק רבינו כר' עקיבא. ואמרינן נמי
בגמרא דמודה לי' ר"י הגלילי לר' עקיבא בההיא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו
כלבבו. אלא דסבירא לי' דאיש הירא זה הירא מן העבירות שבידו ע"כ. ולא אמר כלום
דאפ"ה ראוי לפסוק כר"י הגלילי ור"י דמפרשי האי קרא דהירא מהעבירות שבידו דאלו
ירא כמשמעו מקרא אחר נפקא להו מקרא ולא ימס. ודברי הרמב"ם צריך עיון: