Pat Lechem
פת לחם
merged
https://www.sefaria.org/Pat_Lechem
This file contains merged sections from the following text versions:
-Chovat Halevavot, Warsaw 1875
-http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH001188038

פת לחם

הקדמת המבאר

?

<b>הראשונה קראתיה לחם שמים בה יבואר מעלת נפש יהודה ואפרים, ושפלותה וירידתה בסורה ושובה אחורים: 
</b>
צאינה וראינה בני ציון היקרים המיחלים בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטר לנפש האיש הישראלי במליצה יקרה בסוף ספר משליו אשר לגודל יוקרה נבנית בבנין אב שם הפליא עצה הגדיל תושיה. בהראותו את אושר כבוד מלאכתה בימי חלדה. ואת יקר תפארת גדולתה אחרי צאתה ממסגר פגרה. כי אז מבית הסורים יצאה למלוך. אם חפץ בה המלך ונקראה בשם אשת חיל. אשר בטוב סחרה לא שקטה יום וליל. חשה לרצון קונה כצבי וכאיל. והנה המלך החכם לא לבד בנפשו דבר את הדבר הזה. כי הנהו ככל המון ישראל אשר תם לבבם עם ה' אלהיהם. כי כל הנפשות לו הנה כמלך כעם כולם נכונים לאמרי נועם וטוב טעם או לקול רעם ביום זעם לכלם נתנה הנפש המשכלת אשר אין בחוקה מות ומשכלת. אם אמנם אבני נגף מכרמה תהי מסקלת ובין החוחים תפרח כחבצלת. כי אין בנות ציון כבנות צוען ולא כנפשות המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת המכונה בפי החכם לאשה זרה והיתה להן לזרא. למסוך בקרבנה רוח עועים אולת קשורה להדיחן מיוצרן להיות כפרה סוררה. לכן אחי אל תקראנה לה נעמה קראן לה מרה. בקהלכם אל יחד כבודה הסר המצנפת והרם העטרה. כי דברה סרה להדיחכם מאב רם אשר ברוחו שמים שפרה. ומהסתפח בנחלת ה' אשר הנחילכם המצוה והתורה. ולעומת זה אמר בסוף ספר החכמה וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים וכו'. הזהיר החכם לשים נפשו בכפו עוד נשמת רוח חיים באפו. יזכור את הברית ואת השבועה אשר קבלה נפשו קודם בואה טרם אשר יצא דבר המלך הקדוש קראו לי לבת שבע. טרם בא אשר לו המשפט לאמר שובי למנוחיכי. רק אם כגמול השיבות לו אשר גמל עליכי. היום ההוא לא יום בשורה. והיה רק זועה צרה כמבכירה. לא עת אכול ושתה. כי לא יעצרנה הגשם עוד במעונו כי נהפך לאבל כנורו וליגון ששונו. כי אזלת ידו ולעפר שכן כבודו ונהפך למשחית הודו. אז תפקחי עין תראי בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. בין ידיו אמונה לאשר במשאת שוא ומדוחים שלח ידו. כי הנפשות היקרות אשר באו בנקיון כפים ולבות ברות. חוק ומשפט בחובן ערוכות ושמורות. לרקמות תובלנה בשמחות וגיל בנזר תפארה מעוטרות. לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אין מכלים דבר רק כבוד אומר כולו. שם תצאנה השדה אשר ברכו ה' ללקט אורות. תבואינה בהיכל מלך מור ולבונה מקוטרות. כי פועל צדקתן על לוח לבן חרות. שם תמצאנה נחלה ומנוחה ונס יגון ואנחה. כי איתן מושבן ממעל לכוכבי אל בגובה שמי שמים. חדות ה' היא מעוזן באור פני מלך חיים. ישחקו ליום אחרון על כבודן אשר כעוף התעופף. כי כבוד ה' עליהם כל היום חופף. אמנם לא כן הנפשות תצודדנה ברשת יצר סוכן. אשר נמשכו ברסן המלך הזקן ולא זכרו את האיש המסכן. לא תראינה אור בהיר בשחקים יען עברו תורות חלפו דת וחוקים. סורו טמא קראו למו ארור אשר לא הקים. ברית מלך עולם אלהי ארץ ושמים. וילך שובב בדרך אשר לקח לו מבני חת למה לו חיים. פרעוה קרעוה ויאמר שמטוה וישמטוה ולבאר שחת יחלטוה. מקום צלמות לא סדרים שם כלו בעשן כלו אויבי ה' כיקר כרים. במר תיילל הה ונהי נהיה אללי ואויה. זכור תזכור זאת העדינה. בית תענוגיה וימי עידונה. ועתה אש וגפרית ורוח זלעפות לה למנה. עוד תשוב תראה רעותה במרום חביון בצל שדי צפונה. והיא שדודה נדודה כצפור נודדת מקנה. קנאה היא ותהי לקינה. דברים אלה וכאלה מצאתי במליצות החכם קול קורא בחיל. נעויתי משמוע ואהי כגבר אין איל. א"כ אפוא אחי על מה אנחנו יושבים. וקול ענות כאלה באזנינו קושבים. ומה אחינו היהודים האומללים חושבים. הלא נחפשה דרכינו ונחקורה. חזקו ונתחזקה לעמוד על נפשנו העלובה בעודנה בקרבנו עצורה. טרם בא יום תאבד תקוה. יום ימסו אסוריה ונפרדה ההרכבה. בלא חמדה תלך ולא תראה בטובה. וכי תאמרו עוד למועד שמור לנו מדרכנו לשובה. ועתה אל ארץ נביט לאכול מפריה ולשבוע מטובה. כי שמתם מבטחכם בגוף הזה אשר בחזקו לקח לו קרנים. ובגובה רוחו העלה שיאו לשמים. כטיטוס בעת הוליכו משבי ירושלים. לא כן אחי אם יש את לבבכם ישר תנו יד ונעלה למרכבה מרכבת הנפש בגיוה. אשר כינה אותו החכם בעיר קטנה ובעיניכם קריה אשר שגבה. נבחינה נא מאסר המרכבה הזאת החזק הוא או הרפה. תראו בעליל כי נכון הוא למועדי רגל כמוץ גנבתו סופה וכישבי אשר בילידי הרפה. הנפש הדברית הזאת משכנה ברוח החיה והיא מתהלכת בחיות האדם באופנים ידועים מעשה האופנים כאשר יהיה האופן בתוך האופן כי בחום הטבעי היא שוכנת והוא שוכן בלחות השרשי האחוז בדם האדם וכאשר יקרב חום זר בקרב איש ולב עמוק אז יחם לבב החום הטבעי בהביטו צר מעון ויתמרמר אליו להדיחו מעל פניו בחזקת היד. והחום הזר יגבר ויתקשר עליו ועצם בכחו אז אם ע"פ אבשלום היתה שומה לעת מצוא זה המות יהיה הקשר אמיץ. הולך ורב עד כלה נחרצה. תתך על החום הטבעי. כי באיבה הדפו החום הזר עד בלי השאיר לו שם ושארית או אם רוח קדים חרישית תך על הליחות השרשי הלא ייבש מקורו ויחרב מעינו. ואחר כי רוח החיה באופנים האלה א"כ בהנשא האופנים מעל הארץ תנשא גם היא לעומתם. ואיך נבטח בחיים ועלינו מגור מסביב. כי מי משלנו אל מלך ישראל לדעת דבר בעתו פקודת כל האדם מי עת לטעת ומי עת לעקור מתי רגע באפו ומתי חיים ברצונו. לכן צדק החכם בהזהירו אותנו לעשות כונים למלכות שמים בכל עידן ועידנים. באמרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ולא יסור ראשך מראשי שמנים: 

אחר הדברים והאמת האלה הנה נפשנו עומדת בתוך בשמאלה המהומה והמגערת ובימינה גולת הכותרת. והזרה ההומיה וסוררת אמונה בחיקה ויום ולילה פיה פוערת להורידה ליקוד תבערת. מאין הרגלים להמלט מהמונה ושאונה וממי תהי נעזרת. אם לא תחיש מפלט לה מרוח סועה מסער בעשותה לעצמה מזכרת. באוזן שומעת תוכחת חיים מפי קדושי עליון ובחיקם תהי אמונה ונמסרת. ובבית ועדם תהי נעצרת. ודברי פיהם לאבני יקר תחשוב דר וסוחרת. לכן כאב רחמן על בניו היקרים לבל ידח מהם נדח כן ממעון קדשו השקיף בוראנו לבלתי תהיה נפש האיש הישראלי נספה בלא משפט כבה ונדעך. מקור חיים הכין לנו גולת עליות. ממכון שבתו הזיל מים מדליות. לכבות את השרפה ולהבעיר את הבערה. אשר הצית יצר סמוך בנפש מצרה. הם מי עצה ותושיה. אשר ליעקב בחר יה ע"י בחיריו סגולות עם סגולה. הפליא עצה הגדיל תושיה נורא עלילה. אם בזמן הנבואה ע"י נביאי אמת וצדק וגם אחרי כן ע"י גבורי אנשי שם אשר שם בלבם לחזק את בדק. הם השרידים אשר נגע אלהים בלבם. לחבר ספרים ולהודיע את צפוני טמוני חובם. בדברי תוכחת ומוסרים. להוציא ממסגר אסורים. ולהקיצם משנת אולתם. להזכיר מה אחרית חלדם. ואל מה ישימו מבטם. ומה אחרית סברם ותוחלתם: 

והנה הגם שנמצאו ספרי מוסר מאנשי שם בדורות האחרונים. בדברים טובים הגונים ונכונים. להעיר לב עוברי בעומק הבכא. ולעורר נפש אשר לעפר גוה שחה. אמנם מכל המדות שמנו בחכמים זכיתי לאחת מהנה כי אומר אני על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ואם אמנם יש גם לאחרונים יד ושם. אולם בודאי לראשונים עליהם יתרון. כיתרון האור מן האור. וכמ"ש ז"ל פני משה כו' ופני יהושע כו'. לכן זה ימים כבירים נתעשתי ואשלח חלוצי זממי לתור ממדברי קדמות. אל מי מקדושיהם אפנה. לעשות ממנו יתד ממנו פנה. וכבר נראה בעליל יקר תפארת הספר הלז כי הוא מלא ברכת ה'. שת בטוחות חכמה ונותן לשכוי בינה. להתנכל בתחבולות מלחמה נגד המלך הזקן שלא יעשנו גוי חוטא ושלא יעשנו עבד להבלי הזמן שלא יעשנו עסה בלוסה בזוהמת שאוריו. פוקח עורי לבב. ומלביש ערומים מדעת. ומתיר האסורים בכבלי היצר. וזוקף כפופים לתגבורת התאוה. ובכל אלה הוא רוקע הארץ על מי התושיה. ועושה חיל בכל צרכי עבודת הבורא. ומכין מצעדי גבר לשלימות נפשו. ואוזר ישראל בגבורת הדעות האמיתיות. ועוטר ישראל בתפארת המדות המעולות. ולאשר נפשו עיפה בכובד העצלה הוא נותן ליעף כח עוז ותעצומות לרוץ לרצון קונו בגופו והונו. סוף דבר הוא מעביר שינת הפתיות מעיני בני עמנו. ומי כמוהו גומל חסדים טובים לעם ישראל. לרפאות מחלת נפש. ופתח דבריו יאיר לבב אנוש ממחשך הסכלות. להורות לפניו רוממות תהלת עילת כל העילות ומקדש שמו יתברך ברבים. והנה מאז ומקדם זרחה שמש צדקתו בגבול ישראל אמנם עבים סתר לו כי עב שכלנו בדורות האלו לדלות מעמקי מזימות לבבו וכהו עיני דעתנו מהביט זיו כלילת יפיו אשר כלל בקוצר אמריו מעטי הכמות ורבי האיכות. והנה אף שכבר קמו אנשים מחכמי דור ודור וביארו דבריו אמנם רוח היא באנוש כמוני אשר העיר ה' לבבי לעבור בין בתריו ומצאתי שצללו במי אדיריו ועוד לא השיגו תכלית תחתיתו כי עמקו דבריו מאוד ועוד כפלים לתושיה אשר נשאר לבאר והשיור יותר מן הביאור וגם ממה שביארו נראה מדבריהם שעברו על דבריו בהעברה קלה כמות שהיא כי בטחו על רוחב דעתם ואני בעניי הכינותי לבבי אליו ביתר שאת ויתר עז ובחמלת ה' על עניי ועמלי פתח לפני סגור דברי חכמתו בהרבה דברים אשר נעלמו מהם. לכן אמרתי אני בלבי במקום שאין אנשים השמים לב לפקוח עין על גנזי חמודותיו ולפתח ולשדד עמקיו אשתדל להיות איש וכל התנצלות המחבר בהקדמתו יספיקו להתנצלותי גם אני כי כן גם רעיוני לבבי רגשו בהלוך ושוב עד שגברה הסכמת הפעולה על ההנחה: 

<b>הקדמה שנית קראתיה לחם פנים בה יבואר משפט הביאור ומעשהו ולאיזה תכלית שמתי בו מגמת פני: 
</b>
עיקר הסבה אשר עוררה לבבי לחבר זה הביאור אחר ביאורי המפרשים שקדמוני (זולת מה שלא ישרו דבריהם בעיני במקומות אין מספר) הוא כי אחר אשר התבוננתי בספר הזה אמרתי הן האדם הלז היה מיחודי סגולת הסגולה בדורות הראשונים בהוד שכלו וצחות רוח בינתו עד היותו כאלהים לדעת טוב ורע. אשר יפול בקרב איש ולב עמוק והכרת פני מליצתו ענתה בו על היותו מחזיק במעוז יראת יוצרו בכל תוקף עוז ותעצומות עד מקום שיד יכולת האנושית מגעת. ומסגולת אנשים יקרי רוח כאלה לחוס על יתרונם הוא הכח הדברי לבלתי לבזבז אותו ללא צורך והכרח וכאשר תעבורנה הצאן ע"י מונה כן בבינת לבבם שוכבת חיקם ישמרו פתחי פיהם ויצרו דל שפתם לבלתי צאת מקיר העיר לבבם וחוצה רק המלות המוכרחות להמליץ מגמת כונתם לזולתם ובמותם ישימו מתג ורסן עדיו לבלום ואין הפרש בין יפטירו בשפה או ירימו עט סופר במגילה עפה את הכל יניפו בי"ג נפה ועד בנקיי הדעת לעד. ועוד אעידה על זה שני עדים נאמנים חכמים ונבונים. אשר שמו לב לבאר דברי הראשונים לגלות טמונות ולפענח מצפונים. הלום אחרי רואנו. פליאה דעת ממנו. איך שקלו דבריהם במשקל זהב ומרגליות. ביתור וחסרון אמתיות ומלות. והם הרב הגאון הגדול מוהר"א מזרחי ז"ל אשר העיר ממזרח שמש צדקה בהבנת דברי רש"י על התורה ממש אין לך מלה אחת בדברי רש"י ז"ל מבראשית עד לכ"י אשר לא שם לבו עליה בעיון הדק היטב בצרכה ומקומה ומשקלה ובדרך זה בעצמו דרך הגאון החכם מכל האדם בדורותיו מהר"י מוסקאטו ז"ל בביאורו לדברי הספר המוחכם הכוזרי ועוד זכרון שמו בפי אודיעך מה שקרה לי עם החכם הזה איך בהתהלכו לתומו היה לי לעזר וסעד ואומץ לב בזה הביאור כי הלום אחרי התבונני בדברי החסיד המחבר לבי ראה שבלתי אפשרי הוא לפרש מלותיו בדרך אחד בכל מקומות מושבותיהם בזה הספר רק הדבר מובן מענינו מה מגמת כונת המלה הזאת במקום הזה שא"כ הבנת המכוון בה במקום אחר ושמתי לי למעוז דברי רש"י ז"ל במלת וגרב הנאמר בתורה והוא לקוח מדברי חז"ל וז"ל כשהוא אומר גרב אצל חרס כו' וכשהוא אומר אצל ילפת וכו'. אמנם היה עדיין הדבר רופף בידי עד שמצאתי הדברים האלו בעצמן עם הראיה הזו בעצמה בהקדמת החכם הזה לביאור הספר הכוזרי וא"כ איך יאומן על המחבר הלז שיעתיק מלין מפיו ללא צורך כמו שנראה לעין מכפילת מליצותו ממש בכל מצעדי דבריו אין דבר שלא יוכפל וישולש ולפעמים בא גם במרובע ובמחומש כמי שח"ו בלא דעת מלין יכביר אין זאת חי אני וכל האומר שלא בא הדבר רק ליפות המליצות ולהרחבת לשון אינו אלא טועה ומטעה את הגאונים הנ"ל ליחס להם טעות או יוהרא בחבוריהם יבטל האומר כן ואלף טועים כיוצא בו ודבר מדבריהם לא יבטל והכל שריר וקים. ולכן שמתי מגמת פני לבאר ולברר כל מלה ומלה בכונת הנחתה לפי מקומה ולפי משקלה וצרכה במקום ההוא. גם שמתי לב לתשלומי כפל וארבעה וחמשה את הכל עשיתי יפה בעטי ת"ל גומר עלי. והנה מתחלה הוחלט בדעתי להניח שער היחוד בלא ביאור. וזה לכמה סבות אם מפני שצריך האדם להכין לבו במחקר אלהות בדעה צלולה ויראה נכונה בציור רוממות הבורא יתברך בכדי שלא תסתכל דעתו בזכרון אלהים בלב גס ח"ו כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק ויחזו את האלהים וכו' וכמה כרכורים כרכרו רשב"י ז"ל וחביריו בהשיאם נפשם לדבר במחקרי אלהות וטרם פתחו פה בדרושים כאלה המשיכו עליהם בתחלה ציור יראה ואימה גדולה בדברי רוממותו ית' בכדי שיביאו דבריהם אח"כ ממקור לב יראוי ומאויים. ועלינו להודות האמת שבעו"ה בדורנו זה אין אתנו יודע עד מה בציור יראת רוממותו יתב' דבר של ממש שיהיה בו די מסת לשבר רהב לבנו ועזות רוחנו מכל וכל והלואי ימצא זה אצלנו בשלימות יכלתנו ביום הצום הגדול בוידוים ובתפלת נעילה ולכן טוב טוב למעט במחקר דברים כאלה וכבר ידעת ממגפה הגדולה ר"ל באנשי בית שמש על הסתכלם בארון בלב גס כמ"ש כי ראו בארון ה' ואמרו חז"ל שהסתכלו בו בלב גס אמנם מי שיהרוס לראות דוקא בשער ההוא בודאי טוב הוא ללמוד עם ביאור מללמוד משולל ביאור ולזה יספיק ביאור בעל מנוח הלבבות שהאריך קצת בשער ההוא כן דמיתי בלבי בתחלה לחשוך ידי משער ההוא ועוד מכמה טעמים שאחד מהם הוא שמעט מן המעט הם במדינתנו המתבוננים במחקר ומבינים מה שמבארים להם בדברים אלה שהם באמת מושכלות דקות אמנם רוב ההמון נמשכים אחר הדמיון והמורגשות ומכנים ציורי הדמיון בשם מושכלות עד שמכחישים ומלעיגים בשמעם מושכלות המנגדים לדמיון כמ"ש הרמב"ם במשל גודל כמות השמש המובא בהקדמתו לפירוש המשניות ואראה בנחמה אם לא ראיתי אנשים חכמים יראים ושלמים במדינתנו שותים לעג כמים בשמעם ממציאת ארץ אמעריק"א ומקום הישוב נוכח כפות רגלינו ואומרים שאיך יתכן להאמין דבר שהוא נגד המושכל הראשון והפכו ובכל תוקף עוז ותעצומות לא נוכל לקרוע סגור לבבם להוציא ממנו שם מושכל בדבר זה ולהסביר להם שאיננו רק דמיון כוזב כמו שהוא האמת וכאלה רבות עמנו ואינני מיחס להם לגנות שהם משוללי ידיעה בדברים כאלה כמו שאין ליחס גנות לדורות שקדמו ובמה שלא ידעו משתית הקאפע ומהטאבאק וש"ד כהמה ואף אולי שיש בהם קצת תועלת אמנם מה שאין בו חיי נפש בשם מותר יקרא. כן באמת הידיעות כאלה אינם מצורת האומה הישראלית ואינם מחיי הנפש ולא על החכמות האלו נאמר כי היא חייך כו' והלואי שהידיעות האלה לא יזיקו ברבוים אמנם התלונה הוא על הלועג ומכחיש אותם ועליו לומר אין אתי יודע עד מה בדברים אלה ואיני מוכרח להאמינם ואם לא יאמין גם לא ילעיג אולם שמעתי דבת רבים וכן שלמים מאהובי אומרים אמור למה יגרע כח חיבת הספר עי"כ אם מצד הראיתו כגוף בלא ראש ואם מצד שיאמרו חסרא לגנבא כו' לכן ראיתי עצמי כמוכרח לבאר גם אותו אמנם קצרתי בו בערך צורכו להמון בני עמנו שהיה צריך ממש להקדים לכל מליצה ממליצותיו הצעה שלמה וגם באמת אריכות הדברים בענינים כאלה או בלתי נצרכים או אינם מועילים וכבר אמרו לעולם ישנה אדם וכו' אשר מטעם זה העמדתי כל הביאור בלשון קצר. ובזה אתן קנצי למלין אף שהיה אתי עוד דברים ממשפט הביאור לא רציתי להטריח על הקורא והמבין יבינם מעצמו: 

<b>הקדמה ג' קראתיה ערך לחם בה יבוארו כל המלות הזרות הבאות בדברי המחבר ובביאורי: 
</b>
חומר וצורה דע שכל החוקרים הן מבני עמנו הן מאה"ע מסכימים לדעה אחת דהיינו שכל נמצא גשמי הוא מורכב מחומר וצורה ויסוד מוסד אצלם שהחומר הוא אחד משותף לכל הנמצאים עד שגם השמים והארץ הם לדעתם חומר אחד נקרא בלשון יון היול"י והוא לדעתם ראשון למעשה בראשית ואח"כ נתן הבורא יתב' בחומר ההוא צורה דהיינו כח דק בלתי מושג אלינו והכח הזה היוה אותו באיכות מציאותו שהוא נמצא כעת נמצא לפי זה שהצורה היא עיקר הוית הדבר והבדלו מן מהות זולתו כי הצורה הזאת איננה אחת משותפת לכולם כמו החומר הנ"ל רק שהוא ית' הלביש לכל חלק מן החומר צורה אחרת נמצא שצורותיהם הם שונים ומשונים בין דבר לדבר זולתו לכן הם חלוקים בהווייתן ודע שהצורה שבכל חלק מן החומר איננה בטוחה הקיום והנצחיות בחלק ההוא כי במשך זמן החומר פושט צורה ולובש צורה אחרת וחוזר במשך קצת זמן וממיר גם צורה זו בצורה אחרת והולך כן בשינוים ותמורות אין מספר עד הגיעו לצורת העפר כמאמר החכם הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. והנה נמצאים דעות בני אדם חולקים על עיקר הרכבת חומר וצורה אמנם בטלה דעתם במיעוטם ומה גם שנמצא בדברי קדמונינו כמו הרמב"ן ז"ל שהיה שלם במחקר ובמקובל והאריך בזה במלת בראשית: 

הצורה שדברנו בה עד הנה היא הצורה הראשונה החלה בד' יסודות הפשוטים ובכללה גם הצורה שבמורכביהם אמנם עוד יש צורה מעולה מזה והיא הנפש אשר בבעלי נפש ובשם נפש חלוקות הרבה גבוה מעל גבוה נפש הצומחת ראשיתם ונפש המדבר אחריתם ותכליתם והנפש היא עיקר מהות עצמיות בעלי הנפש לכן תכונה בשם צורה ויש עוד מין צורה שלישית מקרית והוא התואר של כל נמצא גשמי שהוא בעל תואר אם שהתואר הוא בתולדתו כמו תואר גוף האדם או תואר שאר הבע"ח שלהיות התואר נמשך אחר הצורה שהרי לא יולד אדם בתואר חמור או סוס ואם לפעמים יקרה זה באמת אין בנולד צורת האדם ומזגו והאות שלא יחיה ויתקיים בתכונת אדם וכן בשאר בע"ח ולכן יכונה התואר בשם צורה. או שיהיה תואר מלאכותי כמו תואר החרב הזה או הכסא הזה שקנה התואר הזה ע"י מלאכת אדם והתואר הזה נקרא צורה לפי שהוא עצמיות ומהות החרב במה שהוא חרב ועצמיות הכסא במה שהוא כסא ולולא התואר הזה איננו חרב ולא כסא וזכור זה ודעהו: 

חומר צורה פועל תכלית החוקרים שמו סיבות כל דבר ארבעה כלומר סבות הוית כל דבר שבמציאות הם ארבעה דהיינו החומר והצורה והפועל שפעל אותו והתכלית שכוון הפועל אליו בפעולת זה הדבר: 

טוב ערב מועיל החוקרים חלקו שם אהבה לג' חלוקות. החלוקה הראשונה היא אהבת הערב דהיינו שהאדם אוהב הדבר הערב לו ומהנה אותו לשעתו כמו אכילה ושתיה ומשגל ובראית הדברים היפים ובשמע הקולות הערבים והשיר וההלצה המתוקה ודומיהן והאהבה הזאת היא אהבה פאותה ומשותפת עם הבע"ח בלתי מדברים ואין לקודש בה רק אכילת בשר הקרבנות בזמן הבית ועונג שבתות ויו"ט גם בזה"ז. החלוקה השנית אהבת המועיל והיא מרובה במינה מאד והם הדברים הבלתי מהנים וערבים מצד עצמיותן רק שהם מועילים לאדם להשיג על ידן תשוקתם ובני אדם מבלים רוב זמנם במין האהבה הזאת והכולל בה הוא הכסף כי הוא יענה את הכל והאהבה הזאת היא ממוצעת בין האהבה הפחותה הנ"ל ובין אהבת הטוב המעולה ולא תמצא זולת במין המדבר לבדו. והחלוקה השלישית היא המעולה שבכולם והיא אהבת הטוב במה שהוא טוב אף שאיננו ערב לשעתו גם אינו מועיל לו כלום רק שהוא טבע מוטבע באדם לאהוב את הטוב בלי שום כונה לתועלת עצמו רק בשביל שהוא טוב. והנה לפעמים בהפלגת הטוב ההוא בטוביות שבו תתגבר כ"כ אהבת האוהב אותו עד שישיג וירגיש מין ערבות בהרגשת ציורו באהבתו. לכן בהיותו עם זה גם מועיל לו ימצאו אז שלשה חלוקות האהבה גם יחד כחוט המשולש אשר במהרה לא ינתק ודבר זה נמצא בתכלית ההפלגה בו ית' ואמרו דורשי רשומות שזה כונת הכתוב טעמו וראו כי טוב ה' שמלת טע"ם הוא ר"ת טו"ב ער"ב מועי"ל: 

דברי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרע ישורון חיים אברהם בלא"א מוהר"ר אריה ליב הכהן מ"מ דק"ק מאהליב רוסיא יצ"ו: 


הקדמת המחבר

<b>ברוך כו' אשר לו יאות ענין האחד האמתי. </b>לו ראוי כמו (ירמיה י) כי לך יאתה, כלומר רק הוא ית' ראוי לתאר אותו בתואר אחד אמתי ואין זולתו אחד אמתי ודבר זה יתבאר באורך לקמן בשער היחוד אי"ה. והנה פתח דבריו האיר בשבח כולל שהאחדות האמתי הוא כולל הקדמות ושלילות הגשמות וחידוש הבריאה וש"ד כמו שיבואר: 

<b>הקדמון במציאותו המתמיד טובתו. </b>דייק באמרו במציאותו לומר במציאות עצמו הוא ית' קדמון ולא בתאריו כמו בורא קונה רחום וחנון ודומיהן שהם נאמרים כולם ביחוס אל מציאות ברואים ומציאות הברואים הוא מחודש א"כ גם התארים הם מחודשים שזהו היסוד מעיקרי אמונתנו שקניניו הם מחודשים לשלול דעת מאמיני הקדמות ימ"ש כי כבר הוסכם שחידוש העולם הוא אבן פנה ויסוד מוסד בתורתנו ופרט שני דברים אלו קדמותו וטובתו לפי שאחר שפיו פתח בברכה כראוי לכל מתחיל לדבר ולחבר מיד יש לו להזכיר טובתו ית' כידוע ליודעים שהברכה הונחה עליו ית' על השפעת טובותיו רק הקדים תואר הקדמות להורות עילוי טובותיו כלומר שאף שהוא יתב' קדמון במציאותו וא"כ הדעת נותנת במושכל ראשון שכמו שהיה מסתפק במציאותו מעולם ולא היה חסר כלום כן גם מעתה ועד עולם אין לו צורך בהם כלל ואעפ"כ הוא מטיב להם בכל טובותיו רק בנדבה וחסד ממנו ית' ומוטל עליהם לברכו ולהודות שמו כי טוב. גם דייק בהזכירו לשון התמדה באמרו המתמיד טובתו להורות שהטובות באות ממנו ית' בכונה מכוונת ולא במקרה כי כבר הוסכם שהמקרה לא יתמיד: 

<b>אשר ברא כל כו' ויצר יצירות כו' והחל חדשות כו'. </b>להבין דברי המחבר ולהתבונן בכפילת מליצתו זאת הוכרחתי להציע קצת מיסודי הפילוסופיא. ואתה הקורא שים לבך לדברי הנה הנביא בדברו מענין הבריאה אמר בשמו ית' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ופירשוהו חוקרי בני עמנו הראשונים שהכונה על החומר הראשון וצורת היסודות וההרכבה מהם שעל החומר הראשון הנקרא אצלם היולי אמר בראתיו שהוא הראשון שיצא מאין ליש שזה מכונה בשם בריאה כמו שפי' הראב"ע ז"ל ועל הצורות שחלו בחומר ההוא ונתהוו ממנו הארבעה יסודות אמר יצרתיו לשון צורה ועל תיקון המורכבים מהם אמר אף עשיתיו והנה החומר הראשון הוא אחד משותף לכל הנמצאים והוא הראשון בבריאה ועליו אמר שהוא לאות על אחדותו כמאמר החוקים שמאחדות הפשוט יתהוה ג"כ אחדות פשוט ואף שכינה אותו בלשון רבים באמרו כל הנבראים זה אמר בבחינת חלוקתו הנמצאת כעת ועל חול הצורות בהם אמר ויצר יצירות ואמר בהם לעד על גבורתו שהוא ית' קשר הצורות בחומר ומחזיקים בכחו לבלתי יפרדו איש מאחיו ועל הרכבתם ותיקון עשיית המון הברואים מהם אמר והחל חדשות שאחר שהוכנו חומרי היסודות עם צורותיהן הרכיב ומזג מהם המון ברואים שונים ומשונים וע"י ההרכבה נתחדש מהותם בשינוי ממה שהיו בתחלה יסודות פשוטים ולזה אמר בהם לשון חידוש לפי שאין צודק בזה לשון בריאה לפי שהוא יש מיש. אמנם יתכן לומר בהם לשון חידוש כמו בתיקון איזה דבר שישתנה לעילוי אומרים פניה חדשות באו לכאן ואמר בהם לשון התחלה לפי שהמזג ההוא נשאר קיים במין ואמר בזה להעיד על חכמחו שהרי חכמה נפלאה נראית בהמון רבוי שינוי המזגים וערך הרכבתם וכל זה כפי הצורך לקיום כלל המציאות שתכליתם הוא האדם וזה שמסיים וגודל טובו והנה להמקובלים דרך אחרת בביאור פסוק הנ"ל בנידון ארבעה העולמות השגורות בפיהם ונקובות בשם אבי"ע. אמנם ידוע שהמחבר היה מכת החוקרים כמו הראב"ע והרמב"ם ז"ל אשר דבר אין להם עם חכמת הקבלה ולא עמדו בסודה: 

<b>דור לדור כו'. </b>ולפי שמהפסוק הזה לא נשמע רק שהיודע צריך להודיע להבלתי יודע ומנין שאפילו כלנו חכמים אנו צריכין להודות לו ית' לזה הביא פסוק יודוך ה' וגו' שמלת יודוך היא מורכבת משתי מלות יודו לך שענין ההודאה היא הגדת מקבל הטוב למטיב שהוא מכיר בטובתו כמ"ש הודו לה' כי טוב ואח"ז מפרש ענין ההודאה באמרו כבוד מלכותך יאמרו שפירשו בו הקדמונים שמלת יאמרו הוא לשון הפלגה כמו כעת במרום תמריא (איוב לט) וכן פירשו לשון הפייטן אמרו לאלהים והכונה שהם מפליגים שכבוד מלכותך היא מופלגת ממלכות ב"ו שמלך ב"ו יש לו הנאה ותועלת וצורך בעם משא"כ הוא יתברך שהוא מסתפק במציאותו כנ"ל ועדיין אין אנו יודעים אם הוא ית' חפץ בזה שנבחין טובותיו ונודה עליהם. לזה אמר להודיע לבני האדם שלשון לבני האדם מורה על כונתו יתב' כלומר שכונתו יתברך בבריאה היה להודיע לבני האדם וכו' וכמ"ש כל פעל ה' למענהו: 

<b>אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם כו'. </b>המציאו הה"א בפת"ח והא' בחול"ם אחרי שהמציא אותם והעמידם על תכונה זו שיגמר כח ההכרה שבהם ונשלמה הבנתם והקדים ההכרה שהוא כח משותף לכל בע"ח ואח"כ ההבנה שהוא מיוחד למדבר לבדו שהוא מפעולת השכל. ודע שמלת תכונה שזכר הונחה בלשון עברי על דבר שיש בו חלקים ידועים במספר המונח לחוק קצוב לפי ענין הדבר ההוא אם בההנחות שהונחו ממנו ית' כמו ששם חלקי הרכבת כל נמצא במספר הצריך לקיומו לפי מהותו או בדברים המונחים במספר מבני אדם כמו ותוכן לבנים תתנו ואם חלקי הרכבת הנמצא מועט בכמות בלתי שוה ונערכים זה לזה בערך ידוע אזי גם הערך נכלל במלת תכונה והבן זה וזכרהו כי המחבר משתמש הרבה במלה זו בס' זה: 

<b>חיי רוחם. </b>חיי הרוח החיוני שבהם שאם לא החכמה החיים שלהם למה ומה בכך ומשותפת עם שאר הבעלי חיים כמ"ש אדם ביקר וכו' וכמ"ש כי הוא חייך וכו': 

<b>ונר שכלם. </b>השכל הוא הכח ההיולי שבאדם המקבל כל הידיעות הפרטיות והידיעות בפועל נקראת חכמה והשכל בזולת החכמה הוא כעומד במקום אפל שיש בכח חוש ראותו להשיג מה שנמצא שם. אמנם בפועל אינו משיג כלום עד שיובא נר לכן קרא החכמה נר השכל: 

<b>כי ה' יתן חכמת כו'. </b>שקרא את החכמה בשם מתנה וזה מורה שהיא הגדולה שבטובות: 

<b>אכן רוח כו' ונשמת שדי תבינם. </b>כלומר הרוח חיים שבאדם איננה רק רוח לבד כלומר דבר של מה בכך וזה לשון אכן רק נשמת שדי תבינם נותנת להם בינה ומשלמת רוחם הרי מה שאמר שהיא חיי רוחם ועל מה שאמר שהוא נר שכלם הביא פסוק יהב חכמתא לחכימין שהכונה שהוא נותן חכמה בפועל לאותן שהם חכמים בכח שהוא נקרא שכל היולי כנ"ל: 

<b>אני ה' אלהיך מלמדך להועיל </b>הרי מה שאמר המביאה אל רצון האלהים שזהו תכלית התועליות. ועל הצילם מקצפו אמר מדריכך בדרך תלך כלומר מדריכו שלא יתעה מן הדרך ויאבד כמ"ש תעיתי כשה אובד וכו' והכונה באמרו המביאה אל רצון האלהים בעשה טוב והמצלת מקצפו בסור מרע: 

<b>טבעי הגופות ומקריהן </b>המקרים הם הדברים שהם בלתי עצמיות להם כמו התארים עגול משולש ומרובע והגוונים שזה לבן וזה ירוק: 

<b>מכמות השמש וכו' והיא חכמת המנין והשעורים כו' </b>חכמה זו נקראת חכמת השמוש שבני אדם משתמשים בהם לצרכיהם כמו החשבונות למו"מ והשעורים הכונה לכל מיני מדות לח ויבש ואמות למדידת הבנין והכלים ומיני בגדים ולמדידת קרקעות ע"פ חכמת בהנדסה וחכמת הכוכבים משמשת ליורדי הים גם לפי שידיעת חכמת הכוכבים תלויה בחכמת השיעור והמדידה דהיינו ידיעת שיעור כמות גודל ושיעור מרחקם מכדור הארץ ושיעור סבוב כ"א מהם בזמן לכן כללוה גם כן בשם חכמת השמוש. והמוזיקא משתמשים בה ג"כ לשמח לב בני אדם משא"כ חכמת הטבע הנ"ל וחכמות האלהית שאין בהם שום שמוש לצורכי בני אדם הגשמים וכל תכליתן הוא רק הידיעה בהם ואף שחכמת הטבע היא נצרכת לרפואה אמנם אין הצורך לזה רק לקצת ממנה. גם נקראת בשם שמוש להיות שבחלקי חכמה זו צריך האדם להשתמש בכלים מיוחדים לכך כמו בחשבון צריך להרים עט סופר ולוח וכן בהנדסה ולכל מיני מדידות משתמשים בכלים כמו אמת הבנין והבגדים ואינה לתבואת הארץ וחבל למדידת קרקע והאצטרולוב להבטת הכוכבים ועוד יש כלים הנצרכים להם כמו למדידת גבהם ולמרחקיהם ולמוזיקא יש גם כן הרבה מיני כלים משא"כ לידיעת הטבע והאלהות שאין לידיעתם צורך לשום כל ושני הטעמים הנ"ל שניהם אמתים בכונת הנחת שם שמוש והפירושים המובאים במפרשים בזה הם הבל. 

<b>ויש מי שקראה בשם חכמת המוסר </b>דע שכל דבר המושג בשיעור ומדה ידוע נקרא מוסר לפי שהוא מוגבל ואסור בתוך גבול חכמות ההוא המשוער לכן נקרא מוסר מלשון איסור כי לזה הונחה מלת מוסר לכן קוראים תוכחת דברים דברי מוסר לפי שהכונה בהם למנוע המיוסר מן שלוח המעשים ושיתנהג במעשים מוגבלים וכן נקראים מכאובי הגוף יסורים לפי שהמיוסר הוא מוגבל תחת שבט יסוריו מבלי יכולת לנטות הנה והנה להמלט מהם. והנה כל חלקי החכמה הנ"ל הם ענינים מוגבלים שהחשבון והשיעור זה כל מגמת ידיעתם ומהות ענינם וחכמת הכוכבים גם כן מגמתם לידע קוי מהלכן וגבול זמן סיבוב כ"א מהם וגבול כמות גודלן והמוזיקא ידיעת גבולי שאון קולותיהם שזה כל ענינה. והבל הביאו גם בזה המפרשים: 

<b>פתחם הבורא ית' </b>אמר לשון פתיחה לפי שהחכמה לרוב יוקרה היא רובה סגורה וצפונה מן האדם רק שהבורא יתברך פתחה לפנו האדם שיהיה לו קצת כניסה בה: 

<b>והחכמה התיכונה </b>האמצעית בין הטבע והאלהות כנ"ל: 

<b>מורות לאדם </b>לשון הודעה שמודיעות אותו: 

<b>כודות העולם הזה </b>הגנוזים הדברים שבו לפי שטחיות הכרת האדם קודם ההתבוננות: 

<b>ותועלותיו </b>באהבת המועיל: 

<b>והנאותיו </b>באהבת הערב כמו המוזיק"א: 

<b>ומיני התחבולות </b>הענינים שהמציאו ב"א להשיג על ידם דבר הנצרך או להשלים חפצם ד"מ אופני העגלה עם כל מעשי מרכבה הוא תחבולה למהר ע"י ההגעה למחוז החפץ וכן מעשי אופני הרחים של מים שהוא תחבולה להניע אבן הטוחנת והסולם הוא תחבולה להגיע על ידו ממטה למעלה ודומיהן תחבולות הרבה מאוד וכן מיני הרשתות והמכמורות לצידת חיה ועופות ודגים: 

<b>ולעניני קניני העולם </b>הם הדברים העשוים לשמירת הקנינים: 

<b>אקרא כדי שיקראוני כו' אשנה כדי כו' </b>ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא משנה גמרא ונגד זה ג' חלוקות במקרא זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אמר לאהבה את ה' כלומר שלא תהיה כונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך כי החכם הוא אהוב לכל רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו שהוא ית' משתעשע בה ונגד מ"ש אשנה כדי שיקראוני רבי שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה וההמון שומעים בקולו ועושים ע"פ הוראתו והוא מתנשא לכל לראש בזה אמר לשמוע בקולו כלומר שתהיה כונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצות ולשרתו ית' ולא שישמעו בקולך ונגד מה שאמר שאהיה זקן ויושב בישיבה שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא אמר ולדבקה בו כלומר שלא תהיה כונתך שידבקו בך תלמידים הרבה רק שאתה תדבק ע"י בבורא יתברך לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ודו"ק: 

<b>עשה דברים לעעלם </b>בשביל פעולתן כלומר בשביל תכליתן והכונה שהפעולה עצמה תהיה נחשבת אצלו לתכלית שזכה לעשות מצות קונו ולא על מנת לקבל פרס וז"א לפעלן והבן והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו לפעלן לשם פועלן הוא הקב"ה שצוה עליהם ולפירושן צריך להיות לפועלן בוי"ו: 

<b>ודבר בהן לשמן </b>היינו התלמוד שיהיה לשעה ועל המעשה אמר ואל תעשם עטרה להתגדל להיות גדול ונחשב בעיני בני אדם על ידם ועל התלמוד אמר ולא קרדום כו' כלומר לעשות ממנה פרנסה דהייינו לקבל שכר לימוד או לקבל כבוד: 

<b>אשרי איש ירא את ה' </b>על סור מרע ועל עשה טוב אמר במצותיו חפץ מאוד: 

<b>ואמרו רז"ל במצותיו כו' </b>דאל"כ היה לו לומר אשרי איש ירא את ה' וחפץ במצותיו שכמו שהקדים היראה להיראוי כך היה לו להקדים החפץ להנחפץ גם למה הזכיר החפץ והיה לו לומר עושה מצותיו אלא ודאי מפני שכונתו להורות שכל חפצו ומגמת כונתו היא המצוה בעצמה ולא השכר ולפי שהדיוק במלת במצותיו לכן הקדימו: 

<b>הניצל מכל פגע </b>שהשכל הוא דבר שאינו נפסד כענינים הגשמים שהם הוים ונפסדים הניצל המופרש ומובדל כמו שפירש"י בפסוק ויצל אלהים את מקנה אביכם כו': 

<b>אפילו אם לא חייבה כו' </b>כמו בסור מרע הרציחה והגזילה והגניבה ובעשה טוב כמו כבוד אב ואם וחנות אומללים: 

<b>מצות השמע </b>שאין האדם מתעורר לעשותם רק מחמת ששמע באזנו צווים: 

<b>מכלאים </b>הם כלאי זרעים וכלאי בהמה: 

<b>ממה שנעלמה ממנו </b>מן הדברים ההם שנתעלמה ממנו כו': 

<b>עילת איסורם</b> בסור מרע: 

<b>ועולת חיוב כו' </b>בעשה טוב הנ"ל עילת סיבת כלומר טעמם וסבתם: 

<b>ושאין כמוהו </b>שאין במציאות דומה לו: 

<b>ושנקבל עלינו יחודו </b>לפי שכבר אפשר להעלות ברעיון ח"ו ליחס אלהות גם לזולתו אף אחר האמונה שאין דומה לו ולומר שאותו אלוה הוא פחות המעלה ממנו שכבר היו בזה הטעות רבים מעובדי עכו"ם כמו שנאמר בכותים את ה' היו יראים ואת אלהיהם כו' ואמרו חז"ל דקרו ליה יתברך אלהא דאלהיא לכן אמר שנקבל עלינו יחודו כלומר להאמין שאין שום אלהות בזולתו כלל ועיקר: 

<b>ושגירא אותו </b>יראת הרוממות: 

<b>ונפחד ונבוש מהשקיפו כו' </b>נפחד קודם המעשה ונבוש אחרי כן דהיינו שבהשיא אותנו היצר לאיזה פעילה רעה חס ושלום נזכור אותו ית' שהוא משקיף ע"ז ונבוש ונניח מלעשותה. וגם אנו מחוייבים להיות תמיד בושים ונכלמים ממנו ית' על העונות שעברו כמ"ש אלהי בשתי ונכלמתי כו' כי עונותינו כו' ועל זה אמר ונביש גם יתכן לפרש שנפחד מפעולות הרעות כנ"ל ונבוש ממדות מגונות שבנו כמו גאה וגאון וזדון וכילות וקנאה ותאוה ודומיהן ושני הפירושים אמתים מצד עצמן: 

<b>ושנכסוף לרצונו </b>לעשות רצונו או להיות לרצון לפניו. 

<b>וניחד מעשינו לשמו </b>שתהיה כונתנו במעשינו מיוחדת רק לשמו יתברך ולא יערב עמו איזה פניה כמו להתגדל בזה כנ"ל או שארי פניות: 

<b>כדי להתקרב אליו </b>כלומר ולא לכונת קבלת טובה ממנו עבור זה: 

<b>ממה שאינו נראה </b>מן הדברים שאינם נראים כו': 

<b>הפך כל אלו </b>דהיינו שלא נעלה במחשבתנו שיש אלוה זולתו ח"ו שע"ז באה אזהרת לא יהיה לך כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו וכן שלא נחשוב ח"ו שאין ראוי ומועיל לעבדו כמ"ש דור המבול מה שדי כי נעבדנו וכן בהכנעה לו ולירא ממנו בכל זה ויחוד המעשים מאהבה הוזהרנו שלא נחשוב ח"ו שההפך הוא האמת או הראוי והמועיל לנו ר"ל מהאי דעתא כמו שעוד ידובר בדברים אלו בכמה מקומות מזה הספר: 

<b>לא תקום ולא תטור כו' </b>ועל החמדה לא הביא פסוק לפי שהוא מן המושכלות ואינה צריכה לראיה משא"כ נקימה ונטירה שהם אינם מן המושכלות ואדרבא השכל כמנגד להם באמור שראוי להתעקש עם העיקש דרכים ולהשיב גמולו בראשו לכן הביא הפסוקים לומר שגזירת מלך הם: 

<b>שלא להרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים כו' </b>פרט הדרגת ההכנה המביאה לידי מעשה דהיינו בתחלה ההרהור בדבר ואע"פ שמנו חז"ל המחשבה מן הדברים שאינם בידו של אדם שמעצמה היא עולה על רוח האדם. אמנם שתי תשובות בדבר הא' שזה נאמר על תחלת כניסת המחשבה ברגע ראשון אמנם אז איננה רק כניצוץ דק שבקל יכול האדם לכבותו כן מיד בהרגיש בה האדם אז ידחנה ויסיחנה מלבו ויתן דעתו בדברים אחרים אמנם אם לא ידחנה תכף ומיד אז יתלבה הניצוץ ברוח האדם ויתפשט משך זמן מה והתפשטותו נקרא הרהור בלשון חכמים. תשובה ב' שיש ביד האדם שלא ליתן מקום לכניסת המחשבה כלל דהיינו על ידי שלא יפנה מחשבתו בתחלה רק יעסוק בתורה ובמלאכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאין מחשבת התאוה מתגברת אלא בלב פנוי מחכמה והנה אחר שהרהור והתפשטות ציור הדבר ברוחו יתעורר לעומתו כח התאוה ואחר אשר התאוה תאוה ויתנקש בדעתו קצת אם לעשות או לחדול ואח"כ יסכים לעשותו ואזי יונח הדבר עצור ושגור בדעתו עד זמן המעשה בפועל והמליצה מבוארת ושמעתי פירוש נכון על מה שאמר שלא נתאוום ולא נסכים ע"פ דברי הרמב"ם שבמצות המושכלות אסור לנו גם התאוה בהם כמו לרציחה ולגניבה ודומיהם ולשמעיות כמו אכילת איסור אמרו ז"ל אל יאמר אדם א"א לאכול בשר חזיר וכו' והמליצה מבוארת: 

<b>במצפון האדם </b>במחשבה הצפונה: 

<b>אני ה' חוקר לב </b>על ההרהור: 

<b>בוחן כליות </b>על התאוה שהתעוררותה נובע מהם שלכן נקראו כליות מלשון כלתה נפשי ועל ההסכמה הביא פסוק נר אלהים וכו' חופש כל חדרי בטן לראות הסכמתם על מעשה הטוב והרע ולכן נאמר חדרי בטן לפי שמלת הסכמה הוא מלשון הסגר כידוע למבינים ואצל הסגר צודק להזכיר חדרים כלומר שהוא ית' חופש מה שהוסגר בחדרי בטנו והוכן עד זמן המעשה: 

<b>הא' מהם גלוי והב' נסתר </b>מאמר המצוה בשטחיותה הוא הגלוי והפירוש המכוון בו הוא הנסתר: 

<b>לפרש ולבאר </b>פי' נקרא בבחינת גילוי הכונה במאמר ההוא וביאור נקרא בבחינת הרחבת הקיצור במליצה אמנם ההרגל במהירות יחליפם לפרקים וימיר אותם בהשאלה זה תחת זה: 

<b>לבאר פי' המלות והענינים </b>לפרש בפרטות כל מלה מן המלות שאינן רגילות ומצויות וגם לפרש קשר הענין בכונתו: 

<b>או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשמוש </b>בעניני הלשון הכונה על הנחת המלות על איזה כונה הונחה כל מלה ומלה בהנחתה הראשונה וכ"ש בשמות נרדפים כמו אמר ודבר והגיד בגד ושמלה ודומיהם רבים ועל דקדוק הלשון כמו נוכח ונסתר ויחיד ורבים ושאר פרטים שבחכמה זו בשמות ופעלים אמר והדקדוק ועל אותות השמוש כלומר לדעת מלה מי מהאותיות הם שרשיות ומי הם המשמשות וגם השמות המושאלים הם בכלל זה עליהם אמר והשמוש: 

<b>ולתקן מלותיו </b>התיקונים הם מה שנמצא לפעמים בתנ"ך מלה משונה לפי כונת הענין וצריכין לתקן אותה ולומר שהוא עבר במקום עתיד או להיפך וכדומה לזה הרבה: 

<b>כהלכות פסוקות וגדולות </b>הם שני ספרים ספר הלכות פסוקות וספר הלכות גדולות: 

<b>או חלק מחלקיהן </b>חלק מן הדברים שחייבים בזמן הזה ולא כלם כמו ספרי קצת הגאונים בתשובות ובו': 

<b>ופסקי דינין </b>בדיני ממונות: 

<b>לישב עניני התורה </b>שיהיו עניני התורה מיושבים בלב ההמון באמונה ברורה ע"פ הראיות שהם מביאות עליה ולהשיב המינים המכחישים עניניה ימ"ש: 

<b>כספר האמונות </b>הוא המצוי בידינו המיוחס לרבי' סעדי' גאון הנ"ל: 

<b>וספר המקמץ </b>נקרא אותו הספר בשם זה לפי שמחברו קבץ בו כל דעות המינים שמצא בפטפוטי דבריהם המשוקצים והמטונפים והשיב עליהם והראה סכלותם והעלה באשם וצחנתם בעליל עד שנודע לכל שהם כלבים הוזים ולדבריהם יקרא נובח בשמם וכבר אמרו איזהו מקמץ זה המקבץ צואת כלבים: 

<b>שיהיה כולל שרשיה כו' </b>כמו שרשים וענפים ואמר ולא חברוה בספר כו' כלו' שלא חברו ספר מיוחד עבורה שיהיה כולל שרשיה כו' רק שנמצא בספריהם קצת מענינים מובאים ע"פ גלגולי דברים: 

<b>שחיובו מדרך המוסר </b>המדקדקים בעניניהם שיהיו מוגבלים בהגבלה מצומצמת בדקדוק רב נקראים בעלי מוסר כלומר בעלי הגבלה כנ"ל וז"א מדרך המוסר כלומר מדרך הדקדוק היתר על המחוייב: 

<b>ולהורות הדרך הנכונה והישרה </b>וכבר אמרו שהישר הוא לפנים משורת הדין המחוייב ובאמרו הנכונה כוון שעל ידו חוה"ל יתקיימו המעשים שבפועל במצב קיים כי מלת נכון הונחה על מצב הדבר לקיום כמו והנה אמת נכון הדבר ובלשון אשכנז (עם וואר שטענדיג) והוא מלשון את הכיור ואת כנו פירוש בסיסו ומצבו גם כל מלת כן מורה ע"ז כמו כן בנות צלפחד דוברות וכן נאמר ועל השלבים כן ממעל (מ"א ז') ונמצא שתי תועליות למעשים מחוה"ל האחד שהם גורמים הקיום למעשים והשנית שמביאים אותם לדקדוק ולתוספת על החיוב וז"א נכונה וישרה. (וכמוהו כמו תוספת) הוא כמו תוספת על החיוב והשני כפי"ן מורים על הפלגת הדמיון בדברים וכמו זה נאמר כמוהו כאין בעיניכם (חגי ב'): 

<b>שאין אנחנו נתבעים ולא נענשים כו' </b>אין נתבעים בעולם הזה שלא יתכן שיתבע איש את רעהו ויוכיחנו על בתוספ' ועל הגמול בעוה"ב אמר ולא נענשים או כונתו שלא נתבעים על ל"ת שבהם ועל העשה שבהם אמר ולא נענשים אם נתעלם מהם: 

<b>לחברו בספר </b>מלחברו: 

<b>לא תתכן לנו </b>לא תהיה נכונה אצלנו: 

<b>ושניהם מטובות הבורא עלינו </b>שתחלת בריאת שניהם היתה לכונת הטובה כלומר רק להיטיב להם ולא לקבל תועלת מהם כנ"ל: 

<b>האחד נראה והשני כו' </b>בתחלה הקדים הנפש לגוף לחשיבותה עליו ואח"כ הקדים הגוף הנראה להנפש שאינה נראית לפי קדימת השגתנו שעל ידי שאנו רואים גוף מתנועע ומדבר אנו מבינים שיש בו נפש שעל ידה הוא מתנועע ומדבר שהרי מיד בהסתלקה ממנו הוא מוטל כאבן דומם: 

<b>התפלה והצום והצדקה </b>הקדים אלו השלשה לפי שהם קודמים בזמן שלהיותם מצות מושכלות היו נוהגים גם קודם מתן תורה והקדים תפלה לצום להיותה יותר תמידית ושניהם לצדקה שהם בגוף והוא בממון: 

<b>ולמוד תורה ולמדה </b>ולמוד הלמ"ד בשו"א ולמדה הלמ"ד בפתח כמו וללמדה והקדים התלמוד למעשה שהתלמוד מביא לידי מעשה: 

<b>לעשות סוכה ולולב </b>הקדים סוכה ללולב אע"פ שבכתוב הלולב קודם סידר אותם ע"פ סדר חז"ל במסכת סוכה וטעמם לפי שסוכה קודמת בזמן שמיד בכניסת לילה ראשונה חייב בסוכה והלולב אין חיובו עד עצם היום והקדים שניהם לציצית ומזוזה ומעקה להיותם קודמים בתורה וגם אלו השלשה נזכרו כסדרן בתורה ויש להפלא על שלא הזכיר מצות תפילין שהוא מן התמידיות כתפלה וכציצית ואין ספק אצלי שנשמטה בשגיאות המעתיקים: 

<b>ע"י חושי האדם הנראים </b>שגם הצום ענינו שלילת האכילה הנראית: 

<b>ושנאמין בו </b>שהוא אלהינו ובתורתו שהיא נתונה מידו יתברך: 

<b>ושנקבל עבודתו </b>בעשה טוב ונירא אותו בסור מרע ואף שבכתוב סור מרע קודם לעשה טוב אעפ"כ הקדים המחבר בהרבה מקומות העשה טוב לפי הוראת האדנות שיותר נראית במעשים שבפועל משלילת הרע שאיננה נראית כ"כ להיותה בשב ואל תעשה כמאמרם ז"ל פוק חזי כמה בטלני כו' גם יש פנים לכאן ולכאן שלפי משך זמן העולם הסור מרע קודם שהרי שבע מצות בני נח שנצטוה אדם הראשון הם כולם בסור מרע ולפי בחירת האומה הישראלית העשה טוב קודם שהחודש הזה כו' שהוא לקיחת קרבן פסח היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל והיא בעשה טוב: 

<b>ונכנע מפניו </b>להראות בנו אותות הכניעה בתמידות כמבואר בשער הכניעה: 

<b>ונבוש ממנו </b>כמו שאמרו חז"ל ובעבור תהיה יראתו כו' זו הבושה: 

<b>ושנבטח בו </b>בפרנסתנו וצרכנו: 

<b>ונמסור נפשותינו </b>אליו היינו אם בעת מן העתים קרה לאדם ר"ל אימת מות לאיזה גלגולי מסבות הזמן לא יתפעל מזה התפעלות רב וממילא יחרפה עי"כ מעבודתו ית' רק יחזיק במעוז עבודתו ויסיר מלבו אימתה ופחד וזה ע"י שימסור נפשו אליו ית' ויאמר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה: 

<b>ושנפרוש מאשר ישנא </b>כונתו לא על דברים שהם גופי עבירות ואנו מצווים עליהם בפרט ממנו ית' רק דברים שידוע לנו שהם שנואים ממנו ית' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחלקי הדבור שיש חלק הנקרא שנאוי ובדברי החכם שש הנה שנא ה' כו': 

<b>ושניחד מעשינו כו' </b>שיהיו מעשינו מיוחדים רק לשמו יתב' ולא יתערב עמה איזה פניה: 

<b>ושנתבונן בטובותיו </b>להכיר בם ובגודל מעלתם ולא נהיה מכת העורים אשר פועל ה' לא יביטו ואין בהם תבונה בדבר זה כאשר ידובד בם בתחלת שער הבחינה: 

<b>ממה שיגמר כו' </b>דייק באמרו שיגמר לפי שהמעשים הנראים ג"כ התחלתם מחשבת הלב רק אלו שזכר הם כולם מתחלתם עד גמרם תלוים רק בלב: 

<b>במחשבת הלב ומצפונו </b>פרט ב' לשונות מחשבה ומצפון לפי שיש בדברים הנזכרים דברים שצריך האדם להמשיכם במחשבתו בשיעור גדול ולהתבונן בפרטיהם כפי יכלתו ולחשוב בהם בתמידות כמו האהבה והיראה וההכנעה והבטחון ועליהם הניח לשון מחשבה ויש דברים שאינם צריכים המשך המחשבה בהם כמו האמונה כו' ובתורת שזכר שאחר שדעתו עומדת באמונה זו דיו שישארו צפונים בלבו וכן בפרישות מאשר ישנא שרק בהזדמן דברים כאלה לאדם יחשוב לפרוש מהם אמנם אחר פרישות מה לו לחשוב בהם ואדרבה טוב להסיר דעתו מהם ועליהם אמר לשון מצפון שיהיו צפונים בלבו בכח והבן: 

<b>כי חובות האברים לא תשלמנה כו' </b>לא יעשו בשלמות: 

<b>כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו כו' </b>בתחלה הזכיר רצון הלב בסתם שיסכים ברצונו לעשותם ואח"ז פרט שתי חלוקות שעל הענינים הבאים למעשה כמו עשית סוכה וציצית ומעקה אמר וחפץ הנפש לעשותם ועל הדברים שאינם בגדר המעשה כמו התפלה ותלמוד תורה רק צודק לקרותם בשם פעולה עליהם אמר ותאות לבנו לפעול אותם והכונה בשניהם שאחר הסכמת רצינו לעשותם יעורר בעצמו תשוקה חזקה ותאוה גדולה להשיגם ולקיים אותם כמאמר ר"ע מתי תבא לידי ואקיימנה: 

<b>לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה </b>לבחור בהסכמת הרצון בתחלה ואח"כ לחפוץ בה כלומר להשתוקק אליה כנ"ל: 

<b>יסתלק מעל אברינו כו' </b>כלומר אם יעלה בלבנו כך על כרחנו נהיה צריכין לומר שגם אברינו אינם מחוייבים בעשית המצות כמו שמפרש והולך: 

<b>מפני שאין מעשה נשלם כו' </b>לא יתכן שיעשה האדם שום מעשה בשלמות אם לא אחר שתחפץ נפשו וישתוקק לעשותו: 

<b>לא יהיה נכון כו' </b>כלומר לא היה נכון אצלו ית' להניח כו' ובודאי לא הניחם: 

<b>להניח נפשנו ולבנו כו' </b>להניחם בטל שלא להשתמש בהם: 

<b>שבהם גמר העבודה </b>שלמות העבודה: 

<b>ועל כן נתחייבנו </b>כלו' על כן בודאי השכל מחייב שאנו חייבים בשניהם ויותר נראה לי שהוא טעות המעתיק שבמקום על כרחנו כתב ועל כן מפני שהיה כתוב וע"כ בראשי תיבות: 

<b>שלמה וגמורה </b>שלמה לפי שהוא במחשבה ובמעשה יחד וגמורה שעל ידי המחשבה גם המעשה יבא לתכלות שלימותו וגמרו: 

<b>וכוללת גלויינו ומצפונינו כו'</b> דע שמלת כלל בכל מקום היא לשון הכנסה כמו אהבת כלולותיך שהכנסת עצמך תחת ממשלתו והנהגתו וכן הנחת שם כלה על שמכניסין אותה לבית מרגועה ומאויה להיות מתיחדת עם בעלה והיו לאחדים כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם לכן כל הנכנס בסוג א' נקרא כלל וכן כליל דעולה שנכנסת כולה בסוג אחד שהיא ההקטרה והכונה בכאן שעבודתנו תהיה מכנסת גלויינו ומצפונינו בסוג אחד דהיינו שיהיו שניהם לבוראנו ית': 

<b>איננו כתוב כו' ועל כן הניחו לחברו </b>פירוש מלחברו והכונה שמפני שלא מצאוהו כתוב בתורה הוכיחו מזה שאיננו דבר מחוייב אם מפני שירדה תורה לסוף דעת האדם שהוא נמנע בחוקו מפני כבדותו או לאיזה טעם אחר וא"כ אף שהשכל מחייבו מה לנו ולהשכל הלא מאז נתנה לנו התורה אין לנו רק תורה צוה לנו משה: 

<b>שיורנו אותו ויראנו עניניו </b>שיורנו הספר את ענין המצפון בכלל ואח"כ יראנו חלוקות עניניו דרך פרט: 

<b>ואח"כ השיב את כל כו' </b>הכניס ומסר כל העבודה לשני אלה השיב לשון נתינה ומסירה כמו השיב למלך ישראל מאה אלף כרים דמישע מלך מואב: 

<b>והשיבו אותו </b>לשון חזרה חזרו וזכרו אותו והוא מלשון ושב הכהן מפורש בספרים בספרי תנ"ך: 

<b>רחמנא לבא בעי </b>בעשה טוב ואמרו לבא ועינא גו' הרי בסור מרע: 

<b>במסכת אבות כו' </b>כמו אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו כו' שזה נאמר על כונת הלב וכן וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כו' וכן עשה רצונך כרצונו ועוד הרבה ולא הבאתי רק לדוגמא: 

<b>במה הארכת </b>ובגלגול דברי תשובתם נמצאו דברים התלוים במחשבת הרב כמו ולא הרהרתי דברי תורה במבואות המטונפות: 

<b>וראיתי מצד הכתוב עוד </b>שעד הנה תמו ראיות מן המקובל וחוזר לו' שמצא עוד ראיות מצד הכתוב שלא זכר למעלה דהיינו במכה נפש כו' ולפי שאולי יש לומר שענין הגלות למכה נפש בשגגה הוא קשה כמות שהוא מתגרש מביתו ומנחלתו וכלוא מבלי צאת מקיר העיר וחוצה ממגור חרב גואל הדם לכן הביא משאר שוגגים שפוטרים עצמם בקרבן הקל ומה שהביא פסוק ראשון לפי שענינו מפורש בכתוב משא"כ בחטאת ואשם שאיננו מפורש בתורה שבא על שגגת מיתה וכרת רק חז"ל למדוה במדות שהתורה נדרשת בהם ודרך המחברים להביא ראיה מיד מדבר המפורש: 

<b>קוטב המעשה ועמודיו בנוים כו' </b>קוטבים נקראות הנקודות שבצדי הגלגל שהגלגל סובב ונתלה עליהם וכל חלקי הגלגל סובבים סביב הנקודות ההם ועמוד נקרא מה שהדבר עומד עליו ושמו מוכיח עליו שנקרא עמוד על שם שהוא מעמיד הדבר ואמר שהקוטב והעמוד שניהם בנוים על כונת הלב ומצפונו שכונה נקרא מה שהאדם מכוין בתחלת עשית המצות שהוא עושה לשם ציווי המצוה ומה שהוא מחשב בשעת עשיתם בענין המצוה ופרטיו ושמח בה קרא בכאן מצפון לכן אמר בכאן ב' נגד ב' שהכונה הוא הקוטב שעליה סובב כל המעשה בכללה ובפרטה שכל ענין המעשה הוא רק הכנה לתכלית ההוא המכוון בו והמשך המחשבה בשעת המעשה שקרא מצפון הוא העמוד שעליו תבנה המעשה ותכונן בשלימותה והבן: 

<b>קודמת בטבע </b>שיש חמשה מיני קדימות ואחת מהן קדימה טבעית דהיינו העילה לעלול כמו עמוד לצלו אע"פ שאינה קודמת בזמן וכן בכאן המחשבה שהיא פונה אל התכלית היא העילה למעשה והבן: 

<b>בכל עת </b>רק בזמן הבית וגם אז לא היה חיובם רק בא"י כמו שמיטין ויובלות וקרבנות ולכן לא חברו בזה ספר כמו שלא חברו בשאר מצות שאינן נוהגים בזמן הזה: 

<b>ושאין לנו שום טענה בהנחתו </b>אין לנו שום תירוץ ואמתלא אם נתרפה ממנו ונניח ונעזוב אותו: 

<b>ועבדו במצפונינו </b>ועבדו העי"ן בקמ"ץ וכונתו בעבודה בכאן על ההכנעה והבושה שזכר למעלה שגם הם נקראים עבודה כמ"ש חז"ל גדולה ענוה מכל הקרבנות כו' שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה: 

<b>אחלי יכונו כו' </b>פירוש בקשותי הם שיכונו דרכי לשמור חוקיך: 

<b>בטחו בו </b>הרי בטחון שפכו לפניו לבבכם הוא מסירת הנפש ואמרו בכל עת הכונה על השתנות העתים על האדם כמו מבריאות לחולי ודומיהן: 

<b>ולעיין בה </b>לעיין מה שהיא צריכה מן התיקונים והשמירות ובדברי חז"ל האי מאן דסייר נכסיה פירוש פוקד עליהם ומבקר אותם: 

<b>בעתים ידועות ובשעות ידועות </b>הכונה בעתים ידועות מעתי השנה ובשעות ידועות משעות היום: 

<b>אם לא ימצא לעשות </b>שלא תמצא ידו כלומר שלא יהיה ביכולתו לעשות מה שנצרך מחמת איזה מניעה ומלת תמצא לשון השגה ויכולת כמו כל אשר תמצא ידך לעשות כו': 

<b>כל ימי עמדו בו </b>בבית ההוא: 

<b>ועבדו את אדוניו </b>מוסב על כל ימי כלומר כל הימים שהוא חייב בעבודתו: 

<b>כשלא ימנענו מונע ולא יטרידנו טורד </b>אף ע"פ שבעבודת השדה תלה גם כן במניעה אמנם שם דיבר בבחינת מניעה צנד חסרון בהשגת העבודה כמו שטף מים כמו שנמצא בדברי חז"ל דשקיל בידקא בארעי' או ביום סגריר או לזרוע בזמן סערת הרוח וכדומה לזה אמנם בעבודה בבית המלך בוודאי כל האמצעים הנצרכים לעבודתו מוכנים לפניו כי כלום חסר מבית המלך והמונע שזכר בכאן הכונה על איזה אדם שמונעו מזה לכן אמר שם מפני דבר שימנענו ובכאן אמר אם לא ימנענו מונע שהוא שם תואר לאדם שמונעו ואינו מניחו לעשות ולעסוק בעבודת מלכו ופרט בזה גופא ב' חלוקות אם מצד אדם המונעו אף שהוא פנוי או מצד שהוא טרוד בעסקים אחרים ואיננו פנוי לעבודת מלכו: 

<b>כשיפנה </b>כשיהיה פנוי: 

<b>אין לנו טענה בהם כו' אלא אהבת העולם </b>אין לנו לטעון שום תירוץ ואמתלא על רפיוננו בהם רק שעל כרחנו נודה שאהבת עוה"ז היא שעמדה לנו להרפות אותנו ויותר נראה לי שהוא שבוש המעתיקים וצ"ל אין לנו מונע מהם ולא טורד כו': 

<b>ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו </b>איננו מבינים רוממותו יתברך ואדנותו עלינו וטובותיו ית' לברואיו: 

<b>והיה כנור ונבל כו' </b>הרי שאהבת עוה"ז טרדה אותם מפועל ה' ומעשי ידיו: 

<b>אינו מתילד למצות רבות </b>אין בענין הזה תולדות רבות על כן כו': 

<b>לא חברו בהם כו' </b>שאין בהם די מסת ספר מיוחד והיה די להם במה שהובאו בגלגול דבריהם אחת הנה ואחת הנה ובדרך קצרה: 

<b>על מספרם ופרקיהם </b>מספרם בשמות לפרטיהם כמו שזכר למעלה אהבה ויראה ובטחון וכו' ופרקיהם הם סעיפיהן שהם מסתעפים ומתפרקים כל אחד לכמה פרקים ואיברים והרי היא כמנורה ושאר כלים של חוליות ופרקים: 

<b>רחבה מצותך מאד </b>לפי כונתו קרא הכתוב לחובות הלבבות מצותך כי ידוע שמצוה הוא מלשון דביקות מלשון צו לצו ועיקר דביקות האדם בו ית' הוא מצד כונת הלב כמ"ש רחמנא לבא בעי לכן קראה מצותך בסתם ואמר שהיא רחבה מאוד כלומר מתפשטת והולכת למאוד בענפים הרבים: 

<b>מבוארים וידועים וכל בני כו' </b>שלהיותם מבוארים וידועים לכן כל בני אדם דבקים בהם ואין מן הצורך לחבר מהם ספר ואמר ב' מלות מבוארים וידועים נגד סור מרע ועשה טוב שבהם: 

<b>אלא הזריזים הפרושים בהם </b>רק הזריזים והפרושים שבהם כלומר שבדורות ההם הם היו דבקים בזה: 

<b>כפי הנזכר עליהם </b>כפי שנזכר בספרים ההם עליהם מעניניהם ומנהגיהם ולא ההמון כולו: 

<b>להעיר ולהורות אותם </b>להעיר לבבם בכלל שהם חסרים דבר גדול כזה הנצרך כ"כ לשלימותם ואח"כ כשיבינו ויקבלו עליהם להטות אוזן לדבר אזי היה נצרך להורותם הענין הזה עם פרטיו: 

<b>בחכמת מצות האיברים </b>שחיובם גלוי ומפורסם כ"ש במצות הלבבות שחיובם בלתי גלוי לכל: 

<b>ואשר ידבנו לבו מהם </b>מי מהם אשר ידבנו לבו לעיין וכו': 

<b>הוא מתכוין לדבר כו' </b>הוא מכוון לידע ולהודיע ולהתבונן בדברים אשר על ידם יקרא חכם ויעשה לו שם כמו השאלות הזרות המפולפלות כמו שיזכיר לקמן ופרט הדבר בהדרגה שמתחלה הוא משתדל להיות עכ"פ נקרא חכם בפי המון עם הארץ וכאשר הגיע לזה הוא משתוקק עוד להכנס בגדולות ובנפלאות לעשות לו שם גם בין הגדולים: 

<b>אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה </b>שלא ישיג רק הכבוד המדומה שאיננה קנין דבק בעצמה ואיננה מעלה אמיתית. יקנהו היו"ד בפת"ח: 

<b>ולא ינקהו ממכשול בנפשו </b>שאם נדבק ונשרש בנפשו איזה מכשול המכשילו ומונעו משלימותו כמו איזה מדה רעה גאה וגאון ופי תהפוכות כעס וזדון ודומיהם לא ינוקה ממנו ע"י חריפותו ורוב פלפולו בשאלות הזרות ההם: 

<b>והניח לעיין </b>עזב מלעיין בשרשי הדת ויסודי תורתו ולפי שיש בחכמת המצפון הנ"ל דברים שהם דוגמת שורש לדת שגזע הדת וענפיו צומחים מהם כמו אמונת היחוד וחידוש העולם ואדנותו יתב' ואמונת הנבואה שבזולת אמונה באחד מהם אין מקום והתחלה לאמונת דתנו ח"ו ואלו מתוארים בתואר שורש שהגזע עם ענפיו צומחים ונולדים ממנו ויש בהם דברים אשר אין תולדת הדת מהם אמנם הם מעמידי הדת ומחזיקים אותה בקיומם כמו הבטחון והפרישות ויחוד המעשים לשמו והם כמו יסוד לבנין שאין הבנין תולדת היסוד אמנם היסוד הוא המעמידו ומחזיקו בקיומו: 

<b>להתעלם מהם ולהניחם </b>העלמה הוא בהחלט והנחה הוא ההתרפות בדבר והנחתו עד זמן אחר או לכשיפנה: 

<b>אות ומופת </b>יתבאר ענינם לקמן בשער היחוד: 

<b>האחד האמת והעובר </b>יתבארו ג"כ לקמן: 

<b>אם לא מוסב </b>על מלת אנחנו חייבים כלומר אם אנחנו חייבים אם לא: 

<b>להבדיל הענין </b>ענין האחד האמתי משאר האחדים שהם כולם בגדר האחד העובר כמו שיתבאר בשער היחוד: 

<b>אם לא </b>עיין קודם: 

<b>וידעת היום והשבות כו' </b>ומסיים אין עוד הרי שצונו לדעת היחוד ולהשיבו אל לבבנו כלומר להתבונן בו שעל ההתבוננות הונחה מליצת השבת הלב: 

<b>אם לא ידעם ויעשם </b>הדיוק במלת ידעם כלומר אם לא תקדם ידיעה לעשיתם כמו ביחוד שמצות עשיתו היא ההזכרה בפה בקבלת עול מלכות שמים בכל יום אמנם צריך להקדים הידיעה בלב: 

<b>אור הלבבות ונגה הנפשות </b>אור הוא המאיר בעצמו מאורו ונוגה הוא המאיר מאור שקבל הוא ג"כ מאחר כמו הירח שמאיר לנו באור שקבל הוא מן השמש לכן נאמר ביום ההוא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך ומליצת הכתוב הזה מדוייקת מאוד שלא אמר ונוגה הירח לא יאיר לך אלא ולנוגה בלמ"ד גם לא סיים לא יגיה לך אלא לא יאיר לך לפי שהוא מוסב על השמש כלומר שאז יבטלו שתי התועליות שאנחנו מקבלים עתה מן השמש דהיינו האחד שהוא מאיר לנו בעצם אורו ביום וע"ז אמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והתועלת השני שהוא מאיר על הירח בלילה בכדי שהירח יגיה אורו עלינו שזה נקרא אצלנו נוגה גם לזה התועלת לא יאיר לך השמש כך פירשו הרב הגדול מוהראנ"ח והיא אמתי ונכון ודברי פי חכם חן ושפתים ישק וגם בכאן כונת המחבר שהחכמה מאירה ללב ומן הלב תפול ההארה לנפש וא"כ בבחינת הנפש תקרא נוגה לכן אמר ונוגה הנפשות והבן: 

<b>על שאלה נכרית </b>פירש שאלתו היתה בענין זר בטבע העולם להקרה כך ולא יקרה רק לעתים רחוקים ואולי לא לעולם דוגמת שאלת רבי ירמיה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום בבא בתרא דף כ"ג ע"ב או תקרא שאלה נכרית שהוא דבר הבלתי נצרך לו כעת רק אם יקרה כך: 

<b>אשר אינך רשאי להתעלם </b>במצות עשה שבהם ואינך רשאי לפשוע בלא תעשה שבהם: 

<b>עד שנפנית </b>שהפנית לבך: 

<b>במטמון הנסתר </b>הקבור במעמקי הארץ: 

<b>אשר אם יסתירוהו </b>אם יניחוהו וכך נסתר בכחם לא ישיגנו אדם הכונה על האדם ההוא בעצמו כלומר שאין דברי החכמה גלויים בלב האדם שיבינם ממילא בזולת התבוננות כמו המושג בחושים שישיגם האדם ממילא ד"מ דבר העומד נוכח עיניו יושג מיד לחוש ראותו מעצמו וכן קול המגיע לאזניו יושג ממילא לחוש השמע אמנם החכמה היא נסתרת בכח ולא תושג לו אם לא ישתדל לדלותה בכח התבוננותו וזה אמרו וכאשר יגלוהו כלומר יחפרוהו ממטמוניו בכח בינתם עד שיציף למעלה ויבא לגלוי לא יהיה נעלם מהאדם ההוא שהם אמרים ישרים ונכוחים ומוצלחים לאדם לשלימותו ואמר זה כנגד העצלים שאף אם הם חכמים בכח הם מתברכים בלבבם לאמר שמה שאיננו מונח בגלוי בלבם אינם דברים נצרכים ומוצלחים לשלימותם לזה אמר שאחר שינסו בעצמם יוציאו מלין מרוח מבינתם ימצאו יושר אמריהם כנ"ל: 

<b>תקועה בתולדת האדם וטבעו כו' </b>בתולדת האדם הכונה על הטבע הראשון שהוטבע בתולדה במין האדם והוא הטבע המשותף לכולם ובמלת וטבעו הכונה על השינוי ביחוד לכל אדם מזולתו שהרי טבע כל אדם משונה קצת מזולתו ולכן זה נוטה בטבעו לתאוה זו יותר וזה לתאוה אחרת וזה בא משינוי מזגם בקצת וזולת זה יש עוד שינוי ביניהם מצד כח הכרתם שהוא הכח המתלוה אל השגת החושים ובלשוננו נקרא (גיניטקיי"ט) וזה משתנה ביניהם לפי השתנות הזדמנות עניני העולם שבאו ונזדמנו להם בימי חלדם וע"ז אמר ובכח הכרתו והבן והביא לדוגמא מים הטמונים בלב הארץ שיש בהם ג"כ ג' בחינות הנ"ל דהיינו טבע מים הכולל המשותף וגם יש קצת שינוי בכל חלק לפי מקומו דהיינו באיזה מדינה שהוא שוכן כמאמרם ז"ל בפסוק ולמקוה המים כו' שאמרו שם אינו דומה טעם דג העולה בעכו כו' שזה מופת שכל חלק מן הים משונה בטבעו מזולתו ומזה בא השינוי בטעם הדג המתהוה בו ושינוי השלישי בא מצד תערובות הנופלות במים ההם לפי ההזדמן: 

<b>בכחו ובמצפוניו </b>על הדברים שעודם נעלמים ממנו בהחלט ולא היה לו עדיין בהם שום התחלה אמר בכחו אמנם יש דברים שהיה לו בהם קצת ידיעה וכעת הם בהיסח מדעתו עד שיזכרם וירחיבם וירכיב חלקיהם להוציא מהם דבר חכמת בינה וע"ז אמר ובמצפוניו: 

<b>לגלותו ולהראותו </b>הכונה להיות נגלה ונראה לעצמו כנ"ל ואמר לגלותו ולהראותו נגד הב' חלוקות שעל מה שנעלם בכחו ואינו גלוי כלל אמר לגלותו ועל הגלוי קצת רק שהוא צפון עדיין ואינו נראה בעליל בלבו אמר ולהראותו: 

<b>במקצת מה שזכרתי לך </b>שאלתי אותו על קצת דברים מחכמת המצפון אם עיין והתבונן בהם לדעת מופתיהם ומקור חיובם: 

<b>ורוחק הבנתו </b>שהבנתו רחוקה מערך התבוננותם ובס"א ודוחק בדל"ת רצה לומר שהבנתו צרה ודחוקה ואינה סובלת דברים כאלו: 

<b>לברר מה שקבל </b>לברר במופת מה שבא לו בקבלה: 

<b>ועכבוהו מלעיין העצלות והקלות במצות האל </b>שמצותיו ית' ותורתו קלים ופחותים בעיניו: 

<b>הוא נענש על זה </b>פי' על עצלותו וקלותו נענש בפני עצמו ונוסף ע"ז הוא אשם על התעלמותו מחקירות דברים אלו: 

<b>שימנה המעות כו' ויריצם </b>הריצוי הוא חריפות מן המטבע לפי צורתו הטבועה עליו והוא מלשון הכתוב מתרפס ברצי כסף (תהלים) ובדברי חז"ל המרצה מעות מידו ליד אשה. ופי' שצוה לו שיקח בוודאי מין מטבע המרוצה לעם וחריפה להוצאה: 

<b>והאמין להם והתעצל </b>שהאמונה שהאמין בהם באה לו מחמת עצלותו ומחמת קלותו במצות המלך כנ"ל בנמשל: 

<b>שאל אותו על משקלו ומנינו </b>בכאן לא הזכיר הריצוי שאחר שהממון הובא לפניו מיד הוא רואה צורתו ואינו צריך לשאול עליו: 

<b>כמו עילת מצות השמע </b>כמו שבאמת אין ביכלתך לדעת סבת מצוה השמעיית שהם החוקים שאין סבתם וטעמם ידוע ומניעה זו היא נקראת בפי החוקרים עומק המושג ואח"ז אמר וכן אם היה דעתך קצרה כו' כלומר קצרה משאר בני אדם זולתך וזה נקרא אצלם קוצר המשיג ואמר דעתך קצרה והכרתך חלושה שעל עניני האמונה שבהם כמו היחוד והקדמות ודומיהם אמר דעתך קצרה להשיג מופתיהם ועל שאר דברים שבחובות המצפון כמו הבטחון ומסירת הנפש ויחוד המעשים ודומיהם שהם באים לאדם מחמת הכרת רוממותו יתב' והכרת טובותיו ע"ז אמר והכרתך חלושה: 

<b>משרשי הדת וקוטבי המעשים </b>כבר פרשתי למעלה שיחודו ית' וקדמותו ואמונת הנבואה ודומיהן הם השרשים לדעת שמהם היא צומחת ושאר דברים שבחכמת המצפון כמו האהבה והיראה והבטחון ומסירת הנפש יצדק לקרותם בשם קוטבי המעשים שעליהם יסובו כל המעשים שזה תכלית כל המעשים לאהבה אותו ית' ולירא ממנו ולמסור נפשנו עליו: 

<b>להשתמש בהם </b>בדעת ותבונה שזכר: 

<b>ואם תתעלם ותפשע בדבר </b>תתעלם מלעורר להשיג מה שבכך ועל מה שהאדם מסיח דעתו גם ממה שידע כבר ויכול להרחיבו ולהוסיף בו בינה והרי היא כמאבדו בידים אמר ותפשע: 

<b>לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם </b>זכר אותם בג' לשונות נגד שלשה דברים הנזכרים בפסוק שעל מה שנאמר בין דם לדם אמר לפרוט אותם כלומר לדעת פרטיהם ועל הדינים אמר ולחלקם לפי שהדינים הם מקצוע שבתורה ומתחלקים לחלוקים הרבה מאד כמאמרם ז"ל שהם כמעין הנובע ועל הנגעים שענינם מדוקדק בדקדוק גדול מראיהן ושיעורם אבותיהם ותולדותיהם אמר לדקדק בהם: 

<b>בשמות הבורא </b>באיזה שמות נתאר אותן שהם ג"כ מושכלים כמאמרם ז"ל באדם הראשון שאמר לו הקב"ה ואני מה שמי כו' ואמר אתה אדון לכל כו' וכן ראוי לקרא אותו אלהים על היותו שופט כל הארץ וכן בשאר הכינוים אע"פ שיש לכולם סודות כמוסים וידועים לחכמי אמת אמנם הוראות פשוטם הוא מן המושכלות: 

<b>ובמדותיו </b>כמו רחום וחנון ורב חסד ודומיהם: 

<b>משרשי הדת </b>כאן קיצר וקרא הכל בשם שורש: 

<b>בעבודת המקום </b>הכונה על העבודה הכונה על העבודה בכללה שיסתפק אם אנו צריכין לעבדו אם לא: 

<b>ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד </b>לברר מהם הפסולת שהם הפגעים המפסידים אותם כמו ד"מ ליתן צדקה לעני בפרהסיא והוא מתבייש ממנו או הלומד תורה בשביל לקנתר ודומיהם: 

<b>ולירא ממנו </b>ולירא הלמ"ד בציר"י והרי"ש בחול"ם: 

<b>בעבור שמו </b>כלומר שיהיה חשבונו עם נפשו ולתקן מעוותיו לא בעבור יראת העונש רק למען שמו יתב' שהוא יראת הרוממות: 

<b>חכמי התורה והסמך </b>והסמך הסמ"ך בסגול על מה שהם מוציאים מן התורה בשיקול דעתם קורא אותם חכמי התורה ועל מה שקבלו מרבותם קרא אותם חכמי הסמך שהם סומכים בזה על דברי רבותיהם גם נקראו כן על היותם חכמים סמוכים מרבותיהם כידוע מענין הסמיכה שהיתה נוהגת בחכמים בימים הקדמונים: 

<b>שתשוב אל דעתך </b>זהו תחלת הכנסת הדבר ללב ואח"כ על ההתבוננות בו אמר ותשמש בשכלך: 

<b>במה שדומה לזה </b>כלומר הדומה לזה כאלו הפרטים מחכמת המצפון שזכר שהם היחוד והעבודה כנ"ל בסמוך: 

<b>ושרשיהם ופרקיהם </b>אבותיהם ותולדותיהם שהם הענפים שגם למעלה כינה הענפים בשם פרקים והנה זכר תחלת מהות המעשים בכללם ואח"ז הזכיר חלוקתם לשרשים וענפים ונגד ג' חלוקות אלו אמר ותחקור עליו בשכלך על סתם ענינם בכלל ועל החלוקה לשרשים וענפים ונגד ג' חלוקות אלו אמר ותחקור עליו בשכלך על סתם ענינם בכלל ועל החלוקה לשרשים וענפים אמר ותבונתך ושקול דעתך להתבונן בשרשים ולשקול במשקל הדעת איזו ענפים מסתעפים מהם: 

<b>וכן אמר כו' </b>אמר האל"ף בחול"ם והמ"ם בפת"ח כלומר כמו כן אני אומר בכל מה שנוכל לעמוד על בירורו מפני שבוודאי כונת התורה לא על היחוד לבדו שהרי כל דבר שהיה בכלל כו': 

<b>שהיא מצד הראיה </b>שהשכל מביא ראיה ומופת עליהם: 

<b>על דרך הקבלה והסמך </b>שאמר שקבל מרבו הוא סומך עליו: 

<b>הקבלה וההגדה </b>בדבר שקבל מרבו שייד לשון קבלה ובדבר הנמשך בין ההמון ששמעה אזנו שייך ההגדה: 

<b>עם נבל ולא חכם </b>הרי שהקדים חיוב ההתחכמות ואמר עוד זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור הרי שהזכיר כח הזכרון וההתבוננות ואח"כ אמר שאל אביך כו' שהיא הקבלה: 

<b>מפני צורך הלומדים אליה תחלה </b>כלומר בימי נעוריהם קודם שתתחזק רוח בינתם וחלילה להם לעמוד בימים ההם בלא אמונה וע"כ צריכים אז לסמוך על הקבלה גם מטעם אחר צריך האדם להקדים הקבלה להראות שהיא יסוד אמונתו בין תסכים דעתו וישיגה ברוח בינתו או לא ואם יתחיל תחלה בידיעת שכלו נראה כאלו הוא עושה ממנו יסוד מוסד שמה שתסכים בדעתו הוא מקרב ואשר תמאן ותתקצר בהשגתו ירחיק וחלילה לנו מזה כי בזה הדרך דרכו הפלוסופים אנשי השם ששמעו את העולם ופקרו ואבדו מן העולם ומ"ש למעלה שחכמת המצפון קודם בטבע שם דבר לענין המעשה ובכאן אמר לענין האמונה: 

<b>מדרך השכל ולהביא עליו כו' </b>ששקול הדעת עוזרו כו' שיש ראיות מוכרחות ע"פ השכל ויש ראיות שאינם מוכרחות כ"כ אמנם הם כמו מוכרחות ע"פ שקול הדעת כמו משל הכתב שזכר המחבר לקמן שאיננו מופת חותך רק שקול הדעת אמנם הוא מכריח כמו מופת חותך: 

<b>מקוצר דעתם להבינם </b>שדעתם קצרה להבין ענינם מעצמם כ"ש לעשותם לעשות מהם חיבור ללמד לאחרים שהרי הרבה דברים יש שהאדם יודע ומבין אותם לעצמו ואעפ"כ אין ביכולתו לחבר בהם ספר לפי שאינו יכול להוציא דעתו ולהסבירה בשלימות ללמד לזולתו: 

<b>ולהתעסק בהם </b>לעשות מהם עסק כלומר להרחיב ענינם ולדבר בכל חלוקות סעיפיהם: 

<b>מתולדות הדינים </b>הם הדינים המתילדים ומסתעפים מהראשיים כמו זאת אומרת המורגל בלשון האמוראים שמדין זה נשמע דין אחר: 

<b>והשאלות הנכריות </b>פירשתי למעלה וקרא אותם מסופקות שלפי שהם ענינים זרים ולא נמצאו בדברי הקדמונים וצריכין להרבה הצעות והקדמות ולדמות מילתא למילתא לכן אין ביד האדם להחליטם ולומר קבלו דעתי כמו שבאמת דרך השלמים לסיים תשובתם בלשון מסופק וכותבים כן נראה לפי עניות דעתי: 

<b>בכללי הדינים </b>בדיני ממונות והקדימם לאיסור והיתר להיות רוב השאלות נמצאות בהם לפי שהם מקצוע שבתורה ולכן הזכיר בהם לשון כללים לפי שעניניהם בנוים על כללים הרבה כמו המוציא מחבירו ע"ה וכללי מגו ודומיהן הרבה: 

<b>לברר מעשיהם </b>מתערובת פניות: 

<b>שהיו עניני העולם כו' </b>כלומר השבח והכבוד המדומה שמשיגים בעלי החכמה ע"י חכמתם שהם מראים בתשובות שאלות זרות כאלה הם נקלים כלומר נבזים בעיניהם: 

<b>וכשהיו צריכים כו' </b>כלומר שהיה מזדמן להם הדין: 

<b>מוסרם ויושר מדותם </b>מוסרם היינו בפרישות מתאות עוה"ז כמו שכתבתי למעלה שמלת מוסר הונחה על הגבלה: 

<b>כל איש בזמנו ובמקומו </b>כל דבר כפי זמנו ומקומו שבוודאי לא לחנם דברו כ"א מן התנאים בדברים פרטיים זה דבר בענין זה וזה בזה רק שכל אחד דבר לפי מקומו ושעתו מה שראה שההמון היה פרוץ בזמנו במקום שהוא שם דבר באותו ענין לגדור הפרצה: 

<b>מענינן ואזלינן ומענינן </b>צועקים והולכים וצועקים והוא מלשון קול ענות ובש"ס שלנו אין הגירסא כן: 

<b>כל העוסק בתורה כו' אלא בתורה וגמילות חסדים </b>הרי שגם בתורה הנוגע למעשה אין לבלות כל זמנו לפי שצריך להניח זמן גם למעשה בפועל כ"ש שאין לבלות הזמן בשאלות זרות שאינם נוגעיה כלל למעשה בזמן ההוא: 

<b>על בר הלב וזך המצפון </b>בר הלב בסור מרע שבהם וזך המצפון בעשה טוב שבהם: 

<b>ואם ירבו ויתמידו </b>אע"פ שיהיו המעשים רבים במספר ומתמידים בזמן: 

<b>כי תרבו תפלה </b>הרי שאין הרבוי מועיל: 

<b>אי יהבת לי לבך ועיניך כו' </b>נראה מדבריהם שמלת ועיניך שייכה למעלה והכונה במלות דרכי תצורנה שדרכי יהיו נצורים ממילא עי"כ ומלת תצורנה יהיו נצורים על משקל אבני אלגביש תפולנה יהיו נופלים (יחזקאל י"ג) 

<b>ומה ה' דורש ממך כו' </b>וסיפים והצנע לכת שהכונה בזה על בר הלב: 

<b>השכל וידוע אותי </b>וסיפיה כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה וכו' הרי שהקדים השכל וידוע להעשיה להורות שהעשיה תלויה בהם: 

<b>בהכנת דרכי והכרת חסדי </b>השכל בהבנת דרכי כלומר דרך הנהגתי בעולם וידוע בהכרת חסדי ומסיים בג' חלוקות להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי נגד ג' החלוקות שהתחיל בהם הנביא דהיינו אל יתהלל החכם בחכמתו אל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל העשיר בעשרו שנגד העושר אמר להתבונן בבריאתי שהוא עשרו יתברך כמד"א קונה שמים וארץ שהם נקראים אצלו יתברך קנין כמשז"ל שמים וארץ קנין אחד ונגד הגבורה אמר ולהכיר גבורתי ונגד החכמה אמר וחכמתי ומה שהפך הסדר היינו שבאמת הוא פורט לפי קדימת המעלה שהחכמה הוא קנין עצמי בנפש והגבורה קודמת לעושר שהוא קנין דבק לגוף משא"כ העושר הוא קנין חיצוני ואח"ז בדברו בערכו יתב' הוא מהפך הסדר לפי ההתבוננות האדם בו יתב' שהוא ממטה למעלה שע"י בריאתו אנו משיגים גבורתו ואח"כ אנו משיגים חכמתו וזה שאמר להתבונן בבריאתי ואח"כ יכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי בבריאתי: 

<b>חיוב מצות הלבבות </b>בקום ועשה שבהן ועל סור מרע שבהם אמר מוסר הנפשות: 

<b>שוים ושקולים </b>ג"כ נגד סור מרע ועשה טוב: 

<b>עדות הלב והלשון כו' </b>כינה העבודה בשם עדות כי העבודה מהעבד לאדונו הוא עדות על אדנותו וממשלתו עליו: 

<b>יצדיק כל אחד מהם כו' </b>בסור מרע ויעיד עליו בעשה טוב ולא יחלוק עליו בסור מרע ולא יסתור דבריו בעשה טוב: 

<b>שחולק קצתו על קצתו </b>כלומר קצת דבריו שאנו שומעים ממנו בעת מן העתים חולק על קצת דבריו ששמענו ממנו בעת אחרת ואמר חולק קצתו וכו' ומכזיב קצתו וכו' חולק שייך בדעות ומכזיב שייך בסיפור מעשה: 

<b>אין מאמינים בצדקו </b>במעשים ואין הנפשות מתישבות על אמתו בדעותיו שאין יכולין להחליט בבירור שכך היא דעתו באמת כי אולי הוא מכזיב לנו: 

<b>גלויינו על נסתרינו </b>במעשים וכיוצא שפרט בכאן מעשה ודבור ומחשבה כי במצפון כוון על המחשבה: 

<b>לא אוכל און ועצרה </b>כמו שפי' שם רש"י ז"ל לא אוכל לסבול און שבלבם ואסיפה שהם נאספים לשמי בבית הזה: 

<b>שונא גזל בעולה </b>זה שמביא עולה מן הגזל הוא שנוי אצלי שהוא ג"כ און ועצרה: 

<b>וכי תגישון עור לובוח </b>וקרבן בעל מום הוא דוגמת גזל בעולה: 

<b>שמוע מזבח טוב </b>לשמוע דבר ה' הוא טוב מלהביא זבח בבלתי שמוע והוא ג"כ כמו גזל בעולה: 

<b>כפי הלב והכונה </b>כפי שמחת הלב לעשותה והכונה לשמו ית': 

<b>בעבירות רבות </b>היינו ג"כ כפי שמחתו בה כמ"ש השמחים לעשות רע יגילו כו' וכפי הכונה אם לתאבון או להכעיס ר"ל: 

<b>המחשבה במצוה </b>ההיא הכונה שמכין עצמו לעשותה כמ"ש חישב אדם לעשות מצוה כו' והכוסף לעשותה היא התשוקה שהצדיק משתוקק לעשותה בהגיע עתה: 

<b>מצות רבות </b>היא שוקלת נגד הרבה מצות שנעשו בזולת מחשבה נכונה: 

<b>יען אשר היה כו' </b>וסיפיה הטובות כי היה עם לבבך הרי שהמחשבה לטובה בזולת מעשה נתקבלה לרצונו יתב': 

<b>מאי ולחושבי שמו אפי' חשב כו' </b>ולפי דבריהם ז"ל הכונה במלות ולחושבי שמו כלומר שחשב לעשות מצוה לשמו ית' שאו אפי' נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה לפי שהמחשבה הזכה לשמו עושה ג"כ רושם בנפשו של אדם: 

<b>ויראתי השכחה על מה שעלה כו' </b>יראתי שלא תשלוט השכחה על מה שעלה כו': 

<b>והתכת מה שקפא כו' </b>מוסב ג"כ על מלת יראתי שלא יותך וימס ויגר ויאבד מלבי מה שקלט לבי ונקפא ברעיוני והוא לשון הלציו שכן דרך דבר הקפוי כמו שעוה כשהיא נתך הוא נוזל ונגר הנה והנה ומתבטל בקצת זמן וכוון במלת התכה על התכת קישורם: 

<b>עם מיעוט העוזרים כו' </b>כמו שאמר למעלה ושאין בני דורנו מתעסקים בזה ובוודאי היו טובים השנים מן האחד שהאחד יזכיר לחבירו שכחתו ואילו האחד שיפול בשכחה ואין שני להזכירו: 

<b>לכתבם על ספר ושאחברם כו' </b>לכתוב בתחלה פסקי פסקי מה שעלה ברעיוני דבר בעתו ולסדרם אח"כ ע"פ סדר וחבור: 

<b>כולל שרשיהם וסובב כו' </b>להיות החבור חלוק לשרשים הם השערים שכל שער הוא כמו סוג הכולל כל הפרקים וכמו שורש המסתעף לענפים רבים וכל החבור הוא כמו סוג הסוגים ואח"כ אמר וסובב פרקיהם שכל שער יהיה חלוק לפרקים ואמר לשון סובב שהפרקים הם רבים ועין האדם סובב סובב הולך מפרק לפרק כמסבב על הבתים: 

<b>שאבקש את נפשי כו' </b>אדרוש ואבקש מנפשי שתדע אותם ואחר שתדעם תבין מעצמך שהיא מחוייבת ע"פ שורת הדין לעשותם: 

<b>ובמה שיהיה מהם </b>באיזה דברים מהם שאמצא בעצמי שפעלי שוה בהם עם דבורי אודה כו': 

<b>העוזר אותי והמורה כו' </b>עוזר אותי נותן לי אומץ ומצילני מהתרשלות ובמה שאני סכל הוא מורה לי באיזה שביל אתהלך להשיג ידיעתו: 

<b>ומה שיהיה מהם כו' </b>באיזה דברים מהם שאמצא בעצמי שפעלי חולק על דבורי כלומר שנראה מפעלי סתירה על דבורי או שפעלי מקצר כלומר מתרשל ומתעצל מלהגיע לאותה מעלה שהדבור מחייבו: 

<b>אאשים את נפשי </b>אתלה בה האשם כמ"ש ואשמה הנפש ההיא: 

<b>ואוכיחנה ואטעון עליה ממנו </b>פי' מן הדבר ההוא ופרט ב' לשונות נגד ב' חלוקות הנ"ל דהיינו במה שהוא חולק עליו ובמה שמקצת חולק שכנגד החולק אמר ואוכיחנה שכל תוכחה הוא בירור דבר יברר לה איך הנראה מפעלה סותר דבריה ועל הקיצור שהוא העצלות בדבר לפי שהוא עליה למשא אמר ואטעון עליה כלומר בע"כ אטענו על שכמה המשא ההוא: 

<b>עולה מצדקו </b>עולה העי"ן בחיר"ק והה"א מפיק בכולם העול שלה שעשתה עול נגד צדקו של המצפון ומ"ם מצדקו כמ"ם נטתה מפני ונטותה שנטתה מיושרו ועוותה שנתעוותה מתיקונו ואיך קצרה מעשיה מתמותו כלומר משלימותו ופרט ארבעה חלוקות נגד ארבעה חלוקות שבשלימות האדם דהיינו שסור מרע ועשה טוב כל אחד מהם חלוק לשנים במה שבין אדם למקום ובמה שבינו לבריות לכן פרט אח"ז ד' חלוקות דבר קיי"ם ומטמון צפו"ן ונר שיאיר ויור"ה להם: 

<b>דבר קיים ומטמון צפון </b>לעצמו פרט ב' חלוקות נגד הב' חלוקות שזכר למעלה שהוא ירא מהם דהיינו השכחה וההתכה שבמלת ההתכה כיון על התכת קישורם כנ"ל ואמר בכאן שע"י עשות החבור יהיה חכמת המצפון אצלו דבר קיים נגד השכחה ומטמון צפון למשמרת נגד יראת ההתכה ואח"ז פרט ב' חלוקות מתועלת זולתו דהיינו שיאיר להם ממחשך שכלם בעניני האמונה ועל הנוגע למעשה כנ"ל אמר ויורה להם הדרך: 

<b>שתהיה תועלת זולתי בו מתועלתי </b>כלומר יותר מתועלתי וכן הוראת בלעדי יותר מהשלמת חפצי כלומר שתועלת עצמי בעשית החבור איננה כ"כ גדולה לפי שגם בזולת החבור היה הדבר כבר ידוע ברעיוני ואף אם היה קצת נשכח היה קצתו נשאר לזכרון אמנם אנשים אחרים זולתי לא היה להם ידיעה בתחלה מכל הענין הזה בכלליו ופרטיו בלתי חיבורי זה ופרט ב' חלוקות באמרו תועלת זולתי והוראת בלעדי שנגד דברים שבחכמת המצפון שהם תועלת בפני עצמם כמו עניני האמונות ביחוד וקדמות ודומיהם אמר בהם לשון תועלת ונגד הדברים שהם מורים לאדם מה שנוגע לענין מעשה כמו בפרישות ויחוד המעשים אמר לשון הוראה וזה אומרו והוראת בלעדי ולכן סיים מהשלמת חפצי או ששני הממי"ן הם ממי"ן הסיבה כלומר שמתועלתי ימשוך תועלת גם לזולתי וכן בהוראת בלעדי מהשלמת חפצי: 

<b>שרשי חובות הלבבות </b>בעניני אמונות ומצות המצפונים במה שנוגע למעשה בסור מרע ועשה טוב: 

<b>מאסף לכל </b>בכללו ושיהיה מספיק בענין פרטיו ופרקיו שכל פרט יהיה מספיק בענין המדובר בו: 

<b>ומורה כו' </b>כלומר ותכליתו להיות מורה כו' ומפרש איזו הוא הדרך הטובה שיהיה מנהיג את האדם במנהגי הקדמונים כי אין אתנו בדורותינו יודע עד מה וכמו שאמר הכתוב שאל אביך ויגדך כו' ואמר ומנהיג כו' בעשה טוב שבהם ועל סור מרע אמר ומוסר החסידים: 

<b>ומעיר משינת הפתיות </b>ההתרשלות והעצלה בעבודת ה' כינה המחבר בזה החבור בשם שינה וקראה שינת הפתיות מחמת שנפתו ליצרם ונשתקעו בחמודות העוה"ז כי כן נמצא בדברי חז"ל שפתי הוא המתפתה ביצרו: 

<b>החכמה הזאת </b>חכמת המצפון: 

<b>ומזרז העושה </b>שאף מי שהוא עד הנה ג"כ עושה ואיננו פועל בטל אעפ"כ יקבל ממנו תועלת במה שיזדרז עוד יותר וכבר אמרו אין מזרזין אלא למזורז: 

<b>ומעורר המתעלם </b>הוא העצל בהחלט ולא מחמת תאות עוה"ז: 

<b>ומישר המקדים </b>מי שהתעוררותו חזקה ותשוקתו שלמה לעבודה ועי"כ הוא מבלבל הסדר ומקדים מה שצריך להיות מאוחר ובאמת זה אחד מן המפסידים בעבודה יהיה החבור הזה מישר אותו כלומר יוליכנו בדרך ישרה ומסודרת ויותר נראה בעיני שהוא שיבוש וטעות המעתיקים וצ"ל ומישר המעקם: 

<b>ומרגיל המתאחר </b>מתאחר נקרא מי שאיננו כ"כ עצל שיהיה מתעלם מעבודה בהחלט רק שהוא עוסק בעבודה ברפיון והולך לאט לאט ירגילנו מחבור הזה להזדרז ולשון מרגיל שיאמץ רגליו וידריכם בזרוז: 

<b>ומאשר המתחילים </b>שיש בני אדם שעוררו לבם והכינו עצמם לעבדו ובבואם להתחיל נופלים ברפיון לפי שכל התחלות קשות החבור הזה יאשר אותו והוא ג"כ לשון אומץ והדרכה כמד"א ואשר בדרך לבך: 

<b>ומראה הדרך לנבוכי' </b>שהמון בני אדם הם נבוכים בהרבה מעניני העבודה ואינם יכולים לברר בשקול דעתם אנה יפנו ובאיזה דרך ילכו והחבור הזה יראה להם איזה דרך ישרה יבורו להם: 

<b>וכאשר זממתי כו' </b>כאשר רציתי כמו כאשר זמם: 

<b>מחבור הספר הזה </b>מענין חבור הספר: 

<b>כחי קצר מחלק מחלקותיו כו' </b>שאין בכחי לחלוק עניני חכמת המצפון שיהיה דבר דבור על אפניו שזה כל מגמת חקור דבר לברר מהות ענינו ועל מה אדניו הטבעו ומה הם שרשיו ומה ענפיו ותולדותיו כמו שזכר למעלה: 

<b>מפני כובד הדבר בעיני </b>כלומר שאני בזה כשאר כל אדם שעניני השלימות כבדים בעיניהם וע"י שציורו כבד בעיניו הוא ירא לגשת להתעסק בו מפני שהוא בעיניו להג הרבה ויגיעת בשר: 

<b>וקוצר דעתי וחלישות שכלי </b>קוצר דעתי בדיעות האמוניות וחלישת שכלי בשארי דיעות הנוהגות לשלימותו כמו הבטחון והכניעה ואהבה ויראה ודומיהן: 

<b>מפני שהיא קרובה כו' </b>מוסב על אמרו אשר בה חברתי כלומר שלכן חיבר בזו הלשון מפני שהיא קרובה וכו': 

<b>שיראה בו כו' </b>היו"ד בציר"י כמו ולא יראה לך חמץ כלומר שאולי זה יהיה כל פרי טרחי בחיבור זה שיראו וימצאו בו המבינים שכחי קצר כנ"ל: 

<b>ושאעבור בו כו' </b>שמדה נכונה היא לאדם להכיר את מקומו ולעצור תשוקתו מפעולת דבר שאינו בכחו שהוא כמו יוהרא: 

<b>לשוב ממחשבתי ולהשיבה כו' </b>כפל הלשון נאמר עפ"י טבע בני אדם שבדבר השקוע מזמן רב במחשבת האדם ואחר כך הוא מתחרט ורוצה לחדול מזה הדבר מיד שנגמר בדעתו לחדול נקרא חוזר ממחשבתו אמנם להיות הדבר שקוע כ"כ בכח הדמיוני המחשבה מתגברת עליו ותוקפת אותו בכל פעם שנכנסת בלבו להשיאו לדבר ההוא וצריך האדם להשיבה ולהסיע אותה מלבו ולהסיח דעתו ממנה בחזקת היד וזה חמר לשוב בחחלה ואח"כ להשיב והבן: 

<b>ולהניח לי מחברו </b>לקחת לי המנוחה כמו והיה בהניח ה' אלהיך לך ולעזוב מלחברו: 

<b>על בחרה במנוחה </b>חשדתי אותה שהאמתלא שהיא אומרת מקוצר דעתה וחלישות שכלה אינה אמיתית רק שהיא רוצה לחדול מזה להיותה בוחרת במנוחה ומואסת בטורח: 

<b>ולשכון במעון העצלה </b>פרט ב' לשונות בחרה במנוחה ולשכון וכו' נגד ב' המניעות שזכר באמתלאותו דהיינו קוצר דעתו ומיעוט ידיעתו בלשון הערבי ואמר בהשקט ובטח שוקט מן הטורח ובטוח מן הלעז ע"י שיראה בו קוצר דעתו כנ"ל: 

<b>שיהיה רצון התאוה </b>אני ירא שאולי רצון התאוה דהיינו תאות המנוחה השיאתני לזה לעזוב המחשבה הזאת: 

<b>ושהוא הטני כו' </b>רצון התאוה הטה לבבי וכו' ואמר המנוחה והשלוה המנוחה מן העסק ושלות לבי מן לעז קוצר דעתי: 

<b>ולהסכים על ההנחה </b>להניח המחשבה הזאת: 

<b>ולשבת במושב העצלות </b>בדברים אחרים מן העבודה שע"י שיפילני ברפיון בדבר זה ממילא יביאני אל כלל העצלות כענין עבירה גוררת עבירה וכמ"ש בשער יחוד המעשה ואל תדלק אחר העלמה בהעלמה וכו': 

<b>כי כמה שכלים אבדו </b>כמה מיני שכלים שהיו בכח האדם להשכילם ולהתבונן בהם ולא אבדו ממנו רק בעבור המורא שירא לגשת אליהם שלא יהיה יגיעו לריק או כונתו שאבדו מן המון העולם ע"י מורא בעליהן שיראו לשלוח יד ולמשוך בקסת הסופר לחברם בספר כמו שיראתי אני: 

<b>וכמה חסרונים ידעתי שגרם אותם הפחד </b>ואמר כמה שכלים אבדו וכו' בעניני הדיעות והאמונות וכמה חסרונים גרם הכונה בדברים הנוגעים למעשה שע"י העדר הידיעה בהם האדם חסר משלימותו ומדותיו פגומים וחסרים כמו העדר הבטחון והכניעה ויחוד המעשה ודומיהם: 

<b>מן הזהירות שלא תרבה להזהר </b>כלומר זה חלק אחד מחלקי הזהירות ותנאי אחד מתנאיו שלא תרבה להזהר כלומר שלא תפליג בו כ"כ עד שתשמש בו גם בדברים שהוא מזיק בהם: 

<b>כל מתעסק בענין מעניני הטובה </b>כל מי שנדבו לבו לחבר איזה חיבור בהבנת דברי תורתנו או באיזה חכמה אחרת המשמשת לה ועל עסק החיבורים במוסרים ומדות אמר או להורות הדרך הישרה והנכונה ואמר הישרה לשלול הדרך העקומה כלומר להסירם מן העקום והמעוות ואמר הנכונה כלומר הקיימת שיש דברים בהנהגות האדם שאינם עקומים לפי שטחיותם אמנם אחר רדת לסוף ענינם ימצאו בלתי מתקיימים כדרך שאמר כל תורה שאין עמה מלאכה כו' וכל מגמת הנחת מלת נכון הוא על הוראות ?הקיום שהוא מלשון בסיס וכן: 

<b>שותק ועומד </b>שותק ומתבטל מן העסק ועומד על עמדו ומצפה עד אשר יגמר לו כל רצונו כלומר שיצפה עד אשר ירגיש בעצמו רוחב לב בינה יתירה ביתר שאת והפלגה ממה שהוא עתה וכן בצחות הלשון ימתין עד שיבין ויתבונן בו ביותר ולשונו תמהר לדבר צחות: 

<b>ולא היה אדם כו' אחר הנביאים </b>כלומר בדורות שעמדו אחר הנביאים והוא כענין שאמר החכם שומר רוח לא יזרע: 

<b>אשר בחרם ה' כו' ואמצם בעזרתו </b>ולכן היו בטוחים משתי המניעות דהיינו קוצר הדעת הנצרך לענין וכובד הדבר שאחר שבחרם ה' בודאי היתה דעתם רחבה וממולאת מסת די הצורך לענין שליחותם ועל כובד הדבר אמר ואמצם האל"ף בחירק: 

<b>מניח כו' </b>מלת מניח מוסבת על ואלו היה כלומר אלו היה מניח מה שנזדמן לו עתה ומה שיש כעת ביכלתו מחמת שאינו יכול למלאות בשלימות כפי תשוקתו היו כל בני אדם כו': 

<b>רקים מן הטובות </b>בדעות וחסרים מן החמודות במדות הנצרכות למעשה כנ"ל: 

<b>ושבים במרוצת תוחלת נכזבה </b>כלומר אם היו משתוקקים ומיחלים ומצפים תמיד על מילוי דעתם היתה תוחלתם נכזבה שבוודאי לא ימצאו לעולה דעתם רחבה וממולאת כפי רצונם ומלת ושבים הכונה כלומר רצים ושבים שבדבר הנמשך זמן רב דעת האדם מתהפכת בו ברצוא ושוב פעם מתיאש מתוחלתו וכאלו רוצה להניח הדבר ואח"כ חוזר ומיחל ונמצאת מחשבתו ביחול ברצוא ושוב: 

<b>והיו שבילי הטוב שוממים </b>השבילים שדורכים בהם להשיג על ידם הטוב היו אז שוממים מבלי דרך בהם מיראתם שלא ישיגו הטוב בשלימותו: 

<b>ומעונות החסד נעזבים </b>שע"פ סברא זו יעזוב ב"א ג"כ עשות חסד איש עם רעהו ולהטיב להם כפי יכלתם שיאמרו בלבם מה יסכון לי עשות חסד ולהיטיב לרעי אחר שאין לאל ידי כעת לעשות חסד ממולא ורחב כפי תשוקתו לכן על משמרתי אעמוד ואצפה עד אשר כביר תמצא ידי בעושר ונכסים ואז אתן את דודי לרעי בחסד רחב וממולא והטבה שלמה כפי חפצי למלאות תשוקתם: 

<b>כי הנפשות תאותן כו' </b>הכונה על הנפש המתאוה הבהמית שהיא מרכבת היצר: 

<b>ומתרשלות לעסוק כו' ומתעצלות בו </b>שתי הלשונות נגד הטוב והחסד שזכר: 

<b>מראה תאוה שיקרא אתהן </b>שהתאוה העומדת נוכח האדם ומעוררת בו הכח התאוני הוא כאלו התאוה קוראה אותו שילך אליה להתעלס עמה באהבים וכמו שאמר החכם והנה אשה לקראתו כו' ותאמר לו כו': 

<b>בודות דברי שקר </b>כלומר אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה רעתה ומרירותה אמנם הם בודים לעצמם דברי שקר ליפות דבר התאוה ההיא ולהעלים רעתה כמו באכילת עץ הדעת שרעתו היתה גלויה להם שהרי היו מותרים מפיו יתב' בעונש מיתה אמנם הנחש אחר שהראה להם יופיו וחמדתו והרחיב אמתלאתו בהעלמת הרעה כמ"ש לא מות מתותון כי יודע אלהים כו' השיא לבבם ונתפתו ואמר בודות לשון נקבה לפי שהוא מוסב על הנפשות שזכר: 

<b>וסומכות את טענותיו </b>הנפשות סומכות טענות דבר שקר ההוא לעשות לו סמוכות בטענות וראיות כדי להעמיד נטיתו שהוא בא להטות לב האדם אל התאוה: 

<b>ולחזק אודותיו</b> מלת אודות הונחה על מהות הענין כמ"ש על אודות האשה הכושית כו' אמר שהנפשות באות לחזק מהות הדבר שהשקר רוצה להטות אליו כלומר שאם דבר התאוה ההוא חלוש בענינו ולב האדם רפה בתשוקתו הנה מחוקות אותו כלומר מרחיבים ומגדילים מהותו ד"מ שאם נזדמן לאדם להשיג ממון זולתו בגניבה או בשקר ותרמית אמנם האדם היה חדל ממנו להיותו מעט הכמות ולכן היתה תשוקתו חלושה בא יצר לב האדם ומגדיל התשוקה בהראות לו איזה תחבולה או מו"מ שמזדמן לפניו שע"י המעט ירויח הרבה והסך הקטן לאלף יהיה וכדומה לזה בשאר ענינים: 

<b>ולחבר פרידותיו </b>שהשקר דרכו לחבר דברים נפרדים שאין להם קשר וחיבור ע"פ השכל האמיתי והוא מטעה בדמיונותיו ומקשר אותם בשקר ומוציא מהם תולדה מזויפת כמו שמביא הרמב"ם ז"ל ונקראה חכמת ההטאה ובלשון יון סופיסטקא: 

<b>בודות דברים בטלים </b>הנפשות הנ"ל בודות דברי אמתלאות של שקר להראות איזו מניעות לדבר: 

<b>וטוענות עליו </b>טוענות עליו קושיות וראיות שאיננו נכון ואמת: 

<b>ומחטיאות את שביליו </b>הם מראות פנים שהשבילים שדורכין בהם להשיג האמת ההיא הם חסרים וחלושים מבלתי יכולת להשיגו על ידם ולשון מחטיאות מחסרות כמו והייתי כו': 

<b>וסותרין את עניניו כו' </b>שאם הוא מורכב מענינים פרטים הרבה הם סותרות עניניו ומפרידים חבורו: 

<b>אויבו בין צלעיו </b>הוא הנפש המתאוה שמקורה בכבד שהוא מונח בחלל בטנו בין צלעותיו: 

<b>אלא אם יהיה לו כו' </b>כלומר שבלתי אפשר לו להנצל ממנו אלא אם כן שיהי' לו עזר כו': 

<b>ומוכיח מזומן לנפשו </b>הוא השכל שיהיה עומד מזומן תמיד להוכיח את הנפש והנה נגד אמתלאות וטענות הנפשות אמר שיהיה מזומן בשכלו להוכיח ולברר האמת שכל תוכחה הוא לשון בירור דברים ונגד תגבורת הנפש בתאותיה אמר שיהיה שלטון עליה ומתגבר לנגדה: 

<b>אשר יקשור אותה בחבק העבודה </b>חבק הוא החגור שקושרין בו המשא על החמור והוא מלשון חז"ל לא יעשנו חבק לחמורו ונקרא כן על שהוא חובק את החמור וסובב גופו והנה על בריחת הנפש מן העבודה בעשה טוב אמר שיקשרנה כו' ופרט בו ב' חלוקות שעל מה שבין אדם למקום אמר שיקשרנה בחבק העבודה ועל מה שבין אדם לחבירו אמר שיבלמנה ברסן הצדק כלומר יבלום פיה ברסן הצדק להטותה אל הטוב ועל בחינות סור מרע דהיינו על נטית הנפש אל הרע אמר שיכה אותה בשוט המוסר שוט הוא שבט כמ"ש שוט לסוס מתג לחמור (משלי כו): 

<b>אל יאחר </b>כלומר לא ידחה הדבר לזמן אחר שמא תתגבר עליו ותפילנו בעצלה וכמ"ש חשתי ולא התמהמהתי כו': 

<b>ואם ישיאהו לבו לדבר אחר </b>כלומר אם בשעה שתזדמן לפניו פעולת הטוב ישיאנו לבו לפנות לאיזה ענין אחר בכדי להטריד דעתו ולהסיעו מפעולת הטוב ההוא אזי יגעור בו ואם יתגבר עליו יתגבר הוא כנגדו: 

<b>על כן ראיתי כו' </b>מוסב למעלה כלומר לפי המדובר למעלה שטבע הנפשות להפיל את האדם בעצלה ולמנעו מן פעולת הטוב על כן ראיתי את עצמי מוכרח לתקוף על הנפש ולהכריחה בע"כ לסבול כו': 

<b>ולבאר עניניו </b>לכתוב כל עניניו בהרחבה באר היטב: 

<b>בכל לשון שאוכל </b>לפי שלפעמים תזדמן מלה שאינה נמצאה לו בערבי יתפוס במקומה מלה מלשון העברי כדרך מחברי ספרים בלעז שתופסין לפעמים מלה עברית להשלים חסרון הלע"ז במלה ההוא: 

<b>ומכל מליצת שתזדמן לי </b>שתזדמו בפי בעת ההיא: 

<b>ובאלהים כו' אעזר </b>אקבל ממנו עזר בבחי ועליו אבטח להרחיב דעתי שהם השתי מניעות שיחס לעצמו למעלה: 

<b>אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו </b>על הדברים הנוגעים ליראה אמר אשר הוא רוצה בה שרצונו ית' תלוי ביראה כמ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך כו' ובביאור נאמר רוצה ה' את יראיו וכן על הבטחון מסיים את המיחלים לחסדו ועל עבדדת האלהים בפועל ושאר דברים כמו פרישות שייך לומר מקובלת בעיניו והן הנה שתי הבחינות סור מרע ועשה טוב שהיראה עיקרה בסור מרע והעבודה עיקרה בעשה טוב: 

<b>תקנתי אשיותיו </b>כתליו כמו ואשיא יחיטו (עזרא ד') ובדברי רבותינו ז"ל נמצא בכמה מקומות: 

<b>והצעתי מכונותיו </b>הם היהודות ואף שהקדים הכתלים ליסודות שאין הכונה על בנין הכתלים רק על הכנת החומר עבורם: 

<b>כולל את גבוליו </b>הם הגדרים שלכל ענין יש גדר המבדילו מזולתו ומקיף ענינו כמו שחקר המחבר בתחלת שער הפרישות מה הוא גדר הפרישות: 

<b>ומחלקותיו </b>לכמה חלקים הוא נחלק: 

<b>והענינים התלוים בו </b>כמו ד"מ העבודה תלויה בבטחון שאם אין בטחון אין פנאי ושלוה בלב האדם לעבוד עבודתו ית' בשמחה ובטוב לבב גם היא תלוי' ביחוד המעשה וכן התשובה תלויה בכניעה ובחשבון הנפש שאם אין כניעה וחשבון הנפש אי אפשר לתשובה בשלימות וכדומה לזה בשאר דברים: 

<b>והפנים המפסידים </b>באיזה אופנים יכול להיות נפסד וצריך האדם להזהר מהם: 

<b>להעיר ולהורות ולהשכיל </b>שבתחלה צריך להעיר לבבם שיפנו לזה ואח"כ להורותם באיזה דרך ילכו בם ואח"כ להשכילם בינה בהראות פנים וטוב טעם לכל דבר: 

<b>בלשון המבואר הקרוב והנוהג </b>הכונה בלשון המבואר המדובר בהרחבה ובמילוי ואמרו הקרוב הכונה הקרוב לדעת האדם להבינו ובא לשלול הלשונות הבאים בדרך צחות והם כמו חידות רחוקות מן הדעת שיתבונן האדם בהם ויחפשם כמטמונים וכדולה מים מבארות עמוקים כמו חידות שמשון ואח"כ אמר שחברו בלשון הנוהג בין ההמון והכונה על סדר המליצה שאע"פ שיש לדבר ההוראה ההיא במליצה אחרת היותה נאותה להוראת הענין ההוא וההמון הם שנשתבשו ותפסו מליצה פחותה ממנו מ"מ תפסתי המליצה הנהוגה בהמון ד"מ אוזן שומעת איש מספר לרעהו שנכשל בבגדו של פלוני השומע הוא נבוך בהוראתו אם כונתו שנכשל בבגדו בו אחר בטחונו עליו באיזה ענין ונפל עי"כ ממצבו או כונתו שטליתו של פלוני היתה מונחת ונסתבכו בה רגליו ונכשל ונפל כמו שנזכר במס' בבא קמא גם אמר לשון המבואר לשלול המלות המסופקות שיש מלוח שהונחו להוראת ב' או ג' דברים כמו מלת כבש שהונחה לשה כשבים ולגשר קטן או מדריגה קטנה שדורכין עליה וכמו מלת בגד שהונחה לבגד בוגדים וללבוש ודומיהם ואף שעל הרוב אין לספק בהם והוראתם למוד מענינו אמנם לפעמים יבאו במקום שיש לפרש בב' ההוראות: 

<b>הלשון העמוק </b>הוא הנדבר בצחות ודרך חידה כנזכר: 

<b>והמלות הנכריות </b>שיש מלות זרות שאינן מצויות בלשון המדברים כמו מלת אל בפת"ח שנאמרה במקום אחר בתנ"ך אל שאלת המקום כמו איה והוא אל פשטתם היום ודומיהם: 

<b>אנשי חכמת הדבור </b>הוא חכמת ההגיון: 

<b>אשר לא יתכן להתישב כו' </b>לא יתכן שתתיישב דעת האדם בהם כ"כ שיספיק להם לקבל ע"י דברי הספר הזה שהוא נאמר בקוצר ובגלגול דברים בעלמא יבואו בו וממילא לא יובנו מפני זרותן וריחוקן מן הדעת הפשוטה: 

<b>מפני שלא הבאתי בו כו' </b>מוסב על תחלת דבריו שאמר ואני אוחז בו הדרך הקרובה ומפרש בעצמו שאמרתי כך מפני שלא הבאתי בו כו': 

<b>על משפטי החכמה האלהית </b>כלומר שהראיות ההם דורכים בדרך הידוע שהחכמה אלהית דורכת ובסגנון ההוא בכל מחקריה: 

<b>כי אין כל מחקר כו' </b>שרבים מן המחקרים השכלים אין נמצא עליהם מופת חותך רק הכרח מאומדן הדעת ע"פ הסברה הישרה התקועה בטבע השכל הפשוט כמו ד"מ באמונות הכתב הנכתב בלשון צח וענין נאה מקושר או איזה ציור נאה מאוד מכמה מיני גוונים שנאמין בוודאי שנעשה מפועל בבחירה ורצון ולא שנשפך דיו על הגליון או סמי צבעים על הלוח ונתהוה במקרה הכתב ההוא או הציור ההוא והנה באמת אין בזה שום מופת חותך לנצח בו ולהכזיב את מי שיתעקש ויאמר ככה ואעפ"כ נאמר שהשכל מחויב כן ולא ימאן לקבלו רק מתעקש וסכל הדבר הזה נמצא בדברי המחבר לקמן בשער היחוד: 

<b>הדבר המספיק </b>כלומר וכן להיפך בחכמת השמות אין לדרוך רק במופתים חותכים ואין לבקש בהם הדבר המספיק דהיינו הכרח מאומדן הדעת וסברא פשוטה כנ"ל ד"מ שאיזה אומדן וסברא פשוטה תספיק לתקוע בנו אמונה שהריבוע הנעשה ממדת הקו האלכסוני כמותו שוה לכמות שטח שני הרבועים הנעשים מקוי שני הצלעות דהיינו האורך והרוחב או ששלשה זויות של כל משולש מחזיקים שתי זויות נצבות ולא יאומנו רק ע"פ מופתים חותכים וכן כל פרטי עניני חכמת השימוש וכבר מבואר למעלה מה הם עניני חכמת השימוש ולמה נקראת בשם זה ומה שקרא לראיות האומדן דבר המספיק לפי שהוא מספיק בעצמו ואיננו נצרך להקדמות והצעות כמו המופתים שהם מורכבים מהצעות הרבה והבן: 

<b>להרגיש ולהמשיל </b>מן הנמנע הוא להסביר בעניני מחקרי החכמה האלהות ע"פ הרגשת חושינו או להסביר במשל מן המורגש לנו לפי שהוא נעלה ונשגב ומשולל מכל חוש ודמיון ודבר אין לו עמהם: 

<b>ולא בתחלת החכמה כו' </b>שאין לבקש מופת בהתחלת הטבעיות כמו במציאות היולי שהוא החומר המשותף והרכבת הצורות בו וכדומה לזה שהם התחלת החכמה הטבעית ואין לנו בהם רק הקבלה: 

<b>ולא בראשית המופת כו' </b>הם ההתחלות הראשונות שהמופתים בנוים על יסודם ד"מ שהכל גדול מהחלק והאלכסון גדול מן הצלע וששני מרובעים או משולש או בעלי תמונות אחרות השוים בצלעותיהם שוים בשטחיהם שכל אלו הם מושכלות ראשונות וכל המופתים בנוים עליהם אמנם עליהם בעצמם אין לבקש מופת: 

<b>בדמיונים הקרובים </b>הקרובים לדעת האדם: 

<b>וכבר אמרו רבותינו כו' </b>בא להתנצל על שהביא בספרו מדברי פילוסופי האומות: 

<b>ואמרו בהבאת המשלים כו' </b>הוא התנצלות על הבאתו לפעמים משלים ודוגמאות שלא יקוץ בם הקורא ויאמר שהם אך למותר: 

<b>לבחור אותן שתהיינה כו' </b>לבחור מחלקיה אותן החלקים שהם כוללות כו': 

<b>כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן </b>שכל חלק יהיה כולל כמה דברים זולתו שהם יהיו ממילא כלולים בו ויש דברים שאינם כלולים בו אמנם הם מסובבים ממנו וז"א וסובב את שאריתן שהוא סיבה למציאותן: 

<b>שרשן העליון ויסודן הגדול </b>שרשן בבחינה שכולם הם ענפים וצומחים ממנו ויסודן בבחינה שהם מתקיימים עליו וכבר הארכתי למעלה בביאור אלו השתי מלות: 

<b>לא ישיגהו שום עצם ולא מקרה </b>אין בהשגתנו להשיג בו ית' שום עצם מדוגמת העצמים המושגים לנו מכ"ש בחינת מקרה והוא הנטפל לעצם כמו המראה או התנועה אל הגשם או הזמן שהוא מקרה דבוק אל התנועה: 

<b>מן האדנות </b>להראות אדנותו עלינו ולכן אנו חייבים בעבודתו: 

<b>מהתיחדו כו' </b>שראוי להכיר טובתו ית' שהוא יחיד בהנהגת כל הברואים שהוא לבדו ית' מנהיג כולם: 

<b>ושהתועלת והנזק כו' כ"א ממנו וברשותו </b>על התועלת אמר ממנו שהטובה באה ממנו ית' ומידו ועל הנזק אמר ברשותו לפי שאין פעולת הרע מיוחסת א"ו אליו ואין צודק לומר רק שהיא באה ברשותו שלא עיכב ע"י: 

<b>לבטוח עליו </b>בתועלתנו וסיפוק צרכנו ולהמסר אליו לקבל ולסבול הנזק המגיע לנו ברשותו ית': 

<b>מהתיחדו בכבודו שאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר </b>על יחודו קודם הבריאה שאז היה יחיד ומיוחד בכבודו ית' ומסתפק במציאותו אמר מהתיחדו בכבודו ואח"כ אמר שגם אחר מציאות בריאה איננו משתתף עם דבר כלומר איננו מתחבר לשום דבר מהנמצאים ולא דומה לדבר מהם: 

<b>שנעבדהו לבדו </b>לשלול שום עבודה לזולתו ולשלול הפניה במעשה העבודה לתועלתנו אמר שניחד כל המעשים רק לשמו ולא לערב כונה אחרת כלל: 

<b>מספר רוממותו וגדלו </b>המ"ם בחיר"ק והסמ"ך בפת"ח כלומר מענין סיפור רוממותו וכו': 

<b>שהם מתעלמים ומקצרים כו' </b>על סור מרע אמר שהם מתעלמים הולכים בהעלמה והיסח הדעת ואינם נזהרים ונופלים ברע ועל העצלות בעשה טוב אמר ומקצרים במה וכו': 

<b>מעוותם</b> ברע וקצורה בעשה טוב: 

<b>התשובה ובקשת הכפרה</b> התשובה בחרטה בלב והסכמחו בעזיבת החטא ובקשת הכפרה בודוי דברים: והוא ע"ד שאמר הנביא שובה ישראל עד וכו' ואח"כ אמר קחו עמכם דברים כו': 

<b>שנחשוב עם נפשותינו כו' </b>שנבא לחשבון אם לא חסרנו דבר מעניני העבודה שלא עשינו אותו וגם במה שעשינו אנו צריכין לדקדק בהם אם עשינו אותם בשלימות בלי תערובות וז"א ושנדקדק עליהם: 

<b>ביין אהבת העולם </b>באהבת המועיל ונוטה אל תאותיו באהבת הערב והקדים אהבת המועיל לפי שהאדם מבלה בו רוב זמנו: 

<b>לפנות את לבבו ולסלק מצפונו </b>ג"כ הב' האהבות הנ"ל ולפרוש אח"כ ממעדניו בהזדמנם לפניו: 

<b>תכלית כל תאוה וקץ כל תקוה </b>שהרי כל מין תאוה שבעולם האדם השלם מתאוה להם כדי למלאות צרכיו ולהשלים חסרונו בכדי די מסת קיומו בעולם וכל מגמת כונתו להתקיים בעולם הוא רק לעבוד את יוצרו א"כ הוא יתברך התכלית מכל התאות כולן וכמו שכל הנחלים הולכים אל הים כן כל התאות הולכות ונמשכות לתוך תאות עבודתו ית' וז"א תכלית כל תאוה ועל ענין הגמול אמר שהוא ית' הקץ מכל תקוה שהרי יש כמה מיני גמול ונקראים בשם בפי חכמינו ז"ל גן עדן תחתון וג"ע עליון ונהרי אפרסמון אמנם תכלית כל התקוה הוא לחזות בנועם ה' כמ"ש צדיקים יושבין כו' ונהנים מזיו השכינה: 

<b>ממנו התחלה </b>שהוא ית' חידש הכל יש מאין ואניו התכלה כמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך כו' ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא וכמ"ש הפייטן ולפני מלוך מלך כו': 

<b>ומה שראוי לו ממנו </b>ומה שראוי לו ית' שיראה ממנו היינו שנאהב רצונו ונירא מפני חרונו ושתי חלוקות אלו נגד ב' חלוקות שזכר שנגד מה שהוא ית' הוא מקור המציאות והוא בראם א"כ הדעת נותנת לאהוב רצונו ית' אחר שכל סבת מציאתנו הוא רצונו יתברך ולרצונו יתברך וכמ"ש כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' ועל זה אמר מתחלה שהוא ית' תכלית כל תאוה דהיינו תאות עבודתו ומילוי רצונו ונגד מה שזיו כבודו ית' הוא קץ כל התקות כמו שזכרנו א"כ ידיעת ההפכים אחד שיש לירא מחרונו שלא יחרה אפו ח"ו בו להרחיקו מכבודו שהרי המורא והתקוה הם שני הפכים. ובפרט צדקו דבריו מאד ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל במדע באמרו שתכלית כל העונשים הוא שלא יזכה הרשע לטובה הצפונה לצדיקים זה תמצית דבריו שם בקיצור והטובה הצפונה תכליתה העליון הוא הדבקות לזיו כבודו יתברך וע"ז אמר שאליו התכלה ובאמת הבנת דבר זה בשלימות איננו רק לבאים בסוד ה' אשר עצתם רחקה מן ההמון לפי קוצר דעתם: 

<b>כי רגע באפו חיים ברצונו </b>כלומר כל חיי האדם תקועים ברצונו יתברך שאין חיים חשובים לאדם השלם לעשות רצונו ית' וממילא ידיעת ההפכים אחד שאפו וחרונו ר"ל הוא המות האמיתי ובאמת כונת המחבר לא על הפסוק הזה לבדו כי גם על הפסוקים הנמשכים ובאים אחריו כי כן דרכו בהרבה מקומות שסומך על מלת וגו' וכן הדרך ג"כ בציוני הש"ס דהיינו שכונתו על פסוק ה' ברצונך העמדתה כו' כלומר שכל חוזק ותוקף לבי הוא כשהוא תקוע ברצונך וכן להיפך אם הסתרת פניך הייתי נבהל ומשתומם שזה תכלית כל הרעה ההסתר פנים והריחוק ממך ח"ו: 

<b>תורת חובות הלבבות </b>שהוא מורה להמון מה הם חובות הלבבות: 

<b>ולהעיר הפתאים והמקצרים </b>כבר ביארתי למעלה שפתאים הם הנפתים לפעולת הרע והוא כנגד סור מרע והמקצרים הם העצלים בעשה טוב ועל שתי הבחינות אמר מאנשי תורתנו על סור מרע ונוחלי חוקי דתנו על עשה טוב שהחוקים רובם בעשה טוב: 

<b>בבירודן ואמתתן </b>על הראיות המופתיות אמר בבירורן שמבררים הדבר ומחוורין אותו כשמלה ע"פ מופת חותך ועל הראיות האומדניות שבארנו למעלה שהם מאומתות ע"פ השכל הישר אמר ואמתתן: 

<b>אנשי החונף והשקר </b>אנשי החונף הם הצבועים במעשיהם ואנשי השקר בדעותיהם ועל ב' החלוקות אמר מפני שהאמת כבד עליהם להתנהג על פי מעשיהם ולכן מתנהגים בחונף. ועל הדעות השקריות אמר ומבקשים להקל על עצמם שמקור האפיקורסות הוא השילוח והקלות כידוע ומבואר אצלנו בכמה מקומות שזדון הלב הנוטה להפטר ושלוח מטה דעתם לדעות שקריות: 

<b>שהיא תקוע כו' משרשי דתנו וטמון כו' מקטבי </b>כבר ביארתו איזה דברים הם דוגמת שורש ויסוד לבנין הדת ואיזה הם כמו קוטב שהדת סובבת עליהם: 

<b>תתברר אמתתם כו' ויראו כו' </b>שאחר שיאומתו בבירור בדעתנו יגלו ויראו מאוריהם בפועל באברינו: 

<b>לאחד מחכמי החוזים </b>נשא משלו כאלו חכמי החוזים הם המכירים מקומות המטמונות: 

<b>אל צורתו </b>שנכר צורת הכלים: 

<b>ואל הדרו </b>הם הפתוחים והציורים וזיוו הוא הלהט מבריק שאנו קוראין "דעס גלאנץ": 

<b>צוה בעה"ב כו' </b>שאחר שראה בעה"ב זה למד מן החוזה לעשות כן בשאר המטמון: 

<b>ודון על נפשך כו' </b>שלא תתפתה ליצר שרוצה לעכבך שתתנהג במנהג שנהגת עד הנה ומראה לך פנים באמתלאותיו השקריות רק תדין דין אמת על נפשך ותודה על טעותה ומעוותיה: 

<b>והפך בו </b>כלומר השיבוהו תמיד אל לבך וחקור בו כמו שאמרו הפך בה והפך בה: 

<b>וילדהו </b>היו"ד בפתח תוציא ממנו תולדות ברוח בינתך: 

<b>וכוון בו כוונת המעשה </b>שתכוין שע"י טוב מצפונך תבא לידי מעשה טוב בפועל כמבואר למעלה בדברי המחבר וכמו שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה: 

<b>במה שיורה עליו וינהיג אליו </b>שיש בהם דברים שהם מורים על המעשה כלומר שע"י מתברר שהאדם מחוייב לעבדו ית' כמו היחוד והבחינה ועבודת אלהים ויש דברים שהם מנהיגים האדם וממשיכים אותו למעשים טובים כמו הבטחון והכניעה וחשבון הנפש והפרישות ויחוד המעשים ואהבה: 

<b>לקנות השם </b>בדעות ולהתפאר במה שנוגע למעשה שלשון תפארת שייך במעשה כמו מעשה ידי להתפאר: 

<b>מטעות או משגיאה </b>על ב' מיני סכלות השגורות בפי החוקרים שהם סכלות העדרי וסכלות קניני: 

<b>הכח הבשרי יקצר כו' והטבע האנושי כו' </b>פרט ב' מיני סבות הקציר שמנו ג"כ החוקרי' שהם קוצר המשיג ועומק המושג ועל קוצר המשיג תלה המניעה בבשר שהחומר הוא המסך המבדיל ומחשיך בעד אור הנפש המשכלת ועל עומק המושג שהוא נמנע מצד עמקו מטבע הנפש האנושיית מצד עצמה אמר והטבע האנושית חסר מהשלים כלומר מהשיגו בשלימותו: 

<b>אך הבל בני אדם כזב בני איש כו' </b>ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל שעל קוצר המשיג אמר אך הבל בני אדם כלומר שלהיותם בני אדם הנקרא ע"ש האדמה להיותו קרוץ מחומר לכן השגתו הבל ועל עומק המושג אמר כזב בני איש וידוע שמלת כזב הוא לשון הפסק שלעומק המושג ילאה כח נפשם לעלות עד תשלום מרום ההשגה ונכזבה תוחלתם ותשוקתם נפסקת וחסרה מהשלי'. והנה לפי דברי המחבר שפסוק זה נאמר על קיצור השגת בני אדם ראיתי לסיים כונת סוף הפסוק במאזנים לעלות וכו' כלומר אם יעלו במאזנים וישקלו השגות בני אדם מי מהם המשיג יותר ימצא שכולם יחד מהבל ואפס נחשבו משל לבני אדם שהתנשאו בעצמם לדלות מי הים ולשום ים לחרבה זה דלה כוס וזה כד וזה חבית גדולה היתכן לעשות חשבון מי מהם דלה יותר וחיסר ממי הים יותר מרעיו הלא כולם מאפס מעשיהם: 

<b>צוויהם ולאויהם </b>מ"ע ומצות ל"ת שבהם: 

<b>והשיבם אל רעיונך </b>לפי שהוא מן הנמנע לטבע האנושית שישארו דבוקות בו תמיד בלי שום היסח הדעת מהם כלל רק לשעה קלה לכן סיים ואמר שעכ"פ יחזור וישיבם אל רעיוניו תמיד: 

<b>שאתה חפץ בהם </b>בדעות האמיתיות ונוטה אליהם במה שנוגע למעשה: 

<b>מי זה האיש כו' יורנו בדרך יבחר </b>זה אמר על קוצר המשיג ומבוכתו שהוא יתברך יורנו בדרך ויצילנו משגיאה ומבוכה שמצד קיצורו ואמר בדרך יבחר כלומר שאחר שיראה הוא ית' שיבחר לו האדם דרך השגות אמתיות ותשוקתו אליהם יורנו וידריכנו בהם ועל עומק המושג אמר אח"כ סוד ה' ליראיו שלעמקם מטבע הנפש האנושות כינה אותם בשם סוד וממילא מובן מה שאמר אח"כ עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי כלומר עיני מיחלות אליו שיציל רגלי שכלי מנפול ברשת השגיאה: 

<b>ומעלת שאר כו' מחכמת התורה </b>כלומר כמה הם פחותות מחכמת התורה: 

<b>והשיבהו ברעיונך </b>אם יצא מלבך תפקוד אותו ותשיבהו: 

<b>לוזי המשי </b>הם הכרכים העגולים ובלשון משנה פקעיות וע"ש שהם קטנים ועגולים כמו לוזים שהם האגוזים הקטנים קראם כך: 

<b>והנלבב </b>בעל לב כמו ואיש נבוב ילבב (איוב יא): 

<b>בחר מחלקו </b>בחר הטוב שבחלקו: 

<b>טוב ובינוני ופחות </b>כמו שעושין מחטין סולת וקמח וסובין: 

<b>בגדי חופש </b>בגדים הראוים לבני חורין כמ"ש בגדי חופש לרכבה (יחזקאל כז): 

<b>במה שראוי לעשות ממנו </b>בין כמה דברים שראוי ויכול לעשות ממנו בחר לעשות הטוב שבהם: 

<b>כראוי לו מהם </b>בחר מן הבגדים בכל זמן ובכל מקום מה שראוי ללבוש לפי הזמן ההוא ולפי המקום ההוא שיש בגדים לבנים וצבועים הראוים לשרת בהם בזמן שמחת לב המלך ובגדים שחורים בימי אבלו וכן חילוק במקום כמ"ש בגדים שבשל בהם קדירה לרבו כו': 

<b>במה שנזדמן לו </b>במקח שנזדמן לו ראשון כדרך הזוללים שאין מעצור לרוחם: 

<b>אל שוממות ארצותיו </b>אלה מקומות השוממות הנמצאות בארצותיו: 

<b>והשכינו עם אנשי קצפו</b> נתן לו משכן בין האנשים שקצף עליהם מכבר: 

<b>כחובות הלבבות </b>בעשה טוב ומוסרי הנפשות בסור מרע: 

<b>חובות האברים </b>מה שהאדם מחוייב לעשות בפועל: 

<b>בזמנם ובמקומם </b>שהרבה מצות תלויות בזמן כמו שבתות ומועדים ודומיהן ויש תלויות במקום כמו מצות התלויות בארץ: 

<b>לדעת כתות בני אדם </b>הכונה במלת כתות על קיבוץ הרבה מבני אדם על הסכמת דבר אחד והתועלת בזה לראות עד היכן כח היצר להשיא מבני אדם כמו הסכמת קבוץ בני אדם על הזנות ועל החמס כדור המבול והסכמת דור הפלגה על בנין העיר והמגדל ומאלה הספורים אנו מקבלים תועלת כמו שהאריך הרלב"ג בתועליותיו: 

<b>מן הדברים והחידות </b>דברים הגלוים ודברים הסתומים הנמצאים בהם: 

<b>בזמנו ובמקומו </b>ישתמש בהם לקחת דוגמא מהם בזמן שיזדמן לפניו ענין הדומה לו ד"מ מי שיזדמן לו פיתוי מאשה זרה כמו שנמצא בכמה מחכמי התלמוד שפתום בנות גדולי האומות כמ"ש ר' צדוק תבעתי' ההיא מטרוניתא ועוד כמה מהם כמוהו אז יזכור סיפור יוסף עם אשת אדוניו איך השיב לה ואיך כל דברי פיתויה לא הועילו לה ואיך זכה ע"י כן לכל הכבוד הגדול בזה ובבא ומענין דהמע"ה בנפלו ביד מלך גת שהתהולל ושינה טעמו וכדומה לזה בשאר סיפורים ויש דברים התלוים במקום כמו כיפור אברהם בזהירתו מלקיחת אשתו בהגיעו למקום שאין יראת אלהים ותפשתי בשניהם רק דבר אחד לדוגמא: 

<b>ויעזר על השתמשו כו' </b>שהיה נעזר בעת השתמשו בהם במיני החכמות שהוא פורט: 

<b>סימני חכמת כו' </b>מלת סימן הונח על הוראת דבר ובאמרו סימני החכמה פירושו גילוי החכמה והוראתה לעיני השכל האנושי: 

<b>כאשר זמן כו' </b>כלומר שהחכמה שזכר הם יהיו לו לתועלת השגת התורה כמו כלים שמשתמשים בהם בעלי המלאכות להוציא ע"י מלאכתן בשלימות ובלשון מדינתנו גיציי"ג: 

<b>הנמהר </b>נקרא בשם זה מי שאינו מיושב בדעתו וכל נועשיו במהירות בלי ישוב הדעת: 

<b>חידות הראשונים </b>סיפורי מעשים סתומים שקרו בדורות הראשונים גם סיפורי דברים שנדברו בין הקדמונים: 

<b>ויביא ראיה ממנו </b>כמו שהכסילים מביאים ראיה שיש לרדוף אחר העושר מאבותינו הקדושים שהיו כולם עשירי עם ומביאים ראיה שיקירי הראשונים היו להוטים אחר רבוי המשגל כמו שנמצא בדוד שהיו לו י"ח נשים ולשלמה אלף נשים והסכלים האלה אינם יודעים שאנחנו עורים ואין לנו שום ציור בעניני הראשונים כלל ועיקר ולאיזה כונה פנה לבבם בעניניהם ומעשיהם שנראים לנו לזרא ואין לנו להביא ראיה מהם להקל רק להחמיר: 

<b>הוא ימות באין מוסר </b>בפועל רע וברוב אולתו ישגה בעשה טוב: 

<b>ומורים הפתי </b>בסור מרע ומזרזים העצל בעשה טוב: 

<b>תודיעני אורח חיים </b>נשלול דרך המות ע"י פועל רע ח"ו ועל עשה טוב אמר שובע שמחות את פניך שיזכה לעבוד עבודת יוצרו בשלמות ולא כמקצר דהיינו שנעבדהו בשמחה ובטוב לבב ועי"כ נזכה לנעימות נצח. אכי"ר: 


שער ראשון - שער ייחוד

הקדמה

<b>שער הראשון מפנות דתנו ושרשיה </b>מפנות הפ"א בחיר"ק והוא מלשון אבן פנה שהיא האבן החזקה הנתונה בפנת הבית להחזיק שני הכתלים והוא קיום הבנין דוגמת היסוד וכבר בארנו בההקדמה ענין שורש ויסוד ועל מה הונחו שניהם בענין הדת: 

<b>לא יתכן לו מעשה </b>אף שיעשה מעשים טובים אין מעשיו נכונים ומבונים על בסיס וכן שיהיו שלמים ומתקיימים: 

<b>ולא תתקיים לו אמונה </b>שום אמונה משארי אמונות הדת לא תתקיים אצלו שאם אין יסוד כל הבנין נהרס: 

<b>נעשה ונשמע ושמעת ישראל </b>בתחלה הביא לראיה מפסוק נעשה ונשמע לפי שהוא פתח דברי אבותינו בקבלת התורה אך לפי שיש פתחון פה לבעלי דינים לפרשו על שמיעת האוזן כלו' נעשה מה שכבר שמענו ונשמע עוד ממנו ית' מצות אחרות וכן פשט המשמעות בלשון חז"ל מסיפור דברי המין דקדמיתו פומייכו לאודנייכו לכן הביאו פסוק ושמעת ישראל ששם נאמר על המצות ששמעו כבר שקודם זה נאמר כמה פעמים אשר צוה ה' אלהיכם וע"כ צריך לפרשו לשון אמונה וקבלת הדבר: 

<b>בלב שלם בסתר ובגלוי </b>בא לפרש מה שאמר בכל לבבך שמלת כל מורה על השלמות וז"א בלב שלם וענין השלמות בזה שיהיו סתרו וגלויו שוין: 

<b>ותאמין בם כו' </b>היינו האמונה בכלל המצות שהם נתונים מאת ה' מן השמים: 

<b>הידיעה והעשיה </b>כלומר שבתלמוד וגרסא יש בו ידיעה בלב ומעשה בפועל שעקימת שפתיו ומבטא לשונו הם המעשה: 

<b>שאם לא יהיה לך בן כו' </b>בא לפרש מלות ודברת בם שהם לכאורה אך למותר שאחר שאמר ושננתם לבניך בודאי אי אפשר לשינון בזולת דבור לכן מפרש דלצדדין קתני שאם יהיו לך בנים תשננם לבניך ואם אין לך בנים אזי ודברת בם בעצמך שלא תדמה שהבן הוא עילת קריאתך פי' סבת קריאתך בפה כלומר שאחר שהעיקר הוא הידיעה בלב א"כ צורך הקריאה בפה איננה נצרכת רק בהודעתו לבנים לז"א שגם בפני עצמו צריך להגות בפה ולשון: 

<b>שאין נמנע מן הלב כו' </b>אין בהם מניעה בשום זמן ובשום מקום: 

<b>מחוייב מצות הלבבות תדיר </b>שם בהקדמה דבר מענין חיוב מצות הלבבות וביאר שם שחיובם תדיר: 

<b>ולא יפנה לבבו </b>לא יהיה לבבו פנוי מזכרון אלהים: 

<b>שויתי ה' לנגדי תמיד ואמר כי קרוב כו' </b>בתחלה הביא ראיהשהזכירה בלב צריכה להיות תדיר ואח"כ הביא ראיה ששינון הפה גורם לזכירה בלב ממה שנא' בפיך ובלבבך ולכן הקדום הפסוק מתהלים על הפסוק שבתורה: 

<b>שיש בו מעשה בלבד </b>ואע"פ שאמרנו מצות צריכות כונה זה אינו רק בתחלת עשיתן צריך לכוין שהוא מתחיל לעשות מצוה לשם ציווי הבורא ית' ולצאת בה ידי חובת המצות אמנם כל משך זמן קיומה אינו צריך שום כונה והגע עצמך וכי האדם היושב בסוכה ולבוש ציצית יחשוב כל היום בכונת הציצית והסוכה ואע"פ שנדון דידן הוא בתפילין וכבר אמרו אסור להסיח דעת מתפילין כבר פי' רבי' אשר ז"ל שהמכוון בזה שיזהר משחוק וקלות ראש משא"כ בת"ת שהלמוד זולת הבנת הלב אינו ענין כלל ואעפ"י שאמרו ליגמר אינש והדר ליסבר הכונה שילמד בתחלה בהבנה שטחיית ואח"כ יעמיק אמנם בלתי הבנה כלל כבר אמרו המושלים שהוא כגוף בלא נשמה: 

<b>בחקי זכרון כו' </b>החוק והנימוס הראוי להיות בין אוהבים נאמנים דהיינו שיזכרו תמיד איש את רעהו והכונה שם באהבת ה' את ישראל עמו ותשוקתם אליו: 

<b>כחותם על לבך כחותם על זרועך </b>הזכיר בו לב וזרוע שתהיה אהבתם תקוע בלב ונראית בפועל המעשה שהמעשה מיוחס לזרוע כמ"ש חשף ה' את זרוע קדשו: 

<b>ואמר צרור המור </b>הפסוק הראשון נאמר על אהבת ה' את ישראל בלב ובפועל כביכול ופסוק זה נאמר על אהבת ישראל את יוצרם יתברך ופרט בזה ג"כ ב' החלוקות כי צרור המור הוא דבר הנראה לעינים ועל אהבה בלב אמר בין שדי ילין שהלב הוא בין השדים וכן פירשו המפרשים ואמר באהבת ה' את עמו הלב ואח"כ המעשה ובאהבת ישראל אותו ית' הפך הסדר לפי שבטבע האנושית התנועות החיצוניות מעוררות המחשבה הפנימית כידוע: 

<b>ושם אותם שלשה </b>מה ששם שלשה זכרונות דהיינו תפלה של יד ושל ראש ומזוזה: 

<b>והרביעי שנאהבהו והחמישי שנאהב אותו בלב שלם </b>אע"פ שהאהבה הסתמית היא בכלל האהבה שבלב שלם אעפ"כ פרט אותם לב' חלוקות כמו שנמנו מציאות השם ואחדותו לב' עיקרים אע"פ שבכלל אחדותו מציאותו לפי שדרך בני אדם לילך בהדרגה ממעלה הפחותה אל היתרה לכן נמנו לשתים: 






Chapter 1

<b>מתחלק במדברים </b>בבני אדם שנקראו חי מדבר: 

<b>מדרך הראיות </b>אמתות הענין שהוא מבין ע"פ ראיות שהוא האמת שהבורא ית' הוא אחד אך יחשבנו וכו': 

<b>ויבא להגשים הבורא </b>יציירנו במחשבתו כאחד הגשמים: 

<b>בצורה ובדמות </b>הוא ע"פ לשון הכתוב בצלמנו כדמותנו שהצלם הוא צורת הדבר דהיינו פנימיות הדבר ועיקר מהותו כמ"ש במורה באורך ודמות הוא התואר החיצוני: 


Chapter 2

<b>בדברי אנשי היחוד </b>האנשים השייכים לאמונת היחוד הם עם בני ישראל המיחדים שמו ית': 

<b>הרגילו בה הרבה בלשונם ובמלותם </b>שהם מורגלים בו בשני מיני הרגל הא' מצד אבר הלשון בעצמו שהורגל להזכירו וההרגל נעשה טבע עד שמתנועע מעצמו לכך אף בלי שום לב לדבר וזה מאמר חז"ל למד לשונך לומר איני יודע כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל וכאלו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך ותרויח בזה שלא ייוחס לך בזה שם שקרן אע"פ שבאמת הוא דבר שקר לומר על הידוע לו איני יודע אמנם אתה תהיה נקי כי לא לך תיוחס הפעולה אחר שהיא נעשית בטבע ולא בבחירתך ויש הרגל בדבור שהוא מיוחס אל מלות איזה נוסח שבכל פעם שבא הנוסח ההוא בפיו שטח הנוסח ושלוחו גורר המלות ההם אחריו כמו שאמרו חז"ל (ברכות) אבל אמר למען ירבו ימיכם שטפא דלישנא נקטיה: 

<b>עד ששבה אצלם ממלות התימה כו' </b>כ"כ הורגלה אצלם ההשתמשות במלת היחוד עד שנהייתה אצלם תשמיש לענין תמיהא אם בהפלגת טוב או בהפלגת רע ח"ו שכן דרך בני האדם שכשרואין או שומעין דבר טוב שהוא בהפלגה גדולה כמו איזו חכמה מופלגת אצל איש אחד או גבורה מופלגת או עושר מופלג יאמרו זה לזה בסיפורי דבריהם ושיחותם בורא יחיד כמה חכם הוא פלוני או כמה גבור או עשיר הוא שכן טבע בני אדם ליחם דבר היוצא מן הטבע לפי דעתם אל הבורא ית' אף ע"פ שגם הטבע הוא מעשו ידיו ית' וגם בדברי הנביאים נמצא סגנון זה כמו הררי אל וכן עיר גדולה לאלהים ובמליצה זו עצמה משתמשים גם בהפלגת איזה רעה ח"ו כמו חולה גדול ביסורים מכאיבים ר"ל או הפסד גדול בקניני האדם כמו שריפה גדולה ח"ו: 

<b>בחרדתם לצרה גדולה </b>כאשר לבם חרד מפחד פתאום בבא ח"ו עליהם איזה צרה גדולה אומרים בורא יחיד מה זה היה לנו ובזה מראים שהיא גדולה ושענינה מופלג מן הטבע בעיניהם ובתחלה זכר שהם משתמשים בה להזכירה על התימה על הפלגה בטוב או רע של זולתו שאינו נוגע להם ואין שייך בזה חרדה רק תימא בדרך שיח ובכאן דבר בחרדת לבם על ענין עצמן ולכן לא הזכיר בכאן צד הטוב שאין דרך ב"א להפליג טובת עצמן: 

<b>מפני הסכלות והעצלות </b>שמי שאינו נותן לב להתבונן ולהשיג דבר הנצרך והמועיל הוא אם מפני סכלותו במעלות השגת הדבר ההוא וצרכו ותועלתו וזו היא הסבה לביטול תלמוד תורה בעו"ה לפי שאין בני אדם מכירים מעלת השגתה וכמה צרכיה ותועלתה גדולות או מפני עצלותו שאינו רוצה ליגע עצמו ולהטריד לבו ורעיונו: 

<b>כי לבותם ריקים מאמתתו </b>שאינם מחשבים אז בלבבם שיחודו חלוק משאר כל האחדים שרק יחודו הוא אמתי ולא זו אף זו שמצפוניהם נעורים אז בכלל מציור ענין האחדות ורק מלה בלשונם בלי ציור כלל ועיקר ואמר בהבנת אמיתתו לשון ריק שצודק לומר גם על דבר שהוא ריק מעיקרו ולא נתמלא מעולם שהבנת האמתות לא היתה בם עדיין כלל ועיקר אמנם ציור האחדות במחשבתם אי אפשר שלא היתה איזו פעמים במחשבתם עד הנה רק שהוסח מדעתם אמר לשון ניעור כדבר שהיה נתון בכלי וננער ממנו: 

<b>בלשונם ובמליהם </b>כבר פירשתי: 

<b>ויחשבוהו בלבבם כו' </b>שאחר שהם חושבים בלבם שהוא ית' חי וחכם וגבור וכדומה לזה בשאר תארים שאנו מתארים אותו ית' ומדמה בלבו ענין אלו התארים כמו באדם שהוא חי בחיים שבו וחכם בקנין החכמה שבו וגבור בכח אשר בו א"כ לפי דמיונם הוא ח"ו יותר מאחד שהרי לפנינו הוא וחכמתו וכחו וחייו כמו שיתבאר עוד לקמן: 

<b>וידמוהו במצפונם כו' </b>זה נאמר לענין הדמות והתואר שמציירין אותו כביכול בדמות ותואר כשאר האחדים שהם בעלי דמות ותואר וע"ז אמר וידמוהו לשון דמות: 

<b>ויספרו אותו כו' </b>בסיפורם ושיחותם זה לזה מספרים אותו במדות שאינם נאותים והגונים לפי אמתות אחדותו כמו הנשים והמון עם הארץ שמזכירים בו אהבה ושנאה וכעס בדמיון גם כפי הנמצא בבני אדם: 

<b>בעבור שאינם מבינים כו' אלא הסגולה </b>רק האנשי' יחידי סגולה שבאנשי היחוד כלומר מבעלי אמונת היחוד הם יודעים מהו אחד אמת ואחד עובר וכל זולתם אין להם ידיעה בזה: 

<b>ענין הבורא והנברא </b>החלוק שבין הבורא ית' לנבראיו מצד שהוא הבורא והם נבראים ומחודשים: 

<b>וחוקי האחד האמת </b>התנאים והאופנים הנתונים לחוק שעליהם יאמר על האחד שהוא אמת ובלתם לא יאמר עליו שהוא אמת: 

<b>ומה שהוא מתבודד בו </b>באיזה ענינים האחד האמת מתבודד כלומר גדור ומובדל משאר האחדים: 

<b>עילת העילות ותחלת ההתחלות </b>נכבדות דבר בו ית' בב' בחינות אם מצד היותו סבה לכל הסבות ואם מצד היותו תחלה בזמן לכל הנמצאים: 

<b>נביא הדור בטבעו </b>שהנביא מרגיש בעצמו ידיעת הבורא ית' בהשגת הנבואה בלי שום מופת ומחקר רק כהרגשותינו המוחשים שהיא טבעית אצלנו העין מרגיש בטבעו הראות והאוזן השמע: 

<b>במה שקנהו מן החכמה </b>על ידי חכמתו הוא משיג אמתת יחודו ע"פ ראיות ומופתים: 

<b>שאינם מבינים נמצא כו' </b>שכל שהם מעלים בציורם איוה דבר שיהיה בגדר המציאות לא יצוייר אצלם רק במהות מורכב ולא ביחוד פשוט: 

<b>ויתרון הכרתם </b>מוסב על מלת כפי כלומר וכפי יתרון הכרתם: 

<b>אשר איננו יודע כו' ואין אמתתה כו' </b>איננו יודע ענינה בשלימות וגם הקצת שהוא מבין איננה קבועה בלבו לזכור אותה תמיד: 

<b>מצד שכלו ותבונתו </b>במלת שכלו כוון על המושכלות הקרובות לדעת האדם ועל הרחוקות שצריך להתבונן ולהעמיק בהם אמר ותבונתו: 

<b>שם כל אחד </b>ששם כל אחד וכו': 

<b>עד שהגיעו </b>כלומר ענין המשכם זה אחר זה ושימת ידם הולך מן המאוחר אל קודמו בכולם עד שמגיע אל הפקח אשר בראש וכו': 

<b>שאם יפשע כו' ויתעלם מהם</b> אם יפשע בזדון להרע או יתעלם מצד עצלותו: 

<b>או אם יכשל כו' </b>אם יכשל עוד אחד אחוז מן כל האחוזים: 

<b>או יקרהו מקרה</b> על המכשולות המושמות ומונחות בדרך מקודם כמו אבנים או קוצים וברקנים אמר אם יכשל ועל איזה מקרה שתתחדש עליו כמו שישיגהו חץ מרובה קשת או שיפול באפס אונים מן הרעב או הצמא או מקור וחום אמר או יקרהו מקרה: 

<b>בגומץ </b>הוא ג"כ מין בור כמו חופר גומץ בו יפול (קהלת י): 

<b>או שיבשלו כו' </b>כלומר או שלא יהיה גדול כ"כ שיספיק להפילם עכ"פ יספיק למנוע הליכתם: 

<b>שלא יבא לידי שיתוף</b> הוא היפך היחוד: 

<b>דברי המשני' </b>מאמיני השניות כלומר השתוף ואמר דברי המשני' וטענתם דברי ראיותיהם על אמונת השתוף וטענותיהם כלומר מה שהם טוענים ומשיבים קושיות על אמונת היחוד כמו הפוקר שהיה בימי שבור מלכא שהיה נקרא מאני וע"ש נקראו אחריו כל הפוקרים באלהות מינים המובא בעקידה ובשאר ספרים שמפעולות הטובות ופעולות הרעות הנמצאות בעולם הביא ראיה שיש שני בוראים פועל טוב ופועל רע תפחנה עצמותיו: 

<b>מבלי דעת ענין כו' </b>שהוא מחשב בלבו היחוד אבל אינו יודע ההפרש שבין אחד האמת לאחד העובר ואחר שאיננו מתבונן בהפרש זה נמצא שאיננו יודע אמתות ענין היחוד: 

<b>אותו הצד ואותו הפאה </b>ד"מ שהוא יודע שהעיר הוא בצד מזרחו של עולם וז"א אותו הצד ובאמרו אותה הפאה כוון שלכל צד יש שתי פאות כמו למזרח יש מזרחית דרומית ומזרחית צפונית וזה יודע גם הפאה ואעפ"כ וכו': 

<b>עמל הכסילים כו' </b>קרא אותו כסיל על שלא דרש וחקר קודם לכתו באיזה דרך ילך והוא היפך החכם שהוא הרואה את הנולד ועיניו בראשו של דבר להתבונן מקודם בכל דבר: 


Chapter 3

<b>בחכמה ובמעשה </b>מפני שיש בהם דברים נוגעים למעשה כמבואר בהקדמה: 

<b>בקי בחליו </b>שהוא יודע מהות החולי וסיבותיו שהם ידיעות מוכרחות לרופא: 

<b>לעמוד על זה </b>להשיג ידיעה זו: 

<b>דע את אלהי אביך כו' </b>ע"י שתדענו בשכלך יהיה לבך שלם ונפשך חפצה בעבודתו וז"א ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה: 

<b>כי ה' הוא אלהים </b>וזה עיקר היחוד לדעת שאע"פ שנראים ממנו פעולות שונות כמו רחמים ודין אעפ"כ אין בו בעצמו ח"ו שום הרכבה רק ה' הוא אלהים וכמו שבא באורך בדברי המקובלים ובדברי החוקרים יתפרש שאף הוא ית' זה שמו ה' הוא שם העצם מורה על רוממותו אמנם אעפ"כ הוא בעצמו הוא האלהים כלומר המשגיח והשופע שע"ז מורה תואר אלהים כידוע וזה ג"כ סעיף מן היחוד: 

<b>כי ידע שמי </b>הכונה על שם העצם המורה על יחודו ית': 

<b>השכל וידוע אותי </b>וסיפיה כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה אני ה' דווקא כלומר אני אני הוא אף על פי שנראים ממנו פעולות שונות שהם חסד משפט וצדקה שהם שתי קצות וממוצע שחסד ומשפט הם שני קצות וצדקה הוא הממוצע: 

<b>הראיות </b>בדרך הסברא הישרה והמופתים הם החותכים: 


Chapter 4

<b>מהו ואיך הוא ולמה הוא </b>הם ג' סיבות מן הארבעהשלכל נמצא שהם החומר והצורה והפועל והתכלית. והנה ידיעת הפועל אינה נצרכת לידיעת מהות הדבר כי יהיה פועלו מי שהוא מאי דהוה הוה ונשארו רק הג' דהיינו החומר שעליו אמר מהו כלומר איזו חומר הוא ועל הצורה תפול שאלת איך כלומר איזו צורה היא איכותו ועל התכלית תפול שאלת למה כלומר לאיזה תכלית הוא פונה: 

<b>אלא באם הוא </b>שאין בו ח"ו חומר וצורה: 

<b>מענינו </b>מענין הא' האמת: 


Chapter 5

<b>בורא בראו </b>שבראו והשי"ן מובלעת וכן דרכו תמיד ואמר בוראו וחדשו להוציא מדעת המאמינים בחומר קדום שלדעתם צודק לקרותו בורא להיותו הסבה לכל המציאות כעמוד שהוא סבה לצלו אבל לא מחדש שלדעתם המציאות מחוייב מן הבורא וקדמון כקדמותו: 

<b>בעת ההיא כו' </b>כלומר הרי בעת ההיא היה אפס כו' פירש העדר וההעדר לא יעשה כו' ואמר לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה כלו' לא יתכן עליו לומר שעשה דבר או שהניח מעשותו שידיעת ההפכים אחד: 

<b>ובירור ההקדמה השנית </b>שההתחלות הם התחלת הארבע יסודות וכל אשר יצוייר שהיה עוד איזה דברים התחלה להם והם היו להם עוד התחלות וכן למעלה עד בלי תכלית זה אי אפשר להיות שעכ"פ צריך להיות תכלית למספרם: 

<b>כי כבר נתברר </b>במושכל ראשון כמו שמבאר: 

<b>מפני שאי אפשר להגיע כו' </b>כלומר אחר שהוא קדמון בלי התחלה א"כ אין כחו כח מוגבל שכל מוגבל פוסק בכלות גבול כחו וא"כ כבר היה פוסק אם היה מוגבל וא"כ מוכרח שאיננו מוגבל ואחר שאיננו מוגבל א"כ לא יפסוק לעולם כאשר לא פסק מעולם וז"א מפני שאי אפשר להגיע כו' כלומר אי אפשר לדעת האדם ורוח בינתו להגיע אל גבול כחו ולעמוד בגבול ההוא ולחקור ולהתבונן כמה יארך זמן קיומו ומתי יפסוק לפי כמות גבול כחו לפי שע"כ אין כחו מוגבל כלל ועיקר: 

<b>ראשון אין ראשון לפניו ותחלה </b>פרט שתי בחינות אם מצד זמן ראשית הוויתה מוכרח להיות לה זמן ראשון בהחלט שאין ראשון לפניו כלומר שלא היה עוד לפניו זמן להוויתה כלומר שאף אפשר שיצויר שיהיה להווית דבר שני זמני ראשית אחד קודם לשני דהיינו שבראשון הראשון היה בתכונה ידועה ואח"כ נשתנה לתכונה אחרת ונמצא שהראשון השני הוא ראשית בבחינת הויתו השניה לז"א שגם אם יצוייר כן לא ילך הדבר לבלי תכלית ועכ"פ היה זמן ראשון להוויתו לפניו כלל ע"כ בחינה ראשונה ובחינה שניה מצד ההתחלות כמו היסודות וכנ"ל אמר שעכ"פ מוכרח להיות שהיתה איזה התחלה ראשונה בהחלנו שלא היה שום התחלה לפניה כלל וז"א ותחלה שאין לפניה תחלה: 

<b>כי אין הכל כי אם כלל חלקיו </b>שהרי אין מהות הכל דבר זולת החלקים רק קיבוץ כל החלקים הוא הכל: 

<b>ולא יתכן כו' </b>כלומר א"כ לא יתכן להיות חלק כו': 

<b>כי גדר החלק </b>מהות החלק וענינו: 

<b>שיעור נפרד משיעור </b>שיעור קטן הנפרד משיעור גדול: 

<b>כי שיעור הקטן כו' </b>שע"י השיעור הקטן יודע מספר השיעור הגדול ד"מ אם ידוע לנו מדת שליש איזה דבר שהוא ארבע אמות או טפחים מזה ידוע לנו שכולו היא שנים עשר: 

<b>ואם נעלה במחשבתנו דבר כו' </b>אם נצייר שיש במציאות בפועל דבר שאין לו גבול ותכלית ונפריש ממנו איזה חלק א"כ יהיה הנשאר פחות ממה שהיה בתחלה קודם שהופרש ממנו החלק ההוא וא"כ אם נצייר שהשאר הוא בלי תכלית א"כ מוכרח לומר שיתכן להיות שום בעלי בלי תכליות האחד גדול מהשני שהרי הבלי תכלית הזה היה בתחלה גדול ממה שהוא עכשיו אע"פ שבשני הזמנים הוא בלי בעל תכלית וזה אי אפשר להיות שבבעלי בלתי תכלית לא יפול שם גדול וקטן: 

<b>ואם יהיה לשאר תכלית כו' </b>כלומר אם נאמר דאין הכי נמי שאחר שמופרש ממנו החלק ההוא יש להנשאר תכלית א"כ הגע עצמך איך נוכל לומר שהיה קודם שהופרש בלי תכלית שהרי גם עתה כשנוסיף עליו החלק ההוא יהיה להכל תכלית וכבר הנחנו שהוא היה בלי תכלית וזה שמסיים וא"כ יהיה בתכלית ומאין תכלית כלומר שנוכרח לומר עליו שני התארים יחד וזה אי אפשר שהרי הם שני הפכים: 

<b>וזה הפך שאי אפשר להיות </b>אי אפשר להיות שני הפכים אלו קיימים שניהם דהיינו בתכלית ובלי תכלית: 

<b>ולא יתכן להפריש כו' </b>כלומר והרי מוכרח שאי אפשר להיות חלק מדבר שאין לו תכלית ואם כן איך נוכל להניח שם קדמות על משך זמן ימות עולם שהרי אם נפריש ממה שיצא כו' וא"כ צריך שיהיו תחלותיו כו': 

<b>אל תכלית מספר </b>שיהיה בוודאי תכלית למספרם: 

<b>הם קודמים לו </b>מהות עצמן כל אחד לבדו קודמים למהות עצם המורכב מהם: 

<b>הקדמה טבעית </b>כלומר אף שנאמר שיכול להיות שלא היה להם קדימה זמנית שאפשר שמתחלה נהיו ונבראו בהרכבה זאת ולא היה בשום זמן כל אחד מחלקי הרכבתו נמצא לבדו אעפ"כ נאמר על חלקיו שיש להם קדימת טבעית שהרי עכ"פ ציור הבדידות קודם לציור ההרכבה והבן: 

<b>והקדמון הוא שאין לו עילה </b>שם קדמון הונח על דבר שאין לו עילה זולתו שסבבה מהותו: 

<b>ומה שאין לו עילה כו' </b>שאחר שהונח שאין לו עילה א"כ בהכרח שאין לו תחלה שמאין יחודש ויברא כי אין הדבר עושה את עצמו: 

<b>אין לו תכלה </b>ואחרי שאנו רואים העוה"ז יש לו תכלה א"כ יש לו תחלה: 


Chapter 6

<b>מחובר ומורכב </b>על החלקים הבלתי מנגדים זה לזה צודק לומר לשון חבור ועל המנגדים זה לזה כמו אש ומים צודק לומר מורכב כאלו האחד רוכב על חבירו ותקפו בע"כ להתחבר עמו: 

<b>בהרגשותינו ושכלנו </b>שמהרגשת החושים נגיע אל השגת השכל: 

<b>במכמנים</b> כלומר דברים האצורים וטמונים באוצר: 

<b>ועליתה וירידתה</b> שעד תקופת תמוז היא עולה וום ביום ואח"ז מתחלת לירד יום ביום עד תקופת טבת ואז חוזרת לעלות וכל זה הוא בערכנו שוכניי פאת צפון לקו השוה ולהדרומית הוא הפך זה: 

<b>ושנותם תמיד כו' </b>שאחר גמור סבוב אחד חוזר ושונה בסבוב שני על אותו סדר בעצמו: 

<b>האומר לחרס ולא יזרח כו' </b>כונתו לשלול דעת מי שיסבור שהיום הוא דבר מכוון בבריאה ולא הלילה רק שמן הקף השמש ע"כ נהיה לילה בבא השמש תחת האופן לזה מביא ראיה מפסוק האומר לחרס ולא יזרח הרי שייחס גם העדר הזריחה למאמרו וצוויו ית' שהרי הוא דבר מכוון ממנו ית' ואפשר שכוונתו באמרו ושנותם תמיד וכו' מלשון שינוי והכונה על שינוי אורם בזמני הליקיות שלקותם הוא מכוון לעולם כפי החשבון וידוע לתוכנים קודם בואו ולא יקשה לך באמרו מלת תמיד שכן צודק לומר על דבר המיועד לבא בעתו ואינו פוסק שום עת מן העתים המיועדים לו והראיה מעולת הבוקר והערב שנקראים תמידים ולזה מביא ראיה מן הכתוב האומר לחרס כו' לומר שגם שינוי אורם בזמני הלקות הוא דבר מכוון ממנו ית' אך ממה שמסיים בפסוק תשת חשך וכו' הוא ראיה לפירוש הראשון: 

<b>אשר תנועותם מתחלפות </b>שזה מתנועע ממזרח למערב וזה הפכו וזה באלכסון: 

<b>על הנהגה משוערת ומשקל מכוון </b>על שיעור זמן מנהגם בתנועותיהם אמר הנהגה משוערת ועל תכלית היוצא מזה שהוא התועלת רבא מהשפעת כחותיהם למין האדם ושאר הבע"ח לפי משקל מזגי הבע"ח וכחותיהם אמר ומשקל מכוון: 

<b>לא יזח ולא ישתנה </b>על קו מדת תנועותיהם אמר לא יזח שהוא מלשון העתקה ממקומם כמו ולא יזח החשן לומר שאינם נעתקים לעולם מקו סבובם אשר שם להם ועל המשקל הנ"ל אמר ולא ישתנה: 

<b>כונת תועלת </b>להצילם מנזקם ותקנה על מה שהוא על צד היותר טוב: 

<b>את הכל עשה יפה בעתו </b>שעשה לכל א' עת וזמן ידוע לסבובו: 

<b>לכל זמן ועת לכל חפץ כו' </b>כלומר שעשה תנועותיה' וזמני סבובם לפי חפצו שתהיה ענין הברואים אשר תחת השמי' וכפי תועלתם ותקנתם עשה זמן סבוב הגלגלים והכוכבים ועניני תהלוכתם ויהיה למ"ד לכל חפץ מלשון בעבור שהוא אחד משמושי הלמ"ד כידוע למדקדקים: 

<b>בכולו ובמקצתו </b>שהרכבת הכלל מפרטי מינים שונים היא בחינה בפני עצמה והרכבת כל איש מאישי המין היא בחינה פרטית בפני עצמה: 

<b>נחלקים ונפרדים </b>על הבלתי מנגדים כמו העפר והרוח אמר נחלקים כלומר חלוקים במהותם ועל המנגדים כמו האש והמים אמר נפרדים כלומר שאף אם נרצה לחברם אינם מקבלים חבור ונפרדים זה מזה והם השתי חלוקות שמבאר שמקצתם משונים זה מזה ומקצתם זה כנגד זה כנ"ל: 

<b>להשתנות ולהתחלף </b>ג"כ ב' בחינות הנ"ל שעל המשונים אמר משתנים כלומר נשארים בשינוים הראשון ועל המנגדים שהם זה חלוף זה אמר ולהתחלף כלומר חוזרים להיות נחלפים זה מזה: 

<b>שחברה אותה התולדה </b>כינה הטבע בשם תולדה וכן בהרבה מקומות מזה הספר: 

<b>מתוקן וקיים </b>מתוקן בתחלתו ונשאר לקיום: 

<b>והאישים העליונים </b>הם המלאכים: 

<b>הוות מן היסודות </b>נתהוו מן היסודות: 

<b>וידענו כי לא נמזגו מאליהן </b>על הבלתי מנגדים שאין התחברותן נפלאה שהרי יכולין לדור יחד רק הפליאה הוא העירוב וההתמזגות עד ששבו לעצם אחד אמר לא נמזגו מאליהן ועל המנגדים שהם האש והמים שאף חבורם יחד בלי התמזגות הוא פלאי כמו גרות זאב עם כבש אמר ולא נתחברו מנובען שהרי אדרבא טבען להתרחק זה מזה כמי שבורח מן המזיק שכשזה קם זה נופל: 

<b>כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם </b>בשניהם חסר מלת היא כלומר אנו יודעים שמי שחברם הוא אחר זולתם ולא הם עצמס כנ"ל וכן מי שקשרם הוא אחר בלעדיהם ועד הנה דבר בבלתי מנגדים ועל תחלת חבורם אמר לשון חבור ועל החזיקם בקיומם אמר לשון קשירה ועל המנגדים אמר ומרכיבם כנגד טבען הוא בוראם ית' ואפשר שכוון ופרט ג' לשונות של חבור מחברם וקושרם ומרכיבם לפי שבין חבור ארבעה דברים יש שלשה גבולים אמנם הראשון עיקר: 

<b>אשר תקן קשורם ותכן חבורם </b>אמר תקן קשורם על המנגדים שהם צריכים קשירה כנ"ל ולכן פרט אותם תחלה שלפי סדר הבריאה נאמר בראשית ברא אלהים את השמים וכבר אמרו שהשמים מאש ומים נבראו שהם המנגדים ועל הבלתי מנגדים אמר ותכן חבורם ומלת תכן לשון מתכונת שהוא לשון ערך כמו שנא' ובמתכנתו לא תעשו כמוהו ובאמת חברם בערך ידוע לכ"א מהיצורים ומה שנאמר בארץ אנכי תכנתי עמודיה סלה אפשר לפרשו ג"כ לשון ערך כלומר שלפי ערך כובד הארץ עשה חיזוק עמודיה: 

<b>וכאשר נחקור על היסודות הארבעה </b>כלומר על כל אחד בפני עצמו: 

<b>כחום וכקור כו' </b>כל אלו קרא אותם צורות מקריות והרוצה לעמוד נול בירור דברים אלו יעיין בספר צורת היסודות להחכם האברבנאל: 

<b>בשרשיו ובענפיו </b>שרשיו הם החומר והצורה וכל המורכב מהם הם הענפים: 

<b>בפשוטו ובמורבבו </b>פשוטו הם הד' יסודות כל אחד בפני עצמו הוא יסוד פשוט וכל הברואים הם מורכבים מהם: 

<b>בעליונו ובתחתונו </b>הנתונים בצד מעלה והנתונים למטה: 

<b>וצריך ממה שהקדמנו </b>צריך להיות שע"פ ההנחה שהקדמנו שכל מחובר הוא מחודש יצא מזה שהעולם כולו מחודש שהרי אנו רואים שכולו מחובר: 

<b>אי אפשר כו' אשר יצרו וחדשו </b>על הצורה אמר יצרו ועל החומר אמר וחדשו והקדים הצורה לפי קרבתה אליו ית' והיא תחלה בהשתלשלות ממנו יתברך כידוע שהחשוב חשוב קודם בהשתלשלות והבן: 

<b>מאין דבר לא בדבר ולא על דבר </b>ידוע בדברי החוקרים שסבות כל דבר ארבעה והם החומר והצורה והפועל והתכלית והנה בכאן אנו עסוקים בפועל ית' ואמר שהוא ית' פעל כולם "מאין דבר" על הצורה ועל החומר אמר "לא בדבר" כלומר שלא חלה הצורה בחומר מוכן מקודם כדעת קצת מהפילוסופים המאמינים בחומר קדום אלא שגם החומר מחודש ממנו אחר חידוש הצורה כנ"ל ועל התכלית אמר "ולא על דבר" שלא כוון בו שום תכלית ותועלת לעולמו כביכול רק נדבה וחסד לברואים: 

<b>עושה כל נוטה שמים לבדו כו' </b>ולפי שלפעמים יאמר עשי' על תיקון הדבר כמו שפירש רש"י ז"ל בכמה מקומות ויכול להתפרש על תיקון היצורים מן החומר לפי דעת מאמיני הקדמות בחומר לכן הביא פסוק שני שנאמר בו בפירוש שברא מתהו ובלימה ופסוק ראשון הביא לפי שנזכרו בו גם השמים ובא זה ולמד על זה: 

<b>אשר אותו דרשנו ונמצאו כוננו כו' </b>הזכיר דרישה ומציאה כלשון הכתוב דרשו ה' בהמצאו: 

<b>אין ראשית לראשיתו </b>כלומר אין סיבה לפניו ית' שסבבה אותו ואח"ז אמר אין תכלית לזמן קדמותו: 

<b>בורא שהתחילו ויוצר שיצרו </b>בכאן אמר בורא על החומר ויוצר על הצורה והקדים בריאת החומר שבדרך ההרכבה צריך להקדים החומר שהרי הצורה תלה על החומר: 

<b>בעודנו בבריאותו </b>כלומר אלא א"כ נטרפה דעתו: 

<b>שטרח בחבורו והרכבתו כו' </b>על חבור חלקיו אמר בחבורו ועל שומו על פי הבאר אמר והרכבתו שהרכיבו ע"פ הבאר: 

<b>היה לו להפליא ולהגדיל הרבה </b>גרסינן בדל"ת מלשון ויבא יוסף את דבתם כו': 

<b>וימהר להכזיבו </b>בדברים ולדחות מאמרו להסיח דעתו מדבריו: 

<b>קטן ופחות ונבזה </b>קטן בכמותו ופחות במהותו ונבזה בענין תכליתו: 

<b>והוא בחכמה תקצרנה כו' </b>חסר מלת אשר שנעשה בחכמה רבה כ"כ אשר תקצרנה כו': 

<b>כונת מכוין ומחשבת חכם על התכלית </b>אמר כונת מכוין שכוון לתכלית ההוא ועל פעולת העשיה אמר ומחשבת חכם שחשב באיזה תכונה לעשותו והקדים התכלית כי סוף מעשה במחשבה כו': 

<b>מבלי מצוע קולמוס </b>שהקולמוס הוא הממוצע בין הפועל שהוא האדם הכותב ובין פעולת הכתיבה: 

<b>שאיננו נמלט </b>ולומר שאיננו נמלט: 

<b>יותר רחוק ועמוק רחוק </b>לפי קוצר המשיג ועמוק לפי עומק המושג: 

<b>בתשובת אנשי הקדמות </b>להשיב ולהקשו' על מאמיני הקדמות: 


Chapter 7

<b>אין תכלית למספרן </b>אמר זה בלשון הבאי על עוצם רבוים שהרי אמר למעלה שכל ענין גשמי אי אפשר שיהיה בלתי תכלית רק דבר לפי השגת האדם וכבר אמרו חז"ל שדברה תורה לשון הבאי וכן נמצא בכיוצא בזה בכתוב ויצבור יוסף בר וכו' עד כי חדל לספור כי אין מספר שהכונה שלא היה ביכולת האדם לספור מרוב רבויו. עוד אפשר לומר שכונתו באמרו אין תכלית למספרם לומר שאין למספרם גבול ידוע ואין מספרם עומד במצב אחד בכל זמן משא"כ המינים ששם להם הוא ית' חוק וגבול במעשה בראשית ולא יתרבו לעולם במספרם וזה שמסיים שהמינים יש להם תכלית למספרם ופירוש זה עיקר: 

<b>וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם כו' </b>הנה החוקרים נשתמשו בג' מדות אלו איש ומין וסוג והכונה שבכל מין יש פרטים רבים ד"מ במין הכשב יש כשבים רבים והם נקראים אישי המין והוא שם מושאל מן הפרט שבמין האדם שנקראים אישים וקבוץ הכלל נקרא מין הכשב וכן מין הבקר ומין העז ושאר מיני בע"ח והנה האישים הם רבים מאד ומספר המינים הוא מעט מהם ולמעלה מן המינים יש שם סוגים שכל סוג כולל כמה מינים ד"מ שם בהמה הוא כולל מין בקר ומין כשבים ומין עזים ומין חמורים ומין גמלים לכן נקרא שם בהמה בכינוי סוג וכן שם חיה ושם עוף נקראים סוגים והנה עד כה מצאו החוקרים כינוים שונים ולמעלה מזה לא מצאו עוד מלות לכנות אותם והוכרחו לכפול שם הסוג ד"מ שלמעלה מסוג הבהמה וסוג החיה יש דבר כולל דהיינו כל מהלכי ארבע ונקרא סוג הסוגים לפי שהוא כולל שני סוגים הנ"ל דהיינו סוג בהמה וסוג חיה ולמעלה ממנו כינוי בע"ח שהוא כולל כל הסוגים גם העוף למינהו וכל השרץ השורץ כל אשר נשמת רוח חיים באפו ונקרא אצלם סוג סוגי הסוגים וחלוקה זו תמצא גם במיני הצמחים: 

<b>עצם וכמה כו' </b>אם באתי לבאר הענין הזה בשלימותו יארך הענין מאד והחפץ ימלא ידו בספר רוח חן ובספר מלות הגיון שם ירוה צמאו: 

<b>רם על כל רמים </b>בבחי' צד מעלה המיוחד אליו ית' כמד"א רם על גוים ה' על השמים כבודו ואמר עליון על כל עליונים בבחינת ממשלתו עליהם כמד"א כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ ואח"ז פרט ב' בחינות הקדימה דהיינו קדימת זמן שעליה אמר ראש כל תחלה וקדימת סבה שעליה אמר ועילת כל עילה ואמר כל עילה ועלול כלומר שכל הנמצאים עד לו ית' נופל על כל אחד שם עילה ושם עלול שכל אחד עילה למה שלמטה ממנו ועלול ממה שלמטה ממנו רק הוא ית' עילה בלי עלול: 

<b>סימני החכמה </b>פי' אותות החכמה והוראותיה: 

<b>עליונו ותחתונו </b>מה שהוא בצד המעלה ומה שהוא בצד מטה ובדרך כלל השמים וצבאם צד מעלה והארץ וכל אשר עליה הם צד מטה: 

<b>קפאיו </b>הוא הנקרא אצלנו בשם דומם: 

<b>מחשבת חושב אחד ומלאכת כו' </b>אמר מחשבת חושב בבחינת התכלית היוצא מהם שהוא קדם במחשבתו ית' כאמור למעלה ועל פעולת הויתם אמר ומלאכת בורא אחד: 

<b>על מחלקותיו בשרשיו ויסודותיו כו' </b>כלו' שאע"פ ששרשיו ויסודותיו חלוקים זה מזה אמנם בהתהות התולדות היוצאים מהם הם דומים זה לזה (ועמ"ש בביאור הקדמת הספר) ד"מ סיג החי וסוג הצומח אע"פ שחלוקים בשרשיהם הם דומים בתולדותיהם ששניהם תחלת הויתם מהתמזגות היסודות ושניהם קטנים בכמותם בראשיתה וכמותם נוסף והולך וגדול במשך זמן ושניהם כמושים באביהם משך זמן עד הגיע תור גלוים והוראותם בעליל. והנה לדוגמא נמצא בדחז"ל התיחסות ודמיון מה למיני החיים עם מיני הצמחים בתולדותיהם והוא מה שמנו זמן עיבור כמה מינים מן הבע"ח ולכל אחד מנו דוגמא במין מן הצמחים ואמרו עיבור בע"ח פלוני לכו"כ זמן וכנגדו באילן פלוני ופלוני לכו"כ ומן וכנגדו וכו' ואמר ושוה בחלקיו הכונה על שיווי חלקי הרכבתו כמו בסוג החי וסוג הצומח שכמו ברוב הצמחים נמצא גזע והסתעפות ענפיו ממנו כן בבע"ח יש דוגמתו שהאברים החיצונים כמו אזנים וידים ורגלים הם כמו ענפים מתפשטים מן הגזע וכמו בב"ח נמצא בפנימיותם גידים שהם מעבר לדם ושארי לחות כן גם בצמחים יש גידים מוליכים הלחות כידוע לחוקרים ונכבדות מדובר בהם בספריהם: 

<b>בקטני היצירות וגדוליהם </b>שאע"פ שהם רחוקים זה מזה בכמותם אמנם הם קרובים מאד בשווי חכמת הבורא ית' הנראה בהם שכמו שנמצא להפיל והגמל פה ורגלים וחלל הבטן המקבל המזון כן נמצא גם ליתוש ועש: 

<b>מתחלפת בחלקי העולם ומשתנית כו' </b>אמר שלא ימלט שלרבוי החלקים היה נופל בקצת מהם החילוף פירוש התנגדות והיפוך זה מזה אמנם בכללים שאינם רבים כ"כ אף שלא היה נופל בהם החילוף שהוא היפוך והתנגדות במנינם ודרכם אבל עכ"פ היה כופל בהם השינוי ולא היו שוים והולכים בדרך אחד וכן בשאר המון החלקים היה השינוי נמצא והלשון מבואר למבין: 

<b>בקיומו ותקונו </b>אם שיהיה קיים ולא יהיה נפסק ונעדר ואם שיהא מתוקן על צד היותר טוב: 

<b>ואין חלק ממנו </b>לא היה בגמר מלואו וטובו זולת החלק האחר: 

<b>כצורך קשקשי השריון </b>כמו שקשקשי השריון צריכים זה לזה בקיומם לפי שהם אחוזים זה בזה: 

<b>וחלקי המטה </b>המ"ם בחיר"ק שהם אחוזים זה בזה והנה תפס לדוגמא שני דברים נגד ב' בחינות הנ"ל ששריון הוא להציל האדם מן המות ולהחזיקו בקיומו והמטה הוא רק לתיקון האדם שיהיה ענינו על צד היותר טוב שלא יהיה מוכרח לישב או לישן ע"ג קרקע ואח"כ זכר אברי גוף האדם שנמצאים בהם שתי הבחינות גם יחד שרובם הם מוכרחים לקיומו ויש בהם שנבראו על צד היותר טוב כמו כפילת אברי החושים ורבוי האצבעות: 

<b>קצתם אל קצתם </b>מוסב על מלת הצורך: 

<b>בתקנתם והשלמתם </b>בכאן כוון במלת תקנתם על הקיום והשלמתם על שלימות היותר טוב: 

<b>הירח והכוכבים כו' </b>שהם מקבלים האור מן השמש שגם הכוכבים מקבלים ממנו לפי כמה דעות מהחוקרים: 

<b>וצורך אל השמים </b>להמטיר עליה גם לפי כמה דעות קיומה באמצע הוא ע"י תנועת השמים: 

<b>וצרכה אל המים </b>לפי שזולתם היתה נשרפת מחום השמש המכה עליה כ"ש שלא היתה מצמחת דבר: 

<b>כדורס מן העופות כו'</b> כמו שנמצאים בעופות ובדגים ובחיות מינים הדורסים וטורפים את זולתם למאכלם והקדים העופות והדגים לחיות לרבוים עליהם כידוע והקדים עופות לדגים לפי שהם גלוים לעין האדם או שסידר אותם כפי סדר בריאתם במ"ב: 

<b>וצורך האדם אל הכל </b>מהם למאכלו ומהם לתשמישו ומהם לשאר תועליותיו: 

<b>ותקנת הכל באדם </b>שהוא המקיימם שומרם ומפרנסם ובודאי מלת הכל בכאן לאו דוקא שהרי הרבה מהם אינם נצרכים לאדם שמתפרנסים מעצמם ומה גם בריות שבים כולם: 

<b>הארצות והפלכים </b>לפי שנמצא בארץ אחת מן המתכות והצמחים ומיני החיים מה שלא נמצא בזולתה ויושבי ארץ זולתה צריכים להובילם משם לארצם: פלך הוא לשון מחוז ונמצא בכתובים בכמה מקומות: 

<b>והחכמות והמלאכות </b>בחכמות כמו חכמת התכונה שהיא נצרכת לחכמות התשבורת וההנדסה וצורך חכמת הרפואה לטבעית ובמלאכות כמה צורך מלאכת החייטות אל מלאכת האריגה שאם אין אריגה אין חייטות וכן צורך הרצועות לבורסקית ודומיהם הרבה: 

<b>החכמה והיכולת נראה בה יותר כו' </b>הוא בערך השגתנו ופליאות דעתנו שכשהאדם רואה דבר מורכב מחלקים רבים מאד שונים ומשונים והוא עם זה בכללו קטן הכמות ודק מאד הוא מתפלא הפלא ופלא על פעולת פועלו כמו אם נראה כלי מורה שקורין אוה"ר שהוא מורה שעות ודקין גם לחדשים יבקר והוא יפה תואר ומטיב נגן בכל שעה ועם זה עונה לחש שקורין רעפר"טי"ר שבכלל דברים אלו שם נקבצו באו בהרכבתם המון גלגלים שונים ומשונים בכמותם ותארם ורקועי פחים הרבה מברזל עשות גלילים ושארי אברים פרטים ויתדות הרבה ועם כל זה אינו גדול רק בכמות עדשה אחת הלא למשמע אזנים עיני כל אליו ישברון לראותו ושם יקראו המון רואים המה ראו כן תמהו והמשכילים שבהם יברכו לאשר שת בטוחות חכמה להמציא דבר מפליא כזה ואשר כונן אצבעות אדם למלאכה דקה מן הדקה כזאת ואיך לא נתפלא יותר ויותר מזה בראותנו בכלי ההבטה ברואים שהם חלק שלשים אלף אלפים בכמות שעורה ולהם רגלים הרבה ופה וחלל כאשר באמת נראה כזה במציאות ועוד אברים פרטים הלא בציור כח הדמיון קוטן כמות דברים כאלה יחרד ויתבהל על עצמו בהכרח צמצומו והתקרבו להעדר וביטול במציאות והמבין יבין: 

<b>החכמה והיכולת </b>מובן ע"פ הדוגמא שהבאתי: 

<b>חושב אחד ובורא אחד </b>כבר פירשתי שהוא על התכלית והפעולה: 

<b>מתדמים ושוים </b>כמ"ש למעלה מתדמה בתולדותיו ושוה בחלקיו ושם פירשתי: 

<b>ונכונים כולם </b>כלו' והצד השוה שבהם שהם נכונים פירוש מכוונים ומיועדים כולם לתכלית אחד דהיינו להשלמת סדר העולם והעמדתו וכו' ואמר להשלמת וכו' והעמדתו לפי שיש דברים שנבראו בעולם שיהיה סדר העולם בשלימות על ידם כמו כסף וזהב לכבוד ולתפארת ונחושת לכלי תשמיש וכל מיני בהמה לרכיבה ולמשא ויש דברים שנבראו לצורך קיומו שבלעדם היו איזה דברים מהעולם נפסדים מהר ובלתי מתקיימים הרבה זמן כמו בריאת המלח לצורך קיום הגופים המתים כמ"ש ברית מלח עולם גם הדבש והשמן אמרו החוקרים שהם המקיימים כל המושם בהם וכן בריאת הברזל ונחושת לעשות מהם מנעולים ובריחים לשמירת וקיום הקנין וכלי זיין לשמירת וקיום בני אדם מן הפוחזים: 

<b>ומחברו </b>מחבר הרכבתו 

<b>ומנהיגו </b>עתה 

<b>וחושבו </b>חושב מחשבת תכליתו נמצא שכלל במליצה זו הד' סבות שמנו החוקרים דהיינו החומר והצורה והפועל והתכלית שעל חומרו אמר מחדשו ועל הרכבת צורתו בו אמר ומחברו שחבר הרכבתו ועל פעולח הפועלים שהיא ההנהגה בהשתלשלות עילה ועלול שכל עילה היא הפועלת לעלולה אמר ומנהיגו ועל מחשבת התכלית היוצא מכל זה אמר וחושבו כנ"ל: 

<b>אין בקצת מה שברא כו' ורצה לומר כו' </b>והתכת המליצה שאין בקצת דברים הנמצאים במציאות הבריאה יותר נפלא מקצת דברים אחרים הנמצאים בה: 

<b>מתדמה ושוה </b>מתדמה בתולדתו ושוה בחלקיו כנ"ל: 

<b>בספרו </b>הסמ"ך בפתח: 

<b>מיני עניני העולם </b>כמ"ש באותו מזמור מעניני העולם כלו' המנהג הטבעי הנוהג בעולם כמו המשלח מעינים בנחלים וכו' ישקו כל חיתו שדי וכו' משקה הרים וכו' מצמיח חציר וכו' וכל האמור שם ובכל הענינים האלה נכרת חכמתו ית' איך הושם בכללו ובפרטיו במנהג טבעי כפי הנאות ישוב בני אדם וז"א עניני העולם ותכונת ישובו: 

<b>כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך</b> כלו' כולם נעשו בדרך חכמה אחת ומזה נראה שכל הארץ מלאה קניניך ואין בורא זולתך: 

<b>מה גדלו מעשיך ה' </b>בבחינת המעשים ועל בחינת התכלית המכוון מהם אמר מאד עמקו מחשבותיך: 

<b>הכולל את כל העולם </b>שכל הנמצא בעולם הוא מחודש: 

<b>כי הראיות למדו על חידושו </b>הראיות האמורות למעלה למדו אותנו על חידושו: 

<b>והוצרך בעבור זה כו'</b> והוצרך להאמין עי"ז שהיה לו מחדש: 

<b>מפני המנע כו' </b>מפני שהוא נמנע להאמין שיתהוה הדבר מעצמו כנזכר למעלה: 

<b>כי היה אחר שלא היה </b>כלו' שהויתו נתחדשה אחר ההעדר: 

<b>כעדות השכל השלם </b>השכל שהוא בשלימותו ואיתנו בודאי יעיד ע"ז: 

<b>שזולתו בראו והמציא הויתו ויצר אותו </b>התחיל במלת בראו לשלול דעת מאמיני החיוב שגם לפי דעתם יצדק בו ית' לשון בריאה לפי שבחיוב מציאותו תתחייב מציאות העולם לז"א והמציא הויתו שהמציאו מאין ואפס למציאות ואמר המציא הויתו על החומר ועל הצורה אמר ויצר אותו: 

<b>שאי אפשר למציאות העולם כו' </b>כלו' אי אפשר להאמין שתהיה מציאת העולם מבלי בורא אחד עכ"פ כמו שמבאר והולך ואלו היה אפשר כו': 

<b>אין אנו צריכים להעלות ע"ד כו' </b>כלו' וכיון שהשכל מספיק לנו ע"פ הבאת ראיותיו על מציאות בורא אחד למה ומאין לנו להעלות על דעתנו יותר מאחד אחר שהדבר שהוא לראיה ע"ז כלו' המופת השכלי ההוא שהוא לראיה על מציאות בורא הוא בהשלמתו גם בלא יותר מאחד ומסתפק בזה וז"א אין אנו צריכין כו' יותר ממה שהצורך כו' בהשלמת הדבר ההוא כלו' בהשלמת המופת ההוא כנ"ל: 

<b>כתב שוה בחבורו </b>כונתו על חבור האותיות והמלות שנעשו במרחב שוה מתחלה ועד סוף ועל תמונת האותיות אמר וצורת המכתב: 

<b>ואם היה הדבר כן </b>כלו' ואחר שהדבר הוא כן שאין אנו צריכין לחשוב על יותר מאחד א"כ אין אנו צריכין לדעתו כלו' לדעת ולהכיר את הכותב פנים בפנים בכדי שנדע שהוא לבדו ולא אחר עמו כתבו ואמר אם אי אפשר כו' כלומר שבוודאי אם הוא באפשרי מה טוב שבוודאי בזה תוסיף הידיעה אומץ כמו ד"מ בחשבון המספרי שאע"פ שהדעת נותנת שי"ב פעמים י"ב הם קמ"ד אעפ"כ אם יקח אגוזים או ביצים במנין שתים עשרה שנים עשר פעמים והיו לנו לעינים ונספרם אחת אחת עד קמ"ד תרגיש הנפש כמו תוספת הידיעה ואומץ בנפשה אע"פ שאינה צריכה לכך אמנם אם בלתי אפשרי לעמוד על בירורו מן הצד ההוא פירוש מצד הכרת פניו יספיק לנו על ידיעתו הראיה ממעשהו דהיינו ממכתבו הנ"ל והוא יעמוד לנו במקום ראותנו פניו: 

<b>כי כותב אחר נמצא כו' </b>כלו' שיש כותב אחד במציאות היודע מכתב ויכול לכתוב שאין לו מניעה שתמנענו מלכתוב והוא שכתב המכתב הזה: 

<b>מפני סדר חבורו </b>מפני שאנו רואים חבורו מסודר בסדר אחד מתחלה ועד סוף כנ"ל ועל שווי צורת האותיות כנ"ל אמר השוואתו: 

<b>ואיננו שוה ומסודר כו' </b>בכאן הקדים השיווי להסדר לפי ששינויו נכר קודם שמיד בראותנו ב' או ג' אותיות הראשונות משני מכתבים אנו מבחינים שנוי תמונת' משא"כ שינוי הסדר לפי שלפעמים יפול שינוי גם בכותב אחד מצד שינוי שני קולמוסים שכתב חצי המכתב בקולמוס אחד וחצי השני בזולתו לכן סיים על ערך אחד לומר שאף שיפול השינוי בכמות האותיות והחבור לפי גסות הקולמוס ודקותו אמנם לעולם יהיה ערכם נשמר וקיים ד"מ אם אות הנו"ן בפשוטה בתמונת אותיותיו גדולה בכמותה ג' פעמים על אות וי"ו יהיה כן גם במכתב בקולמוס העב או הדק ממנו וכן מרחק הריוח שקראו בלשון חבור ישתנה ג"כ כפי הקולמוס אמנם יהיה ערכו נשמר והבן: 

<b>ומשתנה בתקונו ותכונתו </b>תקון האותיות וערכם זה לזה כנ"ל. תכונה הוא לשון ערך כמו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו שהכונה על ערך משקל הסמים זה לזה: 

<b>מתדמות ושוות </b>מבואר למעלה: 

<b>שאי אפשר למציאות כו'</b> כמ"ש למעלה שאין הדבר עושה את עצמו: 

<b>ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה </b>שמהותו ית' איננו מושג אצלנו לא בעצם ולא במקרה כלו' לא כמו הדברים הגשמים המושגים אצלנו מהם בעצמיותם כמו הבע"ח שאנו משיגים שמהות עצמם הוא בשר ודם ודומה לזה בשאר גשמים ומהם שאין עצמיותם מושג אצלנו אמנם הם מושגים אלינו במקריהם כמו צבא השמים וכסיליהם שאין עצמיותם מושג אלינו והרבה דעות יש בהם מהם אומרים שהם גשם חמישי זולת הד' יסודות וזה דעת אריסטו ויש עוד דעות אחרות אמנם הם מושגים אלינו במראיהן שאנו רואים אותם והמראה הוא רק מקרה הדבק בעצם כידוע אמנם הבורא ית' איננו מושג לנו לא בעצם ולא במקרה: 

<b>למצאו ולדעתו </b>להשיג מציאותו כלומר להשיג שיש בורא במציאות ואח"ז אנו צריכין להשיג איזה ידיעות מעניניו דהיינו קדמותו ויחודו כנ"ל: 

<b>בדרכי הראיות והבחינות </b>על הראיות השכליות שאינם נצרכות לשום בחינה בברואים כמו הראיה שהביא למעלה מצד שאין הדבר עושה את עצמו ושלכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה שמושכלות אלו אינם נצרכים לבתינה בברואים שהשכל הפשוט הוא מחייבם עליהם אמר בדרכי הראיות ועל הראיות הבאות מצד הבחינה בברואים כמו בכאן שהוא עוסק בבחינה שאנו מבחינים ע"פ התבוננות בברואים שהם הולכים כולם ע"ד אחד עליהם אמר והבחינות ועל שניהם אמר המורות לנו מצד בריאותיו שהרי גם דרך הראיות לוקח מצד הבריות שמצד מציאות הברואים יוקח מופת על מציאות בורא לפי שאין הדבר עושה את עצמו אמנם אין ראיה זו צריכה להתבוננות והסתכלות בברואים ותהלוכות דרכם אם הולכים על דרך אחד או לא: 

<b>או תעמוד לנו אמונתנו כו' </b>על ידי הבאת הראיות והבחינות תגיע דעתנו לאמונה ותעמוד באמונה זו דהיינו שהוא נמצא אחד קדמון ושהוא היה ויהיה כמו שהיה כן יהיה בלי שינוי והנה היה ויהיה נאמר בבחינת הזמן אף בלי מציאת ברואים אמנה ראשין ואחרון נאמר בבחינת מציאת הברואים שהוא ראשון וקודם לכל הנמצאים ואחרון אחר כלות כולם שמלת ראשון ואחרון הם מן השמות המצטרפים והבן: 

<b>גבור חכם חי </b>הקדים תואר גבור שלפי השגתנו הוא הקודם שמיד בהשגתנו ידיעה זו שיש בורא שחדש המציאות מאין מיד אנו מכירים גבורתו דהיינו פעולת יש מאין שהרי כל פעולה שינוי בנושא וק"ו הדבר ומה אם פעולת שינוי מה באיזה נושא יקרא גבורה כ"ש שינוי כלול כזה מאפס למציאות כ"ש שייוחם לו שם גבורה ואח"ז כאשר נתבונן בפרטות הנמצאים ונבחין בהם ובחלקיהם נראה סימני החכמה ממנו ית' ונדע שהוא חכם ואח"ז נתבונן השגחתו בהנהגת העולם נדע שהוא חי וקים תמיד והבן וכל אלה התארים הם מחוייבים ומשתלשלים זה מזה וממקור החדוש בבריאה הם נובעים: 

<b>ועמדו לנו כו' </b>שהראיות השכליות עמדו לנו להגיענו לאמונת מציאותו במקום עמדני עליו כלו' כאלו עמדה השגתנו על מהותו ית' וית' וכאלו ראינו אותו: 

<b>מפני שאיננו כו' </b>כלומר שע"כ אנחנו מוכרחים להסתפק בהשגתנו ע"י הבאת הראיות במקום ראותנו לפי שאיננו מן הענינים הנראים: 

<b>ואי אפשר להעמידם </b>כלומר אחר שמי שיטעון שהוא יותר וכו' אם כן אנו בטוחים באמונת האחדות שהרי בוודאי מי שיביא ראיה על השניות לא תתקיים ראיתו לפי שכבר הבאנו ראיה על אחדותו והראיות השכליות אינן מכחישות זו את זו: 

<b>מעידים על אחדותו ומרחיקים ממנו כו' </b>שיש מליצות בפסוקים שבאים בדרך חיוב לחייב לו ית' באחדות כמו פסוק שמע ישראל ודומיו ועליהם אמר מעידים על אחדותו ומהם שמליצתן באה בדרך שלילה לשלול ממנו הריבוי כמו הפסוק שמביא היש אלוה וכו': 

<b>הריבוי והשתוף והדמיון </b>הריבוי במהות שוה ח"ו והשיתוף שישתתף עמו בפעולותיו והדמוון בפעולות שיפעול פעולות אחרות שידמו לפעולותיו ית': 

<b>היש אלוה מבלעדי ואין צור כו' </b>על שלילת השיווי בעצם האלהות אמר היש אלוה מבלעדי ועל שלילת השיתוף והדמיון בפעולות אמר ואין צור וכו' שידוע שמלת צור הונחה עליו ית' על פעולת הבריאה והיותו ית' עילת כל העילות וצור אשר ממנו תוצב כל המציאות. והנה הביא בכאן ד' פסוקים אלה נגד התיארים שתאר אותו יתברך למעלה דהיינו אחד קדמון ראשון ואחרון גבור חכם חי והנה על אחדותו אמר היש אלוה מבלעדי ועל קדמותו אמר ואין צור כו' שמלת צור מורה על הקדמות שהוא עילת כל העילות כנ"ל ועל היותו ראשון ואחרון הביא הפסוק אני ראשון כו' ועל תואר גבור שהונח על פעולת הבריאה יש מאין כמבואר למעלה הביא הפסוק אף ידי יסדה ארץ וימיני כו' ועל חכם חי שהונח על ההשגחה וההנהגה בתמידות כנ"ל הביא פסוק צדיק ומושיע אין זולתי שהוא ית' מנהיג עולמו במדת צדקו וישועתו שמלת צדיק נאמרה בו ית' על היותו מתנהג בצדקה תמיד ומשפיע ומשביע לכל חי שפע שבע רצון ומלת ישועה נאמרה על ההשגחה בברואי' בהצלתם מהנזקים המתרגשים בטבע העולם ומי שהריחו מעט בריח חכמת האמת יוכל לכוין תואר חכם להשפעה סימן לדבר כי ה' יתן חכמה וכן יסדו אתה חונן לאדם דעת ותואר חי להצלה שלהיותו ית' מקור החיים חיים ברצונו ומחיה הדבקים אליו כמד"א ואתם הדבקים וכו': 

<b>והרביעי שנאמר </b>הנו"ן בחול"ם: 

<b>לא ימלט שיהיה עצם הכל כו' </b>לא ימלט מאחד משתי חלוקות אלו אם שיהיה עצם הכל עצם אחד שעל עצם מהות אחד יונח שם ריבוי וזה לא יתכן בוודאי וע"כ צריכין אנו לומר שלכל אחד עצם בפני עצמו א"כ נצטרך לומר שיש הפרש ביניהם כלומר גבול מפריש בין עצמיהם אחר שהם חלוקים וז"א מפני מחלקותם והשתנותם כלומר שכ"א נחשב שניי לחבירו וא"כ אחר שיש ביניהם גבול המפריש הרי כל אחד מהם מוגבל שהרי איננו מתפשט לבלי גבול שא"כ לא היה מציאות להשני וכל מוגבל הוא בעל תכלית פירוש בעל סוף שהרי הגבול הוא סופו וכל אשר יש לו תכלית הוא מחובר שאחר שיש לו סוף ותכלית א"כ הוא בעל משך והתפשטות שהרי הסוף הוא סוף התפשטותו וכל בעל משך והתפשטות מקבל החלוקה וכל המקבל חלוקה הוא מחובר מחלקים וכל מחובר הוא מחודש כמו שמבואר למעלה שהחלקים שחובר מהם קודמים לו קדימה טבעית עיין שם וכל מחודש יש לו מחדש שאין הדבר עושה את עצמו כמבואר למעלה א"כ מי שחושב שהבורא הוא יותר מאחד מצריך וכו': 

<b>אתה הוא ה" לבדך </b>שלשון אתה הוא הכונה במלת הוא על העצם וז"א אתה מצד עצמך מורה שאתה לבדך כלומר יחיד ומיוחד והוא המופת הזה שמצד הבחינה בעצם והלשון מבואר: 

<b>והוא שאקליד"ם גדר כו' </b>אקלידס היה אחד מחכמי יון שחבר ספר בחכמת המספר וההנדסה והספר נקרא על שמו ספר אקלידס ואמר שהוא גדר ענין האחדות כלומר ביאר מהות האחדות ועניניו: 

<b>ואמר כי האחדות כו' </b>כלומר מהות האחדות הוא אשר בה יאמר וכו' כלומר שכל דבר הנקרא אצלנו בשם אחד שהוא שם התואר קנה השם הזה משם האחדות שהוא שם מהות האחדות כמו כל דבר אשר יקרא חם שהוא שם התואר קנה שם זה משם חום שהוא שם מהות החום: 

<b>לא היה נאמר כו' </b>שלולא מהות האחדות לא היה נמצא דבר בעולם נקרא בשם אחד: 

<b>יחידות גמורה ובדידות כו' </b>כפל המליצה מורה על שתי הלשונות שמבאר והולך שאין עמה חבור ולא דמיון והכונה בזה יתבאר לקמן שכל שאנו מציירים בדעתנו מן הדברים הנקראים אצלנו בשם אחד האחדות שבהם מחוברת אל הנושא שהוא העצם ההוא שאנו מניחים עליו שם אחד והאחדות הוא ענין בפני עצמו זולת העצם והעצם הוא דבר מחובר מחלקים ואם יש לו חבור ואמר ודמיון שיתכן להיות עוד מציאות כמוהו שיצדק ג"כ להקרא בשם אחד כמוהו והנה אמר שאין לו חבור ודמיון בשום ענין מעניני חבור ומעניני דמיון לפי שיש חבור שכלי חבור המזגי ובדמיון ויש דמיון שוויי ודמיון ערכיי וכן אמר שלא יפול עליו שם רבוי ושם מספר בשום פנים שיש רבוי בכמות ורבוי באיכות ובמספר ויש מספר הפרדי כמו שיאמר עליו שהוא תשיעי או עשירי למספר ויש מספר זמני כמו שיאמר על אחד שעבר עליו כ"כ זמן וגם זה אין צודק בו ית' שאיננו תחת הזמן והמשכיל יבין כל זה: 

<b>ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר </b>שאין התחברות או פירוד אלא לזולתו הדומה לו באיזה דמיון וא"כ איננו מהות האחדות שאין זולתו במציאות כלל בשום דמיון כנ"ל ובמי שאין צודק החבור אין צודק בו הפירוד כי הפירוד הוא שלילת החבור והבן: 

<b>הוא כלל אחדים </b>בדל"ת: 

<b>אשר ממנה נתרבה </b>מקיבוץ אחדים רבים: 

<b>כקדימת האחד המניני כו' </b>כמו שבמנין איזה מספר לא תוכל לספור שום מנין אם לא תתחיל באחד כן אם לא תקדם מהות האחדות לא יצדק במציאות הרבוי הבא ממנו: 

<b>יש לי לומר כו' כי האחד כו' </b>כלומר ע"כ צריך להאמין במציאות האחדות קודם לשניהם א"כ אין בשניהם אלהות אחר שאינם קדמונים שהרי האחדות קודם להם וממילא האחדות הוא האלהות והוא אחד באחדותו: 

<b>לפני לא נוצר כו' </b>אחרי שאני הוא הקדמון בהחלט שאין שום מציאות לפני וא"כ מוכרח שאני הוא האחדות המוחלט א"כ מוכח שזולתו לא היה ולא יהיה באלהות כיון שהאלהות הוא אחדות מוחלט כנ"ל ופירוש לא נוצר כלומר אין לצייר שיש לפני אל: 

<b>שהרבוי והכלל </b>מלת כלל הונח על הכנסת קיבוץ האחדים בשם אחדות והוא הסוג: 

<b>והוא הכמות </b>מוסב על הרבוי והכלל שעל בעל הכמות נאמר מרובה בכמותו שגם הרבוי הנאמר באיכות הוא בזה ממאמר הכמות שיאמר עליו מרובה בכמות איכותו או איכיותיו והבן: 

<b>והוא ית' הבורא כו' </b>כלו' ואחר שהוא ית' הוא הבורא העצם והמקרה לא תשיגנו כו' וא"ת א"כ איך נאמר בו ית' עצם כמ"ש בעצם כבודו תשובה לדבר שכן הוא באמת שמלת עצם שאנו אומרים בו ית' אינו רק בהשאלם ולא בשום ציורח"ו שיש דעות שממאנים לומר גם מלת נמצא בו ית' כמ"ש במורה אולם אין לומר כזה במקרה הרבוי שאין צודק בו שום השאלה שאם הוא רבוי באיזה צד שיהיה איננו אחדות מוחלטת עכ"פ ואם הוא אחדות מוחלטת אין בו שום צד רבוי כלל והבן: 

<b>מן השכל ומן הכתוב </b>מוסב על מלת התברר: 

<b>הרבוי הנכנס כו' </b>אחר שתאר הרבוי הנכנס ברעיונינו על עצם הדבר ההוא המתרבה הוא מקרה כו': 

<b>ואם לא יסופר כו' </b>כלומר מאחר שלא יסופר במלת רבוי א"כ ממילא הוא אחד שהרי אין בין האחדות ובין הרבוי שום ממוצע: 

<b>אין קדוש בה' כו' </b>שמלת קדוש הונחה בו ית' על העילוי והרוממות והפלגה מכל ציור ומסיים כי אין בלתך כלומר שהרי אין במציאות שום דבר שנאמר עליו שהוא בלתך כלומר שאינו ממך ואחר שהכל ממך ואתה בראתם א"כ לא ישיגך שום דבר מהם בעצם כבודך שהרי הם ברואיך ועצם כבודך קדמה: 

<b>יהיה כל אחד יכול כו' </b>כלומר לא ימלט מאחד משתי חלוקות אם שהיה אחד מהם יכול וכו' או שאינו יכול וכו' וממה נפשך אם כל אחד מהם יכול וכו' ומה שכתוב יהיה בלשון עתיד היינו על הסכמת הדעת כלומר איך יפול הדבר בדעתנו: 

<b>הבורא האחד נוסף </b>שאין צורך בו ואחר שאינו מן הצורך מאין הרגלים לספק ולחוש על מציאותו: 

<b>ואם לא ישלם הדבר </b>דבר המציאות בבריאה לא היה יכול להיות בשלימות כ"א דוקא בחבור שניהם: 

<b>יכולת שלמה ולא כח גמור </b>כפל המליצה לפי שהפעולות מעידות על הכחות שהעושה דבר מה הוא מוציא מה שיש בכחו לפועל ולהיפך כשאנו רואים מי שאין ביכלתו לעשות דבר מה בפועל אנו יודעים שאין הדבר נמצא בכחו: 

<b>נלאה ומקצר </b>כחו תש ונלאה לכן הוא מקצר במעשהו בפועל: 

<b>וכל אחד מהם חלש </b>כלומר והרי יפול על כל אחד מהם תואר חלש: 

<b>יש תכלית קצה וסוף לכחו ולעצמו </b>שאם עצמו בלתי תכלית היה גם כחו בלתי תכלית: 

<b>יש לו גבול </b>שגבול ותכלית הם אחים לא יתפרדו שמי שיש לו גבול יש לו תכלית ומי שיש לו תכלית יש לו גבול לכן אמר למעלה בהיפך: 

<b>לא תקצר ידו מדבר ולכן לא יצטרך כו' </b>וא"כ חזר הדין מנין לנו לחוש לשני: 

<b>ואלו היה אפשר כו' היה אפשר שתהיה ביניהם כו' </b>כלומר ואם באולי היה באפשרות הדעת לחוש על שני אם היינו רואים מחלוק' בבריאה כלומר שהמון הברואים שבמציאות היו חלוקים זה מזה ואינם הולכים על דרך אחד אז היה אפשר לספק אולי יש שני בבריאת המציאות ולא מקוצר יד האחד לברוא גם חלק השני רק שלא חפץ בדרך זה אמנם אחר שאנו רואים שהם הולכים על דרך אחד א"כ חזרה הטענה הנ"ל שע"כ נצרך לומר שהאחד חלש והדברים האלו נאמרים רק על דרך בחינה זו אמנם כבר הונחו למעלה מופתים שאין לחוש לזה בשום פנים רק הכונה שאלו היה כן היתה הבחינה הזאת נסתרת והבן: 

<b>ולא היתה נגמרת מהם כו'</b> כדרך שני שותפים שאינם מסכימים לדעת אחת שאין פועלים שום דבר: 

<b>על סדר אחד ותנועה אחת </b>כלומר הן כאשר בעמדם יעמודו הם מסודרים על סדר בקשר אחד והן כאשר יתפעלו וישתנו תנועת השנוי בכולם ג"כ על דרך אחד שכונתו במלת תנועה על השינוי שנקרא בין החוקרים תנועה: 

<b>לא נשתנה עם הדורות </b>כונתו שאף שיודו האחדות בבריאה אולי יספקו בשניות בהנהגה לז"א שגם בהנהגה אין לספק שהרי אנו רואים שההנהגה לא נשתנית בהמשך הדורות א"כ כמו שנראה האחדות בבריאה כן נראה בהנהגה וז"א שיוצרו ומנהיגו אחד: 

<b>לכן לא ישנה מעשהו ולא יחליף כו' </b>נמצא שמעשיו כולם הולכים על דרך אחד וגם לא יחליף זולתו הנהגתו לפי שאין זולתו גם בהנהגה: 

<b>ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי</b> מי כמוני יקרא הדורות מראש ויגיד הקורות אותם בזמניהם ויערוך השתלשלותם זה מזה ומ"ש ויגידה ויערכה בלשון יחיד מוסב על כלל המשך ימות עולם והכונה במליצת הכתוב הזה שע"י שהוא ית' קורא הדורות מראש ומגיד עתידותיהם זה מורה שאין כמוהו והוא באחד ומי ישיבנו בהנהגתו שאם יש שני בהנהגה איך ידע מה יפול דבר בהסכמת השני והנהגתו: 

<b>דברך נצב בשמים </b>דברך הוא מושל ומנהיג בצבא השמים כמו נצב מלך (מלכים) וכן על הנהגת צבא הארץ הביא פסוק לדור ודור אמונתך כו' כלו' שאמונתך זאת היא קיימת לדורי דורות שאתה כוננת ארץ ותעמוד אתה כוננתה אותה בבריאה ואתה מעמידה על קיומה בהנהגתך: 

<b>ומה שאנו רואים כו' </b>עתה בא לבאר בהרחבת דברים מופת ההנהגה והם הם הדברים עצמם שאמר למעלה בקצרה באמרו לא נשתנה עם הדורות: 

<b>שלמה מתמדת אלא כו' </b>שלמה בזמן א' ומתמדת בהמשך הזמן ועל אלו ב' בחינות אמר בעצה והנהגה: 

<b>בספרו כענין היחוד </b>בספרו הסמ"ך פתוחה: 

<b>בפשע ארץ כו' </b>שע"י שיושבי הארץ הם פושעים וחטאים לה' הוא מעמיד להם שרים ומושלים רבים וממילא תתקלקל בקלקול הנהגתה ונפלו ונשברו והוא אשר עמדה לאבותינו בחורבן בית קדשנו הבית השני שנפלה אז הנהגת האומה ביד שלשה מושלים עריצים נקובי ראשית בשם אי"ש בליעל ככתוב בספר יוסיפון עד אשר בעונותינו כלה נחרצה על ידם: 

<b>ומספיק בתשובה כו' </b>יש די בדברים להשיב על מי שמניח הרבוי לאמונה כמו כת המיאנ"י ודומיהם: 

<b>כי בהעמידנו האחדות נדחה כו' </b>כלומר בוודאי ידיעת ההפכים אחד לכן אין אנו צריכין להרבות דברים ולהראות במה נדחים הטענות והראיות שמביאים המינים על אמונת הרבוי כמו המיאנ"י ימ"ש שהיתה טענתו ממציאות טוב ורע בהנהגה וטען שמפועל אחד לא יבאו שני הפכים והחליט במוחו המזוהם אמונת השניות אחד פועל טוב ואחד פועל רע וכדומה לזה עוד איזה טענות ופטפוטי דברים סכליים ואמר שאין אנו צריכין לזה שאחר שהעמדנו במופתים שכליים אמונת האחדות ליסוד מוסד שאין לנטות ממנו ממילא יובן שטענותיהם על הרבוי הם נובעים ממקור הסכלות ושבוש הדעת כמו שאמר למעלה שהטענות השכליות לא יכחישו זה את זה: 


Chapter 8

<b>שהאחד שם נגזר כו' </b>מלת אחד הוא שם התואר הלקוח משם אחדות כמבואר למעלה: 

<b>האחד הוא מקרי והוא העובר </b>שתואר אחד איננו אצלו בעצם רק במקרה לפי שיתכן להיות חולף ועובר ממנו בהשאר העצם כמו שמבאר לקמן א"כ איננו עצם מעצמו רק כעת במקרה הוא נמצא בו ונטפל אליו: 

<b>והוא האמיתי </b>הוא שם אמיתי ומוחלט בו כי הוא העצם בעצמו: 

<b>הרבוי והכלל והקיבוץ </b>פרט ג' לשונות נגד ג' ענינים שמבאר שהם רבוי חלקים באיש ורבוי האישים במין וריבוי המינים בסוג שעל רבוי החלקים באיש אמר סתם לשון רבוי שלא יתכן בו לשון כלל לפי שהם נראים לעין לדבר אחד ומחוברים יחד ועל רבוי המינים אמר לשון כלל שחלוק הפרטים נראים בו לעין ועל קבוץ הרבה מינים תחת סוג אחד אמר לשון קבוץ: 

<b>יאמר על כל כו' </b>יאמר היו"ד בציר"י וחסר מלת אשר: 

<b>שוים בענין אחר </b>שהרי אישי המין שוים במזגם ותארם ומיני הסוג ע"כ יש בהם ג"כ דבר שוה ד"מ בסוג בע"ח הם שוים במה שיש בכולם נפש חיה וסוג הצמחים שיש בכולם נפש הצומחת: 

<b>וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו </b>על חלקי איש אחד שהם מחוברים אמר וכאשר יתפרדו שיפרד חבורם ועל אישי מין אחד או מיני סוג אחד שלעולם אינם מחוברים רק במחשבת האדם לחברם ולתפוס ברעיוניו כללותם או לצייר אותם כ"א לעצמו אמר ויתבודדו כלו' יצויירו בדד: 

<b>והאחד בכמו כו' מקרה </b>אין שם אחד אמתי ומוחלט לו לפי שמצד אחד צודק לומר עליו הרבוי וזה שמבאר והוא אחד מצד ורב מצד: 

<b>ועצם ומקרה </b>כמו התואר והמראה שהם מקרים בעצם הנושאם: 

<b>שהוא מקבל ההויה וההפסד </b>א"כ הוא משתנה מתכונה לתכונה שהרי הרבה תכונות חולפות עליו בהויתו והרבה תכונות בהפסדו עד שיעדר כידוע שאין הויה נשלמת פתאום בעת אחד וכן לא יפול ההעדר פתאום בלא הדרגה ושינוי מתכונה לתכונה א"כ ע"כ צודק בו הרבוי לפי שע"כ יש בכחו בית קבול לכל התכונות נמצאות בו בכח והבן: 

<b>והפרידה והשיגוי </b>גרסי' בגימ"ל שהרי הוא למוד מענינו שפרט בכאן ד' דברים דבר והפכו ההויה וההפסד החלוק והחבור הפרידה והשיגוי החלוף והשתוף וכונתו בחלוק וחבור על היות עצם הדבר מקבל החלוקה א"כ נוכל לחלק אותו לחלקים או להשאירו בחבור חלקיו וזה בבחינת עצמו והפרידה והשיגוי נא' בבחינה נגד זולתו שיכול להיות נפרד ממנו בריחוק מקום או שישיגהו זולתו וישכון עמו ביחד והוא נקרא חבור שכנו ולדוגמא כמו ביעקב ולבן שנפרד ממנו ואח"ז נא' וישיגהו וכן באחי יוסף נא' וישיגם ודומיהם הרבה ואח"ז הזכיר החילוף והשיתוף שהוא נמצא בחילוף מתכונה מאחד זולתו ונמצא משותף עם זולתו אחר ויאמר זה גם נגד דבר אחד בעצמו שמצד אחד הוא בחילוף ממנו ובצד אחד הוא משותף עמו ולדוגמא בד' יסודות העפר והמים שמצד אחד הם בחילוף זה מזה שהארץ יבשה בטבעה והמים לחים בטבעם ומצד אחד הם משותפים דהיינו באיכות הקר ששניהם קרים והבן כל זה כי מה שדברו בזה שאר המפרשים הוא משגה ותפל: 

<b>א"כ הרבוי ישיג כו' </b>היא מליצה מסורסת והכונה שכל הנאמר עליו אחד הרי אנו רואים שהרבוי משיג אותו מכל הדברים שספרנו שהרי כולם מנגדים לאחדות: 

<b>היא מקרה מבלי ספק </b>שם אחד הנאמר עליו הוא נאמר במקרה ולא בעצם: 

<b>והוא אחד על דרך כו' </b>שם אחד נאמר בו רק דרך העברה: 

<b>האחד מהם במחשבה כו' </b>הוא שם האחדות הנתפס בלב בלתי מצוייר בשום נושא והשני הנאמר על דבר הנמצא במציאות ואיננו רק בבורא ית' כאשר יבאר: 

<b>שרש כל מנין ותחלתו האחד </b>שהוא שורש כל מנין שהרי מהות המנין הוא מספר סך האחדים הנמצאים בו והרי האחד היא השורש והיסוד אשר עליו נבנה ענין המנין וגם הוא התחלת המנין שאי אפשר לשום מנין בלתי אחד בתחלתו: 

<b>וטעם האחד המניני שהוא אות כו' </b>כלו' עיקר מהותו הוא הוראתו על התחלה שהבחינה השנית שהוא יסוד כלל המנין כנ"ל הוא נעלם בתחלת ההשקפה אמנם הוראתו. על התחלה הוא אות גלוי ברעיון: 

<b>במקום יום ראשון כו' </b>בנעימת דבריו הבליע תירוץ על קושית רש"י ז"ל שהקשה וזם לשונו לפי סדר הבריאה היה לו לומר יום ראשון אמנם לפי דבריו כוון הכתוב ללמדנו בזה החידוש המוחלט ולהורות נתן בלבנו שהיום הראשון הוא היה התחלה החלטית גם למציאת זמן כמו שמבואר בהרמב"ן ז"ל על דקדוק מלת בראשית ועיין שם: 

<b>עד עשרה </b>ואח"כ אומרים אחד עשר שהוא אחד ועשרה והרי חזר האחד בפינו: 

<b>אינו נכנס תחת כו' </b>שהרי הוא דבר מושכל והמושכל איננו מורגש לחושים: 

<b>אך המנוי הוא כו' </b>כלו' הדבר המנוי שהוא נושא המנין כמו מעות או ביצים ואגוזים: 

<b>בחושים החמשה או במקצתם </b>שיש דברים מורגשי' בכולם כמו ד"מ הכבש הזה הוא מורגש במראהו לעינים ובקולו לאזני' ובאכילת בשרו וריחו לטעם וריח בידים למישוש ויש מורגשים רק בקצתם כמו התפוח שחסר בו הרגשת השמיעה והאבן מורגש רק לראות ולמישוש: 

<b>ולא ישתנה ולא יתחלף </b>לא יצדק בו שינוי ממתכונת למתכונת ולא יצדק בו חילוף לומר עליו שהוא בחילוף מזולתו שאין נופל שם חילוף רק במי שצודק בו שיתוף ד"מ האילן הזה לפי שאין נופל בו שם עושר גם שם אישות שהוא הפכו לא יפול בו והאבן הזה שאין בו שם מדבר גם שם אלם אין נופל בו וא"כ האחד האמתי שאין צודק בו שיתוף לשום דבר אין נופל בו גם שם חילוף מדבר: 

<b>ולא יסופר </b>גרסינן בוי"ו והוא כמו ולא ידובר מלשון נכבדות מדובר בך וכבר נאמר ויספר שר המשקים כמו וידבר: 

<b>במדה ממדות הגשמיים </b>כמו הכעס והנחת הרחמים והאכזריות כי מה שנא' בו ית' מהם נא' רק בהשאלה כידוע: 

<b>לא הויה </b>הוא החידוש במציאותו וההיפך הוא ההפסד שהדבר נפסד ונעדר ממציאותו: 

<b>ולא תכלה </b>פרט גם זה לפי שכבר יש במציאות דבר שאין נופל בו שם הפסד רק שם תכלה כמו זמן ידוע שאין לומר שכבר הגיע תור שנפסד הזמן ההוא רק שכלה ונשלם הזמן ההוא: 

<b>ולא יעתק ולא ינוע </b>מלת העתקה הונחה בעברי בבחינת מקום תחנותו שנעתק ממקום זה ושכן במקום אחר ומלת תנועה נאמרה בבחינת הדבר עצמו והוא שלילת הנחות לדבר ההוא לומר שאיננו במנוחה רק בתנועה כמו וירא העם וינועו נוע תנוע ארץ לכן פרט ב' הלשונות: 

<b>ולא ידמה אל דבר </b>לפי שבהדמות דבר אל דבר לעולם ידמו הבלתי ידוע בדבר הדמיון ההוא אל הידוע בו ד"מ אם יאמרו ראובן הוא גבור חיל כמו שמעון הנה גבורת שמעון ידועה לנו ואנו מדמים אליו להורות שגם ראובן גבור כמוהו והנה אין דבר במציאות שיהיה ידוע לנו בענין מה שנדמה אותו ית' בענין ההוא אליו וכן להיפך אין לנו דבר ידוע בו ית' שנדמה איזה מן המצואים לו ית' בדבר ההוא: 

<b>ולא ישתתף עם דבר </b>לא יאמר בו שהוא משותף בדבר מה עם זולתו ולפי שהשיתוף יאמר גם בדברים שחוץ להם כמו שהם שותפים באיזה חפץ או באיזה פעולה פרט גם אותו: 

<b>כי הוא עכ"פ אחד אמת </b>כלו' לכל צד ריבוי שנפנה מחשבותינו נמצאהו ית' משולל ממנו וזהו לשון על כל פנים: 

<b>והוא שורש לכל מתרבה </b>כבר מבואר שכל שיש במציאות זולתו ית' איננו אחד אמתי והרי צודק בו רבוי לכן קראם בשם מתרבה ומה שאמר מתרבה לפי שמלות רב או ריבוי עיקר הנחתם שם בזולת נושא לכן אמר מתרבה שם תואר שכינתו על נושא הריבוי ואמר שהוא ית' שרשם וממקור מציאותו מציאותם נובע: 

<b>מן הדין שתכנס ההויה כו' </b>דין השכל מחייב שנכנסה עליה תכונת ההוים שתתהוה הויתו בהדרגה ושינוי מתכונה לתכונה וכן יפסד בהדרגה וכן יפסד קצת מהויתו לפעמים: 

<b>והשינוי כנגד האחדות </b>שהרי אם הוא יכול להשתנות מתכונה לתכונה הרי יש בכחו שתי תכונות: 

<b>הוא קודם והתחלה לזולתו אחריו </b>והתחלה בוי"ו בראשו גרסינן ולא ההתחלה בשני ההי"ן והכונה להוכיח שהשינוי הוא רבוי לפי שהדבר המשתנה כאשר הוא בתכונתו הראשונה היה נמצא אז בו הריבוי שהמהות הזה יש בו שתי בחינות בחינה אחת המהות הזה שהוא קודם מהות זולתו הבא אחריו ובחינה ב' שהוא התחלה למהות השני שיבא אחרי שינוי ושכן הסכימו החוקרים שכל דבר המשתנה שינויו נמצא בו בכח מתולדתו הראשונה שאל"כ מאין בא אח"כ בפועל כי מה שאיננו בכח לעולם לא יצא לפועל וכבר המליצו על זה המפרשים פסוק ויום המות מיום הולדו וא"כ הרי יש בו ב' בחינות וא"כ יש בו בחינת המהות הקודמת ובחינת התחלה למהות השני ואיננו אחד וזה אומרו כי הוא קודם והתחלה כלו' יש בו מהות קודמי ויש בו התחלה למהות זולתו הבא אחריו והבן: 

<b>וכן הדמות במתדמה כו' </b>שם דמות הנאמר באיזה נושא הדמות והוא הנקרא מתדמה הוא מקרה שהרי הוא נטפל לעצם ההוא הנושאו: 

<b>וכל אשר בו מתרבה </b>שהרי יש בו עצם ומקרה: 

<b>ואם יאמר שהאחדות כו' </b>כלו' אם יקשה איזה מקשה שא"כ איך נניח עליו ית' שם אחדות ונתארהו בתואר אחד שהרי גם האחדות הוא זולת העצם הנושאו וא"כ הוא מקרה נטפל לנושא ומחייב הרבוי: 

<b>נא' כי ענין כו' </b>כלו' נשיב ע"ז כי באמת לא נא' עליו שם אחדות בחיוב רק בשלילות הפכו שהוא הרבוי שכן הכונה בכל התארים שאנו מתארים בו ית' וכמו חי חכם גבור הוא רק לשלול ההפך: 

<b>הריבוי והרב </b>מלת רבוי הוא שם ומלת רב הוא תואר לכן פרט שניהם: 


Chapter 9

<b>ועיקר השתוף האחדות </b>עיקר ענין השתוף הוא האחדות ואף על פי שמלת שתוף נאמר גם על שנים המשתתפים באיזה פעולה ועסק או באיזה ענין סוף סוף עיקר הוראתו על אחדות שלהם בעסק או בקנין ההוא: 

<b>אלא בהתחלק חלקיו </b>אין הכונה על התחלקם בפועל רק על ציור חלוקתם במחשבה וידיעת האדם לדעת שיש בו דברים חלוקים שחובר מהם: 

<b>ועיקר המחלוקת הרב </b>עיקר מהות החילוק וענינו הוא הריבוי: 

<b>סי החבור כו' </b>המחבר השתמש במלת סי' בחבור הזה על הוראת הדבר וגלויו לדעת האדם וזכורזה והנה על התחברות היסודות במזג כל גשם אמר לשון חבור ובכלל זה לחבור הצורך והחומר ועל הרכבת פרטי איבריו ובכלל זה גם הרכבת כל מיני המציאות לשלימות העולם אמר וההרכבה ועל סדר הויתם ומציאותם וקיומם לפי הזמן והמקום אמר וסידורם: 

<b>בכלליו ובפרטיו וחלקיו </b>ג' לשונות נגד הסוגים והמינים והאישים: 

<b>ושרשיו וענפיו </b>שרשים הם היסודות וענפים הם המורכבים מהם: 

<b>צריך שימצא כו' </b>אחר שנמצא בכולם ענין הדבור שענינו הוא השתוף והחליקה והם הם האחדות והרבוי כאמור למעלה: 

<b>מן הדין שתהיה </b>שורת הדין והשכל מחייב שהעילה של כל בעל ריבוי הוא בלתי בעל ריבוי בראשית התחלתו: 

<b>מפני הקדמת כו' </b>מפני שענין האחדות הוא קודם בטבע לכל ריבוי: 

<b>וכיון שהיו העילות מגיעות כו' </b>כלו' שאינן הולכות למעלה לבלי תכלית רק שמגיעות בודאי לתחלה כמבואר כבר ונמנע שיפעל הדבר בעצמו כלו' שכדבר אינו עושה את עצמו: 

<b>לא היה אפשר כו' </b>א"א לומר בעילת כל המציאות שהוא רב ואחדות בכללו ובחלקיו כאמור שיהיה ג"כ מחובר מרב ואחדות שא"כ צריך להיות לו ג"כ עילה שהיא אחדות כאמור למעלה שהאחדות קודם בטבע לריבוי: 

<b>כי כל מה שימצא כו' </b>איזה איכות שאנו מוציאים שהוא בנושא זה במקרה כלומר שאיננו איכות עצמי בו רק מקרה נטפל אליו נדע מזה שבוודאי חוייב להמצא האיכות ההוא באיזה נושא שיהיה שם עצמי ואמתי שלפי שהוא עצמי בו שמו נקרא עליו באמת ולא בהעברה והשאלה ולכן נקרא בו שם אמתי ומביא לדוגמת החום שבמים החמים שאפילו אם לא ראינו אש מעולם רק מצאנו מים חמים והרי אנו יודעים שהחום איננו איכות עצמי למים רק נקנה ונטפל אליו מבחוץ מזה הייני מבינים שחוייב להמצא דברשהחום הוא לו איכות עצמי וממנו קנו המים האיכות הזה במקרה והוא כאש: 

<b>אין לו העתקה ממנו כו' </b>שלפי שהאיכות ההוא הוא עצם מעצמיותו לכן בוודאי לא יעתק ויסור ממנו כי אם בהיות עצם הנושא ההוא נפסד כמו החום שבאש שלא יסור מן האש אם לא שיכבה האש שאז בהיות נפסד הנושא שהוא עצם האש יעדר אז גם איכותו שהוא החום ויחדו יסופו: 

<b>עצמי קיים </b>שלפי שהוא עצמי בו הוא קיים בקיומו ואינו סר ממנו כנ"ל: 

<b>ומן הידוע עוד כו'</b> תחלה דבר בבחינת הכרח מליאת האיכות ההוא בנושא אחד ובכאן מדבר בבחינת קבול האיכות שבוודאי קבל האיכות מן הנושא ההוא שהאיכות ההוא עצמי בו ולולא קבולו ממנו לא היה נמצא בו כלל וז"א אין הדבר ההוא כו' כלומר אין הנושא ההוא אשר מצאנו בו המקרה ההוא מקבל אותו המקרה אלא כו': 

<b>נאצל עליהם מן האש </b>דייקא דלא סגי בלאו הכי ואע"פ שאנו מוצאים מים חמים נובעים מן הארץ כמו חמי טבריא ודומיהם כבר ידוע שגם הם תולדות האש הנמצא בבטן הארץ כמבואר בדברי החוקרים ובדברי חז"ל דחלפי אפתחא דגיהנם וגם אשר הוחמו בחום השמש חום חומר האש הנמצא אז באויר העולם הוא הפועל החום ההוא: 

<b>ועל ההקשה הזאת </b>על הדמיון הזה והוא מלשון חז"ל באמרם הוקשו זה לזה: 

<b>עצמית קיימת אמתית </b>שלפי שהיא עצמית היא קיימת ואינה עוברת ממנו ית' לעולמי עד ולפי שהיא קיימת היא אמתית שיקרא שמה עליו באמת ולא בהעברה: 

<b>על כל אחד מן הסוגים והמינים כו' </b>שיאמרו סוג אחד או מין אחד או איש אחד או עצם או מקרה אחד והגרמים העליונים שהם עצם הגלגלים והכוכבים ונקראים בפי הקדמונים גרמי' מלשון עצם השמים שתרגום עצם גרמא ולפי שעצמיהם הוא גדול הכמות מאד לכן שנו הלשון בהם ותפסו לשון הכתוב בלויתן גרמיו כמטיל ברזל: 

<b>והגופים הרודנים </b>הם המלאכים וקראם גופים לפי שגם הם מוגבלים ובעלי תכלית בכחם א"כ מקרה אחד להם עם הגופים: 

<b>וכל מנין ומנוי שיש </b>מנינים כוללים הנקראים בשם אחד כמו שיאמרו מאה אחת או אלף אחד וזהו בשם המספר וכן בדברים המנויים שכוללים אותם לפעמים ומכניסים אותם תחת שם אחד כמו העומדים לסחורה שמהם נמכרים במספר ששים ומהם במספר שנים עשר ואנו קוראים למספר ששים שא"ק אחד ולמספר שנים עשר דו"ץ אחד: 

<b>וכל אשר לו תכלה וגבול </b>הוא סיום דברים בכללות כאלו אמר סוף דבר שכל אחדות אשר יאמר אצלנו על כל דבר שהוא בעל תכלה וגבול אינו נאמר רק דרך העברה וא"כ ממילא שאין אחדות אמיתית רק בו ית' שכל זולתו יש לו גבול ותכלה שגם המלאכים הם מוגבלים כאמור כ"ש כל שלמטה מהם ומלת אחד שאמר אחר מלת תכלה וגבול היא מוסבת על מלות וכל אשר יאמר שהתחיל: 

<b>מפני שהוא כו' מדרך הדמותם </b>כמו שיאמר על אדם איש אחד לפי שגופו כולל אברים רבים שהם דומים זה לזה שהם כולם בשר ודם ופונים כולם לתכלית אחד שהוא מציאות האיש ההוא כפי המכוון בו וכן נאמר מין אחד לפי שהוא כולל אישים דומים וכן נאמר סוג אחד שהוא כולל מינים דומים ד"מ סוג בע"ח שהוא כולל כל מין בהמה וחיה ועוף והם דומים זה לזה מצד שיש בכולם נפש חיה או מצד שיווי שמם שכ"א נקרא בשם מין וכולל אישים פרטים וזה הדמותם וכן נאמר בסוג הצמחים ובשאר סוגים: 

<b>והתחברותם בענין אחד </b>כלומר או שיאמר בהם האחדות מצד הדמותם בכל הנ"ל שבארתי או שאחדותם לא נאמר מצד הדמותם רק מצד התחברותם בענין אחד כמו הרכבת החומרים מד' יסודות שהאחדות הנאמרת בהרכבתם איננה מצד הדמותם שהרי באמת אינם דומים זה לזה ומהם הפוכים זה מזה האש והמים אמנם לפי שהם מחוברים בענין אחד דהיינו במציאות החומר ההוא שהורכב מהם הונח על כללותם שם אחדות ונאמר על החומר ההוא אחד וכן בהרכבת הצורה והחומר שבכל עצם שנאמר בהרכבתם עצם אחד הוא ג"כ מצד התחברות' כנ"ל: 

<b>שמקבל הרבוי </b>שהרי אם יצרף אליו עוד דברים כמוהו יהיו מרובים וכן הוא מקבל השינוי להשתנות מתכונה זו לתכונה אחרת: 

<b>החלוק והמחלוקת </b>על חלוק הכמות אמר החלוק כאלו תאמר הככר הזה יכול להתחלק לחלקים הרבה ועל חלוקות החבור באיזה הרכבה אמר ומהחלוקת כמו דרך כלל כל המורכב מד' יסודות יכולים היסודות שהם חלקי הרכבתו להתחלק זה מזה וכ"ש בהרכבת אברי איש אחד שהיא הרכבה שכנית: 

<b>והחבור והפרירה </b>להתחבר לדבר זולתו וכן להפרד מזולתו: 

<b>והתוספת והחסרון </b>כמו ד"מ בעלי הנפש הצומחת שמעצמם הולך ונוסף וכן להיפך יכמוש ויבול וכן נאמר דרך כלל שכל המוגבל יש בכח כמותו לקבל תוספת או חסרון: 

<b>והדמיון </b>להיות דומה לדבר זולתו: 

<b>והצורה </b>כמו ד"מ העץ הזה יש בכחו לקבל צורת הכסא האבן הזאת יש בכחה לקבל צורת קערה או צורת כוס ודומיהם וכן נאמר בשאר חומרים וכן הביצה הזאת יש בכחה לקבל צורת האפרוח: 

<b>המיוחדים והכוללים </b>ד"מ מקרה המראה והתואר והשינוי הם מיוחסים רק לנמצאים השפלים ואין להם מבוא בגבול הרוחנים ומקרה המראה נעדר גם מעצם הגלגלים כמובא במורה ומקרה השינוי נעדר גם מהכוכבים והנה כלם מקרים מיוחדים אמנם מקרה הגבול והרבוי נמצא בכל הנמצאות זולתו ית' והרי הם מקרים כוללים: 

<b>רבות עשית כו' </b>אין ערוך אליך הנה נזכר בפסוק זה רבוי ושינוי שהרי הנפלאות ענינם שינוי בטבע המציאות וסיים אין ערוך אליך כלומר אין הדברים האלה ערוכים אליך וחלילה לנו ליחס אותם אל עצמותך כביכול: 

<b>ואל מי תדמיון כו' </b>הרי ששלל ממנו הדמיון וכפל המליצה בפסוק ע"ד המבואר בדבריו למעלה באמרו לא ידמה אל דבר ולא ידמה אליו דבר ועיין מה שכתבתי שם בביאורי. ונוכל עוד לפרש ע"פ הידוע ששני מיני דמיון יש דמיון השוה ודמיון הערכי כאלו תאמר שאם היינו מיחסים איזה גודל ורוממות לאיזה נמצא על כל צבא מטה היינו אומרים שבערך רוממותו ית' על צבאי צבאות של מעלה כן רוממות הדבר ההוא על צבא מטה זה היה נקרא דמיון ערכי וז"א ואל מי תדמיון אל על הדמיון השוה ועל הערכי אמר ומה דמות תערכו לו לפי שרוממותו הוא בלתי תכלית ואיך תהיה נערכת: 

<b>אין כמוך באלהים כו' </b>לומר שאף במעשים ובפעולות אין דומה לו ית' שבכל הנמצאים הם שינוי ותנועה לפי שפעולתם היא בעצה וגבורה והעצה והפעולה שניהם הם תנועות זה במחשבה ורעיון וזה באברים משא"כ פעולותיו ית' הם רק ברצון פשוט קדום ואינם מיחסים לו שום תנועה מב' תנועות הנ"ל וכפל המליצה בפסוק אין כמוך באלהים על פעולת הדין כידוע מתואר זה השם ואין כמעשיך בפעולות הרחמים והקדים הדין כמו במעשה בראשית והבן: 


Chapter 10

<b>המושכלות והכתובות </b>יש שהמציאום אנשים חכמים מצד שכלם ויש שדברו בהם הנביאים והמה בכתובים: 

<b>המסופר בהם הבורא ית' </b>שהוא ית' מסופר בהם כלומר מספרים ומתארים אותו בהם: 

<b>כפי רוב הברואים והטובות הכוללות אתם </b>תחלה אמר כפי רוב הברואים שעם איזה מהברואים מתנהג במדה זו ועם זולתם במדה זולתה ולדוגמא נמצא בבע"ח אמרו רבי יוחנן כי הוה חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל וכי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה הרי שייחסו הנהגת הצדקה לנמלה והנהגת המשפט לשלך וכ"ש במין האדם ואח"כ אמר כפי הטובות הכוללות אותם שיש טובות באות מצד החן והחנינה ויש באות מצד החסד ומהן מצד הרחמים וכדומה: 

<b>וטעם אמרנו כו' </b>אמרנו אל"ף קמוצה והרי"ש צרויה: 

<b>שהם מדות קיימות לו ית' כו' </b>כלומר הם נצחיות אצלו שגם בטרם כל יציר נברא היו קבועות בו ית' משא"כ ההפעליות כמו שיבואר לקמן והנה בשטף לשון קרא המחבר הג' תארים אלה בשם מדות אף שבאמת אין לכנות אותם בשם זה שהכינוי הזה איננו נאות רק לההפעליות שכינו אותם בשם זה להיותו ית' מתנהג בהם עם הברואים במדה משוערת כפי הכנת הנברא ובית קבולו וכפי צורך השעה גם בבחינת מציאותם אצלנו ושמושנו בהם נאות להם שם זה לפי שאנו צריכים להשתמש בהם במדה משוערת כמו שידוע מדברי הקדמונים ובפרט הרמב"ם ז"ל בפרקיו הרחיב מענהו בזה משא"כ לדברים אלה שאין ענינם רק לעצם כבודו ית' ודבר אין להם עם אדם למה יקראו בשם מדות ואין לתאר אותם רק בשם תארים ונלע"ד שהוא שגיאות המעתיק ואולי השתמש המחבר בערבי במלה השוה ונאותה לשניהם: 

<b>ואחריהם תאותנה לו כו' </b>אפשר לפרש מליצה זו על זמן אחרון והוא דוגמת מה שיסד הפייטן בשיר אדון עולם אשר מלך וכו' ואחרי ככלות הכל וז"א בכאן שקודם הברואים ואחרי כלותם התארים האלה שוים בו ית' כמו בזמן מציאותם אמנם יותר נראה לי שכונתו באמרו ואחריהם על זמן תחלת מציאות הברואים כאלו אמר אחרי הויתם והבראם והכונה לומר שגם אחרי מציאת הברואים אין לשום נמצא שתוף עמו ית' בתארים אלה רק כמו קודם מציאותם כן אח"כ אינם מיוחסים רק לעצם כבודו ית' משא"כ לההפעליות שנמצא לברואים קצת שתוף עמו ית' כמו שיבואר לקמן וכמ"ש חז"ל הדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו' מה הוא חנון כו': 

<b>להורות על ענינו ואמתת מציאותו ולהעיר על כבודו </b>פרט ג' דברים נגד ג' תארים שעל מציאותו אמר לשון סתם להורות על ענינו ועל אחדותו אמר אמתת מציאותו שבזה הדקדוק במלת אמתות שרק הוא ית' אחד אמתי מחוייב המציאות וכל זולתו הוא אחד עובר ואפשרי המציאות ועל קדמותו ית' אמר ולהעיר על כבודו שזהו כבודו ית' שהוא לבדו ראשון עילת כל העילות: 

<b>ולהבין המדברים </b>ליתן להם בינה והשכלה שיש להם בורא וכו' ומלת ולהבין הוא מפעיל כמו יבינו לרבים (דניאל י"א): 

<b>ושאר גדרי הרב </b>שכל אלו הם דברים אחוזים בסבך הריבוי ודבר אין להם עם האחדות האמיתי כמבואר למעלה לכן קראם גדרי הרב כלומר שהריבוי נגדר בהם והם הם עניניו וסימניו: 

<b>מן המדות האלה </b>הכונה על המציאות והאחדות והקדמות שהתחיל לדבר בהם: 

<b>שינוי וחילוף </b>כלומר שאם היינו מיחסים לו ית' המדות האלה בחיוב היו מקשים עלינו שגם בהם שייך שינוי וחילוף שבמציאות היינו אומרים ומיחסים שם שינוי שמציאותו משונה ממציאות זולתו ובאחדותו וקדמותו היינו מייחסים תואר החילוף מזולתו שהאחדות הוא חילוף הרבוי והקדמות הוא חילוף החידוש לז"א שאין הדבר כן לפי שאין יחוס אלו התארים אצלו ית' רק לשלול הפכם כמו שמבאר והולך: 

<b>לא מתרבה ולא נעדר ולא מחודש</b> שהם היפוך האחדות והמציאות והקדמות: 

<b>מחייבת שאריתם </b>שכאשר נדע אחת מהם נדע ממילא השנים הנשארים: 

<b>כשהוא דבר וקיים בשום דבר </b>כלומר כאשר התואר אחד אמת הוא נדבק בשום דבר וקיים בו אינו עובר ממנו א"כ יחוייב עכ"פ שהדבר ההוא שהתואר האחדות האמתית דבק בו הוא קדמון: 

<b>ולא ?יהווה ולא יפחד </b>יהווה ה"א הראשון בשור"ק ויו"ד יפסד בחיר"ק והפ"א קמוצה: 

<b>וא"כ הוא קדמון </b>שאם איננו קדמון הוא מחודש והרי נפלה בו הויה בחידושו: 

<b>כשהיא נאותה לדבר </b>כאשר היא ראויה לאיזה דבר ולתאר הדבר ההוא בה: 

<b>מפני שהנמצא תדיר כו'</b> כלומר אחר שהנחנו עליו שם מציאות אמיתי א"כ הוא מחוייב המציאות שהאפשרי במציאות אין מציאותו אמיתית שהרי אין מציאות בטוחה והרי הוא תלוי בין המציאות וההעדר ואתר שמציאותו מחוייבת א"כ היא תדירה מעולם ועד עולם והבן: 

<b>מפני הקדמת </b>מפני קדימת האחדות לריבוי בטבע כמבואר למעלה: 

<b>שכל מתרבה יש לו תחלה והוא הא'</b> הן הן הדברים בעצמן שדברנו בסמוך מקדימת האחדות בטבע: 

<b>להליץ על ענינו </b>כלומר לדבר בענינו: 

<b>כאשר הם עולים בשלש </b>כמו שהם עולים בדעתנו עתה ע"י השלש מלות שאנו מזכירים בפינו: 

<b>השוללות במדות כו' </b>המליצות הנאמרות בשלילה צודקות יותר להאמר עליו ממליצות הנאמרות בחיוב ד"מ יותר צודק לומר עליו ית' שאיננו מת מלומר שהוא חי וכן שאיננו חלש ונלאה מלומר שהוא גבור וכן בשאר התארים שאנו מתארים אותו אין הכונה רק על שלילות ההיפך כנ"ל: 

<b>ממדות העצם כו' </b>אינו נמלט מאחת משתים או שיהיה דבר הנתלה בעצם כמו להזכירנו שם חומר וצורה ושמות היסודות שהורכב מהם או שיהיה מקרה כמו התואר והמראה והמספר ודומיהן: 

<b>והנה נאותות לו </b>ה"א הראשון בציר"י כמו מאחת מהנה כלומר הן ראויות לו להאמר עליו ית': 

<b>ואפשר שישתתף בספורם כו' </b>שיש בהם מדות שמספרים עליו יתברך כלומר מדברים ומיחשים אותם לו וגם מספרים ומיחסים אותם לקצת מן הברואים ונמצא שהוא ית' משותף בהם בדבורנו עם ברואיו: 

<b>והותרנו לספר כו' </b>כלומר מה שהתירו לנו הנביאים והחכמים לספר אותם עליו ית' הוא מפני הדחק וכו': 

<b>להודיענו ולעמוד על מציאותו </b>הדוחק וההכרח הצריך אותנו לספר אותו יתברך במדות אלה בכדי להודיע אותנו במליצות אלה כי אב לבנים יודיע אמתו ואיש לרעהו יוכל לספר פעולות ה' ומזה נעמוד בדעתנו על מציאותו כי מצד פעולותיו הוא ית' נודע ובזולת ספור המדות האלה אין ביכלתנו לדבר בפעולותיו ולהודיע איש לרעהו ד"מ במצות שבת על כרחנו הוכרחה התורה לספר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת הרי שיחסה לו ית' העשיה והשביתה אף שאין עשיתו כעשיתנו וממילא אין שביתתו כשביתתנו כי לא יתכן לספר בזולת זה: 

<b>כדי שנקבל עבודתו </b>שזה כל מגמתו ית' בהודיע אותנו מציאותו בכדי שנקבל עבודתו לטוב לנו: 

<b>דמות וצורה </b>על התואר אמר דמות ועל הכחות אמר צורה כי בפרטיו נמצאו שניהם שהרי ד"מ בצלם אלהים נאמר לפי דעתו על התואר ועל פי ה' נאמר על צורת הפה שהוא הדבור אמנם הוא צורה גשמית באה מחיתוך המבטא במוצאות ותנועות האויר על ידם וכן בשאר מדות שפורט בפסוקים אלו: 

<b>ויברא אלהים כו' בצלמו </b>דעת המחבר במלת צלם על הדפוס והתואר וכן פירש רש"י ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל במורה האריך בביאור זו המלה ותמצית כונתו שמלת צלם הונחה בזה המקום על השכל: 

<b>כדי לשער ענין כו' </b>לשער בדעתנו איזה ענין פירוש איזו מליצה וקיום בדעת האדם ויוקבע בו מציאות הבורא וז"א יקוים בנפשות פירוש בדעת בני אדם: 

<b>קרובות לשכלם ולהבנתם </b>לשכלם ההיולאני ולכח התבוננותם: 

<b>על דברי הנשמות </b>על ציור גשמי הגשמות השי"ן קמוצה: 

<b>נתחכם לו </b>נתחכם אל האדם ההוא כמו הבה נתחכמה לו כלומר נשית עצות בנפשנו באיזו דבורים ומליצות נוכל לתת לו בינה בדבר עד שלבבו יבין שכל זה נדבר רק בדרך השאלה והקרבה לדעת האדם ושבאמת איננו כן: 

<b>יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל כו' </b>כלומר יותר דק ומעולה ממה שיש ביכלתנו להשיגו בהבנתנו ופרט ארבעה חלוקות נגד ההגשמה במדות האנושיות הנמלצות ע"פ הסבות הארבעה שהם חומר צורה פועל תכלית כי הנה הירידה וההעתקה הנאמרת בו ית' היא מיוחסת באדם לחומרו שהוא מתקומם במקום ושייך בו העתקה והושאלה לו ית' ומה שנאמר בל' ראיה או שמיעה והתנחמות ודומיהם שהם באדם מיוחסים לצורתו והושאלו ג"כ לו ית' ועל הנאמר בלשון עשיה שהוא שייך למאמר פועל ועל הנאמר בלשון תועלת אליו ית' כמו וירח ה' הוא מענין תכלית ועליהם אמר ושלל כל אלה ממנו ית' בד' מלות אלו והבן שגם ענין פועל ותכלית אינם צודקים להאמר בו ית' ואפשר שמלת דק היא כוללת ואח"כ פרט ג' לשונות מעולה ומרומם ורחוק על ג' חלוקות המדות שזכר למעלה והם העצמיות והדמיונות והמעשיות כנזכר באורך: 

<b>הנלבב </b>בעל לבב: 

<b>קליפות המלות וגשמותם </b>ב' לשונות על הדמיונות והמעשיות: 

<b>עד שיגיע מאמתת כו' </b>כלומר עד שישיג אמתתו: 

<b>בכח יכלתו והשגתו </b>על השכל ההיולאני שהוא בכח אמר בכח יכלתו ועל הכח המתבונן ומשיג אמר והשגתו: 

<b>והכסיל הפתי </b>ג"כ נגד ב' מיני סכלות הדמיונות והמעשיות: 

<b>כפי יכלתו והשגתו </b>כפי יכלתו כפי מה שיש בכחו וכפי שיעור שיוכל להשיג באין מונע חיצוני בשכלו הוא ההיולאני והבנתו בכח התבוננותו ועל כח גופו ואבריו אמר וכחו בלשון סתם וכל המצות הנפעלות ע"י ממון כמו צדקה אמר וממונו ואפשר שהם הם הארבעה שלמיות הידועות אצלנו שהם שלימות האמונה ושלימות התלמוד ועליהם אמר ב' מלות בשכלו והבנתו ושניהם כלולים בלשון חז"ל בשם תלמוד ועל המעשה שהיא חלוקה ג"כ לשתים שהם מלות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחבירו אמר וכחו וממונו: 

<b>אלא שהכסיל כו' </b>הוא נתבע עליה תובעין אותו בזמן החשבון: 

<b>אשר קצר ועמד מללמוד </b>או קצר והתעצל מתחלתו או שלמד ופסק: 

<b>היו נשארים רוב המדברים כו' </b>שהרי רוב העולם בלתי משכילים והמשכילים הם בכל דור המיעוט: 

<b>בלי דת ובלי תורה </b>כאלו אמר בלי חקים ובלי משפטים שמלת דת הונחה באומה על הענינים שהונחו בהם ביחוד משא"כ לאומה אחרת כמד"א מימינו אש דת למו ששם נזכרת בחירת ישראל והתיחדם מבין האומות לגורלו ית' לכן הזכיר בהם דת שהונח על החקים המיוחדים להם מה שלא עשה כן לכל גוי כמו פרה אדומה ולבישת שעטנז ודומיהם ועליהם נאמר אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכן נאמר דת למדי ופרס ועל המושכלות או הממוצעות הונח מלת תורה בסתם ואמר בכאן לא זו שהיו נשארים בלי דת אלא שהיו נשארים ג"כ בלי תורה: 

<b>מפני קוצר שכלם </b>הוא קוצר המשיג וחלישות הכרתם לעומק המושג: 

<b>כי הדבר שיובן ממנו כו' </b>כלומר ואם תאמר מה ראית להועיל לההמון ולקלקל למשכילים בתתך מכשול לפניהם לזה אמר שאינו מזיק להם כלל בו המשכילים יבינו זה שלא נאמרו כן רק לתועלת ההמון ויכירו העיקר המכוון בהם: 

<b>והיה חייב בארוחתו </b>העירני חייב מצד הנמוס ומנהג העולם לשלח ארוחה לאיש האורח שהוא ממכיריו: 

<b>הצורך והמספיק </b>במלת הצורך שלל החסרון ובמספיק שלל היתרון: 

<b>ואם התחלק כו' </b>אף שיתחלק כו': 

<b>לחקור עליה ולדרוש אותה </b>פרט ב' לשונות נגד ב' חלוקי החכמה בצפונה המבוארים בהקדמת הספר עיין שם: 

<b>צורה או דמיון </b>בצורה הכונה בכאן הוא התואר לפי שהתואר נמשך אחר הצורה הפנימית הידוע ובזה תלוי ענין חכמת הפרצוף ודמיון הוא איזה תכונה שיהיה נמצא בו מן התכונות הנתפסות בכח הדמיון שלנו: 

<b>כי לא ראיתם כל תמונה </b>ואמר ותמונה אינכם רואים לפי שמהפסוק הראשון אין מבואר כ"כ שלשון לא ראיתם איננו מבואר אם התכונו לראות ואולי אם היו מכונים והיו נותנים לב להשקיף היו רואים איזה תמונה אמנם בא הכתוב השני וביאר כי באמרו אינכם רואים בלשון הוה מורה שהתבוננו ושמו לב והתבוננו לראות ולא מצאו שום תמונה וזה מבואר למבין דרכי הלשון: 

<b>שלא תמשילו לבורא יתברך תבנית ולא תדמוהו כו' </b>תבנית הוא התואר ונקרא תבנית מלשון בנין לפי שהתואר הוא כבנין בנוי מהרכבת חלקים מוגבלים נערכים בערך ידוע והוא נזכר בבע"ח כמו תבנית כל דגה לפי שהם בנוים ומורכבים מאברים שונים והם בעלי תואר וכן נזכר בבנין כמו תבנית היכל משא"כ באש ורוח אין שייך בהם לשון תבנית לפי שאין להם תואר מוגבל רק צודק בהם לשון דמות לפי שהם נתפסים בדמיון ע"י המראה והוא ית' משולל מכל תואר ומכל דמות שאע"פ שנאמר בו אש אוכלה משל הוא והשאלה בעלמא ועל שאר תכונות שבכחות הגשמיות כמו השינה והשחוק והשמחה והעצב ודומיהן אמר הדמיון שמדמים אותם בפעולות אלו לבריותיו והבן: 

<b>ואל מי תדמיון אל ומה דמות כו' </b>כבר ביארנו מליצת הכתוב הזה למעלה לפי הענין המדובר שם לפי שכבר אמרו חז"ל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים כפטיש יפוצץ סלע לכן אבאר אותו בכאן לפי הענין המדובר בכאן אמר ואל מי תדמיון אל א"כ ומה דמות וכו' כלומר אחר שאיננו בעל דמות א"כ איזה דמות תעשו שיהיה נערך אליו ית' שיהיה צודק לחול עליו הרוח האלהי שזה היה טעות של עושי כונים למלאכת שמים שהיו עושים איזה דמות במתכונת ידועה ומכונים שיהיה נערך אל אותו כוכב ומזל שמכונים לעבוד נכריה עבודתו וזה בעצמו היה בעו"ה ג"כ טעות של עושי העגל כמבואר באורך בספר הכוזרי וז"א ומה דמות תערכו לו דוקא וזה שמסיים בפסוק הפסל נסך חרש וכו': 

<b>ואל מי תדמיוני כו' </b>הרי שלא לבד שאין בכח האדם להשיג בו דמות אלא שאף הוא ית' מעיד בעצמו שאין בו שום שייכות דמות כלל: 

<b>כי מי בשחק כו' </b>בא להורות בכתוב הזה שגם צבא השמים אין בהם שום ערך ודמיון אליו ית': 

<b>אל שם הבורא </b>כלומר מיחס אותם אל שמו ולא אל עצמותו ית': 

<b>זולתי שמו הגדול </b>שהורית לנו התורה שהוא נקרא בשם זה והוא נקרא שם העצם והוא המורה על גילוי כבודו ית': 

<b>ועל כן שנה </b>כלומר הזכיר וחזר והזכיר הרבה פעמים: 

<b>אלהי הרוחות </b>הרי שצירף שמו אל הרוחות: 

<b>והעילה בזה </b>הסיבה לזה שאנו מצרפים שמו לשמים וארץ ודומיהם: 

<b>אשר ממנו ידענוהו </b>ולולא בריאת שמים וארץ אין לנו מבוא להכרתו שהרי אין אנו מכירים אותו רק מצד פעולותיו: 

<b>ומציאותו נודע אלינו הרבה כו' </b>הוא בחינה בפני עצמה: 

<b>והעילה בזה </b>הסיבה זה שצירף שמו אל האבות הוא מפני שנודע אלינו וכו': 

<b>אשר ירשנו מהם דרכיו </b>הוכרח לתלות הדבר בירושת דרכיו ולא בקבלת ידיעת מציאותו מהם שא"כ יקשה היה לנו לצרפו גם בצדיקים הקודמים להם כמו חנוך ומתושלח ונח ושם לזה אמר שירשנו מהם דרכיו וזה הוחל מאברהם כמו שהביא פסוק למען אשר יצוה וכו' ומסתמא בודאי גם יצחק ויעקב נהגו כן לצוות לבניהם אחריהם: 

<b>בעבור התיחדם בעבודתו </b>שהיו יחידים בעבודתו מפני שהיו אנשי דורם כו': 

<b>וכן נאמר </b>הנו"ן בחולם: 

<b>בהקראו אלהי העברים </b>ג"כ מפני שהם יחידים בעבודתו: 

<b>לא כאלה חלק יעקב </b>הרי שקראו הכתוב חלק יעקב ג"כ לזו הסיבה לפי שיעקב בחר לו יה לחלקו לעבוד עבודתו: 

<b>ה' מנת חלקי </b>ועל כרחך הכונה על עבודתו ית' שבחר לחלקו: 

<b>לא היה נודע אלינו בזולתה </b>כלומר היה לו ית' להתודע לנו ע"י השגת אמיתת עצם כבודו ולא באופן זולת זה דהיינו צירוף שמו אל פעולותיו או אל קבלת האבות לנ"ל: 

<b>אלהי מבחר יצוריו </b>אלהי האבות שהם מבחר כל היצורים המדברים והבלתי מדברים: 

<b>אם לא יבין העם המלות האלו </b>הם מלות אהיה אשר אהיה שהוראתם לפי פשטותם על הכרתנו אותו ית' מצד פעולותיו וזהו אהיה אשר אהיה כלומר מהותי ועצם כבודי יודע אצלם ע"י הוית פעולותי שאני מהוה בעולמי רק לא רבים יחכמו להכיר ע"י זה לכן תלה הכרתם בקבלת האבות: 

<b>מפני שלא שם כו' </b>לא נתן לפנינו דרך לדעת אותו זולת כו': 

<b>אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם </b>כלומר אשר השיגו בחכמתם הגידו לבניהם ותלמידיהם וע"ז אמר אשר חכמים הגידו בסתם ואמר עוד שגם לא כחדו מהם ממה שהגיעו אליהם בקבלתם מאבותם: 

<b>והוא שער הראיה </b>השכל הוא השער כלומר המבוא להכנס בו הראיה על מציאות הדבר המבוקש מסימניו ומעשיו ואמר סימניו על הבלתי מדברים ומעשיו על המדברים שהרי מהות האדם נכר לנו ע"י מעשיו שהוא עושה בבחירה ורצון ומזה נודע לנו כללות מהותו שהוא בעל בחירה ורצון וגם פרטי כחותיו הנמצאים בו: 

<b>כקיום השגתנו בהרגשותינו</b> אחר שנתקיים לנו השגת מציאות הדבר ההוא בהרגשתנו אנו מבחינים עוד בו דהיינו מאמיתות ענינו: 

<b>ההגדה האמיתית והקבלה הנאמנת </b>שלפי שאנו בטוחים בקבלת דורות הראשונים זה מזה שהמגידים היו בודאי מגידי אמת לכן נאמנה אצלנו קבלת המקבלים מהם ואפשר שהם שתי חלוקות הנמצאות בתורה דהיינו חלק הסיפורים וחלק המצות ועל הסיפורים צודק יותר לשון הגדה ועל התורות צודק לשון קבלה לפי שהשומע מקבל על עצמו לשמור ולעשות המצות ההם: 

<b>וכיון שעמדו לנו כו' </b>כלומר הראיות עמדו לנו להצילנו מסכלותנו ולהורות לנו מציאותו ית' והוא מלשון הגנה כמו שאמר הפייטן והיא שעמדה לאבותינו ולנו: 

<b>ורבו מספריהם </b>מ"ם הראשונה בחיר"ק והפ"א בקמ"ץ המספר שלהם: 

<b>מסימני מעשיו והחכמה היכולת </b>הנה כמו שבעיקרי האמונה נמנה מציאות השם לעיקר בפני עצמה והוא הראשון במבפרם אע"פ שהבאים אחריו כמו קדמותו ואחדותו לא יתכנו בלעדו והרי הוא נשמע מכללה אעפ"כ להיותו הוא צודק בלעדם נמנה ראשון בפני עצמו כן סימני מעשיו נמנים בפני עצמם קודם ההתבוננות בחכמתו ויכלתו הנראית בהם רק בידיעה סתמית שהם מעשיו: 

<b>ואם נחקור על הענין הזה כו' </b>אם נחקור להשיג מדותיו ושבחיו ית' מצד פעולותיו נהיה נלאים מלהשיג הקטן שבקטנים וכו': 

<b>רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך </b>כלומר יכלתך ומחשבות חכמתך אשר אתה חושב עלינו להנהיגנו בהם וז"א אלינו אין ערוך אליך כלומר אינם נערכים אליך והכונה שאין ביכלתנו להשיג ע"י ערך חכמתך ויכלתך כמו שמבואר אמרו לשון ערך הכונה שגם אין בידינו להשיג חלק קטן שנדע שזה ערך אלפי אלפים או רבוא מרבבות מחכמתו ויכלתו: 

<b>מי ימלל גבורות ה' </b>לפי שמהכתוב הראשון אין מבואר כ"כ שאין לספר אפילו חלק קטן לזה הביא זה הפסוק שמליצתו מורה על מאמרם ז"ל בו מי יכול למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו הרי שכמו שאי אפשר להשמיע כל תהלתו כך א"א למלל גם בקצתו: 

<b>ויברכו שם כבודך כו' </b>לפי שמהפסוקים הקודמים אינו מבואר רק שאין בכח בני אדם שוכני בתי חומר להגיד תהלתו ואולי נדמה ששרפי מעלה הם יודעים ומהללים אותו כראוי לו לזה הביא זה הכתוב אומר ומרומם על כל ברכה ותהלה שמלת כל מורה על כל התהלות שיש במציאות בפה כל ברואי מעלה ומטה הוא ית' נעלה ומרומם ונשגב עוד ביותר ויותר: 

<b>ומקלסין אותו בשל כסף </b>הנה התנא האלהי קיצר בדבריו ובא הרמב"ם ז"ל בחכמתו וביאר כונתו במורה ותמצית דבריו הם שלא היתה כונת רבי חנינא במשל זה להורות על שאין ביכלתנו לספר בשבחיו רק מעט מהרבה שא"כ היה אומר משל למלך שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה או בחמשים אמנם בהזכירו כסף הורה שאין מהללנו אותו ממיני המהלל האמיתי אשר לו כלל ועיקר כמו שאין הכסף ממין הזהב כלל ועיקר כונתו על פחיתותנו מהלליו באיכותם ולא לבד בשיעור כמות רבוים: 

<b>סמא דכולא משתוקא </b>העיקר שבכל רוממות גאותו ית' היא השתיקה והמורא מלהלל ובמלת סמא השתמשו חז"ל על לשון עיקר הדבר וכן אמרו ברבי יוחנן בן זכאי שאמר כל סמא דמלתא ניפוק מהכא: 

<b>דלית בה טימי </b>הנה אצלנו הגרסא דלית לה ופירש רש"י ז"ל שאין לה ערך דמים ולפי פירושו טימי הוא סכום דמים וכן נראה מכמה מקומות במאמרם ז"ל במדרש רבה אמנם לפי גרסתו דלית בה טימי נראה שמלת טימי הוא ל' פגם וחסרון: 

<b>מצד דמות עצם כבודו </b>והמשלו מלדמות עצם כבודו ומלהמשילו: 

<b>וכשתגיע להוציאו כו' </b>כשתגיע לבינה זו שאתה צריך להוציאו ממחשבותיך ומהרגשותיך מפני שבאמת איננו ית' נמצא כלל במחשבה ובהרגשה וז"א מפני שאיננו נמצא: 

<b>כאלו אינו נפרד ממך </b>שהרי מעשיו ית' הם סמוכים אליך ונמצאים גם בך ובקרבך: 

<b>הוא נבהל בענינו יותר </b>ענין ידיעתו יותר נבוך ומבולבל ממי שאינו יודע כערך תוספת מבוכה סכלות קניני על סכלות העדרי: 

<b>החכם שבבני אדם </b>כלו' מי שהוא חכם באמת זו היא חכמתו שהוא מכיר סכלותו בעצם כבודו אמנם מי שבאמת אינו יודע הוא סכל וסבור שיודע: 

<b>ונשאל כו' </b>מליצה חסרה כלומר אחד מקצת החכמים: 

<b>לא שאלתיך על זה </b>שהרי שאלתו היתה על מהות ואיכות ויחוד מקום והוא לא השיב לו בזה כלום: 

<b>הראויות לנברא כו' </b>שאין בו ית' לא מהות ולא איכות ולא יחוד מקום: 

<b>אך המדות כו' </b>כלומר מה שנמצא בכתובים כאלו הם מבינים אותנו בענינים אלה הוא מפני שאי אפשר לנו כו' ככל האמור למעלה: 

<b>שתודה ותאמין </b>שתודה בזה לפניו ית' ותאמין בלבבך שכן הוא באמת ולא כמי שמשבח בשר ודם שהוא מודה לו בשבחיו בפיו ואין לבו מאמין בזה: 

<b>או המשל כו' </b>הה"א בפת"ח והשי"ן בציר"י: 

<b>אז תתברר לך מציאוהו </b>תתברר לך שמציאותו היא נעלמת ומשוללת דמיון: 

<b>אלא בדרך הראיות בלבד </b>הם פעולותיו שהם לראיה לנו על מציאותו: 

<b>על דרך הקירוב </b>כלומר אף על פי שאיננו דמיון שוה אעפ"כ יש בו קצת קירוב הדעת דהיינו הנה מצאנו בשכלנו אמתת מציאת הנפש מבלי שנשיג כו': 

<b>שפעולותיה נראות ומעשיה כו'</b> על עניני האדם בעצמותו המגיעים לנו ממנה אמר פעולותיה נראות ועל מעשים חיצונים ממנה הנעשים באברי הגוף שהם מסובבים ג"כ אמר ומעשיה נכרים בנו: 

<b>אם הדברים יגעים </b>כלומר כל מה שנחקור ונדבר בה ניגע לריק ולא נגיע לתכלית השגה כמו כל הדברים יגעים דקהלת: 

<b>שאנו חייבים לרהות </b>לשון חרדה כמו אל תפחדו ואל תרהו (ישעיה מד) ואמר שלש לשונות לרהות ולירא ולהזהר נגד ג' מליצות שמביא לקמן באמרו במופלא וכו' ובמכוסה וכו' ואין לך עסק בנסתרות והם נאמרים על שלשה עיקרים שהם מציאותו ית' וקדמותו ויחודו שבכל אלה אין לנו רשות להתבונן וג' לשונות אלו נמצאים בבראשית רבה בפתיחת בראשית וז"ל ואהיה אצלו אמון אמון מופלא ד"א אמון מכוסה דבר אחר אמון מוצנע ורבו הדברים בבירור דבריו במפרשים קדמונים ואחרונים: 

<b>ואמרו בהיסופר לו כי אדבר כו' </b>בפסוק היסופר לו כו' אמרו חכמים בפירוש סוף הפסוק אם אמר איש כי יבולע אם בא אדם לספר כו': 

<b>כי ראו בארון ה' </b>שנסתכלו בו בלב גס בלי אימה הראויה לו כן פירש רש"י שהראיה בסמיכות ב' הוא מורה על ראיה גסה בהעדר הכבוד כמו המה יביטו יראו בי: 

<b>הסתר דבר </b>ר"ל להסתיר סודו וכו' שמלת הסתר הוא מקור כמו זכור ושמור: 

<b>סוד ה' ליראיו </b>לפי שבפסוק הראשון אין מבואר ממי יהיה ההסתר לזה הביא פסוק זה שהוא מבואר שההסתר הוא מהבלתי יראים ואעפ"כ הקדים פסוק כבוד אלהים אף שהוא במשלי וזה הוא בתהלים לפי שבפסוק זה הכונה עליו ית' שהוא איננו פונה לגלות סודו כי אם ליראיו כי זולתם לא עמדו בסוד ה' אמנם בזה נוכל לומר שהיראים אחר עמדם בסוד יכולים לגלותו גם לזולתם לכן הקדים פסוק כבוד אלהים הסתר דבר שהוא מורה על הסתר בני אדם זה מזה והנה השני כתובים מגלים זה על זה ומה שחסר זה גלה זה: 

<b>והרעיון </b>הרכבת פרטי מחשבות והתחברותם יקרא רעיון מלשון ריע וחבר: 

<b>והזמם </b>הכונה על הכנת המחשבה לפעול דבר מה כמו כאשר זמם לעשות לאחיו ופרע אותם במספר חמשה נגד ה' חושים הגשמיים: 

<b>במראים והצורות </b>כוון בכאן במלת צורה על התואר: 

<b>ובהקולות והנגונים </b>מלת נגון הונח על הרכבת הקולות השונים וערכם זה לזה והרי הקולות והנגונים הם כנגד מחשבה ורעיון: 

<b>וכן הריח ומיני המורחים </b>הריח הוא הריח הפשוט והרכבת מיני ריחות קרא בשם מיני מורחים והוא מעשה רוקח הנאמר בתורה: 

<b>והרבה מעניני האיכות </b>כמו לחות ויובש חלק ושעיר: 

<b>מגיע אצלו ואחר יעמוד </b>בהגיעו אל הגבול יעמוד אחרי כן ולא ישיג יותר: 

<b>כראות </b>כמו חוש הראות: 

<b>עד שתעמוד ולא ישיגהו </b>הראות תעמוד ולא תשיגהו עוד: 

<b>ואם הם נמצאים </b>אף שבאמת ישנם במציאות אעפ"כ יעדרו מהשגתו: 

<b>מפני שמבקשם </b>גרסינן בלא יו"ד אחר השי"ן: 

<b>בעצמו ובדרך הראיות </b>ומפרש והולך מה שהוא קרוב אליו וכו': 

<b>ומה שהוא רחוק ונעלם </b>על הדברים המושגים במהותם אחר החקירה אמר רחוק לפי שצריך להצעות וראיות ועל עלומי המהות כמו האישים הרוחנים ונפש האדם אמר ונעלם: 

<b>תהיה מציאותו נעדרת ממנו </b>כמו שמבאר לקמן כי כל המתדמה הוא ענין זולתו ית': 

<b>אחר המצאו </b>אחרי שהיתה כבר מציאותו ית' ידועה לו תעדר ממנו עתה שמתחלה היתה מציאותו ית' בדעתו משוללת מכל דמיון וציור והיא הידיעה האמיתית בחוק האדם והיה אז צודק לומר עליו שהוא יודע מציאותו אמנם עתה אחרי שנתלית מציאותו בדעתו באיזה דמות א"כ הוא ענין זולתו ית' וזה בא לו מפני שהשתדל כו': 

<b>דבש מצאת אבול דיך </b>הרי שגם מה שהוא מתוק וערב יש גבול להשתפקות האדם ממנו ואם יעבור הגבול ההוא יפסיד גם הסיפוק שיהא מועיל לו: 

<b>פן תשבענו והקאותו </b>אם תשבע ממנו תקיא הכל: 

<b>ואחר יעמוד </b>אחרי כן יעמוד ולא ישיג יותר מה שאינו שייך לחושו: 

<b>שתחשוב באבן כו' </b>תחשוב ותצייר בלבך כאלו ראה אדם אבן מושלכת כו': 

<b>עשתה צליל </b>בפריחתה עשתה קול הברה ע"י רעידת האויר ובלשון אשכנז קלאנג: 

<b>מראה האבן ודמותה </b>מראיה ותארה: 

<b>קרירותה וקשויה </b>שהיא קרה וקשה שהאבן היא קרם בטבע כמו כל יסוד העפר: 

<b>כי לאבן משליך השליכה </b>שיש לאבן משליך שהשליך אותם: 

<b>כי מה שדרכו שיושג כו' </b>כלומר קל וחומר הדברים ומה השכל שהוא גדול המעלה מהחושים הגשמיים אעפ"כ מה שיושג בהחושים הגשמיים א"א להשכל להשיגו כ"ש שמה שיושג בשכל אי אפשר להחושים להשיג מה שמיוחד להשגת השכל: 

<b>והדמיון השני יורד כו' </b>ההפרש שבין הדמיון הראשון לשני הוא שהראשון הוא המונע להשתדל בהשגת הבורא מצד שהוא דבר נמנע בחוק שכלנו והב' מונע אותו מצד בלבול השכל והפסדו על ידי השתדלות זו וזה יקרא ג"כ בהשתדלות השגת הרוחנים כמו שאמרו חז"ל על בן זומא שהציץ ונפגע גם אמרו מעשה בתינוק אחד שהיה מבין בחשמל כו': אורה וניצוצה וזריחתה במלת אורה כוון על האור השופע ממנה בתמידות ובמלת ניצוצה כוון על השלכת ניצוצי חמה ובמלת זריחתה כוון על שעת הזריחה קודם עלית גוף השמש על הארץ וכמ"ש ואל מקומו שואף זורח הוא שם: 

<b>ורוחק האופל ממנה </b>מיד בבא השמש אופל הלילה סר מרחיק עצמו ממנו: 

<b>ונהנה ממנה </b>שהאור הוא מענג עין האדם גם בלי צורך השתמשות כמ"ש וטוב לעינים לראות את השמש: 

<b>ומגיע אל הענין המבוקש ממנה </b>דהיינו ההשתמשות לאורה: 

<b>למצאה מצד עגולה </b>להשיג בחוש ראותו תואר כדריותה: 

<b>תכהינה עיניו כו' </b>בתחלה תכהינה ואח"כ יעדר אורם ח"ו בהחלט כדרך כל מחלה שתחלתה רכה וסופה קשה כאשר תכבד: 

<b>וחכמתו בהם </b>חכמתו ית' הנראית באותותיו: 

<b>כל מה שיש בכח שכלנו כו' </b>דהיינו מחכמתו ומדותיו ועלויו מכל הנמצאים: 

<b>נפקד שכלנו והכרתנו </b>נאבד ונחסר שכלנו כמו ויפקד מקום דוד: 

<b>אשר ספר בהם עצם כבודו </b>ואשר ספרוהו בהם נביאיו שיש בתנ"ך מליצות מעצם כבודו הנאמרות בלשון מדבר בעדו כמו ראו עתה כי אני אני הוא וגו' ויש מליצות שהנביאים מספרים עליו ית' בלשון נסתר: 

<b>בדרך העברות ומליצות </b>מה שנדבר דבר שאינו עצמי ומתקיים באמיתות באותו דבר נקרא דרך העברה כלומר שאיננו נתפס בדעת האדם רק לשעה קלה קודם ההתבוננות ועובר מיד ויש שלא נאמרו רק בכדי להמליץ לאדם כפי כח ההבנה האנושית ועל צד הקרוב לשבר את האיזן וז"א בדרך העברות ומליצות: 

<b>להבין ענין הפשיטות </b>שהוא ית' מופשט מכל דמיון ורעיון וציור: 

<b>כפי בינת מי שניתנו להם </b>הם המון עם בני ישראל: 

<b>כמו השריקה </b>שאנו קוראין פייפ"ן שהיא מסוגלת לעורר תשוקת הבהמה לשתיה יותר ממה שהיה אומר להבהמה שתה בדבור צח כן המליצה בהעברות אלה מביאה ומקרבת דעות המון בני אדם אליו ית' יותר מאלו היה מדבר באמיתות שאז לא היה מקובל בדעתם כלל ועיקר: 

<b>והנותו ורחמנותו </b>מלשון חנון ורחום: 

<b>העזר והאומץ </b>עזר בדעת ואומץ בתשוקה: 

<b>החונף בעניני הדת לבני אדם </b>שבעסק בעניני הדת כונתו להחניף לבני אדם. כלומר להיות צבוע בעיניהם ומוחזק בכשרות אצלם: 

<b>וקבולם מתחלק כו' </b>בני אדם חלוקים בקבלתו זה מקבל הרבה וזה מעט זה קבולו חזק ומתקיים וזה קבולו חלש ועובר: 

<b>שהם נהנים כו' ומשתמשים לאורה </b>כבר ביארתי למעלה שבאמרו נהנים ממנה כוון על הנאת האדם מעין השמש גם בזולת צורך השתמשות: 

<b>ומגיעים לכל הנאתם </b>בכל מיני תשמיש: 

<b>תהיה ע"י שליח </b>שהם שולחים בצרכיהם איזה פקח: 

<b>בכחלים וברטיות </b>הסם המושם בתוך העין נקרא כחול ומה שמושם על גב העין נקרא רטיה: 

<b>ובתקון מאכלם </b>כידוע מענין רופאי העינים שמזהירים ממאכלים חמוצים ומלוחים וממאכלי חלב: 

<b>וילטוש שכלם </b>יחדד שכלם כמו אבי לוטש כל חורש נחשת וברזל: 

<b>האדם הכסיל בעור </b>הכסיל הוא הפתי בהחלט ואין בכחו שום התבוננות והוא כמו העור בהחלט שאין הראות בכחו: 

<b>והסכלות בחשך </b>סכל הוא מי שהוא משולל הבנה בפועל אמנם יש בכחו להתבונן כאשר יורוהו והוא כמו האויר החשוך שיש בכחו לקבל אור כאשר יקרב אליו דבר המאיר: 

<b>החכם עיניו בראשו </b>ופירש"י שם החכם הוא הרואה את הנולד וכשהוא עומד עדיין בראש הדבר הוא מתבונן ומחשב מה יעלה באחריתו משא"כ הכסיל שהוא כהולך בחושך שאינו רואה מה ברחוק ממנו: 

<b>והעורים הביטו לראות </b>הביטו והשתדלו לכם איזה רפואה שתוכלו לראות וזהו הביטו לראות: 

<b>בעץ החיים </b>שיאכל האדם וחי לעולם: 

<b>עץ חיים היא</b> וזה נאמר על כלל החכמה והכונה על תורתנו הקדושה בכללה על פרטי מצותיה אמר כי חיים הם למוצאיהם: 

<b>ויפיק לנו רצונו </b>יתן לנו עזר ואומן להוציא רצונו לפועל אמן: 

נשלם השער האחד. בעזרת ה' אחד: 


שער שני - שער הבחינה

הקדמה

<b>אופני יחוד האלהים </b>חלקי החקירה ביחוד האלהים וקרא לחלקי החקירה אופנים מלשון אופני העגלה שע"י תסוב העגלה ותתגלגל עד הגיעה למחוז החפץ כן ע"י חלקי המחקר תתגלגל דעת האדם ותגיע לידיעת הדבר ששמה אליו מגמת חפצה: 

<b>והיתה הבחינה בחכמה כו'</b> הבחינה שיבחין האדם חכמת הבורא הנראית בברואיו היא הדרך הקרובה שעל ידה יגיע האדם אל בירור מציאות הבורא והוא הנתיב הסלול שעל ידו יגיע האדם לדעת אמתתו. כלו' לדעת שהוא ית' אחד אמת וכל זולתו אחד עובר כמבואר בשער היחוד ואמר והיתה לשון עבר לפי שכבר בשער היחוד בפרק ז' בא בארוכה בביאור הראיות על היחוד בשבעה פנים והבחינה בברואים היא אחת מהם ואמר בכאן שהיא הטובה שבכולם אם מצד שהיא הדרך הקרובה שבכולם. כלומר שאין בה כ"כ הצעות והקדמות רבים כמו בשאר דרכים זולתה ואם מצד שהיא דרך סלולה. כלומר כבושה לרבים והדרך הכבושה היא בטוחה מן המכשולות והנזקים ומן התעות והנה בשאר דרכי המחקר אין האדם בטוח מן המכשולות והטעות שיקרה להולך בם כמו שבאמת רבו כמו רבו חללי העוברים בדרך המחקר הפילוסופי משא"כ לעוברים בדרך הבחינה שאין עיף ואין כושל בהם: 

<b>התחייבנו להדביקו אליו </b>כלומר לכן אנו מחוייבים מצד השכל להדביק ולהסמיך שער הבחינה אל שער היחוד: 

<b>אל מה כו'</b> כלומר שאל זה שמנו מגמת פנינו שאחר גמר כתיבת איזה שער נבחר משאר השערים שיש עדיין לפנינו איזה שער שהוא דומה לשער ההוא שכתבנו ולהסמיכו אליו וכן בעניני שער אחד בעצמו נראה להביא אחר כל ענין מה שנאות לענין ההוא ואותו נבחר משאר הענינים ואמר בשערים לשון דמיון לפי שכל אחד ענין שלם בפני עצמו ואין סמיכתם רק מצד דמיונם שהם דומים זה לזה כמו ד"מ היחוד בהבחינה האמורים בכאן שהם דומים במה ששניהם חוקרים לעילוי ית' זה באחדותו וזה בחכמתו אמנם עניני שער אחד הם לה נאותים וראוים זה לזה להיותם תלוים ומסובכים זה בזה לזה אמר בהם מה שיאות וכו': 

<b>אשר בהם נתחייב כו' </b>בחקירת אברים אלו ועל ידם נראה את עצמנו מחוייבים בעבודתו ית' אשר למעלה ובשבילה ברא אותנו: 

<b>והאלהים עשה כו' </b>כונת הכתוב לפי דעת המחבר על העשיה הכוללת דהיינו בריאת המציאות בכללו: 

<b>ונאמר </b>הנו"ן בחול"ם כמו ונאמר אמן והוא כינוי לרבים מדברים בעדם והוא מדרך המוסר בדבר אדם דבר חכמה ליחס אותו לרבים אשר אתו השומעים דבריו כאלו הדבור יצא מבין כולם ולא יהא נראה כנוטל עטרה לעצמו ואומר שמעוני ואאלפכם חכמה: 

<b>כי טובת האלהים על ברואיו </b>הטובות הבאות מאת האלהים וחלות על ברואיו: 

<b>ואם הם כוללות את כלם רובם כעורים כו' </b>כלומר אף שטובותיו ית' כוללות כל הברואים שהרי הויותם וחייהם וקיומם הם בטובותיו והיה ראוי לפי רוב פרסומם שיהיו ידועים ונכרים לכל אעפ"כ רובם הם כמו עורים מלהכירם וכו' ופרט ג' לשונות מהכירם ומהבין גודל מעלתם ואינם משכילים ענינם נגד ג' מיני עורון הנופלים בתוק האדם שיש טובות שאין האדם מכיר בהם כל עיקר והטוביות שבהם נעלם ממנו בהחלט וע"ז אמר כעורים מהכירם ויש טובות שיש לו בהם קצת הכרה אמנם איננו מתבונן בהם להבין ערך מעלתם בשלימות מלואם וטובם ועליהם אמר ומהבין גודל מעלתם ויש רעה חולה משניהם דהיינו שיש טובות הנראות לרעות בתחלת ההשקפה וצריך שום שכל ועיון דק להכיר טובם ולהבין הטוב הטמון בקרבם ועל כיוצא בזה נאמר (דניאל יב) ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו אמר החכם משכיל על דבר ימצא טוב (משלי יו) כלומר מי שאינו מסתפק בדבר במה שנראה לו בבחינתו בהשקפה ראשונה אמנם הוא משים שכלו ועיונו בדבר ימצא טוב כלומר ימצא הדבר אחר עיונו שהוא טוב ולא כמו שנראה לפי שטחיותו שהוא רע וע"ז אמר ואינם משכילים ענינם ואמר שהעורנות הנ"ל הם בסבת שלשה דברים שהולך ומבאר בסמוך וכונתו שכל אחד מן הג' דברים הוא סבה לעורון אחד מן שלשה עורנות הנ"ל כמו שאבאר אי"ה לקמן אחד לאחד בכלות דבריו באלו הג' דברים: 

<b>בענין העולם ותענוגיו </b>הם שני חלוקים נגד אהבת המועיל ואהבת הערב שבאמרו ענין העולם כונתו על עסקי בני אדם לפי הנהוג הטבעי שבעולם שרוב עסקיהם ובילוי זמנם במילוי תשוקת אהבת המועיל כמו בנות בתים ותקוני מלבושים ואסיפת הקנינים ולזה קרא ענין שענין הוא לשון מנהג והתעסקות כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק ולחוטא נתן ענין. ובפסוק הוא ענין רע וכו' ובאמרו ותאותיו הכונה על אהבת הערב כמו אכילה ושתיה ומשגל שעיקר לשון תאוה הונח עליהם: 

<b>והתאוותם מה שלא יגיעו ממנו </b>מלת ממנו מוסבת על העולם שהם מתאוים תמיד להשיג מתאות העולם מה שלא הגיעו עוד. כלומר שלא השיגו עדיין ומלת יגיעו הוא עתיד במקום עבר. ואפשר שבדיוק כתב לשון עתיד לומר שאפילו לדבר שהוא נמנע בחוקם להשיגו ובוודאי לא ישיגו אותו אעפ"כ הם משתדלים בכל עוז להשיגו ונמצא לבם תלוי לעולם בתוחלת ממושכה מאין הפוגות: 

<b>והתעלמם להביט כו' </b>כלומר ונמצא שמה שהם מתעלמים מלהביט אל טובות הבורא שבאו עליהם הוא מפני שלבם תלוי וכו' ואין לבם פנוי לזה וכונתו בלשון הבטה על ההסתכלות והתבוננות בדבר וכן במקומות הרבה מזה הספר: 

<b>בעוצם מה שהם מקוים </b>בעצם הדבר ההוא שהם מקוים: 

<b>ממלאת תאותם כו' </b>מ"ם הראשונה בחיר"ק והשניה בשו"א והלמ"ד בחול"ם. כלומר מן מילוי תאותם וגם בכאן כוון לב' חלוקות הנ"ל כי באהבת הערב שטבע האדם הומה בו למלאות תאותו שייך בו לשון מילוי תאוה ובאהבת המועיל שייך לשון השלמת משאל: 

<b>אשר יגיעו ממנו </b>מן העולם. והכונה שבכל מעלה אשר ישיגו ממעלות עניני העולם לא יסתפקו וישתעשעו בו רק מיד יהמו רעיוני לבם לבקש מדרגה שהוא למעלה ממנה: 

<b>מבקשים מה שהוא למעלה ממנו ודורשים מה שאחריה </b>ופרט ב' חלוקות כי באמרו ממה שהוא למעלה ממנה כוון על מעלה נוספת בכמות באותו המין עצמו כמו בעושה אמרו חז"ל אדם יש לו מנה מבקש מאתים ובאמרו ודורשים מה שאחריה כוון על מעלה ממין אחר הנמשכת אחר המעלה ההיא בטבע העולם ד"מ הכבוד נמשך אחר העושר בטבע העולם. ומי שהשיג מעלת העושר הוא דורש אחר השגת הכבוד ולכן אמר בזה לשון דרישה שהוא השתדלות יתירה לפי שהוא מין אחר שעדיין אין לו בו שום התחלה וידוע שכל התחלות קשות: 

<b>ותמעטנה אצלם כו' ותקטננה אצלם כו' </b>במלת הטובות הכונה על טובות העוברות לשעתן כמו אכילה ושתיה ולבוש ודומיהן על דברים המתקיימים לזמן ארוך אמר ל' מתנה כמו נחלת בתים שדות וכרמים גם בזיווג האדם אמרו אשה טובה מתנה טובה ואמר שע"י סיבה הנ"ל ימעטו אצלם מספר ריבוי הטובות לפי שרבים מהם יהיו נעלמים מהכרתם כנ"ל וגם המתנות הגדולות יוקטנו בעיניהם עד שלקוטן ערכם לא יורגש טוביותם אצלם: 

<b>עד שהם חושבים כו' </b>שב"כ תתגבר בהן בולמוס התאוה עד שיתאוו לשאוף עולם ומלואו וידמו שכל הנמצא ביד זולתם הוא ראוי להם וכאלו שללום זולתם וגוזלים מהם: 

<b>ומה שהגיע אליהם ממנה כו'</b> מלת ממנה מוסבת על הטובה. כלומר שמיד בהגיע איזה חלק מן הטובה לזולתם יחרד לבם ויתמרמרו על זה כאלו היא רעה שמצאה אותם כי טובת זולתם היא רעה להם והם ב' חלוקות שבתחלה דבר בסתם על הטובות הנמצאות ומוחזקות מכבר ביד זולתם ואמר שהם שואפים ומשתוקקים להם כאדם המשתוקק ומצפה להשיב לידו דבר הנשלל ממנו ובשנית כוון על תחלת זמן הגעת הטובה לזולתם שהם מתפעלים ומרגישים בו בהרגשת הרע וחרדתו בתחלת בואו שעיקר ההרגשה ברע הוא בהתחלתו שאח"כ כיון דדש דש ולכן אמר בזה לשון הגעה שהונח על תחלת בא הדבר ולפ"ז מלת אליהם מוסבת על זולתם ואפשר לפרש שמלת אליהם מוסבת לעצמה. כלומר שע"י גודל תשוקתם ודמיונם שהם חסרים הרבה מן הטובה לכן גם אותו חלק מן הטובה שהגיע להם שלפי דמיונם הוא רק קצת מקצת מן הראוי והנצרך להם הוא נחשב אצלם לרע שמצא אותם כדרך המון העם המתאוים שכשטועמין דבר הערב לשעתו ואין בידם למלאות תאותם ממנה ולבם הומה עליו מצטערים על מה שטעמו ומתלוננים ואומרים שמוטב הי' להם אלו לא טעמו ממנו כלל ולא תבער בם אש תשוקתו ואף שהדבר הוא אמתי בעצמו אמנם המליצה הראשונה עיקר: 

<b>ולא יבינו אל פעולת ה' כו' המטיב בהם אליהם </b>מלת בהם מוסבת על הטובות והכונה שאינם מבינים שהטובות הם פעולת ה' ואחר שהם באים ממנו ית' וידו חלקתה להם אין מקום לקנאה ולא תועלת בהשתדלות יתרה: 

<b>רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כו' </b>שלפני זה אמר כי הלל רשע על תאות נפשו ומסיים דבריו בפסוק זה ואומר שהרשע מחמת גאותו וגאונו איננו דורש על סבת טובותיו לדעת מקור מוצאה ומאין באו למו כי אין זכרון אלהים בכל מזמותיו ומחשבותיו. ויתכן לפרש כונת המחבר בפי' הפסוק בדרך הצחות לומר שמפני גובה רוחו גאותו וגאונו הוא מדמה שהכל ראוי ונאות לו ולכן איננו מסתפק במה שבידו ודורש להשיג מה שלא השיג עדיין כנ"ל לז"א בל ידרוש הכונה במלת בל מה שאין לו עדיין והוא דורש להשיגו: 

<b>צאתם אל העולם הזה </b>הכונה במלת צאתם אל היציאה מן ההעדר או הכונה בכאן על צאתם מבטן אמם: 

<b>כבהמות סכלות וכעיר </b>על סכלות העדרי אמר כבהמות סכלות באין מבין ועל סכלות קניני אמר וכעיר שהוא החמור הבחור שהוא מסרך דרכיו ומשבש ארחותיו: 

<b>והתגדלם בטובת אלהים והתגלגלם בהם </b>על הטובות התמידוות כמו החיים והבריאות אמר והתגדלם בטובת וכו' שהם גדלים בהם ועל הטובות הבאות לעתים וחוזרים בגלגול הזמן אמר והתגלגלם בהם: 

<b>רגילות וידועות </b>על התמידיות אמר רגילות ועל הבאות לפרקים אמר ידועות שאף שאינם רגילות אצלם כ"כ אעפ"כ הם ידועות להם ומשוקעות בציורן מחמת חזרתן הרבה פעמים: 

<b>גאילו הם עצמיות להם </b>עצם מעצמיהן: 

<b>בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כו' </b>הנה מלת סר יאמר גם על דבר שנעדר ונתבטל מציאותו לגמרי כמו אם גולחתי וסר כחי (שופטים יו) שכח האדם אין לו מציאות בזולת נושאו שהוא האדם וכן וסרו הצפרדעים (שמות ח) שמתו ונעדרו ובטלה המכה אולם לשון פירוד לא יצדק זולת על דבר שנפרד ממחברתו והוא קיים במציאות בפ"ע כמו באברהם ולוט נאמר ויפרדו איש מעל אחיו והנה שתים רעות אלה תקרינה לאדם בטובותיו שבידו כי מהם שיסורו ממנו ויעדרו ממציאותם כמיתת בנים ושריפת קנינים ר"ל ומהם שיפרדו ממנו ויגיעו לזולתו כמ"ש יצבור ולא ידע מי אוספם ובאמת לא רעה זו כרעה זו שהראשונה היא רעה חולה להיותה באפס תקוה להשיג עוד אותו דבר הנעדר בעצמו משא"כ דבר שעודנו נמצא רק שהוא ביד זולתו עדיין האדם יושג ומצפה אולי ישוב עוד לידו אולם מצד אחר יש בשניה מחלת לב יותר כי קשה כשאול קנאה שיראה האדם עמלו ביד זולתו כמ"ש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה (ישעיה א): 

<b>כאשר יגדלו ותתחזק הכרתם </b>אע"פ שחזק כח הכרה שלהם אעפ"כ יסכלו טובת הבורא עליהם כלומר יהיו נשארים סכלים בלתי מכירים בטובות הבאים עליהם ואמר יסכלו לשון פועל כמו ידברו יספרו אע"פ שבאמת הם נשארים בסכלותם הקדום ואין דבר שנתחדש אצלם רק לפי שהזמן גורם מצד גדולם להכרה שיש בכחם אז לצאת לפועל וכאלו הם דוחים אותה ומעכבים בידים עד שתסוגר מבית מבא: 

<b>ומשלם בזה </b>המשל שלהם בזה הדבר: 

<b>שמצאו איש כו' </b>המ"ם בשו"א והצד"י בקמ"ץ כמו ומצאה איש בעיר: 

<b>ויתנדב עליו בכל כו' </b>הראה בדיבתו עליו בכל דבר הטוב ונצרך לו: 

<b>עד שהשכיל והבין אופני כו' </b>שנהג עמו כך כל משך ימי עוללותו עד שגדל והבין וכו' ודייק באמרו אופני דרכי טובותיו. כלומר שהנער חסר לב אין מבין באיזה דרך הטובה באה ואוזה אופנים וגלגולי סבות מביאים לו דרך הטובה ואין לו רק הרגשת הטובה וערבותה בשעתה משא"כ אח"כ בבואו לכלל דעת הוא מבין דרך הטובה וגם אופני גלגולי סבותיה והבן: 

<b>על אסיר שנפל ביד שונאו </b>תחלה הניח עליו תואר אסיר ואח"כ ביאר שענין מאסרו באה לו ע"י שנפל ביד שונאו וכו': 

<b>והגיעהו </b>שונאו הגיע אותו אל תכלית הצער וכו': 

<b>הצער והרעב כו' </b>הכונה במלת הצער על יסורים בפועל כמו הכאה בשוטים ועקרבים וכדומה ואח"כ זכר הרעב והעירום שהם חסרון הצורך: 

<b>ופייס לשונאו כו' </b>לשון פיוס הוא בדברים כמ"ש (ברכות כח) ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון ודייק בזה לרבותא שאע"פ שלא פדה אותו בממונו ולא הפסיד עבורו כלום אעפ"כ היתה הודאתו לו גדולה: 

<b>מענין העוני והצער כו' </b>העוני בחוסר הצורך כרעב ועירום שזכר כמ"ש ויענך וירעיבך וכן כל פרטי עינוי האמורים ביה"כ כולם חוסר הצורך הם וגם תואר עני הונח ע"ז והצער הם יסורין בפועל כנ"ל ואמר שיצא אל הפכם והם הטובה והשלוה שהיפך הצער היא הטובה והפך העוני היא שלות הלב ומנוחתו במילוי צרכיו והקדים בכאן העוני לצער להיותו קודם בזמן בטבע המאסר ובתחלה הקדים הצער לעוני להיותו סבה קודמת לעורר רחמי האיש עליו כפי טבע האנושית שיותר יתפעל לב האדם בראותו את רעהו בצער מכאוב בפועל מבראותו אותו חסר המצטרך לו וכן דייק שם באמרו ונכמרו רחמיו על צערו: 

<b>בעת שהכרתו בה גמורה </b>מלת בה מוסב על העת. כלומר שכח ההכרה שלו נגמרה בשלימותה בעת ההיא: 

<b>טובת האיש החסיד וחסדו </b>הם שתי בחינות בחינת מעלת הטובה וערכה ובחינה ב' שעשה לו רק בחסד ולא בגמול מחוייב לו: 

<b>והתישב בדעתו </b>שנתישבה דעתו לו והיא מליצה רגילה והכונה שכשמחשבת אדם מסופקת בדבר דעתו פונה לכאן ולכאן ואינה מיושבת במקום אחד והנה שהנער חסר לב ומסופק בכל ענין שכלי עד שיגדל ויתבררו לו ספיקותיו ואז תתיישב דעתו במקום א': 

<b>כוללים ונראים יותר </b>שאותן הטובות כוללים בטבע העולם כל הברואים שכולם צריכין לגידול בזמן הינקות ולכל הטובות ההוות בזמן ההוא ולכן הם נראים לכל לטובות גדולות להיותה מנוסים בהם משא"כ בטובת הוצאת המאסר שרוב בני אדם אינם מנוסים בה ולפי פי' זה הוא דבר אחד ויש לפרש שני דברים שבמלת כוללים כוון שיש בטובות התינוק כמה טובות כולליות דהיינו שכ"א כוללת כמה טובות פרטיות דרך משל בנישואו האשה שהיא עזר בעסקי הבית ומצלת מן החטא ויולדת בנים לקיום המין ובמלות נראים יותר כוון לומר שטובת התינוק נראית יותר בבירור שהיו מוכרחות לו משא"כ טובת הוצאת המאסר אינה נראית כ"כ לטובה גדולה שכבר אפשר לחשוב שבעוד ימים היה שב אף שונאו ממנו והיה מתפייס מעצמו ומניחו כי כן דרך חמת גבר להתקרר בהמשך הזמן כמ"ש עד אשר תשוב חמת אחיך (בראשית כז): 

<b>בהתמדת ההודאת והשבח </b>ההודאה היא ההגדה שמקבל הטובה מגיד למטיב שהוא מכיר בטובתו והשבח הוא ההילול שמהלל אותו על כך ומתאר אותו במעלת הנדיבות והחסד: 

<b>ואנכי תרגלתי לאפרים כו' ולא ידעו כו' </b>הרי שהרגילות סבה להעדר ידיעה: 

<b>ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם </b>הם ב' חלוקות כי פגעים נקראים המקרים המתרגשים בעולם כשריפת אש ושטף מים שלפי הנראה הם דברים המתהלכים לתומם בטבע העולם ומזיקים לפוגע בהם מבלי כונה אליו בפרט (ומ"ש לך פגע בו ויפגע בו שם נאמר בבחינת קרבת המות כאלו המות הולך נכחו ופגעו זב"ז ואין כאן מקומו להאריך) ולזה נקראים פגעים כאדם הפוגע בחבירו בלכתו לתומו ועליהם אמר ממיני הפגעים ועל הדברים הנראים לעין כל שהם שלוחי ההשגחה להגיע היזק במכוון עליהם בפרט אמר ומה שמגיע אליהם כו'. ויותר נראה שמה שסיים בגופם ובממונם הוא המכוון בב' חלוקות הנ"ל שעל מקרי הגוף אמר פגעים ועל הפסד הקנין אמר ומה שמגיע עליהם מעניני ההפסד וביאר אח"כ שזה בגופם וזה בממונם: 

<b>סבת אופני סובתם ותועלות הנסיון והמוסר להם </b>הם ג' חלוקות שברעות שהוא ית' מביא על האדם יש ג' בחינות אם שכוונתו ית' שיהיו הרעות ההם סבה לטובתם בעוה"ז כמכירת יוסף ומאסרו שהיו סבה למלכותו ויש מהם שהכונה בהם לתועלת הנסיון שיכיר המנוסה מדרגתו ותועלת גדולה היא להם להוסיף אומץ בהוציא כחם לפועל כמבואר בדברי החוקרים בנסיונות הצדיקים ובפרט בנסיון עקידת יצחק מה שאין כאן מקומו להאריך וע"ז אמר לתועלת הנסיון או תהיה הכוונה לתועלת המוסר. כלומר ליסר אותם על עונם בעוה"ז בכדי להצילם משטף אף ואכזריות חמה בעולם הגמול וע"ז אמר ותועלת המוסר שמלת ותועלת מוסבת על הנסיון ועל המוסר: 

<b>אשרי הגבר כו' </b>והנה אם תפקח עין תמצא כל הג' חלוקות כלולים בכתוב כי באמרו אשרי הגבר אשר תיסרנו יה הוא מאמר נגזר בפני עצמו וכוון בזה לתועלת הנסיון שע"י זה יוסיף אומץ להתגבר לעומת יצרו כנ"ל וכבר ידוע מדברי רז"ל שתואר גבר הונח על התגברות נגד היצר ואמר אח"כ ומתורתך תלמדנו שכוון בזה לבחינת סבת הטובה כידוע מדבריהם שהתורה היא אחת מג' דברים שנקנים ע"י יסורין ולמדו ז"ל ממקרא זה בעצמו והוי"ו במלת ומתורתך הוא במקום או כמו וי"ו מכה אביו ואמו ובאמרו להשקיט לו מימי רע כוון לבחינת תועלת היסורין שע"י יסורי עוה"ז ישבון בטח בדד שליו ושוקט באחריתו: 

<b>ושכתו כי הם וכל אשר כו' </b>המאורעות האלו גם כל אשר להם כל הדברים העוברים עליהם הם כלם טובות שהטיב להם הבורא מגודל טובתו וחסדו: 

<b>וגזר בהם בצדק </b>גזר בהם כפי דין הצדק ע"פ מה שחייבה חכמתו: 

<b>וקצו בהראות צדקו בהם </b>שבאמת יש לאדם לקבל בלב טוב מה שהוא ית' מראה דינו הצדק בו שזה מורה השגחתו ית' עליו ושהוא מיסר אותו מדה במדה בכדי שיבין ויתבונן ויפשפש במעשיו ושב ורפא לו גם למרק עונו לטוב לו להיות שמח ביסורין כמאמרם ז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם כו' והם קצו בזה: 

<b>ולא שבחוהו בהגלות כו' </b>כלומר על ידי שקצו בדברים הנראים לרעות אף שבאמת צפונה בהם כונתו ית' לתכלית הטוב להם נמשך מזה שגם לא שבחוהו בטובותיו וחסדיו הגלוים והרי הוא אצלם כאומר לא מדובשך כו' או הכונה באמרו וקצו בהראות צדקו ולא שבחוהו בהגלות כו' על בחינה ראשונה שאמר שלפעמים הרעה סבה לטובה הבאה אח"כ כנ"ל והכונה שכמו שלא קבלו מתחלה בספ"י וקצו בצדקו ית' כנ"ל כן גם אח"כ אף שכבר נגלית הטובה שנתגלגלה ממנה לא שבחוהו אז ג"כ כי דיים שהסירו תלונותם אז: 

<b>להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריות כו' </b>אמר במעשהו על הדברים הכוללים הנוהגים בטבע העולה כמו החום היתר והקור המופלג שנפש האדם קצה בהם וידמו הסכלים שהעדרם היה טוב ממציאותם ואפשר שכוון באמרו במעשהו על ההנהגה שהוא ית' מנהיג עולמו שההנהגה נקראת מעשה כמ"ש מה יהיה משפט הנער ומעשהו (שופטים יג) שהכונה שם איך להתנהג עמו ובהיות שבאמת דעת האנושית קצה בהנהגת העולם בראותם צדיק ורע לו והפכו והסכלים האלה מדמים שאלו היתה הנהגת העולם מסורה לידם היתה יותר טובה נאה ומסודרת ממה שהוא עכשיו ובאמרו ובמיני הבריות וכו' הכונה על הברואים המזיקים וצמחים הארסיות ודומיהם מה שבאמת הכל עשה יפה לתקנת האדם וז"ש אשר בראש לתקנתם: 

<b>ומה נדמו בזה </b>מה מחד נדמו בזה הענין אל וכו': 

<b>על מכונתו הטובה </b>על בסיסו הראוי לו: 

<b>על התיקון הנאה והנאות כו' </b>הם ב' בחינות שבדברים השייכים לצורך כל ב"א כמו כסאות טובות למושבם ומטות נאותות למשכבם אמר שהותקן על התיקון הנאה ועל הדברים השייכים להם בפרט אמר והנאות לתועלתם כמו כלים המיוחדים לשום בהם הכחלים ושאר דברים הנאותים לתשמיש רפואתם: 

<b>וכונת תקנתם </b>שכל זה נעשה בכונה מכוונת לתקנתם ולא שהיה נמצא כך במקרה מכבר בכל פרטיו כפי הצודק להם אז שבוודאי היה מן הנמנע להמצא כ"כ בשלימות כמי שנעשה בכונה עבורם כי מטבע המקרה להיות חסר אם מעט ואם הרבה: 

<b>כחלים </b>שם כולל הסמים המשמשים לרפואת העין: 

<b>שייטיב ראותם </b>כלומר שתהיה ראותם טובה ומלת שייטיב שיהיה טוב כמו לא יצר צעדך (משלי ד) לא יהיה צר: 

<b>מעורונם </b>מחמת עורונם: 

<b>מי שנפצע ומי שנשבר </b>פצע הוא ביקוע ורעוע העור והבשר שנתרועע ע"י הכאה ושבר הוא שבר יד או שבר רגל או צלע: 

<b>ורב צערם </b>הרגשת כאבם וזה על הנפצעים שהוא רק דבר מצער לשעתו ועובר אח"כ: 

<b>ונכפלה רעתם </b>הוא על הנשברים שנעשה בה מום קבוע וצודק לקרותו בשם רע בהחלט ואמר ונכפלה רעתם שעד הנה היה בהם מום העורון לבד ועתה נתוסף מום השבר ההוא: 

<b>בעל הבית והבונה אותן </b>על מי שהבית שלו אמר בעה"ב ועל האומן הבנאי שבנה אותו אמר והבונה אותו שכן דרך המתלונן על איזו נזק שקבל להתלונן גם על כל מי שהיה איזה גרם או חלק בדבר המזיקו אף שלא כוון ולא ידע שיגיע לו נזק והוא כאומר מרשעים יצא רשע: 

<b>במקצר </b>והוא העושה איזה עסק ברפיון ידים ובלי שום לב שאז אינו עולה בידו בשלימות ולזה נקרא מקצר שמקצר הדבר משלימותו והדבר התהר לא די שאינו מועיל כי לפעמים אף מזיק: 

<b>וכמנהיג רע </b>הוא איש מבוהל ומשתגע שכל עניניו ברע המה כי בשגעון ינהג: 

<b>הצער והנזק </b>נגד הנפצעים והנשברים כנ"ל: 

<b>וגם בדרך כו' </b>כלומר לא מבעיא בשבתו בביתו שהוא יושב בטח ואינו משים לב לפקח בעניניו כי גם בדרך שידוע לכל שסתם דרך עלול למכשולות הולך בלי שום לב ונכשל תמיד ולזה הוא מורה לכל שהוא סכל משא"כ בשבתו בביתו שאז אין סכלותו נראה כ"כ ולפ"ז מלת ואמר הוא לשון הוראה שהיא מורה לכל ואפשר לפרש ואמר לכל סכל הוא שאחר שהוא הולך ונכשל בסכלותו ואולתו תסלף דרכו הוא זועף וכועס על כל זולתו שסללו הדרך ההוא באמרו שהתקינו מכשולות לרגליו ולפ"ז מלת ואמר הוא כמשמעה ומלת לכל הוא כמו על כל והנה פתרון המשל ושברד מבואר מעצמו שהוא יתברך ברא מין האדם בעולמו ולהיותם עורי לב טחי תפל ממכון שבתו השגיח להראות בעליל נורא עלילותיו על בני אדם אולי פועל ה' יביטו יקנו לב והם בעורונם ילכו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו באותן הדברים עצמן שנבראו לטובתן ואחר כך מתלוננים על רוע חלקם ומגנים כלל ענין בריאת האדם בזה העולם וכבר האריך בזה במורה בביאר סכלותם וכתב שם שסכל אחד מפילוסופי האומות חבר חבור שלם להראות רוע חלק האדם בעולמו ושבריאתו היא לנקמה לו לא כאלה חלק יעקב ומאמרם ז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יש לו סוד ולא יסופק בזה שום משכיל על דבר אמת ובכלות הצעת אלו השלשה דברים אתה הקורא משכיל שים לבך למה שידעתי לך לבאר איך הם מכוונים לעומת שלשה מיני העורון הנזכרים למעלה כי הנה בסיבה הראשונה שהיא רוב טרדת האדם בעסקי העולם ושאון המון גלי תאותיו לא יתנו פוגת לרעיוני לבבו הנה באיש כזה בודאי אין שום תקוה שמעצמו יעיר לבבו להכיר בטובת הבורא ית' ולשבחו כעל גמולות כי ההכרה מאין תמצא אחר היות לבו עמוס התראות עד אפס מקום למחשבה זולתם ומצורף לזה היותו חסר הרבה תמיד לפי דמיונו וכל שיש לו איננו שוה לו למאומה והנה בין כך לכך אין בלבו שום מבוא להכרת טובותיו וע"ז אמר למעלה רובם כעורים מלהכירם בסתם שאינו מכיר בהם כלל ובסבה השניה שהיא רוב רגילתו בהם מקטנותו והנה ידוע שבוודאי אין כח בהרגל להעדיר ולבטל הרגשת הדבר בהחלט שאף מי שיכוהו בשבט מוסר כל היום כמה שנים ירגיש גם באחרונה רק שלא תהיה חרדת ההרגשה גדולה כ"כ כמי שלא טעם טעמו עדיין שאין סבה זו מספקת להעדר ההכרה מכל וכל וכן בטובות מצד רגילתו בהם אין הכרתו שלמה בהם לפי ערך גודל מעלתם וע"ז אמר למעלה ומהבין גודל מעלתם ונגד הסבה השלישית שהיא היות האדם מר נפש ומתלונן בהרבה מעניני טובתו מצד הראותם לרעות לפי שטחיותם בלי התבוננות ע"ז אמר שם ואינם משכילים ענינם כמבואר למעלה בין והתבונן כי קצרתי: 

<b>להעיר מי שלא הבין כו' ולהורות בני אדם כו' </b>על סבה הראשונה שהיא חסרון ההכרה בהתחלה מצד היסח הדעת אמר להעיר מי שלא הבין מזה צריך הערת הלב מעיקרא ועל השניה והשלישית שהצד השוה שבהם חסרון ידיעת המעלה אמר ולהורות בני אדם לדעת יתרונם פירש מעלתם ומוסב על הטובות: 

<b>בדרך שכלם </b>כלומר שאין החכמים יוצאים ידי חובתן במה שיודיעו להמון יתרון מעלתם בדרך הודעה לבד ושההמון יקבלו דבריהם בדרך אמונה רק מחוייבים להורות להם בחקירה שכלית עד שיבינו בעצמם: 

<b>כמה טובות מנע בעליהם כו'</b> כלומר בהרבה טובות מצאנו ראינו שהסיבה שמנעם בעליהם ליהנות מהם ולערבב שמחתו בהם היא חסרה הכרתו אותם כו' וגם במליצה זו פרט שתי חלוקות הנ"ל כי במלות מנע בעליהן ליהנות מהם כוון למניעה ההנאה לגמרי וזה באה להם בסבת חסרון ההכרה בהחלט כי בדבר שאין בו הכרה כלל עפ"י רוב תמנע הנאתו לגמרי ובמלות ערבב שמחתו בהם כוון לחלוקה שנית שהיא הכרה בלתי שלמה כפי מעלת הדבר ובודאי בחלוקה זו לא ימלט שיהיה לו קצת הנאה אחר שהיה לו קצת הכרה אבל יתכן שע"י שלא הכיר מעלתם בשלימות נהג בם מנהג בלתי נאות לערך מעלתם ונפל בהם הפסד ונזק ועל ידי כן נתערבבה שמחתו שהיה שמח בה כפי ערך הכרתו וזה אומרו מנע בעליהם כו' וערבב שמחתו כו' ומסיים חסרון הכרתו מוהב על מנע בעליהם כו' וחסרון ידיעת מעלותם מוסב על ערבב השמחה בהם ודוק: 

<b>להכיר אופני יתרונם </b>יתרון מעלתם והיינו בטובות שהוא מכיר קצת ומגלים להם מה שנעלם כו' היינו בבלתי ידועים לגמרי ואמר יגדל שבחם נגד הראשונים שהיו מכירים בהם קצת ומסתמא היו נותנים קצת שבח עליהם אך עתה שיכירו יתרונם יגדל שבחם ביותר ועל הבלתי ידועים לגמרי אמר ותרבה הודאתם שעד עכשיו היו מודים רק על אותן מעט הטובות שהכירו בהם ועתה יודו גם על אלו ותתרבה הודאתם במספר: 

<b>וישיגו בזה </b>כלומר ובאמת למי יועילו בזה אם לא לעצמם כי ישיגו ע"י זה כו': 

<b>התענוג וההנאה </b>אמר התענוג על הידועים קצת שהיו כבר נהנים מהם הנאה מועטת לפי הכרתם ועתה שיכירו ביותר תופלג הנאתם עד להתענג כי מלת תענוג תורה על הנאה מופלגת ועל הבלתי ידועים כלל אמר וההנאה שעד הנה לא היה להם שום הנאה מהם: 

<b>בענין ההערה </b>שכמו שהדרבן מעיר את הפרה ליישר הילוכה כן דברי חכמים מעירים הלבבות לישר דעתם אל האמת: 

<b>בעבור קיום עיניהם בלבבות </b>כלומר שהדברים שהחכמים מדברים ומלמדים להמון הם קיימים בלבם להיותם ברורים ומיושבים ומתקבלים על הדעת ולזה דמה אותם למסמרות קבועים ואמר וקיום אופני החכמה בהם כלומר שע"י החיבורים כל עניני החכמות קימים בעולם ואינם נשכחים במשך זמן רב: 

<b>וכבר פירשו בבעלי אסופות כו'</b> כוון לדרש חז"ל (ברבה קהלת) בפסוק זה שפירשו שם הענין על עשרים וארבעה ספרי נביאים הרי שפרשו בעלי אסופות בעלי החיבורים כלומר מחברי הספרים: 

<b>בהסתרת דברי כו' </b>כלומר שמלת דברי הכתובה בתחילת הפסוק שייכה גם לכאן כאלו ישנה פה ונסתרת מעינינו וזה שמסיים והטעם כלומר והכונה בפסוק וכמסמרות נטועים דברי בעל אסופות: 

<b>קיימים עומדים </b>כוון בשתי מלות אלו על שתי יתרונות הנמצאים בדברים שבכתב על דברים שבע"פ אחד שלא תפול חרפת השכחה בדברים הכתובים מפני שהאדם יכול לעיין בהם בעת צורכו וזה כוון במלת קימים שאינם נשכחים ונפסקים ובמלת ועומדים כוון להיותם עומדים במצב אחד בלי שיבוש ועירבוב משא"כ בדברים המקובלים ע"פ שיפול בהם השיבוש והעירבוב בהמשך הזמן ע"י רבוי מחשבות אדם ותחבולותיו: 

<b>אמתתה </b>כלומר שיתבאר לך אמתת עניניה ולא כפי הנראה בהשקפה ראשונה: 

<b>איזה מהם קרוב כו' </b>איזה מסימני החכמה קרוב אלינו כלומר קרוב לדעתנו יותר ויושג לנו יותר בנקל ולכן בודאי אנחנו חייבים לבחון בו יותר מבשאר להיותו מושג אלינו בקוצר זמן וקדימת שעה קלה בקנין דבר יקר יקרה מאד גם כל שתתרחק הבחינה ויתרבו הצעותיה היא עלולה יותר לשיבוש וערבוב: 






Chapter 1

<b>התבונן </b>מקור ולא ציווי: 

<b>ושערם בנפש </b>כלומר שיעור ענינים המצייר בנפש פי' בשכל האדם הוא כפי כח ההכרה של אותו אדם המבחין: 

<b>כי החכמה ואם סימניה כו' </b>אע"פ שסימני החכמה והוראותיה חלוקים אעפ"כ וכו' וכונתו במליצה זאת לומר שלא יטעון האדם לומר אחרי שאנו רואים סימני החכמה חלוקים בברואים ומה שנראה בדבר זה הוא זולת מה שנראה בדבר זולתו א"כ אפוא ע"כ צ"ל שכל אחת מסתעפת משורש מיוחד בפני עצמו ואחר שיש הרבה חכמות מיוחדות חלוקות זו מזו צריך להיות באדם הרבה כחות ההכרה כח מיוחד לכל חכמה כמו המושג בחושים שלכל מושג יש חוש מיוחד וא"כ למה זה הבל איגע להשתדל בבחינת כל הברואים שהרי בוודאי הרבה מהם נמנעים בחוק השגתי כי לא אאמין בעצמי שכל כחות ההכרה כולם נקבצו באו לי וא"כ מי יודיעני מספר צבא כחותי ולכולם בשם יקרא בכדי שאדע מי ומי מהם עלו לגורלי ואנה פניהם מועדות ולאיזה בחינה אשתמש בכ"א מהם לז"א שהוא טעות מעיקרו שבאמת אף שסימני החכמה והוראותיה נראות לנו חלוקים זה מזה אולם ממקור אחד הם נובעים וכח אחד להכרתם וזה שמסיים ע"כ התבונן כו': 

<b>בעיקרה ובעצמה </b>לפי שזיו השמש המתפשט באויר העולם נקרא שמש כמ"ש וטוב לעינים לראות את השמש (קהלת יא) שהכונה על הזיו המתפשט שהרי גרם השמש בעצמו אין טוב לעינים לראותו והנה הזיו הזה הוא מחובר מניצוצי השמש הרבות לאין מספר אולם עיקרם ומקור מבועם אחד והוא הגרם השמשי לזה אמר מלת בעיקרה על השמש עצמו ובמלת ובעצמה כוון ג"כ על עצם הגרם הזה ובא לומר שהוא עצם אחד פשוט בלתי מורכב בכל שאר הגשמים הנמצאים בחלל העולם שהם כולם מורכבים מד' יסודות כידוע והחוקרים קראו לעולם הגלגלים גשם חמישי: 

<b>בשמשות הנעשות כו' </b>כונתו על זכוכית הבתי עינים הנקראים בל"א ברילי"ן ובפסוק נאמר ושמתי כדכוד שמשותיך והם המושמי' בחלל החלון אמנם בכאן אין הכונה לזה שאין דרך לשום בחלון רק לבנים ולא צבועים: 

<b>שהם נראים עליהם במראיהם </b>המים נראים על הפרחים במראה הפרחים שעל הפרח האדום יראה לחות המים שעליו ג"כ אדום וכן בשאר: 

<b>והתישב בנעלם כו' </b>כשתגיע לאיזה מהם שיהיה נענם ממך בתחלת ההשקפה תתישב בדעתך: 

<b>תמצאם כאשר ספרתי לך </b>תמצא שהאמת אתי שכל סימני החכמה הנראה בהם הם מסתעפים מעיקר אחד: 

<b>להתבונן ולחשוב </b>במלת להתבונן כוון להיות הדעת חופר ומעמיק עד שישיג ובמלת ולחשוב הוא מכוין לקיום הדבר במחשבתו שלא ישכח: 

<b>עד שיתישב ענינה כו' </b>וינוח ברעיונינו על התבוננות אמר עד שיתישב כו' כלומר שיעמיק כ"כ עד שישיג הדבר בבירור שאז תהא דעתו מיושבת ונכונה בדבר בלי נדנוד ספק ועל מ"ש ולחשוב אמר וינוח ברעיונינו שיחשוב בדבר כ"כ זמן עד שיהיה בטוח שהוא מונח קיים אצלו ולא ישכח במהרה כמ"ש תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה: 

<b>לא היה ענינה מסתפקת כו' </b>לא היה שום אדם מסופק בהם: 

<b>המשכיל והכסיל כו' </b>הכסיל הוא מי שאיננו מבין מעלת החכמה ואינו רוצה ליגע שכלו בה ומסתפק במושכל ראשון ואמר שהיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם שהרי גם הכסיל מכיר בכמה דברים המצויים ורגילים ומחמת רגילותם הוא מכיר בהם בלי שום לב והתבוננות ואם היה הכל בדרך אחד היה ידוע אצלו הסתום מן המפורש: 

<b>והעילה בזה </b>הסיבה בזה שעשה אותם הוא ית' חלוקים זה מזה הוא לפי שהדבר שהוא עושה וכו': 

<b>ויש לו מכריח כו' </b>הוא הכח המנהיג הטבע הנקרא בלשון חכמים שר העולם: 

<b>כאש אשר כחה השרפה וכמים כו' </b>באש הזכיר לשון כח לפי שהחום הוא קנין לדברי הכל משא"כ בקור שהוא העדר להרבות דעות ואין שייך בהעדר לשון כח רק שם טבע שייך לומר בכל דבר: 

<b>ואשר הוא עושה בחפצו כו' </b>כונת הצעת מליצה זו לומר שהדבר העושה בטבעו כמו היסודות ומורכביהם עושה מעשה אחד תדיר אמנם העושה בחפץ ורצון דהיינו האדם שהוא בחירי יראו ממנו מעשים משונים אבל לא בעת אחת רק בעתים משונים כפי השתנות צרכו בעת זולת עת אולם הבורא שאיננו מוטבע כלומר איננו עושה בטבע ח"ו גם איננו מוכרח ולא צריך ואמר מוכרח וצריך נגד האדם כי האדם הוא מוכרח לפעמים במעשיו בכדי להמלט מן הנזק או צריך לפעמים במעשהו להבאת תועלת לכן אף שהוא עושה בבחירה וחפץ אין לקרא עליו שם חפץ רק בהשאלה אחר שההכרח או הצורך מניעו לזה ואין שם חפץ צדק בעצם רק בבורא יתברך שחפצו פשוט ומשולל מהכרו ומצורך כל שכן מטבע כנ"ל לכן עשה הוא יתברך דברים משונים זה מזה ושיהיה השתנותם שוה בכל עת ולא בעתים משונים וזה שמסיים בכל עת והוא מוסב על מלת משתנים והבן: 

<b>כדי שיורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו </b>שממה שאנו רואים שאין זולתו עושה דברים משונים כנ"ל זה מורה שאין זולתו והוא באחד וגם מורה שהוא מתואר בתואר חפץ בפעולותיו מפני ששונים בכל עת כנ"ל וז"א ועל חפצו בפעלו והבן: 

<b>כל אשר חפץ כו' </b>ראה והתבונן באותו מזמור איך שזכר שם בתחלה שינוי צאצאיהם בכלל והשינוי ביניהם נראה גדול יותר מאד אם מצד המקום שאלו מקומם צד המעלה דוקא ואלו מצד מהותם ועצמם ואח"כ זכר שינוי הפרטים הגלויים לנו בצאצאי הארץ דהיינו בימים ותהומות משא"כ פרטי צאצאי השמים שאינם מבוארים וגלוים לנו כ"כ לכן לא זכר אותם ואח"כ זכר פרטים המשונים בהפך הקצות באמרו ברקים למטר עשה שהם אש ומים ולכן זכר בכאן עשיה בפרט ואח"כ זכר שינוי הפעולות בהנהגם באמרו שהכה בכורי מצרים כו' ונתן ארצם לנחלה כו' שזכר החרון אף והפורענות למצרים ולמלכי האמורי וכנען והחסדים והטובות שנעשו לישראל ומכל זה הוכיח מה שהתחיל כל אשר חפץ ה' עשה כנ"ל: 

<b>והאלהים יודע אם בעבורה כו' </b>דרך המדבר אם דעתו נוטה לדבר ונשאר לו קצת פקפוק אומר כך דעתי נוטה ואלהים יודע האמת: 

<b>בדמות אחד ותמונה אחת </b>מלת דמות כוון על ציור דעת האדם ודמיונו והתמונה היא תמונה הגלויה בפרצוף פניו וחיתוך שאר אבריו והוא מאמרם ז"ל שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן כו' ועיין מה שפרש"י בפסוק בצלמנו כדמותנו: 

<b>ולו יתעלה החכמה המגעת </b>כלומר המשגת כל אמתתו כי הגעה והשגה אחד הוא: 

<b>ואין אלוה מבלעדו </b>סיים דברו בשבח מענינו שאמר שהשינוי מורה על אחדותו: 


Chapter 2

<b>בעבור יתרון הכרתו והבנתו כו'</b> אמר מלת יתרון לפי שגם בבע"ח יש קצת הכרה ע"י ההרגל כי ידע שור קונהו כו' וגם יש בהם קצת הבנה כערמת האריבה בבע"ח הטורפים: 

<b>וקבולו דעת סודי החכמה כו' </b>שהוא כלי מוכן לקבל ידיעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם כלומר התקועים ונמצאים בכל ברואי עולם: 

<b>מלפנו מבהמות ארץ כו' </b>מ"ם מבהמות לפי דעת המחבר הוא מ"ם היתרון כלומר שהקב"ה שם בנו כח הכרה יותר מהבהמות ואמר מלפנו לשון למוד והרגל ההסכן הסכנתי תרגמו המלף אליפנא לפי שכח ההכרה בא ע"פ הרוב ע"י ההרגל בדבר ואמר ומעוף השמים יחכמנו לפי שבהם נמצא הכרה יתירה מבהמות הארץ עד שצודק לקראה בשם חכמה כמו חסידה ידעה מועדיה ודומי' כנמצא בדברי החוקרים: 

<b>חושב ומתבונן </b>שבכל בריה שאדם רוצה לשום בה בחינתו צריך להעלות בתחלה במחשבתו ציור מהותה בכלל ואח"כ להתבונן בפרטי עניניה וסימני החכמה הנראים בה: 

<b>הלא הוגד מראש לכם </b>וסיים הלא הבינותם מוסדות הארץ: 

<b>והעורים הביטו לראות </b>כבר אמרו אין הבטה אלא ממעלה למטה לזה אמר תחלה הביטו כלומר שיעיינו ויסתכלו בברואים השפלים שהאדם הוא נעלם במדרגתו מהם ושייך בהם לשון הבטה ואמר שכינתו יהיה בהבטה זו כדי לראות על ידם חכמת הבורא ית' וז"א הביטו לראות: 

<b>והחי יתן אל לבו </b>הרי אף שהמות הוא דבר ידוע לכל שהרי הוא דרך כל הארץ אעפ"כ צריך התבוננות ושום לב בסימן החכמה הנראה בו כמ"ש חז"ל והנה טוב זה המות ומובא לקמן בדברי המחבר: 

<b>כאור נוגה הולך ואור כו' </b>והכונה על אור השכל כמאמר חז"ל תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת: 

<b>ואת פועל ה' לא יביטו </b>אינם מביטים בברואים השפלים ואמר בהם לשון הבטה מלמעלה למטה כנ"ל וגם מעשה ידיו הם הברואים העליונים כמד"א שמיך מעשה אצבעותיך לא ראו ואמר תחלה פועל ה' לפי שסדר הבחינה אצלנו ממטה למעלה דהיינו מעלול לעילה: 

<b>הפסד מצוה כו' </b>שהוא ג"כ ענין בחינה: 

<b>צניעות מחתול </b>שמכסה צואתו ויונה אינה ממירה בת זוגה ותרנגול מפייס ואח"כ בועל ונמלה אינה נוטלת גרעין שזכתה בה חברתה: 


Chapter 3

<b>העיון בפנות העולם </b>יסודות העולם כמו היתה לראש פנה ומי ירה אבן פנתה והם ארבע יסודות ארמ"ע כפי דעת החוקרים הקדמונים מישראל ומחכמי האומות וכן דעת רוב חוקרי זמנינו זולת קצת חדשים מקרוב באו ובטלה דעתם אחר שכן נמצא בספר יצירה ובזוהר: 

<b>ותולדותיהם </b>הם כל הנמצאים שבעולם השפל שכולם מורכבים מהם: 

<b>ובתכונת חלקי כל מורכב </b>כמו ד"מ באילן יש שורש וגזע וענפים ועלין ופרי ולכל אחד מהם תכונה מיוחדת עד שגם פרי אחד נחלק לכמה כחות כידוע לחוקרים וכבר אמרו באתרוג הנקרא ציטרונ"י שהספוג הפנימי הוא קר והקליפה החיצונה היא חמה והקליפה הלבנה היא ממוצעת וכן באיברי הבע"ח עד שאמרו אבר מחזיק אבר: 

<b>ואופני הועלתו של כל מורכב </b>כלומר איזה תועלת מגיע ממנו לאדם: 

<b>וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו כו' </b>הכונה במלת בבריאתו על תחלת הויתו ביצירה כמו בב"ח זה הרה וילד וזה מטיל ביצים ובצמחים זה צומח מעצמו וזה ע"י זרע אשר יזרע וכהנה יש חילוקים ביצירת הברואים רבו מאד: 

<b>ובמתכונתו </b>ערך פרטי הרכבתו באבריו וכחותיו: 

<b>ודמותו </b>הכונה בכאן על תארו: 

<b>ועילתו המשלימה כו' </b>התכלית דהיינו התועלת המגיע ממנו בעולם שהתכלית הוא סבת בריאתו וצאתו אל היש וז"א אשר לה נברא ואמר עילתו המשלימה שלצורך התכלית ההוא הוא נברא שלם כלול מכל פרטיו ומשוכלל ומושם במתכונתו אשר הוא נמצא כעת: 

<b>והדרת רודנית העוה"ז </b>הרוחנית הנמצא בעולם כמה הוא הדור ומפואר והכונה על הנפשות הדברות וההיולית והמרגשת והצומחת וצורת היסודות: 

<b>ועלוליו ומעולליו </b>העלולים והמעוללים אותם כלומר המסובבים וסבותיהם שכל ברואי העולם הם בהשתלשלות אחת בדרך עילה ועלול וצריך להתבונן בקשר השתלשלותם ולהתבונן בכל עלול מי הוא עילתו: 

<b>ותקנתו התמימה כו' </b>הוא דוגמת מה שאמר למעלה ועילתו המשלימה שם דבר בפרטי הנמצאים ובכאן דברו על התכלית מכלל העולם דהיינו ידיעת הבורא יתברך ועבודתו שלתכלית זה הותקן בכללו ושלמותו ולזה קראו תקנתו התמימה כלו' הכוללות זולת תקון פרטי חלקיו כ"א בבחינת עצמו: 

<b>ולדעת רוחניות העוה"ז וגשמותו כו' </b>אף שכבר אמר למעלה והדעת רוחנית העוה"ז שם דיבר בבחינה ברוחניות לבדו בהידורו כמה הוא הדור ומפואר כנ"ל וכאן התחיל לדבר בבחינת פרטיה הענינים ההפכים ולזה חוזר ומתחיל כאן במלת ולדעת והתחיל מהרוחניות והגשמיות הנמצאים בעולם וצריך להתבונן בצורך שניהם בעולם עם הפכיותם ופורט והולך שאר דברים ההפכים כמו שנבאר אי"ה אחת לאחת ואפשר להמליץ על זה כונת הפסוק בורא קצות הארץ כלומר ההפכים שהם נקראים קצוות לפי שבין שני הפכים ומצא לעולם ממוצע כידוע: 

<b>ומדברו ודוממו </b>היינו האדם הוא מדברו וכל זוגתו הם דוממים בלתי מדברים: 

<b>ונדו ונעו </b>הדברים הנחים בטבעם והנעים בטבעם ד"מ כדור הארץ ושאר היסודות הם נחים בטבעם בזולת מכריח וכדורי השמים הם מתנועעים ומסבבים בטבעם וכן ימצאו באברי האדם שהוא עולם קטן הדם והריאה נעים ושאר אבריו נחים: 

<b>וקפאיו וצמחיו </b>קפאיו הם הדברים הקפואים בטבעם ונקרשים כמו מיני המתכות והאבנים המתהוים בבטן הארץ והקופא והצומח הם ג"כ הפכים שהרי התהוות הקופא ע"י קיבוץ חלקים המפוזרים בתחלה והיא תנועה מן הסביב אל האמצע ומהות הצומח הוא היפוך זה שהוא התפשטות העצם ע"י כח הנפש הצומחת מן האמצע אל הסביב: 

<b>ועליונו ותחתונו </b>הוא ההיפך מצד המקום שצבא השמים הם בעליונו של עולם והברואים השפלים בתחתונו ובד' יסודות האש והרוח הם למעלה בחלל העולם והמים והעפר הם למטה: 

<b>הרכיבו הרכבה נכונה </b>שמה שהרכיבו מפרטי ברואים האלה דוקא הוא הנכון לקיומו ולתכליתו: 

<b>וסדרו סדור מתוקן </b>הן בסדר השתלשלות נבראיו בעילה ועלול והן בסדר מקום כ"א מהם כ"ז הוסדר על התיקון היותר נאות: 

<b>וחלק אותו חלק מבואר </b>בסוגיהם ומיניהם גם בשטח כדור הארץ נמצא בדברי חז"ל העולם שליש יבשה ושליש ים ושליש מדבר וכדומה לזה: 

<b>ושמחו רומז אליו ומורה עליו כאשר תורה כו' </b>הנה מלת רמז הונחה על הוראה סתומה כללית בלתי מבארת פרטי הדבר ההוא והוא דוגמת קריצת עין כמד"א קורץ בעיניו ובמלת מורה כוון על הוראה גלויה מבארת הדבר בפרטיו והנה בבחינת השטחות במציאת כלל העולם ובהשקפה הראשונה עליו מיד יורה על מציאות בורא שהמציאו כי לא יעשה הדבר את עצמו כמ"ש בשער היחוד כאשר יורה מציאת המלאכה על מציאת עושה שעשה אותה אך היא הוראה סתומה מכונת ברמז להיותה בלתי מבארת רצונו ית' וחכמתו ויכלתו אמנם ההתבוננות הרב בפרטי ברואיו וקשרם יורה לנו הוראה גלויה מבוארת על רצונו וחכמתו ויכלתו לעשות בו כחפצו כאשר יורה מציאת הבנין על מציאת בונהו שיורה בוודאי עם זה רצונו וחכמתו ויכלתו של הבונה משא"כ שם פעולה סתמית כנ"ל וז"א כאשר תורה המלאכה וכו' נגד הרמז שזכר והבנין וכו' על ההוראה הגלויה והבן: 

<b>נמזגו ונתערבו </b>מלת מזיגה הונחה על התחבר לח בלח כמים ביין ובתחלה אין שם זולת התחברות וקצת התלכדות זה בזה ועדיין ניכר קצת מכ"א בפני עצמו עד שבהמשך קצת זמן וכ"ש ע"י כח ההטעה מתערבים תכלית העירוב ההתמזגות עד שאין חלק ונקודה ממנה שלא והיו שניהם בו: 

<b>קצתם מעמיד את קצתם </b>שהרוחניות והגשמיות הם כשתי קצוות והאחד מעמיד את חבירו וזה שמסיים כנפש וכגוף בחיים פירוש כמו הנפש והגוף בבעלי חיים שהנפש מעמדת את הגוף בקיומו שהרי מיד בסור ממנו הנפש הוא כלה ובלה וגם הגוף מחזיק את הנפש שהנפש הבהמית שבבעלי חיים בסורה מהגוף היא נעדרת ובטלה וכן הנפש הצומחת בצמחים ובנפש הדברית נאמר כן בבחינת המצאה בעולם הזה שמיד בשורה מגוף האדם היא שבה למקומה לעולם העליון: 

<b>מבוארים </b>וגלוים מבוארים בשכל וגלוים לחוש: 

<b>כתנועת גלגל השמש </b>כונתו בכאן על גרם השמש בעצמו וכן נקרא בפי חז"ל באמרם מכהה גלגל חמה ואין כוונתו על הגלגל שהשמש קבוע בו שהרי בין ביום בין בלילה הוא בכליו סביב כדור הארץ וגם אין הגלגל מאיר כלל: 

<b>ממעל לארץ ביום </b>להאיר פאת הישוב המחבר נמשך לדעת הקדמונים שהיו סבורים שהישוב הוא רק בשטח חצי כדור הארץ שהוא עליון לנו וחצי כדור השני שהוא תחתון לנו הוא שקוע במים אמנם זה יותר משלש מאות שנה נגלה ונודע שגם שטח הכדור הנגדי לשטח שלנו הוא מיושב הרבה ואין בשני השטחים עליון ותחתון כי העליון לזה הוא תחתון לזה והנה כמו שהדבר הזה הוא מושכל ראשון למבין כן הוא רחוק בתכלית מדעת מי שלא נסה בכמו אלה ונמשך אחר הדמיון ומכנה אותו בשם שכל וכבר הפליא והגדיל הרב המורה הלעג בדבר זה על אנשים כאלה ועם שהוא ז"ל היה משל כת הקודמין ולא נודע עדיין בימיו מישוב השטח השני אמנם הוא דבר שם בישוב תחת הקוטבים וסמוך להם והכל ענין אחד: 

<b>מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית </b>הרי שנראה בזה סימן החכמה: 

<b>אשר לא ידע קשרם כו' </b>אינו יודע איך הנמצאים קשורים בהם. כלומר איך קיומם ותקונם קשור ותלוי בהם ונמצא שהם בקשר אחד עמהם: 

<b>המשכיל המבין </b>המשכיל הוא תאר והמבין הוא פועל: 

<b>כמות בשר ודם </b>גרסינן כלומר כמו המות הקורה לכל בשר ודם אין נעדר ממנו ובאמת יש בו תקנת העולם כמו שאמרו חז"ל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ואמרו הנה טוב זה המות וכבר נכבדות מדובר בזה המאמר במפרשי תורתנו וביותר במהר"מ אלשיך ז"ל בכמה מקומות וזה שמסיים הכולל כל בשר כוון בזה לדברי החוקרים באמרם המקרה לא יתמיד ואחרי רואנו שהמות הוא כולל כל בשר באין הנמנע ע"כ צריך להיות שהוא ענין עצמי להם וא"כ הוא מכוון אצלו ית' בכונת הבריאה והוא דבר החכם ויום המות מיום הולדו ואחר שהוא פועל מיוחס אליו ית' בוודאי בשם טוב יקרא כי חס מלהזכיר וליחס אליו פועל רע ח"ו והבן זה ובמקצת ספרים כתוב כמות יושרם והוא טעות המעתיקים: 

<b>נראים מצד כו' </b>קצת תועלת מהם גלוי ונראה לכל ועיקר תועלתם הוא כמוס ונעלם בהשקפה הראשונה: 

<b>שהתישב בהם וידקדק עליהם </b>שתתיישב דעתו בהם וידקדק בפרטי חלקיהם: 

<b>עניני השנה </b>הם זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ואורך הימים והלילות: 

<b>והחכם המבין </b>החכם המתבונן ישים לב לדעת רוחניותו ודקותו במלת דקותו כוון לדברים הגשמים הדקים שהם כמו ממוצעים בין רוחני וגשמי כמו בחלל העולם. אור השמש והכוכבים וגם באדם נמצא בגידו איד דק ידוע לרופאים ואינו נרגש לשום חוש וכדומה לזה: 

<b>וישימם כסולם כו' </b>ישים אותם כסולם לעלות על ידם בחקירות עיוניות למעלה למעלה ויהיה התכלית מכל זה שישיג גדולת הבורא ית' ורוממותו וידבק בעבודתו ויהיה כמות דבקותו כפי כמות ציור גדלו ורוממותו בלבו וכפי כמות הכרתו סימני טובותיו שהוא יתברך מטיב לבריותיו: 

<b>וחנותו </b>לשון חנינה כמו השכח חנות אל (תהלים עז) והוא בבחינה שהטובות הם רק חנינה מאתו ית' ולא בגמול כמו שמבאר והולך: 

<b>ואת אשר חננו כו' </b>כלומר שבתחלה יתבונן טובותיו אל כל מעשיו בכלל ואח"כ יתבונן בחנינות אשר חנן אותו בפרט: 

<b>ואת אשר נשאו </b>במדרגתו: 

<b>מבלי מעשה שקדם לו ולא כו' </b>שלא קדם לאדם שום מעשה ולא מדה טובה שנוכל לומר שהוא ית' נתחייב לו בעבורם בגמול טוב שהרי טובותיו ית' התחילו בתחלת יצירתו ומה שפרט מעשה ומדה יתירה היינו נגד הטובות ונגד ההתנשאות שזכר שכנגד הטובות אמר בלי שום מעשה ונגד ההתנשאות אמר ולא מדה יתירה כי ממשפט השכל לגדל ולנשא לבעל מדה חמורה ואמר במדה לשון התחלה לפי שהמדה טובה הוא קנין דבוק בנפש מאז התחיל להתנהג בה ועיקר יתרון האדם בה היא התחלה משא"כ מעשה והבן: 

<b>הנאת גופו ותיקון ענינו </b>על אהבת הערב אמר הנאות גופו בדבר הנהנה לשעתו ועל אהבת המועיל אמר ותיקון עניניו: 

<b>כפי הצורך והסיפוק </b>הצורך בערב והסיפוק במועיל: 

<b>יעזוב מותרי העולם </b>בערב ומשכיותיו במועיל: 

<b>לאחריתו </b>היינו עת פקודתו כמאמר חז"ל על זאת יתפלל וכו' לעת מצא זה יום המיתה וח"א זו קבורה ואמרו עד זבולא בתרייתא וכו': 

<b>ולאשר הוא הולך אליו </b>היינו עולם הבא לאחר המות: 

<b>ויחשוב העולם וקניניו צדה מגעת כו' </b>מלת ויחשוב הוא לשון חשיבות ולא לשון מחשבה כלומר שיהא העוה"ז וקנינו חשוב בעיניו לצדה שהוא רק הכנה להגיע אותו ליום מועדו ולאחריתו והם ג"כ שתי בחינות האחד שע"י סיפוק האדם בצרכיו מן העולם הוא חי ימי חלדו החרוצים לו עד שמגיע ליום מועדו הוא יום המות הקצוב לכל אחד מלידתו ולזה נקרא יום מועד. כלומר יום מיועד לו כמ"ש ובית מועד לכל חי והרי האדם צריך לשמור חייו זמן המשוער לו ברצון הבורא וז"א שקנין העולם הוא צדה להגיע האדם ליום המיועד לו למות שלא ימות קודם לזה ובמלת לאחריתו כוון על בחינה השניה שטוב האחרית דהיינו שכר העולם הבא הוא מישג לאדם ע"י העולם הזה וקניניו: 

<b>ויקח ממנו </b>כלומר שלא יקח מן העולם בקיחה עצמית רק מה שילך עמו בנסיעתו מן העוה"ז כמד"א והלך לפניך צדקך וז"א ויקח ממנו היינו פעולת כשרון ומעשה הצדקה שהיא קיחה עצמית כמד"א חכם לב יקח מצות: 

<b>והסכל בדרכי העולם </b>דרך הנהגתו ית' בעולם או שמסכל דרכו באיזה דרך ילך: 

<b>יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו </b>בית עולמים בבחינת שכחת המות ולכן הוא נחשב בעיניו לישיבת קבע ומכון שבתו וז"א ומשתדל בו בכל יכלתו ואח"ז פרט בו ב' בחינות האחד מחשבה שבלב וע"ז אמר וישים כל לבבו אליו והב' פעולה באברים וע"ז אמר וכל עמלו: 

<b>ואיננו שוער כו' </b>אינו משער בדעתו: 

<b>כי עמלו ומותר קבוצו כו' </b>פרט שני מיני גנות הנמצאים בעסק האדם העמל והיגיעה היתירה שאף בצרכים ההכרחים היא מגונה ואך למותר כי מה שנקצב לו מן השמים לא יחסר לו גם אם יתנהל לאט לרגל המלאכה בכל מעשה ידיך אשר תעשה נאמר ולא אשר תעמול וגנות השני קיבוץ המותר על צורכו: 

<b>בחייו ואחרי מותו </b>כלומר אם בחייו ואם לאחר מותו: 

<b>והתעלם </b>כלומר ורק זה כל פרי עסקו שע"י כן התעלם מענין אחריתו ונמצא קרח מכאן וקרח מכאן: 

<b>ומה נדמו בזה כו' </b>מה מאוד גדול הדמיון בהפרש האמור בין המשכילים ובין הסכלים לשני אחים: 

<b>שצריכה לעבדה </b>שדה בורה שצריך לעבוד בה עבודת קרקע ואז תוציא פרי תבואה: 

<b>ולא היה להם כו' </b>שלא היה להם זולת הקרקע ההוא שום דבר ממה להתפרנס לשעה עד שתעשה אדמתם פרי: 

<b>דעתן </b>בעל דעה: 

<b>והשני הפכו </b>סכל ועצל: 

<b>מעסוק בפרנסתו </b>ומהגיע כו' שלא יהיה פנוי לעסוק באיזה פרנסה להשיג ע"י טרפו הנצרך לו כעת וימות ברעב: 

<b>והשתכר </b>השכיר א"ע: 

<b>כדי שיהיה </b>בחי"ת גרסינן: 

<b>בהשתדלות והריצות </b>השתדלות הוא ההתבוננות בדעת לסבב סבות להשיג הדבר וזריזות היא תניעה באברים כפי היכולת היפך העצלות: 

<b>וכשהיה נותר כו' </b>שקימץ מעט מעט בהוצאותיו יום יום עד שנותר לו כדי מזון יום אחד: 

<b>ולא סר לעשות כן </b>מלעשות כן: 

<b>עת פירותיה </b>בשדה האילן וזמן תבואתה בשדה הלבן: 

<b>קבצם לגורן אחד </b>בשדה ואספם אח"כ אל ביתו כמד"א באספך את מעשיך מן השדה: 

<b>כרצונו </b>שבשנה ראשונה לא היה יכול לעבוד בה עבודה תמה כרצונו לפי שלא היה פנוי כנ"ל: 

<b>והותירה לו כו' </b>שעשתה כ"כ פירות עד שנותר לו ממזונו כ"כ שהספיק לו מחיר מכירתם לקנות עוד קרקע: 

<b>ולא היה מותיר כלום </b>שלא רצה לצמצם מזונו: 

<b>וכשהיה נשאר כו' </b>אם נשאר במקרה: 

<b>יום מנוחה ובטלה ושעשוע </b>פרט שלשה מיני גלות קשים זה מזה האחד מי שהוא קץ ביגיעה רבה ובמעט יגיעה הוא חפץ לנוח באין מבין שאדם לעמל יולד ולפי גודל התכלית תגדל יגיעת השגתו כמ"ש וירא מנוחה כי וכו' ויט שכמו לסבול (בראשית מט) ומגונה מזה אדם עצל אוהב הבטלה בהחלט ואינו חפץ בשום עסק כמ"ש טמן עצל ידו וכו' (משלי יט) ורעה חולה משניהם יש אדם שהוא מואס הבטלה וזריז בתנועותיו אמנם כל עסקו בדברי הוללות וסכלות כמו שחוק הקוביאות ודומיהן וז"א יום מנוחה ובטלה וכו' שלפעמים עשה לעצמו היום ההוא יום מנוחה לנוח בו מהרגשת היגיעה מעסק הימים הקודמים ולפעמים אף שלא הרגיש בגופו שום יגיעה חפץ בבטלה ולפעמים עשה אותו יום שעשוע להשתעשע בו בעסקי הבל: 

<b>אשר היה נפטר כו' </b>דהיינו לעת ערב שזכר במנהג הדעתן: 

<b>שממה ולא הצמיחה דבר </b>שממה מעבודה אשר לא עובד בה ולכן לא הצמיחה דבר: 

<b>ונשא השטפון כו' </b>שטף המים הבאה בפרצות הגדר שהגדר היה אצלם של אבנים כמו שפי' רש"י בפסוק גדר מזה וגדר מזה דבלעם וכשהוא שלם הוא מגין מן השטף: 

<b>על שדה איש עצל כו' </b>אמר בשדה עצל ובכרם חסר לב לפי שיש בעבודת השדה יגיעה יתירה כמו חרישה וזריעה וניכוש והנמנע מהם הוא לסבת עצלותו משא"כ בעבודת הכרם שהיא יגיעה קלה ולא ימנע ממנה זולת מי שהוא חסר לב בהחלט שאינו פונה לשום דבר התועלת: 

<b>כדי הצורך והסיפוק </b>הצורך בערך והסיפוק במועיל: 

<b>ואחזה אנכי כו' </b>כלומר ראיתי רוע הנהגתי ושמתי לב להתבונן מה תעלה בסופו עד שאח"כ באמת ראיתי רוע אחריתו ולקחתי מושר לעצמי להזהר מדרכו והפסוק מבואר: 


Chapter 4

<b>פנות החכמה </b>מלת פנה הונח על חלק אחד מן הכלל המסויים בין שאר פרטיו ושהם מתקיימים עליו ונתלים בו כמו אבן פנה וכן פנות העם: 

<b>המקויימות בברואים </b>התקועות ומוחזקות בברואים: 

<b>לרוב מיניהם ואישיהם </b>כלומר עם היות שיש בברואים הרבה מינים ובכל מין הרבה אישים ובכל מין יש סי' חכמה פרטי גם באישי כל מין נמצא הבדל ושינוי מה בטבעיהם וזה ניכר משינוי הנראה במדותיהם ותארם אעפ"כ כללי סימני החכמה שהם כמו יסודות לפרטי שינוייהם הם שבע: 

<b>בשרשי העולם ויסודותיו </b>הם ד' יסודות אש רוח מים עפר שהם לכל הברואים המורכבים מהם בבחינת שורש כמו שורש האילן ובבחינת יסוד כמו יסוד לבנין: 

<b>עמידת הארץ באמצע </b>באמצע הכדור השמימי: 

<b>סמוך להם </b>סמוך לשניהם לארץ ולמים שהרי האויר חופף על הים והיבשה: 

<b>והאש </b>גלגל האש היסודי הוא נתון למעלה מכולם בקערורית גלגל הירח לפי דעת רוב החוקרים עם שיש חולקים בזה וארכו הדברים ביניהם: 

<b>על משקל ושיעור </b>כלו' גודל כמותם איננו במקרה רק בכונה מכוונת מאתו ית' ואמר משקל ושיעור ששניהם נמצאים בכתוב על היסודות כמד"א לעשות לרוח משקל הוא יסוד האויר גם ושקל בפלס הרים שהם מיסוד העפר וכן נמצא בהם לשון מדה באמרו וכל בשליש עפר הארץ וכן מי שם ממדיה ובמים מי מדד בשעלו מים והנה במלת שיעור כוון על המשוער במדה: 

<b>לא ישתנה ממנה דבר </b>ואף שכתב הרמב"ם ז"ל במדע שהיסודות משתנים מזה לזה אולם שנויים הוא דבר מועט בזמן ארוך ובטל במיעוטו ואין ניכר בזה חסרון בכמות: 

<b>כל אחד מהם שוקד על מקומו </b>כלומר שאם במקרה יתנועע אחד מהם ויעתק ממקומו בסבת איזה כח מבחוץ שהכריח אותו לכך כמו תנועת אבן למעלה ע"י כח היד שהשליכה אותו לא יתעכב בזולת מקומו רק עד כלות הכח המכריחו ובסור ההכרח הוא שוקד פי' אץ ונמהר בטבעו לשוב למקומו: 

<b>המתיחד בו והמוגבל לו </b>הכונה במלת מתיחד בבחינה שהמקום מיוחד לו לבדו ואין לזרים אתו חלק ונחלה במקומו ובמלת המוגבל לו כוון להיפך דהיינו בבחינת שהוא מצווה לעמוד על משמרתו וממקומו לא ימוש ולא יהרוס גבולו לצאת ממחיצתו ואפשר לומר שכוון בזה למה שהובא בספר העיקרים שתי דעות בגדר המקום הדעה האחת שמקום נקרא השטח שנכנס בו כל כמות המתקומם דהיינו השטח מה שהיה פנוי קודם כניסת המתקומם מעתה שנכנס בו המתקומם נתאחדו המקום עם המתקומם ויש אומרים שהמקום נקרא הגבול המקיף את המתקומם ע"ש וז"א המתיחד בו לדעת הראשונה והמוגבל לו לפי הדעת השניה ושני הפרושים כאחד טובים ונעלמים בדבריו הדק היטב והבוחר יבחר: 

<b>הים עומד </b>הכונה על משטח המקום הסובל את המון המים והמים אסורים במשטח ההוא מבלי יכולת לצאת מגבולו: 

<b>ואם יהמו גליו </b>כלומר אף שגליו הומים בטבעם מפאת הרוח המצויה בו בטבע הבריאה וכ"ש בעת עמוד עליו רוח חזקה המסערתו וז"א והסתערו רוחותיו: 

<b>ואשבור עליו חקי כו' </b>נראה לי כוונת הכתוב שהוא ית' שם חוק בטבע העולם שהמים יורדים מן הגבוה לנמוך והים גבוה מן הארץ כדרש חז"ל בפסוק הקורא למי הים וישפכם וגם המחקרים מצאו זה עפ"י חקירה גם טבע סערת הרוח להפיץ המים חוץ לגבול והוא ית' שבר עליו חוק הטבע המוטבע: 

<b>דברך נצב בשמים </b>גזירתך קיימת שגזרת על עמידת השמים: 

<b>למשפטיך עמדו היום </b>כלומר שעוד היום הם עומדים במקומם עפ"י גזירתך וז"א למשפטיך פי' לסבת משפט גזירתך עמדו גם היום כי הכל הם עבדיך וחייבים להיות סרים למשמעתך: 

<b>במזמור ברכי </b>שפרט שם איך הברואים שומרים חוק הבורא ולא ישנו את תפקידם: 

<b>השלמת סדרי העולם ויפיו וזיונו וחמיכיותו </b>פרט כאן ארבעה דברים נגד ארבע בחינות שנראה מהם שהאדם הוא סבה תכליתית לכל הברואים דהיינו האחת שבו השלמת סדרי העולם שכל צבאי צבאות השמים והארץ הם מסודרים בשלימות בסדר נכון ונאוה לתועלת האדם ד"מ תהלוכות הכוכבים ומצעדי המזלות לסדר פרק השנה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף דבר בעתו וע"ז אמר אשר בו השלמת סדרי העולם. בחינה שנית שמין האדם הוא יפיו של עולם אם בתארו היפה ומהודר מכל הברואים ואם במדותיו והנהגותיו והרי הוא בתוך הברואים כאבן ברקת או נופך יקר המשובץ ברביד בין גרגרי בדולח או זכוכית שע"י האבן כל הרביד נראה יפה ואומרים עליו כמה נראה רביד זה משא"כ בלתו היה הרביד בלא תאר ולא הדר וע"ז אמר שהאדם הוא יפיו של עולם. בחינה ג' שהרי העולם ממולא ומזויין בברואים שונים ומשונים כחנות מיוזנת בכל מילי דמיטב והכל לתועלת האדם וזה נראה ע"י משלו בהם והשתמשו בכולם וע"ז אמר וזיונו. בחינה ד' שע"י האדם העולם נשאר בשלימותו ובלתו כבר ספו תמו הרבה מן הברואים כמו בצמחים כל זרע אשר יזרע וכל פרי עץ ובבע"ח כבר היו כל מין בהמה טרף לשני החיות הטורפות לולא האדם משמרם עליהם ע"ז אמר ותמימותו: 

<b>ועליו אמר דוד ה' אדונינו כו' </b>כלומר שלהיותך קורא אדנותך עלינו היתה כונתך בבריאת כלל העולם וע"י כן נראו סימני חכמתך בכולם וז"א מה אדיר שמך בכל הארץ שמך אדיר וראוי ומאוים ונראה בכל ברואי הארץ אמנם הנה מקום אתי לפרש מליצת כל המזמור הזה ע"פ דבריו ז"ל ולא נאריך בדקדוקים כי אין כאן מקומו רק דקדוק אחד אציג וגדול הוא אלי שאמר תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו שהיא מליצה כפולה במלות שונות לכן הדברים מראים איך נכבדות מדובר בו נגד ד' בחינות אלו ובאותו סדר עצמו שסדרם המחבר ובראשון החל. כי אראה שמיך כו' ירח וכוכבים אשר כוננת כלומר שכונניות סדר תהלוכות צבא השמים ירח וכוכבים מורים על מעלת האדם שבו השלמת סדרי העולם כנ"ל ואמר כמתפלא בזה באמרו מה אנוש וכו' ובאמרו וכבוד והדר תעטרהו רמז על בחינה שנית שהוא יפיו שע"י שנברא בצלם אלהים שבזה הוא מכובד ומהודר עד שאמרו חז"ל שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש ואמרו תמשילהו במעשה ידיך רמז לבחינה ג' שהוא זיונו ש"ע שזה נודע ונראה ממשלתו בהם כנ"ל ועל הבחינה הד' שהוא תמימותו אמר כל שתה תחת רגליו שהכונה במלת שתה קיום והעמדה לדבר כמו כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל הכונה בזה לומר שזה יונח לי לקיום תחת הבל שכציץ יצא וימל ויעבור והנה איננו וגם קין נטרד בגללו ואין כאן מקום להאריך בביאור המלה הזאת בכל מקומות מושבות וז"א פה כל שתה כלומר כל הברואים השתת ושמת אותם לקיום בתתך אותם תחת רגלי האדם ומשמרתו עליהם ע"ד וכל העם אשר ברגליך שממשלתך עליהם. ודרך צחות אפשר להמשיך גם מה שאמר צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי שדייק במלת וגם הוא מיותר ולקמן אמר צפור שמים ודגי הים בלי מלת וגם רק שהכונה נמשכת אחר הקודם לומר שע"י האדם צונה ואלפים כלם. כלומר נמצאים כלם שלמים וקיימים עם היות גם בהמות שדי שהם החיות הטורפות נמצאות בעולם ואתה הקורא אם זר בעיניך לומר שכוון המחבר לביאור זה אמנם הדברים נהלמים יפה ע"פ דבריו וקח אותם לצחות דרוש: 

<b>הנראה בהרכבת האדם כו' </b>שלפני זה דבר בבחינת יחוס האדם אל העולם שהוא כיחוס התכלית אל הפעולה ובכאן מדבר בבחינת סימן החכמה הנראה באדם עצמו והתחיל בהרכבת האדם שהוא הרכבת נפשו עם גופו גם הרכבת מזגו מן היסודות והמדות: 

<b>וחיבור גופו </b>חבור אברי גופו זה לזה בסדר מתוקן הנאות לקיומו: 

<b>וכחות נפשו </b>הם החמשה כחות בנפש שמנו החוקרים כח הזן וכח המגדל וכח המוליד בדומה כו' והמקובלים מנו שבעים כחות בנפש: 

<b>ואור השכל כו' </b>קרא לשכל אור ע"ש הכתוב וראיתי אני שיש יתרון כו' כיתרון האור ובהפכו נאמר הכסיל בחשך הולך ואמר שיחד אותם הבורא וכו' שבו הוא יחיד ומיוחד משאר בע"ח ולפי שיש בפרטי בע"ח ענינים המיחדים אותם מזולתם אולם אינם יתרון להם לזה מסיים ושם לו בו יתרון שהשכל הוא מותר האדם מן הבהמה: 

<b>והוא דומה לעולם הגדול כו'</b> ביאור הדבר הזה בא באריכות במורה בפרק ע"ב מחלק ג': 

<b>הלא כחלב תתיכני וכגבינה כו' </b>התחלת יצירת האדם מן הטפה והטפה היא הנבחרת מן הדם ועליה אמר הלא כחלב תתיכני שהיא לבנה כחלב ואח"ז בבואה ברחם היא נקפאת שם מחום הרחם וע"ז אמר וכגבינה תקפיאני ואח"ז אמר עור ובשר תלבישני שהבשר הוא כמו לבוש לנפש שעיקר משכנה ומושבה בלב ובמוח ובכבד ובכלל באברים הפנימים ואח"ז אמר ובעצמות וגידים תשוככני שהעצמות והגידים נבראים לשמור ולחלק הרכבת האדם שבלעדם היה כל קומת גוף האדם נקפל ונקמט לשעתו כשמלה קפולה ונקמטת לכן אמר תשוככני לשון מסוכה שהוא לשון הגנה כמו שנאמר הסר משוכתו והיה לבער (ישעיה ה) שהיא מסוכת חדק העשויה לכרם לשמור מה שבתוכו ואח"ז חלה בו הנפש החיונית וע"ז אמר חיים וחסד כו' שנתנה בו רוח חיים בתורת חסד ועל קיום רוח החיים במשך זמן הכלאו בבטן שהוא דבר מפליא בטבע אמר ופקודתך כלו' גזירתך והשגחתך שמרה רוחי: 

<b>המעופף והשוחה כו' </b>פרט אותם שנים שנים דבר והפכו המעופף הם כל צפור אשר תעוף בשמים והשוחה הם בהמות וחיות ההולכים שחוח ושני אלו הם הפכים בטבעם זה טבעו מושכו לשום אבר להגביה עוף למעלה על פני רקיע השמים וזה טבעו מושכו להיות שחוח וקרוב לעפר ארץ עד שאם יגביהו ראשו וחזהו ויכריחוהו לעמוד על שתים כמצב האדם לא ימצא נחת עד שיניחוהו ויפול שחוח: 

<b>והזוחל </b>הם כל הנחשים למיניהם ודומיהם השפים בבטנם בעפר הארץ ונגררים במהלכן מאין רגלים והפכם ההולך על ארבע רגלים: 

<b>לפי התחלקות צורותם כו' </b>כלו' שתתחלק הבחינה בהם לפי התחלקות צורותם ומדותם ונראה בכל אחד מהם דבר פרטי מחלקי החכמה ופרט חמשה דברים במלת צורותם כוון אל התאר החיצון בחיתוך אבריהם ומדותם שהחוקרים מצאו מדות מיוחדות בבע"ח כמו שיחסו גבורת הלב לארי ועזות לנמר וכעס לדוב והמלך החכם ייחס מדעת הזריזות לנמלה ודומיהם ושמושם שהאדם משתמש בכל אחד מהם לתשמיש מיוחד כמו שור לחרישה וסוס לרכיבה וחמור למשא וגמל ופיל להליכת מדברות והנאתם שהאדם נהנה מכל אחד הנאה מה כמו בקר וצאן למאכל בבשרם וחלבם וחיות לעורותיהם וזה מאהבת הערב ותועלותם שיש בע"ח שמגיע מהם תועלת לאדם כמו עיני הסרטן וביצי הקסטור שהם נצרכים לרפואה והרבה מאד דוגמתם כנודע לעוסקים ברפואה וכן הרבה מהם נצרכים לשאר תועליות וזה מאהבת המועיל: 

<b>כדי להעיר אותו </b>להעיר לבבו לחשוב גדולת הבורא ית' וחכמתו וממילא יכיר ערך שפלות נפשו לנגדו ית' וישים מחסום לפיו: 

<b>המדבריות והימיות </b>שזכר שם בהמות בהררי אלף וראם ויעלי סלע והם מהמדבריות וזכר שם לויתן הגדול שבימיות: 

<b>ובמוצאים </b>הם מיני המתכות ונקראים כן על שמוציאים אותם מבטן הארץ ובכללם גם האבנים הטובות: 

<b>טבעיהם </b>הוא הטבע שבכ"א לפי האיכיות הראשונות שהם קור וחום ולחות ויובש: 

<b>ומזגיהם </b>המזג של כל אחד לפי הרכבתו מהיסודות: 

<b>וכחותם </b>הם הכחות הסגוליות הנמצאות בהם עד שנמצאו בהם דברים מפליאים כמו בצמחים הנוטה אל השמש והמתכוץ ממגע יד האדם והמכוץ יד האדם הנוגע בו ובאבנים כמו המאגניטי"ס המושך הברזל והבורח מן החומץ והמעמיד הדם ודומיהן הרבה מאד מובאים בדברי החוקרים: 

<b>ובמלאכות ובפעולות </b>במלת מלאכות כונתו על מלאכות הפועלות באיזה חומר והחומר מתפעל ומשתנה ע"י המלאכה כמו יוצר חומר וטוה בצמר ומסתת באבן. ובפעולות כונתו על פעולות העומדות בעצמן ובלתי פועלות בדבר אחר כמו מלאכת השיר וההלצה ודומיהן: 

<b>להשלמת תקנתו </b>שיהוה ענינו מתוקן בשלימות דהיינו בחכמות כמו חכמת החשבון והתשבורת ובמלאכות כמו מלאכת החייטות המשלמת תיקון האדם בלבישת הבגדים וכן מלאכת הכתיבה והאריגה ודומיהן ובפעולות כמו השיר שמשמח לב האדם מעצבו ומרגזו: 

<b>וסיבת טרף חקו </b>שביל אלו הדברים הם גם סבה לטרף האדם שיש הרבה מלאכות שהאדם מתפרנס מהם גם היודע אותם מלמדם לאחרים ומתפרנס משכרו: 

<b>הכוללות והמתבודדות </b>כמו במלאכות יש בהם כוללות בני אדם כמו מלאכת האריגה והחייטות שכולם צריכים להם ויש מלאכות שאינם שוים לכל נפש כמו מלאכת צורפי כסף וזהב ומלאכת מסתתי אבנים שאינם נצרכים רק לעשירי עם וטכסיסי מלחמה למלכים: 

<b>בקביעת התורה </b>שקבע בנו תורתו ליתד תקוע שלא תמוט לעולם ותהיה שוה לכל נפש ובכל זמן כמו שאנו אומרים לא יחליף האל ולא ימיר דתו כו': 

<b>להגיע בהם השוקד עליהם כו' </b>שאיש מבני ישראל שהוא שוקד עליהם פי' אץ ונמהר חרד עליהם יגיע על ידם לעוה"ז ולעוה"ב: 

<b>ואכלו טוב ותתהנג בדשן כו' </b>אכלו טוב בעוה"ז ותתענג בדשן נפשכם היינו לעוה"ב כמה שכתוב במקום אחר ירוין מדשן ביתך כו': 

<b>שמעו ותחי נפשכם </b>הרי שכונתו ית' להחיות נפשנו במצותו: 

<b>ותלוים בזה כו' </b>הכוונה ע"פ דברי החכם בעל ספר העיקרים שכל דבר הנמצא בנושא אחד במקרה חוייב להמצא בנושא אחר בעצם כמו החום שהוא נמצא במים חמים במקרה חוייב להמצא דבר שהוא בו בעצם והוא האש וקנו אותו המים ממנו במקרה וכן לולא שנמצא תאר אדם עצמי אמתי לא היה נמצא אדם מצוייר או פסל כן לולא נמצאת בעולם דת אלהות אמתית לא היו נמצאות דתות מצוירות ונפעלות בתאר דת ובאמת הדתות הם מוכרחות להמצא בין האומות לקיום ישובן בעולם וז"א שהם להם במקום התורה בעניני העוה"ז בלבד ד"מ שלולא שנתפשט בכל דת מדתי האומות ענין השבועה וחומר עונשה לעובר עליה או לנשבע בתחלה לשקר לא יתכן ביניהם ענין המו"מ ולא תתחזק ביניהם שום הסכמה בדבר שהוא לתועלת הכלל: 

<b>במדרגות העבד מאדונו </b>כמו שהעבד מנהיג כל תנועותיו ע"פ רצון האדון כן הטבע מנהיג העולם ע"פ התורה וכבר האריך החכם בס' העקידה בביאור דבר זה בשער אשר פיו יקבנו בשם נגון עול' ונכבדות מדובר שם: 


Chapter 5

<b>כי הבחינה בכל אחד מהם ואם הצורך כו' </b>אף שהאדם צריך מאוד לבחון בכל אחד מהם ביותר וכוונתו במלת יותר על הריבוי כלומר יותר ממה שנראה לאדם בהשקפה ראשונה אמנם אעפ"כ הקרוב אלינו וכו': 

<b>הקרוב אלינו יותר והגלוי לנו </b>אמר הקרוב אלינו מצד קירוב המקום כי מה לו לאדם לילך ולחפש ברואים אחרים ולגשת אליהם לראותם ולהתבונן בהם הלא האדם קרוב אצל עצמו ועוד שידיעתו את עצמו גלוי אצלו יותר מידיעת שאר הברואים וע"ז אמר והגלוי לנו: 

<b>והוא הסיבה הקרובה כו' </b>כמו שאמרו חז"ל בפסוק כי זה כל האדם שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה וקרא אותו סבה קרובה לפי שהוא ית' ברא עולמות הרבה נאצלים ומשתלשלים זה מזה והעולם הזה המושג לנו הוא האחרון שבהשתלשלות והרי הוא מסובב עפ"י סבות הרבה אמנם האדם להיותו אליו בבחינת התכלית הוא הסיבה הקרובה מכלם כי סוף מעשה במחשבה תחלה ומיד שעלה במחשבתו ית' מציאת האדם עלה במחשבתו מציאת העולם ואח"כ הסבות שיתהוה העולם על ידיהם והבן זה: 

<b>בהרכבת האדם ומולדתו </b>יתבאר לקמן: 

<b>וחבור חלקיו </b>חלקי מזגו מן היסודות והמרות: 

<b>והרכבת אבריו ותועלתם כו' </b>איזה תועלת מגיע לכלל האדם מכל אחד מאבריו והוא מבואר באורך בספרי הרפואה גם בספר הישר לר"ת: 

<b>והצורך כו' </b>מה הצורך שהביא לידי כך שיהיה נעשה בצלם אשר הוא: 

<b>בתועלותיו </b>הם ענינים ששם הבורא יתברך בטבע בעבור תועלתו כמו תתו אותו לחמלה בלב יולדיו וחסרון שכלו והכרתו בעת ילדותו תועלת הבכיה בזמן הינקות ושארי ענינים כמו שמבאר הכל לקמן באורך: 

<b>ובכל מדה </b>כמו הגובה והשפלות הכעס והנחת ודומיהן: 

<b>וכחות נפשו </b>כמו הזכרון ווהמחשבה גם הכחות שמנו החוקרים הזן והמגדל והצומח והמוליד בדומה והכל יתבאר לקמן: 

<b>והעצמיים והמקרים </b>איזה דברים הנמצאים באדם שהם לו בעצם במה שהוא אדם ואיזה נמצאים בו במקרה נוספים על העצם: 

<b>ותאותיו </b>כמו אכילה ושתיה ומשגל: 

<b>ותכלית ענינו </b>לאיזה תכלית נברא: 

<b>ובעמדנו על מה שזכרנו </b>כלומר כשנשיג כל מה שזכרנו (מכנה להשגה עמידה ומליצה זו מצויה בלשון חז"ל כמה שאמרו אצל רבי מאיר שלא היו חבריו יכולין לעמוד על סוף דעתו כי בהשתדל מחשבת האדם להשיג איזה דבר היא מתנועעת ומעתקת עצמה מחלק לחלק בכל חלקי ההקש מהענין ההוא עד שתוציא לאור משפטו ומיד שתשיג תשקוט ותעמוד: 

<b>שהפילוסופיא </b>ההתחכמות נקרא בין החוקרים פילוסופיא והיא מלה יונית ואמר שכלל ההתחכמות הוא ידיעת האדם את עצמו: 

<b>מסימן החכמה בו </b>מחמת סימני החכמה הנראים בבריאת האדם: 

<b>להעיר המתעלם </b>מי שהוא בטבע עצל ומתעלם צריכין אנו להעיר לבבו ולהעמידו על מה שהוא חייב כו': 

<b>ויביאהו לחקור כו' </b>שאחר שיחקור בענינים אלו וחכו וטעם טעם ההשגה וצוף מתקה יביאהו זה להשתוקק ולחקור עוד מעצמו גם על מה שלא זכרנו: 

<b>על רוב חסדו וטובו </b>אם בעבור בחינת כוונת החסד אף אם לא היתה ההטבה יוצאת לפועל לאיזה מניעה ואם בעבור הנאת קבלת הטובה: 

<b>אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך </b>כלומר ע"י פליאות נוראות שאני מוצא בי בעצמי אני מבין פליאות מעשיך שבכלל העולם: 

<b>אל תחלת האדם וראשית הויתו </b>תחלתו הם היסודות וראשית הויתו היא טפת הזרע כמו שמבאר והולך: 

<b>חסד אלהים עליו המוציאו </b>חסד אלהים אשר עליו היום הוא שעמד לו גם אז להוציאו אחר אפסו כלומר להוציאו לגדר נמצא אחר היותו אפס: 

<b>צאתו מתכונת היסודות כו' ואח"כ כו' </b>כי הנה זרע האדם הוא ממבחר הדם והדם בכללו הוא מתהוה מהמזון והמזון איזו שיהיה הוא צמח מצמחי הארץ והצומח הוא מורכב מארבעה היסודות וז"א שתחלת צאתו מתכונת היסודות אל תכונת צומח ואח"כ בבואו אל קרב האדם מתבשל ומתדקדק ומתהוה מזון נאות למזג האדם ואחר שהוא מסתנן בכבד ונבלע באיברים הוא מתדקדק עוד הדק היטב ויתהוה ממנו זרע ודם: 

<b>וממנו יעתק אל תכונת החיים </b>שנכנס בו הרוח החיוני ואחר היותו ברחם אמו ארבעים יום נגמרה יצירתו והרי הוא בצלם האדם: 

<b>החי המדבר המת </b>החוקרים שמו גדר האדם במליצה זו כי במלת המדבר שללוהו מן החי הבלתי מדבר ובמלת המת שללוהו מן המלאך שהוא חי בלתי מת: 

<b>בשינוים וגלגולים </b>במלת שינוים כוון על השתנות מזג האדם בחדשי הריון ואח"ז מטבע היותו ברחם לטבע שאחר הולדו שאז מתחדש בו טבע אחר כידוע ובמלת וגלגולים כוון לענינים החוזרים חלילה כגלגל החוזר כמו מילוי הגוף במילוי הלבנה וחסרונו בחסרונה וכן חוזק אצטומכא בימי הקור וחלישותה בימי החום כידוע לרופאים: 

<b>בסבות מתחלפות </b>גרסינן והגלגולים הם באים ע"י סבות מתחלפות וכו' ואמר סבות מתחלפות ומצועים שהסבות הגורמים שינוי במזג האדם הם מתחלפות באיכותן כמו הד' מרות שהם סבות פנימיות גורמות שינוי מצד התגברותן זע"ז כידוע ויש סבות חיצוניות כמו קור וחום ולחות ויובש ובין המתחלפות יש ממוצעים עומדים בתוך נוטים לזה ולזה כדרך כל שני הפכים שימצא ביניהם ממוצע וכל אלו הסבות אם המתחלפות ואם הממוצעות הם מתמידים כו': 

<b>מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן </b>שהוא ית' חושב מחשבות לתקנת עולמו ומסבב אלו הסבות בהמשך הזמן כפי הנכון והנאות למזג האדם שע"י חילוף הסבות יתמזג ויעמוד בקו הבריאות וז"א במחשבה נכונה ואמר וחבור מתוקן שחבר הסבות זה בזה בחבור מתוקן מאד ע"י איכיות ממוצעות ביניהם דרך משל שחבור הקיץ עם הסתיו ע"י זמן האביב שהוא ממוצע ביניהם וזולת זה היה מזיק לגוף האדם: 

<b>סימני הטובה </b>שהוא ית' טוב לכל והחכמה שהוא חכם ויודע בתקנת בריותיו על צד היותר טוב והיכולת על הוצאת רצונו לפועל כמו שביאר בשער הבטחון שג' תנאים אלו צריכין להיות במי שבוטחין עליו שיהיה ראוי לבטוח בו: 

<b>בשרשי חבורו הנראים </b>לפי שהאדם הוא מחובר ומורכב מדברים הרבה רק ששני אלו הגוף והנפש הם השרשים הכוללים מכל כלל החיבור וקרא אותם נראים לפי שהפרטים שבכל אחד הם נעלמים כמו בגוף הקרבים והורידין הדקין והמרות ובנפש הכחות הנעלמות אשר בהירק כלל הגוף והנפש הם נראים כלומר מושגים בכללותם שהגוף הוא מושג לחוש הראות והנפש מציאותה מושג בשכל מצד הרגשת הגוף ותנועתו בהמצאה עמו והעדרם בהסתלקם ממנו: 

<b>וטבעים שאינם דומים </b>כי הד' מרות לכל אחד טבע מיוחד גם איברי האדם חלוקים בטבעיהם כידוע לרופאים: 

<b>חברם בגבורתו וכו' </b>על היסודות אמר חברם בגבורתו שהרי יש בהם הפכים הם האש והמים שכ"א מתעצם על חבירו להפילו או לגרשו מגבולו והוא ית' בגבורתו חבר אותם ועצר כחם לבל יתגברו זה על זה ועל הטבעים שזכר שאינם דומים אמר וקשרם בחכמתו כלומר שאף שבטבע כל דבר ישכון במנוחה עם הדומה לו וידיעת ההפכים אחד שהבלתי דומים אין ביניהם שכונה טבעית רק מקרית והמקרה לא יתמיד רק שהוא ית' קשרם בחכמתו בקשר של קיימא שיתמיד חברתה משך זמן רב: 

<b>גוף עומד </b>פי' מתקיים על ענינו: 

<b>מתאחד במראיתו מתחלק בטבעיו </b>שגוף האדם נראה לעינים עשת אחד ולפי הנראה ידמה שהוא ממהות גוף אחד אמנם אעפ"כ יש בו טבעים חלוקים כנ"ל: 

<b>עצם רוחני אוירי </b>איני יודע מה כוון במלת אוירי אחר שאמר רוחני והרי רוח ואויר דבר אחד רק שזה לשון תורה וזה ל' חכמים ונראה לי שכוון בכאן במלת רוח על הרוח הנושב ובמלת אויר על העומד בשופי והשקט וכוון בזה לשתי פעולות הנפש הידועים לנו הפעולה הא' היא הנשימה שבאדם המתיחסת לאף ונקראת רוח כמ"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפו ואמר נשמת רוח חיים לפי שהאדם מתנשם ברוח ועי"ז הריאה מרחפת בכנפיה על הלב לקרר חומו כידוע והרי זה דוגמת הרוח הנושב והפעולה השניה מלואה בגוף כאמרם ז"ל מה הקב"ה ממלא וכו' כך הנשמה מלאה כל הגוף ואם ימצא בגוף חלק רק ממנה מיד החלק ההוא מת לשעתו וזהו דוגמת האויר הנח שהוא ממלא כל חלל העולם ואין רק ממנו אפי' נקודה קטנה כמבואר במורה: 

<b>רוח החיים והחום הטבעי והדם והגידים </b>אלו הארבעה כסדרן הם חונים זה בתוך זה שהרוח החיוני משכנו בחום הטבעי וחום הטבעי משכנו בדם והדם הולך ובא ברצוא ושוב בתוך הגידין: 

<b>והעורקים </b>הם הגידים הרחבים המתפשטים לקצות הגוף ובהם הדפיקה הבחינה לרופאים והם שני מינים ידועים לרופאים: 

<b>לשמרם ולהגן עליהם </b>אמר לשמרם מן הבא להזיק בכוונה ועל המזיקים בטבעם בלי כוונה כמו הרוח הקר אמר ולהגן עליהם: 

<b>הבשר והעצמות </b>כבר נאמר בדברי הרופאים שהבשר בא להגן מן הרוח הקר והעצמות מעמידין הבשר על עמדו וגזרתו כי לולא הם היו חלקי הבשר מתכפלים ומתכוצים כטלית מקופלת כנ"ל: 

<b>והמיתרים </b>הם הגידים הדקים הלבנים הצומחים ומתפשטים מן הבשר ועולים על קצה העצם ומתלכדים בו ואוחזים אותו והעור הוא מגין על הבשר כי בלתו היה הבשר עלול להתמסמס לרכותו בנגיעתו בדבר קשה קצת: 

<b>והשער </b>תועלתו ידועה לחמם הראש גם לדחות על ידו המותרות המתהוות בראש מרבוי האדים העולים אליו תמיד מחלל הגוף: 

<b>והצפרנים </b>תועלתם להגן על קצה האצבעות שלא יתמעך בשרם ע"י רוב השתמש האדם בהם תדיר בכל הדברים וגם הם מוציאות מותרות מאברי הקצות: 

<b>חנות הבורא </b>לשון חנינה: 

<b>בטן אמו למצע </b>להיות לו במקום יצועי המטה שהאדם שוכב עליהם: 

<b>בתחלת ענינו </b>בתחלת הויתו: 

<b>במקום שמור ומבצר נצור </b>כפל המליצה נגד שני מיני נזק האפשרית לפול בחוקו דהיינו הא' יד האדם או איזה בע"ח המזיק בכוונה והב' מזיק טבעי בלי כונה כמו קור וחום ונגד זה פרט אחריו ג"כ ב' בחינות באמרו עם המגן החזק והמחסה הנבצר שמלת מגן הונח על המגין בכונה זה נגד המזיק בכונה ומחסה נקרא מה שחוסים תחתיו שלא בכונה ממנו וזה עד המזיק שלא בכונה כי הבטן הוא מחסה מקור וחום ממילא והאם בכללה היא מגינה על עצמה בדעתה מן אדם או איזה בע"ח העומד עליה להזיקה: 

<b>ועם המזון המזומן </b>כאשר אמרו חז"ל אוכל ממה שאמו אוכלת ואמרו שמזונו מגיע אליו דרך הטבור: 

<b>עד שיחזק על התנועה והתנודה </b>שיהיה חזק בכחו ויעמוד על תכונת התנועה והתנודה שיהיה יכול להניע ולהניד את עצמו והוא מלשון נע ונד. והנה מלת נע הונחה על תנועת הגוף אף שאינו נודד ממקומו בכללו רק שעיקרו וכינתו על הרגשת הגוף בטירודו ותנועת איבריו והוא היפך השלוה ומלת נד הונח על בחינת היותו נודד ממקומו וממיר אותו וקין נתקלל בשתיהן נע ונד ות"א מטלטל וגלי. והנה הולד בירח רביעי וחמישי הוא מתחיל להתנועע קצת והאם מרגשת בזה לפרקים ובודאי יש לו איזה תועלת בתנועה ההיא וזה כוון באמרו על התנועה והנה כבר אמרו ז"ל ג' חדשים ראשונים הולד דר במדור התחתון ואח"כ הוא נודד עולה מתחתון לתיכון ואח"כ מתיכון לעליון וע"ז אמר תנודה ודוק: 

<b>וכל אשר יגדל ירבה מזונו </b>שאלו היה כמות המזון בשיעור אחר לא ימלט או שהיה השיעור יותר מצרכו בתחלת גדולו והיה נזוק ממנו או שהיה בלתי מספיק לו בסוף גדולו וע"כ צ"ל שהוא מתרבה עם גדולו: 

<b>מבלי תחבולה כו' ולא דבר כו' </b>במלת תחבולה הכוונה בבחינת המצב כמו ד"מ שהיה מתחכם להוציא ידיו ורגליו אחד אחד ולא בבת אחת מפני צרת הפתח ובאמרו ולא שיעשה שום דבר כו' הכונה בעשיית שום דבר מבחוץ כמו שתאמר שהיה משתמש באיזה דבר לדחוק כותלי בית הרחם להרחיב דרכו: 

<b>החכם הרחום וחנון </b>שהוא מרחם עליו שלא יוזק בצאתו בדרך צר ובחכמתו שם בטבע בית רחם האשה להתפרק ולהתרחב בעת ההיא בכדי לעשות לו דרך מעבר בטוח: 

<b>הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות כו'</b> וכבר ביארו חז"ל המקרא הזה ואמרו היעלה הזו אכזריה על בניה ובשעה שהיא מגעת לפרק הלידה היא עולה לראש הר גבוה ומתכונת להוליד בשפת ההר בכדי שיפול הולד וינפץ בנפלו והקב"ה מזמין לו נשר באותו עת ומקבלו בכנפיו והאילה הזו רחמה צר וכשהיא כורעת לילד מזמין לה נחש ומכישה ברחמה והוא נפתח: 

<b>ויהפוך הדם כו' לחלב בשדיה </b>וכן אמרו חז"ל הדם נעכר ונעשה חלב: 

<b>נגר ערב </b>מלשון מים המוגרים לשון זיבה ובדברי חז"ל נמצא חד גיסא נגרא (בבא בתרא) 

<b>איננו רב כו' </b>כלומר שאם היה מתרבה בבת אחת היה בזה שתים רעות א' שהיה על אמו משא כבד והשנית שע"י רבויו היה נגר וזב מעצמו מבלי מציצה: 

<b>שיחנק בו </b>לפי שהיה בא אל גרונו פתאום בשפע רב: 

<b>לראות המראים </b>הגוונים: 

<b>טרחו </b>עיקר הנחת מלת טורח על הרעיון הבלתי שוקט בפנותו אנה ואנה באיזה צורך: 

<b>ועמל גדולו </b>היא היגיעה בפועל: 

<b>מחתול </b>החי"ת בחיר"ק והוא הליפוף שכורכין ומלפפין אותו בסמרטוטין לישב איבריו ולהושיבם והוא מלשון הכתוב והחתל לא חתלת (יחזקאל י"ו): 

<b>ולנהלו לאט </b>כשהוא מתחיל לצעוד ברגליו מנהלים אותו לאט לפי קט כחו ופעמים שאביו או אמו נחוצים למהר הליכתן לאיזה צורך ומצטערים בהתמהמהם והתנהלם לאט לרגל הילד המתנענע לילך עמהם: 

<b>ולדחות מעליו כל נזק על כרחו </b>שהרי הנער חסר לב ומסרך דרכיו לפנות בשעשועיו גם לדברים המזיקים כמו לאחוז בידו תער הגלבים או לתפוס אוד בוער ולהתגרות בכלב רע וכדומה לזה וכשמרחיקין אותו מאלו הדברים הוא צועק ובוכה ומעגם נפשם בצעקתו: 

<b>לא יקוצו בו אבותיו </b>כל דבר שדעתו של אדם נלאה לסובלו נאמר שהאדם קץ בו כמ"ש ויקוצו מפני בני ישראל: 

<b>ומיעוט הכרתו מה שהם כו' </b>שכשמקבל הטובה יודע ומכור בטזבה שזולתו מטיב לו ובטרחו שהוא טורח עבורו ומחזיק לו טובה עי"ז דעת המטיב נוחה ומתפייסת בזה על טרחו מה שאין זה בחוק הילד: 

<b>מטרהו וסיפוקו ומשאו </b>טרחו הוא טרדת דעתם עבורו וסיפוקו שמחסרים לעצמם בכדי להספיק לו צרכיו ומשאו כמשמעו שנושאים אותו בחיקם כאשר ישא האומן וכו' ובכלל זה משא שמירתו מנזק כאמור למעלה: 

<b>תגדל הדאגה לו מלבם </b>מלת לו הוא במקום עליו כמו ודאג לכם (שמואל א י') כמו עליכם ומלת מלבם במ"ם הכוונה על ההגלות והראות דאגתם עליו לזולתם שהכאות הנפשיות נכרות ונראות מן הלב ע"י תנועות חיצוניות כי לב שמח ייטיב גהה וברוח נכאה פנים נזעמים: 

<b>על סדר ודלוג </b>שבתחלה אין הנער יכול לדבר רק מה שמלמדים אותו איזה נוסח דברים מסודרים ואח"ז הוא מתבונן בהבנת מליצת הדברים וכמכוון מה ומצרף הדברים מעט מעט מכל נוסח כפי הנצרך לענינו וממילא הוא מוכרח לדלג מנוסח לנוסח ולהשמיט מכל נוסח המלות הבלתי נצרכים לו: 

<b>וכחות נפשו </b>הזן והמגדל וכן השומר והזוכר ודומיהם: 

<b>קצת המוחשים מקצתם </b>שיכיר שזה המוחש צריך להשיגו בחוש הראות וזה בחוש השמע וכן בשאר: 

<b>וקצת המושכלות כו' </b>כלומר גם במושכלות יכיר קצתם מקצתם דרך משל איזה שייך להשתמש בכח הזוכר ואיזה בשומר: 

<b>ומרוב הטובה על האדם </b>כלומר גם זה אחד מן הטובות הרבות שהטיב הוא ית' לאדם בטבע בריאתו: 

<b>שאיננו משכיל ולא מכיר כו' </b>שאין לו ידיעה לא מצד השכל ולא מצד כח ההכרה שכח ההכרה הוא דבר זולת השכל שגם שאר בע"ח יש להם כח הברה אף שאינם משכילים: 

<b>בהנהיגם עצמם </b>שהם יכולים להנהיג את עצמם בצרכיהם ואין תלויה בהנהגת זולתם כמוהו שאין הנהגתו מסורה לרצונו: 

<b>ומהירות תנועתם </b>משא"כ הוא שלחלישות כח תנועתו בכבידות: 

<b>ונקיותם </b>והוא לחלישות כח המחזיק שלו והתעכבו במקום אחד על כרחו הוא מתגולל בצואתו ומימי רגליו ומתלכלך בהם: 

<b>הדאגה והיגון </b>דאגה על כל פרט מפרטי חסרונותיו ויגון הוא תוגה כוללת על שפלות ענינו: 

<b>ומן התימה בענין בכיתו </b>שענין הבכיה הנמצאה בטבע הילד הוא מפליאת חכמת המתמיהים: 

<b>מדעת מאורעיה </b>מחלאים רעים שהיו באים ח"ו ע"י הליחה ההיא: 

<b>מאורעיה </b>מקריה: 

<b>שלא ימנע מאכול כו' </b>שאם היו הראשונות נופלות כלם בבת אחת ולא בזה אחר זה אע"פ שיצמחו אח"כ לא היה יכול לאכול בין כך לכך: 

<b>חלאים ומקרים מכאיבים </b>חלאים הם הקבועים ורעתם נוגעת לכלל הגוף ומקרים מכאיבים הם הבאים במקרה כמו מורסא באיזה אבר או עקיצה ע"י מחט ברזל וכדומה לזה שכל רעתו הוא רק הרגשת הכאב באשר הוא שם: 

<b>כדי שיכיר העולם כו' </b>שיכיר מהות העולם איך הוא עלול להשתנות על האדם משלוה לצער לידע שאין לבטוח בו ובשלותו רק להיות מפחד תמיד ולהחסות בצלו ית': 

<b>ולא יעלם ממנו ענינו </b>אמר זה על המקרים המכאיבים שזכר ולפי שאין בהם די מסת הכרת העולם בהחלט אמנם עכ"פ ינצל מההפך שלא יעלם ממנו ענינו בהחלט כי ע"י הרגשת הצער הקל יצייר הרגשת הצער החזק כי החלק הקטן סופר את הגדול ד"מ על ידי הרגשת הצער בהכחת שבט מכה אחת יצייר הרגשת מאה הכאות אעפ"י שלא יהיה הציור חזק כציור מי שנוסה במאה הכאות אמנם אין הציור נעלם ממנו לגמרי משא"כ מי שלא נוסה בהכאת שבט כלל: 

<b>שיבטח בו וימשלו בו תאותיו </b>שע"י שהיה יושב בטוח בעולמו בלתי מפחד משינוי הצלחת הזמן היו מושלים בו התאות: 

<b>בתועלת אברי גופו כו' ואופני תקנתו </b>שהאברים מהם הנצרכים בהכרח לשמירת גופו לקיום ומהם שנבראו בכדי שיהיו על צד היותר טוב וכמו שאמרו החוקרים בכפילת כלי החושים ועל הבחינה הא' אמר בתועלת ועל הב' אמר לשון תיקון והבן: 

<b>שורש העצבים </b>הם הגידין הרחבים: 

<b>והרחם </b>באשה: 

<b>ואשר יעלם ממנו כו' </b>מה שנעלם ממנו הוא יותר ממה כו': 

<b>בהגיעו המזון אליו ובחלקו </b>גרסי' בוי"ו ראשונה והחי"ת בפת"ח: 

<b>להודות לבוראו ולשבחו </b>ההודאה היא הכרת הטובה והיא גורמת לשבח המטיב במדת טובו: 

<b>אל תעלה מוכנת </b>תעלה העי"ן בקמץ והוא החריץ העשוי להמשיך המים ממקום למקום: 

<b>אין בה עיקום ולא עוות </b>מלת עקום הנחתו הראשונה על המותר כמו שאמרו עקם הכתוב שמונה אותיות כו' ומזה נאמר על הקו המורכב משני קוים ישרים משונים במצבם ומתחברים בקצותם כזה % שהוא קו עקום שאחר שהמרחק שבין שתי קצותיו הוא פחות ממנו הרי יש בו מותר נוטה לצד והוא הזויות מעוות נאמר על הקו המקולקלת בכללו מהילוך הישר כזה % שאין בו אפילו חלק אחד ישר כי עוות הוא לשון קלקול ומזה נאמר על קלקול המעשה עון: 

<b>הקנה </b>נבוב חלול: 

<b>האויר הולך אל הריאה בקנה </b>כלומר דרך הקנה ותועלתו לרחף על הלב ולקררו מחומו: 

<b>עזר להעביר כו' </b>שהוא מתנועע ומגביה עצמו ומגלגל המאכל לבית הבליעה: 

<b>בשיעור ובכונה </b>שע"י עיכוב השפתים הוא מתגלגל מעט מעט לפיו שאלו היה בא בשפע רב בבת אחת היה נחנק בגרונו ובאמרו בכוונה כוונתו שלולא השפתים היה לפעמים בא המשקה לתוך פיו שלא ברצונו דהיינו אם יקרה שאדם זולתו שפך איזה משקה בחמת רוחו דרך זרה הלאה ובפתיחת פיו היה הקלוח בא בזרם לגרונו משא"כ עתה שהשפתים הם סותמים הפה ולא תבא אליו משקה כי אם בפתיחתו אותם ברצונו וכוונתו: 

<b>המקבל המאכל ומגיעו אל האצטומכא </b>שהרי אין סבת הגעת המאכל לאצטומכא בטבע הנפילה ממעלה למטה שהרי בצרת המעבר בושט היה מתעכב ומסתבך בקל ומה גם בהיות האדם שוכב או מוטה שאז הושט והאצטומכא שוים בגבהם ועל כרחך הדבר מובן שיש כח מיוחד לכך למשוך המאכל ולהובילו בחזקת היד מן הושט אל האצטומכא: 

<b>המעכב המאכל כו'</b> שלולי כך כאשר בא כן ילך מן האצטומכא בלתי מבושל ולא היה דבר ממנו נבלע באברים: 

<b>הדוחה הפסולת </b>שלזו הפעולה ג"כ מוכרח להיות כח מיוחד שהרי הפסולת הולך בדקין דרך מעברים צרים וארחות עקלקלות ועושה פעולתו ג"כ בשכיבה כמו בעמידה: 

<b>שיש בו עבדים ונציבים כו' </b>שיש בו עבדים ויש בו ג"כ נציבים כלומר שרים ממונים כמו שמבאר: 

<b>לצרכי העבדים ולהגיעם כו' </b>שהוא מוכן לקבל הדברים המובאים לשם שהם הדברים הנצרכים לעבדים כמו בר ולחם ומזון לזון אותם ובגדים להלבישם. ולהגיעם להגיע הצרכים ההם אל גזבר וכו' והכונה על הכח המושך שהוא מושך המזון הנצרך לכל האברים שהם העבדים ומגיעהו אל האצטומכא שהוא דוגמת הגזבר: 

<b>ולאצור אותו </b>להחזיק אותו בבית עד שיהיה מוכן ומתוקן והכונה בזה על הכח המחזיק המזון באצטומכא עד שיעשה המבשל פעולתו: 

<b>להבין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו </b>הוא מובן ליודע תכונת הבישול הזה ואיכותו: 

<b>מן הזבל והלכלוך </b>זבל נקרא הגם והקשה ולכלוך היא הליחה הרכה: 

<b>האיך יהיה ענינו בצרכיו </b>בהנהגתו את עצמו ותנועותיו: 

<b>מה שיש לו </b>מה שיש לו ממון אצל אחרים שלוו ממנו או שהפקיד בידם ומה שיש עליו מה שמגיע לזולתו חוב עליו: 

<b>מי שהטיב לו ומי שהרע לו </b>בגוף ועל הממון אמר מי שהועילו ומי שהזיקו בממונו: 

<b>אם דרך בה </b>אף ע"פ שדרך בה הרבה פעמים אינו מכירה: 

<b>אם יהגה בה </b>אע"פ שיהגה בה ויתעסק בלימודה כל ימיו: 

<b>ולא יועילנו נסיון </b>שהרבה דברים נודעו ע"י נסיון כמו בסמי הרפואות שכתבו הרופאים שרובם נודעו עפ"י נסיון ולולי הזכרון מה יועיל הנסיון לידיעה קיימת הלא במעט קט ישכח ממנו נסיונו: 

<b>ולא ישקול דבר במה שעבר ועל מה שעתיד להיות במה שיהיה </b>הכונה שלפעמים אדם שוקל דבר ההוה נגד דבר העבר כמו שאמרו עבדי דוד הנה בהיות הילד חי דברנו אליו וכו' ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה (שמואל ב' י"ב) וכן אמרו אליו אחרי כן בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת קמת וכו' ולפעמים אדם שוקל דבר ההוה נגד דבר העתיד להיות כמו שנאמר הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם אף כי אחרי מותי ומשקלות כאלה נצרכים לבני אדם בעסקיהם וז"ש ולא ישקול דבר וכו' וסיים ואמר במה שיהיה כלומר שבאיזה דבר יהיה מה שיהיה האדם נצרך לפעמים למשקל זה בעבר או בעתיד ולולי הזכרון היה המשקל הזה נעדר ממנו: 

<b>קרוב להתפשט כו' </b>שיהיה קרוב למדרגת מי שהוא מופשט ומשולל מגדר אנושי כמו המטורפים וחסרי הדעת ר"ל: 

<b>לא היה נשאר האדם מבלי עצב </b>שאם לא היה שוכח הרעה שבאה עליו כמו מיתת בן יקיר ר"ל היה נעצב עליו כל ימיו וכן בשאר רעות: 

<b>ולא היה טורדו כו' </b>ששום דבר שמחה משמחת העולם לא היה ביכלתה להטריד לבו ולהסיח דעתו מן העצב ההוא אחר שלא היה השכחה והיסח הדעת בכחו כלל: 

<b>ולא היה נהנה כו' </b>שבקודם דבר בזכרון הרעה שעברה עליו ועכשיו מדבר בבחינה בהאדם נעצב בהעלותו ברעיוניו הפגעים והמקרים המתרגשים בעולם לפעמים ודואג פן גם עליו יעבור הכוס שעבר על הרבה מבני העולם ואם היה ציור זה מונח ברעיוניו תמיד לא תערב לו כל שמחה אחר שגם בזמן עצם שמחתו היה לבו חרד ודואג וכמו קול פחדים באזניו: 

<b>ולא היה מקוה מנוחה ממקנא </b>כך הנוסחא בדפוס מנטובא שנת שי"ט והיא הנוסחא האמיתית וקרא מקנא לאיזה אדם הנוטר איבה בלבו עליו על איזה דבר כמ"ש ויקנאו בו אחיו והכונה שאם הוא יודע באיזה אדם שהוא חושב רעה עליו לא היה מקוה לנוח ממנו כל ימיו כי עכשיו שנמצא כח השכחה בב"א אומר זה בלבו לא לעולם יטור לי כי בהמשך הזמן יהיה נשכח ממנו סבת המשטמה ואז אנוח ממנו כמו שנאמר עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו כו' וזה שמסיים ולא התעלם ממלוך כלומר אחר שלא היה שום תקוה לשכחת המשטמה היה תמיד ירא ודואג ונמלך להתנכל בתחבולות ולהזהר ממנו ובדפוסים החדשים הנוסחא ולא היה מקוה מנוחה ממקוה וטעות המעתיקים הוא ונדחקו המפרשים מאד בכונתו: 

<b>אשר יחד בה האדם </b>שהאדם מיוחד משאר בע"ח במדה זו משא"כ בשאר מדות שהם נמצאים גם בשאר בע"ח כמו הזכרון והשכחה והכעס כמו שנזכר בדברי החוקרים: 

<b>מה גדלה מעלתה </b>אף קודם צאתה לפועל היא נקראת מעלה כמו שהכח הדברי הוא מעלה באדם אף בשעה שאיננו מדבר ואח"ז בצאתו לפועל מה רב תועלתו ותקנתו או אמר גדלה מעלתה בבחינת האדם המשתמש בה שהוא מקבל עילוי על ידה כמו בכל המדות הטובות שהאדם מתעלה בשימושו בהם ובבחינת המקבל טובה על ידה אמר רב תועלתה כמו בקיבול אכסנאות שזכר שהמקבל האכסנאי הוא המתעלה בזה והאכסנאי הוא מקבל התועלת: 

<b>תועלתה והקנתה </b>תועלת נקרא דבר המוסיף טובה כמו קיבול אכסנאות ומלאות משאל ובתיקון כוון על הצלה מנזק והוא נגד התרחקות מן הרע שזכר: 

<b>ולא מקיימים דבר </b>דבר הבטחה שהבטיחו: 

<b>ומתרחקים מן הרע </b>מוסב על מלת לא: 

<b>עד כי דברים רבים כו' </b>כלומר בא וראה איך מדה זו כחה גדול שהרי היא מונעת האדם יותר מצווי התורה ופחד עונשה על המרי: 

<b>כי כל אשר יעשה מכל אלה כו' </b>כלומר שאם תאמר הלא גם עתה שהמדה הזאת נטועה בבני אדם נמצאים בני אדם פועלי רע מאחת מהנה שזכר ועל כרחך שאין המניעה תלויה בה לזה אמר שכל מי שתראה אותו עושה מאחת מהנה תדע נאמנה שהפשיטו מעליהם כסות הבושה בחזקת יד בחירתם הרעה ואמר כסות הבושה מלשון הכתוב נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתני: 

<b>ולא יודע עול בושת </b>העול הזה אינו יודע ומכיר מדת הבושת. עול העי"ן בפת"ח והוא שם התואר לעושה עול כמו גנב: 

<b>ומן התימה הגדול שהוטבע כו' </b>כלומר זה הדבר הוא אחד מן הדברים המתמיהים בהשקפה הראשונה אמנם במעט התבוננות תשובתם בצדם דהיינו שלכאורה יפלא מאד מדוע שם הבורא ית' כח הבושה בטבע בני אדם שיתבוששו זה מזה למה לא נמצא בטבע האדם כח הבושה כ"כ מפני הבורא שבוודאי הוא מחוייב יותר מצד השכל שהרי הוא ית' משגיח עליו תמיד וכל תנועותיו הם לנגד עיני כבודו ית' אך כונתו ית' בזה שלא יהיה האדם מוכרח בטבע לסור מרע ולעשות הטוב בעיניו ואם הוה כן היה חיוב הגמול ממנו חלש כלומר שלא היה הוא ית' מחוייב לשלם לו גמול לפי שהיה כמו מוכרח ולא כפועל בבחירה: 

<b>מדרך הבחינה </b>היא הבחינה הכוללת שעליה יוסד השער הזה דהיינו הבחינה בסימני החכמה שהאדם מבחין בברואים ומשיג ע"י רוממות הבורא יתברך: 

<b>ובידיעת מה שאנו חייבים כו' </b>ועי"ז יתבונן כמה אנו מקצרים בעבודתו ית': 

<b>בושו והכלמו כו' </b>נגד הקצור בב' בחינות בסור מרע ועשה טוב: 

<b>אשר בהם יחדנו </b>הדל"ת קמוצה כלומר בהם יחד אותנו משאר בע"ח שאינם משכילים: 

<b>אין תועלתם לנו כו' </b>התועלת המגיע לנו מן השכל וההכרה אינה נעלמת מאתנו: 

<b>בהנהגת גופינו והסדרת תנועותינו מבלעדי מי שפקדו כו' </b>כלומר שע"י שהוא רואה אנשים שחסר מהם השכל וההכרה לסבת איזה פגע שאירע במוחם כמה רבה רעתם בהנהגת גופם וסדר תנועותיהם עי"ז הוא מכיר רב תועלתם ואמר הנהגת גופם בענין אכילה ושתיה ומשגל וסדר תנועותיהם בשאר תנועות בהקדים המאוחר ואיחור המוקדם ואנו רואים שאיננו כמותם אנו מכירים ע"י זה תועלתם וז"א מבלעדי מי כלומר שאין אנו כמותם: 

<b>לא יכילנו זמן </b>אין הזמן סובל אותו כי אדרבא הוא יתברך סובל הומן כי הוא חדשו כמו שכתב הרמב"ן במלת בראשית ברא וגם איננו יתברך מוגבל במקום כשאר הנמצאים כמ"ש ז"ל בפסוק הנה מקום אתי: 

<b>המקויימים בעולם </b>התקועים בברואי העולם: 

<b>וחיוב עבודתו לאשר כו' </b>שאנחנו מחוייבים לעבוד אותו לפי שראוי לו העבודה לפי רוממותו וז"א לאשר יאות לו: 

<b>הכוללות והמיוחדות </b>מבואר למעלה: 

<b>יאמן אצלנו ספר כו' </b>יאמן היו"ד בציר"י כמו לא יאכל חמץ כלומר יקובל אצלנו לאמונת אומן: 

<b>הוא בא לידי חשבון </b>וזה תכלית האדם לקבל גמול מעשיו וזה בלתי אפשר בלי חשבון: 

<b>המוחשים והמושכלים </b>במלת מוחשים כונתו על הרכבת החושים ד"מ כשראה פעם אחד ראובן משורר אחר כך כשהוא רואה את ראובן הוא יודע שהוא המשורר גם הכונה שע"י השכל הוא מבדיל בין מושגיו ויודע מה מהם נודע לו בהשגת החוש ומה מהם בהשגת השכל כמו שבאמת אנו רואים בחלושי הדעת שהם מדמים השגת החוש לשכל כמו נפילת האבן מלמעלה למטה נדמה להם כאלו הוא מחוייב בשכל לכן רבים מהם מכחישים מציאת ישוב העולם חדש הנקראים אנט"י פעד"ס (פי' נוכח הרגלים) באמרם איך לא יפלו מן הארץ לשמים וכאלה רבות עמהם ערבובי השגות המשבשים דעתם: 

<b>מה שנעלם כו' מן הנראות </b>כלומר שהם מן השייכים להשגת הראות ואעפ"כ הם נעלמים: 

<b>כנסיעת הצל </b>שע"י שהאדם רואה עמידת הצל במקום אחד ומוצא אותו אחר שעה במקום אחר ברחוק מן הראשון הוא שופט בשכלו שע"כ צ"ל שנעתק מן המקום הראשון קו לקו ועבר בכל חלקי הבינים והנה אף שהעברת הצל על המקום הוא מן הדברים השייכים לחוש הראות אמנם אעפ"כ הוא נעלם מהרגשת החדם להיות העתקתו דקה מן הדקה רק השכל מרגישו אחרי מוצאו אותו ע"י חוש הראות במקום אחר גם אם העלים עיניו בין כך לכך: 

<b>ומעשה הטפה כו' בצור החלמיש </b>שבהטיף מים במקום אחד על צור החלמיש טיף אחר טיף משך זמן רב מוצאין בו אח"כ נקב קדור מפולש מעבר אל עבר וגם בזה אף שאין יכולת בחוש הראות להבחין כמות הטשטוש של כל טפה ביחוד למיעוט כמותה אמנם השכל מודיע שעל כרחך כל טפה וטפה קרקעה וטשטשה אותו טשטוש מה שאל"כ מאין נקדר בהמשך הזמן שהרי כח כל הטפות שוות והבן: 

<b>בין האמת והשקר ובין היתר והחסר כו' </b>הנה האדם צריך להיות שלם בג' בחינות דהיינו בדעות ובמדות ובפעולות כמו שדברו בזה החוקרים. והנה על הדעות אמר אמת ושקר כמו שתאמר שאמונת האחדות באלהות הוא אמת והרבוי הוא שקר וכן בכל עניני התבוננות במחקריות גם היתר והחסר כמו שהאל יתברך הוא מרומם על כל ברכה ותהלה והפכו בשר ודם הוא חסר הרבה מתהלותיו ועל הפעולות אמר הטוב והרע כמו שעשות חסד ומשפט הוא טוב והעושק והחמס הוא רע ועל המדות אמר המשובח והמגונה כמו שהענוה היא מדה משובחת והגאון והגובה היא מגונה: 

<b>ובין הראוי והאפשר והנמנע </b>הם שתי קצוות וממוצע כי בראוי כונתו על מה שקראוהו החיקרים מחוייב כלומר שהשכל מחייב היותו כן והנמנע הוא הפכו והאפשר שהוא הממוצע בין המחוייב והנמנע כינו אותו בשם מסופק ומלת אפשר הוא נגזר מן פושרין שהוא הממוצע בין חום לקור: 

<b>להעביר שאר מיני חיים </b>בשכל ירדה האדם על הבע"ח ויכבשם לעבודתו: 

<b>בתועלותיו </b>כשור לחרישה וחמור למשא ודומיהן והוא אהבת המועיל: 

<b>והנאתן </b>כשה לצמרה וחלבה והוא אהבת הערב: 

<b>מקומות הכוכבים </b>כל כוכב משבעה כוכבי לכת באיזה גלגל מקומו גם כוכבי שבת מי מהם בחגורה ומי מהם באיזה צורה ממ"ח צורות הידועות לתוכנים ומרחקיהם מכדור הארץ זה מזה: 

<b>ותנועות גלגליהם </b>איזה מהם מתנועע ממזרח למערב ואיזה בהיפך ואיזה נוטה באלכסון: 

<b>ויבין הערבים וההקשות שבחכמת השעור </b>חכמת השעור הוא חכמת החשבון והנדסה ויש בהם דברים נערכים ד"מ בחשבון שאנו אומרים כערך ד' אל י"ב כן ערך ו' אל י"ח ובהנדסה כערך מרובע זה הקטן אל מרובע זה הגדול ממנו כן ערך העיגול הנעשה בתוך מרובע הקטן אל העיגול הנעשה בתוך מרובע הגדול וכדומה לזה יש הרבה דברים והקשות הם הדברים שחוץ שחוץ למבוקש שמקישים בהם ובאים על ידם להשגת המבוקש ובלשוננו אן שלאקי"ן ד"מ בחשבון כמו חשבון השקר שע"י שמקישין בחשבון שקרי מגיעין לידיעת האמתי המבוקש ובהנדסה רוב המופתים בגוים על הקשות ד"מ לידיעות מדת קו האלכסון ממרובע ארוך אנו צריכין תחלה להקיש במחקר אחר דהיינו שהשטח שלמעלה מן קו האלכסוני הנעשה מזוית איזה מרובע לזוית המשולש הנוסף עליו הוא חצי שטח המרובע ההוא וכל הדוגמאות שהבאתי לך הם רק אחד אחוז מהמון הנמצא בהם בדוגמא זאת. ולשון הקשה הוא לשון פגישה וחבטה בדבר ההוא כמו מקיש על הדלת גם ההקש הנאמר במדת התורה הוא מענין זה למבין ואיננו מלשון שווי ודמיון כמו שלועזין המלמדי תינוקות: 

<b>שאר כל מדות האדם </b>כמו הכעס והנחת הנדיבות והכילות כולם הם לתועלת האדם כי לכל זמן ומקום מיוחד כמו שהאריך בזה בשער עבודת אלהים ואמר בתכלית התקנה להנצל מן הרע והתועלת במה שהוא עצהי"ט: 

<b>אשר יליץ בהם וכו' ויבין מהם כו' </b>כלומר ששתי תועליות מגיעות לכל אדם מן הסדרת הדברים הא' שהוא יכול להמליץ כונת רצונו לזולתו והב' הוא ההיפך שזולתו יכול להמליץ לו ויכול להבין כונת זולתו בזה: 

<b>קולמוס הלב </b>הוא מליצת הכתוב לשוני עט סופר מהיר (תהלים מה) שכמו שהקולמוס מודיע רצון הכותב לרעהו הרחוק ממנו כן יודיע הלשון מחשבת הלב וזה בענין ההודעה ויש תועלת בלשון שהוא בדוגמת מעשה כמו הקילוס לראוי לו והעסק בתורה והשבח לבורא ית' והוידוי בדברים לפניו שאין ענינם דרך הודעת מחשבם רק המעשה נרצה בעצמו והוא דוגמת שליח השלוח לעשות דבר משלחו וע"ז אמר ושליח המצפון: 

<b>צוות בחבירו </b>שהרי כל עצמו שהאדם מתחבר בחבירו הוא ע"י הדיבור שהוא מדבר עמו ובזולתו היה כבהמה שכל אחת בודדת לעצמה: 

<b>היתרון </b>יתרון חכמתם זה על זה: 

<b>ברית כרותה </b>שבני אדם כורתים ברית זה עם זה באלה ושבועה: 

<b>ישוב האדם </b>מתודה ואומר כזאת וכזאת עשיתי ולא אשיב עוד לכסלה: 

<b>ומבקש כפרה </b>על העבר: 

<b>הראיה כו' </b>שדברי פי חכם חן והסכל ירבה דברים: 

<b>האדם הוא הלב והלשון ובו השלמת כו' </b>באלו השתי מלות נשלם גדר האדם דהיינו הלב והלשון: 

<b>גדר האדם כו' </b>כלומר שהרי גדר האדם הוא חי מדבר מת והרי בחיים ובמות הוא משותף עם הבהמה וא"כ נשאר גדרו הדבור לבד וז"א בו נבדל מן הבהמה כלומר מכל הג' מלות הנ"ל אין הבדלו מן הבהמה זולת הדבור לבד כנ"ל: 

<b>אותיות המכתב והכתיבה </b>באותיות המכתב כוון לצורת האותיות ובכתיבה כוון לחיבורם במלת אחדיות עד שיהיו שפה אחת ודברים אחדים: 

<b>מחברים עניני העוברים והנמצאים </b>העוברים בני אדם שהיו בדורות שלפנינו וכבר חלפו ועברו והנמצאים הם הנמצאים עתה בדורנו והוי"ו במלת והנמצאים תשמש במקום או והכונה שהסופר יחבר סיפור מעשה מראשיתו עד תכליתו איך נשתלשלו הדברים והשתרגו זה בזה ויבינו בזה פעולת ה' והשגחתו בעלילות מצעדי גבר לטוב ולהפכו ומהם מעשה איש ופקודתו איך אולת אדם סלפה דרכו וידעו בני אדם להשמר מהם וכוון באמרו מעשה בני אדם על מעשיהם בפועל ידיהם ובעניניהם כוון על מקרים שקרו למו ועברו עליהם: 

<b>לבאים אחריהם </b>ומודיעים זה את זה לבאים אחריהם: 

<b>ומגיעים דבריהם </b>ע"י הכתב מגיעים בני אדם דבריהם לזולתם שאינם נמצאים אז עמהם ע"י אגרת ובהיפוך ג"כ הם יודעים עניני הרחוקים מהם ועניני קרוביהם וכו': 

<b>חיי רוחם </b>באיזה טובה גדולה המשיבת נפש והצלתם מרעתם רעה קטנה ושחיתותם ר"ל רעה המכלה אותם ח"ו בהחלט: 

<b>תתקיימנה החכמות בספרים </b>שכבר היו רוב החכמות נשכחות לולי הספרים המחוברים מעניניהם: 

<b>ויתחברו הענינים המפוזרים בלבבות </b>שהענינים המפוזרים בבינת הלב שפעם עלתה איזה חקירה במצודת שכלם ופעם אחר איזה חקירה אחרת ולא היה יוצא מהם שום תולדה שטרם בא השניה נשכחת הראשונה אך כאשר יורשמו ויחוברו בספר ימצאון יחד ויעלו ברוח בינתם וירכיבו אותם ויולידו מהם דבר מחודש: 

<b>והענין רב מהשלים </b>פירש ענין תועלת הכתב רב מאד מלבאר אותו עד תומו: 

<b>ומהשלמת הטובה על האדם </b>זה מן הדברים המראים שחפצו ית' להיות טובות האדם בשלימות כלומר שלא יחסר לו שום דבר שיכול לקבל ממנו תועלת דהיינו מה שהוכן לו בטבע הבריאה כף ואצבעות כו': 

<b>הרושם והמכתב והרקמה </b>במלת רושם כונתו על פתוחי חותם שהוא בלתי אפשר להעשות בלי אצבעות והרקמה הכונה על מעשה רוקם שהיא ג"כ מלאכה דקה ובקדיחת האש לא ידעתי כונתו ואיזה מלאכה היא ושום מפרש לא פירש בו דבר מספיק ואולי הוא מן המלאכות שנשכחו בדורות האחרונים כמ"ש היש"ר מקאנדי"א שהרבה דברים נשכחו בהמשך הזמן: 

<b>מבלעדי שאר מיני החיים </b>כלומר משא"כ שאר מיני בע"ח שאין להם אצבעות כאצבעות האדם לפי שאינם צריכים למלאכות אלה: 

<b>בהרכבתו </b>היא הרכבתו מבשר ועצמות וגידים ועורקים שבאבר זה הם באופן זה ובאבר אחר הם באופן אחר: 

<b>ותכונתו </b>כונתו פה על תוארו וחבורו איך הוא מחובר לאבר אחר וגם חיבור חלקיו זה בזה: 

<b>על חמלת הבורא </b>שהרי עינינו רואים שנעשה הכל על צד היותר טוב ויותר נאות לקיום האדם: 

<b>מגבול הדרך הקצרה </b>כלומר היינו מוכרחים להאריך בזה: מי שיורהו הבורא מי שיעור הבורא לבבו לכך: 

<b>והנהגתם </b>זה עם זה או הנהגתם בעצמם בשאר עניניהם זולת טרפם שעליו אמר לקמן ומחיתם: 

<b>שמסתכל בהם </b>כמסתכל בעניניהם ומתבונן עי"ז סימני חכמת הבורא בהם: 

<b>שונים אותם </b>הספרים מזכירין אותו פעם ושתים וזהו לשון נאמר וישנה כמו שמביא בעורב שנאמר באיוב ותהלים ומביא תחלה פסוק מאיוב עפ"י דעת רז"ל איוב בימי משם היה: 

<b>החלוקים בתנועות משתנות </b>חלוקים זה מזה בשינוי תנועותיהם והוא דבר אחד או כונתו בחלוקתם על חלוק מצבן וזמן תנועותיהם בהיקפן ושינוין בתנועתן ברוחות שזה מתנועע ממזרח למערב וזה מצפון לדרום: 

<b>והמאורים החלוקים </b>שהמאורים חלוקים זה מזה הן בכמותם הן בזיו אורם וזהרם: 

<b>לסדר ענין הכל בהם </b>שכונתו ית' בכל זה שיהא ענין כלל הבריאה מסודר על ידיהם ויראה מסימני היכולת והחכמה: 

<b>ומן המופלא במה שעין האדם נופלת עליו תמיד </b>כלומר שהוא תמיד למראה עיני האדם וראות האדם נופלת עליו מעצמו מבלי שישתדל בכך: 

<b>הגדלת השמים </b>כלומר גודל כמות השמים. ואתה הקורא אהוב שמע לי כי לא רבים יחכמו בביאור דבר זה תוכן כונתו על מה שכתבו התוכנים מפליאת גודל כמות גלגל המזלות שכל עובי כדור הארץ אינו נחשב למאומה נגד גלגל המזלות והמופת לזה שהרי אנו רואים לעולם חצי הגלגל דהיינו ששה מזלות למעלה מן האופק וששה מזלות למטה מן האופק ועינינו רואות זה בשוה בכל מקום עמדנו על כדור הארץ בכל חלקי ההיקף וכבר נודע במופת חותך שכדור הארץ תלוי באמצע גלגל המזלות ממש עד שנקודת מרכז הארץ היא בעצמה נקודת מרכז הגלגל וא"כ אפוא בעמדנו על גבנונית כדור הארן אנחנו רחוקים מן המרכז כשיעור חצי עובי כדור הארץ ואם כן היה צריך להיות נכסה מעינינו כשיעור כמות זה מאמצע גלגל המזלות שהוא נגד האופק שלנו ולמעלה מזה ובאמת אנחנו רואים על ידי כלי מחזה ששה מזלות בשלימות דהיינו חצי הגלגל בצמצום ומחזה זאת היא שום אצלנו בכל היקף משטח כדור הארץ אלא על כרחך מוכרח להיות שגודל כמות כדור הארצי קטן בערכו כל כך נגד גלגל המזלות עד שממש הוא כבטל במציאות נגדו ולכן איננו מכסה ממנו כלום לעינינו והרי באמת גודל כמות הכדור הארצי הוא קרוב לשני אלפים פרסאות אמור מעתם והתאמר בנפשך לשער גודל כמות גלגל המזלות וז"א הגדלת השמים ובספרים כתוב במקום מלת הגדלת הגדולות בשני ווי"ם והוא טעות המעתיקים: 

<b>ע"ד הבחינה </b>כלומר בכוונת התבוננות: 

<b>הבורא אותו בחפצו </b>לאפוקי מדעת מאמיני החיוב בבריאה ימ"ש שמיחסים לו הבריאה בחיוב כלל לעמוד בזולת חפץ: 

<b>וחכמתו </b>שהרי תכלית כונתו בבריאה נפלאה זו היא עמוקה מאד כי נבוכו כל העשתונות להבין שינוי תנועתם בזמן ובמקום ומספר הכוכבים ושינוי מהותם ומצבם בגלגל ולא יסופק שום בעל שכל ליחס לכל אחד כונת תכלית מיוחדת: 

<b>על חזקת גופם </b>שהיה להם גוף חזק הכח לעסוק בעבודת עבודה ועבודת משא כמוהו: 

<b>ויקרת נפשם </b>איך היה נפשם יקרה בעיניהם להיותם חוששים על עצמם ומיגעים עצמם בלהג הרבה יגיעת בשר לעשות מבצר לעצמם ובאמת הבהמיים אין להם תשוקה זו ואינם חוששים רק על זמן ההוה באשר הוא שם: 

<b>המעט המזער </b>בכמות והמעשה הנבזה באיכות: 

<b>אופני תועלת </b>להצילו מן ההפסד או כונת תקנה להיות ענינו עצהי"ט: 

<b>נגלית </b>בדעת: 

<b>ונראית </b>בחוש: 

<b>משתוממים בו </b>רעיוניהם בטלים גם נפסקים מעשיהם בפועל ולכן אין בו לכאורה ציור תועלת כי אין ליחס תועלת להעדר אך באמת תועלתו גדולה כי לולי כו': 

<b>בהתמדת יגיעתם </b>יגיעת כחות הגוף ועמלם נגד טרדת הרעיונים ואורך משך הזמן בתנועתם אף בתנועות שהם בזולת יגיעה רק לאט כמו ההילוך והדבור: 

<b>יבדל קצת כו' </b>והרי יש גבול מסומן בזמן בו יגביל האדם מעשיו והרי גבול הזמן לו כמזכרת להגביל מעשיו ותנועותיו: 

<b>הזמנים שאינם ידועים </b>שהיו בלתי ידועים זולתו: 

<b>ואורך ימי החיים </b>מה שנאמר בתורה פלוני חי כך וכך ופלוני כך ומגיע לנו ע"י זה ידיעת דברים נעלמים בחשבונות הדורות כמו שיעקב שמש בבית עבר י"ד שנה ושיוסף היה אבוד מאביו כ"ב שנה וכדומה לזה הרבה: 

<b>הענין </b>ענין הזמן: 

<b>מועד לעת קצוב </b>שבני אדם מיעדים איזה דבר ביניהם להעשות לאיזה זמן קצוב ביניהם ובאים אח"כ איש ממקומו ומתחברים לעסק הדבר ההוא: 

<b>רוב הידיעות </b>כמו שידוע לנו זמן הריון כל בריה וזמן נטיעה ובשול כל פרי וגמר כל צמח ובעניני המלאכות והאומניות משתמשין הרבה בזמן: 

<b>נגמר בשול המאכל </b>שדבר ברור הוא בין הרופאים שעיקר בישול המאכל בבטן הוא בלילה בסיבה הידועה להם: 

<b>צוות לחולה </b>שע"י האור הוא משתעשע בחברת בני אדם עמו שהוא דבר מועיל מאד לחולה גם ישמשוהו בצרכיו משא"כ בחושך שאין חברת בני אדם מועיל לו אחר שאינו רואה אותם גם לא יוכלו לשמשו בצרכיו: 

<b>מראה השמים </b>בזה נחלקו חכמי המחקר ואמרו שאין לשמים מראה רק שגבול כלות חוש הראות מדמה לאדם המראה הזאת שכתב המחבר: 

<b>ומכחו המיוחד </b>ר"ל כח מראה השחור הנזכר: 

<b>וכשהאדם מת </b>כלומר תדע לך שהסגולה הזאת דבקה להאדם מצד צורתו האנושית שהרי בהסתלק ממנו הצורה הזאת ונשאר הבשר המשותף לכל הב"ח אז איננו בטוח מהם: 

<b>התנועה הדבקה אל כל מחובר </b>כונתו על ההויה וההפסד שאז הם הולכים ומשתנים בהעתקה מתכונה לתכונה עדי שנגמרה הויתו וכן בהפסדו וההעתקה קרא בשם תנועה: 

<b>אשר בו סדר הכל </b>סדר הויות כל ההוים מתחלת הויתם עד השלמתם וז"א סדר הכל והשלמתו: 

<b>באמצעות הנע </b>כלומר עצם התנועה מושגת לנו ע"י הדבר ההוא הנע שראינוהו מתחלה בתנועה אחת ועכשיו בתכונה אחרת וזולת זה אין לנו ידיעה במהות התנועה מצד עצמה כמו בזמן שהזמן והתנועה הם אחים דבוקים בלתי מושגים שניהם והדבר הזה עמוק מאד ומשולל הבנה למי שלא הרגיל עצמו בדברים אלו: 

<b>רוב הטבעים עם התנועה </b>רוב הטבעים הם תקועים בתנועה ונתונים בה שרובם הם אם בזמן ההויה או בזמן ההפסד ומיעוטם העומדים במצב אחד: 

<b>נקשרות בחפץ הבורא והנהגהו ורצונו </b>פרט ג' לשונות נגד ג' מיני תנועות שבג' נפשות שבאדם שהם הנפש הצומחת והנפש החיונית והנפש הדברית ועל הצומחת שהיא כוללת כל בעלי הנפש אמר בחפצו שהוא ל' סתום וכלול כמו שנאמר כל אשר חפץ ה' עשה בשמיה ובארץ ועל החיונית המיוחדת לבע"ח ובה וע"י כל בע"ח מנהיג א"ע אמר ל' הנהגה ועל הדברית שבאדם שהיא בעלת בחירה ורצון אמר ורצונו: 

<b>הגלויה והנסתרת </b>שתנועות החיצוניות שבאדם התלוים באברים הם גלוים לכל והתנועות הפנימיות כמו תנועות כח הזן שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והדומים להה וכ"ש תנועות השכל הם נסתרים: 

<b>תפקוד עצמך </b>לשון השגחה והתבוננות כמו ואת אחיך תפקוד לשלום (שמואל א יז): 

<b>אשר קשרך הבורא בו </b>מלת בו מוסב עליו ית' שהאדם קשור ברצונו ית' כנ"ל: 

<b>והתבושש ממנו </b>בדברים שגנותם גלוי ונראה לאדם והם המצות השכליות ותירא ממנו במה שהוא מנגד לרצונו שהם המצות השמעיות: 

<b>ותמסר לדינו ורצה בגזירותיו </b>שתמסור עצמך מתחלה להיות נדון בדינו ית' ואחר שיצא מדינו ית' עליך משפט חרוץ תקבלנו ברצון הטוב: 

<b>תגיע לרצונו </b>ושע"י כל הנ"ל תגיע למדרגת אנשי סגולתו ית' שהם לרצון לפניו ית' כמד"א רוצה ה' את יראיו: 

<b>שתסתכל תמיד באחרית כו' </b>שהרבה דברים מזדמנים לנו שהם קשים עלינו ומנגדים לרצוננו בתחלתם ואח"ז יגיע לנו מהם אחרית טוב: 

<b>ושבח אחריתם </b>שאנו משבחים אחריתם ואומרים אשרינו שכך עלתה לנו מלת ושבח השי"ן בסגול והוא שם: 

<b>ובהפך </b>וכן מזדמנים לנו הפך זה דברים טובים בתחלתם וכו': 

<b>כלילת </b>ל' כלל שטובת הגשמים היא טובה כוללת כל הבע"ח לשתיתם ולהצמיח מזונם: 

<b>בגשמים בעת הצורך אליהם וירידתם בעתה </b>שתחלה יבחין הטובה שבהם בעת הצורך אליהם ואחר הבחינה הזאת יראה איך הם באמת יורדים בעתם: 

<b>כשינצל מן הפגעים </b>כמו שדפון וירקון ר"ל: 

<b>וגידול אחד </b>כלומר שיש צמחים שאין הויתם מן הגרגיר רק מאיזה סיבה אחרת כמו מבריכת ענף אחד יתהוה אילן גדול: 

<b>על ההקשה אשר זכרתי </b>כלומר עכ"פ לא ימלט שיתהוה דבר גדול הכמות מדבר קטן ממנו כפלים הרבה: 

<b>ולו נתכנו עלילות </b>שלו ית' כל הסיבות המסבבים להוית הברואים הם במספר ידוע לפניו ית': 

<b>לאישי מיני החיים </b>כוונתו פה על המינים שלכל מין יש מאכל מיוחד כמו השעורים והתבן לסוסים ולרכש וכמאמרם ז"ל עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה כו' ובדברי החוקרים באו כלם: 

<b>ויבין סיבותם </b>סיבת היות טרף זה מיוחד למין זה: 

<b>אכלם בעתו</b> אמר בעתו שלכל מין יש עת מיוחסת למאכלו במאמרם ז"ל בתיבת נח שיש בריה שזמן אכילתה ביום ויש בריה שזמנה בלילה: 

<b>והראיה החזקה עליו </b>שהתורה היא ראיה על היות האדם מבחר הברואים ותכליתם אם במה שמבואר בה היות האדה מושל בכולם כמו שנאמר ורדו בדגת הים כו' ואם במה שנראה בחוש שע"י קיומם כלם יראים וחתים מפניו כמד"א וחית השדה השלמה לך: 

<b>והראות האותות על ידו ושנות המנהגים הטבעים </b>כי בנסיו ית' יש דברים שצודק עליהם לאמר שינוי מנהגו של עולם דרך משל מנהג העולם להיות מקום הצפרדעים תוך המים והוא ית' שרק להם והעלם ליבשה המונים המונים ובאו בתנורים ובמשארות אורח לא דרכה רגלם וכן בערוב וכדומה לזה שלא היה בעצם שינוי טבע נכר בהם רק שינוי מנהג העולם ולזה אמר שינוי המנהגים ורוב הנסים היה באמת שינוי הטבע כמו הפוך המים לדם וכדומה: 

<b>המופתים </b>כבר האריכו למעניתם מפרשי התורה בביאור מה בין אות למופת: 

<b>עמדנו בין האומות </b>כוון פה במלת עמדנו לשון קיום כמו ויכלת עמוד (שמות יח) והעי"ן קמוצה: 

<b>וסידור ענינינו </b>איך ענינינו כמו פרנסתנו ומשכנותינו הם ת"ל בסדר נכון כפי הטבע האנושית: 

<b>עם שאנו כו' </b>כלומר ואף שמצד השכל הפשוט היה להם לשנוא אותנו מפני העדר הסכמה שבינינו ובינם: 

<b>המלחמות והתגרות </b>הם בחינות חלוקות כמו שאמרו ז"ל במואב במלחמה אסורה אנגרי' שרי שנאמר אל תתגר בם מלחמה כו' ובבני עמון כו': 

<b>הבינונים והכפריים </b>אמר הבינונים בסתם על בני העיירות והכרכים שהעשירים שם הם מעונגים ופרנסתן קלה אבל הבינונים אף הם טורחים בעבודת משא וכפרים אף העשירים טורחים בעבודת האדמה: 

<b>עם רוב התחלקות מדותם </b>כלומר עם היות שהם חלוקים חילוק רב במדותיהם כמו שכתב הרב במורה שאין בכל הבריות אישים חלוקים בטבעיהם ומדותיהם מרחק רב כמו במין האדם שימצאו בו אישים חלוקים במדותיהם מן הקצה אל הקצה כמו במדת החמלה והאכזריות ימצא אחד שיחמול על הריגת נמלה אחת וימצא אחר אכזרי לא ירחם ויהרוג בכעסו קטון בניו וכן בגבורה ומורך זה אמיץ לבו ירדוף אחר אלף וזה רך הלבב יברח מפני עור ופסח עכ"ד בשינוי לשון קצת: 

<b>מקבלים עבודתו </b>בעבודת עבודה בקום ועשה ושומעים בקולו מעשות מה שהוא נגד רצונו ועל שתי הבחינות אמר אח"כ מצוה ומזהיר מצוה בקום עשה ומזהיר בלא תעשה: 

<b>ויראים אותו </b>יראת הרוממות: 

<b>שומר אותם </b>שלא יגיעו לידי נזק ואם הוזקו חומל עליהם ומתקנם במה שיש ביכלתו ולזה אמר שומר אותם וחומל עליהם או אמר שומר אותם על שועי העם הצריכים שמירה מרגשת מקנאים האורבים למו ואמר חומל עליהם נגד הדלים שהוא חומל וחונן אותם בצרכיהם: 

<b>ומנהיגם </b>כלומר מנהיג אותם בהנהגה נכונה ע"פ נימוסים מסודרים כפי חכמתו שיהא בו תקנת כלם: 

<b>שלא יתקלקלו ושלא יוכל כו' </b>אמר שלא יתקלקלו עניניהם הן בבריאותם הן בקניניהם גם שלא יוכל האויב להם: 

<b>ואלו היה כל אחד מבני אדם </b>כלומר שבזולת מלך החושש לטובת הכלל יהיה כ"א חושש לעצמו בפועל טוב לתועלתו ולדחות מעליו הרע והנזק ונגד ב' הבחינות אמר לבנות מגדל שמשתמשין בו שמחברין הרבה לבנות מגדל להשתמש בו לצרכיהם והוא פועל טוב ובנין חומה הוא לשמור העיר מהאויב שהוא דחית הנזק: 

<b>עניניהם מופקרים </b>עניני מעשיהם והנהגתם היו בהפקר ושלוח כמו שנאמר אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה: 

<b>ועם כל זה שהמושל </b>כלו' אף במלכים שמתנהגים עפ"י טבע העולם תמצא תועלת כללי וכ"ש במלכים הצדיקים כמו דוד וחביריו: 

<b>תכון ממשלתו</b> תתכונן ותתבסס מלכותו כמו שנאמר בשלמה המלך ע"ה וידעו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט ויראו ממנו ונאמר שם ותכון מלכותו מאד ואמר ותתמיד ממלכתו במשך הדורות כמ"ש למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ונאמר כירח יכון עולם ונאמר אם ישמרו בניך כו' גם בניהם עדי עד וכוונת המחבר בדברים אלו להראות ראיה שמצות המלך הצדיק הוא טובה רבה לכלל אחר שבאה עליו הבטחתו ית' להתמיד הדבר: 

<b>והיד הטובה </b>כינה פה מדת הנדיבות היד הטובה: 

<b>מהשתדל להרבות מהם בחמלת הבורא כו' </b>שמה שטבע בני אדם כוסף אליהם ומשתדל להרבות מהם הוא מוטבע ממנו ית' בכדי שיהיה בהם תקון ענינם כמו שמבאר לקמן והראיה שהרי מצד עצמם אין בהם שום חפץ שהרי אין בהם בעצם די השיב נפש ושבר הרעב או הצמא וע"כ צ"ל שהוא טבע מוטבע שיאהוב אותם האדם ואין טעם באהבה: 

<b>משתמשים בשאר המוצאים </b>הם מיני המתכות ומיני אבנים ונקראים כך ע"ש שמוציאים אותם מבטן הארץ ובכתוב כי יש לכסף מוצא כו': 

<b>ומעט שמשתמשים כו' </b>שבאמת גם הם יבואו בתוך הבאים במינו הרפואות אך על המעט: 

<b>מצד שאינם ריקים מהם </b>שבאמת לא יתכן לומר רב ומעט רק בבחינת כמות הדבר בעצמו דרך משל במספר מאה ממספר חמשים ואחד ולמעלה הוא המספר הרב ממנו וממספר מ"ט ולמטה ממנו נקרא מעט או בצירוף אל הדבר המדובר בו כמו שנאמר הוי לאומים כהמון מים רבים וכו' שכינה שם האומות במים רבים לפי שהם רבים בערך אל ישראל כמו שנא' כי אתם המעט וכו" איך שתהיה שם הכונה אם כפשוטו או כמדרשו וזה כוונתו פה שהרי בודאי לא יתכן לומר על אדם שיש לו רוב כסף בערך כמות הכסף הנמצא בעולם רק בערכו שאיננו רק ממנו בכל אשר הוא נצרך אליו והבן: 

<b>לא היו מגיעים בהם אל חפץ </b>שהרי אחר שלא היה שום אדם חסר ממנו ונצרך לו למה ימכור אדם איזה חפץ שיש לו לזולתו ונמצא אותו הזולת חסר מחפצו שהוא צריך להשיגו מידו: 

<b>ומהם מעט מצד כו' </b>כלומר מפלאי החכמה הנראה בקנין הכסף והזהב הוא גם זה שהם מעט מצד והרבה מצד כלו' גם בבחינת אדם אחד בעצמו הוא מעט מצד ריבוי מציאותו בעולם שמה שמצאה ידו בוודאי הוא חלק מעט מזעיר ממנו ומצד ריבוי יותר מכמות צרכו אליו צודק לומר שכביר מצאה ידו ושניהם צריכים לשלמות האדם כי במה שהוא מעט בעיניו בערך הנמצא בעולם הוא תועלת לבלתי רום לבבו מאחיו ומה שהוא רב בעיניו בערך צורכו יביאנו להיות חונן אומללים. ויותר נראה לי שהוא טעות המעתיקים במלת ומהם וצ"ל וכן הם והכ"ף והנו"ן פשוטה נסתבכו זה בזה ונעשה מהם מ"ם וכמו שאמר לקמן וכן הם יקרים מצד צורך האדם אליהם ונמבזים מצד שאין תועלת בעצמם כאמור: 

<b>מן המחשבה המעולה אשר בחכמה העליונה </b>שהרי רוב נסיון האדם והראות בתירתו הטובה היא אם רעה הוא בהם ומשמים השקיף על בני אדם היש משכיל וכו' לפי שיש לאדם בו בחי' ההמשך אחריו ובחי' הנסוגה ממנו והבן: 

<b>קיום הגופות והשארם על ענינם </b>שיש דברים שלא היה הגוף יכול להתקיים זולתם כמו האכילה והשתיה והם נקראים קיום הגופות ויש דברים שהיה יכול להתקיים בלעדם כמו מיני המלבושים שהרי אינו נמנע שישב האדם בצל קורות ביתו ולא יתראה בפני הבריות ויתקיים ימי חלדו אבל אין מנהג זה מענין אנושיותו: 

<b>לעמוד בלעדיו </b>בדבר שאין צריך לו כלל בהכרח ולהתעכב זולתו בדבר שהוא צריך לו בהכרח אבל בעתים ידועים אין צרכו בהכרח אליהם ויכול להתעכב משך זמן מה זולתו: 

<b>מציאותו יותר קשה </b>על החלוקה הראשונה שלפי שאין האדם צריך לה בהכרח ברא הוא ית' בטבע העולם שאינה מזדמנת לו כלל מעצמה רק האדם צריך לטרוח אחריה וגם אחר הטורח בקושי ימצאנה אך הדברים המוכרחים לו לפרקים שם הוא ית' בטבע העולם שיזדמנו ליד האדם מעצמם ויוכל להשיגם בלא טורח גדול אך לפי שאין צרכם תמידי גם הזדמנותם מעוטה ומשל הראשון אבנים טובות ומרגליות ומשל השני מיני בגדים: 

<b>לקצת החיים יותר </b>כמו דרך כלל הם נמצאים למין בהמה יותר מלמין החיה שאינה צריכה כל כך להם בתמידות לפי טבעה: 

<b>האויר הנשאף </b>שהריאה שואפת אותו מבחוץ דרך הקנה שואפת בפ"א הוא כמו שואבת בבי"ת כמו באות נפשה שאפה רוח (ירמיה ב'): 

<b>שלחה הבורא </b>מלשון ושולח מים על פני חוצות המשלח מעינים ואינו לשון שליחות רק לשון שלוח שהוא הפך העצירה: 

<b>וקבצם במקום מיוחד </b>כלומר ואעפ"כ אין התפשטותם כוללת כמו האויר שהרי הם מקובצים במקומות מיוחדים שהבע"ח צריכים ללכת אל מקום תחנותם לקחת אותם לרוות צמאונם: 

<b>לקצת בני אדם </b>השוכנים רחוק קצת מהם: 

<b>ולמצוא תמורתו </b>שהרי בעת הדחק אוכלים בני אדם קורמי דאגמי כמאמר ר"א מי שלימו קורמי באגמא: 

<b>השגתו יותר קשה </b>היינו להשיג אותם בקנין מיד זולתו ומציאותו יותר יקרה שמציאותו בעולם כבדה וע"י עמל ויגיעה רבה בא מציאותו כמאמר רז"ל כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וכו' ואמרו יותר יקרה מן המים שהרי אף המים בא ביגיעה להרבה בני אדם שחופרין בארץ כמו שמצאנו לאבותינו ז"ל: 

<b>והצמחים </b>כוונתו על הפשתן והקנבוס וצמר גפן: 

<b>אלא לאחר זמן </b>כלו' שבהרבה מקומות הם בלתי נמצאים בכל זמן זולת לעתים ידועים: 

<b>לעמוד זולתם </b>בהחלט קצת זמן ויסתופף אז בקורות ביתו גם יכול להסתפק במעט מהם לזמן ארוך: 

<b>אלא מצד ההסכמה </b>כלומר שבאמת כל כח חשיבותם אינו רק מצד הסכמת בני אדם להחשיבם: 

<b>המון בני אדם כו' </b>שאצל המון קבוץ גדול מבני אדם יחד לא תמצא ריבוי כמות אבנים טובות ומרגליות ככמות ריבוי המאכל הנמצא לאדם אחד: 


Chapter 6

<b>ראוי להם </b>אף שכבר דבר בזה בתחלת השער בפנים הראשון מהשלשה שזכר שם תלה העיקר ברוב העסק ובגלגול דברים באה שם זאת החלוקה גם שם כוונתו שבא דרך גרם ע"י רגילותו בעסק בריבוי הקנין ופה עיקר כוונתו על הבא בסיבות הגאות: 

<b>מחשוב בהם </b>לקיים במחשבתו דבר המושג להם ומחקור עליהם במה שלא ידע עדיין: 

<b>המוחשים והמושכלים </b>דברים המושגים בחוש ובשכל: 

<b>ומה שראוי לך לדעתו כו' </b>התכת מליצתו שראוי להקורא לדעת בעת קריאתו בדבריו אלה שמה שהעיר עליו אינו רק מעט מהרבה נגד מה שיגיע אליו ע"י בינת עצמו אחר שיגלו לו סודות החכמה בבור לבבו וזכות נפשו ואמרו בבור לבבו כיון שתהא לבב האדם ברה ותמימה עמו ית' בלי שום פניה וחונף ובזכות נפשו כוון על זכות הנפש במעשים אם על ידי פועל טוב או סור מרע: 

<b>כי אין נראה </b>לא נגלה לנו זולת מה שנברא לצורך האדם: 

<b>וגודל יכלתו כפיהו </b>מלה מורכבת כפי שהוא פירוש כפי מהות יכלתו בעצמו: 

<b>הטוב לו </b>כמו המאכל והמשקה וכל הצריך לתקנתו כמו הרחיצה ושארי דברים שהם לתקנת האדם: 

<b>ויחדני בכל טובותיו </b>שהרי כל הטובות המובאים לו אינם זולת לצרכו: 

<b>ושם עינו ולבו </b>שתי מלות אלו הם נגד ההשגחם שהרי המשגיח צריך לראות תחלה מה שחסר להמושגח ואחר כך ישים לבו איך למלאות חסרונו וכבר הושאלה מליצם זו גם אצלו יתברך שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים: 

<b>טובותיו על זולתך </b>ובאמת צריך לשבחו יח' גם על הטבתו לזולתו כמאמרם ז"ל בברכת הטוב והמטיב: 

<b>אינני יודע </b>כלומר ואיך אשבחנו על כך: 

<b>אמור אני כו' </b>כלומר אינני מחייב אותך לשבחו על כל הדברים באר היטב כפי פרטיותם אחר שהוא נמנה בחוקך רק דרך כלל כמו שמבאר והולך: 

<b>ועניני </b>כלומר עניני טובותי: 

<b>מעלתו בנפשו </b>במחשבתו: 

<b>ומה שהגיע אליו ממנו </b>לתיקון עניניו כנ"ל: 

<b>ויגדלו מתנותיו אצלו </b>מאז והלאה: 

<b>מה שיש בבקעה קטנה </b>מפלאי הצמחים השונים אשר בה כ"ש בכל כדור הארץ כ"ש מה שבגלגל וכ"ש מה שאחרי הגלגל כן צ"ל לפי כוונתו: 

<b>בכלל בריותיו </b>כלומר שאף שיש לו ברואים אין מספר כמוך אעפ"כ שם עינו עליך בהשגחה פרטית: 

<b>בעין הגדולה </b>הוא"ו במלאפום בציור העין המגדילה הדבר שהוא רואה: 

<b>אשר תמצא בלבך למי שתמצא </b>תמצא הראשון המ"ם בקמ"ץ כמו אם המצא תמצא (שמות כב) והשני המ"ם בשו"א כמו אשר ימצא את אבי (בראשית מד): 

<b>מבני אדם </b>מליצה מסורסת למי מבני אדם שתמצא ידו מן הטוב כו': 

<b>למצותיו </b>בפועל טוב ואזהרותיו המניעה מפועל רע: 

<b>והשתדלך וטרחך </b>היינו בדברים שלא באה עליהם מפיו צווי מפורש רק שאתה יודע שהם אהובים אצלו ודעתו נוחה מהם כמו אצלו ית' יש דברים הרבה כיוצא בזה והם הם מצות מדרבנן ורוב סייגיהם וגדריהם: 

<b>בין </b>בהשקפה ראשונה והתבונן בשום לב תמצא ותשיג בעז"ה: 

<b>והאלהים כו' ברחמיו וחסדיו </b>גם זו מליצה מסורסת והאלהים ישימנו ברחמיו וחסדיו מאנשי עבודתו כו' אמן: 

ברוך מלמד לאנוש בינה אשר עזרני להשלים שער הבחינה: 


שער שלישי - שער עבודת האלוהים

הקדמה

<b>חיוב יחוד </b>בשער היחוד ואופני בחינת טובותיו בשער היחינה: 

<b>כשיתברר אצלו </b>היחוד והבחינה הנ"ל: 

<b>למטיב על מי שהטיב </b>כלומר העבודה השייכה למטיב ומוטלת על מי שהטיב לו: 

<b>ביאור אופני הטובות כו' </b>חלוקי הטובות ההויות בעולם לכמה מינים יחלקו וחיובי ההודאה שהמקבלים חייבים להודות למטיבים: 

<b>ואם יקצר כו' </b>ואף שיקצר במעשהו שלא באה לנו הטובה בשלמות כפי כוונתו לאיזה סיבה שקרה לו שמנעה אותו מהוציא כוונתו לפועל אעפ"כ הודאתו חובה עלינו כאלו היתה הטובה בשלמות: 

<b>דעתו עלינו לטוב כו' </b>הם שתי בחינות חלוקות כי כבר ימצא איש אוהב רעהו וחפץ בטובתו אך לא כוון מעולם להתעסק בעצמו בהטיב לו אם מעצלותו ואם בלתי יכולת וגם ימצא מי שכוון להטיב לרעהו ולא מפני שהוא חפץ בטובתו רק לאיזו פניה אחרת אם לכוונת תפארת או לעגמת שונאו החפץ ברעת האיש ההוא דוגמת מאמרם ז"ל לא מפני שאוהב את מרדכי וכו' וכדומה לזה. לזה אמר פה שתי הבחינות דעתו לטוב וכוונתו להועיל או יהיה כוונתו באמרו דעתו לטוב על העושה לחבירו איזה טובת הנאה ובאמרו כוונתו להועיל כוון על מי שהציל רעהו מאיזה רעה והועילו או כוון בדעתו לטוב לערב וכוונתו להועיל במועיל: 

<b>יסתלקו מעלינו </b>אמר לשון סילוק לפי שמיד בקבלת הטובה יקדים ציור חיוב ההודאה בלב המקבל על הסתם אך בהודע לו אח"כ שלא כוון המטיב יסתלק ממנו הציור ההוא: 

<b>קצתה אל קצתה </b>כלומר הטובות הבאות מקצתם אל קצתם: 

<b>בני אדם קצתם לקצתם </b>כלומר בני אדם השוים בערך אחד: 

<b>השם והכבוד </b>שכבר יתאוה האדם בטבע שיהיה לו שם כשם הגדולים אף במקומות הרחוקים שקרוב הדבר שלעולם לא יזדמנו עמו בצוות אחת שיכבדו אותו ובמלת הכבוד כוון על קבלת הכבוד בפועל: 

<b>ולגמול העולם </b>מלת גמול במלאפו"ם והוא שם ולא פועל. כלומר שכוונתו בשביל גמול העולמיי שטבע ישוב העולם להטיב איש לרעהו בעת צרכו בכדי שיגמלהו רעהו טובה כשיצטרך הוא לו: 

<b>החזק על החלש </b>הוא דוגמת טובת העשיר על הרש רק זה בממונו וזה בגופו: 

<b>בעבור חמלתו עליו </b>בשעה שהוא רואה צערו שאז יחם לבבו על צערו ושייך בזה מלת חמלה וגם אח"כ שנעלם צערו מעיניו אעפ"כ תמיד כשזוכרו הוא כואב על עניו ורוע חלקו: 

<b>עם עוצם תקותו </b>שהוא מקוה להשיג ממנו אחרית ותקוה אם להיות לו ע"י שם ושארית בארץ שהוא דבר חביב אצל טבע האדם ואם עפ"י ד"ת ברא מזכי אבא כי עטרת זקנים בני בנים ולגרסת תשוקתו כוונתו על התשוקה הטבעית שבאדם ואהבתו העזה ליוצאי ירכו כי תחלה אמר לפי שהוא נתח מנתחיו והוא קצת דבר מחוייב מצד השכל ואח"ז אמר מצד השתוקקות הטבע אף אם היה בזולת טעם כי אין טעם באהבה ונוסחא זו יתר נכונה: 

<b>והלא תראה </b>מליצה זו מורה שגירסת תשוקתו היא העיקרית ומביא ראיה ע"ז שהוא מרגיש עליו יותר מעל עצמו כו': 

<b>העבודה והכבוד והיראה </b>שנאמר איש אמו ואביו וכו': 

<b>איש אמו ואביו תיראו כו' </b>הנה השמיט המחבר מצות כבד הנאמרת בעשרת הדברות לפי שכוונתו להביא ראיה שהתורה צוותה ע"ז מצד השכל ולא בדרך חוק ככל חוקי התורה והנה שם במצות כבד נאמר למען יאריכון ימיך ואחר שייעדה התורה בגמול כזה הרי הכניסה אותו במצות השמעיות אך בפסוק איש אמו כו' שם נראה שכוונת התורה לחיובה מצד השכל שלכך הקדימה האם שנטפלה יותר בגדולו ועל הכבוד הביא פסוק בן יכבד וכו' שנראה בבירור שם מלשון הפסוק שכוונתו מצד השכל שהרי לא אמר בלשון צווי רק בלשון מנהג העולם עפ"י טבעו המחוייב מצד השכל הפשוט ולפי שפסוק אמו ואביו הוא בתורה הקדים אותו לפסוק שמביא על הכבוד בנביאים ובתחלה הקדים הכבוד להיראה כפי טיב הענין שהרי הכבוד הוא בקום ועשה והיראה בשב ואל תעשה ועל העבודה לא הזכיר שום ראיה לפי שהיא כלולה במצות כבוד כפי קבלת רז"ל באמרם איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מכניסו ומוציאו ובאמת מצאנו בפסוק כי כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו כו' גם אפשר כוון בפסוק בן יכבד אב גם על העבודה שהרי מסיים שם ועבד אדוניו והרי כבוד העבד המכוון בו הוא העבודה ממנו כן גם כבוד האב למוד מענינו: 

<b>בעבודתו והודאתו כו' </b>הנה נראה כוונת המחבר בדרכים הנ"ל שהרי הביא ראיה מפסוק זה גם על ההודאה וע"כ הוא לפי שהוא למוד מענינו מכבוד אב שכוונתו גם בעבד על הכבוד ואיזה כבוד שייך בעבד נוסף על עבודתו הוי אומר זו ההודאה בפה: 

<b>הנאה גדולה קיימת כו' </b>נראה לי שצריך להוסיף מלת ויקרה ולגרוס הנאה גדולה קיימת ויקרה והוא למוד מהפכו שפרט שם ג' חלוקות הנאה קטנה אבודה ונבזית שהרי מעשה הצדקה בעוה"ז היא להמקבל הנאה קטנה בכמותה שהרי לא יחונן עשיר את הרש בהון עתק בפעם אחת וגם היא הנאת שעה וגם היא נבזית בכל הגשמיים שלהיותם חומריים הם נבזים בעיני המשכילים כמאמר החכם חוש המישוש חרפה היא לנו והשכר הגמולי הוא הפך בכל הג' חלוקות מה שהוא מבואר מעצמו שהרי הוא גדול יתר מאד כמאמרם ז"ל יפה שעה אחת כו' והוא קיים נצחי ורב היקר והאיכות מאד: 

<b>בטובה שהפקידה כו' </b>הכניס במתק מליצתי עוד רבותא שאין להם להחזיק לו טובה כ"כ שהרי אם בעל נפש הוא יודע הוא בעצמו שאינו נותן כלום משלו ואיננו רק מופקד בידו כדי לתתה למי כו' כמו שנאמר ומידך נתנו לך: 

<b>אהבת השבח </b>הוא השם הנזכר למעלה: 

<b>מפני יראתו כו' </b>שהוא ירא שבהיותו בידו אולי יאבד בענין רע ולא לו יהיה כשיצטרך לו: 

<b>רבים יחלו כו' </b>אף שאין נזכר בזה הפסוק השבח אך הוא למוד מענינו שאם אין שבח אין תחנונים ואחר שטבע העולם לחלות פני נדיב א"כ הדין נותן שכשנעתר וממלא רצון צריך להודות לו על כך: 

<b>ולפני גדולים ינחנו </b>ונראה מזה שנחשב לו לקנין מעלה והרי צריך המקבל לשבחו: 

<b>על העני הכואב </b>ולא גרסינן הכואב לו: 

<b>ואיננו נשאר כו' </b>כוונתו בלשון זה לפי שבחלוקה זו הדעת נותנת לפטור מהשבח יותר מכל הנ"ל לפי שנראה בזה כוונת הפועל תיכף לשעתו בהרגשת צערו עליו משא"כ בכל הנ"ל שאין טובת עצמו מורגשת ונראית מיד ואעפ"כ איננו נשאר מבלתי שבח כלל: 

<b>ולקנות קישוט כו' </b>היינו לפאר את נפשו שהזכיר או לכוונת השם והכבוד הנ"ל: 

<b>שאולה בידם </b>כי שלו ית' הכל כמד"א לי הכסף וכו' ואומר כי שלך הכל וכו': 

<b>והם מוכרחים כו' </b>אם מצד הטבע אם מצד ישוב העולם כנ"ל: 

<b>טובתם אינה תמדיית ונדיבתם אינה נמשכת </b>הם ג"כ שתי חלוקות האחת שאין פועל הטוב תמיד אצלם כי לא בכל שעה ייטיב לו רק מזמן לזמן והשני שאון ה:את הפעולה שקבל נמשכת זמן רב: 

<b>וחסידותם מעורבת כו' </b>לכאורה היינו הך שאמר תחלה שהם מוכרחים וכו' אך באמת הם שתי חלוקות כי בתחלה אמרו בבחינת הבחירה שאין בחירתם שלמה שהרי ההכרח יאלצם לכך מצד טבעם או טבע ישוב העולם וגם הטבע הוא סעיף מההכרח והשנית שגם אם נניח הדבר לבחירתם ונאמר שהם מתחסדים בזה אעפ"כ איננו חסד של אמת כי בוודאי חסידותם מעורבת וכו': 

<b>לבורא הטובה והמטיב בה </b>שהוא ית' ברא כל הטובות וכל הבני אדם המטיבים בהם: 

<b>מתמדת ונמשכת </b>שיש טובות שאינם נמשכים משך זמן מדובק רק מתחדשים תמיד כמו שהיה ירידת המן מתחדש בכל יום ויש טובות נמשכות בהמשך אחד כמו החיים והבריאות: 

<b>באנושותם ועצמם </b>כאלו אמר בגופם ונפשם ובדמות כוונתו על תאר האדם: 

<b>ובחבורם </b>חבור גופם והרכבת אבריו זה בזה ובצלמם בצורתם האנושיית שהוא השכל כי כן פירש במורה במלת צלם: 

<b>וטבעיהם </b>וזה נראה מהתפעלות מזג האדם מהחום והקור והמעצרים והמשלשלים והמקיאים וכיוצא בזה: 

<b>ובקרוב מקריהם </b>כמו מיני החלאים המתרגשים ובאים לפרקים ר"ל: 

<b>החסרון והגריעות </b>חסרון בהעדר הטוב וגריעות במציאות רע: 

<b>בהרכבהו </b>הוא הרכבת המזג מד' יסודות ושארי פרטי חלקיו וחבורו חבור אבריו זה בזה: 

<b>טוב </b>באיכות מהותו ושלם בכל מעלות ומדות ודרך שילוח נאמר פה כי מהותו ית' ושלמותו הכל אחד מכל צד: 

<b>גרוע </b>הוא היפך הטוב וחלוש הוא הפך השלם שאף שחסר הוא הפך שלם אך א"א לומר על האדם שהוא חסר שהרי האדם יש לו ג"כ כל מעלות בכח אך יתכן לומר עליו שהוא חלוש לפי שאינם אצלו בפועל עד שיוציאם בבחירתו ויהיה לו לקנין עצמי והבן: 

<b>נעלה </b>בטובו ונשא בשלמותו ומרומם מהשגתנו: 

<b>בהרגשה </b>הרגשת החושים: 

<b>חסר </b>מצרכיו וחלוש בכחו: 

<b>ועוללותו </b>לשון עוללים שאלו לחם: 

<b>חזקים ממנו </b>בלשון כולל ואח"ז ביאר הנ"מ האחת שהם יכולים לסבול הצער דהיינו קור וחום ורעב ודומיהן ולנשא את עצמם כלשון חכמים החי נושא את עצמו ולכן אינם מטריחים אבותם כו': 

<b>הרחיצה במים והנקיות </b>בשאר דברים כמו לסרוק שער ראשו במסרק: 

<b>שאר טנופיו</b> כמו צואת האף והאוזן: 

<b>מחולשת תחבולותיו </b>איך תחבולותיו בצרכיו חלשים מאד שהרי כשיחסר אצלו כח הדברי הוא השכל שבאמת הוא מצוי בין בני אדם שלאיזה פגע שיארע במוחו ר"ל יחסר שכלם שאז יהיה נעוה ונתעה. נעוה לשון בלביל ועיקום כמו ונעוה לב יהיה לבוז (משלי מב) ונתעה כמו תעה לבבי סר מדרך הישרה שבאמת הם שתי חלוקות במטורפים האחת שאין דעתם מיושבת בכל תנועותיהם והשנית שאם עושה דבר במתון הם עושים בטעות או יהיה כוונת נתעה על מה שלפעמים יתיישב בדעתם ציור שקרי שאנו קורין (איין בילדונג) וכוונת נעוה על בלבול וטרוף מחשבותיהם ותנועותיהם או יהיה נעוה בדעתו ונתעה תועה ממקומו נע וגד כמו נבוכדנצר: 

<b>בשחיתות </b>לשון השחתה כמו נלכד בשחיתותם (איכה ד) שיחבול בעצמו בחבורות רצח ולפעמים ימית את עצמו וזה אומרו בשחיתות ובתמותות: 

<b>בדרכי טובתם </b>כמו עשית קינים למושבן ומשכנם בראש האילן במקום גבוה וכמו חסידה ידעה מועדיה גם תור וסוס כו': 

<b>מבחין </b>בהשקפה ראשונה ומתבונן אח"כ בדבר מתוך דבר: 

<b>הראיות </b>הלקוחות מן השכל ופרסום העדים מן הכתוב ואמתת המופתים תקוע בשכל שמצד השכל שייך לומר תקוע שהוא יתד תקוע מעצמו ועל ההכרה שהיא לקוחה מבחוץ מן החושים שייך לומר נטוע כאילן נטוע במקום: 






Chapter 1

<b>נוצר עליו </b>כמו נוצר עמו: 

<b>בשורש בריאתו </b>היא היצירה בבטן ותולדתו היא הלידה: 


Chapter 2

<b>שונים זה מזה </b>שזה גשמי וזה רוחני: 

<b>מתגברים זה על זה </b>שטבע הגוף למשוך אחר הגשמיות וטבע הנפש ימושך אחר הרוחניות וכל אחד מתגבר על חבירו ורוצה לכבוש אותו שימשך אחריו מפני שכל אחד צריך לסיוע חבירו: 

<b>ומתעצמים </b>שזה משתוקק לחמודות הגשמיות ומתעצם בהם וזה משתוקק לתשוקת רוחניות ומתעצם בהם נמצא שהם מתעצמים בדברים הפוכים וזה אומרו ומתעצמים זה הפך זה: 

<b>יכסוף בהם לדברים כאשר יתנהג החי הגדל </b>שיש בו כח הצמיחה והגידול: 

<b>חזק </b>בכחו 

<b>וגדול </b>בכמותו 

<b>ונחוץ </b>פירוש מהיר בתנועותיו: 

<b>סימני חמודותיו </b>הם המדות המעולות הנראות בפועל שהם סימנים על הכחות החמודות שבשכלו: 

<b>לדבדים שהם חוץ לו </b>היא התורה שאינה נטועה בקרב האדם כמו השכל: 

<b>ולהחיות בהם </b>כלומר להוציאם מכח אל הפועל וקרא זה בלשון חיים לפי שהמדה שהיא בכח היא בלי תנועה כדבר מת וכשמוציאה לפועל נעשית בעלת תנועה כחי: 

<b>נגזר </b>נחתך ונלקח משם: 

<b>מכחות הטבע </b>הוא הטבע האנושי הכולל ואח"כ זוכר מזג הד' יסודות ונמצא שיסוד התאוה הוא בזה העולם וזה אומרו והיא בעולם יסודה ואמר יסודה ומעון שרשה שיסוד נקרא הדבר שזה נבנה עליו והוא נגד טבע האנושי שהרי על ההצטרכות ההכרחיות לטבע האדם התאוה בונה התשוקה למותרות ונמצא שטבע ההכרח הוא לה במדרגת יסוד ואמר מעון שרשה לשון דירה על מזג היסודות שהרי בהם מושב הכח התאוני ודירתו ואמר מעון שרשה שהכח התאוני שהוא בכח הוא השורש לתנועות התאוה היוצאות לפועל והבן כל זה: 

<b>המאכלים </b>על הכח שזכר וההנאות הגופיות הוא העונג שהאדם מתענג וההנתה מחזקת כח התשוקה והוא התאוה בפועל המחזקת ומתאמצת להשיג תשוקתה: 

<b>מחזיק </b>הוא הדבר הנותן כח בזה וחבר הוא שאינו נותן בו כח בפועל רק כל חבר הוא סיבה לתוספת כח כמאמר ז"ל טינא דמדלי אינש וכו' וכן בכל דבר כידוע לחוקרים: 

<b>והכל כנגדו </b>דאדרבא כל הנמצאים הגשמיים הם מתנגדים לו: 

<b>מחליי הנפשות </b>בפעולת המצות ומדוי המדות המ"ם במלת ומדוי בפתח: 

<b>שהם מחזקים בה התאוה </b>אף שאין שייך בלבושיה האסורים שאינם בתורה זולת שעטנז ואין בו חיזוק התאוה אפשר כוונתו כי הוא ית' יודע שזה הלבוש מסוגל לדביקות השטן באדם שכן אומרים דורשי רשומות שמלת שעטנז הוא שטן עז ואין חיזוק התאוה גדול מזה: 

<b>במה שהוא עומד כנגדה </b>שהוא מצווה לעשות ולעסוק בדברים העומדים כנגד התאוה דהיינו אותן הדברים שהם הפכה: 

<b>התפלה </b>היא היפך תאות ההפקר והשלות ופריקות עול הנמצא בנבלים כד"א אמר נבל בלבו אין אלהים והצום הוא היפך תאות המאכל והצדקה היא היפך תאות הרבות הקנין וגמילות חסדים הוא הפך הקנאה ואהבת הרע לבני אדם כמו שנאמר כי לא ישנו אם לא ירעו וכו': 

<b>ולהחיות בהם כו' </b>להחזיק כחות השכל מחולשתו כמד"א ויחי מחליו: 

<b>נר לרגלי </b>בעוה"ז שהאדם נקרא בו הולך ואור לנתיבתי בעוה"ב: 

<b>במה שהוא מסופק לתאוה </b>צריך לגרוס במה שהוא מפיק לתאוה כלומר שע"י השכל הוא מוציא לפועל הדבר שהוא מתאוה וכן הוא בדפוס מנטובה: 

<b>מוסיף תקונה </b>תיקון הכלי וע"י כך מתחזקים מעשיהם שיעשו בהם עוד וכן בהפך יפסדו הכלים ויחלשו מעשיהם שיעשו על ידם: 

<b>והנהגתו על כו' </b>שאף שמשתמשים בו במה שהוא מפיק כנ"ל אין זה אצלו תשמיש הנאות לו בטבעו שהוא רוחני ומטבעו להשתמש בו בדברים רוחנים ולא גשמים: 

<b>והצריך הדוחק </b>פירש הדוחק הצריך להיות נמצא ענין כו' והיא התורה הצריך הה"א בחיר"ק: 

<b>שאין משתמשים באמתתו </b>בתשמיש האמת שבו שהרי באמת יש משתמשים בכתרה של תורה גם לדברים גשמים ועושים אותה קרדום: 

<b>יחזק </b>מחולשתו: 

<b>ויזך </b>יהיה זך להשתמש בו בפועל טוב ובבר לבב: 

<b>ויזהיר </b>נגד סור מרע שיהיה נזהר מפועל רע: 

<b>מראות הדברים על אמתתם </b>בשלמות העיון ומהניחם על מכוניהם בשלימות המעשה בפועל: 

<b>משיבת נפש</b> ממבוכתה וסכלותה: 

<b>תורת ה' כו'</b> פרט ארבעה דברים נגד ארבעה דברים שזכר למעלה שמשיבת נפש הוא נגד מה שאמר למעלה יחזק מחולשתו כי לשון משיב נפש יורה ע"ז ואמרו מחכימת פתי הוא נגד מה שאמר למעלה ויזך שהשכל יהיה זך ע"י התורה משמרי הפתיות ובאמרו משמחי לב כוון על מה שאמר למעלה ויזהיר שהשמחה היא התפשטות הכח הפנימי לחוץ כידוע וזה נקרא זוהר בעברי כמד"א והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ובאמרו מאירת עינים הוא נגד מה שאמר וידחה מעל האדם הסכלות שהרי הכסיל בחושך הולך ואין עורון כעורון הסכלות הגובר כמו שאמר המונעת אותו מראות הדברים על אמתתם: 


Chapter 3

<b>כניעת מי שמטיבין כו' </b>שמי שמטיבין לו כלומר המקבל הטובה יראה הכנעה למטיב לו ובמה יראה לו ההכנעה במה שהוא גומל לו טובה כפי יכלתו: 

<b>כניעת רהות </b>לשון יראה מן העונש ויחול הוא ההפך שהוא מיחל לקבל גמול טוב על יראתו: 

<b>בהכרח וחזקה </b>נגד רהות אמר הכרח שיראת העונש מכריחו בטבע להתירא ונגד היחול לגמול אמר לשון חזקה שתשוקת השכר מתחזק עליו בטבע: 

<b>גורמת לחברתה </b>שע"י כניעת היראה נפשו מזדככת ואז יופיע עליו אור השכל ולפי שיש דבר גורם לדבר שוה לו או קטן ממנו אמר שבכאן כניעת היראה היא מעלה שעולים ממנה אל כניעת השכל וא"כ כניעת השכל היא למעלה: 

<b>שרשה מוסד על כו' </b>ואחר שכל מגמתו על תשוקת השכר וטובת עצמו ובהפך לברוח מן העונש א"כ בהזדמן לו איזה תקוה טובה בעוה"ז כמו שכר בני אדם או שבחם אותו או קבלת הכבוד מהם יפנה לבבו לזה כי מה לו שכר עוה"ב או עוה"ז לא כן הערת השכל שאין מגמתה לשום תקוה לטובת עצמו כלל ופרט שלשה דברים חנופה ושבח בני אדם וכבודם נגד מחשבה ודבור ומעשה שבמלת חנופה כוון על מי שכוונתו להתגדל ולהתחשב בלבות בני אדם ושבח הוא בדבור שיהיו בני אדם מדברים זה עם זה ומספרים שבחו וכבוד הוא בפועל המעשה שיחלקו לו כבוד בפועל והשלשה דברים האלה גורמים זה לזה: 

<b>החכמה </b>מחובת הכניעה למטיב והידיעה מה הם הטובות ומי המיטיב: 

<b>הידול </b>בגמול והוא דבר אחר שאף אם לא יהיה בה כוונת חונף רק לשם שמים אמנם הוא עובד על מנת לקבל פרס ופה פרט היחול קודם הרהות כפי שבא בתורה שהברכות קודמין לקללות: 

<b>לנדיבות הנפש ורצונו </b>שיש נדיבות לא ברצון כמו המתנדב לפזר ממונו להוציא ממסגר אסיר אחר שבאמת הוא נגד רצונו שיותר היה רוצה שלא יצטרך לכך לזה אמר מנדיבות הנפש ורצונה: 

<b>אחר ידיעה והבנה</b> לא ברצון משולח שאיננו קנין מעלה: 

<b>רצות האל אותה </b>שתהא לרצון לפניו במעשיה: 

<b>יותר ממה שהוא צפון כו' </b>שהרי כוונתו על הגמול וא"כ כוונתו לצאת ידי חובתו בפועל המעשה ואין לבו שלם כ"כ שהרי אם היה אפשר לו להשיג הגמול בזולת המעשה היה נוח לו: 

<b>כפלים כו' </b>שהרי אין בכח האדם לעבוד בוראו כפי חיוב השכל: 

<b>ונקותה </b>שמנקין אותה מן השרשים הרעים ומן צרורות האבנים: 

<b>אין קץ לו </b>ולפי דבריו יהיה פי' רחבה מצותך חיוב קבלת מצותך: 

<b>וקיצורם </b>פי' תוספת הכרתם בקיצורם: 

<b>יביע </b>מלשון מעין הנובע שאין תכלית למימיו: 

<b>מכוון בה</b> חושב מחשבה לקיים אותה כשתזדמן לו ומזדמן אליה אח"כ כשמגיע זמנה: 

<b>משיב תמיד </b>לשון השבה על התמדת התחנה פעם אחר פעם: 

<b>העתות שהוא מתעלם</b> כלומר אף שבעת עסקו בה תנן עליו ותצילנו ממכשול כידוע בדברי חז"ל אעפ"כ אולי בעת מן העתים יתרפה ממנה ואז יחרץ כח התאוה לנגדו להכשילו: 

<b>מהכשל בה </b>בעבודה שלא תעלה בידו בשלימותה ומחטא בעבירה: 

<b>ושמושו בה </b>בתאוה כחפצו באיכות ורצונו בכמות: 

<b>להתמכר </b>להמסר ולהשתקע כמו יען התמכרך וכו' דאחאב: 

<b>קשר השכל </b>שהשכל בשליטתו הוא קושר האדם בקשר הברית ומונעו מחטוא: 

<b>למאוס בעולם </b>בתענוגי העולם שמאהבת הערב ולהניח ישובו הוא העוסק בבנין ושאר ענינים שהם ישובו של עולם והוא מאהבת המועיל: 

<b>התהפכות עניניו </b>מטוב לרע והאדם הרגיל בריש אין בו כ"כ מצוקת הלב כמו מי שמתחלף מטוב לרע תמיד מעושר לרש ובחינה ב' התמדת הפגעים כו': 

<b>כתפלה וצום כו' </b>שהרי השכל הפשוט כולל כל אלה הדברים מהעבודה אם התפלה מפני שלילות התפעלות ושינוי רצון בו ית' ואם הצום כי מה יתרון לו ית' בו ואם הצדקה ומעשר וג"ח כמאמר המין טורנוסרופוס לרבי עקיבא אם הקב"ה אוהב העניים למה וכו': 

<b>ואין אדם מגיע </b>כלו' אף בחלקי העבודה שהשכל מחייב אותן אין האדם משיג בשכלו להגביל העונשין וכו': 

<b>למעמד וגבול </b>נגד הבחינה הראשונה אמר שהוצרך למעמד כלומר להעמידם על דרך חדש לא שערום בשכלם וע"ז אמר למעמד ונגד שלילות הגבול אמר וגבול המכוון ממנו שכוון ית' בבריאתו אותנו לקבל ממנו עבודה כמו שנאמר וכו': 

<b>בהתקבצם </b>בהתחברות השכל והתורה: 

<b>קוצר מחשבת קצתם </b>קוצר השכל להרבה אנשים ויתרון הכרתם היא בחינה אחרת מחמת שהאחד מכיר יותר מחבירו בטיב העולם ובברואיו ויש לו יכולת יותר להתבונן בהם מחבירו שאינו מכירם אף שהוא חזק יותר בשכלו: 

<b>שהגיע לתנאי הצווי </b>דהיינו אנחנו זרע ישראל: 

<b>הם חלוקים כו' </b>אף שאין הבנתם בתורה בשוה אעפ"כ מקבלין דין מן דין איך מצות עשיתם בפועל בשוה לכולם: 

<b>ויש שיהיה האדם מקצר </b>שאף באדם אחד יש חלוק בין פרטי הדברים שהוא מקצר בדבר אחד כו': 

<b>ומתחלף </b>פשוט שהוא טעות סופר וצ"ל ומשתוה או ואיננו מתחלף ובעל מנוח הלבבות כתב מה שכתב ואיננו נח ללב: 

<b>לעם זולתי עם אחר</b> שמזדמנות לאיזה עם סיבות מיוחדות שאינם בעם אחר והסיבות ההם מביאות להם טובה מיוחדת: 

<b>חייבנו מרוב חסד כו' </b>כלומר שכל זה עשה לנו מרוב חסדו וטובו חייבנו הבי"ת בקמ"ץ: 

<b>חלישת איסורו בהם וקישורו אותם </b>חלישות האיסור והקשר שהוא קשור בהם בקשר חלוש ולכן גם הקשר ההוא שמקשר אותם במסורת הברית הוא חלוש: 

<b>נוסדו </b>לשון יסוד: 

<b>קטבי </b>היא מלה מושאלת מהתוכנים שקורים לנקודות צירי הגלגל שהוא תלוי בהם וכל תנועתם נסמכת עליהם קוטבים ועל זה אמר פה שהתורות נוסדו ונתלו על קטבי היחול והרהות פירוש השכר המקווה והעונש המאוים: 

<b>מורגשים ושבלים </b>שהרי הפיכת המים לדם מופת מורגש וכן מכת החושך וכן אש מתלקחת בתוך הברד וכל המכות זולתם אינם מורגשים בזולת השכל שהרי הצפרדעים אינם מורגשים למופת אם לא מצד הפלגת רבוים וכן הכנים וכן הארבה וכן הערוב מצד שלוחו בישוב וכן הדבר מצד היותו בשדה לבד וכן מכת בכורות מצד היותו בפטר רחם לבד או כוונתו על כל המכות בכלל שכולם הם מורגשים בחושים ומושכלים בכוונת הבורא ית' בהם לשלם להם מדה במדה בדבר אשר זדו כי כך היא מדתו ית' ומשכילי עם יבינו איך לו נתכנו עלילות לשלם לאיש כפרי מעלליו: ? 


Chapter 4

<b>על ידי איש מבני אדם </b>הוא משה רבינו ע"ה: 

<b>במה שהוא טוב </b>לפי שהוא טוב כו': 

<b>חסד ונדבה וטובה </b>חסד בבתינת המקבל שלא היה ראוי לכך ונדבה בבחינת הנותן שאין לו שום טובה מזה רק מנדיבת לבו או להיפך וטובה לפי שדרך הטוב להיטיב: 

<b>שלם עמו </b>שלא להרהר אחריו: 

<b>ובטוח עליו </b>בכל ההצטרכות: 

<b>והמסר אליו </b>דרך כלל שיגול דרכיו עליו ית' וימסור כל הנהגותיו לידו ית' ורצוי בגזירותיו אחר מעשה לקבל כל הבא עליו מאתו ית' בשמחה ובטוב לבב כמאמרם ז"ל חייב אדם לברך: 

<b>ויאמין בנביאיו ובתורתו </b>הקדים נביאיו שאמונת הנבואה קדומה שהרי חנוך ונח והאבות ואהרן ומשה היו נביאים קודם קבלת התורה וגם היו צריכין להאמין תחלה בנבואת משה ואח"כ בתורה הנתונה על ידו: 

<b>ביחוד הלשון עם הלב </b>פירוש שיחדהו בלשונו מצורף עם לבבו: 

<b>וקריאת ספר התורה ולמודו </b>כמאמרם ז"ל לגמור אינש והדר לסבור או יכוון בקריאה לעצמו ובלמוד לאחרים: 

<b>כשתוף עם הבורא </b>שיאמין ח"ו בלבבו מציאת איזה אלוה בשתוף עם הבורא: 

<b>וכחונף </b>הוא עשות דברים נכוחים וכוונתו רק להחניף לברואים: 

<b>ואהבת עשות כו' </b>כלומר ההסכמה בלב ח"ו לעשות נגד רצון הבורא ית': 

<b>והגאוה והגובה והגאון </b>כוונתו על שלש מעלות הנזכרות בירמיה שהם החכמה והגבורה והעושר דהיינו גאוה בחכמה וגובה בגבורה וגאון בעושר: 

<b>ולעוג לנביאים </b>בעצמם וגם ילעיג לדברי נבואה שבפיהם ולעוג הלמ"ד קמוצ"ה והעי"ן בחול"ם כמו זכור ושמור וכן מאוס בטוב: 

<b>ומאוס בטוב </b>בפועל טוב ובאנשים העושים אותו: 

<b>ואהבת הרע לבני אדם </b>שהוא מוצא קורת רוח בבא רעה לבני אדם או יהיה הרע הה"א בקמץ כמו חדלו הרע והכונה שהוא אוהב להרע לב"א: 

<b>השתוף עם הבורא כו' </b>הוא ע"ז: 

<b>והמלבוש ? והמכסה </b>לבוש הוא התחתון וכסות הוא העליון: 

<b>ושמוש הלשון </b>במליצה: 

<b>עילת הנקוד </b>סיבת הנקוד מפני מה צריך להנקד בנקודות אלו: 

<b>לעת שמוש הלשון</b> לדעת שמוש כו': 

<b>ותיבות הטעם </b>באיזה תיבה ראוי להעמיד הטעם: 

<b>והסמוך והנפרד </b>איזו מלה היא סמוכה לחברתה ואיזו נפרדת ובאמת לבד מן הקרובים לדעת יש בהם שצריכים התבוננות ובפרט מה שהוא ע"פ קבלת חז"ל ואינם מובנים כן ע"פ פשטות המליצה לדוגמא אביא לך אחד הנה נאמר ביבמה והיה הבכור אשר תלד הנה לפי שטחיות המליצה שתי מלות והיה הבכור סמוכים למלות אשר תלד וגזרתם יקום ע"ש אחיו ובאה הקבלה ולמדה אותנו שהם דברים נפרדים שיהיה הבכור מלמד אותנו שמצוה בגדול ליבם ואשר תלד פרט לאילונית ובפירוש אמרו אתאי הלכתא ואפקיה מפשטיה לגמרי: 

<b>וספור העבר בלשון עתיד </b>כמו ויש אשר ישכן הענן ודומיהן הרבה: 

<b>והצווי בלשון המקור </b>כמו זכור את יום השבת וכן שמור ששניהם קמוצים בדרך המקור והכוונה בהם על ציווי: 

<b>והשלם והחסר </b>שרוב המלות באים בשלימות ומהם נמצאים חסרות כמו מלת יגח ששרשו נגח וחסר נו"ן השורש וכן מלת ידור ששרשו נדר והרבה דומיהם: 

<b>והנח והכפול </b>הם שני הפכים כי בנח הכוונה על האותיות הנחות ובלחי מורגשות במבטא כמו ברא קרא שהאל"ף נחה וכן היו"ד במלת תמים ודומיהן ובמלת כפול הכוונה בהיפך שיש אותיות שנכפלו במלה כמו בלל סבב גלל ולפעמים שנים שנים באים כפולים כמו ירקרק סחרחר: 

<b>מהנראה והנסתר </b>שיש נח נראה ונח נסתר כמו במלות בראשית ברא האל"ף נחה ונסתרת משא"כ את השמים ואת הארץ שסופם נחים ונראים: 

<b>העובר והאמתי </b>מה שנאמר דרך העברה בהשאלה כמו ראש ההר ורגלי ההר ומה שנאמרו באמת: 

<b>והשמות הדומים </b>שיש שמות דומים אעפ"י שהם שונים בכוונתם כמו וישלח יעקב מלאכים עם וישלח את לוט שזה לשון שליחות וזה לשון שילוח ועיין פירש"י בפסוק וישלח את היונה וכן בשלח פרעה וכן מזו הדוגמא ואברהם הולך עמם לשלחם שהיו כעצורים אצלו בסעודה ובשאינם דומים הכוונה להיפך והם הנקראים שמות נרדפים שהמלות משונות וכוונתם אחד כמו איחור ובושש ובגד ושמלה ודומיהם הרבה: 

<b>והנגזרים </b>כמו אשה הרה שהיא מלה נגזרת מלשון הר וכן בשמות בני אדם נמצא הרבה כמו שמות בני יעקב: 

<b>והזרים </b>שנמצאים הרבה מלות זרות במקרא כמו מלת וישרנה הפרות שכתב רש"י ז"ל מלה זו אנדרוגינוס והרבה מדוגמות אחרות ואין להאריך: 

<b>בתארים ובפעלים </b>שלפעמים נכתבה מלה אחת שני פעמים פעם בלשון תאר ופעם בלשון פועל כמו מלת מבין נאמר כל יודע מבין הוא תאר ומבין חדות הוא פועל ודומיה הרבה: 

<b>ולחקור על העובד והאמתי </b>למעלה אמר על ידיעת העובר והאמתי שהכוונה על ידיעת סתמית בלי חקירה ובכאן אמר ולחקור על כו': 

<b>בגשמות </b>כלומר כמו הדברים והתנועות הגשמיות הנאמרות בו יתברך שנאמרו רק בדרד העברה ובשאלה כמו וירא ה' וישמע ה' וירד ה' ויחר אף ה' ודומיהן: 

<b>כנראה ממנו </b>כלומר שהם מפרשים כוונת הכתוב כן כפי הנראה מפשוטו בלי קבלת חז"ל: 

<b>מבלי עיון בתלמוד </b>ועליהם אמרו התנאים מבלי עולם שמורים מתוך משנתן כו': 

<b>מתולדות הדינין</b> הוא העסק בשאלות ותשובות זרות שזכר בהקדמה: 

<b>אותות הנביא</b> לדעת מה הם אותות מורות על אמתת הנבואה והאותות המורים על הקבלה שהוא תורה שבע"פ: 

<b>והבאת הראיות עליו </b>על מציאותו ויחודו ית' ושאר תאריו ומדותיו: 

<b>הכתוב והמושכל</b> שבתורה נכתב לנו צווי הקבלה שבע"פ כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגם השכל מעיד עליו אם מסתימת כמה מן הציווים ואם שבוודאי בלתי אפשר לכתוב הכל בספר כי עשות ספרים הרבה אין קץ: 

<b>והתחלקות מדיני </b>לפי חלוקת המדינות כמ"ש חז"ל הא לן והא להו: 

<b>נשא אותם הסכלות </b>סכלותם השיא אותם למאוס בתורה. השיא הסית כמו תפלצתך השיא אותך: 

<b>גם גובר התאות עליהם</b> גם תגבורת התאות השיא אותם לכך ומלת גם מוסבת על מלת נשא: 

<b>שמנהיגים בהם</b> חסר הפועל והכוונה שראשי האומות מנהיגים בהם את אומותיהם וכחוקים שמנהיגים בהם המשכילים את הכסילים: 

<b>עול התורה </b>נגד ההערה התוריה ועבותות השכל נגד ההערה השכלית: 

<b>בגמול ועונש </b>שאחר שלפי דעתם אין כוונתו ית' בנתינת התורה רק לתקון עוה"ז א"כ אין עונש הממרה בה רק קלקול ענינו בעוה"ז: 

<b>המניעות וההסכמה </b>כלו' בצד אחד אסתור דבריהם ואראה להם שהוא נמנע היות הדבר כן ובצד אחד אסכים לדבריהם ואומר שאפי' אם היה באפשר שיהיה כן אעפ"כ היינו ג"כ חייבים לשמוע לה: 

<b>לשנות מנהג </b>מנהג הטבע: 

<b>ואם הוא כו'</b> אף שהוא מכוון לישר אותם אעפ"כ אחר שהוא מכזב וכו': 

<b>כי אין החזון </b>כך הגרסא הנכונה כלו' ולמה יברחו מהאמין בנבואה ויאמינו בשנוי מנהג העולם ברצון הבורא אחר שאין החזון יותר נפלא משינוי הטבע: 

<b>מחסד האלהים לישר בריאותיו </b>שילכו בדרך ישרה לפי שהיושר חביב אצלו והעול שנאוי לפניו גם להנהיג אותם בם. כלומר לתקן ענינם גם יתכן שכוון באמרו לישר נגד סור מרע שלא יתעסקו בפועל רע ובאמרו להנהיג על הפועל הטוב: 

<b>והטעם בזה </b>הטעה אותם בזה הדבר מה שהושב פעמים וכו' כלומר שהוחזר פעמים רבות והטעם הה"א בחיר"ק והעי"ן קמוצה: 

<b>מהם כו' ומהם כו' </b>כלומר שבודאי אי אפשר לומר שכוונת הכתוב על גמול עוה"ז שהרי אנו רואים בחוש שהרבה צדיקים חיים בחיי צער והרבה רשעים חיים בנחת עד זיבולא בתרייתא שלמא שאף על היעודים הבאים בתורה יאמרו שנאמרו לרבים דוקא אמנם אלו שמביא נאמרו גם ביחיד: 

<b>בגלוים ולא במצפונם </b>במעשה המצוה ובלשונם ולא בלבבם בדבורם בה: 

<b>לגמול העולם </b>שבני אדם גומלים טובה לטובים: 

<b>ולשבח בני אדם </b>בפה וכבודם בפועל: 

<b>השתוף הנסתר </b>שתוף בע"ז שהרי הוא עובד את עצמו ולא את בוראו וקראו נסתר שאין כוונתו גלוי לכל: 

<b>בעוה"ז ובעוה"ב </b>שהם מצפים לגמול ממנו ית' בשני העולמות ולא מב"א ואינם שוים לאותן שנאמרו למעלה: 

<b>מיראתם את עונשו </b>ולא בשביל הגמול על הטוב רק מיראת העונש על הרע: 

<b>וחוטא אחד </b>שלפעמים האדם חוטא בדבר אחד ממפסידי העבודה ומאבד בזה כל העבודה ולפי זה מלת וחוטא הוא פועל ולא תאר: 

<b>הגבהות והגאוה </b>הרי שאם היה מתגאה בודאי היה מפסיד העבודה שבודאי הגאוה הוא המפסיד הגדול שבכל המפסידים ובאמת לא היה יודע מאין בא לו ההפסד שהרי אין האדם מתגאה אלא אם כן נדמה לו שהוא ראוי להתגאות ושכל גאותו וגאונו לא ימצאו לו עון אשר חטא: 

<b>ידיעתם אותו </b>ידיעת גדולתו ורוממותו והכרתם ענינו ענין הנהגתו עם ברואיו: 

<b>נמסרו אל האלהים </b>מסרו עצמם להנהגתו ית' ולרצונו בם: 

<b>וכרתו עמו ברית </b>לעמוד בקשר עבודתו עד תומם: 

<b>וסחרו עמו </b>הכוונה בזה שמיד שמגיע להם טובה נומנו ית' יחייבו עצמם בתוספת אומץ בעבודתו ית' גם יחדשו להם דברים בחלקי העבודה כמו שהאריך המחבר בזה במקום אחר והרי ענינם עמו כסוחרים הנושאים ונותנים ומחליפין זה עם זה: 

<b>והסכימו עליו </b>מסכימים עם חבוריהם המתעוררים בענין מעניני עבודתו ית' כמד"א חבר אני לכל אשר יראוך: 

<b>ונתנו לו כו' </b>כלומר גמרו בדעתם שנפשם ובניהם וקנינם הכל שלו ית' והם מוכנים להחזירם לו בעת בא להפיק רצונו בכך ואח"ז אמר שכמו שקבלו וגמרו בדעתם כן קיימו בבא העת ועמדו באמונתם: 

<b>כורתי בריתי עלי זבח </b>הפירוש כפי כוונתו שהביאו צוארם במסורת בריתו ית' לעמוד בפקודת משמרתו עד מסירת נפשם לטבח: 

<b>אנשי התכונות </b>כצ"ל בכ"ף: 

<b>מה שסמוכה לה </b>איזה תכונה פירוש מעלה סמוכה לה ולפי שצריך לעלות עד התכונה העליונה אמר שידע כמה מדרגות יש בין התכונה שהוא אוחז בה ובין התכונה העליונה וישתדל לעלות קו לקו עד שישיג העליונה: 


Chapter 5

<b>מן הבאור והגלוי </b>שהמליצה הבאה בדרך שאלה ותשובה כאלו שני אנשים מתווכחים אחד שואל ואחד משיב היא באה מבוארת בהרחבה ועי"ז ענינה נגלה יותר לדעת המתבונן בו לפי שדרך השואל להתעצם להרחיב שאלתו שתהא נראית שאלת חכמה כי כבר אמר החכם שאלת החכם חצי חכמה והמשיב מתעצם לרפאות מחלת השאלה ולבטלה בכל יכולתו: 

<b>למחקרנו </b>להענין אשר אנחנו חוקרים אותו: 

<b>באמצעות שכלו </b>שגם הערת השכל מתיחסת אל הבורא שהוא החונן את האדם בשכלו והשכל הוא האמצעי כמו שבעולם החציבה מתיחסת אל האדם והגרזן הוא האמצעי: 

<b>אך הדברים אשר כו' </b>לענין ההערה השכלית הם אלו שיתברר אצלו כו': 

<b>שנטע הבורא בשכל בה ההכרה </b>להכיר שבח האמת וגנות הכזב כו': 

<b>בשבח האמת כו' </b>שראוי לשבח האמת ולגנות הכזב לבחור בפעולת הצדק כו' והנה השמות נחלקו לעיון ולמעשה לכן אמר חלוקות אמת וכזב על שלמות העיון וצדק ועול על שלמות המעשה ובחור וסור וגמול כולם בחול"ם להיותם מקור כמו זכור שמור: 

<b>וגמול בעל הטוב בטוב והודותם </b>גמול במעשה והודאה בפה וכן ברע: 

<b>וגמול אנשי הרע כו' </b>ואף שאסרה לנו התורה החלוקה הזאת כמ"ש לא תקום ולא תטור אולם השכל בודאי היה מחייב כן ונ"מ במקומות שהתירה לנו התורה וחייבה אותנו כמו עמון ומואב ועמלק וכן להעניש העוברים ע"פ דין המסור לב"ד: 

<b>ולשקול הטובות כו' </b>כי בדברים כאלו צריך להיות לאדם פלס ומאזני משפט שהרי לא יתכן לשבח לאדם בשבח גדול על טובה קטנה גם לא יצדק תאר גמול אם הוא גדול יתר מאד על הצדק שעשה וכן ברע: 

<b>ולהשלים עם בני אדם </b>להיות בברית שלום עמהם: 

<b>ויתרון גמול על גמול ועבודה על עבודה </b>שגם זה תלוי בבחינת השכל כמו שחקרו רז"ל אם סקילה חמורה או שריפה הרג או חנק מלקות או ממון נדוי או נגדא: 

<b>ואם יזכירהו כו' </b>שיזכור שהוא צריך לשום דרכו ולהכין צעדו לדרוך בדרך טובה: 

<b>להבין טובותיו </b>הבאים עליו: 

<b>ויחזק </b>החי"ת בפת"ח שהוא יחזק ויאמץ כח הכרתו בה': 

<b>בעבור כלילתם ורובם </b>להיותם רבים מאד ובהם טובות כוללות שטובה אחת כלולה מהרבה טובות פרטיות כמו כח הזכרון שיש לאדם בו תועלות הרבה כמבואר בספר זה וכן הרבה כמוהו: 

<b>והתמדתם </b>היותם תמידים בזמן כמו החיים והבריאות ומשיכתם הם הטובות שאינם תמידים כאלו אמנם הם מצוים ושבים אליו מזמן לזמן ועל שתי חלוקות אלו אמר למעלה בשער הבחינה והתגדלם בטובות האלהים העודפות והתגלגלם בהם עיין שם ובאלו שתי החלוקות טובה אחת נחשבת להרבה במספר מצד רבויה בזמן: 

<b>יתבע את נפשו </b>כלו' שאז בכוון יתבע את נפשו ויעיר אותה לכך וכאשר תתעורר לזה אזי יראה לה שאין זה ביכלתה ועי"ז ילחצנה להיות נכנעת ושפלה כמו שמבאר והולך ואמר מגמול בעל הטוב בטוב על המצות שבין אדם למקום שהם לפי הנראה כמו גמול לבורא ית' על טובותיו ואמר ובחור בצוק על המצות שבין אדם לבריות שהחלוקות האלו נקראים דרך כלל מצות ומשפטים: 

<b>להכנע </b>בפעולות מורות על שפלות כמו תענית שק ואפר כמו שנאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני: 

<b>ולהיות שפל ונקל </b>במחשבתו שפל בבחינת עצמו מחזיק עצמו בשפלות הוא הפך גבה לב ונקל עלוב ונקלה מזולתו המקלה אותו כמד"א ארור מקלה אביו ואמו: 

<b>במעשים </b>לעשות מעשים אשר וכו': 

<b>בהם יתכן כו' </b>כלו' לגשת לעבוד אותו במעשים ההם כמד"א בגשתם אל המזבח לשרת ולהתקרב ע"י אל הבורא ית': 

<b>תמורות גמולו </b>שאין לקרא עליהם שם גמול להיותם מעטים מאד בערך הטובות אולם שם תמורה יפול גם בהמיר דבר קטן על גדול אחר שהוא נתון תחתיו: 

<b>התברר אצלך והתקיים בדעתך </b>לפי שיש דבר שנתברר אצל האדם כבר בבירור שלם אמנם לא שמר אותו בזכרונו ולא נתקיים בדעתו כי נשכח ממנו: 

<b>שאת חבולה וקנויה כו' </b>כי כן בטבע העולם האיש הרש ימשכן חפץ אצל העשיר כי קשה עליו למכור אותו בתחלה ומקוה אולי תשיג ידו אח"כ לפדות אותו ואח"כ בראותו שהוא נצרך עוד למעות הוא בא ונוטל עוד עד יתרבה המשאת בערך שיווי החפץ וממילא הוא נחלט ונקנה לממושכן. כן האדם בתחלתו חייב מעט לבוראו ואז נפשו חבולה וחובו הולך ומתרבה עד שנפשו נקנית לבוראו וז"א חבולה וכו' וקנויה כו': 

<b>ברוב חסדיו</b> על ההטבות שהטיב לך בחסדו ועוצם חנותו הם ההצלות שהציל אותך מצרותיך שבזה שייך מדת חנון כמו ושמעתי כי חנון אני. חנותיו לשון חנינה כמו השכח חנות אל: 

<b>קצת מה כו' </b>כלומר אף שאין בכחך לפרוע כולם תפרע עכ"פ קצת מהם כפי יכולתך: 

<b>כוספך אליו </b>אל הפרעון: 

<b>כוספי חזק </b>להבא וצערי גדול לשעבר שהייתי עצל בזה או צערי גדול לחסרון ידיעתי איך ומה לפרוע כי לא היה לי מורה דרך עד הנה: 

<b>תפתי נפשך </b>כאדם המפתה רעהו להנותו בדבר המזיק לו כמו שמבאר להלן באמרו אינו מונה כי אם את עצמן ומלת אונאה הונחה בדברי חז"ל על הגונב דעת חבירו: 

<b>ומפסיד הרופא כו' </b>כלומר מה לרופא בכך הוא אינו מפסיד כ"א טרחו אמנם לעצמו הוא עוכר כי יכפל עליו חליו כי כן טבע סמי הרפואה להזיק להבלתי נאותים להם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרקיו: 

<b>והאיך יהיה </b>איך אדע אם כוספי כוסף אמת או עדיין בשום רפיון יכונה: 

<b>הצלתך וחיותך </b>הצלתך מן העונשים המרים וחיותך בחיים נעימים: 

<b>כוספך אמת </b>כלו' הוא עצמי ומתקיים וממילא תשיג חפצך מהר וזה אמרו וחפצך נחוץ הכוסף והחרוץ הם ב' דברים וכבר ימצא כוסף בלי חפץ וחפץ בלי כוסף שמלת חפץ הונחה על חוזק השתוקקות בנפש להדבק בדבר החמוד לה בעת שעלה ציור הדבר ההוא ברעיוניה והיא מפעולת הטבע ואולי אעפ"כ לא תחפוץ בו מצד איזו מניעה כאלו תאמר מי שגבר עליו הרעב ביום צום שצודק לומר על הנפש שהיא נכספת אז למאכל אולם לא תחפוץ בו שהחפץ הונח על הרצון בבחירת הדעת וגם ימצא חפץ בלי כוסף כמו בקחת אדם סם מר לתועלת רפואה שהוא חפץ בו על כרחו אמנם אין טבעו נכסף אליו וכבר ידוע שבכל כחות האדם יש כמה מדרגות בפחות ויתר וכן בכוסף יש כוסף חזק ויש עוד חזק ממנו אולם לא יתכן להיות כוסף רפה בהחלט כי אם הוא רפה איננו כוסף כלל וע"פ ההצעה הזאת תבין מליצת המחבר בכוסף ובחפץ בכל דבריו אלה והבן: 

<b>חפצי רפה </b>כבר יצדק ל' רפיון בחפץ אולם בכוסף לא יצדק כנ"ל לכן אומר בכוסף כוזב שהוא ל' הפסק שכבר יכול להיות שיכסוף האדם לדבר מה ואח"כ נתקררה תשוקתו ונכזב הכוסף: 

<b>כוספי אמת </b>אמת הוא הדבר הקיים והוא היפך הכוזב: 

<b>וחפצי ברור </b>כלומר חזק ואמר ברור לפי שסיבת הרפיון בחפץ הוא להיותו מעורב בסיג איזה פניות מתנגדות להחפץ ההוא והוא כמו תערובות שמרים בדם האדם המנגדים לטבע הבריאות ומחלישים כחו ובהתחזק החפץ יורה כי הגו סיגיו ונשאר ברור: 

<b>על צער הרפואה </b>הם פעולות הרפואה הנעשית בחיצונות הגוף כמו הזריה והתחבושת ויש בשר שהרופא גורדו וסבלו מרירות ההם ברפואות הנלקחים דרך אכילה: 

<b>מראשיתך </b>מראשית הויתך שמתחלת יצירת הגוף התחברה אליו הנפש ובכחות אמר מתחלת גדולך שהרי הם המותרות אשר הרגיל עצמו בהם משבא לכלל דעת ולא יתכן לומר עליהם מראשיתו שהרי לא לאדם דרכו בהיותו בבטן אמו: 

<b>והגאוה </b>בבחינה נגד זולתו והגבהות גבה לב בעצמו: 

<b>והמנוחה </b>מיגיעת אברי הגוף והשלוה הוא שלות הלב מטרדת הרעיונות: 

<b>והתנאות להם </b>היות נראה להם לאדם נאה: 

<b>בקנינים העולמיים והכריחם באשר בידם </b>להתקנאות בהם במה שרואים בידם מקניני העולם והכריח הה"א בפת"ח כלומר להוציא מאשר בידם על כרחם: 

<b>ובזות אותם </b>בעיניהם וזכור גנותם שלא בפניהם: 

<b>מן הכחות והמדות </b>זכר תחלה הכחות שהן הסיבות המחזיקות וצריך להסיר תחלה הסיבה כי בסור הסיבה יסור המסובב: 

<b>ולהפקד </b>פירושו לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד והנה בנתח בשר שאחרי שנכרת ונתרפא אין בחסרונו הפסד ניכר וכל ענינו הוא צער כאב הכריתה זכר בו לשון כריתה אולם באבר שלם שחסרון האבר מתשמיש הגוף הוא יותר מצער הכריתה זכר בו החסרון: 

<b>מה שיש בין שני הענינים </b>על צער כריתת נתח שלא יצדק בו לשון רעה שאינו רק כאב לשעה גם צודק בנתח לומר בין שני הענינים שצער הכאב ופחד ההעדר כמות הם ב' ענינים שונים ובענינים שונים שייך לשון התבוננות לזה אמר בו מבין משא"כ חסרון אבר שהוא חלק מחלקי גופו וחסרון כל הגוף הם ענין אחד והוא דוגמת מאמרם ז"ל מה לי קטליה כוליה ומה לי כו' ואין שייך בו לשון התבוננות רק לשון הכרה להכיר הפרש הכמות והבן ועל חסרון אבר שנעשה בעל מום קבוע והוא רעה רבה אמר ומכיר מה שיש בין שתי הרעות: 

<b>שימי אל לבך כו' </b>שבתחלה צריך להעלות על לבו ציור שני ההפכים ואח"כ צריך להשתמש בכח הבינה לשקול ההפרש ביניהם: 

<b>הטובה אשר תגיע אליך כו' </b>בטובה אמר לשון הגעה כי הוא מדבר עם האדם אשר ברע הוא עד הנה ואם ייטיב דרכו יגיעוהו מחדש טובות לא יועדו לו עד הנה אולם ברעה אמר אשר תמצא אותך וגם בתורה אמר ומצאוך כל הדברים האלה כי הרעה כבר מוכנת ומיועדת לפועלי רע וכאלו מחפשת אחריהם וצודה להם עד שתמצא אותם בהגיע תור שילום גמולם מאת האלהים כמו שאמר החכם וגם רשע ליום רעה ואמר נכונו ללצים שפטים ואמר חטאים תרדף רעה: 

<b>ממאפל קדרות העולם </b>אופל רעיוני לבבם ממה שלבם קודר כל היום בתאות העולם: 

<b>שהנאותיו מעורבים כו' </b>הם שתי פחיתות בהנאות העילם א' שגם בשעת הנאתם אין תאותם שלמה שהרי העצב מעורב בהם ב' שהם הוים ונפסקים תמיד והנה מצד שהם מעורבים בעצבים אין נפש האדם שלוה בהם גם לשעתם רק דואגת על היותם בלתי שלמים כחפצו ולהיותם נפסקים והרי הם מתחדשים תמיד על הנפש איננה במנוחה כי כל היום התאוה תאוה והלשון מבואר: 

<b>חזקת הכרתך </b>שבודאי כל אדם מכיר טוב האחרית אמנם הכרתם חלושה לזה אמר חזקת הכרתך: 

<b>ושתשתדל לו </b>בפעולות המביאות אליו ותחוש עליו להזהר מן המפסידים אותו כפי שמבואר בדבריו בהרבה מקומות מזה החיבור שהוא מונה והולך מפסידי כל דבר: 

<b>הצלתך וחיותך </b>הצלתך מן מות הנפש וקנות חיותך: 

<b>משיבת דאגתך </b>על הפסד חמודותיו בזמן העבר שהיה כבר נשכח ממנו לולי שרוב המיית לבו בחמדת הזמן משיב אל לבו כל הפסד חמודותיו שאבדו ובהכפלת יגונו כוון בדבר המצער לשעתו שלולי חזקת חמדתו היה יגונו חלש בהם והוא מכפיל ומחזק אותו והרו הם ב' בחינות בצער אבידות מה שבידו ואח"כ באר האבל בהעדר משאלותיו שאינו יכול להשיג: 

<b>אין לו קיום ולא התמדה </b>שכבר ימצא דבר שאין לו קיום באיש ויש לו התמדה במין כמו דוגמת מי הנהר שבסור אלו יבואו אחרים ממינם ויתכן לומר על מי הנהר שהם מתמידים אולם טובות עוה"ז אפשר שילכו ולא יבאו אחרים חלופם: 

<b>כל שכן שלא תגיעי כו' </b>כלו' כ"ז לו הונח שתגיע אליהם כל שכן שאפשר שלא תשיג אותם כלל: 

<b>ממשלת הדבר וכללו של ענין </b>אמשול לך משל בדבר זה ובשתים אועיל לך בדבר זה האחד במה שהדבר המונח במשל הוא יותר נוח להתבונן בו כידוע והשנית שעפ"י המשל הזה יהיו כל פרטי הבחינות מזה הענין כלולים בכלל אחד ויהיו קלי השמירה וז"א וכללו של ענין: 

<b>עם השתוות הערכים </b>פירש שערך עילוי מי שהוא למעלה ממך עליך כערך עילויך על מי שהוא למטה ממך: 

<b>ומה שהוא טוב כו' וירע לך כו' </b>או ירע לך: 

<b>פירוש ובאור </b>פירוש מה שמפרש ומגלה הדברים הסתומים ובאור נקרא הרחבת הענין יותר ממה שיורו הדברים ההם: 

<b>שאת הטיבות </b>גרסינן שאת הא' בפת"ח והטיבות כו' ביו"ד אחר הטי"ת: 

<b>לעבדך מקנת כספך </b>ולא כתיב יליד ביתך אף שבאמת יצדק עלינו תאר זה כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך הוא עשו רק לפי שמצאנו אצל קבלת עול מלכותו ית' נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך וכבר נאמרו בזה טעמים תמצאם בספר הכוזרי ובראב"ע על התורה בפסוק זה ועל יציאת מצרים נאמר עם זו קנית ולכן הזכיר לשון קנין גם לפי המשל בין בני אדם יותר יחייב השכל ההכנעה לאדון מעבד מקנת כסף מיליד בית שהיליד בית בא להאדון בדרך מציאה אשר לא כוון אליו האדון משא"כ במקנת כסף: 

<b>נאמן ומשתדל בעניניו </b>שיהיה נאמן בעניניו ומשתדל בם וכוונתו עפ"י חלוקתו בהקדמת העבדות לב' חלוקות דהיינו חובות הלבבות וחובת האברים ועל חובת הלבבות אמר נאמן ועל חובת האברים אמר ומשתדל בם: 

<b>ושיירא אותו </b>יראת הרוממות ויפחד ממנו יפחד מציור יכולתו להעניש עוברי רצונו גם לפי שהוא ית' רחוק מצד השגת מהותו וקרוב מצד השגחתו נאמר בו מורא ופחד המורא מרחוק ופחדו מקרוב: 

<b>שישפל ויכנע כו' בנראה כו' ובנסתר </b>ישפל בנראה במעשיו ויכנע בסתר מצפונו: 

<b>במלבושו ובמדותיו </b>שאין לעבד להתלבש לפני אדוניו במלבוש כבוד כדרך בני חורין גם אין לו להראות סלסול במדותיו ד"מ שלא יכעוס לפניו אפילו על מי שראוי לכעוס כפי הדין גם אין לו להכריע דבריו כמו שאמרו בכבוד אב: 

<b>ויכבדהו וירוממהו כו' </b>יכבדהו בלבבו וירוממהו בלשונו: 

<b>וישבח ויודה </b>שבח הוא סיפור מעלותיו והודאה שיודה לו על הטוב שהטיב עמו: 

<b>ושיזכור טובותיו </b>יזכירם בפיו תמיד בינו לבין עצמו גם בפני אחרים וזהו בסתר ובגלוי: 

<b>כפי שראוי לו </b>שלא יעשו כמו שאמרו ז"ל משל למי שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף: 

<b>מאהבתו שימצא כו' </b>לפי שהוא אוהב וחפץ שימצא חן בעיניו: 

<b>ויתקרב אל רצונו </b>יתנהג בתכונה שיהיה ממילא קרוב לו ורצוי אליו וגם יתחנן לו שיהיה לרצון לפניו וזה אומרו ויתחנן כו': 

<b>ויפחד שיהיה מקצר </b>יפחד אולי הוא מקצר במצותיו ואמרו יהיה לשון עתיד כלו' הוא מפחד אולי יוודע לו בזמן החשבון שהיה מקצר או כמאמרם ז"ל שהצדיק ירא לעתיד שמא יגרום החטא או כוונתו שציור הפחד הוא אצלו בהכינו עצמו לאיזה דבר עבודה אולי יהיה מקצר בה: 

<b>ישמור מצותו </b>עשה טוב ויתרחק כו' נגד סור מרע: 

<b>בצד מה שהוא חייב כו' </b>שיהיו מעשיו בזויים בעיניו נגד מה שהוא חייב לעשות והיינו בבחינת כמות המעשים במיעוט מספרם גם בבחינת איכותם ואח"כ אמר וימעט אצלו טרחו בבחי' הטורח בעבודה: 

<b>ויותר בקטנות מעלתו </b>שיודה שמעלתו קטנה בעיני עצמו בערך גדולת אדוניו בנפשו פירוש במחשבתו: 

<b>וכניעה ושפלות </b>כניעה במעשים ושפלות ברוח: 

<b>ושירצה </b>שיקבל ברצון: 

<b>ירצה ויסבול </b>יקבל ברצון בהתחלה ויסבול כל זמן המשכו ולא ישתדל בתחבולות אנושי להסירו מעליו: 

<b>ולא יחשדנו בדינו </b>על מיעוט חלק שחלק לו בצרכיו ועיניו רואות רבות הטובה אצל אחרים ולא יחשוד אותו לומר משא פנים יש בדבר ובזה שייך לשון דין כמאמר רז"ל קופה מתחלקת בשלשה לפי שהוא דין: 

<b>ואמר ולא יעוולנו בגזירתו </b>אם גזר עליו רע ח"ו לא ייחס לו עולה ומצאנו שני הלשונות בשירת האזינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט נגד חלוקות ההטבה ואח"ז אמר אל אמונה ואין עול על גזירת הרע ח"ו ומפרש אח"כ דבריו באמרו ויהיה די לו במה שחננו זהו החלוקה הראשונה ויצדיקנו ביסרו אותו היא החלוקה השניה: 

<b>והמקנה עליו </b>איך שהוא קנין אדוניו ומלת עליו כלו' שיש עליו תחר קנין לאדוניו: 

<b>כי אם בזכרו </b>שבכל הגיוניו ימצא ב(זיו זכרון אדוניו: 

<b>ולא יביט כי אם אל דרכיו </b>ללמוד לעצמו דרכי אדוניו כמו שנאמר והלכת בדרכיו: 

<b>ולא ישמש</b> שכל שירותו אותו לא תהיה מגמתו רק שיהיה לרצון לו: 

<b>ולא ישמח כו' </b>שלא יהיה שמח בשום דבר בעולם רק בעבודת בוראו: 

<b>ולא יבקר</b> מבקש נקרא המשתדל בדבר להשיג אותו ואמר שלא ישים השתדלות יתירה בשום דבר בעולם רק בהשגת רצון אדוניו: 

<b>ולא יעמוד כו' </b>כוונתו במלת יעמוד לשון הפסק כמו ובפתחו עמדו כל העם וכמו עמדו לא ענו עוד שפסק דבורם ואמר שלא יחרד ויפסוק בשום דבר בעולם בהרגשתו נזקו כמו שיתבהל ויחרד ויפסק בעסקו בהרגישו שהוא מורה בוראו בענין ההוא: 

<b>כי אם בביתו </b>בכדי שיהיה מוכן תמיד לשירותו: 

<b>ולא יקום כו' </b>שבשום דבר בעולם לא יתעשת כ"כ להיות מצבו חזק בענין ההוא לבל ימוטו פעמיו ממנו כי אם באמונת אדוניו שיתעצם בכל יכלתו לבל ימעדו קרסוליו: 

<b>סוס יראתו </b>לשון כסות כמו ובדם ענבים סותה ודימה יראת הבורא לכסות שלובש האדם לכסות ולהעלים בשר ערוה כן יראת האלהים תכסה על גנות המדות הפחותים שבכח האדם לבל יצאו לפועל: 

<b>ולא יתדמה כו' </b>שמי שהוא אהוב מאד אצל האדם מרוב אהבתו אותו תמונתו דבוקה בלבו והתמונה הדבוקה בלב מצטיירת ומתדמה תמיד לפניו כאלו היא עומדת נגדו וזה פשט הכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד: 

<b>ולא יעור כו' </b>שהדבר האהוב ונחמד לאדם הוא אצלו ראשית כל מחשבותיו ומיד שיעור משנתו הוא קודם להכנס במחשבתו מדברים אחרים ומיד עולה זכרונו לפניו במתקרב: 

<b>כי אם עמו </b>בהיותו עמו לפי שהוא משתוקק תמיד אליו: 

<b>כי אם מהמרותו </b>מדבר שהוא נגד רצונו ית' וממרה אותו: 

<b>בעת כעסו </b>עליו: 

<b>מפחדו עליו </b>פן יפיל עליו אדוניו פחד: 

<b>שמחייב רצונו </b>שרצון אדוניו מחייב אותו להיות הוא כועס עליו: 

<b>ולא ירצה כו' </b>איננו לרצון לפניו זולת מי שעושה רצון אדוניו: 

<b>כי אם ברשותו </b>כאשר אדוניו מרשה אותו לקחת: 

<b>אחר הפקת רצון כו' </b>אחר שידע שיש בדבר הזה הוצאת רצון אדוניו לפועל ומלת אחר מוסבת על הידיעה כלומר אחר שידע שיש בדבר הפקת וכו' או כוונתו במלת אחר על המשך תשוקתו אחר דבר זה כמו אחר ה' אלהיכם תלכו שהכוונה שם להיותנו נמשכים בכל תנועותינו אחר רצונו ית': 

<b>ובהפכם יוכרו כו' </b>בכל הענינים יודע ויוכר הצד הבלתי ידוע מן הצד הידוע שהוא הפכי ד"מ העני מצייר טובת העושר ע"י הכרתו בצער העוני שהוא הפכו וע"ז אמרו ידיעת ההפכים אחד והכוונה בכאן שאחר שבארנו ההנהגות הטובות בעיני האדון ממילא ידוע שההנהגות שהם הפכם הם רעות בעיניו אם יתנהג העבד בם וצריך להניח הרע ולאחוז בטוב: 


Chapter 6

<b>כבר הבינותי כו' ובמה שפירשת די </b>כבר אמרתי שהבינותי מה שזכרת: 

<b>שכך נאמר למעלה </b>רק בקשתי ממך אז לפרש לי הדבר באר היטב עתה אני מחזיק לך טובה ומודה שפירשת לי די: 

<b>בתוספת העבודה </b>בחינות חלוקות באיזה מהם אני משותף עם זולתי ומה שאני צריך להוסיף עליהם: 

<b>העבודה על אנשיה </b>על האנשים אשר היא חלה עליהם בחיוב: 

<b>בטובה עליהם </b>לפי התחלקות הטובות הבאות על האנשים מאת הבורא ית' שהם מתחלקות לכלליות ופרטיות כן לפיהן מתחלקת העבודה כאשר יבאר: 

<b>על המדברים </b>מין האדם בכלל: 

<b>המציאם </b>הה"א בפת"ח והאל"ף בקמץ והוא במשקל הגלותם גלות שלמה רק ששם כינוי הרבים מוסב על הפועל ובכאן על הפעול והכוונה מציאותם שהמציאם הוא ית': 

<b>והחיותם </b>שבתחלה ריקם הולד הוא בלי תנועה כמת ואח"כ נתן בו חיות: 

<b>והטובה להם </b>שהוא מטיב להם: 

<b>שדבק בהם </b>על ידיהם: 

<b>ייטיב להם </b>בהנאות גופניות ויתן לו וכו' מעלה יתירה בהתנשאות וכבוד: 

<b>אנכי מגן לך </b>בעוה"ז שכרך הרבה מאד בעוה"ב: 

<b>שדינו בדין הבהמות </b>יהיה ענינו בעולמו כענין הבהמות כלומר אף שתראה אותו בהצלחת הומן יהיה תכליתו כהצלחת הבהמות שמשמינים אותם בהלעיט אותם באבוס בר בכדי להכינם לטבח וע"ז הביא הפסוק האומר בביאור שיקר אויבי ה' הוא כיקר כרים שסופן לכליון חרוץ: 

<b>רוחכם אש תאכלכם </b>והם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה שאמר שהרעה שאין למעלה ממנה היא שתכרת הנפש ולא תזכה לטובה הצפונה וכו' ע"ש: 

<b>עם מן העמים </b>הנחת שם עם על קיבוץ בני אדם להיות לאגודם אחת והנחת שם אומה על מספר רב מאנשים ששרשם משפחה אחת הנאה מאב אחד קדום כמו אדום ומואב ועמון ודומיהם: 

<b>בתורות יתירות </b>הנקרא תורת כהנים ובא במאמרם ז"ל שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות: 

<b>וטוב לא יהיה כו' </b>סתם טוב הוא רב טוב הצפון לעוה"ב ואח"ז אמר ולא יאריך ימים כצל על ימי העוה"ז כלומר שאפילו ימי העוה"ז שהם כצל כמד"א כי כצל ימינו עלי ארץ לא יאריך: 

<b>לאהבת רצון האלהים </b>שהוא אוהב לעשות רצונו ית': 

<b>נדיב נבחר </b>שיתן בלב ההמון שיבחרוהו לנדיב ומורה צדק והוא שיתן האלהים חכמה בלבו שיוכל להורות צדק לרבים: 

<b>ומי שהמרה האלהים מהם </b>פי' שמן הטובות צמחה המראתו כמו קרח ועדתו שע"י עשרו ויחוסו התריס נגד משה ואהרן: 

<b>או חכם העיר האלהים </b>שהעיר האלהים כו': 

<b>גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב כו' </b>שמדייק הכתוב בתיבת למלך לומר שביחוד למלך ההוא העמיק הרחיב המדורה יותר משאר עמו הרשעים כמותו שלהיות מלך מיוחד בטובה גדול עונו מנשוא ולכן הוא מיוחד ביתר שאת במפלתו ועונשו על רשעו: 

<b>ותשוב להם </b>ואז תשוב להם: 

<b>הכוללות המדברים </b>הכוללים מין המדברים: 

<b>קודמת למחשבתי בהשלימו תוחלת כו' </b>מיד מקדים ובא במחשבתי להיות מגמת כוונתי בעשותו דבר זה בכדי שאחר עשותו אותו בשלמותו אשיג תוחלת טובה העתידה לבא ע"י מעשה זה: 

<b>אודנו במלותי על גודל טובו כו' </b>שבדבורי אין נשמע רק הודאה על העבר שהטיב עמדי עד הנה וכן הוא מן הראוי אולם אני מכיר בחסרוני שעיקר מחשבתי וכוונתי בהודאה הוא לבקש התמדת הטובה כלומר שתתקיים לי הטובה ההיא ושעוד יוסיף לי כהנה עליה: 

<b>לא כוונת הנואש </b>שבאמת צריך האדם לכוון דעתו ליאש לבו מתשוקת תוספת הטובה והתמדתה כנ"ל ואו יהיה לבו שלם בכוונת ההודאה רק על העבר והנה דקדק בלשונו שמתחלה הקדים התמדה לתוספת ואח"כ הקדים התוספת להתמדה כי בשניהם דבר בדרך לא זו אף זו והבן: 

<b>ממיעוט הכוונה הברורה כו' </b>שהכוונה הברורה באיוב הודאתו על העבר היא מעוטה אצלי גם בדברים הכוללים ואיך א"כ אגיע וכו': 

<b>על המיעוט </b>שתעמידני על כמות מועט שאוכל לצאת י"ח ונקרא עליה שם עבודה כי אם תעמיס עלי בכמות מרובה אולי יכבד עלי וכלכל לא אוכל משא"כ בכמות מועט אהיה בטוח שאוכל להחזיק בו בהתמדה וז"א שאהיה ראויה להתמדתה: 

<b>וכי דברי פיך כו' </b>באמרך שדבריך הנשמעים מפיך נראים כדברי מודה על העבר ובאמרו כוונתך בהם לבקש על העתיד דהיינו שמחשבת לבך להוסיף וכו': 

<b>ולא תפסעי פסיעה כו' </b>שלא תפסע פסיעה בעבודת האל או לעשות רצון איזה אדם רק אם תקוה ליהנות ממנה: 

<b>וכבר הטיב לך במה שתדעי ובמה שאינך יודעת </b>כלומר ובעת שלא ידעת ודאי לא בקשת אותה: 

<b>ואת לא תשכילי בבקשתך </b>בשעת בקשתך: 

<b>והודאתך לו במצפונך </b>שמפני שכוונתו בהודאה בכדי שיוסיפו לו טובה וא"כ לא יתכן להקרא מחשבתו בשם הודאה רק בשם בקשה משא"כ אם כוונתו אמיתית גם מחשבתו תקרא בשם הודאה: 

<b>ומה שתקוי כו' </b>שכשתהיה בכוונה זאת אם תקוי להשיג ממנו ית' איזה דבר תהיה אז יותר בטוחה להשיג כי אז תהיה יותר ראויה ומוכנת לקבלת הטובה כשאתה מבין חסדו ית' עליך ואמר ראוי ומחוייב ראוי מצדך שאה מוכנת כנ"ל ומחוייב מצדו מצד מדת טובו המחייב להטיב לראוים לטובה: 

<b>שאינך מכרת את עצמך כו' </b>אינך מכרת קוטן ערכך שלפי קוטן ערכך די לך במעט מן הטוב: 

<b>ולא ענין הנהגתו </b>איך הנהגתך נגדו ית' היא נבזה ונקלה מאד בערך הראוי לפי רוממותו כמו שמבאר לקמן: 


Chapter 7

<b>שלא ישימנה סיבה כו' </b>שלא ישים הטובה סיבה להמרות על ידה עיני כבודו ית' כמו עשרו של קרח: 

<b>נמבזה ומעוטה </b>נבזה באיכותה ומעוטה בכמותה נמבזה נבזה כמו וכל המלאכה נמבזה ונמס (ש"א טו): 

<b>שיודה האמצעי </b>מוסב על מלת שלא שהתחיל בה: 

<b>כמה שהוא ראוי לה </b>שיתפאר שיש לו מה שראוי להשיג הטובה ההיא על ידה ולכן השיגה שאם הוא דבר שצריך להשיג אותו בעוצם יד יתפאר בכחו ויאמר שכחו ועוצם ידו הנמצא בו עשתה לו הדבר ההוא אם הוא דבר המושג בעצה ותחבולה יתפאר בחכמה ויאמר חכמתי עמדה לי וכדומה לזה בשאר דברים: 

<b>ה"ג להראות בה מה שנסתר מרוע המצפון </b>שעל ידי הטובה ההיא יגלה ויראה באדם ההוא רוע מחשבתו ומצפונו דרך משל מי שלבו חושק בעריות והוא ממשיך תשוקתו אחריהם ואין פחד אלהים לנגד עיניו רק שאין לאל ידו להוציא תשוקתו לפועל כי רש ונקלה הוא ואין לאל ידו לתת אתנן והרי רוע מצפונו נעלם מבני אדם וכשיעשר יגלה אז רוע לבבו וכבר אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם: 

<b>ותשיאהו הטובה </b>הטובה תשיתהו ותביאהו לחטא תשיאהו ל' הסתה כמו הנחש השיאני (בראשית ג') אל ישיא לכם חזקיהו (ישעיה לו): 

<b>ויהיה כל חסר כו' </b>ואז יהיה כל חסר הטובה ההיא טוב ממנו לפי שאין למו מכשול להחטיאו: 

<b>בכוונתו ובהכנעו </b>בכוונתו בפעולות מעשיות ממעשה העבודה ובהכנעו בשבחו והודאתו ותפלתו: 

<b>ואם לא יוסיף יתמיד כו' </b>אף שלא יוסיף עכ"פ יתמיד על מה שהיה: 

<b>וישתדל לכוון את לבו כו' </b>שעכ"פ מעט העבודה שהוא מוחזק בה עד הנה יהיה לבו שלם בכוונתה: 

<b>לקצר ממעשהו </b>בפועל ולטרוד אותו כלומר שע"י שיהיה לבו טרוד בטובה ההיא תחלש ותתמעט כוונתו במעשה העבודה מה שאדרבה היה צריך להוסיף בכוונה כנ"ל: 

<b>על מי שהוא למטה ממנו כו' </b>וע"י זה ישמח בחלקו בראותו שזולתו חסרים גם מזה ולא יביט על מי שהוא למעלה ממנו בטובות הזמן ויתקנא בהם ובעבודת האלהים צריך להיות בהיפך כמו שמבאר והולך: 

<b>ויתגאה במעשהו ויתעלם ממנו </b>שתים רעות יגיעו לו מזה אחד שעל ידי שהוא רואה שזולתו מקצרים במעשה העבודה ממנו יתגאה בזה בלבו ויאמר שהוא טוב מהם והשנית שעי"ז לפעמים כשתשיאהו כח העצלות יתרפה גם הוא מעבודה באמרו שדיו להיות בזולתו ומלת ממני מוסבת על מלת מעשהו שזכר והמפרש שהוא מתעלם מן הממעט מלחונן אותו אם הוא צריך לו הוא טועה ואיננו בקי בטוב המליצה: 

<b>אורך סתר הבורא כו' </b>מה שהוא ית' הסתיר עונשו ממנו זמן ארוך ומאריך אפו עליו: 

<b>כדי שיהיה בטוח כו' </b>כלומר שזה בכלל הנסיון והנחת הבחירה לאדם כדי שידמה לאדם כאלו הוא בטוח מקצפו ית' ולכן ערב לבו להמרות אותו משא"כ אם לא היה אריכת אפים היה האדם ירא וחרד בכל עת שהיצר משיאו לחטוא מפני העונש הכרוך בעקב החטא ובא אחריו מיד נמצא שהיה כמוכרח להזהר מן החטא ואיננו בחיריי: 

<b>כי כל מי שהגיעו כו' </b>כל הידועים לנו מן האנשים שעברו בדורות הראשונים וזה אומרו שהגיע דבריהם אלינו כלומר שנודע לנו ספרי עניניהם ומעשה הנהגתם וקורותם וכן מה שראינו אנשים מן ההמון אשר עמנו בדור הזה וזה אומרו וראינו מן הנמצאים עמנו שהטיב כו': 

<b>ומי שלא יכול להוסיף כו' </b>כלומר אף שלא יוסיף רק יוכל לקבל וכו' ואם יסירנה וכו' אם יסיר הוא ית' הטובה ממנו אח"כ בודאי יהיה זה לאחד משתי סבות דהיינו או למחות וכו': 


Chapter 8

<b>התעסקת ברפואתי והעלית ארוכתי </b>מלת רפואה הונח בכאן על העשק ברפואה קודם שנשלם ונגמר ומלת ארוכה הונחה אחר הגמר שחזר לאיתנו הראשון אז יאמר שהעלה ארוכה או שכוון בהם רפואה על המחלות הפנימיות ובשם ארוכה על הפצעים החיצונים לפי שיש באדם מחלות פנימיות בנפשו דהיינו באמונות ודעות ומחלות חיצוניות המיוחסות לנפש הם פעולות מעשיות: 

<b>והוכחתני </b>בררת עניני שכל הוכחה הוא לשון ברור דברים כמו שפירש רש"י ז"ל בכמה מקומות: 

<b>והגדלת </b>הגדלתחסדך במה שהשקפת באריכות כלומר בהתבוננות רב על רפואתי: 

<b>וגלית חשכת כו' </b>לשון הסרה כמו ויגל את האבן (בראשית כט): 

<b>אם תרפאני ממדוהו והסיר ממני דאגתו </b>שזה יתרון המשכיל על הכסיל שהכסיל הוא נמשל כבהמה בבלי דעת שפגעה איזה כאב או מחלה אין לה רק צער הרגשת הכאב או החולי משא"כ אדם בר דעת שזולתי הרגשת הכאב דלפה נפשו מתוגה ודואג מה יהיה אחרית ענינו בכאב או בחולי זה ועד כמה ליצער וליזיל וזה ענין יוסיף דעת יוסיף מכאוב ולכן פרט בכאן שני חלוקות אלו: 

<b>אנצל מן הגדול שבמדוים </b>יהיה נחשב אצלי שנצלתי ממדוה הגדול שבכל המדוים: 

<b>ואהיה קרובה כו' </b>שהמדוה הזה הוא שורש וסיבה לכל המדוים ובהסר הסיבה יוכרו המסובבים: 

<b>שהוא אצלך כאשר זכרת </b>שהוא אצלך מדוה גדול וכולל כאשר זכרת: 

<b>ההכרח והגזירה והממשלה והחפץ </b>המחבר סידר המליצה בהשתלשלות ממטה למעלה ובאמת כך הוא הסדר ממעלה למטה שאחר עלות בחפצו ית' שיהיה הדבר באופן כך יש לו ית' ממשלה לעשות כחפצו הוא גוזר אומר ויקום לו כחפצו ואח"כ צומח מזה ההכרח בהוית הדבר ההוא כפי רצונו ית': 

<b>שהכל לאלהים </b>הוית כל המעשים שבכל הבריות הם מיוחסים אליו ית': 

<b>מקופא </b>הוא הדומם: 

<b>מי זה אמר ותהי כו' </b>כוונתו בפירוש הכתוב מי הוא השכל שיאמר שיוכל להיות איזה הויה בעולם מה שה' לא צוה כלומר שלא גזר עליו הוא ית' שיהיה כן: 

<b>מפי עליון לא תצא הרעות והטוב </b>פי' הרעות והטובות ההוות בעולם אינם יוצאים חוץ לגזירתו ית'. מפי עליון מגזירתו ומאמרו: 

<b>לזיון העולם הזה </b>שיהיה העולם ממולא ומזוין בהם זיון לשון מילוי הכוונה כמו בדברי חז"ל תנות מיוזנת ממולאת בכל מילי דמטיב ובלשון אשכנז איין גשפייזט: 

<b>ינועו ברשותו בכדו ויכלתו </b>על הפועלים ברצון שהם המדבר והחי אמר ברשותו כלומר בנתינת רכות ממנו ית' להם שיפעלו ברצונם והכוונה בזה על שרצונו ית' הוא המניע ומעורר רצונם ועל הצומח אמר וכחו ועל הדומם שהתנועה היא בו היפך טבעו שטבע הדומם להיות שוקט ונח והוא ית' מעתיק הרים בכחו ומרגיז ארץ ממקומה יתכן לומר לשון יכולת שמראה בזה יכלתו וזרוע עוזו: 

<b>והוא ישקיט ומי ירשיע </b>כשהוא ית' משקיט איזה דבר מי הוא שיחריד ויניע אותו ירשיע לשון חרדה ותנועה כך פירשו כל המפרשים: 

<b>תסתיר פניך יבהלון </b>כשאתה פוסק מלהניע אותם וכנה זה בשם הסתר פנים כאדם המניח מלאכתו ומסתלק ממנו אז יבהלון כלומר תפסוק תנועתם כאדם המתנועע בעסק דבר מה ונבהל פתאום שהוא מניח העסק ופוסק מתנועתו ועיין מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת בראשית בפסוק יהי רקיע והכוונה בפסוק זה לומר שתנועות כל החיים הם בכחו ית' שהרי אם באיזה שעה יסתיר פניו אז מיד יפסקו מתנועתם עד שיחזור ויפקוד אותם להניעם ואח"ז אמר תוסף רוחם כו' כלומר שאחר כלות חלדם יאסוף רוחם ואז אל עפרם ישובון וינוחו מתנועתם לעד לעולם: 

<b>וכל דברי הראשונים </b>הם קדמוני הפילוסופים בספרי חקירותיהם: 

<b>נתונים ברשותו כו' </b>שאחר שהם נתונים ברשותו בטבע הבריאה לכן הוא בוחר במחשבתו לעשות כפי חפצו ואח"ז בהוציאו אותם לפועל צודק לומר שנתהוו ברצונו ובחירתו ואמר רצונו על ההערה ברצון לעשות הדבר ואח"ז הוא מחשב בכל אופני הפעולה ובוחר לעשות באופן היותר טוב בעיניו וע"ז אמר לשון בחירה: 

<b>על העבודה ועל העבירה </b>הגמול על העבודה והעונש על העבירה: 

<b>את החיים ואת הטוב </b>החיים נצחים שהוא הגמול יושב ע"י פעולת הטוב וכן להיפך ח"ו ונכתב הגמול קודם המעשה שסוף מעשה במחשבה תחלה ולהיותו ית' חפץ לחיותנו נתן לפנינו פעולת הטוב שעל ידה יושג לנו החיים ואגב כתב גם במלת ורע הסדר הזה גם יתכן להיות טעם הקדימה בשתיהן כאדם האומר לבנו דע בני שאם תבחר בחיים עשה הטוב ואם תבחר במות עשה הרע: 

<b>מידכם היתה זאת </b>העונש הנאמר שם: 

<b>מתורה ומצות ומוסר וכו' </b>שאין מורין ומצוין מוכיחין את המוכרח במעשיו: 

<b>וכן מה שיש בו </b>בספרינו הנ"ל: 

<b>וטובתו ורעתו </b>במה שבין אדם למקום וצדקותיו ומעלותיו במה שבין אדם לבריות: 

<b>והענין אצלי קשה </b>הסתירה קשה לסבלה בדעתנו שהרי לא יתקבצו שני הפכים בנושא אחד: 

<b>והפיק בין שני הענינים כו' </b>כלומר שבודאי מוכרחים אנו להמציא איזה חלוקה להפריש ביניהם ולומר שזה נאמר בענין כך וזה בענין כך והוא קשה אצלי למצוא פשר הדבר: 

<b>ירפאני האל </b>הוא לשון תפלה: 

<b>אין במה שזכרת כו' </b>למה חרד לבבך על שמצאת בספרים הלא גם בזולת הספרים נראית לנו הסתירה הזאת בפועל בדרך הבחינה כלו' כשנתבונן להשגיח בעלילות מצעדי גבר ההוים בעולם: 

<b>שיהיה כפי דעתו כו' </b>שבקצת העתים יהיה כפי דעתו וחפצו ובקצתם יהיה שלא כרצונו וכו' והנה שנה בלשונו ואמר ברישא כפי דעתו וחפצו לומר שעלה בידו בשלמות כפי הנרצה בכוונתו תחלה עד שיתכן לו להתפאר ולהחזיק עצמו לחכם רואה את הנולד ויודע העתיד גם עלה בידו בתכלית השלימות כפי החפץ שהוא יותר ממילא מן הרצון ובסיפא אמר הפכו בקצה האחרון שלא נעשה כפי המכוון לו כלל ומשולל מרצונו מכל וכל והבן: 

<b>כפי מעשיו ותנועותיו </b>תנועות הם הדברים שדרך בהם להגיעו למעשה והאדם מקבל עליהם שכר כמאמרם ז"ל ולא שכר פסיעות יש גם נענש עליהם ככתוב ואץ ברגלים חוטא: 

<b>באופני ההפקה כו' </b>הפקה לשון הוצאה כלו' להוציא פשר דבר בין ההכרח והצדק שיתכנו שניהם וקרא לבחירה צדק שע"י הבחירה יתאר האדם בתאר צדיק ופועל צדק משא"כ בהכרח: 

<b>חפץ האדם כו' </b>שאחר שהאדם חפץ במחשבתו לעשות איזה פעולה ויש לו יכולת ע"ז הוא מעורר כחו ומוציאה לפועל: 

<b>מסר האלהים כו' </b>ולפי שיש דברים נמסרים לאדם בדרך פקדון ואיננו שליט עליהם לכן אמר והשליטו עליהם: 

<b>נקי מהם </b>אין לו עסק בהם: 

<b>מי שמשיב כו' </b>לשון השבה הוא לשון נתינה שנותנים כל מעשה האדם כלו' שמיחסים אותם לו ית': 

<b>ממדבר ודומם </b>תפס שני הקצוות מדומם צומח חי מדבר לפי שיש בכל אחד צד רבותא במדבר הרבותא שאעפ"י שכפי הנראה הוא בעל רצון ובחירה איני כן ובדומם הרבותא שאעפ"י שהוא השפל שבמדרגות שאיננו בעל נפש כלל אעפ"כ כל עניניו בידו ית' ותחת השגחתו וממילא יובן שגם השנים האמצעים כלולים בזה ואפשר שכלל בכאן כל הג' סוגים בשם דומם להיותם בלתי מדברים שכן נמצא בשער הבחינה בסגנון זה שאמר שם ממדבר או בלתי מדבר הרי שכלל כל הג' סוגים בשם בלתי מדבר: 

<b>ברשות הבורא יתברך כו' </b>דבר בכאן כנגד כל הד' סוגים שעל המדבר יתכן לומר שהוא עושה ברשותו ית' שהרי עכ"פ הוא פועל ברצון רק שלפי הדעת הזאת רצונו פועל אחר שניתן רשות ממנו ית' לפעול ועל החי אמר לשון גזירה שהוא גוזר עליהם לפעול איזה פעולה כאדם הגוזר על סוסו וחמורו בהרמת קולו עליו ללכת ולהתנועע כפי רצונו וכמד"א אמר ויבא ארבה כו' ועל הצומח שאיננו בעל רצון כלל יתכן לשון דין כמאמרם ז"ל בתבואה תרי דיני מתדנא (ראש השנה) הדומם אמר שהוא תחת מאסרו לפי שסוג הדומם חלוק לד' יסודות ארמ"ע שכל אחד ואחד שוקד על מקומו המיוחד לו ושומר משמרת חקו אשר שם לו ית' בלתי פורץ גבולו כאסיר הכלוא במשמר ככתוב למעלה בשער הבחינה ודו"ק: 

<b>אין אנו יודעים צורתו כו' </b>לשון צורה הונח אצל הפילוסופים על עצם מהות הדבר כידוע והם אומרים כמו שאין בנו כח לדעת מהות הגמול והעונש כן אין אנו יודעים מהלכי דיניו למה יגמול לזה ויעניש לזה: 

<b>האלהים צדיק כו' </b>כלו' בעלי הדעת הזאת מזהירים לאדם להשמר משתי מכשולות שדעת האדם עלולה לפול בהם בסיבת אמונת ההכרח האחת ליחס לו ית' העול ח"ו בגמול ועונש כנ"ל או לעקור אמונת הגמול והעונש ח"ו ולהכחיש אותו לז"א והאלהים צדיק כו' ונאמן ולא יעול היו"ד בשו"א והעי"ן בפת"ח כלו' לא יעשה עולה: 

<b>כח הוית חכמתו </b>מהות חכמתו: 

<b>וצדקו יותר גלוי כו' </b>כלו' שצדקו וחסדו גלוים ונראים יותר משמץ החשד הזה ח"ו וגוברים ושוטפים החסד ומבטלים אותו מן הדעת ושתי לשונות וצדקו וחסדו מוסבים שניהם על העונש כי לא יתכן לשון חשד על השכר הניתן בחנם רק על העונש הניתן לאחד על לא חמס ולזה יתיחסו שתי פחיתיות אם עשות עול ואם אכזריות ונגד שניהם אמר כי וצדקו הוא היפך העול וחסדו שהוא היפך האכזריות: 

<b>אין אלוה מבלעדיו </b>כוונתו בזה לפי שמדעת ההכרח במעשים צמח עוד שורש פורה ראש ולענה והוא טעות מיאנ"י שהיה בימי שבור מלכא כמובא בספר העקדה ובשארי ספרים שאחר שעמדה נגדו קושית הגמול והעונש גזר בסכלותו שהטוב והרע ההוים בעולם אינם באים דרך גמול ועונש רק מטבע השפעת הבורא ואחר שאין השינוי מצד האדם אם כן יקשה איזה דבר מחייב השינוי בהשפעה מטוב לרע ומזה נפל השיבוש במוחו המזוהם לומר שיש שתי רשויות אחד פועל טוב ואחד פועל רע ונמשכו אחריו המון רב בימים ההם ונקראו על שמו מינים ולשלול הדעת הארורה הזאת אומר ואין אלוה מבלעדיו: 

<b>מחטא ומכשול </b>שיהיה חוטא בדעתו ונכשל במעשיו: 

<b>שנעשה מעשה כו' </b>שלעכין המעשה נהיה נמשכים אחר דעת מי שמאמין וכו': 

<b>מונחים לאדם </b>הונחו ממנו ית' לבחירת האדם לכן יגמל ויענש עליהם יגמל היו"ד בחיר"ק והגימ"ל בקמ"ץ לשון נפעל וכן ויענש היו"ד בצירי: 

<b>ונבטח באלהים כו' </b>כלו' ולענין בטחון נמשך אחר דעת מי שנתברר אצלו כו' והנה באמונת הבחירה אמר מי שיאמין לפי שהיא אמונה מושגת במושכל ראשון ובהרגל ובדעת הכרח אמר מי שהתברר אצלו לפי שלא יצא אדם מאמונה מורגלת אם לא אחר שחקר בדעתו והתברר אצלו הפכה: 

<b>כל המעשים והתנועות </b>התנועות הם כמו הדבור וההלוך שאינם נקראים בשם מעשה. והתועלת והנזק המגיע לאדם ממעשיו ומתנועותיו: 

<b>בגזירות ה' </b>נגד המעשים והתנועות שהוא ית' גוזר שיהיו מעשיו כך כאדון הגוזר על עבדו לעשות כך וכך ועל התועלת אמר ברשותו שנתן לו רשות להועיל לעצמו בדבר ההוא ועל הנזק אמר במאמרו כי הוא אמר ויהי: 

<b>הטענה הנצחת </b>החזקה כמו תשובה נצחת השיבה העורב כו': 

<b>על האדם </b>במה שמקצר בעבודתו וחוטא כנגדו: 

<b>אל דרך ההצלה </b>להנצל מחטא ומכשול שזכר: 

<b>מן האמת והנכונה שנודה כו' </b>ההודאה בדבר זה ראוי מצד שהוא אמת שראוי לאדם להודות על האמת ומצד שכן נכון לתועלתנו שיש לנו תועלת בהודאה זו: 

<b>בסכלות בדבר זה כו' </b>שמה שאנו סכלים בדבר זה הוא חכמה ממנו ית': 

<b>חלישות דעתנו כו' </b>שע"י שדעתנו חלושה והכרתנו מעוטה בטבע הבריות וסודות היצירה: 

<b>פנים מאופני הטובה </b>הוא אופן אחד מאופני הטובה כלומר פרט אחד מכל פרטי טובותיו ית' שהוא מטיב עמנו: 

<b>שאין לו תועלת כו' </b>לפי שהוא לשכים בעיניו כחנית וחצים ויוכרח לעצום אותם אם לא שיושם מסך דק כו': 

<b>צורתו ודמותו </b>צורתו הוא מהותו ודמותו הוא תארו ארוך או קציר רבוע או משולש או עגול: 

<b>מתנועת הגלגלים </b>מי מהם מתנועע ממזרח למערב ומי הפכו ומי בדרך עקלתון: 

<b>ומקומות הכוכבים </b>שכל אחד משבעה כוכבי לכת מקומו בגלגל מיוחד גם בכוכבי שבת שכולם בגלגל המזלות יושג על ידם מי מהם איזו צורה ממ"ח צורות הידועים להוברי שמים גם באיזה מקום מן הצירה מושבו וכמאמרם כוכב פלוני הוא בעין השור או בזנב הטלה ודומיהן: 

<b>מרחקי הדברים </b>שהם מדדו ריחוק כל כוכב מכדור הארץ: 

<b>לא נתבררה במחשבתנו כו' </b>לא היינו מחשבים אותו לדבר ברור להאמין שיש במציאות כלי שיושגו דברים כאלה על ידו ולא היה עולה ברעיונינו ציורו כלל: 

<b>הפלס </b>הוא הכלי ששוקלים בו כמו פלס מעגל רגליך וכוונתו על הנקרא במדינתנו היר"א לא הנקרא אצלנו בעזמע"ן אף שכוונת דבריו עולים לשניהם: 

<b>לא היה מתקיים בנפשותינו כו' </b>שהיתה אמונת הדבר הזה רופפת בלבנו בלתי מקויימת לדבר ברור בנפשותינו פי' במחשבתנו כמו מה תאמר נפשך: 

<b>שאחד מחלקיהם יותר ארוך כו' </b>שתמונת הכלי הוא כזה % שסימן א' הוא מקום טבעת האחיזה והוא קבוע בבד במקום אחד וסימן ב' קרוב אל הראש הוא האבן והוא תלוי בבד במשיחה והוא הולך על הבד צועד ונעתק הנה והנה וכל מה שהוא מתרחק ממקום האחיזה הוא סימן לכובד הדבר השקול המסומן באות ג' ומעתה תבין דבריו: 

<b>בסיבוב שוה </b>שכל הסיבובים שלו הן בזמן שוה דרך משל כל סיבוב הוא בזמן חלק העשירית מדק השעה הנקרא מינוט: 

<b>באמצעים חלשים כו' </b>הם שיני האופן המסתבכים בבסיס האבן שאנו קורין שיעטירנ"א בלשון רוסיא ששיני האופן נאחזים בבדים התקועים סביבו ומניעים הבסים ועל ידו האבן סובב סובב: 

<b>מניעים אותם המים </b>חסר שי"ן שמניעים אותם וכו' וקרא אותם אמצעים שהם הממוצעים בפעולת הסבוב בין כח המים שהם הסיבה הראשונה בפעולה זו ובין הפעולה: 

<b>וכשאנו משליכים כו' </b>כלו' והרי זה פלא כשאנו משליכים וכו': 

<b>המים הנגדים </b>פי' הזוחלים שאעפ"י שמרוצת השבולת זוחלת בכח אין בכחה לעכב האבן הקטנה על עבי גבה רק כמו פולח ובוקע תצלח המים ותבקיע אותם בשעה קלה עד הגיעה לתחתיהם ותנוח על הקרקע: 

<b>וברחים ממשקל האבן </b>היא האבן הקטנה שזכר: 

<b>להכחיש ולהשיב וכו' </b>שכן דרך האדם הממאן לקבל דבר מפי רעהו שמיד בכלות הדבור מפי חברו הוא מניח סירוב ומכחיש ואומר לא כן אחי וכשחברו מתעצם להעמיד דבריו הוא מוכרח להראות טעם מיאונו ומשיב תשובה על דבריו שכן ביוסף נאמר תחלה וימאן ואח"כ פרט טעם מיאונו: 

<b>להשיב </b>להקשות כמאמרם ז"ל שתי תשובות בדבר יקבלו הרובים את תשובתם: 

<b>בשרשי הנמצאים כו' </b>שכל סוג מהנמצאים יש לו שורש דרך משל סוג הצומח שרשו הנפש הצומחת ותולדותיו הצמחים למיניהם ולהם טבעים כוללים כמו להשרף מן האש ולהבול מחום השמש והרבה מהם מזינים הבעלי חיים גם יש לכל אחד כח שהוא מתבודד בו זה מחמם וזה מקרר וכדומה לזה הרבה מאד עד שבצמח אחד ימצאו בכל חלק מחלקיו כח מיוחד והרבו החוקרים לדבר מזה וכמו שנמצא זה בסוגי הצומח כן נמצא בכל הסוגים: 

<b>שהוא בין ידיו תדיר </b>הם הפלס והרחים שהאדם משתמש בהם והם מצוים בין ידיו תמיד: 

<b>הגוזר והצדק הם </b>ההכרח והצדק ולמעלה קרא בשם הכרח מצד האדם ובכאן קרא גוזר מצד הבורא ית': 

<b>נעלמים ונעלים </b>נעלמים בעומק מהותם ונעלים במדרגתם ואמר זה לפי שיש דברים נעלמים מאד כמו משיכת המגנעטי"ס את הברזל שסיבתו נעלמה מאד ועם כל זה איננה נעלה במדרגתה על שאר אבנים שיש אבנים יקרים ממנה הרבה: 

<b>ה' לא גבה לבי כו' </b>הנה אף שהמחבר דבר בזה בהבלעה הנה מקום אתי תהלה לאל אבאר ולסבב כל דברי שיר המעלות הזה על קוטב החקירה הזאת ואתה הקורא שים לבך לדברי וראה והפלא איך יותכו דברי הפסוקים האלה אחת אחר אחת בכור הבחינה הזאת. אמר ה' לא גבה לבי ליחס אלי הבחירה ולומר שרצוני הוא משולח ונעזב לבחירתי ומעשי אינה תלויה ברצונך כלל כי כל חפצי אשלים בבחירתי חלילה לי מדעת גאה וגאון כזאת ולא רמו עיני כלו' גם חלילה לי להרים עיני לשמים ולתלות כל מעשי וכל תנועותיה בך ולומר שאני מוכרח בהם כלו' שאיננו גוזר בהחלט על צד אחד מהצדדים גם יודע אני שאין לאל ידי להפיק בין ההכרח והצדק וז"א ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני והם דברי המחבר שהמעמיק בזה אינו נצול מחטא ומכשול ואמר גדולות ונפלאות גדולות באיכותם ונפלאות בהעלם ידיעת מהותם כמאמר המחבר נעלמים ונעלים אם לא שויתי ודוממתי כלומר אתה היודע ועד אם לא כן נהגתי בעצמי דהיינו ששויתי ודוממתי ופי' שויתי חזקתי את עצמי כמו שויתי עד בוקר (ישעיה לח) כלומר לקחתי לי דרך הנהגה בעניני לתפוס בשניהם שבקצת מהם אתחזק ואומר אני אני הוא ואין אלהים עמדי כי הניח בידי משפט הבחירה דהיינו לענין המעשים וכדברי המחבר למעלה שנעשה מעשה מי שיאמין וכו' ובאיזה מהם אהיה דומם ומצפה לרצונו ית' דהיינו לענין הבטחון כמאמר המחבר ונבטח בטחון מי שהתברר אצלו וכו' וזה אומרו ודוממתי וכבר נאמר לשון דומם בבטחון טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' (איכה ג) דום לה' והתחולל לו (תהלים לז) ואח"ז מבאר דבריו באמרו נפשי כגמול וכו' כגמול עלי וכו' גמול הוא הילד הגמול משדי אמו שבהיותו עדיין מובטח על שדי אמו היה נתלה מכל וכל על רצונה אולם אחר הגמל עניניו מורכבים מרצונה ורצונו דהיינו לענין מעשה מלוי צרכיו הוא מוכרח להתעסק בעצמו ללכת ברגליו למקום האוכל וליקח אותו בידיו לתנו לתוך פיו גם ללבוש מלבושיו אך עודנו חסר בכחו להשיג צרכיו מתחלת מוצאם ולהכין אותם וע"ז הוא מוכרח לבטוח באמו שתכין לו צרכיו וזה אומרו שבקצת מעניני דהיינו לענין הבטחון נפשי כגמול עלי אמו ובקצת מהם דהיינו לענין המעשה כגמול עלי נפשי שאני תולה עצמי בי ומסיים בבטחון שהוא יסוד הדת והשלמות ואמר יחל ישראל וכו': 


Chapter 9

<b>במה שיאשתני כו' </b>שאחר היאוש שוקטים הרעיונים והאדם מתנחם מעמל טירוף מחשבותיו: 

<b>לדקותו ועומק ענינו </b>שהוא דק להיותו דבר רוחני ועמוק להיותו בחכמה נפלאה: 

<b>סוד עניני </b>בעצם מציאותי והכוונה בהעמדתי כו' כלומר שלאיזה כוונה העמידו אותי בזה העולם השפל דוקא: 

<b>כאשר הגיעני </b>סיפור דבר זה: 

<b>סודם בו </b>סוד כוונתם שהם מכוונים בו: 

<b>וחזקם </b>חזק את אנשי המדינה בחומות ומגדלים ובריחי ברזל: 

<b>נעור וריק </b>שנערו ממנו מה שהיה בידו משלו שהביא אל המדינה וכ"ש שנשאר ריק מחמודות המדינה: 

<b>טרחו </b>היא היגיעה והשתדלותו בחכמתו: 

<b>נלבב </b>בעל לב: 

<b>להוציא כל דבר כו' </b>שבזמן מלכותו ידו בכל משלה ואין מי יאמר אליו מה תעשה: 

<b>מכמניו </b>סגולת אוצרותיו: 

<b>בגדולתם וכבודם </b>במה שהוא רואה שהם מגדלים ומכבדים אותו: 

<b>בצאתו מהרה </b>כלו' שבבחינה אחרת שמח בזכרו מהירות יציאתו כו': 

<b>באופני תועלותיו </b>נגד אהבת המועיל ומיני הנאותיו נגד אהבה הערב ואמר באופני תועלותיו שלפי שיש בכל דבר ממיני המועיל כמה אופני תועליות ואב לכולן הכסף שהוא ראש ומקור לאהבת המועיל ואופני תועלותיו רבו כמו רבו: 

<b>בלב שלם ונפש בטוחה והתמדת ענין </b>פרט ג' חלוקות נגד ג' שהיה חסר בשמושו בטובותיו בזמן מלכותו אלו לא הוציא דבר מן המדרגה שהרי בהתענגו בהנאת ערב לא היה לבו שלם בהנאתו דרך משל בשבתו על סיר הבשר ויין הרקח היה לבו נוקפו ואומר מה בצע בהתגוררי עתה על דגן ותירוש אכול למעדנים ושתות ממתקים הנה ימים באים גם לחם לשובע וארוחת ירק לא ימצאו לו ונגד זה אמר בלב שלם שעכשיו לבו שלם בהתענגו בדבר מה ונגד אהבת המועיל דהיינו קניני האדם שהנאתו מהם הוא במה שהם נמצאים תחת ידו ושמו נקרא עליהם כמו שהאריך בזה במורה ואחר שלא היה אז בטוח בקיומה היתה הנאתו חסרה ועל זה אמר ונפש בטוחה שעכשיו הוא בטוח שיתקיימו בידו ונגד מה ששני מיני ההנאות הנ"ל נכזבו באמת אחר כך בפועל ונפסקו אמר והתמדת ענין שענינם יתמיד ולא יפסק ומה שהפך הסדר והקדים בתחלה אהבת המועיל ואח"כ הקדים אהבת הערב כן דרכו בכמה מקומות לפתוח במה דסיים: 

<b>מהר לדבר </b>הלמ"ד בשו"א והד' בקמ"ץ: 

<b>וסבר פנים </b>הוא היפך פנים זועפות: 

<b>משבח מעשהו </b>שהוא היה בעצמו משבח מעשיו כאומרים אשרי ילדותנו וכו' מעשהו טרחו והשתדלותו בחכמתו: 

<b>ושמח בשני הענינים כו' </b>האחד שע"י שנגלה לו סודם הניח אחריו ברכה מה שהיה לו מקודם חוץ למדינה ולא הכניס אליה כמעשה הכסיל והב' שאדרבא היה מוציא ממה שבתוכה אל חוצה לה וזהו בשני הענינים שאמר: 

<b>בשני המקומות </b>שהרי הכסיל שלא ידע סודם לא אכל בטובה גם בזמן מלכותו גם בלילה לא שכב לבו מפני שהיה טורח וטרוח בתיקוני המדינה בבניני ארמונות ומגדלים ושארי חיזוקים כמו שאמר למעלה שכן דרך המלכים בתחלת מלכותם להכניע בעמל לבם בתיקוני המדינה בכדי שישבו אח"כ שוקטים ובטוחים ונמצא שהסכל הפסיד בשני המקומות והחכם הגיע אל תאותו בשניהם: 

<b>הורני </b>במדע והשכל והראני במשלים ודוגמאות כמאמרם ז"ל הראני פרסיים: 

<b>גרותך ומהירות יציאתך </b>שגם אם אלף שנים יחיה האדם הנפש היא כגר בארץ הלזו שהיא רוחנית ומקומה הוא העולם העליון הרוחני כ"ש ימי שנותינו מעט ורעים ועל זה אמר גרותך ומהירות יציאתך: 

<b>אין לך תועלת בדברי כו' </b>שהדברים הבאים לתועלת כשהם נדברים בדרך מליצה צחה יש למקבלה הנאה בצחות המליצה מלבד התועלת המכוון בהם אולם בביטול התועלת בטלה גם הנאת המליצה הטפלה לה כדרך כל הנטפלים לעיקר שבביטול העיקר בטלה הטפלה וכמאמרם ז"ל בביטול הכלי זיין לעתיד לבא דשרגא בטיהרא כו': 

<b>לולי חפצי בדבר </b>להתנהג בהנהגת הנבון לכן אני מבקשת לבאר לי הענין בכל פרטיו: 

<b>אבל </b>באמת כמו אבל אשמים אנחנו: 

<b>הגרמים </b>העצמים מלשון עצם השמים שתרגום עצם גרמא: 

<b>לנשאך ולהרים מעלתך </b>שדרך ההתנשאות לבא בהדרגה: 

<b>סגולתו </b>כמ"ש ישראל לסגולתו ובחיריו שנאמר כי יעקב בחר לו יה: 

<b>ובריו </b>כמ"ש אלהים לברי לבב ולפי שכינוי סגולה נמצא בתורה בסיפור מתן תורה לכן הקדימו המחבר וג' כינויים אלה נקנים לאדם ע"י הג' דברים שמביא בסמוך כמי שאבאר אי"ה אחת לאחת: 

<b>לטוב לך ולחסד עמך </b>הם שתי בחינות המכוונות אצלו ית' בהיטיבו לבריותיו הא' שהוא חפץ בטובת ברואיו כמד"א לאהבה את ה' וכו' לטוב לך והב' שפעולת עשות החסד מצד עצמה חביבה בעיניו ית' וע"ז נאמר כי אני ה' עושה חסד כו' כי באלה חפצתי וכי' ושתי הבחינות תראה באיש צדיק שהוא מרחם על העני והפך בטוב לו ואף אם ידוע שטובתו מוכנת לבא ע"י איש אחר הוא מקדים עצמו לפי שגם פעולת החסד מצד עצמה חביבה עליו והבן: 

<b>והאיר לך בדעתו </b>שחלק לך דעת מדעתו ית' כמאמרם ז"ל שחלק מחכמתו ליראיו והחכמה נקניאת אור כי הכסיל בחושך הולך ויתרון החכמה כיתרון האור וע"י שחלק לעמו מחכמתו קראם עם סגולתו: 

<b>נסותך ובחנך </b>כבר ידוע שלשון נסיון הוא מלשון הרימו נס שע"י הנסיון תתרומם מדרגת הצדיק והוא התכלית המכוון ממנו ית' בפעולה זו ושם עצמית הפעולה יקרא מבחן ולפי שסוף מעשה במחשבה תחלה הקדים לשון נסיון ללשון מבחן: 

<b>בעבודתו או בהמרותו </b>וע"י שצדיקי ישראל בוחרים בעבודתו ית' גם הם נקראים אצלו ית' בחירים: 

<b>בסבלך עול עבודתו </b>שעבודתו ית' בזה העולם היא כובד אבן ונטל החול לטבע האדם הנוטה אל חומריות העולם והצדיק סובלה וע"י זה הצדיקים מתישים כח חומרם ולבם מזדכך ונקראים אצלו ית' ברי לבב כמו שגרעיני התבואה אחר הזדככם מסבך פסולת התבן והמוץ ע"י הדישה נקראו בר: 

<b>ואת על ענינך כו' </b>כשאת על ענינך: 

<b>מקופא </b>הוא הדומם: 

<b>סדר מתוקן כו' </b>הן מצד הגבלת המקומות כמאמרם ז"ל העולם שליש ים שליש ישוב שליש מדבר גם הצמחים והבע"ח חלוקים במקומותם במושבותם כי מהם ימצאו באיקלים זה וזולתם באחר והן מצד הגבלת הזמן זרע וקציר קיץ וחורף קור וחום כל אחד בשעתו מסודרים זה אחר זה: 

<b>והנהגה נכונה </b>שהוא ית' שם לו חוק ומשפט להתנהג עפ"י משטר כוכבי השמים וכסיליהם: 

<b>מסגולת יסודותיו היכל מתוקן </b>הוא הגוף והוא מורכב מד' יסודות ארמ"ע מהמבחר שבה: 

<b>בשרשיו ותולדותיו כו' </b>הרוצה לעמוד על תוכן דברים אלו יעיין במורה פרק ע"ב: 

<b>והידים </b>שהם העיקר בחוש המישוש: 

<b>המוח </b>הוא משכן השכל והלב הוא משכן רוח החיים והכבד הוא משכן הנפש הצומחת והביצים הם משכן הכח המוליד: 

<b>רצה לומר הכח המושך כו' </b>הם ד' פקידים: 

<b>הכח המושך </b>הוא המושך המזון אל האצטומכא והמחזיק מחזיק המזון שם ומעכבו מלצאת משם קודם בישולו והמעכל הוא המבשלו שם והדוחה הוא הדוחה הפסולת הנשאר בו אחר שהלך המבחר ממנו אל האברים: 

<b>ופזר העבדים </b>הם האברים: 

<b>הפנימים כו' </b>הוא פירוש על שאמר מבית ומחוץ: 

<b>והגידים </b>גידי הדם: 

<b>והמיתרים </b>הם הגידים הלבנים הבלתי חלולים כאותן שבבהמה שתופרין בהם ספר תורה ותפילין: 

<b>והעצבים </b>הם כמין בשר לבן וקשה: 

<b>והעורקים </b>הם הגידים הקרואים מזרקי הדם ובהם כח הדופק המודיע לרופאים מהות המזג בעת הצורך ויש אומרים שהם עגולי בשר רך ספוגי מלא ורידין ונקראים עכברים ובל"לט מוסקולי והם מקור התנועה ונמצאים מספר רב בגוף האדם: 

<b>קשרים ומצועים כו' </b>שהם מקשרים הנשמה עם הגוף והם ממוצעים בין הרוחניות והגשמיות: 

<b>הדם הנובע </b>נקרא כן לפי שהוא מתוסף ע"י המזון כמעין הנובע: 

<b>הדם והחום הטבעי כו' </b>ואלו השלשה הם שוכנים זה בתוך זה כי החום הטבעי הוא משכן לרוח החיוני והדם הוא משכן החום הטבעי: 

<b>חיבור מתוקן </b>כמאמרם ז"ל הנשמה ממלאה את כל הגוף: 

<b>קשר מסודר </b>שסידר השלשה מיצועים הנ"ל שיהיו אחוזים זה בזה בכדי שעל ידם תתקשר הנפש בגוף: 

<b>ביכלתו </b>זכר בזה תאר היכולת לפי שהקשר אמיץ כמאמרם ז"ל שעל כרחך אתה חי: 

<b>השלשה דברים </b>שזכר למעלה הכרח הדעת והנסיון בבחירה והסבלנות בעול העבודה: 

<b>העבדים והשמשים </b>יתבארו לקמן: 

<b>אשר תשיאך </b>ותסיתך ראיתי להאריך קצת בביאור שת המנות האלה הנה כח היצר המביא לב האדם לידי חטא יחלק לשתי בחינות בחינה אחת שבהיות לב האדם שפל ונרפה מעשות הפועל הרע ההוא אם מיראת ה' או מיראת זולתו והיצר בא בערמתו ומסיר מלבו היראה באמתלאותיו בבחינה זו נקרא משיא לב האדם לשון התנשאות והרמה שהוא מרים ומקים מזימותיו משפלותם ואין קפידא מה שבזה השי"ן ימני ובזה שמאלי כי כאלה רבות במלות הנגזרות כידוע למדקדקים ונאמר אל ישיא אתכם חזקיה לאמר חל ה' אלהינו בטחנו כו' לפי שהיו ישראל חתים ונסוגים אחור ולבם שפל ונרפה ממגור מלך אשור אמר הרשע ההוא אולי ינשא חזקיהו לבכם בבטחון אלהיכם וכן תפלצתך השיא אותך (ירמי' מט) זדון לבך השיאך (עובדיה). ובחינה ב' שהוא מחזק תאותו ומחמם לבו בציור ערבות הפועל ההוא ובזה נקרא מסית והנה בחוה נאמר הנחש השיאני לפי שלא באה שם בדברי הנחש זולת התקוממות הלב משפלותו מיראת גזירת הבורא כאמרו לא מות תמותון כו' וההיפך בבורא ית' נאמר ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב') שלא תפול בו ית' לשון השאה אף בהשאלה כי ממי יירא ויפחד ח"ו אולם תצדק בו לשון הסתה בהשאלה בצד מה כאלו כביכול השטן הסב רצונו לדבר זה ואתה הקורא פקח עיניך וראה יש אתנו לכוון סיום דבריו לכוונה זו שסיים ואמר במה שמקציף ה' אלהים בוראך בו ובודאי לא לחנם הזכיר בכאן שני שמות אלו ובאמת הם מכוונים לשתי בחינות אלי כי בבחינה ראשונה שמסיר יראת ה' מלבו מקציף גם במדת הרחמים אולם במה שלבו פונה לתאוות מותרות יש מקום לרחם עליו ולומר מסובך בחומר הוא ונוטה אל החומריות ואינו מקציף רק במדת הדין: 

<b>בסתר ובגלוי </b>במקומות נסתרים ובמקומות גלוים: 

<b>ובמצפון ובנראה </b>במחשבה הצפונה בלב ובמעשים הנראים: 

<b>על ידי המשתמשים </b>מה שעשית ע"י המשתמשים כו': 

<b>והמשרתים והשמשים </b>משרת נקרא מי שנבחר לשרת בקבע ושמש נקרא המשמש עראי לפרקים וכוונתו על המדות הטובות והפכם שמונה בכאן שצריך האדם לבחור במדות הטובות והם ישרתוהו בקבע תמיד וגם צריך להשתמש בהפכם אולם רק דרך עראי לפרקים כמו שמבאר במקום אחר מזה הספק: 

<b>כהשמחה והדאגה והששון והיגון </b>שמחה ודאגה הם בבחינת ציור הזמן העתיד לבא כמ"ש וישמחו כי ישתוקו כי שתקו לא נאמר אלא כי ישתוקו שמיד בהחל הסערה להקל אף שעוד לא שתקה מכל וכל הם שמחים ומקוים שבעוד שעה ישתוקו לגמרי והפכה הדאגה מחשש רעה העתידה לבא ח"ו כמו אני דואג את היהודים (ירמיה לח) ואת מי דאגת ותיראי (ישעיה נז) וששון ויגון הם נאמרים על הטובה והרעה שבזמן ההוה: 

<b>והגבורה והמורך </b>אבירות הלב ומורך הלב: 

<b>והתקוה והיראה </b>שהוא מקוה בא דבר טוב וירא מבא דבר רע ואף שלכאורה היינו השמחה והדאגה שזכר קודם אמנם באמת הם חלוקים השמחה והדאגה הם ההנאה והעצב שכח השמחה היא המרחבת לב האדם ומהנה אותו והדאגה היא הפכה מצרה לבו ומעציבו אולם התקוה והיראה לא נאמרו בבחינה אל הנאה ועוצב רק במה שהוא יושב ומקוה בוא הדבר הטוב או מחשב בציור הדבר הרע וירא מבואו עליו ועוד הם חלוקים זה מזה כפי שמצאתי בדברי החכם הר"י בעל עקידה שלשון יראה לא תפול רק על דבר רע בלתי מוכרח ויכול האדם למנוע אותו וצודק לומר שאדם ירא ממנו ומשתדל להשמר ממנו או למנוע אותו אולם בדבר מוכרח לבא לא יצדק כלל כי אין ל' לומר שהאדם ירא שימות בבוא קצו רק יצדק לומר שהוא מתעצב עליו עכ"ל וגם בהפכם כן הוא שהשמחה הונחה על דבר ודאי כי לא ישמח האדם בטוב מסופר אם יבא אולם יצדק בו ל' תקוה כאלו תאמר העני מקוה שיעשר והבן: 

<b>מהגאוה והענוה השררה והשפלות </b>שם גאוה הונחה על גובה הלב ושם שררה הונת על ההשתררות בפועל ומה שהקדים בכל המדות הקצה הטוב על הרע זולת בשני אלה מפני שבכל המדות הקצה הרע הוא רע בהחלט כי אף שגם הוא נצרך בעת מן העתים אעפ"כ אחר שברוב העתים הוא רע צודק עליו שם רע כמו הסם הממית אף שיקרה שלאיזה חולי הוא סם חיים לא מפני כך נמנע לקרותו סם מות משא"כ הגאוה והשררה דאדרבה הוא ית' משתמש בהם ברוב העתים כמד"א הגאוה והגדולה לחי העולמים ולא יצדק עליהם שם רע ח"ו רק בבחינת השתמשות האדם בהם ומפני שהוא ית' משתמש בהה יש להם משפט הקדימה על הפכם: 

<b>לשמוע לך </b>נגד הכח המתעורר ולעמוד למצותך להיות מוכן לעשות מצותך בפועל: 

<b>עד קץ ידוע </b>הוא יום הפקודה: 

<b>אלא בענינים מיוחדים לאדם בהם בעת התחברותם אליך </b>פי' בעת התחברות המשרתים הנ"ל לאדם כלומר כל ימי חייו הם מצווים ממנו ית' לשמוע לו אמנם רק בדברים שנתיחדו לאדם להשתמש בהם ולא בדברים זולתם. ואמרו בעת התחברותם אליך מוסב על השמיעה שהוא ית' צוה אותם לשמוע לך בעת התחברותם אליך: 

<b>והם ענין ההכרח ומקום הגזירה </b>המשרתים הנ"ל הם ענין ההכרח הנאמר בפעולת האדם כמד"א כל אשר חפץ ה' עשה ושארי פסוקים שהביא למעלה והוקשו לנו שהוא נגד הנחת הבחירה המוסכמת אצלנו אולם אמת שהאדם פועל ברצונו ובחירתו ועם כל זה צודק לומר שפעולותיו מיוחסות לו ית' לפי שהוא צוה למשרתים לשמוע לבחירתו ולעמוד למצותו והם הם דברי גדולי החוקרים בתשובתם על שאלת הבחירה שאיך יתכן להיות רצון האדם משולח ונעזב לבחירתו לעשות נגד רצונו ית' והתשובה להם שאחר שזהו גופו רצון הבורא שיהיה האדם בחיריי אין צודק לומר שהוא נגד רצונו רק שהמחבר הרחיב המענה והעתיק אותה במליצתו בחלוקת המשרתים כנ"ל וכל הנ"ל הוא עפ"י הנמצא בגירסתנו אולם בלתי ספק אצלי שהוא שיבוש ובמקום מלת אלא צריך להיות מלת אליו וכן צריך להיות עד קץ ידוע אליו ואמר בענינים מיוחדים שכל חוש מיוחד למוחש אחד וכן כל כח מכחותיו מיוחד לפעולה פרטית: 

<b>ענין ההכרח והגזירה </b>בבחינת הפעולה שייך לומר לשון הכרח לומר שהוא פועל בהכרח ובבחינת התכלית היוצא מהפעולה שייך לשון גזירה שנגזר עליו שיגיעהו כך: 

<b>על פנים ידועים ובענינים מיוחדים כו' </b>פרט שני חלוקות שבהבדל המותר מן האסור אמר בענינים מיוחדים דרך משל באכילת הבשר ייחד לנו מיני בהמה חיה ועוף ודגים המותרים ואסר את זולתם וגם אותם שהתיר לא התיר זולת באופנים ידועים והם השחיטה והמליחה וכדומה בשאר דברים מצרכי האדם: 

<b>כל מצות השכליות </b>ששכל האדם מחייב אותם כמו כבוד ההורים והרחקת הגזל והרציחה והניאוף והשמעיות הם דברים שאלו לא שמענום מפי מצוה לא ידענו אותם והם שאר המצות ובפרט החוקים: 

<b>והמותרות </b>דברים שאינם לא מצוה ולא איסור: 

<b>אשר שמתי בידך </b>הם הדברים שהם ביד האדם והם הקנינים שאינם נמצאים בהפקר כמו בבעלי חיים מיני בהמה ועל אותן שאינם תחת ידו לקנין והם מופקרים אמר והשלטתיך עליהם כמו חיות היער ודגים שבים: 

<b>אל ישיאך </b>לא ישיא אותך להמשך אחריהם: 

<b>ולא יגרע </b>בהמנעם ממך וכן הכוונה בצמר: 

<b>מבית </b>הם המדות הנפשיות שזכו ומחוץ הם הקנינים החיצונים: 

<b>והם כשוליא כו' וכקליפת הביצה כו' </b>על העדות הנפשיות שעליהם אמר מבית הביא הדוגמא מן השליא שהתהות השליא היא בזמן אחד עם התהות הולד והויתה תלויה בהויתו כמ"ש אין שליא בלא ולד כן הוית המדות הנפשיות תלויות בהויות הנפש ומתעצמות עמה ועל הקנינים החיצונים שהויתם היא זולת הוית האדם הביא הדוגמא מקליפת הביצה שיתכן להיות קליפה בלתי אפרוח: 

<b>בכל מה שהשלטתיך כו' </b>שתבחר להתנהג בדברים ההם לעבודתי ולא להמרות אותי בהם: 

<b>שבמעלות בחירי </b>על בחרה בעבודתו אמר לשון בחירי שבחר בהם ית' לעבוד אותו ועל רחקו מהמרותו אמר לשון הגולתי שנשמת עם בני ישראל הם מעצמם הגולה לו ית' שהם חלק אלוה ממעל אם לא יקלקלו עצמן בפעולות רעות: 

<b>אענשך כו' </b>על הפעולות הרעות אמר עונש גדול שהכוונה על העונשים שמענישים האדם בפועל כמו שהוא חטא בפועל כמד"א בפושעים כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה ועל העדר פעולות הטוב אמר ואענך עינוי ארוך שהנחת מלת עינוי על חסרון הדבר הטוב הנכסף כמו עינוי יום הכפורים שהם כולם מניעת הנכסף וכן באמת ברשעים נאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וכו' ואומר לא יראו בטוב וכו' ולכן אמר בעונש לשון גדול ובענוי לשון ארוך שלפי הענוי הוא העדר הטוב לא יתכן לומר עינוי גדול שאין צודק בהעדר לומר זה גדול מזה רק צודק לומר לשון ארוך כלומר שהענוי יהיה זמן ארוך ועוד שבעונש בפועל הבא על פעולת הרע יש גבול בזמן כמו שפעולותיו היו מוגבלות בזמן ועל זה נאמר כי לא לנצח יריב וכו' אולם בעינוי שהוא העדר יתכן ח"ו להיות נמשך לעולם שכמו שהוא היה משולל בהחלט מפעולות טובות כי יהיה ח"ו משולל הטוב בהחלט ולא יזכה לעולם והכוונה בלשון ארוך על הנצחיות כמאמרם ז"ל והארכת ימים לעולם שכולו ארוך נמצא שבזה צודק דוקא לשון גדול ובזה צודק דוקא לשון ארוך והבן: 

<b>ואם תסכלי כו' </b>תתנהג באופני שמושם בסכלות: 

<b>טרדתך בגופך כו' </b>שכמו שבעבודה סור מרע קודה לעשה טוב כן בהנהגת הגוף צריך תחלה לדחות כל נזק ואח"ז להביא לו התועלת ועל הטרדא בהשגחה עליו לשמרו מהנזק אמר טרדתך בגופך ועל העסקים בפועל בעניני תועלותיו אמר ועסקיו: 

<b>אשר נסיתיך בהם </b>שחברתי אליך הטרדות והעשקים ההם לנסות אותך בהם: 

<b>חכם נאמן </b>שהם שני תנאים מוכרחים להיות ליועץ שיתכן לבטוח בעצתו האחד שיהיה חכם יודע מה הוא הטוב למתיעץ והשני שיהיה נאמן לו ולא יכשילנו בזדון ליעץ אותו לרעתו: 

<b>ואם תתעלמי כו' </b>נגד סור מרע אמר כשתשאלי וכו' יורה אותך שיורה אותך איך להמלט מן הרע ונגד עשה טוב אמר ואם תתעלמי בפעולות הטוב: 

<b>וזולתם </b>הדברים המזיקים ואינם ממיתים: 

<b>תמצאי עזרך כו' </b>הוא דבר בפני עצמו: 

<b>עוזרך </b>הם בני אדם העוזרים אותו ומשרתיך ושמשיך הם כחותיה שאמר למעלה: 

<b>מסכימים כו' </b>שכן כולם משתוקקים לתאות העולם הזה ואמר מסכימים על רצונך היינו הרצון הכללי שהיא הבחירה בפועל התאוה ומפיקים חפצך בפרטות כל דבר שהוא נכסף הם מוציאים הדבר ההוא מן הכח אל הפועל: 

<b>וכל זה צדק כו' </b>כל זה הוא בכח הבחירה נתון לך ממנו יתברך: 

<b>במצפונך </b>דרך כלל ובכוונותיך בסתר בפרטות: 

<b>על מה שהשקיף עליו ממך כו'</b> על כל דבר שראה שבאה ממך כלו' שבא לפועל ממך: 

<b>ויחלה וידוה </b>חולי הוא החלשות וקלקול המזג ודוי הוא הרגשת הכאב: 

<b>ימי נסיונך </b>ימי חייו הקצובים לה בעוה"ז שנתנו לה לצורך נסיון כנ"ל: 

<b>ומה שבחרת והמרדת בנפשך בו כו' </b>שהאדם מגונה בפעולותיו הרעות בשתי בחינות אם מצד בחירתו ברע ואם מצד שע"י עסקו ברע נטרדה דעתו וכלה זמנו ונמנע מפעולת הטוב: 

<b>כפיהו</b> מורכב משתי תיבות כפי שהוא כמו שפירשו המפרשים בפסוק כל עמל האדם לפיהו וכן לפיהן ישיב גאולתו: 

<b>שלוחיו ונביאיו </b>שלוחיו הם אותם הנביאים שיחדם הוא ית' ויעדם להיות נשלחים מאתו ית' כמו שנאמר בישעיהו ששמע מאמרו ית' את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני וכן בירמיה אומר כי אל כל אשר אשלחך תלך וכו' ראה הפקדתיך היום וכו' וכן עוד בכמה נביאים ויש נביאים שלא יועדו מתחלה בשליחות רק שחלה פתאום עליהם הרוח ונתנבאו: 

<b>ותורתו הנאמנה </b>הם דברי תוכחה ואזהרות הנמצאים בה: 


Chapter 10

<b>שם ישבחוני עליהם </b>שם בעולם העליון ישבחוני עליהם על ההשתמשות במדות הטובות אמר ישבחוני עליהם ועל ההשתמשות גם במדות המגונות כפי הנאות ולהשיב אותם לטובות כמו שאמר לעיל אמר ויודו שמושי בהם שכן דרך העולה להתלונן בתחלה על פעולה הנראית רעה כפי שטחיותה ואחר ההתבוננות שהשעה צריכה לכך או שהענין נאות לזה הם מודים שצדק במעשהו ובאה המליצה כפי טבע העולם אף שלמעלה אין שייך זה: 

<b>בהנאה קיימת כו' </b>הכוונה שישמח האדם בזכרו שע"י עבודתו לבורא ית' הוא מוכן ומיועד לחזות בנועם ה' וכאור זרוע שהיא הנאה תמידית נצחית ואין שום תוגה מעורבת בה כמו בהנאת העוה"ז כמו דרך משל בהנאת המאכל שתתערב בה תוגת עצירת הבטן ולפעמים יארע לאדם פגע מדבר אחר המערבב הנאתה וע"ז אמר ולא יארע לך פגע: 

<b>התירי המדה הזאת </b>אמר לשון התרה דרך מליצה שתהא המדה קשורה אצלו עד שיתירנה בצרכו לה: 

<b>אין בך יכולת כו' </b>לפי שהאדם נפטר מצערו בשני פנים אם שהוא דוחה הצער ההוא מעל עצמו או שהוא נדחה ומתפרד מן הדבר ההוא המצער כמו דרך משל בשריפת אש שיש ביכלתו לכבות האש או שהוא בורח מן הלהב על זה אמר כאן שתי הלשונות ודוק: 

<b>המורא והתקוה </b>מורא שהאדם ירא מעשות איזה דבר ונזהר ממנו כמו שהאריך בעקידה שלא יתכן לשון מורא בדבר מוכרח להיות רק לשון עצב והתקוה הוא הפכה שהאדם מזדרז בפעולה מה ומקוה להוציאה לפועל: 

<b>הענין *שיצטרך </b>כן הגירסא בספרים אולם בלי ספק שנשתבש וצריך להיות שיצערך כלומר שיצער אותך: 

<b>ולא תהיה כו' </b>לפי שיש בצערו עולם הזה שהצער מביא לאחרית טוב משא"כ צער העולם הבא: 

<b>בה ויכולת </b>מה שהאדם עשה בעצמו נאמר שעשה בכחו ומה שעשה עפ"י ציווים לזולתו נאמר שנעשה ביכלתו: 

<b>בהקדמות המביאות </b>הם מצות ה' ברוך הוא: 

<b>המביאות הטובה אליך והמחייבות לך הנעימות כו' </b>על דרך אמרם ז"ל צדיק וטוב לו צדיק גמור וזוכה לשתי שלחנות גם אמרו תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעולם הבא ועל טובות העולם הזה אמר מביאות הטובה לשון סתם ועל עולם הבא אמר לשון נעימות כמה שאמר נעימות בימינך נצח ולכן אמר בזה ומחייבות לפי ששכר עולם הבא בא בחיוב טבעי מצד המצוה עצמה וזה אמרם ששכר מצוה מצוה כפי שפירשו הרבה מהמפרשים משא"כ טובות העולם הזה אינם מחויבים בטבע מן המצוה כי איך יתחייבו בטבע טובות גשמיות מאושר רוחני רק רצון הבורא הוא מביאם בדרך גמול לכן הוצרכו ליעוד בתורה מה שאין כן נעימות העוה"ב המחויבים בטבע לא יועדו בתורה בביאור כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת בחוקותי לכן אמר על טובות עוה"ז מביאות לך ל' הבאה ובעוה"ב אמר מחייבות לך לשון חיוב ולפי ששגור בפי ההמון שהמזל הוא המונע בטובות העולם הזה למי שנולד במערכה רעה לכן אמר על זה מבלי מונע שימנע שבאמת לא ימנע טוב להולכים בתמים וכמו שיעד בפרשה הנ"ל לכלל ישראל וכן הוא בפרט כפי שאמרו רז"ל במאמרם הנ"ל ומה שנמצא לרבי חב"ד ור"א בן פדת ודומיהם הם יוצאים מן הכלל שעל הפלגת רוב צדקתם לא היה העוה"ז כדאי ליהנות ממנו או לטעם אחר כי אל דעות ה' ועל נעימות העוה"ב שהוא אפילו בלתי מושג לציור הנפש בזה העולם שגשמיות החומר הוא מסך מבדיל לזה. לזה אמר ולא דבר שיבדיל שלעתיד יבטל ההבדל ההוא שאז יזדכך החומר ולא יכסה על זוהר הנפש ולא יבדיל עוד: 

<b>הגבורה </b>הכוונה על אבירות הלב והמורך הוא רכות הלב: 

<b>בפגוע באויבי ה' </b>כמו שאמר דוד המלך ע"ה כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף כו' וישם נפשו בכפו ויאמץ לבבו להלחם עמו: 

<b>וסבול כל עלב </b>שמלת סבלנות צריך אבירות לב: 

<b>כל עצב וכל נסיון כו' </b>שהרעות באות לאדם לפעמים להעציבו ולצערו על עונותיו כמו שנאמר כי ה' הוגה כו' וגם אם הוא צדיק הוא סובל עבור בני דורו כמו יחזקאל הנביא ולפעמים הכוונה לנסות אותו: 

<b>ברצון הבורא ית' ורצון חסידיו </b>שהרבה דברים אמרו חז"ל בשביל לגדור האדם ואנו מצערים עצמנו עפ"י רצונם וגזירתם וע"ז מביא פסוק יהלמני צדיק כו': 

<b>באוהבי ה' כו' ובאנשי עבודתו </b>אם מצד שהם אוהבי ה' והמצר לאוהב המלך הוא כאלו מצר למלך ואם מצד שהם עסוקים בעבודתו ובהצירו להם הוא מבטלם מעבודת המלך: 

<b>ושתתאחרי מעמוד כנגד המוכיחים אותך במה שהוא טובתך </b>ואמר בזה לשון איחור לפי שאין צריך לזה רק איחור ומתינות שע"י הפתאומית ובלי שום לב וישוב הדעת האדם בועט במוכיחיו ועומד נגדם אולם אם יתאחר בזה בודאי יבין אחר שעה שהוא שטות ועול גדול לגמול להם רע תחת כוונתם הטובה ויסוג אחור לגמרי מעמוד נגדם: 

<b>בהמרות המטיב כו' </b>שתבוש להמרות המטיב בטובתו שבטובה עצמה שהוא ית' מטיב להאדם הוא ממרה אותו החכם בחכמתו והגבור בגבורתו והעשיר בעשרו: 

<b>על פניו </b>כלו' לפניו כמו המכעיסים אותי על פני ופרט בזה ג' בחינות באמרו בטובתו על פניו ובין ידיו ובהוכיחו אותך בחינה א' שהוא ממרה בטובה עצמה וע"ז אמר בטובתו ובחינה ב' שהוא יודע בעצמו שהוא בין ידיו כחומר ביד היוצר לעשות בו כרצונו ואיך לא יבוש להמרות אותו בחינה ג' שכבר התרה בו ז"א ובהוכיחו אותך כו': 

<b>בעדיו הטובים והרעים </b>שהוא ית' הוכיח את ישראל לפעמים בהעידו להם טובותיו שגמל ושעתיד לגמול להם ופעמים הוכיח אותם ברעות שהרע להם ולא שמו לבם: 

<b>ופגיעת נביאיו </b>ששלח להם נביאיו בדברי תוכחות: 

<b>בן אדם הגד כו' </b>זהו תוכחה בטובה שהוא עתיד לבנות להם בית נאמן ואמר בסוף ויכלמו מעונותיהם ומאמר עזרא אלהי בושתי וכו' הוא הוכחה ברעות שבאו עליהם ולא נכנעו כמו שנאמר שם בענין ויותר נראה שמלת בעדיו הוא טעות סופר וצ"ל ביעודיו והכוונה אחת: 

<b>בפגיעת רשעים </b>הם המופקרים בעלי זדון ואנשי העבירות הם העוברים עבירות לתאות נפשם: 

<b>והחולקים על האמת </b>אף שאין נראים מהם פעולות רעות רק כשנשמע דבריהם שהם חולקים על עיקרי האמונות האמיתיות צריכים אנו לעמוד כנגדם: 

<b>ולצוות בחסד כו' </b>כלומר גם נשתמש במדות העזות להעיז פנים ולהשתדל להיות איש לצוות להאנשים לעשות חסד ולהזהיר אותם מן הפעולות המגונות ואלו שניהם הם אזהרות לעתיד איך יתנהגו ואח"ז אמר ולהוביש החוטאים פירש לבייש אותם שכך הוא הדין אה כבר הוכיח אותם בסתר ולא שמעו וחזרו לאולתם צריך להוכיחם ברבים ולקללם ולחרפם עד שיסורו מאולתם שכן למדו חז"ל מנחמיה: 

<b>בנטות מדרך </b>כשתראה אנשים נוטים מדרך האמת כלומר מדרך הנהגת התורה האמתית ואמר דרך האמת על דרך התורה במצות שבין אדם למקום ועל שבין אדם לחבירו אמר ומדין הצדק והנה למעלה במדת הגבורה אמר בפגוע באויבי ה' שהכוונה שם על רשעים הקמים להצר בפועל לדת ה' ועמו כמו שנאמר כי הנה אויביך יהמיון ונאמר שם על עמך יערימו סוד וכו' אמרו לכו ונכחידם מגוי וכו' כי נועצו לב יחדו וכו' ולזה אין מספיק מדת הכעס לבד שיכעוס כנגדם רק צריך לעמוד כנגדם ולמנוע פעולותיהם כמו שאמר שם וצריך לזה גבורה שהוא אומץ הלב למסור נפשו במלחמת ה' כמו דוד במלחמת פלשתים ובפרט במעשה גלית וכמו החשמונאים במלחמת היונית וכאן דיבר על המרשיעים בפני עצמם ויספיק לזה הכעס שיכעוס כנגדם להראות שאינם נוחים לו במעשיהם ושהם לזרא בעיניו ית' וע"י זה יבושו ואולי ישובו: 

<b>בהפיל כל הדברים על אופניהם </b>כשרואה הנהגת האנשים בדרך הנכונה שכל דבר נופל על אופנו ומונח על מכונו ושלש הלשונות האלו הם נגד שלש הלשונות שאמר בהפכם שנגד הנטות מדין הצדק אמר בהפיל כל הדברים כו' ונגד הגברת השקר אמר בהניחם על מכוניהם ונגד נטות מדרך האמת אמר ובלכת בדרכי האמת בהם: 

<b>הדלים והעניים </b>דע ששבע שמות מנו חז"ל לעני וכל אחד הונח על בחינה פרטית ותואר דל הונח על היות בשרו כחש משמן כמו מדוע אתה ככה דל בן המלך (ש"ב יג) ותואר עני הונח על היותו נכנע כמו מאנת לענות מפני (שמות י'): 

<b>והפורשים מן העולם </b>הם המטים להרג עפ"י גזירת המלכות: 

<b>שאינו מכיר כו' </b>שיש ביכלתו להשיג איזה טובה והוא אינו יודע מזה כמו דרך משל שיש לו איזה סחורה וזה יודע מקום מכירתה בריוח גדול: 

<b>להנהיג עצמו </b>שאין שכלו מספיק לו לכוון דרכיו להנהגם נכונה אם בעניני עוה"ז או בעניני עוה"ב: 

<b>ומי שפקד </b>שאבד: 

<b>והמתחרט כו' והבוכה כו' </b>העמיד מליצתו בלא זו אף זו שהמתחרט על עונותיו בלי הזכרת העונש הוא המתחרט מצד העונות עצמם כי אחרי שובו נחם על זר מעשהו למרות פני עליון וזה ודאי ראוי לרחם עליו אלא אף זה הבוכה וכו' מיראתו העונש גם הוא ראוי לרחם עליו ולהורותו דרך תקונו והנה בעונות אמר מתחרט ובחטאים אמר בוכה לפי שחטאים הם השגגות ולא יצדק בהם ל' חרטה של' חרטה הוא ההתנחמות על הרצון הראשון וההתהפכות מדעת אחת לדעת אחרת וזה לא יתכן לומר בדבר הנעשה בלי דעת אמנם יש לבכות גם עליהם על היותו בלתי נזהר מהם והעונש מיועד גם עליהם כמ"ש ונסלח וכו' כי לכל העם בשגגה ואם אין עונש סליחה למה: 

<b>בהפרע מן הרשעים </b>הם הרעים לשמים והנקם מן המשחיתים בארץ הם הרעים לבריות ומצרים להם ואמר בהם ל' נקמה כי דם עבדיו יקום משא"כ ברעים לשמים שאין צודק בהם ל' נקמה כי אם הרשיעו מה עשו לו ית' ואף שנאמר בקצת מקומות הוא בהשאלה: 

<b>הגאוה </b>המראה שררה נגד אחרים והגובה היא בלב: 

<b>בכופרים באלהים </b>בדבורם ובנוטים מעליו בפועל מעשיהם: 

<b>אל תשפלי </b>הוא השפלות בלב והוא היפך הגובה: 

<b>ואל תכנעי </b>הכנעה הוא המראה שפלותו נגד אחרים והוא היפך הגאוה: 

<b>שלא תראי </b>התי"ו בצר"י וז"א על הכופרים ואמר וכנוטה אחר דעתם לילך בדרכם בפועל: 

<b>על הפך דעתם </b>נגד הכופרים ומיעוט רצונך בהם על הנוטים ממנו ית' בפועל מעשיהם: 

<b>חסיד </b>בעשה טוב ונבר בר ונקי כפים בפועל רע וירא אלהים אף בסתם יראתו נגד פניו תמיד והקדים יראת אלהים לחכמת התורה כמו שאמר התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו' ומתעסק בעבודתו דרך כלל כל עסקו בעבודה אף כשהוא עושה צרכיו הגשמית כוונתו בשביל עבודת הבורא אולם לא יקרא אז בשם עובד רק בשם מתעסק: 

<b>מי שגדלו ועצמו כו' </b>הוא הבורא ית': 

<b>שתקחי הדין לאלהים מעצמך </b>כלו' שתתנדב מעצמך לקחת גזרתו ית' בטוב לב אחר שידעת שהוא רצונו ית' ואמר הדין לאלהים בלמ"ד כלו' המיוחס לו ית' שכן כתוב בפסוק כי המשפט לאלהים הוא: 

<b>למי שמסכים עמך כו' ועל מי שישמחך כו' </b>כלו' שיש לאהוב הצדיקים משני פנים אם מצד הסכמתם בעבודה ואחר שהם אוהבי האל יש לאהוב אותם ואם מצד שחברתם מועילה לך בעבודתו ית' ויהיו מסייעים וגורמים לך גמול עוה"ב אשר עליו נאמר אור צדיקים ישמח ונאמר אור זרוע וכו': 

<b>למי שעובר כו' </b>שיש לשנא הרשעים בהפך בשני הבחינות אם מצד היותם עוברים רצונו ית' והם שנואיו ואם מצד שהתחברותם הוא אבן נגף להביאך לפוקה ומכשול אמר ועמד כנגד אנשי האמת לומר שאם אנו רואים אדם שעומד על אנשי אמת כמו קרח ועדתו אף שמעשיו בלתי ידועים לנו יש לשנוא אותו אחר שהוא שונא אוהביו ית': 

<b>לשום כל דבר במקומו </b>להתנדב לשום לב להנהגת חביריו שיהיה ענינם מסודר בסדר נכון: 

<b>לכל בעל מדה חמודה </b>שהרי בהשקפה ראשונה לא נוכל לדעת באדם אם הוא ירא שמים רק אם הות בעל מדות טובות סתמו ירא שמים וראוי לחוננו בממון אם הוא צריך או ללמדו חכמה שגם החכמה בלתי ראויה ללמד לתלמיד שאינו הגון כמאמרם ז"ל בכמה מקומות: 

<b>יפוצו מעינותיך כו' </b>ושם הכוונה על למוד החכמה לזולתו: 

<b>האכזרים והפתאים </b>נגד חנינת הממון אמר אכזרים שאחר שהם אכזרים על זולתם למה יחוננו אותם ועל החכמה אמר הפתאים שהם הנפתים ביצרם להתרחק ממנה: 

<b>שאינם מכירים את עצמם כו'</b> שפלות ערכם לכן אין טובותיו ית' גדולה בעיניהם או לפי שאינם מכירים מעלת הטובה וכ"ש אם אינם מכירים לא וה ולא זה כמו שכתב בתחלת שער הבחינה: 

<b>ערך הטובה עליהם </b>הבאה עליהם: 

<b>כמו שאמר יוסר לץ כו' </b>על הכילות בממון אין צריך ראיה שאחר שהם רעים למה יחון אותם גם מה שיחון אותם הוא מחסר לעצמו משא"כ בחכמה שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום גם אולי יועיל להם בחכמה זו לזה הביא ראיה מזה הפסוק שמזיק בזה לעצמו היזק ניכר ועל מי שאין מכיר בטובה הביא מאמרם ז"ל כל העושה טובה למי שאינו מכירה וכו': 

<b>חרפתם </b>בעוה"ז שבעלי הנאות הם בזוים בעיני המשכילים: 

<b>בהנאות הרוחניות </b>הוא הנחת המשכילים בחכמה ושעשועם בה ועל המעשים טובים בפועל אמר ומעשיהם: 


שער רביעי - שער הביטחון

הקדמה

<b>שער הרביעי מנוחת נפשו </b>שבודאי יהיה לבו שקט ושאנן בבטחונו על אלהיו ומבאר דבריו שלא יתכן שיהיה לב האדם שקט אם לא בבטחונו ית' שאם איננו בוטח עליו הוא בוטח בזולתו ית' אם באדם אחר או בעצמו דהיינו בכחו ועוצם ידו ואיך שהוא אחר שהוא בוטח בזולתו יתברך הוא ית' מסיר השגחתו וכו': 

<b>ברוך הגבר כו' </b>בתחלה מביא ראיה שהוא ברוך ומקובל אצלו ית' ואח"ז מביא ראיה על מה שאמר שהבלתי בוטח בו ית' הוא בודאי בוטח בזולתו מפסוק אשרי הגבר וכו' שמכלל הן אתה שומע לאו שע"י אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים וכו' הא אם לא שם ה' מבטחו בודאי הוא פונה אל רהבים ושטי כזב ואח"ז מביא ראיה שהוא דבר רע ומר וקאי בארור: 

<b>חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו </b>הנה בפסוק אל יתהלל חכם וכו' פרט שלש מעלות חכמה וגבורה ועושר והנה שתים הראשונות שהם חכמה וגבורה הם שתים שהן ארבע והם הארבעה שפורט בכאן כי בחכמה יוכל האדם לפעמים להשיג איזה דבר בהשתמשו בה בפשיטותה כמו דרך משל בכל מיני אומניות שבחכמת האומנות אשר לומד ויודע אותם הוא מוציא כלי למעשהו ולפעמים לא ישיג האדם חפצו עד שיתנכל האדם בתחבולותיו לפעלו וכן בגבורה יש שישיג הדבר בכחו בהלוך לאט ויש שהוא צריך להזדרז בדבר ולהשתדל בו ביתר שאת וביתר עז: 

<b>ייגע לריק </b>סתם הדבר בהנחה סתמית שבודאי יהיה יגע לריק ואח"כ הוא מפרש נגד שתי מעלות הנ"ל ופתח במה דסיים שבגבורה יחלש כחו ובחכמה אף שלטש חכמתו והתנכל בתחבולותיו אעפ"כ תקצר תחבולתו כלומר תהיה קצרה ולא תספיק לו להשיג על ידה חפצו: 

<b>לוכד חכמים כו' </b>זה ראיה על קיצור ההשגה ע"י החכמה והתחבולה כי הערמה היא התחבולה ואחר כך מביא ראיה על קיצור הגבורה באמרו שבתי וראה וכו' ולא לגבורים המלחמה ואח"כ מביא פסוק כפירים רשו וכו' לפי שמבואר בו יתרון הבטחון על הגבורה שהכפירים שהם גבורי כח רשו ורעבו ודורשי ה' שהם הבוטחים בו לא יחסרו כל טוב: 

<b>אשרי הגבר כו' </b>בתחלה מביא ראיה שהעושר הוא קל ההסרה כמו שאמר עשיר ישכב כו' עיניו פקח כו' כלו' שכמה פעמים קרה שאדם שכב על משכבו בלילה מתאר בתאר עשיר ובין לילה אבד העושר בענין רע אם גנבים באו או שודדי לילה או היה קנינו למאכולת אש ח"ו ובבוקר השכים פקח עיניו והנה איננו ואח"כ מביא שהחכם מזהיר מלהתיגע בבקשתו ולפי פירוש בעלי הדרש שפירשו מלת להעשיר פועל יוצא יהיה כוונת המחבר לשני החסרונות שהניח בעושר באמרו יוסר ממנו וישאר לזולתו ועל קלות ההסרה ממנו הביא פסוק עשיר ישכב כנ"ל ועל אמרו שישאר לזולתו אמר אל תיגע להעשיר שסכלות גדולה הוא לאדם ורעה חולה שהוא יגע ואחר יאכל יגיעו: 

<b>התעיף עיניך כו' </b>מיד שתעצים עיניו ממנו ולא תשגיח עליו יאבד ממך וסיפא דקרא כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים שלפעמים כלה ואבד בהחלט ע"י שריפת אש או שטף מים ובכיוצא בזה נאמר ה' נתן וה' לקח כאלו מן השמים בא ולשם חזר וכבר כתבתי בשער הבחינה ששתים רעות אלה יש בזה מה שאין בזה ואחר זה מביא פסוק בחצי ימיו וכו' לומר שיש דעה חולי משניהם שבשניהם העושר אבד ממנו והוא נשאר בחיים אולם אחר ששם כל בטחונו בעשרו בודאי לא ינקה מגזל ורחמס ויקויים בו ח"ו בחצי ימיו יעזבנו כי רישא דקרא עושה עושר ולא במשפט כו' וילך מעולמו בקוצר שנים נעור וריק מכל חמודותיו: 

<b>או תמנע כו' </b>ששניהם יהיו קיימים שהוא ישאר בחיים חייתו וגם העושר יתקיים אצלו רק שתמנע ממנו הנאתו שלא יוכל ליהנות מעשרו כמ"ש ולא ישליטנו וכו' ואז יהיה אצלו בתורת פקדון כו': 

<b>נתן ענין לאסור ולכנוס כו' </b>הרי שהחוטא יגע הרבה והצדיק נהנה ממנו ולפי שאין מבואר בזה הפסוק שהוא בעצמו אינו נהנה ממנו כלל לזה מביא פסוק יכין וצדיק ילבש לומר שאיננו רק מכין לצדיק ואיננו נהנה ממנו כלל: 

<b>סבת רעהו </b>סתם רעה היא רעת הגוף ואולי תתגלגל על ידה גם אבדון נפשו שע"י העושר האדם מתגאה ונכשל וחוטא ופושע נגדו ית' כמו שכתוב וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך: 

<b>ומהם שהבוטח כו' </b>שלא יעבוד זולתו הכוונה על עבודה זרה ממש שכל כוונת עובד עבודת אלילים הוא מצד העדר הבטחון בו ית' עפ"י סברתם הנפסדת שאיננו משגיח בשפלים ושהנהגת העולם נמסרה לכוכבים לכן תקעו עצמם לעבוד אותם בכדי להמשיך מהם השפע כידוע מדברי הרמב"ם ז"ל במורה: 

<b>ושלא יקוה כו' ושלא ייחל כו' </b>המליצה הזאת לקוחה מן המקרא אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל כו': 

<b>להתרצות </b>להיות לרצון ולחן בעיניהם: 

<b>ולא יחניף </b>החונף הוא המצדיק רשע כמו שנאמר אומר לרשע צדיק אתה כו': 

<b>ושלא יסכים עמהם בבלתי כו' </b>אף שאינו קשה כראשון שאינו מצדיק הרשעים רק שהוא מוכרח על ידי בטחונו בהם להתחבר בחברתם ולהתהולל עמהם בהוללות העולם ולאבד זמנו בבלתי עבודת האלהים: 

<b>ולא יפחידהו ענינם </b>עניני רשעתם וז"א נגד החונף שלא יפחד מהם שאם לא יחניף להם להצדיק רעתם ירשיעו ויצערו לו ועל בלתי התחברותו עמהם בהוללות הזמן אמר ולא יירא ממחלקיתם פי' לא יירא להחלק ולהפריד מהם: 

<b>יתפשט מבגדי כו' </b>הוא לשון מליצה כלומר יתפשט מרבוי הטובות שהם מסבבים אותו כמו שנאמר כצנה רצון תעטרנו: 

<b>וטורח הודאתם כו' </b>שע"י הטבתם חל עליו טורח ההודאה והשבח להם וגם כן הוא מחוייב לגמול להם טובה באיזה דבר שתמצא ידו: 

<b>לא יזהר בכבודם </b>לא יהיה נזהר להוכיחם דרך כבוד שאז לא יתפעלו כ"כ מתוכחתו שהוא לא יבוש להכלימם: 

<b>לא ייפה כו' </b>דרך הנהגתם שהם עושים תכלית שקר לא ייפה אותו להם רק יגנה אותו: 

<b>וה' אלהים יעוזר לי כו' </b>ששמתי בטחוני בו וע"כ לא נכלמתי כלומר לא תקעתי עצמי לקבל טובות מבני אדם שהנצרך לקבל טובה מחבירו הוא נקרא נכלם כמ"ש אין מכלים דבר בארץ (שופטים יח) וכמאמר חז"ל מאן דאכיל דלאו דיליה כו' ואמר שאינני נכלם מהם ע"כ שמתי פני כחלמיש בעת הצורך למוכיחם: 

<b>ואמר אל תירא מהם </b>נגד מה שאמר ולא יפחידהו ענינם: 

<b>כשמיר חזק מצור </b>השמיר חזק מן האבן שהרי הוא בוקע האבן כן נתתי מצחך לעומת מצחם: 

<b>במנוחת נפשו </b>שקט הרעיונים נקרא מנוחת הנפש ורוחב לב הוא היפך צרות הלב ושני דברים אלו קשורים זה בזה שע"י שקט הרעיונים הלב רחב לקבל חכמה הרבה כמו שנאמר בשלמה וה' נתן כו' ורוחב לבו כו.: 

<b>ומיעוט דאגתו לעניני עולמו </b>שדאגתו בעניני עוה"ז הוא מיעוטה ויהיה דומה בשלש אלה לבעל האלכימיא"ה כן שם האומנות בלשון ערבי שבו חבר המחבר זה הספר שבאותו הלשון רוב המלות מתחילין בא"ל ובלטיי"ן נקראת ג"כ כימיא"ה ותפס אומנות זו לפי שרוב ההמון משתוקקים לה להיותה מעשרת בעליה בהפלגה: 

<b>צריך לו דברים כו' </b>דהיינו איזה סמים ידועים ואיזה כלים מיוחדים לאומנות זו ובלתם לא יגמר הדבר: 

<b>מכל סיבה כו' </b>כלומר שכל דבר שבמציאות יכול להיות סיבה לטרפו ברצון הבורא: 

<b>אינן נבצרות ממנו </b>אינן ממועטות ממנו והוא לשון חכמים: 

<b>ואכלכלם להם כו' </b>הרי שהיה עובדיהו סיבה לטרף הנביאים: 

<b>למעשים ולמלאכות כו' </b>למעלה דיבר בבחינת הדברים הנצרכים לזה כנ"ל ועכשיו מדבר בבחינת פעולתו ומלאכתו: 

<b>שימיתהו ריחם </b>ריח הסמים: 

<b>והבוטח באל הוא בבטחה מהפגעים </b>בהווה ולבו בטוח על זמן העתיד שלא ימצאהו רעה לפי שיש לך אדם שהוא שוכן בטח בהוה אולם לבו יפחד על זמן העתיד מאיזה רעה המתרגשת לבא ר"ל: 

<b>וכל אשר כו' </b>הוא ביאור למה שלפניו כי בודאי לא יתכן לומר כפשוטו שלא תבא רעה לעולם בשום פנים לבטל הבטחון שהרי החוש מכחיש זה רק אחר שהוא בטוח בו ית' שלא יעשה לו דבר זולת מה שהוא לטובתו א"כ כל אשר יבואהו ממנו ית' יקבל בששון ושמחה כמאמרם ז"ל בכל מדה ומדה וכו' הרי צודק לומר שאין לו פגע ורעה: 

<b>במנוח </b>נגד התמדת לעבודה והשקט נגד היגיעה שהיא מטרדת הרעיונים: 

<b>אינו מאמין כו' </b>מפני שהוא ירא שיגלה על ידו דחברך חברא אית ליה ואחר שאינו מגלה סודו אין לו בזה ריע ויועץ רק הוא בדד ובודאי טובים השנים וכו': 

<b>לא אירא </b>מלגלות בטחוני כי מה יעשה אדם לי על בטחוני: 

<b>אינו נמלט כו' </b>כלומר אינו נמלט מאחת משתי אלה אם שיזמין וכו' או שלא יזמין וכו': 

<b>ופחדו עליו מהמלך </b>שלא יקחנו ממנו המלך ושלא יגזלו ממנו המון העם ותהיה הזמנתו לריק ואבד העושר בענין רע: 

<b>שיבצר ממנו המעשה </b>שלא יוכל לעשות מלאכתו: 

<b>סיבה מסיבותיו </b>שהחומר הנצרך הוא בודאי סיבה אחת מסיבות המלאכה: 

<b>והעוף </b>שעם היות עיקר משכנו באויר ואיננו מרגל בארץ לתור אחר בקשת טרף ואעפ"כ הוא ית' מזמין לו טרפו: 

<b>כפירים רשו כו' </b>ובהפך לא ירעיב ה' וכו' ואמר נער הייתי וכד' לראיה שלא לבד הצדיק בעצמו בטוח בהזמנת טרפו כי גם יעמוד בהם זכותו לזרעו אחריו: 

<b>תחת יראה ופחד </b>אמר לשון תחת כלומר שהיראה ופחד מושלים עליו והוא נתון תחתיהם כמו שנאמר ומורא לא יעלה עליו ושמעתי מנקדים התי"ו בציר"י ואומרים שהוא מלשון אל תירא ואל תחת והבל יפצה פיהם: 

<b>מן המלך כו'</b> שהרי פחדו שוה אם יודע עניניו למלך או שידע לאחד העם שהרי ע"י ההודעה לאחד העם יודע גם לשופטים ולמלך: 

<b>החלאים והמדוים </b>חלאים הם המשנים מזג האדם ומחלישים את גופו והחולה הוא ממוצע בין החיים והמות ומדוה נקרא דבר המכאיב כמו פצע וחבורה באברים החיצונים או הפנימים ר"ל: 

<b>אלא ע"ד הכפרה </b>לכפרת עון: 

<b>ע"ד התמורה</b> להחליף עולם עומד בעולם עובר כמו שמצאנו ברבינו הקדוש ור"א בר"ש שקבלו על עצמן יסורים ומלת תמורה סובלת עוד כוונה אחת שהקב"ה מחליף הרעה הראויה לבא ח"ו על הדור ביסורי הצדיק שע"י יסוריו הדור מתכפר והגזירה מתבטלת כמו ביחזקאל הנביא שנאמר ושכבת על צדך ונשאת עון בית ישראל וכו' גם ברבינו הקדוש אמרו שכל משך זמן יסוריו לא הפילה עוברה כו' ובזה שכרם מתרבה בעוה"ב ונמצא שמלת התמורה סובלת שתי הכוונות ותכליתם אחד: 

<b>וייעפו נערים </b>ובהפך יחליפו כח וזה נגד החלאים המחלישים ונגד המדוים הביא פסוק זרועות רשעים וכו' וסיפא דקרא וסומך צדיקים ה': 

<b>ברעב פדך ממות </b>ולפי שאפשר לומר שאף שלא ימות ברעב אמנם עכ"פ יתמקמק ויצטער בו לכן הביא פסוק ה' רועי לא אחסר ולפי שאפשר לומר שזה נאמר בזמן השוה לכן הביא פסוק ובימי רעבון ישבעו: 

<b>שמא יתגלה סודו </b>שהמתעכב משך זמן במקום אחד סתריו נגלין כמו באבינו יצחק ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וכו' ויאמר אך הנה אשתך היא וכו': 

<b>בטח בה' כו' שכן ארץ כו' </b>הרי שהבוטח בה' שוכן בארצו: 

<b>והבוטח בה' חסד יסובבנו </b>רישא דקרא רבים מכאובים לרשע ובודאי עיקר הכוונה בעולם הבא שהרי בעוה"ז לא פסיקא מלתא כי יש רשעים שמגיע אליהם כו' וע"כ גם הסיפא הכוונה לעוה"ב גם לשון יסובבנו מורה ע"ז כלומר שמכל צדדיו הוא מסובב בחסד מצד עוה"ז ומצד העוה"ב ולפי שאפשר לומר שהכוונה בפסוק זה רק להגן עליו מעונש המיועד שם לרשעים לזה הביא פסוק מה רב טובך: 

<b>מה רב טובך כו' </b>וסיפא דקרא פעלת לחוסים בך הם בעלי הבטחון: 

<b>אם יודע ענינו כו' </b>למעלה דיבר בבחינת פחדו תמיד פן יודע וכאן מדבר אם באמת יודע ענינו תהיה אמונתו זאת סיבת מותו: 

<b>היפך הנהגת העולם </b>לפי שהוא רמיה גדולה שהרי התהפכות הכסף והזהב ע"י האומנות הזאת איננה הפוך עצמי כהפוך המטה לנחש והמים לדם בגזירת השם ב"ה ואיננה רק למראית עינים ובאמת לא ימצא בחומר ההוא כח הדבר ההוא שהוא נהפך אליו למראית העין: 

<b>ומנהיג הכל </b>הוא הבורא ב"ה: 

<b>ישליט עליו כו' כשאינו יודע כו' </b>פירוש הש"י יזמין לו איש שר ושופט השליט בנפשו ויזדמן לו אותו השליט בעת שלא יהיה יודע להעלים סודו כלומר שלא ימצא אופן להעלימו: 

<b>יגדל בעיני הבריות </b>בלבם ויכבדוהו בני אדם בחלוקת כבוד בפועל: 

<b>ויתברכו כו' </b>יתהללו בו מי שזכה להתקרב אליו או אפי' רק לראותו כמו שאמר רב פפא האי דמחדדנא טפי דחזיתא לרבי מאחוריו ג"כ יתכן שהכוונה לשון ברכה כמשמעה כמאמר ז"ל טוב לצדיק טוב לשכני גם בראיתו כמו שאמרו מרגלית טובה כו' כל הרואה אותו כו' והראשון עיקר: 

<b>לתקנת אנשי עירו </b>לתקן להם דברים טובים מועילים כמו ביעקב אבינו ע"ה ויחן את פני העיר או שהקב"ה יתקן ענינם לטוב בזכותו: 

<b>ולדחות הפגעים כו' </b>הוא הסרת הרע: 

<b>וצריק יסוד עולם </b>הרי שהעולם עומד על תיקונו הטוב בזכותם וזה נגד התיקון ובענין לוט בצוער שנצולו מההפכה בתפלתו וזה נגד מה שאמר ולדחות הפגעים: 

<b>מענין התורה </b>מענין קיום מצות התורה: 

<b>חובות האלהים </b>הם המצות שבין אדם למקום הצריכים לממון כמו תפילין ציצית ועונג שבת וכדומה וחובות בני אדם להאכיל העניים ולהלביש ערומים ודומיהם: 

<b>בנפש חפצה </b>קודם בא עת קיומה הוא חפץ ומשתוקק אליה ואומר מתי תבא לידי כו' ורוח נדיבה הוא בשעת קיומה: 

<b>בשמירתו והנהגתו </b>איך לשמור אותו ואיך להתנהג בו במו"מ והוצאותיו: 

<b>בראש כל נהר </b>שהסוחרום הגדולים ממונם וסחורתם נמצא בראש כל נהר דהיינו בכל נמל ונמל מהנהרות הגדולות אשר שם אניות יהלכון ונמצא ג"כ בכל קריה מהעיירות הגדולות רבות המרכולת וקרא למקומות המסוימות ראש: 

<b>כי הבוטח בה' לא ימנענו כו' </b>המליצה הזאת סובבת על קוטב אחד והוא קיום במצב אחד תמיד דהיינו מצב הבטחון כמו שמפרש משא"כ הבוטח בזולתו בראותו כי כביר מצאה ידו ואיננו נצרך אליו הוא יסיר בטחונו ממנו ואח"כ אם אבד קנינו חוזר לבטוח בזולתו ונמצא לבו בהלוך ושוב בבטחונו: 

<b>צוה להשתמש בו </b>הצדי"ק בקבו"ץ כמו ואדני צוה בה': 

<b>על פנים מיוחדים </b>באופנים מיוחדים דהיינו עסקו בממונו יהיה בצדדי ההיתר ולא באיסור כמו הלואת רבית וחמס: 

<b>ובענינים מיוחדים </b>דהיינו צורך ההכרחי וצדקה וג"ח: 

<b>לזמן קצוב </b>שלא יתברך מתחלה בלבבו שניתן לו לעולם רק לזמן קצוב: 

<b>לא יבעט כו' </b>לא יהיה ממי שנאמר עליהם וכסף וזהב ירבה וכו' ורם לבבך וכו': 

<b>ולא יזכור חובתו </b>שהטיב למי שבאמת הוא מצוה וכו' דהיינו לכל אשר בשם ישראל יכונה ולא יזכור היינו זכירה בלב שיסיח דעתו מטובותיו שהטיב בכדי שלא ירים לבו בזה: 

<b>ולא יבקש כו' </b>פירש וכ"ש שלא יבקש מהם שיגמלוהו על טובותיו אפילו הגמול הקל דהיינו לתת לו הודאה ולשבחו ע"ז: 

<b>אשר שמהו סיבה </b>שיהיה הוא הסיבה לטובת האיש ההוא שקיבל ממנו: 

<b>לא ידאג כו' </b>הדאגה הוא חימום הלב בצער והאבל היא הוראה חיצונית שהוא מתפעל מחסרון הדבר שנעדר ממנו: 

<b>וישמח בחלקו </b>הוא דבר בפני עצמו שהבוטח הוא שמח בחלקו אם מעט או הרבה: 

<b>ואינו מבקש כו' </b>שמי שאינו מסתפק בחלקו הוא שואף תמיד מה שביד זולתו כמ"ש בשער הבחינה וזה לשונו וכל אשר ביד זולתו כאלו נשללה מהם ולכן מתקנאים בהם ושמחים בהיזקם: 

<b>ולא יחמוד אדם בממונו </b>שהחמדן יחמוד אדם כלומר חומד אדם אחר שיהיה שלו דהיינו קרובו או גואלו או רעהו כדרך ההמונים שאומרים מי יתן ויהיה פלוני קרובי והוא חומד אותו ולא מצד עצמו רק בשביל ממונו שיש לו: 

<b>צדיק אוכל כו' </b>כלו' הוא מסתפק בחלקו ואוכל לשובע נפשו ולא לשובע בטנו: 

<b>תועלת הבטחון בעולם </b>פי' בעוה"ז שעד הנה דיבר מהתועלת בענין התורה שיצילהו הבטחון מכל טרדא ודאגה בכדי שיהיה לבו פנוי בתורה ועבודה ועכשיו מדבר בבחינת התועלת בעוה"ז לבד: 

<b>ברוך הגבר כו' והיה ה' כו' </b>הכפל מורה שימצא תועלת הבטחון בזה ובבא: 

<b>והיה כעץ כו' </b>וסיפא דקרא ולא יראה כי יבא חום וכו' ובשנת בצורת לא ידאג כו': 

<b>מכלה הגופות </b>מחמת התנועה היתירה ושינוי האוירים מזג הגוף ולחותו הולך וחסר עד כלותו וימי חייו נשלמים מהר: 

<b>בתחלת פרישתו </b>שעוד לא הורגל בישיבת אוהלים וההרגל עשה את שלו להשיאו לדרך: 

<b>בתכלית העורון ומיעוט ההבנה </b>ע"ד הכתוב כי שתים רעות וכו' אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם וכו' ועל הרעה הראשונה אמר בתכלית העורון שהם עורי לב בבורא האמת ית' אשר לא ידעוהו ובשמו לא קראו ועל שהם עובדים הצלמים שהכוונה בהם לכוכבים ומזלות אמר מיעוט ההבנה שאינם מבינים הדבר על בוריו שאף שבאמת הם משפיעים לזה העולם אולם לא בידם טובם כי הם בידו ית' כגרזן וכו' לכן לא ירעו ולא ישחיתו וגם הבין אין אתם: 

<b>היכול המכלכל הא' המטריף </b>פרט ארבעה תארים לכלול בקצרה יתרון הבורא ית' בהטבתו לברואיו על הכו"מ להבדיל בין קודש לחול האחד שהוא ית' היכולת בידו משא"כ בפעולת הכוכבים ומזלות שאיננה ביכולתם כי אם על פי יכולתו ית' ורצונו כנ"ל. הב' שהוא ית' המכלכל פירוש הסובל ומקיים כל הנמצאים בכחו הבלתי בעל תכלית מלשון שמים ושמי שמים לא יכלכלוך משא"כ הכוכבים ומזלות שהם סבולים בכחו ואינם סובלים. הג' שהוא ית' אחד והכוכבים ומזלות הם רבים וחלוקים בשפע הנמסר להם והמשפיע דבר זה וזה דבר אחר ומה ראית לעבוד את זה ולא את זולתו. הד' שהוא ית' המטריף טרף לכל בריה בהשגחתו הנפלאה לתת ביחוד לאיש חוקו כמד"א ומשביע לכל חי רצון משא"כ הכוכבים ומזלות שאף שבהשפעת כחם תוציא הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו אולם לא יטריפו לאיש איש חוקו הראוי לו טרף הוא מזון הקצוב לאיש כמ"ש הטריפני לחם חוקי: 

<b>אשר אין כמוהו </b>שבארבעה דברים כוללים האלה הוא ית' מובדל בהשגתנו מכל זולתו וניכר שאין כמוהו: 

<b>ונפסקה טענת הפרוש </b>שלא יכול עוד לטעון כנגדו ולהשיב על דבריו וקבל הפרישות לפרוש מטורח עסקי העולם: 

<b>מנוחת הנפש והגוף כו' </b>שע"י שהגוף עיף ויגע בקושי עבודה הנפש מרגשת ואוננת וקצה בדבר: 

<b>מן המעשים הקשים כו' </b>כי יש מעשים שאדם עושה אותם בלי יגע וחלישות ואעפ"כ הם קשים עליו מחמת שצריכין עיון והתבוננות רב שבקל עלולים להפסד כמו מלאכת הציור והרקמה ומלאכת פתוחי חותם ומלאכת הרפואה בחלאים הקשים שבכל אלה הנפש נטרדת ומתקשה בהם וזה אמר נגד מנוחת הנפש ועל מנוחת הגוף אמר והמלאכות המיגעות הם רוב המלאכות כמו חוטבי עצים מן היער וחוצבי אבנים מן ההר: 

<b>ועזוב עבודת כו' </b>שעל ידי הבטחון לא יהיה נבהל להון ולא יתקע עצמו להיות מעובדי המלכים שלפי שמעלתם גדולה ועבודתם קשה ומסוכנת וחוקיהם דהיינו נמוסיהן קשי השמירה דוגמת מלכותא דרקיע שאמרו חז"ל שמדקדקים עם סביביו כחוט השערה: 

<b>הוא תובע כו' </b>הוא דורש ומבקש בין כל הסיבות המסבבות הטרף לבני אדם בטבע העולם דהיינו כל מיני אומניות ומיני משא ומתן הוא בוחר לעצמו סיבה שיש בה יותר מנוחה כו': 

<b>ושם טוב לו </b>לפי שיש מלאכות שהאדם עלול בהם לנפול ברשת החשד ודבת עם כמו שאמרו חז"ל החמרים רובם גזלנים כשר שבטבחים כו' ונכון לאדם להתרחק מהם: 

<b>ופנאי ללבו </b>כמאמרם ז"ל לעולם ילמד אדם את בנו מלאכה נקיה וקלה שיהא לבו בלתי טרוד בה והוא מנוחת הנפש שאמר למעלה: 

<b>ומה שהוא מפיק כו' </b>שיוכל יותר להוציא מכח אל הפועל רובות תורתו דרך משל מי שאומנותו עובד אדמה או שהוא דר בכפר איננו יכול להתפלל תדיר בכל יום במנין עשרה והבורסקי אין מלבושיו נקים לתפלה והרבה כיוצא בזה עד שאמרו חז"ל על יושבי צריפין שהם בעלי זדון בועלי נדות ובניהם אינם שלהם וע"ש בפירוש רש"י ז"ל: 

<b>עם יתר אמונתו כו' </b>כלומר שכל זה בא לו על ידי יתרון אמונתו שהוא מאמין מאד שהסיבה לא תוסיף וכו' אם תהיה מהסיבות המעשירות לפי דעת המון העולם וכן בהיפך לא תגרע וכן אמרו חז"ל (סוף קדושין) שאין עשירות מן האומנות וכו': 

<b>כי לא כו' ולא ממדבר הרים כו' </b>כוונתו על דרך דרש חז"ל בפסוק זה שאמרו כל הרים שבמקרא הם הרים כמשמעם חוץ מזה שהוא לשון התרוממות שאין האדם מתרומם בעושר ע"י מסחרו בארצות רחוקות למזרח ולמערב או לדרך מדברות וסופו כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים והוא מה שאמר אלא בגזירת הבורא ית': 

<b>בנאות דשא כו' על מי מנוחות כו' </b>וזה לראיה שהקב"ה חפץ שיבחרו יראיו סיבה לטרפם שיוכלו לחיות עמם במנוחה והוא ית' יגמור בעדם: 

<b>ואם יהיה כנגד טבעו </b>ואף שיהיה נגד טבעו: 

<b>וחתולתו </b>הוא הליפוף שמלפפין אותו בסמרטוטי פשתן והוא מל' הכתוב והחתל לא חותלת (יחזקאל טז): 

<b>וקשירתו </b>שאחר הליפוף כורכין אותו ברצועה רחבה מראשו ועד רגליו וכשהוא רוצה הוא מתיר הקשר וז"א והתרתו: 

<b>שויתי ודוממתי </b>שויתי התחזקתי והתאפקתי על צערי כמו שויתי עד בוקר (ישעיה לח). ודוממתי שתקתי ויחלתי אליו ית' וזה מפני שאני יודע שנפשי הוא אצלו ית' כגמול עלי אמו כו': 

<b>מתועלת הבטחון והנאותיו </b>תועלת מה שהוא מועיל לדחות ממנו הרעות ולפנות לבו לתורה ועבודה והנאותיו שע"י הבטחון הוא ית' מעניק אותו הרבה מידו הרחבה כמ"ש ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב כמבואר כל זה למעלה: 

<b>מה שנזדמן לי </b>מה שנפל בדעתי ונזדמן לפני: 

<b>בסיבות הבטחון כו' </b>איזה דברים ימצאו במי שבוטחין בו שיהיה סיבה לבטוח בו: 

<b>מחיוב העסק בסיבות </b>שהאדם מחוייב עם הבטחון להיות עוסק באיזה עסק שיהיה סיבה לטרפו בעזרו ית' ולא יהיה טומן יד ומטיל עצמו על הבטחון: 

<b>בביאור הדברים כו' </b>באיזה דברים ישתמש במדת הבטחון: 

<b>שבחו וגנותו בהם </b>באיזה דברים האדם משובח בהשתמשו בה ובאיזה דברים הוא מגונה כמו שיבואר אצלו באורך ומה שכתב וחיוב שבחו כו' כלומר באיזה דברים השכל מחייב שישובח עליו ובאיזה כו': 

<b>חיוב גנות דעת האומרים באריכות התאוה כו' </b>איך השכל מחייב לגנות דעת הטוענים על ביטולם מעבודת הבורא ית' ואומרים שהם מיחלים לעבוד עבודתו רק אם יהיו צרכי תאותיהם ערוכות בידם לזמן ארוך שלא יצטרכו לדאוג עוד דאגת מחר ומחרתו אז יפנו לבם לעבודה כמו שבא בארוכה לקמן בדבריו וקורא אותם בעלי משכונות שהם כמו המלוה לחבירו ולוקח תחלה משכון על הלואתו: 

<b>כשיגיעו לחפצו בו </b>בעולם: 

<b>במפסידי הבטחון באלהים </b>מה הם הדברים המפסידים מן האדם הבטחון באלהים: 






Chapter 1

<b>ודעתו במה שמפיק טובתו </b>כפי שהוא יודע איך ובמה להוציא טובתו לפועל: 

<b>אבל העיקר כו' שאם יפקד</b> פירוש שאם יחסר הדבר ההוא לא ימצא הבטחון הוא מה שיהיה לבו כו': 

<b>לקיים מה שאמר </b>הוא בדבר שאין צריך לעשות בפועל כמו הבטחת לבן ליעקב אבינו שמה שילדו הצאן עקודים נקודים יהיה שכרו וכל הצאן היו ביד יעקב ואין צריך לבן לעשות דבר רק לקיים דבריו ולא למנוע ממנו ועל מה שצריך עשיה אמר ויעשה מה שערב והוא ג"כ לשון הבטחה כמו (משלי ו') אם ערבת לרעך: 

<b>ויחשוב עליו הטוב כו' </b>שיחשוב על אודותיו לעשות הטוב לו גם במה שלא התנה וכו' ויעשה זה בתורת נדבה וחסד וגם בכאן אמר במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו נגד שני חלוקות הנ"ל: 


Chapter 2

<b>בהן יתכן הבטחון מהבוטח כו' </b>שע"י שימצאו באיזה מן הברואים כלו' באיזה אדם הסיבות ההם יתכן שיתראה ויגלה בטחון מאיזה אדם שיבטח עליו: 

<b>הרחמים והחמלה </b>מלת רחמים הונחה על מי שהוא בר דעת יודע ומכיר צער חסרונו ואין לאל ידו לתקנו אולם לא יתכן על מי שאיננו בר דעת רק שכח המרגיש שלו מרגיש כאבו בבלי דעת כמו כל מין בהמה וחיה ולכן נאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וכו' אמנם יתכן לומר לשון חמלה גם עליהם כמו (יחזקאל טז) לעשות אחת מאלה לחומלה עליך שמדבר שם בילד רך: 

<b>בכל מה שיטריחהו כו' </b>הוא בטוח שאף שיבקש ממנו לטרוח הרבה למענו לא ימנע מבקשתו: 

<b>שאיננו מתעלם בזמנו ולא מתעצל כו' </b>יש אדם שאף שהוא רחמן בטבעו הוא מעלים כח רחמנותו ומסיח דעתו ממנו וזה נקרא מתעלם שלשון מתעלם הוא מתפעל שהונח על מי שהוא הפועל והנפעל כמו בזה שהאדם מסיח הדבר מדעתו ברצונו ועי"ז הדבר נשכח ממנו והשכחה שולטת עליו בדבר זה והרי הוא פועל ונפעל ויש אדם שאף שכח הרחמים גובר עליו ואמנם להיותו עצל בטבעו גובר עליו כובד עצלותו ונמנע מתיקון ענין זולתו הנצרך לו והנה יש דבר שלא יתכן לומר בו מניעה מחמת עצלות כמו החנינה בממון ולא יתכן לומר בו רק מתעלם ומה שנצרך להעשות בכח אברי הגוף יתכן בו גם העצלות לכן פרט בזה שתי הלשונות: 

<b>שהוא משתדל ומסכים כו' </b>משתדל הוא היפך המתעצל ומסכים לעשותו הוא היפך המתעלם: 

<b>התעלמותו ורפיונו </b>הם הם שתי חלוקות הנ"ל כי העצל הוא המתרפה כמ"ש גם מתרפה במלאכתו (משלי יח): 

<b>בוטח ממי שבטח בו כו' </b>שנגלה לבוטח ממי שבטח בו שיש בו שתי מדות האלה: 

<b>ורוב השגחתו </b>ששתי החלוקות הנ"ל דהיינו בלתי מתעלם ולא מתעצל הפכם אחד שהוא ההשגחה עליו ולא נמנה רק לאחד: 

<b>לא ינוצח כו' ולא ימנעהו כו'</b> שלפעמים האדם חפץ לעשות דבר רק שאחד קם עליו ומונע אותו מפעולה ההיא וזה בשתי בחינות אם שכוונת האיש ההוא להכעיס ובדרך נצחון לפי שהוא רואה שזה חפץ בדבר מתעצם דוקא למנוע הדבר כדרך אויב ומתנקם ולזה דייק בלשונו באשר הוא חפץ או שלא לכוונת נצחון רק לאיזה כוונה אחרת הוא אינו רוצה שיהיה הדבר ההוא ומונע אותו מלעשותו על חלוקות אלו אמר לא ינוצח ולא ימנעהו וכו' ואולי תהיה מלת מונע שם ולא תאר ואז הכוונה על שאר מניעות טבעיות שאינם באים מרצון אדם זולתו רק מלות חזק וחלש מורה יותר על פי' הראשון: 

<b>מפני המנע דברים כו' </b>שאחר שהוא חלש בודאי ימצאו ענינים הרבה שימנעו בהם דברים הנצרכים לפעולתו לסיבה הנ"ל: 

<b>שיהיה יודע באופני כו' </b>שהוא יודע באיזה אופנים יכול להועילו שלפעמים האדם רחמן וזריז ויכול על הדבר רק שאינו יודע אופני תועלתו כמו הרופא הרחמן והזריז ויש ביכלתו לרפא את החולי רק נעלם ממנו חליו ובאיזה סמים תהיה רפואתו אף שבאמת הסמים ההם ישנם תחת ידו ואמר יודע באופני תועלתו בבחינת דחית הנזק מהבוטח ועל ההטבה בפועל אמר ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו: 

<b>בנראה ובנסתר </b>שיש דבר שהוא טוב לפי הנראה והרע מסותר בו כמו דרך משל שמלך אחד עשה אוהבו לשר צבא ועי"ז נפל שדוד בידי אויביו כידוע שזה היה כוונת שאול בדוד לכן אמר שהוא יודע שאותו הדבר הוא טוב לו בנסתר כמו בנראה: 

<b>ומה שייטב בו ענינו </b>כוונתו שיש דבר שהוא היפך הנ"ל דהיינו שהוא נראה קצת רע לפי הנראה ובאמת הוא טוב לענינו: 

<b>דעתו בתועלותיו כו' </b>פרט בכאן הארבעה דברים הנ"ל מן המאוחר אל הקודם: 

<b>שיהיה מתיחד בהנהגת כו' </b>שרק הוא מיוחד בהנהגת אותו אדם שבוטח עליו ומעולם לא הנהיג אותו זולתו וזה לא יצדק כלל בשום נברא רק בבורא ית': 

<b>מתחלת הוייתו ויצירתו בבטן אביו וגדולתו </b>הוא גדולו בבטן בתשעה ירחי לידה שהולד הולך וגדול שם ונצרך להשגחה כמ"ש בשער הבחינה: 

<b>וינקותו </b>אחר שנולד בהיותו יונק משדי אמו ואח"ז בימי נערות וימי בחרות עד תכלית ענינו בעולם: 

<b>בעבור שקדם לו עליו כו' </b>שאחר שהיטיב לו מזמן הקדום עד הנה בודאי גם עד זקנה ושיבה לא יעזבנו: 

<b>והטובות העודפות והתועליות המתמידות </b>על הטובות הנראים בשעתו אמר הטובות העודפות ועל הטובות שאין טובתם ניכר לשעתם רק שידוע שהם מועילים להבא אמר התועלות וכו': 

<b>שיהיה ענין חבוטח כו' </b>למעלה מזה דיבר בבחינה שהוא בטובתו יתיחד בהנהגתו מתחלתו ועד הנה וכאן מדבר בבחינת היכולת שהיכולת בהטבתו ונזקו מסור רק בידו ואין לזולתו שום יכולת להטיב או להרע לו: 

<b>ה"ג להזיקו ולהרע לו ולא להטיב כו' </b>להזיקו נזק הוא נגד המועיל ורע הוא נגד הטוב כי כמו שמלת מועיל על דבר שאין הנאתו לשעתו רק אחר זמן כן נזק הוא הפכו ג"כ שאין הרע מורגש ומצר בשעתו וטוב ורע הם המורגשים לשעתם: 

<b>יהיה יותר ראוי כו' </b>לפי שלבו אינו פונה כלל לבטחון זולתו ומניח כל בטחונו עליו: 

<b>הנדיבות והחסר </b>הנדיבות בבחינת התעוררות הרצון בלב להטיב והחסד בבחינת הפעולה ממי שאינו חייב לו ונגד הנדיבות אמר למי שראוי שגם בו שייך נדיבות ונגד החסד אמר ולמי שאינו ראוי: 

<b>נדיבתו מתמדת כו' </b>בנדיבות שהוא חפץ הלב אמר לשון התמדה כי רצון הלב והשתוקקותו לדבר יכול להיות בתמידות כמשמעו בלי הפסק אף שעה אחת משא"כ בחסד שהוא המעשה בפועל בודאי בלתי אפשרי לשום נברא להטיב בפועל לזולתו בתמידות לא אמר בו לשון התמדה רק לשון המשך: 

<b>לא יכרת ולא יפסק </b>ג"כ נגד שתי חלוקות הנ"ל: 

<b>בגלוי ובנסתריו בלבו ובאבריו </b>בלב שייך גלוי ובסתר הנסתר הוא המחשבה בדבר בפני עצמה והגלוי הוא גלוי מחשבתו לזולתו בהגדתו לו ובאברים שהם כלי המעשה שייך ג"כ גלוי ונסתר המעשה שאדם עושה במקום שאין רואין הוא הנסתר ובמקום רואין הוא הגלוי ואמר שכל מעשיו יהיו מורים על בטחונו בו: 

<b>ולהמסר אליו </b>היא הסכמה כוללת שיסכים בדעתו להמסר בידו שיעשה בו מה שירצה ואח"ז אמר שכל גזירה פרטית שיגזור עליו יקבל ממנו ברצון: 

<b>ולדון אותו לטוב </b>שידון כל מפעליו עמו לכף זכות ולתלות שכוונתו לטוב לו: 

<b>דיניו ומפעליו </b>דהיינו אם הוא דן אותו ח"ו ביסורי הגוף ע"ז אמר דיניו ועל הנהגתו עמו בקניניו אמר ומפעליו: 

<b>רחום וחנון ה' </b>ושמא תאמר שזה נאמר בבחינה שהוא מרחם על הכואבים כבר ומצטערים ולא קודם לזה ולא יועיל הבטחון קודם בא הפורעניות להמלט ממנו לזה מביא ראיה מנינוה שנא' ואני לא אחוס הרי שריחם עליהם וביטל הגזירה ולא התחילה הפורענות כלל: 

<b>מי הקשה אליו וישלם </b>מי עמד כנגדו בקושי ערפו ויצא שלם: 

<b>והגבורה והתפארת והנצח </b>הרי הגבורה הוא נצחון: 

<b>מתחלת ענינו </b>היינו תחלת הויתו כנ"ל: 

<b>והתחלת גדולתו </b>במלת גדולתו כוון מה שהאדם ניכר ונודע בין אנשים בערך מה כמ"ש ושמואל הולך וגדול וטוב והנער משהוא מתחיל להודיע בין אנשים נקרא התחלת גדולתו: 

<b>אתה גוזי </b>מוציאי: 

<b>מי זה אמר ותהי ה' לא צוה </b>מי זה יגזור אומר ויהי אם ה' לא צוה: 

<b>מפי עליון לא תצא כו' </b>כוונת המחבר כפי שפירשו קצת מפרשים פסוק זה מגזירת עליון לא תצא כלו' לא תשתנה מגזירתו הן רע הן טוב כפי אשר גזר כן יהיה ואלו שני הכתובים נאמרים זה אחר זה בדברי המקונן באני הגבר ולפי שיש טעות בכ"א מהם בפירושו שבפסוק מי זה אמר ותהי כו' נוכל לומר שזה נאמר על הויית יש מאין לזה הביא פסוק שאחריו מפי עליון כו' שזה מבאר אותו שהכוונה הוא על הנהגת העולם ברוע טוב ובפסוק מפי עליון כו' לבדו נוכל לפרש ח"ו כפשוטו לכך מביא הראשון שכל א' מגלה על חבירו ויגיד עליו רעו: 

<b>ואומר יבש חציר כו' </b>כי אולי יאמר אדם שהתחלת כל דבר צריכה להיות ממנו ית' כי כן יסד המלך שיהיה הוא המתחיל בכל דבר אולם לא יתמיד אם לא יגמור אדם וימשיך הדבר להתמידו לזה מביא פסוק יבש חציר המורה היפך זה שפעולת אדם היא בלתי נמשכת ופעולתו ית' היא המתמדת דרישא דקרא כל הבשר חציר וכו' וכל חסדו וכו' פירש כל אדם כמו שאין בו ממש במציאותו כי כחציר הוא גם כן חסדו שהוא עושה הוא רק כציץ השדה עובר לשעתו וכמו שיבש חציר כלומר שהאדם בעצמו בבא עתו יגוע וימות כן נבל ציץ חסדו יתום ויפסק לשעתו אולם דבר אלהינו יקום לעולם כמו שהוא ית' נצחי כי גזירותיו ופעולותיו נצחים: 

<b>אכן חציר העם </b>לפי שבפסוק שלמעלה נאמר כל הבשר ולא נאמר האדם אולי יתעקש המתעקש ויאמר שזה נאמר על שאר מיני החיים זולת האדם וימשיך בו איזה פירוש לדעתו לזה הביא פסוק זה המגלה שלשון חציר נאמר על מין האדם: 

<b>ושנדיבתו כוללת </b>כל הברואים: 

<b>וחסדו סובב </b>כלו' סובב סובב הולך מזה לזה בנדיבתו ית' אמר סתם כוללת כי הנדיבות הוא הרצון וההסכמה להטיב כמ"ש למעלה והוא מתמיד אצלו ית' בכל עת ובכל שעה לכל בריותיו אולם החסד הוא המעשה בפועל והוא מתחלק להרבה פרטים כמו המזון והלבוש והמעון ודומיהם רבים ואין כל הבריות נצרכים לפרט אחד בשעה אחת רק כל אחד בשעתו כמ"ש במזון ואתה נותן להם את אכלם בעתו ואמרו חז"ל בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד וכו' ולכן אמר לשון סובב כלו' סובב הולך מזה לזה בזה אחר זה: 

<b>טוב ה' לכל כו' ואמר נותן לחם כו' </b>לפי שבפסוק ראשון נאמר בלשון הטבה ורחמים ששניהם צודקים גם לראוים ומוכנים אליהם ואולי יאמר שזה נאמר דוקא בראוים אליהם קצת לכן הביא פסוק נותן לחם לכל בשר שמסיים בו כי לעולם חסדו לראיה שגם לבלתי ראוים כלל כמ"ש למעלה הוא ית' מטיב שמלת חסד הנחתו האמתית הוא על הטבת חנם בהחלט ולפי שבפסוק זה בלתי מבואר רק לחם לבד לזה הביא פסוק ראשון טוב ה' וכו' שמלת טוב בסתם ודאי הוא כולל כל מין הטבה: 

<b>פותח את ידך כו' </b>הביא פסוק זה להורות שהטבתו יתברך איננה באה בכילות ח"ו כפי ההכרח לקיוה רק הוא ית' משפיע מידו הרחבה ומשביע לכל חי כרצונו: 

<b>והשכל גוזר בהקבץ כו' </b>כלומר באמת לא הייתי צריך להביא ראיה מן הכתובים שגם השכל האנושי גוזר ומחייב שאלה השבעה דברים מקובצים ונמצאים בו יתברך ושאינם נמצאים בזולתו ולא הבאתי אלו הפסוקים רק לזכרון בלבד כלו' שאין כוונתי רק להיותן למזכרת ולא לראיה דהיינו שע"י שירגיל האדם אלו הפסוקים בפיו יזכור על ידם מה הם השבעה דברים כמו נוסח מלות שנאמרו בתלמוד לסימני הלכות ואלו היה כוונתי לראיה הייתי יכול להרבות בפסוקים לחזק הראיה וז"א לכן הבאתי אלו כו' כלו' לכן לא הבאתי רק אלו ולא יותר: 

<b>יבטח בו כו' </b>בתחלה פרט שתי החלוקות יבטח בו בהטבתו לו בצרכיו וימסר לו שיעשה בו כחפצו אף במה שהוא ח"ו לרע נראה ואח"ז מבאר אותם באמרו ויניח הנהגתו עליו על אמרו ויבטח בו ולא יחשדנו בדינו וכו' על אמרו וימסר עליו ופרט בזה שתי חלוקות ולא יחשדנו בדינו אם דן אותו ח"ו באיזה רעה מצירה פרטית לשעתה ולא יתקצף על בחירתו אם בחר לו ענין כולל להנהגתו כל ימיו כמו העוני ח"ו או אשה רעה מצירה וכדומה: 

<b>כוס ישועות כו' צרה ויגון כו' </b>ובשניהם נאמר ובשם ה' אקרא ומאלו הפסוקים למדו רז"ל שחייב אדם לברך על הרעה כשם וכו': 


Chapter 3

<b>אשר בבירורן </b>כשיבינם על בורים ואח"ז יתאמת בלבו לאמתיות מוחלטות: 

<b>זכרתים והעירותי כו' </b>העירותי לבב הקורא בראיות מן הכתוב ועתה חוזר ומבאר אותם בהרחבה: 

<b>רחמים וחמלה </b>פירשתי למעלה חלוקיו: 

<b>ונתן לך רחמים כו' </b>הקב"ה יתן בלבך כח הנחמים על זולתך וע"י ירחם הוא ית' עליך כך פירשו חז"ל הפסוק הזה ולמדו מזה שכל המרחם מרחמין עליו הרי שהוא ית' חולק מרחמיו לב"א: 

<b>אופני תועלת האדם </b>באיזה אופנים יוכל להועילו: 

<b>והדין נותן זה </b>השכל מחייב שהוא כן: 

<b>באופני תקנות כו' </b>תחלה דיבר בבחינת תחלת יצירתו ברחם באיזה אופנים תוכל הטפה להיות נקלטת ולהיות ולד נוצר ממנה ובאיזה אופנים תפסד הנזיפה ותאבד ולא יתהוה ממנה כלום ואח"ז דיבר על משך זמן היות העובר בבטן אמו איזה פגעים יוכלו להשיגו שם ולהזיק לו אח"ז דיבר על זמן גדולו אחרי גיחו מבטן איזה אופנים יוכלו להחלותו ובאיזה יוכל להרפא ממחלתו: 

<b>צורה מקפית </b>הוא הנקרא בעברי תבנית או תאר כמו שתאמר כלי זה הוא עגול או מרובע או משולש וזולתו מהתאריה בעיקרו או באזניו או ברגליו והצורה הזאת איננה עצם מעצמות חומר הכלי רק היא מקרה ותוכל להשתנות בתאר אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות: 

<b>השורש והצורה עצמית </b>השורש הוא ההיולי הנקרא בלשון סתם חומר והצורה העצמית היא המהוה מציאתו הדבר במהותו מן ההיולי ההוא והוא עצם הדבר במה שהוא שהרי ההיולי הוא המשותף לכל והצורה היא המבדלת להיות זה זהב וזה כסף וכן בכל המון המציאות: 

<b>אין לו שום תחבולה ולא יכולת כו' </b>שם תחבולה הונח על דבר שאין ביכלתו הפשוט לעשותו אולם אפשר לו להתנכל בתחבולה ולגרום פעולת הדבר ההוא כמו דרך משל צידת הבעלי חיים שאין ביכלתו ללכוד החי אם לא ע"י תחבולת פרישת הרשת שנכנס בו החי מעצמו ויכולת נקרא הכח הטבעי הפועל בטבע והוא היפך התחבולה שהוא פעולת השכל בדרך גרם לפעולה והיכולת יכול להיות משולל מן השכל כמו שעל האש יאמר שיש ביכולתו לשרוף ולחמם ועל המים לכבות ולקרר וכחות כאלו ישנם גם באדם כמו הכחות המשרתים למזון האדם המושך והמעכל וכו' שלא יונח עליהם רק שם יכולת ולא פועל ברצון: 

<b>שרש האדם וצורתו </b>הם הנקראים חומר וצורה כנ"ל: 

<b>ותכונתו </b>הוא מספר אבריו וגידיו ושאר חלקי גופו וכחות נפשו וערכם זה לזה: 

<b>וסדר חבורו </b>הן חיבורו הכולל דהיינו חיבור נפשו אל גופו הן חיבור חלקיו והרכבתם זה עם זה: 

<b>תועלותיו ונזקיו </b>הם בחינות הטוב והרע הפרטיות ההוים ואח"ז מדבר בכלל הנהגתו שהוא ית' מנהיג אותו בכללו בדרך שייטב לו בזה ובבא ד"מ שלזה טוב לחיות בעושר ולזה בעוני וזה אומרו והטוב לו בעולמו ואחריתו ולזה מביא הפסוק אני ה' מלמדך להועיל הוא בתועליות פרטיו כל אחד בשעתו כפי הצורך ואח"ז על ההנהגה הכוללת אמר מדריכך בדרך תלך: 

<b>כי את אשר יאהב כו' </b>שבפסוק ראשון אינו מוכח שמדבר גם בפעולות הנראות לרע לזה מביא זה הפסוק: 

<b>חזק </b>ביכלתו יותר מכל חזק: 

<b>ודברי נגזר כו' </b>שדברו ית' דהיינו הבטחתו בציויו הוא דבר חתוך וצמות בבל ישונה יותר מדבר כל אדם. נגזר נחתך מלשון ארץ גזירה דמתרגמינן ארעא חתוכה: 

<b>כל אשר חפץ כו' </b>הרי שהוא חזק ביכלתו לעשות כל אשר יחפוץ ואח"ז מביא פסוק כן יהיה דברי וכו' על מה שכתוב ודברו נגזר וכו': 

<b>לא יניחם ולא יתעלם מהם </b>לא יניחם מלהטיב ולהועיל להם בצרכיהם ולא יתעלם מהם מלהצילם מנזקיהם כמו לא תוכל להתעלם שהוא נאמר אצל הצלת נזק האבירה: 

<b>מקטנם ועד כו' </b>מדבר קטן שלהם וכו': 

<b>דבר את דבר </b>שאצל בשר ודם יתכן לומר שטרדת דבר אחד משכיחו מדבר אחר לפי שכח דעתו ומחשבתו הם מוגבלים במדה ולכן יפול בהם הלאות: 

<b>נסתרה דרכי מה' </b>נגד מ"ש ולא יסתר ממנו דבר ונגד ההנחה וההעלם אמר ומאלהי משפטי יעבור ונגד מה שאמר לא ישכיחהו דבר מדבר אמר הלא ידעת וכו' לא ייעף ולא ייגע וכו' שאין כחותיו מוגבלות ולא יתכן לומר שע"י שנלאית דעתו בטרדת דברים אלו נשכחו ממנו דברים אחרים שקצרה דעתו להכיל את כולם: 

<b>ולא לזולתו </b>שכמו שאין ביכלתו להועיל את עצמו כן אין ביכלתו להועיל לזולתו כ"א ברשות וכו': 

<b>כי העבד כו'</b> נתן טעם על צורך אמונה זאת וידיעת דבר זה: 

<b>הערה </b>בורא קצות מה שיחס הבריאה אל הקצות דוקא הוא לומר שכחו ית' הוא בלתי תכליתי לכן גם טבע פעולותיו ית' מחוייבים להיות בלתי בעלי גבול וכמות כמו שהם באמת הנבראים הרוחניים אולם כאשר עלה בחכמתו ית' להמציא מציאות עולם בעל גבול צמצם כחו ית' בפעולתו והעמידה בכמות משוער והוא דבר מפליא למשכילים וזה שמסיים אין חקר לתבונתו שתכונתו ודעתו ית' אין לחקרם ולמצא תכליתם כי בלתי תכלית הוא ובזה פירשתי פסוק את אשר התעללתי במצרים שרש"י ז"ל ברח מלפרשו בלשון פועל ומעללים לפי שנאמר בלשון מתפעל אמנם על פי דברינו אלה הצמצום בכחו ית' הוא כמו התפעלות לפי שהוא ב"ת ושפיר צודק לומר בו לשון מתפעל ושם נראה הצמצום בעליל בהיות כל מכה מצומצמת ומוגבלת להשאיר קצת שירים כמו מדבר לברד ומברד לארבה והבן זה כי נכון הוא מאד: 

<b>יכול על הגדלתו כו' </b>יכול להגדיל תועלתו יותר מאחרים וכו': 

<b>מיראתם ותקותם </b>שלא יירא מנזקם ולא יקוה תועלתם: 

<b>אל תבטחו בנדיבים </b>כפל דבר נגד תועלת ונזק אל תבטחו וכו' לקבל תועלת נדיבתם בבן אדם שאין יכול להושיע מנזק כי אם ברשות הבורא ית' וזה מדייק באומרו שאין לו תשועה כלו' שאם הוא מושיע אין הישועה מיוחסת לו כ"א לבורא ית' גם הכוונה שאין לו וכו' כלומר שגם לעצמו אין יכול להושיע ושתי הכוונות אמתיות ומכוונות בו: 

<b>רב טובו כו' על האדם </b>הבאות על האדם גם החסד והטובה מבלי שיהיה האדם ראוי אצלו ית' לכך לא לכוונת צרכו ית' ונגד מלת החסד שהוא הטבת חנם אמר מבלי שיהיה ראוי לכך ונגד מלת הטובה שכוונתו ית' רק לטובת האדם אמר ולא לצורך וכו': 

<b>נדבה וטובה וחסד </b>נדבה הוא תחלת התעוררות רוח הרצון הטוב והנה בתחלה הקדים חסד לטובה לפי שהוא קודם לדל המציאות ויסוד בנינם והבת מציאות הברואים מקבלי הטובה כמו שכתוב עולם חסד יבנה אולם בבחינת הכרת חסדו הוא להיפך שע"י קבלתנו טובותיו אנו מכירים חסדו ולכן הקדים טובה לחסד: 

<b>רבות עשית כו' </b>פעולות רבות עשית לכוונת היותך ה' אלהי כלו' רק לטובתי ומברר דבריו באומרו נפלאותיך ומחשבותיך הם רק אלינו כלו' לטובתנו אין ערוך אליך כלו' אין להעריך אותם אליך ולומר שנעשו כפי חסרון צרכך אליהם ח"ו כמו בשר ודם שכמות פעולתו היא כפי ערך חסרון צרכו לדבר למלאות חסרונו ומ"ש רבות עשית אתה וכו' שמלת אתה הוא מיותר אחר שבא כינויי הנוכח במלת עשית הכוונה היא שעל ידי מעשיו הרבים הכרנו מציאותו ית' כידוע וז"א רבות עשית וכו' מזה ידענו שאתה ה' אלהים: 

<b>מעצם ומקרה </b>המקרים הם דברים שאינם עצמים מעצם הנושא אותם כמו המראה של כל דבר: 

<b>בכמותו ואיכותו </b>כמות הוא שיעור הדבר בגודלו ואיכות הוא כמו החום והקור שבטבע כל דבר וכן היובש והלחות: 

<b>ומה שיהיה כו' הוא הנגזר כו' </b>כפי שאנו מוצאים הוית הדבר באמת ידענו שבודאי הוא הנגזר בתחלת הידיעה כלו' שמתחלה ידע הבורא ית' שהדבר יהיה כן ומלת הוא הנגזר פירש הוא הנחתך והנקצב בתחלת מחשבתו ית' שיהיה באופן כך: 

<b>אלא שלכל הגזירות כו' </b>כלו' אם תאמר אחר שכך נגזר ממנו ית' למה לא היה כן בתחלת הויתו כמו דרך משל השקד הזה למה היה מתחלה פרח ואח"כ ציץ ואח"כ שקדים ולמה לא נתהוו השקדים מתחלה בשלימות הויתן אשר הם נמצאים כעת לזה אמר שכך גזרה חכמתו ית' שיתהוה כל דבר ע"י סיבות קודמות בהילוך הטבע: 

<b>שאינו מבין עניני העולם והסיבה חלושה </b>מי שאינו מתבונן בטבע המציאות הוא חושב בלי התבוננות שהסיבה וכו' ובאמת הסיבה היא חלושה ונקלה וכו': 

<b>שינוי הענינים והתהפכותם כו' </b>שינוי בבחינת ההויה החולפת שנשתנה מכמות שהיה והתהפכותם בבחינת ההויה הבאה שנהפך אליה כמו והעם הנס נהפך אל הרודף: 

<b>הערה </b>במשל אדם הנעתק ממקום למקום יכול להיות בשתי חלוקות אם בבחינת מה שהי' שלא יכול להיות שם וברח משם כמו ויברח יעקב או שנשתוקק למקום שבא וכן יתכן בהעתקה איזה מציאות מהויה להויה אם נתלה אותם בסיבת דבר נאמר ג"כ עפ"י שתי חלוקות הנ"ל או שנאמר שהסיבה חייבה לשנות אותה מכמות שהיה והוא כבורח ממה שממנו או שנאמר שהסיבה השתוקקה להביאו למציאות החדש וז"א לשנות אותו על בחינה א' ולהפכו על בחינה ב' ואפשר שכוון בשינוי על דבר שנשתנה לא אל הפכו והתהפכותם על דבר שנשתנה אל הפכו כמו באיכות מטבע חם לטבע קר: 

<b>חלושה ונקלה מהיות ממנה שינוי או חילוף </b>אמר שינוי בבחינה מה שממנה שהוא כמתגבר על רעהו ומפילו ושוברו על זה אמר שהיא חלושה ועל הביא הדבר לעילוי שהוא מטבע הנכבד אמר שהיא נקלה כלו' בזויה וע"ז אמר מהיות ממנה שינוי בבחינה אחת או חלוף בבחינה ב': 

<b>היעלם כי כח </b>וכי נעלם הוא מדעת אנושית שכח מגרגיר חלוש וכו': 

<b>וטרדת הנפש להקדים כו' חלישות ההכרה כו' </b>מה שהאדם מטריד נפשו להקדים וכו' ולאחרו וכו' הסיבה לכל זה הוא חלישת הכרת האדם באמתות ידיעתו כו' ואמר מבלי סבב על קיום מצות וכו' כלומר שאם כוונתו בקדימה ואיחור ומיעוט וריבוי הוא לסבב עי"ז קיום מצות עבודתו ית' הוא טוב מאד והתחכמות אמתי שזה הונח באמת ביד האדם ובחירתו שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אולם אם הוא משתדל בכל הנ"ל מבלתי כוונה לסבב עי"ז עבודתו ית' רק לצרכי עצמו הוא סכלות באמתת ידיעתו שהאדם איננו מכיר אמתת ידיעתו כלומר שהוא ית' יודע אותנו ואת חסרוננו ידיעה אמתית כלומר ידיעה שלימה וברורה: 

<b>וסכלות מהבין כו' </b>שהאדם סכל ואיננו יודע שכל הנהגותיו ית' עם ברואיו הוא לטוב להם כי ע"י שני הכרות האלה יהיה הבטחון: 

<b>לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים </b>דבר החכם בבחינת קדימה ואיחור בזמן ומליצת הפסוק מסורסת שכוונתו שלכל מבוקשי האדם ותשוקותיו בכל המציאות אשר תחת השמים יש זמן ועת נגזר ממנו ית' ואומרו לכל חפץ הכוונה לכל חפצי האדם כנ"ל ודייק באומרו תחת השמים להורות על דברי המחבר שאמר מבלי סבב על קיום וכו' כנ"ל רק למלאות תשוקת צרכיו הגשמים הא אם כוונתו לעשות רצון קונו שזה נקרא על השמים כמו שפירש רש"י ז"ל ושאר מפרשים בפסוק מה יתרון לאדם ועיין שם לזה באמת לא הונח זמן נגזר והוא ביד האדם ואמרו בתחלה לכל זמן ועת בשני כינויים הוא מורה על שני חלוקות שהניח המחבר באמרו וטרדת האדם להקדים מה וכו' ולאחר מה וכו' על פי הידוע מבעלי הלשון שמלת זמן ועת הונחו על שני זמנים אשר עודם לפני האדם והם ההוה והעתיד כי מה שעבר אין ואין לדבר ממנו והנה מלת זמן הוא מלשון הכנה וזמון והוא מונח על העתיד אשר עודנו מזומן לבא ומלת עת הונח על ההוה וממנו נגזרה מלת עתה וזה מאמר החכם לכל זמן שכל מה שבעתיד הוא מזומן ונגזר ממנו ית' להיות דוקא בזמן העתיד ולא עתה ולמה יתחכם האדם וישתדל להקדימו ועל שאין לאחר מה שהקדים אמר ועת וכו' שאחר שהונח ממנו ית' להיות עתה בזמן הקדום איך יאחרהו וזה מאמר אליעזר עבד אברהם ע"ה אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי ובפרט ע"פ מאמרם ז"ל שקפצה לו הארץ וזה מורה שרצונו ית' למהר הדבר ואיך תאחרוה אתם והנה למעלה החליט שאין להרבות גזירותיו ולהמעיטה וכן אין להקדים אותה או לאחרה וסוף דבריו אלא שלכל הגזירות סבות ולסבות סבות ואח"כ חזר על דבריו ואמר וטרדת הנפש להקדים או לאחר כו' היא סכלות והביא ראיות מהכתובים ועתה חתם דבריו בהבאת ראיה מהכתוב על סוף דבריו הנ"ל שלכל הגזירות סבות ולסבות סבות באמרו כי גבוה מעל גבוה שומר וכו' שפירשו בו המפרשים על השתלשלות הסבות בדרך עילה ועלול ולתשוקת הקורא לא אחשוך ידי מלבאר כל הפסוק הזה עפ"י דרכם זו וז"ל הפסוק (קהלת ה') אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה כו' והנה בתחלתו נאות לפירש"י ז"ל אם תראה במדינה רעת יושבי בה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט וצדק אל תתמה על החפץ על חפצו של מקום ולזה אמר החפץ בה"א הידיעה להורות על החפץ הידוע המשוטט בעולם ומנהיגו שהוא חפצו של מקום ב"ה אשר עליו נאמר כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ שפשט המליצה באמרו בשמים ובארץ בבי"ת מורה בודאי על הנהגתו ית' ברואי עולמו בחפצו ואתם בראותך מדינה אשר און ועמל בקרבה כנ"ל תתמה על הנהגתו ית' איך הוא סובל אותם לז"א אל תתמה וכו' כי גבוה מעל גבוה וכו' כי בודאי כבר נגזר עליהם כגמול ידיהם רק שהוא ית' יביא רעתם ע"י השתלשלות סיבות רבות ולכן נתאחרה רעתם ובכלות הסבות יכלו גם הם וז"א כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם להורות שכך גזרה חכמתו ית' להיות גזירתו ית' יוצאת לפועל ע"י סבות רבות והנה הסבה יתכן לקרותה גבוה להיותה גבוה ונעלית על מסובבה ואתה בן אדם בראותך איזו פעולה במציאות התבונן בסבתה אשר סבבה אותה והיא הסבה האחרונה הנקראת אצל החוקרים סבה קרובה להיותה קרובה אל הפעולה יותר מכל הסבות אשר קדמוה ואתה תדע שהסבה הזאת איננה יחידה וסבה ממוצעת בין הפועל ית' והפעולה רק תדע שהסבה הזאת קבלה הפעולה מסבה אחרת שקדמה אותה וז"א כי גבוה מעל גבוה שומר פירוש גבוה זה פירוש סבה זו הוא ממתין ומצפה לקבל הפעולה מסבה אחרת שעליו ותדע עוד שכמו שנמצא שתי הגבוהים כלומר הסבות האלה כן נמצאו עוד סבות הרבה עליהם שקדמו את שניהם וז"א וגבוהים עליהם והבן: 

<b>והליכות דיני הבורא ית' כו' </b>הילוך הדין המתהלך בהנהגת העולם: 

<b>נעלמות ועמוקות כו' </b>מהן נעלמות בהחלט ויש שאין נעלמות בהחלט אולם הם עמוקות מאד ואיש תבונות דלם ושתיהם יקראו עליונות כלו' עליונות באיכותם על איכותנו והכוונה בג' חלוקות החכמה הידועים בין החוקרים והובאו בהקדמת המחבר ונקראים אצלם אלהית וטבעית ולמודית ועל האלהית אמר נעלמות כי מי יבא אחרי המלך ועל הטבעית אמר עמוקות ועל הלמודית אשר עיקרה חכמת המזלות אמר ועליונות שלהיותן בשמי גובה אין בחוקנו להשיגם בשלמותם: 

<b>כי גבהו שמים מארץ כו' </b>ויתכן להמליץ. גם בזה לג' חלוקות החכמה הנ"ל שכמו שאתה רואה בחוש גובה שמים ולכן תאמין שחקירתך בהם היא גבוהה ונעלית ממך כן גבהו דרכי שהוא הילוך המהלך הטבעי בנמצאים דרככם ועל האלהית אמר ומחשבותי ממחשבותיכם שאין שם רק מחשבה משוערה באומדן הדעת לכן אמר בה מחשבותי והבן: 

<b>שידע ויתברר אצלו כו' </b>למעלה דבר בבחינת השגחתו ית' על האדם להטיב לו ולמלאות חסרון צרכיו וכאן מדבר בבחינה שהוא ית' משגיח עליו לבחנו אם לבבו שלם עמו ולזה שינה בשם וקרא למעלה השגחה ובכאן קרא השקפה לפי שאין אדם אשר לא יחטא והוא ית' מביט עליו בסתר רעה וכבר אמרו כל השקפה כו': 

<b>נגלהו ונסתרו כו' </b>במעשים שהוא עושה בפועל אמר נגלהו ונסתרו הן מה שהוא עושה בגלוי או בסתר בחדרי משכיתו ועל שלמות לבבו עמו אמר מצפונו ונראהו מה שהוא צפון מבני אדם מאמונת לבבו הוא ית' משקיף ויודע כמו אשר נראה ממנו לבני אדם עפ"י דבריו והנהגותיו: 

<b>ואם בטחונו כו' </b>מוסב למעלה על מלת משקיף כלומר שהוא משקיף על נגלהו ונסתרו כלומר וגם זה משקיף אם בטחונו עליו ית' הוא שלם אם לא וזה כל כוונת המחבר בהקדמה זאת שע"י שיזכור האדם השקפתו יתברך עליו בכל דבריו ומחשבותיו יזכור שבכלל זה הוא משקיף גם על זה אם בטחונו שלם אם לא ולזה עשאה הקדמה לבטחונו: 

<b>ה' יודע כו' </b>בתחלה הביא ראיה כללית שהוא ית' יודע מחשבות וכ"ש שיודע המעשים שבפועל ואין צריך להביא ראיה עליהם ואולי ידמה האדם שהוא רק ידיעה כללית שהוא יודע זה שהם הבל ואין בהם ממש לזה הביא הפסוק תוכן לבות הוא יבין שלשון התבוננות מורה על ידיעה פרטית ועדיין אפשר לומר שהוא יודע מה שאנו יודעים ומשיגים זה מזה רק שהכתוב מעיד שעם רוחק היחוס אשר בינינו ובינו ית' אעפ"כ הוא יודע ומשיג ממנו מה שאנו משיגים זה מזה עם שוויינו לזה בא הכתוב השלישי כי אתה ידעת לבדך וכו' הרי שגם מה שאין אנו יודעים זה מזה הוא ית' יודע: 

<b>אין ראוי לו לטעון כו' </b>יבין האדם בעצמו שאינו ראוי לקרות על עצמו שם בוטח במה שהוא אומר בפיו שהוא בעל בטחון מבלי שיבטח עליו גם בלבו שא"כ יהיה במעלת מי שנאמר בפיו ובשפתיו וכו': 

<b>ולא ישתף זולתו כו' </b>שלא ידמה שיש ח"ו אלוה זולתו ויבטח גם עליו או יבטח על אחד מהברואים וכו': 

<b>ברוך הגבר כו' </b>שומע אני שגם אם ישתף עמו בטחון על זולתו הוא ברוך ת"ל והיה ה' מבטחו הוא ית' ולא אחר: 

<b>מנויו מופסד </b>כמאמר רז"ל קדירא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא: 

<b>כ"ש כו' </b>ומה שני בני אדם השוים במהותם ומעלתם אין בטחונו מקובל אצל כל אחד לפי שהוא בוטח גם על זולתו כ"ש שקשה בעיני הבורא ית' כשהוא משוה עבד לקונו: 

<b>שיסתר בטחונו </b>יהיה בטחונו נהרס: 

<b>שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים כו' </b>שישגיח בהשגחה חזקה על עצמו שיהיה סר מרע ושלא ילכד במצודת היצר האורב לו תמיד להכשילו ועל בחינת עשה טוב אמר והשתדלותו גדולה שיזדרז וישתדל לעשות מצותיו ואח"ז באר אותם באמרו ולעשות מצותיו ולהזהר וכו': 

<b>בטח בה' ועשה טוב </b>הרי שתלה הבטחון בפעולת הטוב: 

<b>לנפש תדרשנו </b>אשר תדרוש לעשות רצונו: 

<b>כמה הוא סכל </b>במה שהוא ממרה אותו וכמה דעתו והכרתו תלושה בבטחו בו עם זה: 

<b>בימי שנתמנה לו כו' </b>אם הוא עצמו היה ממונה מאיזה אדם על איזה דבר הן שיהיה המינוי שאותו אדם מצוה לו לעשות דבר מצרכיו או שאותו האיש מינהו להיות עומד על משמר להזהר מאיזה דבר והוא היה עובר על מצות האיש ההוא והיה מגיע לממנה אותו כלומר היה נודע לו לממנה שהוא עבר על מצותו אז בודאי היה המרי הזה סבה חזקה שהיה פלוני מונע עצמו מעשות הדבר ההוא שבטח עליו ואם בבני אדם הדומים כך כ"ש הבורא ית' כו': 

<b>אשר יעד והעיד עליהם </b>שהוא ית' הזמין לנו המצות ההם לעשותם והעיד והתרה בנו על קיומם והעיד לשון התראה כמו והועד בבעליו: 

<b>וחפצו ביציאתם כו' </b>שהוא ית' חפץ שיצאו אל המציאות: 

<b>סיבות ומצועים </b>שכל אחד מהם יקרא סבה בבחינה המסובב ממנו לבד ויקרא ג"כ ממוצע בבחינת שניהם דהיינו המסבב אותו והמסובב ממנו: 

<b>מהם קרובים </b>אל הדבר שנתהוה: 

<b>ומהם רחוקים </b>כל סיבה קודמת היא רחוקה יותר ממנו: 

<b>שנגזר הוייתו והראותו </b>שנגזר ממנו ית' שיתהוה הדבר ההוא ויתראה לעיני הברואים דהיינו שיצא לפועל: 

<b>ודמיון הסבות הקרובות בהוצאת המים כו' </b>שיעור דבריו כך הם שבהוצאת המים ממעמקי הארץ כלומר מבור עמוק ע"י הגלגל אזי הכלים המעלים את המים דהיינו הדליים הקשורים בגלגל (ואף שיש גלגלים רבים אחוזים זה בזה כמ"ש לקמן אמר בכאן בגלגל כלומר בתחבולת גלגל) ושואבים המים הם הסיבה הקרובה להוצאת המים וסיבתו הרחוקה הוא האדם הקושר הסוס או החמור אל הגלגל ומריצו ומניעו וע"י תנועתו מתנועע הגלגל הראשון והסיבות אשר בין האדם שהוא הסבה הראשונה כנ"ל ובין הדליים שהם הסבה הקרובה הם הממוצעים בין שני הדברים כלומר בין האדם והדלי והם הבהמה והגלגלים האחוזים ומסובכים בשיניהם זה בזה ומניעים איש את רעהו והחבל שהדלי קשור על ידה בגלגל האחרון: 

<b>הענין המכוון בהם </b>הוא הוצאת המים: 

<b>לא יתקבצו מן האדם כו' </b>כלומר לא יתהוה ע"י קבוץ האדם עם זולתו שיעזרוהו לזה אם לא תהיה שם גזירת הבורא ית' כו' והוא דוגמת אמרו בשער וז"ל ואם יתקבצו כו' לברא אפילו עלה אחת לא יוכלו: 

<b>בגזירת האלהים והזמנתו הסיבות כו' </b>גרסינן ובקצת ספרים נמצא והסיבות בוי"ו ושיבוש הוא והכוונה שהוא ית' יגזור אומר ויחליט הוית הדבר ההוא וגם יזמין הסבות אשר על ידה יגמר הויתו: 

<b>ולו נתכנו עלילות </b>עלילות הם הסבות. כלומר שאצלו יתברך מזומנות הסבות המסבבות כל דבר ודבר במשפר ובמפקד שאם היתה חסרה אחת מהנה לא היה הדבר נגמר וז"א ולו נתכנו כו' לשון מנין כמו ותוכן לבנים תתנו וכן פירש"י ז"ל במקרא זה ולפי שאין מבואר כ"כ במקרא זה שהוא ית' בעל העלילות המזמין אותם אפשר לומר שרק הם ידועים אצלו ית' במנינם לזה הביא פסוק גדול העצה כו' שאומרו רב העליליה מורה שהוא ית' אדון הסבות ופועלם שרב הוא לשון אדון ובעל ואם תרצה לפרש רב העליליה כפשוטו שהוא ית' מתאר בשתי מלות אלו להיות אצלו סבות הרבה להוית המציאות אעפ"כ אחר שהוא ית' מתאר בהם הרי שהוא פועלם ולא אחר ולפי שיוכל המתעקש להתעקש ולומר שאין ראיה מכתובים אלו שהסבות באים ממנו יתברך ביחוד כוונה מכוונת לאותו דבר שמיחסים לו הסבות רק להיות גם הם מעשה ידיו ככל המון הנמצאים לזה הביא הפסוק כי היתה מעם ה' סבה שזה מורה היות הסבה ממנו יתברך ביחוד כוונה לדבר ההוא: 

<b>וכאשר נסתכל כו' נמצאהו כו' </b>כאשר נסתכל בצרכי האדם נמצא בראות עינינו איך הוא לסבב ולהתגלגל ע"י סבובים וגלגולים לגמור עניני צרכיו ואמר לסבב ולגלגל השינוי בדבר ע"י דבר מיוחד אליו וידוע נקרא גלגל שהוא מתגלגל ע"י: 

<b>אם לא יתגלגל לאוכלו כו' </b>אם לא יתגלגל המאכל אל האדם האוכלו ע"י הגבהתו וכו': 

<b>לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קודם </b>דהיינו שישתכר בדמים כו': 

<b>מה שהוא צריך לו כו' </b>שלא יחוס האדם למכור גם חפציו הנצרכים לו אם יחסר לחמו כמ"ש נתנו מחמדיהם באוכל כו': 

<b>מחפצים וקנינים </b>קנינים הם בתים וקרקעות ותבואות ובהמות וחפצים הם שארי מטלטלין כמו כלים ובגדים: 

<b>והעילה אשר בעבורה כו' </b>מה הוא הסבה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם להיות מחזר ומסבב וכו' כלו' שברא אותו בענין כזה הוא לשני פנים שתי כוונות כוון הוא ית' בזה: 

<b>סבות הטרף ושאר מה כו' </b>הן במזונו והן בשאר צרכיו הוא צריך לחזר ולסבב וכו': 

<b>מפני שחייבה החכמה </b>שחכמתו ית' חייבה להעמיד הנפש במבחן ולנסות אותה אם תבחר בעבודת האלהים או בהמרותו לכן בחן אותה בדבר שעל ידו יתראה בודאי המבחן הזה ממנו: 

<b>והוא הצורך כו' </b>שיהיה האדם נצרך וחסר לדברים שהם חוץ ממנו שאלו לדברים שהם בעצמותו לא חסרו דבר שאדרבא בראו שלם באבריו וחושיו וכחותיו כמ"ש באורך שער הבחינה ואמר הצורך והחסרון לפי שיש דברים הרבה שהאדם חסר מהם אולם אינם נצרכים לו בהכרח לקיומו כמו מרגליות ואבני יקר: 

<b>בהשלמת הזדמנות </b>ע"י שיזמין לו הוא יתברך הסבות הנצרכות לזה בשלימותם: 

<b>לא יגמר ע"י </b>שימנע הוא ית' ממנו הסבות: 

<b>על פנים מיוחדים ועתים ידועים </b>ד"מ בצורך המזון האדם מצווה לסבב עליהם ע"י סבות שיבאו דוקא באופנים מיוחדים כמו ד"מ לא תחרוש בשור ובחמור ולא תזרע כלאים והנחת פאה ולקט ושכחה והפרשת תרומות ומעשרות וחלה ובאכילת בשר מוזהר מבעלי חיים הטמאים ומצווה על השחיטה ומוזהר מנבלה וטריפה וכן במלבוש הוא מוזהר מכלאים ושמלת אשה ומצווה על עשית ציצית בד' כנפות ובמעין הוא מצווה על עשיית מזוזה ומעקה ומוזהר מהשגת גבול ובמשגל לא הותר רק באשה שיעדה לו ע"י חופה וקדושין ומוזהר מכל זולתה והרחבתי הדבור בפרט הזה להיות למזכרת קצרה לעיני הבורא: 

<b>בכוונה ובחירה כו' </b>אם יכוון ויבחור בעבודה מבלתי המרה או להיפוך ואמרו כוונה ובחירה לפי שהבחירה הולכת אחר הכוונה שאם הוא בוחר בפעולה טובה לכוונה זרה כמו בכוונת חינף או גאה וגאון הוא רע גם להיפך כמו שלמדו חז"ל מיעל: 

<b>ויתחייב אחר זה כו' </b>ומזה תכלית הבריאה כמאמרם ז"ל להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו': 

<b>ואפילו לא גמר כו' </b>כי מחשבה טובה מצטרפת למעשה גם בעבודה זרה ר"ל המחשבה הרעה מצטרפת: 

<b>לטרוח כו' </b>אמר לטרוח בבחינת יגיעת הגוף ולחזר בבחינה שהאדם מהדר וחוקר למצוא איזו סבה להשיג על ידה צרכו וכשמוצא הסבה הוא עוסק בה ופועל אותה וע"ז אמר ולסבב שהוא מסבב על ידי עסקו בסבה ההיא תשוקתו אשר יזם ואמר שאם היה האדם משיג תשוקותיו בלא יגיעה וסיבוב היה לבו גס והיה בועט במלכו ית' ר"ל: 

<b>ורודף אחר כו' ולא היה משגיח וכו' </b>הם ב' חלוקות סור מרע ועשה טוב שניהם מוטלים על האדם עבור טובותיו ית' שהטיב לו: 

<b>ואת פועל ה' כו' </b>הרי שע"י העידון בתענוגים לב האדם גס ונמנע מן המצות שהם נקראים פועל ה' כלומר פעולות שהוא ית' חפץ בם וצוה עליהם ואמר פועל ה' על מצות שבין אדם למקום ועל מצות שבין אדם לחבירו אמר ומעשה ידיו לא ראו וקראם מעשה ידיו אם לפי שפעולות אלה הם מיוחסות לו ית' כמאמרם ז"ל הקב"ה מבקר חולים וקובר מתים כו' וכל המקראות מלאים מצדקה וחסד שהוא ית' עושה עם בריותיו גם בדרך צחות נאמר מעשה ידיו לא ראו שכל פעולות טובות שבין אדם לחבירו באים ממקור הרחמים והחמלה על ברואיו ית' והדין נותן להשגיח עליהם לתקן מחסורם אחר שהם מעשה ידיו ית' וכ"ז בחלוקת עשה טוב ועל חלוקות סיר מרע הביא הפסוק וישמן ישורון וכו' ויטוש כו': 

<b>ולא שם לבו כו' </b>שיש מי שאיננו בן תורה רק שלהיות לבו הומה ומצטער על חסרונו תמיד גם הוא זכות תורה בידו כי רחמנא לבא בעי: 

<b>שהטרידו בעניני עולמו </b>בצרכי עוה"ז וצדתו בעוה"ב: 

<b>ולא יבקש מה שאינו צריך כו' כמו עניני כו' </b>הוא תועלת נוסף על הצלת החטא במעשה כו' דהיינו הצלת החטא במחשבה ר"ל שע"י שהאדם פנוי מעסקו לבו גם ומתברך בלבבו בדעת רחבה ומשיא נפשו לעלות בחקירותיו לבקש גדולות ונפלאות מה שהוא ית' העלימם ואין בדעת אנושית להשיגם ואין השגתה נצרכה כלל לשלמות מין האדם ואדרבא מזקת לו בודאי כמ"ש במקום אחר כמו חקירת ההתחלה והתפלה הוא מה לפנים ומה לאחור שזכרו חז"ל: 

<b>גם את העולם כו' </b>שפירש הפסוק לפי כוונתו באמרו גם את לפי שזכר למעלה שינויי העתים על האדם שעל ידי התפעלות השינויים לבו טרוד תמיד ואמר שגם טרדת עסקי העולם נתן בלב בני האדם מבלי אשר וכו' בכדי אשר לא ישתדל האדם בדעתו למצא את המעשה אשר עשה האלהים וכו' מראש ועד סוף הוא חקירת התחלה ותכלה: 

<b>מגביר עבודת האלהים </b>במעשה העבודה בפועל ובוחר ביראתו לירא מפניו ית' ולסור מן פועל הרע: 

<b>וסר מן כו' </b>הם המדות המגונות כמו גאוה וכעס ודומיהם: 

<b>לא יבעט במנוחה </b>כלו' שגם אם יניח לו ה' מטרדותיו אח"כ לא יבעט ח"ו לפעול רע (והוא כמאמרם ז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופו וכו' וע' מוהרמ"א ז"ל ושאר מפרשים) וזה בחלוקת סור מרע ועל חלוקת עשה טוב אמר ולא יטה אל השלוה כלומר לא יטה לבבו להיות שליו ולהניח מרדת עבודתו יתברך ח"ו: 

<b>לא ישיאהו היצר </b>אל תאות העולם בערב ובמועיל וכ"ש שלא יתפתה לבבו בכשפי העולם כלומר לתקוע עצמו בהסתבכות המון עסקים גדולים וקרא הטרדה הגדולה בשם כשפים לפי שע"י הטרדות הגדולות כל ימיהם מכאובים וכעס וחייהם אינם חיי נחת ואעפ"כ הם משתוקקים ותוקעים עצמם שזה וזה דומה למי שהוא מכושף שהוא תוקע עצמו בדברים המזיקים לו כמו להכנס באש או לצלול במים ודומיהם: 

<b>יסתלק מעליו כו' </b>כלומר אדם שהוא בתכונה כזאת שהוא יתברך בטוח בו שלא יבעט וכו' כנ"ל הוא יתברך מסלק ממנו הטרדות וזה מאמרם ז"ל צדיק וטוב לו צדיק גמור: 

<b>מפני הסתלקות שני הפנים כו' </b>כלומר מפני שאין שייכים בו שני הטעמים שזכר למעלה על היות טרף האדם בא לו ע"י גלגולים וסבות דהיינו הבחינה והבעיטה כנ"ל באורך כי איננו צריך למבחן כי כבר גבר לבבו בעבודתו ית' והוא מלא יראה ובטחון כנ"ל וגם איננו עלול לבעוט ח"ו ולמה יטרידהו עוד הוא יתברך: 

<b>ויביא לו בוודאי טרפו בלי טורח </b>כלומר בלי טרדת הלב ובלי יגיעה היינו יגיעת אברי הגוף: 

<b>כפי ספוקו ומזונו </b>כפי שיעור המזון שהוא מסתפק בו והקדים מלת ספוקו לפי שהסכמת ההסתפקות קודמת ללקיחת המזון בפועל ואמר כפי ספוקו וכו' להודיע שאיננו מצוי להשפיע לאדם כזה מותרות רק דיו שהוא בטוח בוודאי בחיי הסיפוק ההכרחי יקרא דייקא לא ירעיב ה' וכו': 

<b>אחרי העמל והיגיעה </b>עמל הוא טרדת הלב וקצו בדבר כמד"א עמל הוא בעיני ויגיעה הוא יגיעת האברים: 

<b>בשלוה </b>הוא ההפך משניהם: 

<b>בטוב ובנעימים </b>בטוב הכונה על העושר שבתיהם מלאים כל טוב ובנעימים הכונה על שלילת הפגעים הרעים מהם וטובה נעים להם: 

<b>למה תראני און </b>שעיני רואות האון הנעשה בעולם והנה מעשיהם הנסתרים בוודאי יותר רעים מן הגלוים לכן קרא מעשיהם בערך השגחתו יתברך עמל שהוא יותר גרוע מאון. גם נוכל לפרש שהכונה בהבטה שהנחתו כפי מאמר חז"ל על ההסתכלות מלמעלה למטה ועיקר הכונה בזה על ידיעת העתיד כמו שפרש"י בפסוק ארדה נא ואראה וכו' שירידת ההשגחה ממעלה למטה הונח על ההבטה והתבוננות מזמן הקודם אל המאוחר וע"ז אמרו בנוסח זכרונות צופה ומביט עד סוף כל הדורות הרי שלשון הבטה מורה על העתים. והנה האיש הצדיק הרואה בזולתו פועל רע אף שקשה הוא בעיניו אולם איננו קץ בו כ"כ והוא מתנחם בלבו לאמר אולי הוראת שעה הוא ומחר יכשיר מעשיו אולם הוא יתברך המביט בעתיד יודע שאין בו תקוה לטוב ובוודאי הוא יתברך קץ בו ועמל הוא בעיניו ואעפ"כ הוא יתברך כמחריש וז"א למה תראני כו' ועמל תביט והבן: 

<b>וחמס ושוד לנגדי </b>לנגד עיני הוא החמס והשוד הנעשה ברחובות בגלוי: 

<b>ויהי ריב ומדון ישא </b>פירש שם רש"י ז"ל הרשע הנושא ריב ומדון עם כל הבריות הוא הוה ומתקיים בעולם וז"א ויהי כלומר הוה ומתקיים האיש אשר ריב ומדון ישא ריב הוא מלשון רובה קשת שהוא לשון השלכה וזריקה ווה בבחינת דברי קנטור שבעלי המחלוקת משליכים זה על זה ומדון הוא מלשון דין והוא בבחינת שהם מדיינים זה עם זה וכל אחד מחזיק דבריו באמתלאות וראיות להצדיק עצמו ומזה זכר החכם כמה פעמים אשת מדנים להיות טבע האשה הקשת עורף להמרות רצון בעלה ולהכנס עמו תמיד בויכוחים להצדיק רצונה או הוא לשון מדוה וכאב לב: 

<b>מכתיר את הצדיק </b>לשון הקפה וסבוב כמו כתרו את בנימין (שופטים כ') שהרשע הוא מסבב את הצדיק מכל עבריו בנכלי תרמיותיו ואורב לו לצודו ברשתו: 

<b>כבלע רשע כו' </b>לשון השחתה. והנה כל הפסוקים שהביא עד הנה הם כולם על חלוקת הצלחת הרשעים ועל חלוקת רעת הצדיקים הביא פסוק אך ריק וכו' וארחץ כו' שהוא הנקיון במחשבה ובמעשה: 

<b>ואהי נגוע כו' ותוכחתי לבקרים </b>נגד זכות הלב אמר בתלונתו ואהי נגוע וכו' שהנגע איננו דבר המצער ומכאיב כ"כ רק עיקר ענינו שהמנוגע נמאס בלב הבריות והם קצים בו ובורחים ממנו כמ"ש בדד ישב וטמא טמא יקרא ונגד הנקיון במעשה הגלוי לכל אמר ותוכחתי לבקרים אתה מיסרני ביסורין לעיני כל האדם ותוכחת גלויה לעין כל כבוקר כי מלת בוקר הונחה על הגילוי שחשכת הלילה מכסה הכל ובעת הבוקר נגלה כל המציאות לעין האדם ומזה נאמר בית דוד דינו לבוקר משפט כלומר הוציאוהו לאור: 

<b>על אנשי דורו גרסיגן </b>ובקצת ספרים נאמר על פי אנשי דורו ומלת פי הוא שבוש: 

<b>גם בחנו אלהים וימלטו </b>שבתחלתם לא ערב לבם להרשיע הרבה והרשיעו מעט מעט לבחון לראות אם תאונה אליהם רעה ובראותם כי שלום להם אמרו אין אלהים שופטים בארץ ויוסיפו להרשיעו ואחר כך נמלטו מכל רעה ומצליחים ברעתם: 

<b>הניח הנביא כו' בביאור עילת זה </b>הניח הדבר בסתימתו ולא ביאר סיבת זה הדבר והטעם שהניחה ולא ביארה הוא מפני שעילת זה וכו' זולת עילת האחר כלומר אלו היתה סבה אחת לכל הצדיקים שהם נבחנים ממנו ית' ולכל הרשעים שהם בטובה לא היה קשה לבאר אותה אולם יש לזה סבות הרבה וסבת זה הצדיק איננה סבת האחר לכן נמנע בחוק הדעת האנושית להשיג כל פרטיהם המיוחדים לכל אחד ואחד בשלימותם כ"ש לגלות ולבאר אותם לאחרים ודבר בזה רק בהערה כוללת להעיר לבב בני אדם שהדבר נסתר ומכוסה בטבעו מכח דעת האדם: 

<b>ויבחן בו </b>ויבחן הב' בקמ"ץ ועל הפנים הראשונים אמר שיטרח עליו ועל האחרים אמר ויבחן בו והבן: 

<b>הן צדיק בארץ ישולם </b>הצדיק ישתלם על עונותיו בארץ כלומר בהיותו פה בעוה"ז: 

<b>על דרך התמורה </b>שהוא יתברך מחליף לו העולם עובר בעולם עומד: 

<b>סבלו והסברתו הטובה </b>להראות לעולם שהצדיק סובל הרע בעולם הזה בסבר טוב ופנים יפות ואיננו זז מפני כך מעבודת בוראו יתברך בכדי להקל ממנו הרע לא כמו הרשע שאף בדבר שהוא מוכרח לסבול הוא סובל בלב רגז ולכן הוא פורק עול עבודה בכדי להקל רעתו מלת סבר בכל אשר ימצא הוא מלשון סבלות משא כמו שאהו בחיקך דמתרגמינן סוברוהי בתוקפך: 

<b>לרשע אנשי דורו כו' </b>זהו בחינה אחרת שאף שהוא יתברך יודע שלא ילמדו ממנו אנשי דורו ולא יגיע להם תועלת מזה אעפ"כ הוא יתברך בוחן אותו בכדי להראות מדרגתו וערכו לנגדם שאף שהם בשלוה והוא בחיי צער הם כפויו טובה עמו יתברך והוא מתחסד עמו יתברך ועובד אותו באמת ובתמים והכונה בזה שיצדיקו משפטו יתברך באחרית הימים בראותם אז גמול הצדיק גדול מאד וכמאמרם ז"ל עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם להודיע כמה חבתו וכו' עיין בספר מדרש שמואל שכן היא גירסא קדמונית: 

<b>בעוני ובריש כו' </b>עוני הוא הכנעת הלב מחמת עניו וריש הוא חסרון הצורך בעצמו: 

<b>חלינו הוא נשא כו' </b>כלומר אנחנו הם הגורמים חליו: 

<b>בעבור טובה שקדמה לו </b>שעשה בזמן הקדם איזו פעולה טובה: 

<b>ויש שתהיה </b>טובתו יתברך לרשע על דרך הפקדון וכו': 

<b>ולחוטא נתן ענין כו' </b>ענין הוא לשון עסק ומנהג כלומר הוא יתברך השיא לב החוטא לעסקי העולם בכדי לתת אח"כ כו': 

<b>ואפשר שתהיה כו' </b>כלומר גם אפשר שתהיה טובתו לרשע סבה גדולה למותו או לרעתו כמו עשרו של קרח ושל נבל וכו': 

<b>להאריך הבורא יתברך לו כו' </b>שאחר שבאה לידו הטובה אם מירושת אבות ואם מצד מזלו אף שחטא אח"כ והיה ראוי להסירה ממנו אעפ"כ הוא יתברך מאריך הטובה בידו להיותו יתברך יודע שסופו לחזור בתשובה ואז יהיה ראוי לה כמו מנשה מלך יהודה שאף שהרשיע הרבה לא הסיר יתברך מלכותו ממנו מפני שסופו חזר בתשובה גדולה ככתוב בדברי הימים: 

<b>לחסד שקדם אביו כו' </b>שבזמן הקדום עשה אביו איזה פעולת חסד: 

<b>בני רבעים כו' </b>ולפי שמזה אין ראיה רק שראוי להטיב לבניו באותו דבר עצמו שלפי שהוא השמיד זרע המלוכה החטאה לפיכך נתנה לזרעו הממלכה אבל לא בטובות אחרות שאינם שייכים למעשה הטוב אשר עשה לכן הביא פסוק מתהלך בתומו כו' ששם נאמר אשרי בניו בלשון סתמי ולפי שאפשר להתעקש ולפרש בפסוק זה שכונתו דווקא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שאז אוכלים גם בזכות אבותם וקרא דייקא שאמר אשרי בניו אחריו כלומר כשהולכים אחרי עקבותיו לכן הביא פסוק נער הייתי וכו' ולא ראיתי וכו' שלשון לא ראיתי הוא מחליט שבשום פנים לא ימצא: 

<b>אנשי התרמית </b>שם החנפים הפועלים צדק בגלוי בכדי לרמות אחרים: 

<b>והמצפונים הרעים </b>הם פועלי רשע וחורשי און בלבם רק מתיראים להראות רעתם בקהל וצופנים אותם: 

<b>כשהם רואים </b>הצלחת הרשעים: 

<b>ממהרים לסור כו' </b>כנגד החנפים בעשה טוב אמר שאז אדרבא ממהרים לסור מעבודת הבורא ונגד אין עושה טוב המסתירים רעתם אמר וחשים פי' ממהרים להתרצות וכו' שאינם מסתירים עוד ואדרבא הם מגלים רעתם בכדי שיהיו לרצון ולחן בעיני הרשעים ויקבלו מהם טובה וזה לשתי כונות אם בכדי להתרצות להם יתחברו עמהם ולקבל טובתם כנ"ל או בכדי ללמוד ממעשיהם: 

<b>ויתברר הנבר כו' </b>עי"ז יתברר מי הוא הבר לבב וכו' ואמר יתברר הנבר על חלוקת סור מרע והוא נגד בעלי המצפונים הרעים שזכר ועל בחינת עשה טוב אמר ויראה הנאמן בעבודתו שאז יראה שהפועל טוב הוא פועל בלבב נאמן ולא בחנף כנ"ל: 

<b>עת ששולטים בו </b>בבחינת סר מרע שהרשע השולט על הצדיק רוצה להכריחו לפעול פעולה רעה ומיסרו על המנעו ממנה כ"ש אם מוכיחו על רוע מעשיו ועל עשה טוב אמר ומביישים אותו כדרך הרשעים שהם מלעיגים על הצדיק בעבודתו יתברך ומבזים אותו: 

<b>ויקבל שכר </b>זהו כל התכלית המכוון ממנו יתברך בבחינה זאת: 

<b>ענין אליהו כו' </b>שהוכרח לברוח ולהסתר מפחד המות והיסורין גם קבל בזיון באמור אליו האתה זה עוכר ישראל וכן בירמיהו נאמרו שניהם והם במקרא אחד (ישעיה נ) גוי נתתי למכים וכו' פני לא הסתרתי מכלמות וכו': 

<b>שהתברר וכו' </b>אחר שהתברר בדברינו שמוטל על בני אדם להתגלגל ולסבב סיבות להביא טרפם וצרכם: 

<b>כתפירה ואיחוי </b>איחוי נקראת התפירה הדקה המחברת שני החתיכות בחיבור הדק היטב עד שיהיו נראים לאחדים ונמצא בדברי רז"ל שולל ולא מאחה והוא מלשון אחות וכונת המחבר בכאן במלת איחוי על מלאכת הרקמה שמחברים הצורות על הבגד בתפירה דקה מאד: 

<b>והספרות </b>גלוח השערות ונמצא במשנה לא ישב אדם לפני הספר ועוד הרבה: 

<b>ואצור המסחרים </b>אסיפת הסחורות ושמירתם לעת היוקר: 

<b>ושכיר האריסים והפועלים </b>כונתו על פרנסת הסרסרות בשכירותם שכמו שבזמנינו שרוב עסקנו במו"מ יש הרבה אנשים שמתפרנסים בסרסרות כך בימיהם שרוב פרנסתם היתה בעבודת קרקע ע"י אריסים ופועלים היו אנשים עומדים על משמרתם לסרסר אריסים ופועלים שישכירו עצמן לבעלי השדות והיו מקבלים שכר ע"ז ואין כונתו על המשכירין עצמן למלאכת העבודה בקרקע שהרי הוא חושב לקמן עבודת האדמה בין העבודות הקשות. אריסין נקראים הנשכרים לחלק לשליש או לרביע מה שתעלה האדמה ופועלים הם המקבלים שכרם במעות והשמשים הם המשמשין את בעל השדה במלאכתו ועוזרים אותו: 

<b>יגיעה וטורח </b>יגיעת האברים וטרדת הלב בעיונם והשגחת שמירתם שלא יופסדו: 

<b>מן מוצאיהם </b>הם המקומות שחופרין ומוציאים אותם משם: 

<b>וזקוק הכסף בעופרת </b>כשמזקקים הכסף בכור נותנים בו חתיכות עופרת כמו שכתוב (ירמיה ו') נחר מפוח מאש תם עופרת כו': 

<b>ויוכל להתמיד עליו </b>שאם יבחר במלאכה כבדה סופו להניח אותה בזמן קצר כשתכבד עליו או יחלה: 

<b>ולכל אדם יש חפץ כו' כבר הטביע כו' </b>כלומר שבאמת האזהרה והלמוד לבני אדם על דבר זה הוא אך למותר כי אם יניח האדם זדונו וגאונו ותשוקת העושר וקנאת איש מרעהו ולא יחפוץ רק טרף חוקו אז כאשר יכוין לבבו לבחור סבה לטרפו ימצא בעצמו הרגשת נטיה בטבעו אל אותה מלאכה הנאותה לו שהרי בוודאי שם הבורא ית' נטיה זו בטבע האדם כי למה יגרע מזה משאר בע"ח שאנו רואים בהם הנטיה הטבעית הזאת: 

<b>במלאכה או סחורה מבלתי זולתה </b>שחפצו נוטה למלאכה זו או לסחורה זו יותר מלמלאכה ולסחורה אחרת מחמת שכבר הטביע כו': 

<b>אל מין ממיני הצמחים </b>וכבר יחדו רבותינו זכרונם לברכה בפרק המוציא תבן לפרה עצה לגמל עמיר לטלה עשבים לגדי ודומיהן הרבה תמצאם בספרי חכמי הטבע בדברם בתכונת כל מיני החיים: 

<b>ממיני הצמחים והחיים </b>הצמח המיוחד לכל אחד או הבע"ח המיוחד להיות לו למאכל כי דוגמת העכברים לחתול והשאר שזכר נמצאו עוד הרבה בשאר בעלי חיים: 

<b>הוטבע עליו להיות כו' </b>המין ההוא הוטבע על הנטיה הזאת על הדבר ההוא בכדי שיהיה הדבר ההוא שבה למזונו: 

<b>ותכונת גופו ואבריו כו' </b>תכונת גופו בכלל וערך אבריו: 

<b>כפה הארוך והשוק הארוך וכו' </b>שלהיותו צריך לעמוד במים במקום עמוק קצת נבראו לו הרגלים הארוכים ובכדי שיוכל להטריף הדג פתאום בעמדו קצת רחוק ממנו נברא לו הפה הארוך: 

<b>וכשן והצפורן כו' </b>שכאשר ימצא בע"ח ישכהו בשיניו ויקרעהו בצפרניו וימיתהו ויאכלהו: 

<b>והקרנים לשור ולאיל </b>לא ידעתי מה טיבם בכאן ואיך הם שבה לטרפם כי כפי המפורסם בספרי הטבעים תועלת הקרנים אינם רק להצלתם מהנזק: 

<b>לא נתן לו כלי הציד והטרף </b>ד"מ הרגלים הארוכים בעוף הצד הדגים נקראים כלי הציד שאיננו טורף בהם רק הם סבה לציד שיוכל לעמוד בעומק המים ולצוד כנ"ל והפה הארוך נקרא כלי הטרף שבו הוא טורף הדג וכן בשאר טורפים: 

<b>מדות בני אדם כו' </b>ד"מ מי שגוברת בו מדת הרחמנות יתרחק מן אומנות הטבחות וכן אמרו ולא הקפדן מלמד וכדומה בשאר מדות: 

<b>ויהיה גופו ראוי לה כו' </b>כונתו על תכונת אברי גופו ד"מ מי שעיניו רכות ירחיק עצמו ממלאכת הציור והרקמה ועל כח הגוף אמר ויכול לסבול טרחה: 

<b>יחזור עליה </b>יהדר להשיג האומנות ההוא: 

<b>ויסבול מתקה ומרירותה </b>שיקבלנה בטוב הן שתהיה מתוקה לו או שתהיה מרה לפעמים: 


Chapter 4

<b>עניני אשתו ובניו כו' </b>בכאן הקדים אשתו לבניו לפי קדימת הזמן שהרי לקוחי האשה וטיפולה קודמין למציאת הבנים וטיפולם: 

<b>מתעברות אל זולתו </b>יוצאות ממנו ועוברת לזולתו כנ"ל: 

<b>מה רב טובך אשר צפנת כו' פעלת כו' </b>ובוודאי הכונה בכפל המליצה על שני מיני גמול הנ"ל: 

<b>פירוש אופני יושר הבטחון כו' </b>לפרש אופני הבטחון שבכל אחד ע"פ מה שמורה השכל הישר וז"א יושר הבטחון: 

<b>מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון כו' ויותר טוב כו' </b>מה שהבורא יתברך ידע מקודם שזה הדבר הוא הנכון לעניניו וכו' ואף שנראה לעין שאיננו טוב לשעתו בוודאי הוא יותר טוב לאחריתו: 

<b>ושהנהגת הבורא </b>מוסב על מלת וידע שידע שהנהגת הבורא לו בכולם שוה בכל הדברים הנזכרים שוה הנהגת הבורא בזה שרק היא מיוחדת לו שאין לשום בריה כו': 

<b>אלא ברשותו וגזירתו כו' </b>שיתכן שתועיל לו עצת איזה אדם והנהגתו אם תהיה ע"פ רשות הבורא יתברך וגזירתו כו': 

<b>ברשותו וגזירתו ודינו </b>ד"מ ברפואת חולה כבר אמרו שנתן רשות ביד רופא לרפאות והכח הטבעי הנתון בזה הוא רשות הבורא ית' וזה ענין כללי ומצורף לזה גזירת הבורא שגזר שיתרפא חולי זה על ידו כמאמרם ז"ל ע"י איש פלוני וסם פלוני וזה בחלוקת הטוב ועל חלוקת הרע אם יעץ אדם להרע לו ועלתה בידו או הנהיג אותו בדרך רע והכשילו בודאי ממנו ית' נדון בדין זה ולולי כן לא עלתה לו כן: 

<b>עם בירור אמונתו כו' הוא חייב כו' </b>כלומר ואף שהוא מאמין באמונה ברורה בכל מה שאמרנו דהיינו שענינו מסור וכו' ושבחירת הבורא וכו' אעפ"כ הוא חייב להתגלגל לתועלותיו כו' כלומר לגלגל ולסבב סבות לתועלותיו ולבחור לו הסבה הטובה כפי הנראה לו ודקדק באמרו להתגלגל בלשון מתפעל ולא אמר לגלגל לפי שאנו מדברים באדם המאמין שכל תנועותיו מסורים ביד הבורא ואם הוא עושה איזה דבר איננו הוא הפועל רק המתפעל ממנו ית' כגרזן ביד החוצב בו: 

<b>שקצו ומדת ימיו </b>תפס לשון הכתוב הודיעני ה' קצי ומדת ימי וכו' (תהלים לט): 

<b>לסבות החיים במאכל כו' </b>לסבב לעצמו חיים ע"י שיאכל וישתה וכו': 

<b>בבקשת הטרף ועמלו </b>על המהדר ומחפש איזה סבה להשיג על ידה טרפו אמר בבקשת הטרף ועל מי שהסבה מוכנת לו כמו אומן במלאכתו אמר ועמלו שהוא עמל ויגע במלאכתו: 

<b>ללא דוחק </b>שבודאי אם פגש דוב שכול באיש או זאבי ערבות כתרוהו והתגרו בו לבלע ולהשחית הוא מוכרח להלחם נגדם להציל עצמו: 

<b>לא תנסו כו' </b>שאם יסכן בעצמו ע"י בטחונו ויפול ברע אולי ח"ו יהרהר אח"ז הוא או אחרים לומר מבלתי יכולת וכו' וא"כ הרי הוא כאלו הוא מנסה ח"ו יכלתו ית': 

<b>והוא נתבע על זה כו' </b>הוא יהיה נתבע על זה בדין שמים: 

<b>אע"פ שמותו על הדרך ההוא כו' </b>כלומר אע"פ שיונח שהיתה גזירת הבורא שימות בזה הזמן אעפ"כ הוא נענש על שסבב מותו בעצמו: 

<b>ולא נחשב לו לחסרון </b>לא נחשב לו יראתו זאת לחסרון במדת הבטחון: 

<b>כי זריזותו בה כו' </b>מה שהוא מזדרז בזה לבקש תחבולה להנצל מן המות היא משובחת שהרי באמת המציא לו תחבולה באמרו עגלת בקר כו': 

<b>כמו שאמר למשה רבינו ע"ה כו' מי שם פה כו' </b>ואם תאמר למה במשה נחשב לקצור ולשמואל לא נחשב התשובה בזה שאחר שצוה הוא ית' למשה לך ודברת בודאי יתן בפיו כח הדבור ויכול לדבר כאמרו מי שם פה לאדם אולם בשמואל אין שאלתו על מניעת הדבר המצווה שהרי יתכן שיעשה צוויו וימשח את דוד אמנם אח"כ ישמע שאול הדבר ויהרגהו כמו שמצאנו באוריהו הנביא ובזכריה ובישעיה כפי קבלת חז"ל ושאל ממנו ית' אם יעשה תחבולה להצלתו: 

<b>בסבה קטנה כו' </b>שבאמת היה הדבר רחוק שיהרגהו שאול שנמשח ממנו למלך והיה איש צדיק גם בודאי היתה יד כל גדולי המלכות עמו להצילו ולא היה בזה רק חשש רחוק: 

<b>שהיה נכנס בה במצות הבורא </b>ויש לומר בזה שלוחי מצוה אינן נזוקין אעפ"כ לא היקל משום דשכיחא היזקא כמו שאמרו ז"ל בזה: 

<b>או שינצל כו' </b>הנה למעלה אמר שהמכניס עצמו בסכנה לא ימלט מאחד משני דברים דהיינו או שימות בסכנה זו או שימלט והמשיך דברו ע"כ בחלוקה ראשונה ועכשיו התחיל בחלוקה שניה: 

<b>ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו </b>בבחינת פעולת המצות עצמן שעשה אמר שיאבדו ממנו ולא תזכרנה לו עוד ובבחינת הגמול עליהם אמר ויפסיד שכרו: 

<b>שמא אין עושין כו' ואם עושין כו' </b>הרי שדברו בשתי החלוקות: 

<b>קטנתי כו' ואמר המתרגם בפירושו כו' </b>לא כפירוש מפרשים אחרים שפירשו קטן אני נגד כל החסדים והאמת אשר כו' ולכן הביא פירוש המתרגם לשלול הפירושים האחרים: 

<b>בחיוב תביעות סבות כו' </b>שהאדם מחוייב לתבוע כלומר לדרוש ולבקש סבות הבריאות והמזון כו' עם בירור אמונתו כלו' אף שאמונתו ברורה כי הסבות אינם מועילים כו' אעפ"כ הוא מחוייב לסבב הסבות כנ"ל: 

<b>ולשמרה מן הפגעים </b>כמו השדפון והירקון ר"ל: 

<b>ירבה תבואתה ויברך אותה </b>אמר ירבה תבואתה בקמה ואח"כ יברך אותה בכרי כמאמרם ז"ל הנכנס למוד גרנו אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה וכו': 

<b>ושהוא ערב בו כו' </b>שכבר נאמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו: 

<b>ומשלימו לו </b>נותנו לו בשלימות סיפוקו כפי הצורך: 

<b>באיזה סבה שירצה </b>הוא ית': 

<b>שלא יבטח כו' וישמח בה כו' </b>שלא יתלה הגעת טרפו בסבה ההיא ושעי"כ ישמח בה ויוסיף להחזיק בה במה שבידו ממנה ויטה לבו אליה להשיג אותה ביתר שאת כי עי"כ יחלש בטחונו וכו': 

<b>כי תועילנו יותר כו' </b>שלא יחשוב שיגיע על ידי הסבה מן הטובה יותר משיעור שקדם בדעתו ית' להטיב לו: 

<b>ולא שם עמלו וטרחו לריק </b>עמלו באיברי גופו וטרחו בטרדת לבבו: 

<b>אשריך וטוב לך </b>ואחר שהוא מאושר בזה צריך להודות לו ית' על זה: 

<b>מה שגזר לו אצל הבורא כו' </b>שמה שהוא נותן להמקבל איננו נותן לו כלום משלו רק הוא מה שגזר הבורא להמקבל והפקידו אצל הנותן הזה וז"א מה שגזר לו אצלו מלת לו סובבת על המקבל ומלת אצלו על הנותן וא"כ איך יזכור לו להמקבל אח"כ טובתו שבאה ממנו עליו בטוב ההוא שהטיב לו: 

<b>ויותר אני תמיה כו' </b>שהתמיה על המקבל יותר מעל הנותן כי הנותן רמות רוחיה הוא דנקיט ליה לומר כחי ועוצם ידי וכו' ומטבע האדם להתגאות על זולתו ולבקש מעטה תהלה אולם למה יודה המקבל בזה כי אין מטבע האדם להכנע בחנם: 

<b>על יד אחד מוכרח כו' </b>חסר מלת שהוא בין אחד למוכרח כדרכו לקצר. 

<b>ויכנע לו בלבו ויפייסהו </b>בדברים רכים וישבחהו לזולתו שלא בפניו: 

<b>כבר קדם אצלו </b>ואולי עוד לא התבונן בזה ואינו יודע ממנו: 

<b>או שבא לו כו' </b>אפשר שיבא לו ע"פ סבות אחרות: 

<b>שלא יעזבהו </b>בחסרון הצורך כמד"א ולא ראיתי צדיק נעזב כו' ולא ירפהו בבריאת גופו ולא יתעלם ממנו באיזה צרה שבאה עליו: 

<b>טוב ה' למעוז ביום צרה </b>וסוף הכתוב ויודע כל חוסי בו וראש הכתוב מורה על שאיננו מתעלם מצערו וסופו כולל שני הדברים שאינו עוזבו ולא מרפהו: 

<b>בסיבות אשר מטבעם זה </b>שיש בכח טבעם זה הדבר דהיינו התמדת הבריאות כמו ד"מ הרקות והקזות לנעצרים ולבעלי הדם ודומיהן: 

<b>במה שנהגו לדחותו </b>לפי שאין בם דברים ברורים כ"כ שנוכל לסמוך שדבר פלוני יועיל בודאי למדוה פלוני רק אחר שנהגו בכך דעתו של אדם סומכת עליהם והוא לקוח מל' רז"ל באמרם הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון שיהיה עסק זה כו' שאין דרכם של בני אדם להתרפאות אלא שנהגו עד כאן נוסח הגמרא והכוונה בנוסח זה ליתן טעם על בקשת הרחמים בעסק רפואה ולא כן בשארי דברים כמו בלקיחת המזון שאין מתפללים שיועיל לו המזון לשבר הרעבון אע"פ שגם הרעבון והשבר דומים למחלה ורפואה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל לזה אמר שאין דומה זה לזה ששם שם הבורא הדבר ביד האדם שאם יאכל בודאי ישבור רעבונו ולהפך אם לא יקח המזון בודאי ימות ברעב והרי לקיחת המזון היא הדרך הסלולה לשבר הרעבון בודאי והושמה ביד האדם לדבר ברור ויתכן לקרותה דרך בני אדם משא"כ בלקיחת הרפואה שלא יצדק לקרותה דרך בני אדם שאיננה דרך סלולה ובטוחה ולא נתלית בפעילת אדם שהרי כמה פעמים אין פעולת האדם מועלת והרבה פעמים נרפא המחלה בלי שום פעולה וז"א שאין דרך בני אדם להתרפאות אלא שכבר נהגו בני אדם בכך והותר לנו הדבר אולם צריכין אנו לבקש ממי שהוא בעל הדרך הזה והבן: 

<b>ישלח דברו וירפאם </b>הרי שדברו ית' דהיינו גזירתו היא המרפאת ולא הסיבה: 

<b>שריפא היזקם במלח </b>ואין לך דבר המזיק למים ופוסלן משתיית אדם כמלח: 

<b>וימרחו על השחין </b>ואמרו רז"ל שטבע התאנה לעפש גם הבשר הבריא כ"ש השחין: 

<b>והניח בטחונו באלהים </b>הניחו ולא נשתמש בו: 

<b>וסיבת טרפו </b>למעלה דבר בבחינת הבטחון בטרף בעצמו שיבא לו בודאי באיזה סבה שירצה ית' ובכאן מדבר בבטחון בעסק הסבות והבן: 

<b>ומנוי </b>כשמינו אותו לאיזה התמנות: 

<b>ושכירות </b>אם הוא נשכר לאיזה מלאכה: 

<b>וגזברות </b>אם נתמנה להיות סוכן על קניני שר או עשיר: 

<b>וקבלנות </b>שמקבל עליו מלאכת עבודה כקרקע או בשארי דברים ומלאכה שזכר למעלה כשהוא עוסק בשלוה: 

<b>ואמנה </b>הקפת סחורות: 

<b>וספרות </b>מלאכת הכתיבה או הכוונה על מלאכת גלוח שערות הראש: 

<b>לקבץ ממון ולהרבות כו' </b>שיש שכוונתו בעסקיו רק לקבץ ממון רב ואיננו רוצה להוציא ממנו רק מסתפק במעט והוא נקרא אצלם ז"ל עכברא דשכיב אדינרי ועל זה אמר לקבץ ממון ויש אוהב להתעדן בתענוגים מממונו ועל זה אמר ולהרבות מותרי המחיה שאינו רוצה לחיות חיי הצמצום: 

<b>ולהגיע מה שיש בו די כו' </b>שיכוון בעשקיו להשיג על ידם מן עניני העולם מה שיש בו די לקיומו: 

<b>ואם יגזור כו' </b>אם יהיה רצון הבורא יתברך להוסיף לו על די ההכרח יבואהו בודאי ממילא בלי טרדת לבבו ובלי יגיעה באברי גופו: 

<b>כאשר יבטח כו' </b>שבאמת טבע האדם משתוקק לקצת עידון במותר על ההכרח שהרי אנו מברכין על כל מה שבראת להחיות בהם וכו' רק שאין לאדם לבלות זמנו בעסקיו על זה אחר שאיננו מן ההכרח רק יבטח בה' שימצא גם בזה תשוקתו כי רצון יראיו יעשה: 

<b>ולא ירבה לחזור כו' </b>לא ירבה השתדלות להדר להשיג הבות רבות למחיתו: 

<b>ימצא מנוחת לבו </b>מתהפוכות הרעיונים ושלות נפשו מעצבות ודאגה שהשלוה הוא היפך הדאגה: 

<b>כי לא יעברנו חקו אל זולתו </b>חוק טרפו הנגזר לו לא יעבור אותו לילך אל זולתו: 

<b>מעתו הנגזר לו בו </b>שנגזר שיבא לו הטרף בו בעת: 

<b>עבודתו לאלהים כו' </b>לנסות האיש ההוא אם יבחר יותר בעבודתו ית' מהמרותו: 

<b>ואשים את זה כו' </b>הבורא יתברך משים זה הדבר סבה חזקה לנסיונו שהאדם מנוסה בזה יותר מכל הנסיונות שהרי ערך הנסיון בדבר הוא לפי גודל הסתת היצר בו ובודאי הסתת היצר בדבר זה גדול מאד לקפוץ יד מעניים ואביונים ולא לחוש למלאות צרכם ולחסר ממונו כמ"ש השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' וז"א הנסיון וההסתה לו: 

<b>חילו ועבדיו </b>חילו הם אנשי המלחמה ועבדיו הם סריסי ביתו: 

<b>השרים ורואי המלך </b>השרים הם שרי החיל והם שוכנים כל אחד עם גדוד הנמסר לידו במקום מצב הגדוד ושלוחים עמהם למלחמה ורואי המלך הם השוכנים בעיר המלוכה עם המלך במלאכתו לפקח על עסקי הכלל ונקראים סענא"ט והסגנים הם המופקדים מן המלך לשבת איש ואיש במדינה ידוע המופקדת לידו להנהיג אותה על פי חוקי המלך ונקרא אצלו גובערנע"ר: 

<b>ועבדיהם ושמשיהם ופקידיהם </b>עבדיהם הם עבדים העובדים במלאכת עבודה במלאכות שחוץ לבית ושמשיהם הם העובדים לפניו בביתו ומשמשים אותו בשרות גופו ופקידיהם הם גזבריהם המופקדים על קנינם: 

<b>ונשים וקרובים </b>כלו' וכן נשים וקרובים אצל כל בני אדם: 

<b>לחזור על סבת קבוץ הממון </b>להדר להשיג הסבות שאפשר לקבץ על ידם ממון: 

<b>מפנים טובים ורעים </b>אינם מדקדקין אם יזדמנו להם הסבות באופנים טובים או באופנים רעים כגזילה וחמס: 

<b>על פנים מגונים ורעים </b>מוסב על מלות הוא לוקח ואמר מגונים על עסקים המגונים ומבוזים כי מה שאמר רב לרב כהנא נטוש נבלתא וכו' ולא תאמר כהנא אנא וכו' זה נאמר בודאי אחר ההכרח הגדול שלא נמצא לו ריוח אחר בשום פנים וא"א לומר שלא חשש רב כלל לפגם הכבוד שהרי כבר אמרו והתעלמת וכו' פעמים וכו' כגון זקן ואינו לפ"כ הרי שחששה התורה לכבוד הבריות ופטרה בשבילו ממ"ע ועל עסקים באופני איסור אמר ורעים: 

<b>על אופניו </b>ע"י האופנים המיוחדים להשגתו ממנו ית' שהם בודאי אופני היתר: 

<b>המובטח מן האלהים </b>האדם מובטח להשיגו ע"י עסקו באיזה אופנים נאותים: 

<b>מאשה ובנים כו' </b>שיספיק עסקו להטריפם מבלי שיצטרכו הם לטרוח בעצמם באיזה עסק: 

<b>לסגולה מהם </b>אנשים הנבחרים לעילוי מכל ההמון לאיזה דבר שיהיה ע"פ חיוב חכמתו ית' הם נקראים סגולה לענין הדבר ההיא: 

<b>בתנאים מיוחדים </b>כלו' כשימצאו בו איזה פרטים המיוחדים לפי חכמתו ית' שמי שימצאו בו הפרטים ההם ישיג זה הדבר ואם לאו לא ישיג: 

<b>והוא מקרה מזדמן כו' </b>הכוונה שאף שהוא בגזירת הבורא אעפ"כ הוא כמקרה שמזדמן לעת אחת כו' שההזדמנות הוא מסגולת המקרה כמאמר החוקרים המקרה לא יתמיד: 

<b>מן החסר והמשפט </b>שבשתי מדות אלו העולם מתנהג ומתקיים על ידם כי עולם חסד יבנה וחסד ה' מלאה הארץ ונאמר מלך במשפט יעמיד ארץ: 

<b>והוא שומר עליו ונוצר אותו עד אשר כו' </b>הנה השומר איזה דבר יש בו שתי בחינות בחינה אחת שע"י שמירתו הוא נשאר קיים ליהנות ממנו בעליו ובחינה שנית שע"י שמירתו אין אחר שולח בו יד ליהנות ממנו והנה בבחינה הראשונה נקרא שומר ובשניה נקרא נוצר כמד"א מצר תצרני ומזה נאמר נוצר תאנה יאכל פריה שהכוונה שם הנוצר אותה קודם הגעת זמן פריה שלא תפסד מאיזה מזיק או נזק ובכאן דבר בשתי הבחינות שאם יהיה סופו שיורישנו לזולתו א"כ אותו הזולת הוא בעליו והוא היה השומר עליו ואם יאבד ממנו א"כ לא עלתה בידו רק הכוונה שלא יהנה זולתו ממנו ונקרא נוצר והבן: 

<b>וכלכלת גופו </b>סיפוק בדברים אחרים כמו מלבוש ומעון: 

<b>ממהר אליו ומשתדל עליו </b>ממהר הוא מהירות התנועה והשתדלות הוא ההתחכמות בתחבולות להשיג הדבר ההוא: 

<b>לבעל אשתו אחריו ולחורגו </b>שאולי ימות פתאום והממון ישאר צפון תחת יד אשתו והיא תכניסנו לאיש שתנשא לו אחריו והוא יורישנו אחריו לבנו אשר תלד עמו ונקרא חורגו לפי שהוא בן אשתו והנה אמר לבעל אשתו כו' ולגדול שבשונאיו שהם שתי חלוקות כי בעל אשתו וחורגו הם חלוקה אחת כמו שפרשתי והם נגד שני מיני גנות שזכר שהם המהירות וההשתדלות כל אחד קבץ אותו שישאר אחרי מותו לבעל אשתו וחורגו א"כ היתה המהירות אליו כממהר ורץ לשערי מות ואם ישאר לגדול שבשונאיו א"כ ההשתדלות וההתחכמות עליו מגונה מאד והוא היפך טבע העולם שכל אדם מתחכם להרע לשונאו ולנקום ממנו כפי טבע האנושית וזה מתחכם להטיב לו: 

<b>והשלישי </b>הטעות השלישי מן השלשה טעיות הנ"ל מי שהוא נותן הטרפים לבעליהם כלומר למי שראוי ליתן לו שאותו אדם הוא נקרא בעליו והוא מושם בידו בתורת פקדון: 

<b>טובתו להם בהם </b>מה שהטיב להם בתרפים: 

<b>כאלו הוא הטריפם כו' </b>כלומר כאלו הטריפם משלו ואמר הטריפם במזון ואמר וכלכל אותם כלומר הספיקם בשאר דברים: 

<b>ותתחסד בם </b>בטרפים: 

<b>שיודוהו וישבחהו </b>יודהו בפיו בפניו וישבחוהו שלא בפניו: 

<b>ויתגאה ויגבה וירום לבבו </b>ג' לשונות נגד הג' דברים שזכר הודאה ושבח ועבודה והמבין יצרפם אחת לאחת: 

<b>יניח הודאתו עליהם </b>הוא מטיל עליהם עול ההודאה לו: 

<b>שאם היה מונע אותם מהם </b>כצ"ל ויש ספרים שגורסים שאם היה מונע אותם הבורא מהם והוא טעות: 

<b>והוא העני כו' </b>אדם זה הוא עני בדעת אשר יגע כו' לתורתו ולעולמו לצאת ידי חובת תורתו ושייטיב לו בעולם הזה: 

<b>ובטחונו במה שיש ביד האלהים כו' </b>כלו' לבו בטוח ושמת יותר במה שיש ביד האלהים מטרפו וקנינו דהיינו מה שחנן עניים ואביונים שזה נמסר ביד הבורא כמד"א מלוה ה' חונן דל הוא שמח בזה יותר ממה שיש בידו מפני שמה שהוא בידו איננו יודע אם הוא כו' טרף מזון וטרף קנין מבוארים למעלה דהיינו מה שנתן לו שיהנה ממנו הוא עצמו הוא טרף מוון ומה שילך לזולתו הוא טרף קנין: 

<b>במזמור הללויה אשרי איש כו' </b>שנאמר שם טוב איש חונן ומלוה כו' ועל הכבוד בעוה"ז נאמר שם קרנו תרים בכבוד תהלתו עומדת לעד ועל גמול עוה"ב נאמר שם וצדקתו עומדת לעד: 

<b>לאהבת הכבוד מבני אדם </b>שיכבדו אותו בפניהם ולעשות להם שם שיהיה הולך למרחוק: 

<b>וזה סכלות כו' </b>הם סכלים ואינם מבינים הסבות האמיתיות המביאות לכבוד האמיתי בעוה"ז ובעוה"ב: 

<b>וכבודם להם כו' </b>הוא מפרש דברים שאמר מכבוד עמי הארץ כו' וחסר מלת הוא וכן צריך להיות וכבודם להם הוא לתקותם מהם כלומר לפי שהם מקוים שיהנו אותם ממה שיש אצלם ולמשוך מהם מאשר בידם והכוונה שכבוד עמי הארץ לבעלי הממון הוא לשתי סבות סבה הא' לפי שהם מקוים ומצפים ומשתוקקים כל ימיהם להשיג עניני קניני הממון ואחר שהדברים חשובים מאד ברעיוניהם הם מחשיבין בעיניהם גם בעליהם שהם נמצאים אצלם וסבה ב' לפי שהם מקוים למשוך מידם ולהנות מהם ולכן מחניפים להם ואלו השכילו והבינו עמי הארץ ואמר השכילו והבינו שבדבר העמוק צריך שום שכל בדבר עד שיבין לא כן בדברים הקלים שהם מובנים מעצמם במעט בחינה: 

<b>ביכלתם ולא בכחם </b>הנה העשיר נקרא יכיל על בנין בית גדול נפי שיכול לשכור פועלים לבנותו אף שאין הדבר בכחו לבנות בעצמו ומה שהאדם יכול לעשות בעצמו נקרא בכחו: 

<b>שראוי בעבורן לכבוד הבורא יתברך </b>מי שראוי הוא שיכבדהו הבורא ית' בעבור מדותיו המשובחות אותו אדם הוא ראוי שיכבדוהו הבריות ולפי שערך האדם שפל מאד שיהיה ראוי לכבוד הבורא ית' לזה מביא ראיה מפסוק כי מכבדי אכבד: 

<b>ומפני שסכלו כו' בסבות הכבוד </b>כלומר הם מכבדים אותם בכל מיני הכבוד: 

<b>הוסיף להם הבורא כו' </b>הכוונה במליצה זו שלפי שהם מתגדלים ומתרהבים ומשתעשעים בכבוד שהם מקבלים מעמי הארץ מה שהוא שנוי אצלו ית' כי תועבת ה' כל גבה לב גם לפי שזה מורה שהם מדמים שכחם ועוצם ידם כו' שלולי זאת היו מבינים שמשלהם נותנים להם ולא היו מתגדלים עליהם לכן הוסיף להם הבורא ית' סכלות בסבות בקשתם כלומר שלא ידעו מהרה ע"י איזה סבה תגיע טרפם בכדי שיצטרכו לנסות כמה סבות: 

<b>בהשתדלות גדולה ויגיעה רבה </b>השתדלות הכוונה על טורח השכל ויגיעה על יגיעת הגוף: 

<b>מהשלים חובות הבורא כו' </b>מן עסק השלמת חובת הבורא כו': 

<b>על טובותיו אצלם </b>שהם אצלם: 

<b>ותהיינה בקשותם כו' </b>אם היו משלימים חובות הבורא בעשיית מצותיו ומודים לו על טובותיו היו בקשתם כלו' בקשת טרפיהם יותר קרובה לבא: 

<b>אורך ימים כו'</b> ואמרו ז"ל בכוונת הכתוב בימינה אורך ימים וגם עושר וכבוד בשמאלה עושר וכבוד ולא אורך ימים: 

<b>מבלעדי המסבב </b>אינם משבחים את הבורא ית' שהוא המסבב כל הסבות: 

<b>ורוה מהם </b>מלת רוה הונח בעברי על שבר הצמאון כמו שמלת שבע הוא שבר הרעבון ובכתוב למען ספות הרוה וכו': 

<b>ורוותו מהם </b>כלו' אף שאפשר שלא יתכן לו להתחרט לגמרי על שתייתו ממים הראשונים לפי שתקף אז עליו מאד כח הצמא ולא היה לו באפשרי להמתין אמנם עכ"פ הוא מתחרט על שתותו כ"כ בריבוי עד שרוה והיה לשתות רק מעט לשבר התוקף שיוכל לו להמתין עד המים האלה: 

<b>היה משיג אותה בסבה אחרת כו' </b>א"כ כל מרירות היגיעה שיגע עצמו בסבה ההיא היה לריק כי היה בא לו בעסק קל ומתוק וזה דומה למשל: 

<b>בזמן ידוע ועת ידוע </b>זמן נקרא המשך הגדול ועת נקרא הזמן הקצור כמו ההוה והכוונה על דור ידוע ועל שנה ידוע: 

<b>לדעתו מה שהוא טוב לי</b> לפי שהוא יודע מה כו': 

<b>כפי צרכי </b>באותה שעה ודי כלכלתי בבחינת קיומו: 

<b>בטוב ממנו </b>הוא הלחם והמזון שכבר אמרו שאין התינוק יכול לדבר עד שיטעום טעם חטה: 

<b>בואי בצמצום </b>שאין החלב מתאסף בשדי אשה כמות רב בפ"א שיספיק לו לזמן רב רק מה שנצרך לו לאותה שעה: 

<b>לא יזיק לי בו </b>בעולם הנזכר ויותר נכון הגרסא באו באל"ף כלומר מה שהטרף בא לי עתה בצמצום 

<b>עד תכלית ימי </b>אף אם יהיה כן עד תכלית ימי: 

<b>מאומה </b>מוסב על לא יזיק: 

<b>ויהיה נשכר על זה </b>יקבל שכר על הסתפקו בצמצום: 

<b>יאמר הלוך וקראת כו' לכתך אחרי במדבר כו' </b>הרי שנתחבבו אצלו על הסתפקם במן הבא בצמצום רק מדי יום הצריך ליומו וז"א בארץ לא זרועה שבארץ זרועה האדם אוסף בבת אחת תבואה הנצרכת לו לכל השנה: 

<b>בסבה מבלי סבה </b>בסבה זו ולא בסבה אחרת שהיה חפץ בה יותר וכן במקום ובאיש: 

<b>על צורה ותבנית </b>צורה הוא השכל שהוא צורת האדם ותבנית הוא תאר הגוף ותכונה הוא ערך חלקי ההמזגה זה לזה וכלם הם לתקוני וכו': 

<b>על הפנים המפיקים </b>באופנים המוציאים לפועל תיקון עניני: 

<b>שני אישים ידועים </b>הם אביו ואמו: 

<b>בחר לי בו </b>בעולם: 

<b>שם אותו סבה כו' </b>שהוא ית' שם האיש ההוא להיות סבה לטרפי לטובתי: 

<b>ובני ביתו </b>הם משרתיו ומיודעיו הם הידועים לו בתואר חשיבות כמו אלופי ומיודעי ולנעמי מודע לאישה ומכיריו הם בני גילו שהם עמו כמו בעלי ברית ועוזרים לפעמים זה לזה בצרכיהם כמו הביט ימין ואין לי מכיר (תהלים קמב): 

<b>צוותו </b>לשון התחברות והוא מלשון חז"ל כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה: 

<b>בעת השתוממותו </b>לשון התבודדות שכאשר האדם יושב בדד והוא בלי עסק הוא יושב שומם כמאמר חז"ל הבטלה מביאה לידי שעמום: 

<b>ויבטח עליו בגבורתו </b>כלומר שלא ידאג מזה שהוא נכרי ואולי יקומו עליו מרעים ואין עוזר לו כי יבטח בגבורתו ית' שיושיענו מרבים קמים ויותר נראה לגרום בגרותו במקום בגבורתו: 

<b>גרות הנפש בעוה"ז </b>ובזה יתנחם ולא יקנא בבעלי משפחות בזכרו שגם נפש כל אדם היא גרה וצרת הרבים הוא: 

<b>וכי אנשי הארץ כו' </b>גם יזכור שכל אנשי הארץ אף הבעלי משפחות הם נקראים גרים בפי התורה: 

<b>קרובים כו' </b>בעולם: 

<b>עד זמן מועט ישוב נכרי בודד </b>אין קרבתו רק עד זמן מועט ואחר מותו ישוב אל עפרו ואז יהיה נכרי ממשפחתו ובודד מחביריו ומכיריו ומפרש דבריו ולא יועילהו כו' וא"כ מה תועלת לו אז בקרבתם ועל היותו בודד אמר ולא יתחבר כו': 

<b>בהסתלקות כובד כו' </b>יחשוב שמה שהוא נכרי הוא לו טובה ותועלת שאם היו לו קרובים הי' משאם מוטל עליו והיה מחוייב להעניק להם מברכותיו ואולי לא היה יוצא ידי חובתו נגדם כובד משאם בהנהגה כמו לשום את משא כל העם כו' ונשאו אתך וחובותם בהענקת ממונו: 

<b>וחסרונם מנוחה לו וטובה </b>מה שהוא חסר מאשה ובנים וקרובים הוא מנוחה לו מכובד משאם וטובם מפטור חיובם: 

<b>ריק ופנוי </b>ריק ממחשבת משאם ופנוי ממחשבת חובותם: 

<b>ומתבודדים לחובת הבורא כו' </b>מתבודדים ומפנים לבם לחשוב בתשלום חובות הבורא: 

<b>להתגאות ולהתפאר </b>להתגאות בלבו ולהתפאר באמרי פיו: 

<b>ויבא העני כו' </b>הוא היפך שתי חלוקות הנ"ל שנגד הגאוה בלב אמר שיתבזה העני בלבו אצל עצמו ויהיה עי"ז נכלם ונרפה מעבודת הבורא ונגד התפארות בפה אמר שהעני יהיה נאלם ודומם כמו יורדי דומה שלפי שידמה לו שכמוהו כמת וז"א ויהיה בעיניו ענינו וחייו כשהוא על האדמה כמו אחר מותו כשיהוה תחתיה: 

<b>כדי שנוכח מהם </b>שנקבל מהם תוכחת מוסר: 

<b>ונהיה נכונים למות </b>וזכור בלבנו שאנחנו נכונים ג"כ למות ועי"ז נזמין לנו הצדה שהם מצות הבורא שהוא הצדה המגעת נפש האדם למקום המנוחה: 

<b>מטרדת הלב ורוב ההפסד כו' </b>פרט ד' חלוקות שתים הראשונות הם נזקים הבאים מצד התאוה להן דהיינו שבחבורתן העין רואה אותן והלב חומד וטרוד תמיד בתאותן וע"ז אמר מטרדת הלב ולא ימלט שהתאוה התדירה תרגיל ההזדקקות להם תדיר והוא מפסיד מאד לכח האדם ובריאתו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות וע"ז אמר וההפסד ושתים האחרונים הם הנזקים הבאים מספוק צרכיהן שע"י קרבתן הן מתחטאות על בעליהן ומתגעגעות ומברשות מותרות ומולידות שתי נזקים דהיינו יגיעת הגוף בהשתדלות צרכיהן וטורח הלב במחשבת עסקי צרכיהן וכבר אמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת: 

<b>לבחור בעניני כו' ולמאוס כו' </b>שבהרחקתן הלב פנוי לחשוב בעניני עוה"ב גם ע"י המיאוש בתאוה הגדולה הזאת לב האדם מתרגל למאוס גם בשאר תאות עוה"ז: 

<b>ויברך אותם </b>בפניהם: 

<b>ויאשר ענינם </b>יהללם שלא בפניהם: 

<b>בהצלתו מהם </b>שיצילהו ממשאת טרחם: 

<b>מה שחייב להם </b>בסיפוק צרכי הכרחיותם ולעשות חפציהם גם בקצת מותרות כפי טבע העולם: 

<b>ולהיות לבו שלם עמהם </b>שיעשה צרכיהם בנפש חפצה ולא כאנוס בדבר: 

<b>וירף ידו מחזקתם </b>לא כדרך קצת בני אדם שמכבידים עול עבודתם על נשיהם וקרוביהם העניים: 

<b>ויסבב על מה כו' </b>יתעסק בסיבות המביאים להם הטוב: 

<b>יורם אופני תועלתם בעניני התורה והעולם כו' </b>יורה אותם וילמדם האופנים המועילים להם בעניני התורה ובעניני העולם לעבודת הבורא כלומר איך יתנהגו בעניני התורה ובעניני העולם שיועיל להם לעבודת הבורא: 

<b>ואהבת לרעך </b> על ההטבות והתועליות להם ועל מ"ש וירף ידו מהזקתם הביא הפסוק לא תשנא את אחיך וכו' והיותה קרוב לו הוא יותר מוזהר ממנו: 

<b>ולא ליחל הגמול ולא לקדם אצלם </b>שלא תהיה כוונתו בהטבתו להם באופני טובות הנ"ל מפני שהוא מיחל לקבל גמול מהם או מפני שכבר גמלהו טובה וז"א או לקדם להם ומלת לקדם הקו"ף בקמ"ץ והדל"ת בפת"ח והלמ"ד הוא למ"ד הסיבה ודו"ק: 

<b>ולא מאהבתו כו' </b>שאוהב לקבל כבוד ושבח כבוד בפועל ושבח בפה: 

<b>ולא להשתרר עליהם </b>שיהיו סרים אל משמעתו: 

<b>לקיים מצות הבורא כו' </b>פרט ג' חלוקות על ההטבה להם במה שהוא חייב להם מצד התורה אמר לקיים מצות הבורא ועל מה שאמר שירף ידו מלהזיק להם אמר ולשמור בריתו שברית שם הבורא בין הברואים שלא יזיקו זה לזה ועיקר הנחת מלת ברית הוא על שלילת ההיזק כמו ברית נח על מניעת מבול וברית לבן עם יעקב אם יעבור אחד אל רעהו לרעה ובברית אבימלך עם יצחק נאמר אם תעשה עמנו רעה כו' ועל מה שאמר שיורה אותם תועלתם בעבודת הבורא אמר ופקודיו שכן פקד אותנו הבורא ית' ולמדתם אותם כו' הוכח תוכיח כו' ונאמר ואת בניהם ילמדון: 

<b>לא ישיג רצונו מהם כו' </b>נגד מה שאמר קודם ליחל הגמול מהם אמר שלא תסתייע מלתא מן השמים שיוכלו לגמול לו כגמול: 

<b>ויגע לריק כו' </b>ונמצא שיגע לריק בעוה"ז ויפסיד שכרו גם בעוה"ב לפי שלא היתה כוונתו לש"ש: 

<b>יעזרם האלהים לגמול כו' </b>נגד יחול הגמול וכל הכבוד והשבח אמר וישים שבחו בפיהם ועל ההשתררות עליהם אמר ויגדל ענינו בעיניהם שיהיה גדול ומאוים בעיניהם וממילא יהיו סרים אל משמעתו ונמצא שבלי כוונה השיג תועלתם בעוה"ז דוגמת מאמרם ז"ל למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא ועיקר גמולו יהיה העוה"ב: 

<b>הפנים הישרים לו כשיביא כו' </b>האופנים הישרים לו להתנהג בזה הם אלו שכשיביא כו': 

<b>וישימם סבה כו' </b>שהבטחון יהיה על הבורא ואת האנשים ההם ישים רק לסבה לדבר שעל ידם יושלם לו חפצו מהבורא: 

<b>כאשר ישים כו' </b>כמו שהאדם משים כו' ואם ירצה הבורא להטריפו ממנה יצמח כו': 

<b>יצמח הזרע </b>בתחלת צמיחתו ויפרה כלומר יוגמר צמיחתו עד שיעשה פרי וירבה שמגרעין אחד יולדו הרבה שזה תכלית הזריעה: 

<b>לא תצמיח </b>שיאבד הגרעון והוא נגד מה שאמר ויצמח ונגד מ"ש ויפרה וירבה אמר שיקרה הצמח פגע ולא יעשה פרי: 

<b>וכן כשיבקש מאחד כו' </b>כלומר ועוד יש תנאי בדבר שכשיבקש מאחד מהם פירוש מאחד מבני אדם חפץ שיהיה החזק מהם והחלש שוה כלומר שלא יהיה לבו בטוח יותר שיהיה חפצו נשלם כשהוא מבקש מן החזק מכשיהיה מבקש מן החלש אחר שהוא מאמין שאין האדם רק אמצעי והפועל הוא הבורא ית': 

<b>על לבו הטוב לו ושהבורא כו' </b>שבשני בחינות הוא מחוייב להודות להאדם ההוא הא' על טוב לבבו עמו שנראה מפעולתו שהוא חפץ להטיב לו אע"פ שהפעולה בעצמה תיוחס לו ית' והב' על שהבורא הביא תועלתו על ידו והרי הוא הסבה לתועלתו ומגלגלים זכות ע"י זכאי: 

<b>ואל יתלה בהם קיצור </b>אל יתלה מניעת חפצו בהם לומר שהם נתעצלו וקצרו בהשתדלותם ועסקם בדבר: 

<b>אשר בחר כו' </b>שבודאי הוא ית' בחר למנוע ממנו הדבר: 

<b>במיודעיו ואוהביו ובמי שנושא ונותן </b>כן צריך להיות: 

<b>מסבב לעשותו כו' וישתדל להשלימו </b>יעסוק בסבות לעשות הדבר וישתדל בחכמתו ותחבולותיו במצפונו כלומר שישתדל בכל האפשר לעשות בהצנע בכדי שלא יביאנו היצר לכוונת יוהרא וצביעות כמ"ש והצנע לכת וכו': 

<b>ויהיה מי שמבקשו ראוי כו'</b> שבודאי אם רשע מבקש ממנו איננו מחוייב בדבר: 

<b>ואם ימנע ממנו </b>ע"י איזה מונע או שלא נזדמן לו הדבר ההוא או הסבות הנצרכות לכך: 

<b>אל יאשים נפשו </b>כי ע"י זה ירפו ידיו וימנע מכאן ולהבא מזה: 

<b>שלא קצר </b>שלא נתעצל בדבר: 

<b>אחר שיטרח </b>בגופו וישתדל בשכלו: 

<b>וחומדיו </b>חומדי קנינו: 

<b>ויסבול חרפתם </b>מה שהם מחרפים אותו בדברים: 

<b>ואם יהיו סבה להזיקו </b>אם יהיו האנשים ההם סבה להזיקו כלו' אם יזיקו לו וקראם סבה שלפי האמת אינם רק סבה וממנו ית' היתה לו כמ"ש ה' אמר לו קלל: 

<b>ויחשוד את עצמו ומעשיו </b>כלומר שהוא חוטא בלב ובמעשים שמלת עצמו הכוונה על הלב כי הלב הוא האדם: 

<b>ברוע הקדמותיו </b>שהוא הקדים להתנהג ברע עמו ית' ויתחנן אל האלהים ויבקש מלפניו כו' והוא לשון הכתוב להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה (אסתר ז) שבתחלה צריך האדם לפייס את המלך בדברי רצוי ולעורר ממנו הרחמים והחנינה ואח"כ מפרש בקשתו כמו שעשה מרע"ה בפ' ואתחנן וזהו ולבקש כו': 

<b>בצום ובתפלה כו' </b>הזכיר תחלה צום ותפלה שהם מצות מושכלות והיו נוהגות גם קודם מתן תורה שגם אדם הראשון צם והתפלל על מריו ואח"ז פרט מצות שמעיות והקדים בהם הסוכה שבמצות הנוהגות בזמן הזה היא המזכרת על סוכת ישראל בענני כבוד במדבר והלולב לציצית לפי שקדמו בתורה גם הקדים אותם לשבת ומועדים לפי שהם נעשות בפועל והשבת ומועדיה עיקרם שביתת מלאכה גם פרט ציצית ושבת ולא שאר מצות לפי שציצית ושבת הם שקולים כנגד כל התורה ואגב שבת הזכיר מועדים: 

<b>וכל חובות הלבבות לא תעבורנה כו' </b>כלומר שבמצות מעשיות יש שאינם עוברים אל זולתו והם אלו שזכר ויש עוד הרבה שעוברים אל זולתו אולם חובות הלבבות הם כולם בלתי עוברים אל זולתו: 

<b>הכוונה וההסכמה </b>שיכוון ביחוד אל הדבר ההוא ויסכים לעשיתו: 

<b>ומה שאינו נעלם ממנו כו' הבטחון כו' </b>פירוש הבטחון שיבטח האדם בבחירה והסכמה בדבר שאינו נעלם ממנו שהוא טוב במעשה האלהים: 

<b>הוא סכלות וטעות כו' בחירת עבודתו והמרותו </b>לבחור בעבודה או במרי: 

<b>ולא הניח ברשותנו </b>אבל לא הניח ברשותנו השלמת וכו': 

<b>ולא אבחר ולא אכוון כו' </b>שמתחלה צריך האדם לבחור האופן הטוב כמאמר רבי איזוהי דרך ישרה שיבור לו כו' ואח"כ יעסוק בה בכוונה לשמו ית': 

<b>עד שיבחר לו הטוב ממנה </b>שיבחר לו ממעשה הטוב מה שהוא טוב יותר: 

<b>כבר תעה מדרך הישרה כו' </b>נגד מה שאמר לא אבחר ונגד מה שאמר ולא אכוון אמר ומעדו רגליו מאופני הנכונה: 

<b>בהשתדלות והסכמה כו' </b>על עשה טוב אמר בהשתדלות שישתדל להשיג פעולת הטוב ועל סור מרע אמר והסכמה שיסכים בלבו הסכמה חזקה שלא לשמוע ליצרו ולחדול מן הרע ואח"ז אמר על שניהם ובלב שלם כו' שבשניהם יהיה לבו שלם לשמו ית' ולא לאיזה פניה: 

<b>לא נגלו לנו אופני הטוב והמועיל גרסי' כו' בסבה מן הסבות כו' </b>שאין ידוע לנו איזה סבה היא מיוחדת מכל הסבות לאופני הטובות שבענין זה משאר סבות ואמר הטוב והמועיל נגד שני הפכים שאמר לקמן שהטוב הוא היפך הרע והמועיל הוא היפך ההפסד: 

<b>ההפסד והרע </b>שיש דבר שהוא מזיק לדבר זולתו ומפסידו לגמרי ויש שאינו מפסידו לגמרי אמנם מזיקו במקצת זה נקרא רע לו ד"מ בחלאי האדם יש חולי ממית האדם ויש שאינו ממיתו אולם הוא מחליאו או מחלישו: 

<b>ויותר ראויה </b>ראויה יותר מזולתה: 

<b>הטרף והבריאות </b>כלו' ולבקש הבריאות מי שהוא צריך לבקשה ונגד שאר צרכים אמר והטוב: 

<b>כשנתגלגל בהם </b>העוסק בדבר הרבה פעמים הוא קורא אותו מתגלגל בו: 

<b>ומן הדין עלינו </b>גרסינן: 

<b>שנבטח באלהים בבחירתנו כו' </b>שנבטח בו ית' שיורנו במה לבחור וגם ישלים הדבר בעזרתו: 

<b>אחר שנתגלגל אל ה' </b>שנתגלגל בסבות הראויות להשיג ע"י דבר זה ואחר שנתחנן אליו כו' אחר שני אלה יהיה בלבנו הבטחון הנזכר: 

<b>הטובה והראויה לנו </b>לפי שיש דבר שהוא טוב בעצמותו אולם איננו ראוי בפרטות לזה האדם דוגמת עין השמש שהוא טוב אולם איננו ראוי לחלש הראות: 

<b>ואם נתחנן אליו בבחירתה </b>שיורנו במה לבחור: 

<b>בהראותנו כו' </b>שיראה לנו אופני הטוב: 

<b>נהיה טועים בדברינו גרסינן </b>כלומר בדברי תחנונינו וזה נגד מה שאמר ואם נתחנן וכו' ועל מה שאמר ונבטח עליו כו' אמר וסכלים בבטחוננו: 

<b>קדמה הודעתו אותנו כו'</b> שכבר הודיע אותנו כו': 

<b>יש שתשוב כו' </b>יש לך עת שהמדה שהיתה עד הנה משובחת תשוב עכשיו למגונה וכן להיפך ולכן אין יכולת בדעת האנושית לשער כל דבר לפי העת ההיא: 

<b>לא יעתק מענינו </b>לא יהיה נעתק מענין שהיה עד הנה אם מגונה או משובח ואמר לא יעתק מענינו ולא יתחלף להיות הפכו: 

<b>אחר בחירתה בלב שלם ונאמן </b>אחר שבחר בה בלב שלם ולא בעצלתים ועל העדר פניה אמר ונאמן: 

<b>ואחר הבחירה </b>היא ההסכמה שיחליט בדעתו שלא לזיז ממנה: 

<b>והשתדלות לבקש סבות בבר לבב </b>ולא בפניות ושיכוון לשמו הגדול: 

<b>ובזה אנחנו חייבים </b>כלומר בגמר המעשה: 

<b>ולהורות אותנו כו' </b>להורות לנו איך להשיג הפעולה ההיא: 

<b>שבחירתו היתה כו' </b>שהרי בפסוק הדריכני באמתך מסיים אותך קויתי כל היום ובפסוק הדריכני בנתיב מצותיך מסיים כי בו חפצתי ובפסוק ואל תצל וכו' מסיים כי למשפטיך יחלתי: 

<b>ליחד לבבו </b>שתהיה מחשבתו מיוחדת לעבודתו ית' ולא להבלי תאות העולם ולחזק בחירתו שישאר אצלו למונח קיים ויסוד מוסד: 

<b>גל עיני ואביטה כו' </b>דעת המחבר במלת גל לשון העברה כמו שם בסמוך גל מעלי חרפה ובוז שפירושו העביר ממנו וכן פירש הרד"ק כלומר העבר עיני מטרדות העולם: 

<b>ולמוד החכמה </b>הלמ"ד בשו"א ללמדה לאחרים: 

<b>ולהשיב האמנות </b>להחזיר מה שנתן לו באמינה אם הלואת ממון או הקפת החנות: 

<b>ולהסתיר הסוד </b>כי העדר הפעולה המזקת כפעולה מועלת דמי כמה שאמרו רז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה כו': 

<b>ולדבר טוב ולעשות טוב </b>לדבר טוב על זולתו כלו' לשבחו או לעשות לו טובה: 

<b>וכבוד אבות </b>לכבד אב ואם: 

<b>והכנע הרשעים </b>הה"א בפת"ח והנו"ן בציר"י כלומר להוכיח אותם ולהכניס לבבם ליראת האלהים: 

<b>להורות בני אדם דרכי טובתם </b>כלו' ליעץ אותם הטוב בעיניהם: 

<b>ולחמול ענייהם </b>גרסינן: 

<b>ולרחם עליהם </b>לרחם על אדם בעת צרתו: 

<b>ולסבול חרפתם כשמעיר כו' </b>לסבול מה שמחרפים אותם בעת שהם מעירים לבבם לעבודת הבורא ית' ומיחלים אותם בגמול על מעשי הכשרון ומייראים אותם בעונש על פעולת הרע: 

<b>צופן בלבבו כו' </b>כלו' מחשב בהם לעשות אותם כשיגיעו לידו ואח"ז כשיבואו לידו יבחר לעשותה ויסבב סבות בהשתדלות לעשותם: 

<b>ומחיוב הבחירה עלינו </b>אנו מחוייבים לכוון בשעת בחירתנו בדברים אלה רק להתקרב אל האלהים בלבד ולא לקנות וכו': 

<b>שם וכבוד </b>שם הוא פרסום שמו וכבוד הוא חלוקת הכבוד בפועל: 

<b>כפי מה שהוא רוצה </b>כפי רצון הבורא: 

<b>אחר שיסבב עליו </b>שישתדל עליו: 

<b>ומה שלא יוכל להסתירו </b>ולכן הוא ירא שלא יכניס היצר בלבו איזה פניה כנ"ל והתרופה לזה שיזכור השורה כו': 

<b>וכאשר יגלגל הבורא ע"י מצוה </b>שמגלגל לאיזה אדם טובה על ידו: 

<b>ויפסיד מעשהו </b>שלא יהיו מעשיו לרצון לפניו ית' גם יאבד שכרו: 

<b>לבאר זה בשערו </b>בשער המיוחד לזה דהיינו שער הכניעה: 

<b>במעשה הטוב בעולם </b>במעשים טובים שהוא עושה בעוה"ז: 

<b>הוא שהגמול </b>מלת הוא מוסב על מלת פירוש: 

<b>שיהיו ראוים שניהם </b>גמול שני העולמות: 

<b>ולא פורש לנו כו' </b>הפ"א בחול"ם במלת פורש כמו כי לא פורש מה יעשה לו (במקושש) כלומר לא נתפרש לנו בתורה איזה גמול על איזה מעשה: 

<b>על העבודות בעולם </b>שגם בעוה"ז לא חלק הגמול הטוב לפי חלוקות המעשים הטובים להודיע איזה גמול על איזה מעשה אף שבעונשי עוה"ז ביאר החלוקות על איזה מהם מיתת ב"ד ובאיזה מיתה יומת ובאיזה מלקות וכו' שמבאר והולך: 

<b>גמול עוה"ב וענשו כו' </b>שבעוה"ז פירש העונש ולא הגמול אבל בעוה"ב העלים שניהם: 

<b>לא פירש מהם הנביא כו' </b>במלת הנביא כלל משה רבינו ע"ה וכל הנביאים הבאים אחריו: 

<b>בעבור כמה פנים </b>פירש כמה טעמים ואחד מהם לפי שצורת הנפש וכו': 

<b>כי צורת הנפש </b>מהות הנפש שמלת צורה הונח בין החוקרים על מהות עצמות הדבר: 

<b>למי שיהיה מבין כו' </b>למי שחלק לו ה' בינה יתירה להבין במושכלות אלהיות: 

<b>ולא היה זה כו' </b>כלומר בודאי לא נוכל לפרש היעוד הזה על איזה גמול בעוה"ז שהרי באמת לא נתקיים דבר זה ולא מצאנו בו איזה יתרון שהנחילו ה' בעוה"ז שיסבול יעוד המלות האלה וע"כ הכוונה בזה על גמול עולם הנשמות כמו שמבאר: 

<b>אבל רמז </b>הרי"ש במלת רמז היא קמוצה: 

<b>בענין פשיטותה </b>שתהא מופשטת מסבך חומרה: 

<b>ודקותה </b>שיהיה עצמותה דק מאד במהות רוחני: 

<b>ועזבה להשתמש כו' </b>שתעזוב בהחלט מכל וכל מלהשתמש באברי גופה לא די שתהיה מופשטת מהלבשתו אותה כי אף בדרך השתמשות בו כמו בכלי אומנות לא תשמש באבריו: 

<b>שתזדכך ותזהיר ויהיו מעשיה כו' </b>כלומר שכ"ז תשיג ע"י שתזדכך בעוה"ז כו' פרט לשון זוך וזיהר לפי ששתים רעות מגיעים לנפש מסבך החומר ומחלאתו האחד מה שהוא עוכר אותה בפעולות רעות ועבירות והשני עכירות מותרי התאות עם שאין זה מעלה חלודה עליה כ"כ כמו העבירות אעפ"כ לא תמלט מקצת עכירות וזוהמה ששואבת מחומריות ונגד שניהם אמר כשתזדכך ותזהיר או תהיה הכוונה נגד מעשה ומחשבה ועל המעשה אמר כשתזדכך ועל המחשבה במושכלות ולא בדברים גשמיים אמר ותזהיר כמד"א והמשכילים יזהירו כו' ואמר קודם לשון זכוך בדרך לא זו אף זו: 

<b>היה מקבל כו' </b>כלומר שלפי שגמול עוה"ב ועונשו הם עיקרי הגמול והעונש מסרו אותם הנביאים לתלמידיהם והלך הדבר במסורת מדור לדור ולחכמי הדורות הוא ידוע גם במושכל נוסף על הקבלה לכן הניחו מלזכור אותו בפירוש כמו שהניחו מלזכור פירושי המצות: 

<b>והחובות </b>פירוש העבירות: 

<b>מן הסכלות ומיעוט ההבנה </b>סכלים בגנות התאות הגשמיות בראותנו אותם משתוקקים אליהם ומיעוט ההבנה במושכלות האלהיות: 

<b>בענין שאיננו נעלם כו' </b>היתה סכלותם בכמות גדול כ"כ שאין נעלם ממנו ממה שאנו רואים כתוב בתורה המיות לבם לתאות כמו שאלת הבשר ושאר תלונות ומיעוט הבנתם בעניני תכליות נראה ממעשה העגל ומתלונתם במרגלים ועדת קרח: 

<b>כשהוא רוצה ליסרו בנחת ובלאט </b>היא מליצה חסרה והכוונה כשהוא רוצה ליסרו מיסרו בנחת ובלאט בכדי שלא להכביד עליו כן הוא ית' לא רצה ליעד להם עונשי העוה"ב שהם קשים מאד: 

<b>והאב כשרוצה כו' </b>תחלה דבר נגד העונש ועתה מדבר נגד השכר: 

<b>אשר לא יבינם כו' </b>הנער איננו מבין המעלות המוכנות לו להשיג ע"י החכמות ההם: 

<b>יגיעת המוסר והלמוד </b>ששני יגיעות הם לאדם בעסק החכמה האחת שהאדם מוכרח להיות נאסר במאסר בבתי החכמה ולהיות קבוע תמיד בין רגלי החכמים כמאמרם ז"ל לא תמצא בתגרנים ובסחרנים וכן אמר בפסוק לא אהיה חובש לא אהיה מחובשי בית המדרש והיגיעה השניה יגיעת הלמוד בעצמו כמאמרה ז"ל למה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם: 

<b>לא היה סובל את זה כו' </b>נגד יגיעת המוסר אמר לא היה סובל את זה ועל יגיעת הלמוד אמר ולא שומע אליו: 

<b>מפני שאינו כו' </b>פירוש אינו מבין המעלות החמודות שמיעדים לו: 

<b>ויועידהו </b>ויתרה אותו: 

<b>מרעב ועירום כו' </b>פרט כל ההפכים מיעודים הגמוליים שכנגד המאכל הערב אמר רעב ונגד המלבוש הנאה אמר עירום ונגד המרכבה הנאה שהוא ענין מנוחה ותפארת אמר ומלקות שהוא ענין צער ובזיון וזה שלא פרט צמא היפך המשתה שאמר לפי שאין מצוי בטבע העולם שיתיסר אדם בצמא לפי שכל העולם מים במים ומה שייעד זה בגמול הטוב הכוונה על המשתה ממשקים הערבים: 

<b>מן הראיות והמורגשות </b>נגד הדברים הנאים שזכר דהיינו מלבושים נאים ומרכבה נאה אמר מן הראיות כלומר הדברים המושגים בחוש הראות ועל המאכל ומשתה שאין ערבותם בנוי רק מורגש בחוש הטעם אמר המורגשים ולפי שיש דברים שלא ראה אותם זה האדם ולא הרגיש בהם עריבות כי לא נסה רק ששמע מאנשים מעידים שהוא דבר ערב ישתוקק אליו ג"כ ע"י שנתאמת הדבר ע"פ פרסום העדאת עדים בגלוי ובפרסום על הדבר ההוא והוא נקרא אצל הרמב"ם ז"ל אמונת הנמשכות וע"ז אמר העדויות הגלויות האמיתיות שע"י שהעידו עליהם בפרסום נתאמתו: 

<b>ולשאת טרחו </b>טורח הלימוד: 

<b>הענין המכוון </b>אליו שהוא המעלה החמודה כנזכר: 

<b>והיה זה לחמלה </b>ההנהגה הזו שמתנהגים עמו ליעד לו מתחלה בדברים הערבים כנ"ל היא מחמת חמלה שאביו חומל עליו כנ"ל: 

<b>יחל עמו והפחידם בגמול ועונש </b>יחל אותם בגמול על מעשים טובים והפחידם בעונש על העבירות ובשניהם לא פרט רק הממהרים כלומר המוכנים לבא בעוה"ז. יחל היו"ד בחיר"ק: 

<b>כאשר יתקנו כו' </b>התי"ו בקבו"ץ כמו יתוקנו בוי"ו כלומר כאשר יהיו מתוקנים ונכונים כבר בעבודה על מצב חזק אזי תגל מעליהם סכלותם התי"ו במלת תגל בחיר"ק במשקל תמק כמו ולשונו תמק בפיהם כלומר תסור מעליהם הסכלות כמו גל מעלי חרפה ובוז: 

<b>סכלותם בגמול העולם </b>מה שהיו סכלים ועושים עיקר מגמול העוה"ז: 

<b>ויכונו בעבודה אליו </b>אל הבורא ית' ואמר ויכונו בעבודה אליו על הכוונה בפעולות הפרטיות שבכל פעולה אשר יעשו יכוונו לשמו ית' ועל כלל ההנהגה בעבודה אמר ויתנהגו בה עדיו שתהיה כל מגמתם שע"י הנהגתם עצמם בעבודתו ית' עי"ז יגיעו עדיו כלומר יזכו להדבק בו ית' כמו עדיך כל בשר יבואו: 

<b>וכן נאמר בכל מה שבא בספרים כו' </b>נאמר הנו"ן בחול"ם כלומר שכן נפרש בכל מה שאנו מוצאים בספרי תנ"ך מליצות מגשימים הבורא ית' כמו יד ה' הויה עיני ה' אל יראיו ואזניו אל שועתם ועמדו רגליו וכיוצא בזה בכל אלו הכוונה לשבר אוזן אנושית כפי הבנתם: 

<b>שיורה בני אדם כו' וינהיגם כו' </b>על עבודה במעשים טובים אמר שיורה בני אדם כו' ועל ההנהגה במדות טובות אמר וינהיגם כו': 

<b>גמול הצדקתו </b>מה שהוא מצדיק את זולתו: 

<b>גמול צדקתו </b>במעשים בפועל וגמול אמונת לבבו בדעות אמיתיות וסבלו מה לסבל כל הבא עליו יקבלם באהבה ממנו ית': 

<b>חסד מאלהים </b>בבחינת הפעולה ונדבה בבחינת הכוונה בפעולה וטובה בבחינת הגורם זה שהוא מדת טובו ית' וחפצו להטיב: 

<b>והעילה בזה כו' </b>הסיבה בזה כלומר הטעם בזה לפי שכל כו': 

<b>בתביעת הודאת הטובה </b>שיתבע ממנו שיודה לו על הטוב אשר הטיב לו: 

<b>נבחר ונשקע </b>נכחד מלהזכירם כמו יכחידנו תחת לשונו ונשקע כלו' בלתי יכיר גם בציור הדעת: 

<b>הוא באמת כו' </b>שבודאי מה שמודיע מן השמים שהוא חוטא אמת הוא ודין הוא שיענש עליו שהרי האדם הוא חייב בזה שבחר ברע: 

<b>ממנו נסתר כו' </b>חלק אחד ממנו הוא מה שנסתר מבני אדם שאין משקיף כו': 

<b>וממנו נראה כו'</b> חלק השני ממנו הוא מה שנראה ואיננו נסתר וכו': 

<b>הצפון והנסתר </b>הצפון בלב בחובת הלבבות והנסתר מה שנעשה בפועל בהסתר: 

<b>שמורה על הענין במלה </b>כלו' במליצה שמורה השי"ן בסגו"ל: 

<b>מה רב טובך כו' </b>הנה זכר בכאן היראה שהיא צפונה בלב האדם ויעד ע"ז בגמול צפון ואח"ז אמר שהחוסים בו ית' ומתדבקים בו בפעולות הנראות נגד עיני ב"א להם כבר שלם גמולם וז"א פעלת לשון עבר לחוסים בך וכו' והבן: 

<b>ואם העלם יעלימו כו' </b>ושמתי אני וכו' הרי שיעד העונש ממנו ית' על דבר הגלוי לכל: 

<b>על כן הניח הספר </b>פירש גמול עוה"ב לפי שהגמול ההוא הוא בא על העבודה הצפונה ונסתרת לכן הניחו ספרי קודש מלבאר גם הגמול הבא עליה והסתירוה: 

<b>הבאה בספר דברי הנביא כו' </b>שהגמול והעונש הנמצא בספר מספרי הקודש הם דברי הנביא כלו' שהמליצה באה בסגנון שהנביא מדבר עם המון העולם ולא שהוא יתברך מדבר זה שאלו היה בא בסגנון שהוא יתברך המדבר היה מדבר כפי איכות עולמו הרוחני אולם הנביא שהוא בן אדם ומדבר עם בני אדם באים הדברים כפי איכות עולמם הזה ואף שהמליצה באה בפ' בחקתי כאלו הוא ית' מדבר בעדו באמרו הרבה פעמים והלכתי עמכם וכו' ואף אני וכו' והבאתי עליכם וכו' אעפ"כ להיותם נשמעת לאזני ההמון מפי הנביא באה בסגנון אנושי: 

<b>בעולם המלאכים </b>שהיתה נשמתו מופשטת באותה שעה ועומדת בעולם העליון: 

<b>כי כן דרך כו' </b>כן הוא מנהג המדברים ביחול על הגמול או בהפחדה על העונש לדבר כפי הראוי למקום ולזמן: 

<b>שגמול העולם הבא אין תכליתו כו' </b>קשר המליצה הזאת הוא כך שתכלית היעוד בעוה"ב הוא הקירוב אליו ית' והדביקות באורו וזה לא יתכן אלא ברצון הבורא בו והרצון הוא עצמו הגמול כמו שכתוב חיים ברצונו א"כ כבר נמצא בתורה יעוד עוה"ב שהרי נאמר בפ' בחקתי וכו': 

<b>והבטחון על האלהים </b>בודאי יש לנו לבטוח שיקיים יעודו שיעד גמול למי שראוי וכו': 

<b>מן הדין על המאמין </b>אלו ארבעה תיבות מוסבות למלת והבטחון שהתחיל בה שמן הדין הוא על המאמין לבטוח עליו ית' בשלום הגמול כנ"ל: 

<b>מהשלמת האמונה כו' </b>שמי שאינו בוטח בזה אין אמונתו שלמה והבטחון הוא מהשלמת האמונה: 

<b>והאמין בה' </b>במה שיעד לו הזרע: 

<b>ויחשבה לו צדקה </b>הוא ית' חשב האמונה לאברהם לצדקה כן פירשו רוב המפרשים: 

<b>לולא האמנתי כו' </b>הרי לך שהכתוב קורא לבטחון בגמול אמונה: 

<b>ויבטיח נפשו </b>ולהבטיח עצמו: 

<b>יטרח </b>בגופו כמו שנאמר כל עצמותי כו': 

<b>וישתדל </b>כלו' ישתדל להתחבר במושב זקנים לספר להם ולהודות בפניהם כמ"ש ובמושב זקנים יהללוהו: 

<b>לא לתקות גמול כו' </b>שלא יעשה זה בשביל שהוא מקוה להשיג על זה גמול טוב בזמן העתיד שיתחייב לו ממנו ית' על זה: 

<b>אבל בחסד כו' </b>אבל בודאי ישיג האדם גמול ע"פ חסד אלהים: 

<b>בחסד אלהים </b>שהגמול הוא בתורת חסד כנ"ל: 

<b>על בחיריו וסגולתו </b>אמר בחיריו לשון רבים וסגולתו בלשון יחיד לפי שמלת בחיר נמצא במקרא על היחיד כמו שאול בחיר ה' וא"כ יצדק על רבים לומר בחיריו משא"כ תואר סגולה לא נמצא רק על הקבוץ והייתם לי סגולה: 

<b>ולהוציא אהבתו ובחירתו כו' </b>שיגרש מלבו אהבת עצמו ובחירתו בתשוקותיו הגשמיות ויכניס בלבו תמורת זה אהבת הבורא ית' כו': 

<b>ולהמסר אליו </b>שימסור הנהגתו ועניניו אליו ית': 

<b>ולהשתעשע בו </b>שיהיה זכרון הבורא ית' בלבו כל שעשועו: 

<b>ולהשתומם מהעולם כו' </b>שיהיו זכרון עניני עוה"ז ומנהג יושביו שמם ונעדר מלבו או הכוונה שישתומם ויתפלא בלבו מהעולם ויושביו איך הם פונים ללא תכלית וילכו אחרי ההבל כו' וימאס בענינם כמו ואשתומם על המראה: 

<b>שיתחסד עמהם כו' </b>שישיב לו גמול טוב בחסדו בעוה"ב כנ"ל. 

<b>מבלי מצוע מעשה כו'</b> שהעושה מעשים טובים הוא זוכה על ידם לגמול ונמצא המעשה הוא הממוצע בינו לבין הגמול והעצל ואינו עושה ומקוה להשיג גמול עוה"ב מבלי כו': 

<b>הכסיל והפתי </b>הבטחון הזה הוא סכלות ובודאי בא לו מצד פתוי היצר שיפתהו להתרשל במעשים ולא ימלט שעי"ז יבא גם להחטיאו בפועל אם מצד שהוא בטל ואם מצד שאין לו מעשים שיגינו עליו ולזה קרא פתי שנפתה ביצרו: 

<b>עושים מעשה זמרי כו' </b>שבודאי לא ימלט מחטוא לה' כנ"ל: 

<b>ומסימני אנשי כו' </b>להכיר מי שזכה אל המעלה הזאת: 

<b>בעת הנסיון והצרה </b>שיש נסיון שבא לאדם בתגבורת התאוה לאיזה דבר אסור כמעשה דרב עמרם חסידא שהוא סובל וכובש יצרו: 

<b>ושיקל בעיניהם כו' </b>שכל דבר ההוא כבד על טבע האדם לעשותו הוא אצלו קל ומזדרז בהם בכדי לקיים בשלימות מצות הבורא שהאדם המתנהג בכבדות בפעולותיו אין פעולותיו שלמות: 

<b>נסה את אברהם </b>וכבר ידעת מן הזריזות וקלות תנועותיו הנמצא בו ע"ה בפעולה זו כמ"ש וישכם אברהם בבוקר ומכאן למדו חז"ל זריזין מקדימין כו': 

<b>וענין חנניה מישאל ועזריה </b>וגם מהם נראה הרבה מן הזריזות שהרי לא נכנעו מתוכחת נבוכדנצר ולא התחננו אליו לותר להם כי אדרבא העיזו נגדו באמרם לא תשחין אנחנא כו' וכן דניאל לא נכנע ולא ביטל מנהגו להתפלל ג' פעמים בכל יום בשעת הסכנה כמו שנאמר כל קבל די הוה עבד כו': 

<b>ועשרה הרוגי מלכות </b>מצאנו ברבי עקיבא ע"ה שקבל המות בשמחה ואמר כל ימי כו'. ובודאי גם חבריו קבלו הדבר באהבה וזריזות ואומץ הלב: 

<b>ומי שבחר במות </b>כלומר וזולתם גם בשאר הדורות נמצאו הרבה שבחרו למות על קדושת שמו מלחיות ולמרות עיני כבודו ית' ח"ו: 

<b>והריש מן העושר כו' </b>שבדורו של שמד ר"ל נמצאו הרבה מהם שמסרו נפשם ונהרגו ומהם שברחו ועזבו כל רכושם אחריהם ומהם שעמדו בענויים קשים והוחלו ומהם שברחו מבית תענוגיהם ונעו מים אל ים וחיו בנדודם במצור ומצוק זכותם יגן עלינו: 

<b>אשר אמר כו' </b>הביא ג' פסוקים נגד כל ג' סימנים שפרט באנשי המעלה בתחלת דבריו שעל מה שאמר שיורו עבדי הבורא כו' וזה מורה על האהבה שטבע אהבת העבד אל אדוניו לזרז העבדים אחרים אל עבודת רבונו וע"ז הביא פסוק להנחיל אוהבי כו'. ועל הסבל בנסיונות וצרות ומחכים לישועתו כאמרם אם רגע באפו חיים ברצונו הביא פסוק עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו. ועל מה שאמר שיקל בעיניהם כו' שזה בא מתוקף היראה הפנימית כמו שנאמר באברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה הביא פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך והבן: 


Chapter 5

<b>מתהלל על הטובה </b>מתהלל בעצמו לומר כחו ועוצם ידו וחכמתו עשו לו כו' ואמר נפשו במנוחה על זמן הטובה ולבו שלו על זמן הרעה כמו שמבאר לקמן: 

<b>לדעתו כי הבורא כו'</b> הלמ"ד הוא למ"ד הסיבה כלומר להיותו יודע שהבורא מנהיגו כמנהג שהוא טוב לו לעוה"ז ולעוה"ב: 

<b>להוסיף ולהרבות ולכנוס </b>ונגד זה אמר תחלה בצער וכו' ג' לשונות שהוא מצטער תמיד להוסיף ודאגתו גדולה להרבות והוא מתאבל ועצב לכנוס שנגד אהבת הערב אמר שתמיד כשהוא מתענג באיזה דבר הוא מצטער על תוספת עונג בדבר ההוא ועל אהבת המועיל שהוא ממון ונכסים אמר שהוא דואג תמיד להרבות ממונו ונגד מה שכבר קנה רק שהוא מפוזר הנה והנה וגורם לו פיזור הנפש אמר שהוא עצב לכנוס אותו גם מה שתעלה אדמתו והוא בשדה הוא עצב על היותו בלתי בטוח מאבידה עד שיכניסנו לרשותו וכל זה בזמן הטובה ובזמן הרעה הוא מצטער ומתפעל מאד מפני שהוא קץ בה וכו': 

<b>כנגד תאותו כו' </b>שהאדם מתפעל וקץ בדבר אם מחסרון המותרות ועל זה אמר כנגד תאותו ואם מחסרון ההכרחי וזה נחלק לשתי חלוקות כוללות או שהדבר הוא התפעלות לטבעו כמו מי שהוא קר בטבעו הוא מתפעל בסבלו דברים המחממים וכן להיפך ואם שהוא התפעלות למדותיו כמו מי שהוא רגזן הוא מתפעל מהמעיזים נגדו ולהיפך מי שהוא בעל נחת הוא מתפעל מתברת הרגזנים: 

<b>כל ימי עני רעים </b>שהבלתי בעל בטחון הוא עני תמים בדעתו כנ"ל: 

<b>אם יתעסק בסבות </b>סבות המביאות הטרף או הבריאות: 

<b>לא יסמוך בלבו כו' </b>בהסכמת דעתו להתעסק בהן לא יסמוך בלבו עליהן ואח"כ לא יקוה להשיג מהם תועלת וגם לא יפחד בראותו שאיזה נזק מוכן לבא לו על ידיהן שהוא יודע שבודאי לא יועילוהו או יזיקוהו בלתי רצון האל ויותר נראה בעיני לגרוס ולא להרחקת נזק כמו שפרט לקמן שתי חלוקות אלו באמרו ואם תגיעהו תועלת או ידחה מהם הנזק ונגד זה אמר לקמן ולזיינו לשון כלי זיין כלו' להכין בו דברים המגינים מן הנזק: 

<b>לבחור כו' </b>כלו' שבחירתו בעסק ההוא היא עצמה בחירה בעבודה לפי שכוונתו בעסק ההוא לקיים צוויו ית' וכו': 

<b>לישבו ולזיינו </b>שהוא ית' צוה להתעסק בישובו של עולם כמ"ש לשבת יצרה ולזיינו הוא לשון מלוי המצטרך כמו חנות מזויינת ממולאת בכל הטוב: 

<b>או ידחה מהם הנזק </b>מלת מהם פירושו מסבתם ועל ידיהם: 

<b>אהבה וחיבה כו' </b>נגד שני חלוקות הבאת תועלת והרחקת נזק שנגד הבאת תועלת אמר אהבה וחיבה ונגד דחית הנזק שהוא מנוחת הנפש אמר ולא תנוח נפשו וכו': 

<b>יחזק בטחונו </b>בהבאת תועלת ויסמוך לבו בדחות הנזק כמו סמוך לבו לא יורא וכו': 

<b>מבלעדי הסבות </b>יהיה בטחונו ולבו סמוך באלהים לבדו זולת הסבות: 

<b>כי יבואהו טרפו </b>יבא לו: 

<b>ולא ימאס בהם כו' </b>לא ומאס בסבות ולא יניח מלעסוק בהם: 

<b>לעבודת הבורא </b>לפי שהוא ית' צוה להתעסק בהם ורצונו בכך נמצא העסק הוא עבודתו ית' כנ"ל: 

<b>ישבח אותן כו' </b>הוא משבח הסבות כמו מי שמשבח המשא ומתן באיזה סחורה ידועה: 

<b>וימאס בהן </b>ימאס אותן גם בעיני אוהביו וירחיקם מלהתעסק בהם: 

<b>על כן יזבח </b>כלומר על כן לפי שרואה שעתו מצלחת בעבדו עבודת אלילים ע"כ הוא אוחז בענין העבודה בע"א ההם וההפך מובן ממילא כי ידיעת ההפכים אחד וכמו שזכר למעלה ומתקצף וקלל וכו': 

<b>כי ממך הכל כו' </b>ואחר שהאדם יודע ומבין שממנו ית' הכל ומשלו הוא נותן לו בודאי יתן ברוח נדיבה וטוב לבב: 

<b>די פרנסתו </b>בדברים הנצרכים בהכרח וספוק צרכיו במותרות שהוא משתוקק: 

<b>חובות הבורא </b>במצות שבין אדם למקום: 

<b>ואיננו מרגיש כו' </b>לא ירגיש בסבות נזקים והפסדים שיבאו פתאום על ממונו עד שיאבד ממנו וכו': 

<b>וחושך מיושר כו' </b>שמונע מלתת כפי החיוב הישר וכוונת הכתוב שאף ששתי הקצות הם רעים שגם הפיזור היתר אינו נכון כמאמרם ז"ל המבזבז כו' שלפעמים יתרושש עי"ז אולם יש שלא די יתרושש כי אדרבא נוסף לו עוד יותר ממה שהיה אולם החושך מיושר הוא אך למחסור: 

<b>צרה לאחריתו כו' </b>שלשון צדה נופל על מה שהאדם מסתפק ממנו בלכתו בדרך כמ"ש וגם צדה לא עשו להם הכינו לכם צדה ובלכת הנפש מזה העולם עד הגיעה למקומה תצטרך לצדה וכמ"ש רבי פלוני אורחא רחיקא וזוודין קלילין וכאשר תבא הנפש למקום המיועד לה תסתפק שם במה שהכינה לנצח נצחים ועל זה אמר וסיפוק לבית מועדו: 

<b>ומה שיתברר לו בו הצלחת תורתו ועולמו כו' </b>גרסינן כלומר שאינו מתעסק רק במה שברור לו שיצליח על ידו בעניני תורתו ועולמו: 

<b>הפסד בתורתו </b>שמפסיד לו קיום מצות תורתו וזה נגד עשה טוב ונגד סור מרע אמר או מביא להמרות הבורא: 

<b>בוטח על הסבות </b>בתחלת הסכמתו להתעסק בהם ואח"ז תנוח דעתו עליהם ומתברך בלבבו שבודאי ישיג מהם תשוקתו: 

<b>במשובח ובמגונה </b>מהם ששוה אצלו הסבה המשובחת עפ"י הדת והשכל או המגונה: 

<b>אהוב כו' </b>ודעתם נוחה ממנו שאינם מטרידים דעתם להשמר ממנו לכן הוא אהוב להם: 

<b>על נשיהם ועל ממונם </b>תפס מליצות הכתוב באזהרת לא תחמוד שפרט שם אשה וקנין שבית ועבד ושפחה ושור וחמור הכל נכלל בשם ממון: 

<b>אינם ביד נברא ולא ביכלתו </b>שאינם מוכנים ביד שום נברא בפועל וגם אינם ביכלתו בכח: 

<b>חסד יסובבנו </b>שכל הנבראים אשר מסביב מתחסדים עמו כלומר אוהבים אותו ומשתוקקים להתחסד עמו: 

<b>חומד אותם </b>חומד מה שבידם ומקנא בם פירש משתוקק רעתם: 

<b>סרה ממנו </b>כאלו הטובה ההיא היתה בידו וסרה ממנו אליהם וזה בשאר טובות ועל מזונו אמר שמדמה שטרפיהם וכו': 

<b>הוא בעבורם </b>כלומר בגרמתם ובידם להגיעו וכו' או שנדמה לו שאף שלא גרמו לו מניעת תאותיו אמנם אחר שיש בידם להגיע לו תאותיו ואינם מגיעים לו הוא שונא אותם: 

<b>או פגע רע </b>פתאומית: 

<b>כי הוא מאתם ושבידם כו' </b>הם גם כן שתי חלוקות הנ"ל: 

<b>למאוס אותה כו' </b>פרט ארבעה מיני גנות נגד ארבעה חלוקות הנ"ל נגד המונעים תאותיו כפי דמיונו אמר מואם בהם ועל שאינם רוצים להגיעו עליהם אמר ולדבר בהם שחרה לו עליהם על זה ומדבר בגנותם וקורא עליהם מדת סדום וכיוצא ועל המביאים עליו רעה ופגע אמר ולקלל אותם על שאינם רוצים להציל מרעתו אמר ולשנוא אותם כי לפי דמיונו הם שונאים אותו ושמחים ברעתו לכן גם הוא שונא אותם: 

<b>הנמאס כו' </b>על מה שהוא שונא את הכל אמר הנמאס בשני וכו' ונגד מה שהוא גורם לעצמו שהכל ישנאו אותו אמר והמגונה: 

<b>והמגונה בב' המעונים </b>פירוש בשני המקומות והיינו ג"כ בב' העולמות: 

<b>עקש לב כו' </b>הבלתי בוטח נקרא כן לפי שלבו נוטה מתקות הבורא ית' שהוא ההילוך הישר בהנהגת הטבע והוא מתנכל ברעיוניו לבקש לו נכלי תרמית מכל הצדדין: 

<b>בהמנע בקשה </b>כאשר תמנע ממנו בקשתו: 

<b>בהפקד אהוב </b>כאשר יחסר ממנו דבר האהוב לו ותחלה אמר כאשר ימנע ממנו שלא ישיג בקשתו ואח"כ אמר על דבר שהיה בידו כבר ונעדר ממנו ולכן אמר בזה לשון אהוב שהוא צודק על דבר שהיה כבר בידו והיה אהוב לו: 

<b>ולא יאצר הנמצא </b>שמה שנמצא בידו לא יטריד עצמו לאצור ולשמור אותו: 

<b>ואיננו דורש כו' </b>איננו משתדל להשיג יותר מטרף יום ביומו 

<b>מפני שאיננו יודע כו' </b>כלו' והדין נותן כן שאין לאדם לדאוג דאגת מחר מפני כו': 

<b>ובוטח באלהים כו' ולהזמין טרפו כו' </b>כלו' אחר שאיננו בטוח בחיי יום מחר והוח נצרך לבטוח עליו ית' שיאריך חייו א"כ מה לו לבטוח בחייו או בטרפו: 

<b>ואיננו שמה ולא יאבל כו' </b>איננו שמח בתקות איזו טובה המוכנת לו לעתים וכן איננו מתאבל ודואג על איזו רעה העתידה לבא עליו: 

<b>אל תתהלל כו' </b>וזה על טובת מחר ועל רעת מחר הביא דברי בן סירא: 

<b>מחר יבא ואיננו כו' </b>תחלה דבר בנוכח אל תדאג וכו' וסיים בלשון נסתר מחר יבא ואיננו כי לא יצדק לדבר בנוכח לאדם מחר יבא ואינך משום אל תפתח פה וכו': 

<b>דאגתו ואכלו כו' </b>נגד עשה טוב וסור מרע: 

<b>בנראהו ובנסתרו </b>שיש חובות נראים דהיינו במעשים בפועל ויש חובות נסתרים דהיינו מה שהיה מקצר מחובות הלבבות: 

<b>חושב במיתתו וביום האסיפה </b>מחשבת המיתה הכוונה על מיתת הגוף וביטול תאותיו ומחשבת האסיפה הכוונה על אסיפת הנפש לעולמה ושניהם נצרכים כי בזכרון מיתת הגוף ימאס תאותיו ובזכרון אסיפת הנפש ידאג על עונותיו המעכבים עלות הנפש למקומם: 

<b>ופחדו שיבואהו כו' </b>מלת פחד הפ"א בפת"ח כלומר הפחד שהוא מפחד שיבואהו המות פתאום מוסיף לו השתדלות וכו': 

<b>להתמדת פגעי העולם כו' </b>שפגעי העולם באים בתמידות על האדם ומצוי הוא שיפקדו אוהביו וימנעו ממנו וכו': 

<b>כאלו בטח מן החליפה </b>מלשון חלף הלך לו (שיר השירים ב'): 

<b>כאלו הוא בטוח שלא יעבור מן העולם וסרה מעליו כו' </b>כנגד ב' חלוקות הנ"ל שעל שהוא מתאבל על פגעי העולם אמר כאלו הוא בטוח כו' שמי שזוכר שכל הפגעים הם הוראת שעה לאדם אינו מתפעל מהם כ"כ ועל שהוא מזמין מהון העולם אמר וסרה מעולם אימת המות שאז בודאי היה אומר מה יתרון לי בהם כי ערום אשוב שמה ולא יועיל הון ביום עברה: 

<b>כאלו ימיו לא יתמו וחייו לא יכלו </b>ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל: 

<b>צדתו ובית מועדו </b>פירשתי לעיל: 

<b>יוכיחנו מוכיח ויורנו מורה </b>יבא עמו בויכוח לברר לו גנות עצלותו וקיצורו ויורנו דרך הזריזות ויאמר לו עד מתי כו': 

<b>די פרנסתו </b>בשאר צרכיו וספוקו במזון: 

<b>עד סוף ימינו </b>כשיהיה תחת ידינו מוכן שיעור שיספיק לנו עד סוף ימינו אז תנוח נפשנו כו': 

<b>לפרוע חובותי לבורא </b>בבחינה שאני חייב למלאות רצונו ית' גם בבחינת מחשבת הצדה כו': 

<b>בסבות הצדה כו'</b> הסבות המגיעים לי הצדה והם המעשים טובים: 


Chapter 6

<b>סכלותם וטעותם </b>שיש בענינים שהוא מביא דברים שמראים לאדם שהוא סכל גמור כאחד הבוערים בעם שאין להם בינת אדם ויש בהם דברים שאינם משכלים אותו כ"כ אולם מורים לו שהוא טועה כמו הענין החמישי והששי והשביעי: 

<b>ואם יארכו דברינו </b>אף שנצטרך להאריך בדברים: 

<b>מן הביוש והתוכחת </b>נגד שני חלוקות סכלות וטעות שהאדם מתבייש כשקוראים עליו סכל ועל הטעות אחר והתוכחת שיבררו לו טעותו: 

<b>מוכר באשראי </b>בהקפה: 

<b>מפני יראתו כו' ושלא תמצא כו' </b>מפני שתי בחינות אם מפני שאינו מאמינו ואם מפני שהוא ירא פן לא תמצא ידו אז לפרעו: 

<b>מאופני התשובה עליו </b>הקושיא הראשונה שיש לנו להשיב עליו הוא כו': 

<b>שנאמר לו </b>הנו"ן בחול"ם: 

<b>המסתפק בגזירת הבורא </b>שאתה מקטני אמנה המסופקים בגזירת הבורא כלומר אם כל הנהגת האדם וצרכיו הם בגזירת הבורא או לא: 

<b>בגודל עצמתו </b>עוצם כחו והתפשטות השגחתו משמי השמים עד טבור הארץ שהרי הפקפוק בהשגחה בזה העולם בא להם מצד דמיונם וציורם בריחוק השפלים ממשכן כבודו: 

<b>אשר חשך כו' </b>מוסב על אתה האיש: 

<b>בגבור אפלת כו' </b>שתגבורת התאוה האפילה אור שכלו: 

<b>אשר אין לו רשות עליך ולא מצותו כו' </b>נגד השכיר והעבד שאמר לקמן שהשכיר אע"פ שאין מצותו עוברת עליו בכל זמן אמנם בזמן פעולתו הוא ברשותו והעבד מצותו עוברת עליו בהחלט בכל מקום ובכל זמן: 

<b>ומן התימה כי עבודת כו' </b>יש לתמוה על האנשים האלה שהרי הדעת נותנת בעבודת העבד שאף שלא בקש משכון רק שמתנה בפיו על שכרו הוא מגונה וכמו שאמרו אל תהיו וכו' כ"ש כשיעיז פניו וכו': 

<b>יש לו קצבה ולבקשתו תכלה </b>יש קצבה למה שחבירו חייב מנה או מאתים לכן גם לבקשת המשכון יש תכלה כלומר גבול כמות: 

<b>כפלי כפלים ממה שיספיק כו' </b>כלומר שיתכן שיהיה לאדם ממון כפלי כפלים יותר ממה שיספיק לו לימי חייו באמת כי אולי ימי חייו עוד לא כביר אולם לפי שקצו נעלם ממנו עדיין אין דעתו נוחה בזה הרב שיש לו וא"כ אחר שאין תכלה וגבול לבקשה זאת בודאי סכלות גדולה לבקש דבר בלי גבול ידוע לו כמה יבקש: 

<b>שקצם נעלם ומדת ימיהם כו' </b>תפס לשון הכתוב הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא והנה הקץ הוא יום המות וזה נעלם בהחלט מן האדם לז"א קצם נעלם ומדת ימים נאמר בלשון העולם על הערך הקרוב כמו בערך חמשים או ששים על צד הקירוב אך גם זה בלתי ידוע בבירור לזה אמר ומדת ימיו בלתי ידוע: 

<b>שאין לו תכלית אצלו ולא שיעור </b>נגד מה שאמר קודם ממזון ומותרים שנגד המזון ההכרחי לו אמר שאין לו תכלית כלומר אין גבול לכמות צרכיו לפי שאינו יודע מדת חייו כנ"ל ונגד תשוקת המותרות אמר ולא שיעור שאין שיעור למותרות: 

<b>אם לא קדם לו עליו חוב </b>כגון שזן אותו משך זמן או הלבישו: 

<b>משאת מאומה </b>הלואה: 

<b>והדין עמו </b>שאז הדין נותן שראוי למשכן אותו: 

<b>וידע שיש לו כו'</b> כלומר והוא יודע מזה: 

<b>בכל ימות העולם </b>כל מעשי בני אדם שנעשו תחת השמש מזמן הבריאה עד סוף קיום העולם: 

<b>לאיש מהם </b>כלומר אלו היו כל המעשים כנ"ל מעשה ידי איש אחד מהם: 

<b>לגמול טובה אחת </b>להיות גמול בעד טובה אחת כו' וזה מפני שהמכוון במל' גמול היא קבלת טובה שהמטיב מקבל ממי שהטיב לו חלף הטבתו ובו יתברך אין צודק כלל קבלת טובה מברואיו ואיך יקרא בשם גמול: 

<b>טובות גדולות כו' </b>שהאדם מבקש ממנו יתברך שישיב לו עוד טובות ושיהיו גדולות על הטובות שהטיב לו עד הנה: 

<b>כלות ימיו ובא קצו </b>נגד שתי חלוקות כמות האדם אם מצד שכלו ימים הקצובים לו מזמן לידתו כידוע שכל אדם יש לו ימים קצובים ואם מצד גזירת שמים על איזה אשמה שנתחייב עליו משפט מות: 

<b>בחובות מחרת ביום הזה </b>שיתבע אתכם היום החובות שתתחייבו לו ביום מחר וכ"ש מה שתתחייבו לשנה או לשתים: 

<b>עד שנגיע אליהם ויחייבנו בהם </b>ביודאי לא יתכן שנהיה נתבעים עד שנגיע לאותן הימים ואז יחייבנו הבורא בהם: 

<b>עבודה ידועה בזמן ידוע </b>כלומר בזמן הידוע לנו שאנו חיים בו דהיינו זמן ההוה אנו יודעים ג"כ שאנו חייבים בו בעבודה וכן בזמן העתיד כאשר נגיע לו אז נהיה חייבים בעבודה: 

<b>לכל זמן ידוע כו' </b>בזמן הידוע לכם שאתם חיים בו הוא ערב לכם שיהיה טרפכם ידוע לכם כלומר מזומן בידכם: 

<b>ועליכם בו כו' </b>עליכם מוטל בזמן ההוא לעבוד אותו עבודה יתירה: 

<b>קודם חיוב עתה </b>העי"ן בחיר"ק: 

<b>שיהיה בפניכם בושת </b>שיהיה בושת על פניכם והוא לשון הכתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' ואמרו חז"ל זו הבושה: 

<b>ימנע אתכם </b>שהבושת ימנע אתכם: 

<b>טרף שלא הגיע עתו </b>שעדיין לא הגיע עת הצטרכו: 

<b>אינכם יודעים </b>שאינכם יודעים: 

<b>מאשה ובנים </b>שאולי יקח לעת זקנתו אשה בחורה ועוד לא נולדה: 

<b>שאינם ידועים ולא ערוכים לכם </b>שיש דבר שעודנו בלתי ידוע אולם היא מוכן וערוך לבא בוודאי מצד סבותיו כמו דרך משל העצמים בבטן המלאה אף שעדיין אין אנו יודעים ומכירים הולד שיולד אמנם הוא ערוך לבא בוודאי אולם הימים העתידים כמו שאין האדם יודע ומכיר בהם כן אינם ערוכים לו לבא בוודאי בחייו עפ"י סבות ידועות: 

<b>אשר לא התעלם כו' </b>אשר הוא ית' לא התעלם מלהשלים כו': 

<b>שמא יקפוץ ידו </b>יסגור ידו בזדון ולא ירצה לפרוע: 

<b>או שלא ימצאהו </b>שילך למדינת הים: 

<b>לי הכסף ולי הזהב </b>על השנים האחרונים אין צריך להביא ראיה כי מי בער לא ידע שהקדוש ברוך הוא הוא חי וקים גם שאין בו מדת העול ח"י והכילות רק על הראשון אולי ידמה האדם מאין יתן לו דהקב"ה לא עבד טבעין לז"א לי הכסף כו' שאע"פ כן ידיו יתברך רב לו ליתן למי שירצה: 

<b>או בתמורתו </b>שאחר שיקחנו לעצמו בפרעון חובו יהנה ממנו בעצמו או ימכרנו או יחליף אותו עם זולתו בחפץ אחר ועל המכירה והחליפין אמר או בתמורתו: 

<b>מצד העולם </b>תנוח נפשו מהדאגה מצד סיפוק הצורך בעולם הוא טעות ושקר גרסינן: 

<b>בינו לבינו </b>בין האדם ובין הממון ואמרו טעות ושקר כלומר או שהוא טועה בזה או שגם הוא בעצמו יודע זה ומשקר בפיו באמתלא זו וכן לקמן אמר לכונה זו טעות וסכלות: 

<b>תחת המתנתו </b>עבור מה שממתין לו מהיום עד אותה שעה: 

<b>כפל מה שיש לו אצלו </b>בכפלים על הסך שמגיע להאדם אצל הבורא לפי דמיונו: 

<b>לחסד עליו </b>מחמת חסדו שהוא מתחסד עליו: 

<b>מנהגו הטוב עמנו כו' </b>אמר מנהגו הטוב על סיפוק הצרכים ההכרחים ועל ההטבה במותרות אמר וטובו הגדול: 

<b>חדשים גם ישנים </b>מה שקבלנו מזמן קרוב הוא קורא חדשים ומזמן קדום הוא קורא ישנים והוא לשון הכתוב (בשיר השירים ז): 

<b>מעשה הצדקה </b>שבין אדם לחבירו ומה שבין אדם למקום הוא קורא עבודה: 

<b>שאיננו עולה בדעת כ"ש כו' </b>השכר הצפון אינו נתפס בציור הדעת האנושית כ"ש שלא יסופר בפה: 

<b>אלא אחר שהוא יכול כו' </b>אינו ממשכנו אלא אחר שהוא יודע בעצמו שיש לו מן ההון שיעור כ"כ שהוא יכול למלאות חפצו כפי ערך שווי המשכון: 

<b>בהקדמת הטובות </b>מה שאנו קוראים משכון מה שהאדם מבקש ממנו יתברך שיקדים לו טובותיו: 

<b>אין לו יכולת כו' ולא מובטח כו' </b>אין ביכלתו לשלם לו יתברך עבודה עבור טובותיו וקל וחומר הוא ומה הטובות הישנות אינו מובטח לפרוע כ"ש החדשות: 


Chapter 7

<b>השערים הקודמים כו' </b>הדברים המפסידים היחוד ועבודת האלהים: 

<b>בענין הבורא </b>במנהג הבורא: 

<b>והנהגתו והשגחתו </b>שכבר יתכן להיות מנהיג ובלתי משגיח כמו הנהגת המלך לכפריים שהם מונהגים עפ"י סדר המושם ברצונו אולם איננו משגיח בעצמו עליהם לכן חלק אותם לשנים: 

<b>לא ינוח לבבו </b>מפחד המקרים ולא יסמוך עליו בסיפוק צרכיו: 

<b>לסמוך עליו </b>בצרכי הזמן ההוה ולבטוח עליו בצרכי הזמן העתיד: 

<b>נטותו אל הסבות כו' </b>דעתו נוטה אל הסבות הקרובות לתלות בהם השגת מאויו: 

<b>כי העילות </b>הסבות כל אשר יתקרבו אל המסובב מהם תמעט יכלתם וכו': 

<b>שאין להם חפץ </b>אין בהם רצון ובחירה: 

<b>יתרון הבטחון מהבוטחים כו' </b>יתרון מעלת הבטחון הבא בפועל מבני אדם הבוטחים בו דהיינו יתרון אחד על חבירו הוא כפי יתרון ידיעתם וכו': 

<b>עד שדי אמו </b>כלומר על השדים בעצמם כי עדיין איננו מכיר את אמו ואין בו זולת ציור השדים: 

<b>כי הנהגת אמו אל אביו </b>הוא רואה אשר הנהגת אמו היא מיוחסת אל אביו שהוא המנהיג עניניה כרצונו: 

<b>למעלת הגנתו עליו </b>כלומר הוא מרגיש זה מחמת הגנתו והנה באמו אמר השגחתה שהיא המשגחת עליו בכל פרטי עניניו משא"כ האב שאיננו פנוי להשגיח עליו ומכיר אותו מצד הגנתו שהוא מגין עליו לפרקים מדבר המצער אותו: 

<b>ותתכן לו כו' </b>ירגיש בדעתו שיתכן להיות לו תחבולה והשתדלות בעצמו על מחיתו: 

<b>מפני סכלותו כו' </b>זה שהוא בוטח על כחו ואינו בוטח על הבורא יתברך הוא מחמת סכלותו בכל הטובות אשר באו בזמן הקודם ע"פ הנהגתו יתברך אותו: 

<b>ואם יתכן לו כו' </b>חוזר ומספר מבטחון האדם איך הוא נעתק מענין אל ענין מימי ילדותו: 

<b>ויראה חסרונם </b>הוא רואה ומכיר איך כחם חסר להועיל לעצמם והם נצרכים אל הבורא יתברך: 

<b>ובבא שטף </b>שטף מים רבים המחריב מקומות הסמוכים לשם: 

<b>בסבות המסוכנות </b>כמאמרם ז"ל בפסוק ואליו הוא נושא את נפשו עלה בכבש ונתלה באילן כו': 

<b>ויניחם לבטחונו כו' </b>יניחם ולא יתעסק עוד בהם ויבטח באלהים שיטריפהו במה כו': 

<b>לעבודת האלהים </b>בעשה טוב ולשמור מצותו בסור מרע: 

<b>וכאשר תחזק הכרתו כו' בחמלת הבורא כו' </b>שיכיר יותר חמלת הבורא: 

<b>ירצה במה שיהיה כו' </b>יקבל ברצון מה שיהיה וכו': 

<b>בלבו ובחושיו כו' </b>שאחר שיקבל יהיה הדבר ניכר ונראה בחושיו: 

<b>ובנראהו ובנסתרו </b>ובעניני הנראים והנסתרים: 

<b>ממות וחיים </b>מות בניו וקרוביו וחייהם: 

<b>וריש ועושר ובריאות וחולי </b>פרט בכאן הג' דברים הכוללים דהיינו בני ומזוני וחיי שעל בני אמר מות וחיים ועל מזוני אמר וריש ועושר ועל חיי אמר בריאות וחולי דהיינו חיים של נחת או חיים של צער ר"ל: 

<b>לא יכסוף לזולת כו' ולא ירצה כו' </b>ונגד חלוקות האסור והמותר אמר לא יכסוף לזולתו כו' שאיננו נכסף כלל לדרך הרע בעיניו יתברך אחר שהוא יתברך בחר לו הדרך הטוב כמ"ש ובחרת בחיים ועל חלוקת ההיתר אמר ולא ירצה וכו'. 

<b>ונמסר אל האלהים </b>מוסר עצמו אליו יתברך בהנהגתו אותו בצרכיו: 

<b>והשליך נפשו וגופו אל דינו </b>היינו בבא עליו ח"ו איזה צרה הוא מקבל וסובל אותה בסבר פנים יפות: 

<b>ולא יגביר ענין על ענין </b>אינו נותן בדעתו חוזק והתגברות לאיזה ענין על ענין זולתו לומר שענין זה הוא חזק יותר להשיג ע"י דבר פלוני מענין זולתו ולכן לא יבחר וכו' על זולת מה שהוא בו כלומר מחזיק בענין שהוא תקוע כבר ואינו בוחר בענין זולתו: 

<b>לא הסכמתי מעולם כו' </b>מעולם לא קרה לי שהסכמתי על ענין אחד להתעסק בו וחזרתי בו אחר כך והתאויתי לזולתו: 

<b>הענין המכוון אליו כו' </b>שידע שהכונה בבריאותו יתברך אותו ובמה שהוציא נפשו מן העולם העליון אל העולם הכלה הזה היה רק לעבודתו יתברך: 

<b>וישתעשע בזכרו וכו' </b>כשהוא מתבודד מבני אדם שאז אין דבר מטריד מחשבתו ישתעשע בזה מאד שלא יוכל לזכור אותו יתברך במחשבה נכונה: 

<b>וישתומם מבלתי כו' </b>שמחזיק עצמו למשתאה ומשתומם אם יהיה בלתי מחשב בגדולתו לפי שכל המחשבות בדבר זולתו ית' הם נחשבים אצלו להבל וריק: 

<b>במקהלות </b>בקבוץ בני אדם: 

<b>לא יתאוה כו' </b>אינו מתאוה לקבל מהתחברותם שום תועלת רק מה שהוא לרצון לפניו יתברך דהיינו איזה דבר תורה או מוסר או ללמוד מהם איזה פעולה טובה או כונתו שבהיותו בהתחברות אינו מתאוה לדבר דברים או לפעול פעולות להתרצות להם שטבע בני אדם בהתחברותם כי גם אז אין בלבו כי אם להיות לפניו יתברך ולא לבני אדם ופירוש זה עיקר: 

<b>ולא יכסוף וכו' </b>שמי שהוא אוהב בהתחברות בני אדם הוא נכסף לפגיעתם כלומר שיזדמנו לחברתו וזה אינו נכסף כי אם לפגיעתו יתברך כלומר להתתברותו כמו שכתוב ולדבקה בו: 

<b>תטרידהו שמחתו כו' </b>ששמחתו באהבתו יתברך מטרדת לבו שאין לבו פנוי לשמוח אותה שמחה שאנשי העולם שמחים בעוה"ז וגם לא אותה שמחה שאנשי עוה"ב שמחים בזכרון עוה"ב לפי שאין בלבו רק ציור אהבתו יתברך: 

<b>וסגולת האלהים הזכים </b>יחידי סגולה זכי הלבב: 

<b>אף אורת משפטיך כו' </b>מלת אף הוא מלשון הגם כלומר הגם שאנחנו מקוים לאורח משפטיך דהיינו דרך הגמול הבא במשפט לפי מעשי בני אדם העובדים והעוברים אעפ"כ אין כונתנו בעבודתך רק לשמך ולזכרך תאות נפשנו כלומר לשם שמך הגדול המהוה כל ההויות ומקיים אותם ולשם זכרך שאנו זוכרים טובתך עמנו ועם כל ברואיך ומזה באה יראת רוממות ואהבת מישרים ולכן נפשנו תאבה ומשתוקקת לדבקה בך: 

<b>צמאה נפשי </b>וסיפים מתי אבוא ואראה פני אלהים הרי שאין כונתם רק להשיג מחזה שדי: 

<b>עשר מדרגות כו' </b>דוק ותשכח מן בטחון על שדי אמו עד המדרגה האחרונה ותמצאם במספר עשר: 

<b>מליצים בעדו </b>בעלי לשון הקודש מדברים ענין הבטחון בעשר לשונות: 

<b>מבטח ומשען </b>כמ"ש יבטח בשם ה' וישען באלהיו: 

<b>ותקוה </b>כמ"ש קוה אל ה': 

<b>ומחסה </b>כמ"ש אשרי כל חוסי בו: 

<b>ותוחלת </b>כמ"ש יחל ישראל אל ה' כו': וחכוי כמ"ש יעשה למחכם לו: 

<b>וסמיכה </b>כמ"ש הקיצותי כי ה' יסמכני סמוך לבו לא יירא: 

<b>ושבר </b>כמ"ש שברו על ה' אלהיו: 

<b>ומסעד </b>כמ"ש סעדני ואושעה: 

<b>וכסל </b>כמ"ש כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד: 

<b>מן הבוטחים עליו </b>בהנהגת צרכיהם: 

<b>ונמסר לדינו בעת צרתם </b>ר"ל בעניניהם הנראים והנסתרים: 

<b>ברחמיו </b>מוסב על האלהים ישימנו: 


שער חמישי - שער ייחוד המעשה

הקדמה

<b>ביאור אופני חיוב כו' </b>לבאר בכמה אופנים השכל מחייב שיהיו כל מעשי העבודה מיוחדים לשמו יתברך: 

<b>בעבור מה שיש בדבר זה מזכות כו' </b>שע"י יחוד המעשה יהיו המחשבות הצפונות של בני אדם זכים ולבותם ברים ופרט הרעיונות והלבבות שהלב הוא כלי המחזיק הרעיון ככוס המחזיק היין והרי זה כמו שמזהיר שיהיה היין זך והכוס בר ונקי: 

<b>מן הערבוב כו' וההצלה כו' </b>על זכות המצפונים אמר מן הערבוב כלומר מן המחשבות הזרות המתערבים ומשתתפים עם המחשבה הנכונה מפסידים אותה ועל בר הלבבות אמר וההצלה וכו' שיתנצל הלב וממיני היפוי וכו': 

<b>המביא אל החנף כו' </b>שע"י שהאדם חפץ להתיפות כלומר שיהיה נראה יפה לחבריו בעבודתו לאלהיו אע"פ שעיקר כונתו לש"ש אמנם במשך הזמן יבא מזה אל מדת החונף פי' להיות כוונתו בעבודת אלהים רק לשם צביעות וקרא המחבר הצביעות בשם חנף שכל שאין תוכו כברו נקרא בעברי חנף וכמד"א והארץ חנפה תחת יושביה שהכונה שהארץ ראוי שתשנא אותם תחת שהם מצרים ומריעים לה בטמאם אותה בטומאת מעשיהם כמ"ש ולא תטמאו את הארץ וכו' ואע"פ כן היא מראה להם אהבה ומשפעת להם חלבה וטובה והרי אין תוכה כברה ומלת חנף בכאן שם ולא תואר: 

<b>ולהתרצות בחלקות לברואים </b>להיות לרצון ולהתאהב להם בדברי חלקלקות והם הדברים שאדם מדבר עם רעהו בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו: 

<b>אל נא אשא פני איש </b>זה נגד החונף ונגד הדיבור בחלקות אמר ואל אדם לא אכנה שמלת כינוי הונח על הדבור שאינו כפי האמיתות: 






Chapter 1

<b>הכונה בנראה ובנסתר כו' </b>שכל מעשה עבודה אשר יעשה הן בגלוי הן בסתר יכוין בה לשמוע להגיע וכו': 

<b>מבלתי רצון כו' </b>שלא יכוין להגיע ע"י מעשיו אל רצון הברואים והיא בחינה כללית: 


Chapter 2

<b>אבל במה יהיה כו' בעשרה ענינים </b>היא מליצה קצרה והכונה אומר לך שהוא בעשרה ענינים: 

<b>כאשר יתקיימו בלב האדם יתברר אצלו </b>כאשר יהיו הענינים האלה נשארים לקיום בלבו שלא ישכחו ויהיה ברור אצלו בלי שום ספק שהם אדני וכו': 

<b>אדני עבורתו ושרשי מעשהו </b>שיש בעשרה ענינים שהם בדוגמת אדנים כלומר יסודות שבנין העבודה עומד עליהם ויש בהם שהם בדוגמת שורש שהגזע עם הענפים צומח ממנו במו הב' והט' והיו"ד והשאר הם כמו אדנים מעמידים הדבר שלא ימוט ויופסד: 

<b>ולא יפנה אל זולתו ולא יקוה בלעדיו ולא יכוין בהם כו'</b> פרט ג' מליצות ע"פ טבע בן אדם שכעלות על רוח האדם לעשות איזה דבר מיד מחשבתו פינה אל הדבר פניה כללית ואח"כ הוא יושב ומקוה להוציא לאור מעשהו ואח"כ בעשותו הדבר הוא צריך לכוין לבו אליה והדברים מבוארים ואפשר לפרש הג' מליצות נגד הג' חלוקות שבעבודה דהיינו תלמוד ומעשה שבין אדם למקום ומעשה שבין אדם לחבירו ואמר ולא יפנה וכו' על התלמוד שצריך לפנות לבו אליו כמ"ש שמעתתא בעי צילותא ועל העבודה שבין אדם למקום אמר שלא יקוה וכו' כלומר שלא יהיה לו במעשיו תקות גמול עבורם ועל מה שבין אדם לבריות אמר שלא יכוין בהם וכו' כלומר שבמעשי הצדקה והחסד שיעשה עם ב"א לא יהיה לו שום כונה להיות להם לרצון עי"כ ואהוב מהם רק לקיים רצון הבורא יתברך שצוה עליהם: 

<b>אינם ביד נברא ולא ביכלתו </b>לפי שיש דברים שאע"פ שאינם כעת ביד האדם אמנם הם ביכלתו להשיגם דרך משל החפץ הזה איננו כעת ביד האדם הזה אמנם יכול הוא לקנות אותו לכן אמר ולא ביכלתו: 

<b>מבלתי רשות הבורא </b>אם לא כשיתן הבורא רשות לאותו אדם: 

<b>שיעזוב היפוי כו' </b>אף שכבר אמר שיהיה שוה אצלו וכו' אעפ"כ הוצרך לומר שיעזוב היפוי לפי שיש אדם שטבעו להתיפות במעשהו לבני אדם אף שאחר המעשה לא יחקור אם ישבחוהו או יגנוהו: 

<b>שיירא מאלהים </b>לפעול רע ויבוש ממנו שלא לקיים מצותו בעשה טוב: 


Chapter 3

<b>אשר ישלמו ביחדם </b>אשר שלמותם תלוי בה במה שייחדו אותם לשם האל ישלמו היו"ד בקמ"ץ כלומר יהיו נשלמים: 

<b>בעת עשותם כו' </b>הוא ביאור הדבר: 

<b>שמקוים בו כו'</b> לאפוקי המעשים שהאדם עושה לצרכי העולם: 

<b>לזולת האל </b>דהיינו שתהיה כוונת עשיתם וכו': 

<b>להזדיין בהם כו' </b>מלשון כלי זיין כלומר כגבור החגור כלי קרב שעל ידם הוא נכבד ונשוא פנים ואימתו מוטלת על החלשים כן כונתו שעל ידי הפעולות ההם יהיה נשוא פנים אצל הבריות: 

<b>כבודם ושבחם </b>שיכבדוהו בפניו וישבחוהו שלא בפניו: 


Chapter 4

<b>את האלהים ואת טובתו </b>אינו מבין רוממות ית' ולא מדת טובו שהוא הטוב ומטיב לו ולזולתו: 

<b>אופני הפסד הסכלות כו' </b>בא לבאר ג' דברים והתחיל בראשון ואמר באיזה אופן יבא הפסד למעשה העבודה ע"י סכליתו מידיעת האלהים: 

<b>אבל יעבוד מי שיודע ענינו </b>חסר מלת את כלומר יעבוד את מי שהוא יודע ענינו ושלפי דעתו יתכן לו להיות ממנו תועלת ונזק: 

<b>כונתו בהם מי שיירא כו' </b>שיעור המליצה שכונתו היא בעצמה כונת מי שיירא ומקוה וכו' ואמר מי שיירא מנזקו ויקוה תועלתו: 

<b>שאיננו יודע ולא מכיר וכו' </b>אינו יודע רוממותו ואינו מכיר עניו הנהגתו עם ברואיו: 

<b>וכן נאמר בעובדי הכוכבים כו' </b>כלו' שאין לחפות על גנות אדם כזה במה שהוא שוגה בזה ע"י סכלותו ולא במרד ובמעל לזה אמר שא"כ נוכל לחפות גם על גנות עובד הכוכבים ולומר שסכלותו בידיעת האלהים גרמה לו וא"כ הוא שוה לו ואדרבה נוכל לומר שיש יתרון וכו': 

<b>אינו מוזהר כו' שיברר אצלו כו' </b>שבדור שאין נביא מתנבא אין להפליא עליו אחר שאיננו שומע אזהרה מפי נביא ואין שום אדם מברר לו עפ"י מופתים שמה שהוא חושב שיש ממשות בעבודה זרה היא מחשבה נפסדת לכן הוא תועה במחש תו: 

<b>עובר מי כו'</b> כלומר שהצביעות שוה אצלו שכמו שהוא צובע עצמו לעיני אדם צדיק כך צובע עצמו לעיני המון העם הבלתי צדיקים: 

<b>חנף ויהיר </b>לשון יהרה המצויה בדברי חז"ל והשלשה שמות יש לכל אחד בחינה מיוחדת שנקרא חנף ע"ש שהכונה שהוא מראה לבני אדם דהיינו לשם עבודה איננה הכונה האמיתית שבלבו ונקרא יהיר על שעל הרוב מראה צביעתו בדברים שהוא מדת חסידות וא"כ אף שיש לו ג"כ קצת כונה לעבודה עכ"פ הוא יוהרא שאחר שאיננו מאנשי סגולה אין פעולות אלה נאותות לו ונקרא מפתה ע"ש תכליתו שהוא מכוין בצביעותו שיהיה לב בני אדם נפתה אחריו להחשיבו: 

<b>שאינו מבין כו' </b>היינו המפסיד השני שזכר למעלה 

<b>שאינו מבין אופן העבודה כו' </b>אינו מבין פרטי פעולות העבודה שהם המצות ואיכות עשייתם: 

<b>שלא יבין אופני השלמתם </b>אינו מבין באיזה אופנים תלוי שלימות פעולתם וממילא שאינו מבין גם חיוב יחוד המעשה שהוא העיקר ששלימות הפעולות תלוי בו: 

<b>כמסתפק באמתת חיובו בהם </b>שהוא כמו מסופק אם באמת הוא חייב בהם או לא: 

<b>ואינו יודע מה שיפסיד כו' </b>אינו יודע הדברים המפסידים יחוד המעשה: 

<b>ואם הוא יודע האלהים וטובתו </b>כלומר אף שהוא יודע רוממותו יתברך וטובותיו על ברואיו: 

<b>מספקות עליו האמיתות </b>מטילים לו ספק בדעות האמיתות ועי"ז אמונתו משתבשת לו: 

<b>עד שלא ישלם לו כו' </b>עד שלא יעשה שום מעשה ממעשה האלהים בשלימות: 

<b>מדרכי הטענה והראיה </b>הטענה מצד חקירות השכל והראיה מן הנסיונות המוחשות או הכונה שדרך הרוצה להטעות חבירו מדרך טובה לרעה שהוא טוען עליו תחלה כלומר משיב קושיות על דרכו הטובה לגנות אותה ואח"כ הוא מביא ראיות על הדרך הרעה שהיא הנכונה לו וכמו שמפרש שתיהן באמרו כי מה שהוא רך וכו' אבל מורה אותו וכו': 

<b>מה שהוא רץ אליו </b>במצות שבגופו ומשתדל בו במצות שבממונו: 

<b>אינו חובה ולא כו' </b>לא די שמראה לו שאינו חובה אלא שאף אינם עצהיו"ט כמו דרך משל הכלי כסף הם אינם מחויבים לאדם בהכרח לצרכיו אמנם הם עצהיו"ט והוא מראה לו שאין בהם ח"ו תועלת כלל: 

<b>לעולם הזה וליושביו </b>להתחבר לעולם הזה ולבני אדם היושבים בו ומישבים אותו: 


Chapter 5

<b>דמיונים יורו כו' </b>הדמיונים שאזכור הם יורו אותך על ד"א שלא אזכור ותלמוד סתום מן המפורש: 

<b>כדי שיזהרו מהם כו' </b>מן הדמיונים האלה ילמדו ב"א ויקחו לעצמם מדת הזהירות ומלת שיזהרו היא תואר: 

<b>ישמע חכם כו' </b>כשהחכם שומע ממלמדו מעט הוא מוסיף מדעתו דברים אחרים הנלמדים לו מזה: 

<b>הנמסך בכחות נפשך </b>לשון מסכה יינה שהוא לשון עירוב בדברים לחים: 

<b>הגופים והרוחנים </b>דע שמלת חוש הונחה אצלו על הרגשת השגה לכן כמו שהרגשת השגת האדם בדברים הגשמיים נקראים חושים גשמיים כן הוא קורא להרגשת האדם בהשגות רוחניות בחכמה ובתבונה ובדעת חושים רוחנים: 

<b>וצפון חובך </b>הוא צפון במחבואים שלך דהיינו הלב והכבד והכליות: 

<b>בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות שתהיינה ברצונך </b>הוא מיעצך לפי דרכו בכל תנועותיך ההוים ברצונך הן הנראים או הנסתרים ולפי שיש באדם תנועות ההוים שלא ברצונו ובחירתו כמו כל כחות המרששים למזון שבבא המזון בקרב איש הכח המושך עושה פעולתו וכן המחזיק והמעכל והדוחה כל אחד פועל בכחו בע"כ של אדם ובפעולות ההוים בע"כ לא תפול בהם עצה ולכן אמר שתהיינה ברצונך כלומר ההוים ברצונך והבן: 

<b>האורב לפתות פסיעותיך </b>כן הנוסחא האמיתית שממש בכל פסיעה מפסיעותיך הוא אורב לפתותך אחר רצונו שתהיה הפסיעה ההיא לכונת דבר המנגד רצונו יתברך: 

<b>מתעלם ממנו כו' </b>מתעלם נקרא המסיח דעתו מן הדבר כמו שנאמר באבידה והתעלמת מהם: 

<b>בגדי הידידות </b>הבגדים שהידיד לובש להראות ידידותו לידידו דהיינו בעת שמחת ידידו הוא לובש מלבושי כבוד ובהצר לו לובש בגדי אבל להראות שהוא שמח בשמחתו וכואב בהצר לו: 

<b>עדה עדי האהבה לך </b>לשון עדי עדיים שהוא לשון קישוט ויופי והם התכשיטין שהאשה לובשת להתאהב על ידם לתשוקה: 

<b>בכלל נאמניך ואנשי עצתך כו' </b>נגד השלשה חלוקות נוחשבה דבור ומעשה על המעשה אמר בכלל נאמניך עבדים הנאמנים בשרותך ועל הדבור אמר ואנשי עצתך ועל המחשבה אמר וסגולת אוהביך שהאהבה היא בלב סגולת אוהביך הם הבחירים שבאוהביך: 

<b>רץ אל רצונך בנראה כו' </b>כפי הנראה מרמיזותו וקריצותו נראה כאלו הוא רץ אל רצונך כלומר משתדל להוציא רצונך לפועל ובאמת הוא מורה אותך וכו'. רמיזותו באצבעותיו וקריצותו בעיניו כמו קורץ עין (משלי י') ומלת מורה כמו המורים בקשת (ש"א לא): 

<b>לשרשך כו' </b>לעקור אותך כמו ובכל תבואתי תשרש ועיין רש"י: 

<b>מארץ חיים </b>מעוה"ב: 

<b>כמתלהלה היורה זיקים כו' </b>מתלהלה הוא המתלהב ומהתל כאלו הוא רוצה לשמח רעהו בעניני שחוק ושעשוע ובאמת הוא מורה זיקים להמית אותו כן איש רמה וכו': 

<b>אשר יורך אותך </b>ג"כ ל' מורה חצים כנ"ל: 

<b>במצפון ענינך </b>ל עיון: 

<b>לספק עליך אמתותך ולשבש כו' </b>להכניס ספק בלבבך באמונות המאומתות אצלך עד הנה ומן הספק מביאך לחשוב שכל מה שהיה עד הנה אצלך דבר ברור הוא טעות ושבוש וזהו לספק עליך אמתותך ויכניס ספק בלבך בדברים שהייתה מאמין באמונה ומה שהיה ברור אצלך בשכל יאמר שהוא שבוש: 

<b>במחשבות כזבים וטענות שקרים </b>לחשוב באמונות כוזבות ולטעון טענות וקושיות שקריות על האמונות האמיתיות: 

<b>יטריד אותך כו' </b>שע"י טרדות המחשבות כנ"ל לא יהיה לבך פנוי להתעסק בתועלותיך: 

<b>מאמונתך ודתך </b>על חובת הלבבות אמר מאמונתך ועל חובות האברים במעשה אמר ודתך: 

<b>תנצל ותמלא ממנו כו' </b>נגד אמונתך ודתך: 

<b>ואם תשליך ענינך </b>עיונך: 

<b>עד שיאבדך וכו' וישרשך וכו' </b>בהדרגה מתחלה יאבדך ואח"כ ירשיעך כ"כ עד שיעקור זכרך וישרשך וכו' שאובד איננו העדר בהחלט כי גם החי חיי הצער נקרא כך כמ"ש אם אראה אובד מבלי לבוש: 

<b>בסעיף מסעיפיו </b>ענף אחד מענפיו: 

<b>כי רבים חללים וכו' </b>והוא נאמר על האשה הזונה אם כפשוטה או כמדרשה ואמר כי רבים ח"ה ועצומים כ"ה שהיו רבים במספר ועצומים בכח כמ"ש בפסוק כי הגדיל לעשות שפשט יד בגדולים ולפי דבריו בכאן באמונה ודת אמר רבים מלשון רבי המלך וכן דרשו ז"ל בפסוק רבים קמים עלי וזה אמר על אנשים גדולי אמונה באמונות ועל עוצם במעשיות אמר ועצומים כל הרוגיה: 

<b>אל יטרידך כו' </b>שלא תאמר שאינך פנוי להלחם עמו מחמת שאתה טרוד להלחם עם זולתו הם ב"א המציקים לך כי מלחמתו יותר מחוייבת לך וכן אל יטרידך קרב אחר בלתי קרבו וקרב נקרא הזין שמזדיינים בצרכי המלחמה בקרבם אליהם: 

<b>והחרב וכו' </b>אשר תחגור להלחם עם ב"א שהוא רחוק ממך לא תטרידך מן החרב וכו': 

<b>מי שלא יגיעך אליך וכו' </b>שב"א אשר כונן להשחיתך בודאי לא יוכל להגיע אליך זולת אם נתן לו רשות בגזירתו ית' משא"כ היצר איננו צריך לטול רשות כי לכך נברא כמ"ש ואליך תשוקתו ואמר בהמצאו עמך כלומר שאינך נמלט ממנו זולת אם אינו נמצא עמך כלל כמו באנשים הגדולים כמ"ש דוד ולבי חלל בקרבי אולם אם הוא נמצא עמך אינו צריך לטול רשות להכשילך: 

<b>שוללים שלל </b>ששבתם בתאר שוללים שלל: 

<b>התעתדו </b>היו עתידים למלחמת היצר וכו' בשר להם ששובם מן המלחמה הקטנה בנצחון ושלל היא הגורמת להם להיות מוכנים למלחמת היצר כי בעודם בקשרי המלחמה בפחד לבב ועשתונות מבוהלות ונפשם תלויה להם מנגד לא עצר אז היצר כח להלחם אתם מה שא"כ עתה ע"י שמחת הנצחון וגילת חלוקת השלל יגביה עוף וירום לבבם לבגוד בו ית': 

<b>ומן התימה אחי </b>ענין היצר באלה הדברים הוא מן המתמיהים שהרי כל שונא וכו': 

<b>לדעתו יתרון כחך כו' </b>לפי שהוא יודע שכחך יותר על כחו: 

<b>לנצח אותך </b>באותו ענין שהוא רוצה להשיג ממך ע"י הכריחו אותך לכך וכן אם להיפך הוא רוצה למנוע אותך מאיזה פעולה המנגדת לרצונו הוא מתיאש מהתגבר עליך עוד ולמנוע אותך ואמר זה בבחינת מלחמת היצר עם האדם בב' חלוקות סור מרע ועשה טוב והבן: 

<b>בין שנצח אותך בין שנצחתו אתה </b>וע"ז אמר תחלה פעם אחד וק' פעמים שבחלוקה שנצח אותך לא יספיק לו נצחון פעם אחד לומר רב לי שהראיתי פעם אחד יתרוני עליו ועל חלוקות שנצחתו אתה לא יספיק לו אפילו מאה פעמים: 

<b>להתיאש ממך כו' כי אם ינצח כו' </b>כלומר שאין תכלית מגמתו להראות כחו שיסתפק בפעם אחת כי כל מגמתו להמיתך ולא ירף ממו עד הגיעו לזה: 

<b>יארוב כל ימיך </b>שגם חרפת הנצוח יקרה אצלו: 

<b>שתהיה נזהר ממנו </b>שלא יכשילך בפועל ואל תמלא ממשאלותיו בך מאומה דייקא אף ששואל ממך רק מניעת הטוב בשב ואל תעשה: 

<b>המעט שבמעט מנצוחו </b>המעט שתנצח אותו יהיה גדול בעיניך ואמר המעט מנצוחו עד ההזהרה מפועל רע והמצער מהתגברותו שתגבר עליו בעשה טוב ולכך אמר על פועל רע ואם עצמו חייליו לומר בעוצם כחם יכריחוך לכך ועל מניעת פעולת הטוב אמר ואם רבו עוזריו שיעזרוהו למנוע אותך: 

<b>כי במהרה תהיה כו' </b>כלו' כמו שתשוקתו אליך היא באה בקל ובמהירות כן להיפך קל אצלך לדחות אותו שלא יעמוד לפניך כמ"ש ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו הרי שהקיש אותם זה לזה: 

<b>אל יבהילך דברו כו' יפחידך כו' </b>ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל ומבואר בזה ל' בהלה ול' פחד: 

<b>ואם עצמו ואם רבו כו' </b>שניהם לשון אע"פ: 

<b>לאמת השקר </b>לפתות לבבך שתאמין שהשקר הוא אמת דהיינו לומר לרע טוב ולהעמיד הכזב לומר לטוב רע והם ג"כ ב' חלוקות הנ"ל וכן פרט עוד ב' חלוקות באמרו קרובה מפלתו ואבודו מהר: 

<b>כלי גופו </b>אבריו: 

<b>ומעטו אצלו </b>כלומר מה שמיעט שלמה המעה"ש את האדם אצל עצמו הוא כנגד וכו': 

<b>גודל לב האדם </b>רוחב לבבו שהוא מתאוה הרבה מאד ואורך מאויו מצד אריכות הזמן כלימר שהוא מאריך ברדיפת תאותו בהמשך הזמן ואיננו קץ בהם ולכן כפל בלשונו ואמר לעומת גודל לבו חסרון כחו שכחו חסר להכילם ונגד המשך הזמן אמר והשגחתו אותם כלומר שהוא חסר מהשגתם שבהמשך זמנו הוא רודף להשיגם ואינו יכול: 

<b>לרוב חיילותיו ואנשיו וצבאותיו </b>ג' לשונות נגד אברים וכחות ומדות: 

<b>מקיף כל עניני האדם </b>מסבב אותם מכל צדדיהם: 

<b>הרהורים הרעים </b>שהוא מהרהר בעבירה ומחשבותיו הרעים לסור מן הטוב ומקריו המגונים שנתן לו רשות לסבב מקרים לאדם שימנעו אותו מעבודה: 

<b>ואדם לא זכר </b>האדם איננו זוכר אותו וממילא אחר שאין האדם זוכרו וחכמתו בזויה בעיניו לכן אבריו וכחותיו אינם נשמעים לו: 

<b>ועם חולשתו כו' </b>כלו' אע"פ שהוא חלש היצר משתוקק להלחם בו אע"פ שאין מתקנא אלא גבור בגבור ואמר שאעפ"כ נזקו מסתלק מן האדם ע"י עזר השכל: 

<b>כי המעט מן האמת כו' חולשתו מעמוד לפני השכל </b>אינו יכול לעמוד עליו להטותו לרע: 

<b>ומהירות הנגפו לפנינו </b>שאם ירצה להסירו מן הטוב ינגף לפניו מהר: 

<b>שנפשך אין לה קיום כו' </b>כלומר שהיא נתהוית בהתהוות הגוף ואין לה שום קיום בלעדו לא כמו שאמרו ז"ל בפסוק תוצא הארץ ובפסוק עם המלך במלאכתו וכו' ובהרבה מקומות במדרשים שהנפשות הם קודמות לעולם: 

<b>כדמיונות כו'</b> שהוא מראה לך זה בראיות של הבל ודמיונות בעלמא ואם תתבונן בהם בשכלך לא יתקיימו בדעתך וזה הוא עושה כדי שיהיה זה סבה שתאמר ח"ו שוא עבוד אלהים ואלך לי אחר שרירות לבי כמו שאמר אחר הואיל ואיטריד ההוא גברא ליזל ולתהני בהאי עלמא: 

<b>ההנאות הכלות </b>מצד עצמן שכל עניני העוה"ז הם כלים ונפסדים ואמר והתאות האובדות הכוונה שהם אובדות מן האדם במותו: 

<b>כמו שאמר הכתוב </b>שתאמר אתה מה שספר הכתוב שאומרים אנשי הדעת הזאת כלומר דעת מכחיש השארת הנפש לכן הם אומרים אכל ושתה וכו' כלומר יש לנו לאכול ולשתות וליהנות מן העוה"ז כי וכו'. 

<b>יתיאש מספק </b>מלספק: 

<b>בבורא ית' </b>אם יש לעולם בורא: 

<b>אינו חדש ולא נברא כו' </b>לפי שיש מן הפילוסופים מכחישי החידוש ואומרים שאיננו חדש בהחלט מן ההעדר רק שיש חומר קדום ועל כ"ז הם מאמינים בבריאה ואומרים שהוא ית' ברא את העולם מן החומר ההוא אולם היצר ישיאך לומר שגם איננו נברא: 

<b>ולא סר כאשר כו' </b>לא סר העולם מלהיות כאשר הוא אתה מעולם: 

<b>ולא יסור כן</b> ולא יסור לעולם מלהיות כן: 

<b>ראוי להיות בורא מנברא </b>שאין דבר ממנו ראוי יותר לקרותו בשם בורא מלקרותו בשם נברא: 

<b>וכאשר יקרך בזה </b>כאשר יזדמן לך בהרהור זה: 

<b>במה שימציאך כו' </b>שכלך יראה לך שבודאי נמצא לעוה"ז בורא שבראו מן ההעדר המוחלט: 

<b>מניחי הרבוי </b>שהניחו להנחה אמיתית שיש שני בוראים כמו שמובא בעקידה על איש אחד שהיה בימי שבור מלכא והיה נקרא מאני והיה טוען שיש שני אלהות א' פועל טוב והשני פועל רע: 

<b>אנשי התולדות </b>המאמינים שהבורא הוליד עוד אלוה וכבר ידעת מי הם בעלי הדעת הזאת או כוונתו על חכמי הטבע: 

<b>מחוזי הכוכבים </b>שהם מאמינים שיש מן הכוכבים שהם קדמונים ויש להם יד ושם באלהות: 

<b>כפי התחלקות דעותם </b>כוונתו שבכל אחד מכל אלה יש דעות חלוקות הרבה כמו שידענו באנשי התולדות וד"ל: 

<b>ולא חסר לשום עבודה </b>איננו צריך וחסר שום דבר שיצטרך להשלימה לו בעבודתנו ואמר לשון כפול איננו צריך כו' ולא חסר כו' לומר שמשני פנים הדבר נסתר אם מצד שאנחנו כולנו בריותיו ואחר שהוא ית' ברא אותנו מן האפס המוחלט א"כ אנו וכל אשר לנו וכל הנמצא בכחותינו הכל מידו נתן ומכחו ית' נתהוה ויוכל עוד להתהיות ואיך יתכן לומר שהוא ית' צריך לנו וע"ז אמר איני צריך לבריאותיו לבריאותיו דייקא והבחינה השנית שגם זולת שאנחנו בריותיו אין שום צורך נופל בו כלל כי איננו חסר דבר ונגד שתי בחינות אלו אמר ועבודתך אין לה טעם ולא פנים והבן: 

<b>הבחינה לטובת כו' </b>איך אנחנו מבחינים טובת האלהים הבאה עלינו ושאנחנו מחוייבים מצד השכל לקבל עלינו בעבורם לעבוד אלהים: 

<b>בענין הנבואה והנביאים </b>אם יש מין נביאה במציאות ואם ישנה ספק אם נמצאים בני אדם שוכני בתי חומר מוכנים לה שתחיל עליהם: 

<b>ובאופני אמיתתה </b>בפרטי עקרים האמתיים שהוא תלוי בהם: 

<b>וחיובה </b>אם הוא מחוייב מצד השכל שתנתן דת מן השמים וצורך חיוב התורה שנתינת תורה הוא דבר מחיייב בשכל כנ"ל: 

<b>ושליחות הנביא בה </b>שהיה מהחיוב לשלח נביא שע"י תנתן התורה לב"א וכן שליחות שאר נביאים כ"א בזמנו להחזיק אותה ולקיימה. 

<b>ואופני ההערה בה </b>באיזה פנים היא מעוררת לב האדם לעבוד בוראו כמו שהאריך בשער ההוא בהערה התוריה: 

<b>בקבלה </b>המקובל לנו מפי חכמינו והוא הנקרא אצלנו תורה שבע"פ: 

<b>המושכל והכתוב </b>הדברים שהשכל מחייבם ומה שנמצא כתוב בתורה: 

<b>אינו עיקר </b>אינו יסוד בתורה רק שהוא על צד היותר טוב לבד וא"כ איננו חובה לקבלה עלינו אחר שאין ביטול כל התורה תלוי בו: 

<b>כמוהו ואיכותו וזמנו ומקומו </b>דוגמא לדבר המשגל הוא מן המושכלות שהרי הדעת נותנת שהוא נצרך לקיום המין וכן להיפך שהשלוח והרבוי בו הוא רע ומזיק מאד אמנם אין בכח האדם לשער באמתות כמותו ואיכותו כלומר מי המותרת ומי האסורה אמנם מצאנו בקבלה גדרו אם בכמות שיעורו והוא העונה שהעמידו חכמינו לכל אחד וממילא כלול בזה גם זמנו ואם באיכותו שהם שניות לעריות. ומקומו שיהיה במקום צנוע ולמנוע אותו באכסניא ובמקום קדוש או סמוך לקדושה כמו תפילין וס"ת: 

<b>אם לא יפורש וכו' </b>אם לא נתפרש בקבלה יהיה ג"כ חסר ובלתי נודע ענינו כנ"ל: 

<b>מסורת סייג לתורה </b>מה שנמסר על פה: 

<b>והאיש אשר יעשה וכו' </b>הרי שענש מיתה לממרה נגד הקבלה וע"כ צ"ל שהוא עיקר ולא עצהי"ט: 

<b>המושכל והכתובה והמקובלת </b>שהחקירות הראשונות דהיינו השארת הנפש וחידוש העולם במציאות בוראו ואחדותו וחיוב עבודתו הם כולם מן המושכלות וחקירת אמיתות התורה הבא אח"כ הוא שקרא כתובה ואח"ז באה החקירה בקבלה ועתה נשלם ביאור ידיעה כולם: 

<b>בשני הענינים </b>דהיינו צדיק ורע לו ורשע וטוב לו איך שניהם באים מאתו ית' בצדק: 

<b>זכרנו אותם </b>הזיי"ן בקמ"ץ: 

<b>יסוד הספק הזה </b>תתורץ הקושיא הזאת וממילא ינוח לבנו מן השיבוש הנופל בלב האדם מחמתה היינו לגזור על הכרח המזל או הנחת העולם למקרה שדעת בני האדם משתבשת בכמו אלה כמו שהאריך בזה במורה ובספר האמונות: 

<b>יספק ענינו </b>הנה בפסקא הקודמת דבר בפקפוק בגמול ועונש בעוה"ז ובכאן מדבר בגמול ועונש עוה"ב: 

<b>לערבב ולשבש עלינו </b>לערבב שכלנו ולהכניס בלבנו שיבושים בזה: 

<b>מצד מיעוט מציאותו מבואר </b>מפני שהוא נמצא מבואר מעט בתורה ולא רבתה להזכירה וגם זה המעט איננו נראה בעליל להיות גלוי ומפורש לעיני הכל וזה אומר ומיעוט הראות ענינם בו ומלת בו מוסב על ספר התורה: 

<b>בבירור חיוב הגמול כו' </b>שיהיה ברור לו שהוא דבר מחויב כלומר דבר ודאי שיהיה גמול ועונש בעולם הבא: 

<b>ויטרידנו בעניני עולמנו ממאכל כו' וליהנות כו' </b>פרט בזה שתים רעות אחד שע"י שהוא תקוע בדברים אלו ומבלה בהם זמנו הוא נטרד מאין פנות אל העבודה וע"ז אמר ויטרידנו וכו' והשני שהנאות מן התאות הגשמיות הם מצד עצמן מבעירים לב האדם ומרהיבים דעתו לבעוט כפרה סוררה וע"ז אמר וליהנות וכו': 

<b>וכאשר נשמע אליו כו' </b>כלומר כאשר נשמע אליו לכוון בהכרחיות לשם הנאה מזה יבא לייפות לנו המותרות: 

<b>להדמות אליהם </b>בגודל לבב ולנהיג מנהגם בהנהגת ממשלה על ההמון: 

<b>וללכת בחוקיהם כו' </b>שבקשת התענוגים הם אצל השרים תדירות ורגילות בחוק ולא יעבור כצרכים ההכרחים אצל ההמון: 

<b>וכאשר יראה חפצנו כו' </b>כאשר יראה היצר שאנחנו חפצים ורוצים בזה ואמר חפצים כלומר משתוקקים להם קודם שנשיגם ומרוצים משתעשעים בהם אחר שהשגנום: 

<b>שנס מתניך </b>לשון חגירת מתנים והוא לשון זירוז בתנועות ההליכה כמ"ש באליהו ז"ל ויש:ם מתניו וירץ וכו' (מ"א יח): 

<b>חשוף זרועך </b>חשוף הוא לשון גילוי מן הלבוש המכסה אותו שלא יעכבנו השתבכות הלבוש במהירות פעולתו והוא לשון זירוז במעשה: 

<b>האיש הנפתה </b>כלומר אחר שמצאתיך כרע כאח לי להיות נפתה לדברי א"כ למה זה תנהג בכבדות ולא תדרוש בעניני: 

<b>מן המושלים כו' </b>כלו' מגדול ועד קטן: 

<b>שתתכבד בו כו' ותתרצה בו כו' </b>אצל אנשי דורך שהם המון העם אמר תתכבד בו כלומר ע"י הדבר ההוא תהיה מכובד אצלם ויכבדוך בפועל ואצל גדולי המעלה כמו השרים והשוטרים שמצד גדולת ממשלתם לא תבא מהם הכנעה וכבוד לחכמים אמר ותתרצה בו כלומר תהיה חברתך עמהם לרצון להם וישתעשעו בך ואתה בהם: 

<b>בחכמת הלשון כו' </b>מתחיל לפרט הענינים החביבים בין אנשי העולם ובעליהם מתכבדים ומתרצים בם. חכמת הלשון הוא הנקרא אצלם הגיון ותוכן המשקל משקלי החרוזות ומשקלי התנועות ושורש הדקדוק הם הכללים המושרשים בדקדוק הלשון כידוע שיש כללים בדקדוק שהונחו לשורש בחכמה זאת: 

<b>והשיר </b>מיני השירים הם הרבה ומבוארים בספרים מיוחדים לזה: 

<b>והחירות החמודות </b>חידות הם דברים סתומים כמו חידת שמשון: 

<b>והמשלים המופלאים </b>ענין המשל ידוע שתועלתו להמשיל ולדמות ענין בלתי גלוי כל כך לענין גלוי כמו משל יותם ומשלי שלמה ודומיהם ויש במשלים דברים נפלאים מאד שיש להפליא עליהם איך יכונו המשל והנמשל זה לעומת זה בלי שום תוספת ומגרעת לכן אמר המופלאים: 

<b>והמליצות הנכריות </b>מליצה נקרא מה שהאדם מדקדק בלשונו ליפות נושא הדבור או הדבור בעצמו ויש במיני מליצות דרכים זרים ורחוקים מאד מן הלשון הפשוט לכן קורא אותם מליצות נכריות: 

<b>לדבר עם כל כת כו' </b>שתהיה יודע בכל עניני העולם וכאשר תהיה נמצא באיזה קבוץ מקבוצי בני אדם המדברים בעניניהם תוכל גם אתה לדבר באותו ענין כאחד מהם ולא תוכרח לשתוק שלא תחשב וכו': 

<b>אויל וכסיל </b>נגד סכלות העדרי וסכלות קניני: 

<b>ואם לא נפתח כו' </b>אבל אם לא יפתח לכתחלה שום פתח ליצה"ר וכאשר יפתה אותנו למותרות נשיב לו כי המותרות אין צורך להם וכו': 

<b>ומה שאנו מעיינים כו' </b>די לנו מטיידת הנפש במה שאנו צריכים לשוב לב ולעיין כלומר להשתדל במזונותינו המוכרחים לנו: 

<b>מבלי טרדת לבנו בהם ויגיעת מחשבותינו </b>נגד מה שהשתדלות בזה הוא טורד ומסיר לב האדם מן העבודה אמר בלי טרדת לבנו ונגד מה שהמחשבה העמוקה בחשבונות רבים בפרנסתו הוא יגיע בטבע האדם אמר ויגיעת המחשבות: 

<b>במה שראוי להוציא </b>מצד השכל ובמה שהדין נותן הוא דין תורתנו הקדושה: 

<b>ואם לא </b>אם לא יתן לנו מותרות נהיה מסתפקים במזון ההכרחי: 

<b>ולא נצטרך אל זולתו </b>אל זולת ההכרח דהיינו המותרות: 

<b>וזה הדמיון בחלק הראשון כו' </b>זה הדמיון שאמרתי עד הנה בראשונה מסיפוקי היצר כלומר ממה שהוא מטיל ספקות בלב האדם באמונתו זהו הכל באדם שהוא חלש בחכמה ובדעת וכו': 

<b>להכניס ההפסד עליו כו' </b>להפסיד אמונתו ולשבש חכמתו ומעשיו: 

<b>ודרך הטענה והראיה </b>טענה היא מה שיטעון עליו על דעותיו שהיה מחזיק בהם עד הנה והראיה הוא מה שמביא ראיות לאמת לו הדעות שהוא מכניס עתה בלבו ומחדש לו: 

<b>על מה שיודהו עליו </b>שיורהו המופת על הדבר שהוא מאמת לו: 

<b>מן המופתים המבהילים </b>שתופסים פתאום לב האדם ודעתו מתפעלת מהם טרם שום לב ישוב הדעת כאדם המתבהל בבהלה וחפזון: 

<b>אשר אין הקדמותם וכו' ולא תולדותיהם כו' </b>שדרך החוקרים במופתיהם להקדים הקדמות ולהוציא מהם תולדה ולפעמים אין ההקדמות אמיתיות ואיך תתאמת התולדה כי אם אין יסוד אין בנין ולפעמים ההקדמות אמתיות אולם אין השכל מחייב בהכרח שתולד מהם התולדה ההיא דוגמא לדבר אם נניח להקדמות שראובן גדול משמעון וששמעון גדול מלוי בהכרח תצא מהם התולדה שראובן הוא גדול מלוי אמנם אפשר שאין ההקדמות אמיתיות שראובן אינו גדול משמעון או ששמעון איננו גדול מלוי וממילא התולדה בטלה והדוגמא השנית אם נניח שראובן אוהב את שמעון ושמעון אוהב את לוי ונרצה להוציא מהן תולדה שראובן אוהב את לוי אף שההקדמות הן אמתיות אולם אין התולדה מוכרחת מהם ולזה אמר שאין הקדמותיהן אמיתיות. ולא תולדותיהם הוא כעו או: 

<b>וחכמתך חזקה בדרך המופת </b>שתהיה חכם ויודע בדרכי המופתים באיזה דרכים הם מתהלכים וממילא תדע לשמור עצמך מן שקריהם כאשר תתבונן שאינו דורך בדרך אמת: 

<b>בעת הדברים והמחלוקת </b>איך צריך להזהר בהם בעת שמדברים בם וחולקים ומתוכחים על אודותם שלא יטעו בהם וזה נמצא ונודע בחכמות הגיון ומענין ההטעאה בהם נמצא בספרים וקורין לדרך ההוא סופיסטיק"א בל" יון: 

<b>ויתברר לך האמת </b>בדעות האמונה: 

<b>ותראה לך הנכונה </b>הדרך הנכונה במעשים: 

<b>ואם תקצר דעתך מזה </b>שתהיה דעתך קצרה מידיעת דרכי המופת: 

<b>יותר חזק </b>כלומר הולך וחזק ואמר יהיו פתויו יותר חזק על הפתוי הפשוט האמור למעלה ועל ההתגברות על האדם בטענות וראיות אמר והתגברותו עליך יותר מזדמן שאחר שירגיל שכלך בטענות וראיות יהיו מזדמנות ונמצאות לך הטענות והראיות יותר בקל ומצויות לך תמיד זה אחר זה: 

<b>ומשלו בך </b>ימשול עליך להשיאך למעשים מגונים ויקיף אותך בתלאות תאות העולם: 

<b>בנראך ונסתרך </b>כלומר בפועל ובמחשבה: 

<b>יותר נחוץ </b>מהיר ומזורז ביותר: 

<b>אשר תנוח דעתך </b>שטבע האדם להיות דעתו נוחה וסומכת על המופתים: 

<b>וכאשר יפתה שכלך </b>יפתה הפ"א בקבוץ: 

<b>יטה מעליך </b>יטה היצר עצמו ויסור קצת ממך לפי שאינו צריך עוד כ"כ להתיגע בך לפי ששכלך נהפך לרע ועומד במקומו להשיאך ועוזר לו וזה אומרו ויעזר בו עליך היצר יהיה נעזר בשכלך עליך. ויעזר היו"ד בציר"י: 

<b>שאתה סומך עליו</b> אתה סומך עצמך על השכל בכל מה שהוא מסופק לך ובוטח בו וכו' והוא כבר נפתה לרע: 

<b>בעזר השכל וסיועו אותו </b>כפל לשונו נגד מה שאמר במה שמטעהו ומדמה אותו: 

<b>במה שמטעהו בו </b>מטעה אותו מדרך הטובה ומדמה אותו מראה לו דמיונות שקרים ומשיאו לרע: 

<b>ונסתרים בה פני השקר </b>שהשקר היה מעט יוכל להיות שנסתר ממך ולא הכרת בו: 

<b>וישרש אותך </b>יעקור נפשך משרשה ר"ל: 

<b>ותהיה חכמתם לרעה לך </b>בעוה"ז ושכלך סבה לאבדך אבדן הנפש בעוה"ב כמאמרם ז"ל בתלמידיו של בלעם הרשע: 

<b>הוי חכמים בעיניהם כו' </b>אמר החכם חכם בעיניו כסיל כי החכם באמת אינו מחזיק עצמו לחכם: 

<b>הנה בדבר ה' וכו' </b>ומזה גופא יכיר האדם וירגיש בעצמו שאחר שהוא מרגיש שחכמתו מטה אותו לרע בודאי איננה חכמה באמת: 

<b>ואמר כי ישרים וכו' </b>שאולי יאמר האדם שלא יהיה נענש על כך אחר שעין חכמתו הטעתו והוא אנוס בה לזה אמר שאין הדבר כן שלא יטעה כי אם המבקש הטעות וחפץ בו להתפקר על ידו כי צדיקים ילכו בטח בדרכי ה' ופושעים הם שיכשלו בם וע"ז אמרו משה כתב והרוצה לטעות יטעה והרוצה דייקא כלומר שלא יטעה רק מי שהוא רוצה בטעות ומחפש אחריו: 

<b>כשמנהיגים אותה על דרכה </b>על הדרך המיוחד לה בכוונת הבורא דהיינו להשיג על ידה רצונו ית': 

<b>רפואה לכל מדוה </b>לכל חלאי הנפש: 

<b>תהיה מדוה כולל </b>הנטיה ההיא תהיה מדוה כולל כל חלאי הנפש שע"י הנטיה האדם מוכן לכל חטא ואשמה בדעות ובמעשים כנ"ל: 

<b>שאין לו רפואה ולא ארוכה </b>הנה מלת רפואה הונחה על התרפות תגבורת החולי מן האדם עד סורה ממנו ורובה נאמר על חלאים הפנימים בקלקול המזג או איזה אבר מאברים הפנימים ומלת ארוכה נאמר על פצע ומכה טריה בשטח החיצוני מגוף האדם שבלה בשרו ועורו במקום פרטי וחסר מקצתו עד ששפתי המכה כאלו הם מתוספים וארוכים מכאן ומכאן ומעלים בשר חדש תחת החסר ולכן נמצא בזה בכל מקום לשון העלאה באמרם מעלה ארוכה ועל חולי הנפש בדעות פנימיות אמר שאין לו רפואה ועל חולי במעשים חיצונים אמר שלא תעלה ארוכה: 

<b>מפני שמאירה וכו' </b>כלומר מפני שיש כה ג"כ התועלת והנזק הנמצא באש התועלת היא שמאירה העינים כמו האש והנזק היא ששורפת ביקודה וכו': 

<b>מצות ה' ברה </b>זה על המעשה ועל התלמוד הביא פסוק נר לרגלי דברך: 

<b>כי באש ה' נשפט </b>הכוונה על מה שנאמר באש הבי"ת בקמ"ץ ולא בשו"א שהיא תחת ה' הידיעה לומר שהוא נשפט באש התורה עצמה על פשעם בה: 

<b>ימטר על רשעים פחים </b>וסיפי' אש וגפרית וכו' מנת כוסם והכוונה במנת כוסם לומר שהוא העונש המיוחד להם לפי מדתם שהם בעצמם הבעירו את הבערה: 

<b>והיה בלבי כאש בוערת </b>כלומר כשאתה בדבריו ית' מן כוונתו ולא ארצה להוציאם להוכיחם בם יהיו ח"ו דברי הנבואה בעצמה עלי אש בוערת: 

<b>שלא תטה אשורך </b>צעדך: 

<b>מדרך האבות ונתיב הראשונים וכו' </b>לפי שהדורות שהיו אחרי האבות לא הלכו בדרך רחב כמוהם רק בנתיב צר ממנו לכן אמר ונתיב הראשונים: 

<b>אל הבריאות </b>לא תטה מדרכם שדרכו בם להגיע אל בריאות הנפש: 

<b>ותסמוך על שכלך </b>מוסב על מלת לא כלו' לא תטה וכו' ולא תסמוך וכו': 

<b>והתיחד בעצתך </b>התיעץ עם עצמך ביחוד ולא עם בני גילך הנפתים ביצרם כמוך שלא ישיאוך: 

<b>והתבודד וכו' </b>תחבודד במקום מיוחד שלא יטרידוך ואמר והתיחד בעצתך להתיעץ איך להלחם עם היצר ולסור ממוקשיו כי עצה וגבורה למלחמה וזה בסור מרע ואמר והתבודד בסברתך איך לישא עול עבודתו ית' בעשה טוב כי סברא הוא לשון משא הדבר כי שאהו בחיקך תרגומו סוברהי בתוקפך וכן אשר לא ישא פנים וכן לא תשא פני דל תרגומו לא תסבר וכו' ומזה כל ל' הברא שבתלמוד: 

<b>ואל תחשוד אבותיך כו' </b>לא תחשוד אותם שהנחילוך שקר: 

<b>ואל תסתור עצתם </b>במה שהורו אותו איך להלחם עם היצר והם הגדרים שגדרו בכדי להתרחק ממוקשיו: 

<b>שלא קדמוך לדעתה </b>שלא קדמו לדעת אותה: 

<b>ועמדו על כל זה כו' </b>השיגו בדעתם כל מה שיכול לבא ע"י הדבר ההוא אם טוב ואם רע: 

<b>ואפשר שקדם כו' המחשבה ההיא בתחלתה כו' </b>שנפל בדעתך שהדבר ההוא הוא דבר ישר ואפשר שבאמת הוא כן שהדבר יהיה טוב בתחלתו אבל אחריתו יהיה רע ומר ולכן במעט ישוב הדעת שבך אינך מתבונן רק בתחלתו ולא בסופו: 

<b>טעותה ואופני הפסדה </b>במה שאתה מקוה להשיג ע"י תועלת הוא טעות ואדרבה אינך יודע שהפסד עתיד לבא ע"י: 

<b>גבול עולם </b>המנהג המוגבל שמצאת בעולם שאנשי דורך מתנהגים בו על פי הקבלה שקבלו וזה שמסיים אשר גבלו ראשונים: 

<b>במי שמאשים אבותיו </b>מטיל אשמה על אבותיו לאמר שהורוהו שקר: 

<b>דור טהור כו' דור אביו יקלל </b>דור אשר אביו יקלל הוא דור טהור בעיניו שבהתנהגו לפי הנראה בעיניו נגד הקבלה הוא מחזיק עצמו לטהור אולם באמת מצואתו לא רוחץ ותועבה הוא: מתו

<b>פת הרשות במצוה </b>להחמיר עליך בדבר הרשות בדרך תוספת על המצות: 

<b>לאהבת חסד </b>מוסב על התוספת שמה שהאדם מחמיר על עצמו בדרך תוספת על החיוב נקרא חסד שהנחת מלת חסד הוא דבר בלתי מחוייב ועל זה אמרו איזהו חסיד המתחסד עם קונו: 

<b>ורחוק מתאותיך </b>לפי שלפעמים תבא החומרא מתרמית היצר למלא בזה איזה תאוה אחרת כמו תשוקת הכבוד והשבח ע"ז וכדומה לזה לכן אמר שיבחין בעצמו אם הוא רחוק בזה מתאותיו: 

<b>ואינך יוצא כו'</b> אינך נקרא בזה יוצא מגבולם במה שאתה מוסיף על הגבול שגבלו כי הם בעצמם זרזו אותך ע"ז באמרם ועשו סייג וכו': 

<b>כל העוסק בתורה כו' אלא בתורה ובגמילות חסדים </b>נראה לפנינו כוונת המחבר בביאור מאמר זה לומר שכל העוסק במעשיו בגבול התורה לבד אינו יוצא ידי חובתו אלא צריך להתחסד ולהוסיף על החיוב כנ"ל שהתוספת נקרא חסד ומאמר הכתוב ללא אלהי אמת הכוונה שאינו נותן לב לגדור עצמו שלא יבא להכשל במצוה עצמה שזה הכוונה בתוספת א"כ אינו חושש על היותו ית' מתואר בתאר אלהים אמת שפירושו שדבריו צריכים להיות אמת והכוונה במלת אמת הנצחיות והקיום שלכן אמרו חותמו של הקב"ה אמת וכמו שהוא ית' קיים כך דבריו צריכים להיות קיימים וכן נאמר בברכת ק"ש הוא קיים וכו' ודבריו חיים וקיימים והבן: 

<b>מי שאין לו תוספת כו' ואין התוספת כו' </b>כלומר אין התוספת טפל רק הוא עיקר למי שצריך לו כמו החובה בעצמו כי מי שאין לו תוספת אין לו חובה וזה אמרם ז"ל כל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו גם המלצתי ע"ז מאמרם ז"ל ועשו סייג לתורה כלומר יהיה חשוב בעיניכם הסייג לגוף התורה ואעפ"כ אין להקדים התוספת לחובה כי אין התוספת מתקבלת וכו': 

<b>וכבר התירו לנו וחייבו אותנו כו' </b>אמר התירו לנו לכתחלה להוסיף בזה שאין בזה משום בל תוסיף ואחר שהוחזק בינינו ונתפשט התוספת ההוא אנחנו מחוייבים לקיים אותו: 

<b>ואפילו אם יהיו נמלטים מן הכזב </b>כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע שע"י רבוי דברים יבא לידי כזב רק שאפילו הוא בטוח בדעתו שיהיה נמלט מן הכזב אעפ"כ יעזוב רבויו בדרך גדר: 

<b>ואם הוא ראוי כו' </b>אף שהוא ראוי לשבח ההוא באמת: 

<b>בגנות המקצרים </b>המתעצלים בעבודת הבורא ית': 

<b>מן החלק השני הזה </b>דהיינו איך שהיצר בא לאדם מדרך הטענה והראיה: 

<b>אלא אם יש לו פגע </b>כלומר אין ענין טוב בעולם שלא ימצאו נגדו דברים המפסידים אותו ומי שעמד בדעתו והשיג וידע האופנים המפסידים יוכל לדעת וכו': 

<b>לא ימלט לו ממנו כו' </b>לא ימלט כל מאומה מן הדבר ההוא כלומר לא ימלט מיד היצר שישאני לו כי כולו יופסד ממנו מחמת רוב הפגעים וכו': 

<b>ואל תזרעו אל קוצים </b>צריכים אתם לחרוש תחלה היטב בכדי לעקור תחלה השרשים הרעים הנמצאים בבטן הארץ ולזרוע אח"כ שאם לא כן יהיה גרגירי הזרע מעורבים עם קוצים שיצמחו מן השרשים ההם: 

<b>שמא ילמדו הרמאים </b>אותן בני אדם שהם רמאים בטבעם וחפצים ברמאות ילמדו ממנו פעולות הרמאות ההם: 

<b>אין תלמידי חכמים בקיאים כו' </b>ואלו היו בקיאים היו עושים כמונו: 

<b>כי ישרים דרכי ה' כו' </b>דרכי ה' הם הישרים מכלל דאיכא דרכים נלוזים ואעפ"כ צדיקים ילכו בם ולא בנלוזים ורשעים הם שיכשלו בם שמעתה שאנו יודעים גם את הנלוזים לא יכשל אדם בם ע"פ שגיאה ולא יכשל כי אם הפושע בנפשו וחפץ בהכשלו: 

<b>על בטולו וחלישות ראיותיו </b>בטול טענותיו שהוא טוען על הדרך הטוב וחלישות ראיותיו שהוא מביא על דרכו הרעה שהיא הנכונה: 

<b>ולא יוכל לעמוד כנגדך ולא לבטל כו' </b>לעמוד כנגדך להשיאך לפועל רע ולא לבטל אותך מפעולת הטובות המאומתות לך שהם טובים: 

<b>לפתותך ולהטעותך בנפשך </b>יפתה אותך במה שיטעה אותך במהות נפשך כלומר שייקר נפשך בעיניך ויאמר לך וכו': 

<b>על אמונתך הטובה ולבך השלם </b>אמונתך בדעות אמיתיות ולבך שלם בפעולות עבודתך: 

<b>ממעלת החסד </b>מעלות החסידות שהם החומרות בגדרים כנ"ל: 

<b>ויש בו יותר מדאי מהודאתך לבורא כו' </b>בשבח והודאה שאתה מודה לבוראך על טובתו וחסדו עמך אתה יוצא ידי חובתך מאד כי אדרבא יש ברבוי הודאותך יותר מדאי עליהם: 

<b>חובות בני אדם </b>מה שהשכל מחייב שתנהג עם ב"א מה שיהא לתועלתך: 

<b>סבות תועלתך והזקתך </b>שעניני תועלתך צריכים להתגלגל לך ע"י בני אדם שהאדם מדיני בטבע גם אתה מוכן להיות נזוק על ידיהם אם לא תהיה אהוב וחשוב בעיניהם: 

<b>שיפיק רצונם </b>שמעשיך יוציא רצונם לפועל והיינו איזה הטבות ותועליות שתעשה להם ועל ההתיפות לפניהם בלי הטבה אמר ותמצא חן בעיניהם: 

<b>השב עליו </b>השב תשובה ליצרך על הדבר הזה ומה יועיל וכו': 

<b>מן האדם </b>וסיפי' דקרא כי במה נחשב הוא: 

<b>אפילו אם כו' איך אוכל כו' </b>אפי' אם הוה באמת כדברך שהוא דבר מחייב בשכל להתרצות להם אולם אין ביכלתי כי איך אוכל וכו': 

<b>מדברי רבותינו </b>בזה כל מי שרוח הבריות וכו': 

<b>אינו מחייב להשתדל כו' </b>אין כוונת מאמרם שהאדם מחוייב להמשיך אליו רצון כל הבריות כמו שאמרת רק כוונתם היא כמו ברצות ה' וכו': 

<b>וכן מי שכל הבריות כו' </b>כמו שהשלמת האויבים הוא סימן לאדם שהוא לרצון אליו ית' כן אהבת הבריות אותו בלי שום השתדלות הוא סימן לזה ונמצא כוונת מאמרם ז"ל הוא רק לסימן. והסימן הוא דוקא כשהוא בלי השתדלות ממנו: 

<b>מודים ומשבחים אותו </b>מספרים מעשיו הטובים ומשבחים אותו עליהם: 

<b>ורוצים את מעשיו </b>רוצים ומברכים את עצמן לזכות למעשיו: 

<b>זרע לו אהבה כו' </b>כי אהבת הטוב במה שהוא טוב ואיננו מאהבת ערב ומועיל לא ימצא רק באנשים גדולי הערך אמנם זה שכל העם כקטן כגדול משבחים ואוהבים אותו בודאי איננה אהבה טבעית רק השגחית: 

<b>משתדל וטורח </b>משתדל בתחבולות דעתו וטורח בגופו: 

<b>במצודת החונף </b>במצודת מדת החונף: 

<b>והשב עליו בשבחו אותך </b>השב ליצרך בשבחו אותו בעיניך: 

<b>ומה הוא שתאשר אותי עליו מדעתי חובות כו' </b>מה נחשב הוא מעט הטוב הנמצא בי שאתה משבח אותי עליו נגד ערך מה שאני בעצמי יודע כמות שאני חייב לאלהים וזה אומרו מדעתי חובות האלהים עלי העבודה שיש לו ית' עלי: 

<b>וכי הוא כי אם לטענה כו' </b>כלו' מעט הטוב הנמצא בי איננו נזכר אצלו ית' לשבח רק לטעון עלי כלומר לתבוע אותי על חסדו יתר העבודה מה שקצרתי משיעור הכמות שאני יודע בעצמי ומלת וכי מוסבת על מלת והשב עליו כלו' שתשיב לו גם זה: 

<b>לספר טובות הבורא עלי ואיך אוכל כו' </b>קל וחומר ומה אם לספר בפה רבוי הטובות לא יספיקו מדת ימי כ"ש שלא יספיקו לי לשלם בפועל מה שאני חייב וכו': 

<b>וכל חסדו כציץ השדה </b>כל חסד שמתחסד עם קונו אין בו ממש כציץ השדה שהוא נחמד למראה עינים ואין בעצמו ממש: 

<b>אם אין אני כו' </b>במאמרם זה כללו ג' דברים התלויים זה בזה התעוררות ושפלות וזריזות תחלתו התעוררות לפעולות כי אם אין אני פועל לעצמי מי יפעל בעבורי כי בודאי כל המון צבא מרום שהם גבורי כח עושי דברו אין פעולתם מועלת למין האדם בעולם הבא רק הוא צריך לעשות לעצמו והכינו את אשר יביאו לעצמם ואחר שכן מה יספיקו לאדם פעולותיו החלשות לעשות בם יד ושם בעולם האדיר וזה אומרו וכשאני לעצמי כלומר וכשאני צריך לפעול מה אני ומה הם פעולותי כי אני בריה שפלה וחלושה וממילא כל הפעולות הם חלושות ודלות ואחר שכן מוכרח אני להרבות מהם והלואי שיספיקו ברבוים לעצור חיל ולהחשב שם לכן צריך אני להזדרז בהם ואיך אני מתעצל וזה אומרו ואם לא עכשיו אימתי כי מדת ימי מעטים הם כו': 

<b>מצד אהבת השבת כו' </b>הנה בחלוקה הקודמת דבר בפתויי היצר לאדם שמהיום והלאה יעשה מעשיו בכוונת קבלת תועלת מבני אדם ושדי לו במה שעשה עד הנה לכוונת עבודה לבורא ית' ועתה בא לומר שיפתנו שגם מהיום והלאה יעשה בכוונת עבודה רק שיגלה מעשיו ולא יכסם ויעלה לו מזה גם שבח מבני אדם ושזה אין מפסיד לו בעבודה כלום: 

<b>אהבת השבח והשם טוב </b>השבח שישבחוהו על סור מרע והשם טוב על עשות טוב: 

<b>עם בטחונך הטוב עליו </b>במה שפנית לבך מטרדת פרנסתך לעבודה ובוטח בו ית' שיספיק לך צרכך: 

<b>והשבתך כל עניניך אליו </b>שגם במעט שאתה עוסק בפרנסתך ועושה מלאכתך בארעי גם בזה אתה מאמין ומודה שידיך לא תעשינה תושיה אם לא בהשגחתו ועזרו: 

<b>ושפנית לבך כו' מבלעדי הבורא </b>כבר אתה מאמין שאין שום בריה יכולה להועילך זולתו ית': 

<b>ואתה הוא כו' </b>אתה הוא המתואר בתואר בוטח באמת וכו' ומי כמוך ולכן איו ראוי וכו': 

<b>מה שאתה עליו מן החסידות </b>המדרגה והמעלה מן החסידות שאתה עומד עליו: 

<b>כיון שמשלת בעצמך וגברת וכו' </b>משלת בעצמך והכרחת עצמך לסור ממוקשי פועל רע וגברת על תאותך להתקדש גם במותר דהיינו מדת חסידות ולפי שהתרחק במותר צריך התגברות יתירה לכן אמר בו וגברת וכו': 

<b>ותגלה להם לבך </b>שתעשה דברים מוכיחים על יושר לבבך ואמונתו: 

<b>כבוד וזכר טוב ושם טוב </b>כבוד הוא מה שיכבדוהו בפניו וזכר טוב ושם טוב שניהם שלא בפניו רק שהאחד על סור מרע והב' על עשה טוב: 

<b>יד ושם טוב מבנים וכו' </b>הרי שהשם הטוב הוא מעלה לאדם ואף שמלת טוב במקרא היא מוסבת למטה לומר שיתן הוא ית' להסריס יד ושם שיהיה טוב לו יותר מבנים ומבנות מ"מ מלת שם לבדה מורה על השם טוב: 

<b>ותהיה נשכר עליהם </b>תקבל שכר ע"ז שילמדו ממך פעולת הטוב: 

<b>שבח בני אדם </b>על סור מרע והשם טוב על מעשה טוב: 

<b>עם ידיעתי בקצורי </b>אחר שאני בעצמי יודע האמת שאני עצל ומקצר בעבודתו ית' ומה יועילנו שבחה: 

<b>בכבודם והדורם </b>כבוד והדור ידוע מדברי חז"ל בכבוד והדור הזקנים: 

<b>כמו הצמח ובעלי חיים וכו' </b>גלות מעשי להם הוא בדוגמת הגלות מעשי להארז אשר בלבנון או לכפירי אריות: 

<b>ואולי כשאתכוון וכו' </b>גם לו יונח שהשבח והשם טוב הם מועילים לאדם מי יודע אם אשיגם ע"י גלותי מעשי להם כי כן יעלה בדעתם שאני חונף ואינני עושה רק בשביל צביעות ולא לכוונת עבודה ואדרבה אפי' ראוי אצלם עבור זה למאוס כו': 

<b>למאוס ולגנות </b>למאוס שיראה בפני שהם מואסים בי ולגנות ידברו בגנותי שלא בפני גם הם היפך השבח והשם טוב הנ"ל: 

<b>מפסיד מעשי וכו' לא יעלה וכו' </b>אהיה מפסיד מעשי בגמול העוה"ב כי הכוונה הפונה קצת לזולת האלהים לא ימלט שהוא ענף מן החונף ומפסיד לגמול אם מעט או הרבה אף שעיקר פעולתו היתה לעבודה וגם מה שקויתי מבני אדם השבח והשם טוב בעוה"ז לא יעלה בידי כנ"ל והוא היפך פתוי היצר הנ"ל שישיג מזה תועלת בשני העולמות: 

<b>ונאמר למלך אחד </b>כבר היה מעשה ששאלו למלך אחד ממלכי בית שני: 

<b>והאיך לא ערבה לך וגו' </b>שאחד היה בזמנו קורא בתורה בקול ערב ודקדוק פסקי טעמים והרגישו במלך שלא ערבה לו קריאתו כמו שערבה לכל המון ישראל ושאלוהו ע"ז: 

<b>ובעלי החזון</b> הם בעלי הפיוט: 

<b>שאינה מקובלת וכו' </b>מוסב על מלת וכן נאמר: 

<b>ועשה כרצונו </b>בשאר דברים כמו להניחו לבחור הטוב כרצונו: 

<b>הוא כשאר מאויי בני אדם בעוה"ז וכו' </b>הוא כשאר בכ"ף גרסי' כלו' הכוונה בזה בהבטחתו ית' על השם כמו שבאה הבטחתו לצדיקים בשאר תאות העולם כמו עושר וכבוד ואריכות ימים אבל אין כוונת הצדיקים בעבודתם עליהם: 

<b>נתתי לך גם עושר גם כבוד </b>הרי שנתנה לו במתנה ולא לגמול: 

<b>בשמאלה עושר וכבוד </b>הרי שייחס אותה למתנת שמאל לומר שאיננה נתינה בכוונה עצמית לגמול שפעולה עצמית היא מיוחסת לימין: 

<b>אבל החסידים אין כוונתם כו' </b>כלו' אף שהם רואים בכתובים כאלו הדברים ההם נתלים בעבודה אין כוונתם לזה אלא לשם וכו' וחושבים בנפשם שאיננו נתלה בזה רק למי שמחייבת חכמתו ית' יהיה מאמין או כופר כמו שמבאר והולך: 

<b>והעושר והכבוד מלפניך </b>לא אמר ממך כי אם מלפניך כלומר מחיוב חכמתך כפי הסבות הגלויות לפניך המחייבות למי ומי: 

<b>ומה היא כו' </b>כל זה בכלל לשון התשובה שישיב ליצרו: 

<b>אפי' אם יפשט זכרי כו' </b>שהרי העולם עצמו הוא הבל וממילא כל עניניו תהו גם ימי האדם קצרים וכמה ימשך זמן פרסום שמו: 

<b>כשיגדל ויפשט </b>אף אם יגדל זכרו ויתפשט בעולם לא יעבור רק חלק קטן ממנו: 

<b>אך הבל בני אדם כזב בני איש </b>אמר לשון הבל וכזב לכוונת שתי בחינות הנ"ל כי אחר שבני אדם הם הבל אם כן פרסום השם והשבח ביניהם הוא ג"כ הבל ועל היותו נפסק ונשכח בזמן העתיד אמר כזב בני איש שמלת כזב ידוע שהוא לשון הפסק וביטול לדבר כמו ותוחלתם נכזבה ובלשון רז"ל מים המכזבים: הערה ומצאתי במדרש חז"ל שדרשו במקום אחד בנ"י אדם על העשרה דורות שמאדם עד נח שהם מיוחסים לאדם הראשון ובני איש על העשרה דורות שמנח ואילך שהם מיוחסים לנח איש האדמה וע"פ דבריהם הכוונה באמרו אך הבל בני אדם על דור המבול שהלכו אחרי ההבל ויהבלו ונמחו מן העולם ובאמרו כזב בני איש על דור הפלגה שנכזבה תוחלתם שרצו לעשות להם שם: 

<b>תצא רוחו כו' </b>וסיפא דקרא ביום ההוא וכו' כאשר ימות יאבדו עשתונותיו והם המחשבות שהאדם מחשב בחייו להתעצם במציאותו ולהתגדל ולהחשב בעולמו והוא מלשון עשת שן שהוא ענין חוזק ותוקף: 

<b>טרוד נפשי בו </b>מה שאני מטריד נפשי בענין זה ומכוון להשיג אותו הוא פחיתות נראה לעין וטעות מגונה ואמר פחיתות נראה על הטרוד שאני מטריד נפשי בדבר של הבל כמו שביאר למעלה שאף אם ישיגו האדם השיג הבל ועל שהוא מכוון אליו ומדמה בנפשו שישיג אותו אמר וטעות מגונה שהוא טועה בכך בכמות ובזמן כנ"ל: 

<b>הנשתוית </b>האה נעשית אדם שוה: 

<b>השבח והגנות </b>אם ישבחוך או יגנו אותך: 

<b>עדיין לא הגעת </b>לא הגעת למעלת החסידות שאתה משתדל להשיגה שהאיש ההוא היה חסיד כמו שזכר שאחד מן החסידים אמר לחבירו וחבירו משמע איש כמותו: 

<b>ותכלית החמודות </b>תכלית כל המעלות החמודות וכן דניאל איש חמודות: 

<b>ובאורך מאוייך כו' </b>ישיאך שתעסוק בתאותך זמן ארוך ולא תרפה מהם גם בזקנה ושיבה כמ"ש ואמר לבלה נאופים (יחזקאל כג) והיא. ותשכח עת קצך: 

<b>מבלבל אותך ומטריד כו' </b>בלבול הוא לשון ערוב כמו כי שם בלל ה' שפת כל הארץ כלומר בתחלה מערב לך מחשבות חול מעסקיך במחשבת הקדושה שאתה בה עד שהמחשבות חול טורדים ומגרשים לגמרי את מחשבות הקדושה וזה אומרו ומטריד שטרוד הוא לשון גרושין וכשהוא נדבר על הנמצא הוא בבי"ת ועל הנשלל הוא במ"ם: 

<b>בסחורוה </b>לשון סחורה נאמר על החזרה עם החפצים בעיירות ומחוזים ויכניס בלבו ציור החזרה ההיא או ציור לקיחתה או מכירתה וז"א ומקח וממכר: 

<b>את הפנאי הזה </b>ושעת הבטלה עת הפנאי על פנות הלב ועל ביטול אבריו מתנועה ומלאכה אמר שעת הבטלה: 

<b>וברר מה שיש לך ומה שעליך </b>מה שיש לך כלומר כמות הונך ומה שעליך כלומר בני ביתך המוטלים עליך לפרנס אותם וז"א מה שעליך: 

<b>ומה שנשאר לך </b>מה שנשארו אחרים חייבים לך: 

<b>ומה שראוי מסיבות הטרפים ומה שאינו כו' </b>סבות הטרפים הם הסבות שהאדם מתפרנס על ידם כמו סחורה ואומנות ויש אדם שתפש לי כמה סבות כמו סחורות החנות ופרנסת הבית ואומנות וכשהוא מרגיש שאינו יכול להחזיק בכולה ומוכרח להניח קצת מהם הוא צריך להתישב בדעתו איזו מהם ראוי לו להחזיק ואיזו מהם להניח: 

<b>ומה שקדם כו' </b>צריך אתה לחשוב בעסקיך הקודמים איזו מהם מועילך ושמחת בו ותחזור עליו עוד ואיזה מהם הפסיד לך ונתחרטת עליו: 

<b>שתוכל להתחכם בו כו' </b>כמו המתחכם להוציא דברים מבעל דינו ולהשיב עליו אח"כ מדבריו על דבריו בכדי שיהיה נתפס לשקרן ומנוצח ממנו וכמו ?הכענת עדים אחורי הגדר וכדומה לזה יש הרבה התחכמות: 

<b>או עם ע"ה </b>כמו מי שממונה בעסקי הקהל: 

<b>יעביר </b>היצר על לבך: 

<b>מפני שאתה בעת עשותו כו' </b>זה שהיצר מצליח אצלך בפעולתו ויכול להטרידך הוא מפני שאתה היית בעת עשות הדבר ההוא דהיינו התפלה או העסק בתורה הנ"ל היית מזומן בגופך כלומר לא הכינות לזה רק אברי גופך ולא הכינות לזה לבבך וצפוני מחשבותיך שאלו היית מזמין לבבך לזה בשלימות לא היה מקום להיצר ליכנס בלבך: 

<b>חידות </b>מליצות סתומות ודברים ארוכים איזה פטפוטי דברים הנאמרים בארוכה ויש בהם די המשך המתשבה ומן מסויים: 

<b>המשחקים בקוביא </b>הנקרא בלשוננו ווערפל ופספסים נקרא בלשוננו דאם: 

<b>מראה לו כאלו הוא לפניו</b> היצר מראה לו בכח דמיונו כאלו השחוק ההוא ערוך ומונח לפניו והוא משחק בו עם רעהו: 

<b>להקדים ולאחר בו </b>איזה מן הפספסים הוא צריך להקדים בתנועת העתקתם ממקום למקום ואיזה לאחר: 

<b>ואם ימלט כו' </b>כגון שהוא יושב באהלי התורה והחכמה ואינו עוסק בפרנסה ולא בשום עסק כלל: 

<b>ענין קשה </b>דבר שהוא קשה לעמוד על הבנתו: 

<b>בשאלה ותשובה ובקושיא ובפירוק </b>להמציא איזה שאלה חדשה ד"מ אם יהיה ענין הדבר כך וכך איך משפטו וזה נקרא שאלה ותשובה וקושיא ופירוק הוא מה שהוקשה לאדם במה שלמד כבר איך יתכן להיות כך הלא כך וכך יקשה בזה והישוב לזה נקרא פירוק שמפרק הקושיא ההיא: 

<b>ומה שנתעלם ממנו כו' </b>יעביר על לבו למודו שלמד ויראה לו באיזה דבר שלמד בהתבוננות קל ויאמר שנעלם ממנו הבנת הדבר ההוא בשלימותו: 

<b>ומה שנשאר לו כו' </b>כמות השיעור שנשאר מן החכמה שלא למד עדיין: 

<b>ויפסיד עליו כו' </b>שאף שהשאלות והקושיות והתבוננות בתורה ובחכמה מועילים לאדם בהעלותם במחשבתו אולם ההפסד הבא עליו כעת במה שנטרד ע"י כך ממעשה העבודה הוא כפלים מן התועלת שמועילה לו מה שהוא מחשב בדבר בעת ההיא: 

<b>ואפשר שיכנס כו' </b>בחלוקה הקודמת דבר שבאמצע מעשה עבודתו ערבב היצר מחשבתו ועכ"פ היה חציו לה' וחציו לכם ועכשיו אמר שאפשר להיות שיכניס לו היצר מחשבות פגול מיד בהתחלת המעשה וימשך כן בכל זמן המשכה ונמצא שנכנס למעשה ויצא ממנה ולבו היה טרוד מתחלתה עד סופה בענין שהוא זולת העבודה והיינו בעניני העולם: 

<b>שיבקש כפרת המקום כו' </b>שהתפלל והתודה ובקש ממנו ית' כפרה על עונותיו וזה היה רק בלשונו אמנם במחשבתו ומצפונו היה רק להמרותו כלו' משתוקק ונכסף מאד לאיזה דבר עבירה שהוא להמרות עיני כבודו יתברך: 

<b>ומתחנן אליו באבריו </b>חינון הוא בקשת איזה דבר לעתיד ולפי הנראה מתנועות אבריו הוא כמתחנן באמת ולבו וחובו פי' מחבואי מחשבותיו הם פונים ממנו יתברך והנה בשתי החלוקות היה הנראה ממנו הפך הנסתר אם בחלוקה הראשונה שהיה מבקש כפרה על העבר ומכין עצמו לחטא בעתיד ואם בשנים שהוא מתחנן ומבקש איזה דבר והמתחנן צריך להדביק מחשבתו אל מי שהוא מתחנן לו ולרצותו ולבו בל עמו: 

<b>בפיו ובשפתיו כבדוני וכו' </b>דרך צחות אני מפרש הכוונה במה שאמר בפיו ובשפתיו ע"פ מה שפירש הרמב"ם ז"ל במדע בפסוק שומר פיו ולשינו וכו' וז"ל שומר פיו ממאכל המזיק ולשונו מלדבר דברים המזיקים הוא שומר מצרות נפשו הרי שהכוונה במלת פיו על האכילה ולשונו על הדבור וכמו כן בכאן נאמר בפיו על האכילה שכל אשר בשם ישראל יכונה הוא נזהר ממאכל אסור ובשפתיו הכוונה על הדבור כמו שכתוב ודבר שפתים אך למחסור וכוונת הכתוב שמראים כבוד לו ית' בהזהר מן המאכלים האסורים ובהתפלל אליו אמנם לבם רחוק וכו' אמנם לפי דברי המחבר בכאן הכונה בפיו על בקשת הכפרה שהוא נשמע בדבור היוצא מן הפה ובשפתיו הכונה על החינון שהוא ניכר בעקימת שפתים: 

<b>ויפתוהו בפיהם כו' </b>גם בכאן הכונה ויפתוהו בפיהם על בקשת הכפרה שבזה שייך לשון פיתיי ופיוס ועל בקשת החנינה לעתיד אמר ובלשונם יכזבו לו לפי שהמבקש חנינה בודאי הוא מתנדב בלבו להיות נאמן עמו ית' בעבודה עבור זה ואח"כ יכזבו לו ועל שניהם אמר ולבם לא נכון עמו על בקשת הכפרה שאין הבקשה בלב נכון ואמתי כפי הנאות ועל בקשת החנינה והתנדב בעבודה לעתיד שהוא כאלו בא בברית עמו ית' שיהיו מהיום והלאה נאמנים זה לזה כביכול ע"ז אמר שאח"כ לא נאמנו בבריתו: 

<b>ואם ייקץ בעת ההיא וכו' </b>לפי שכשהאדם מתנהג עמו ית' בלא דעת נראה כאלו שכלו ישן אז וכשהוא מתחיל לפקח על עצמו הוא כאלו הקיץ שכלו משנת אולתו: 

<b>או בעת שהם צריכים לו </b>כלומר וכן היה בלתי נכון אצלי אם היו זולתי מתנהגים כן עמי בעת שהם צריכים לי וכמו שמבאר לקמן: 

<b>היה מואס וגועל אותי </b>היה מואס דברי בקשתי וגועל ומגרש אותי שכל גיעול הוא לשון הפלטה וגירושין כמו שפירש רש"י ז"ל בחומש: 

<b>שאינו מפיק רצונו </b>שאינו להוציא רצונו לפועל רק אדרבא במה שמקציפו כו': 

<b>ומניעתו ממני יותר ראויה גרסי' * שארצה לו מנפשי </b>שארצה שתתקבל לו ית' ההנהגה עמו הנהיה ממני: 

<b>שלא הייתי רוצה לה </b>כלו' לא הייתי מתרצה שתתקבל לנפשי הנהגה כמוה כשתהיה מאדם שהוא בריה חלושה כמוני וכן להיפך לא היה מתרצה שום נברא בהנהגה כזו כשתהיה ממני ומלת בו הכונה על מנהג כלו' מנהג כזה: 

<b>גם בוש לא יבושו כו' </b>על הקל וחומר ממה שלא היה מקבל שום נברא ממנו אמר גם בוש לא יבושו ולא למדו ק"ו זה ועל ההיפך בק"ו ממה שהוא לא היה מקבל זה משום נברא אמר והכלם לא ידעו שכלימה היא התפעלות יתירה מן הבושה: 

<b>לפתותך בהנחת החונף </b>יפתה אותך להניח ולעזוב מדת החונף ולא להשתמש בו כלל לא ברבוי אף לא במעט ואדרבא להתרחק ממנו בכל האפשרות כמו שמבאר והולך: 

<b>ובהראות הפך כו' </b>שאף שתכסה מעשיך אולי יתבוננו בך ויבינו שאתה מכסה מעשיך ויחקרו וידרשו לדעת אותם לכן צריך אתה להתתכם ולהראות לבני אדם היפך ממה שיש בלבך ובזה יחשבוך מן הקלים ולא יתבוננו בך כלל ויצליחו סתרי מעשיך ולא יודעו כלל. ואל יראה היו"ד בציר"י: 

<b>רצון ולא השתדלות </b>רצוי הוא בלב כלו' לא ירגישו בך שאתה מתפלל בתחנונים אלא כעושה תפלתו קבע וכאנוס והשתדלות הוא במעשה שהאדם משתדל לפנות זמנו ולהכין לו מקום ומלבושים לתפלה ולהתפלל ברוב עם: 

<b>ואל תראה בך כו'</b> תראה התי"ו בציר"י: 

<b>העצלה והכבדות </b>כאלו מחשבותיך נרפים ועצלים וכאלו אבריך כבדים: 

<b>ולא תצוה כו' ולא תזהיר כו' </b>כלומר לא תוכיח לשום אדם לא בסור מרע ולא בעשה טוב: 

<b>ואל יראה כו' </b>יראה היו"ד בציר"י: 

<b>ומהשלמת אופני זריזותיך כו' </b>כלומר גם דבר זה הוא מהאופנים המשלימים זריזותיך בהסתרת מעשיך דהיינו שתתרע לכל כתות וכו' כלומר שתתחבר ותהיה ריע אהוב לכל כתות וכו': 

<b>בענין דברי הגנות והחשק </b>גרסינן שהם דברי נבלה ודברי חשק: 

<b>ובחירות </b>שיש אנשים מדברים בקבוצם בדברי חידות ומשלים: 

<b>וכל אשר ירחיק כו' </b>שע"י דברים אלו והדומה להם לא יתבוננו במעשיך כלל ולא יודע להם האמת מפרישותך: 

<b>ישלול ממך כו' </b>שכך היא דרכו ללכוד ברשתו ומן השתבשות הטוב יפילך ברע הקל ומן הקל בכבד ומן המעשה אל האמונה עד שיביאך לכפירה ר"ל ולהיותו בא אליך קו לקו ובפרט שהתחלת הכונה היה בעיניך לטוב לכן לא הרגשת במפלתך: 

<b>כבר עזרת לאויבי כו' </b>לפי שבפיתוי הזה היצר מתחפש ומתלבש בכסות אוהב כאלו הוא יצר טוב ובא לעזור לאדם נגד היצר הרע לכן יאמר אליו האדם הלא מכיר אני שלא לעזור לי באת כי אם לעזור לאויבי היצר הרע והרי אתה כמוהו נלחם בו: 

<b>להרוס כחי </b>כח עבודתי ולמהר מפלתי שאוכל להלכד ע"י כך ברשת היצר לפעול רע ח"ו כנ"ל: 

<b>שלא להזדיין </b>שלא להתיפות: 

<b>בהנחת עבודת אלהים </b>להניח עבודת האלהים ולהתרצות להם במותרי הדבר ובשחוק ושארי דברים כנ"ל: 

<b>כל מה שישלם ויגמר כו' </b>אם יתכן שיעשה הדבר בשלימות בהסתר כמו בגלוי ראוי להסתירו: 

<b>להניח אותו ולעזבו </b>הנחה הוא לשעה ועזיבה הוא בהחלט וההנחה מביאה לידי עזיבה: 

<b>בעבור עילת החונף </b>סיבה מדת החונף: 

<b>ולעמוד על ברור וכו' </b>אתה רוצה לדעת אם כוונתך ברורה בשלימות בדבר זה או לא: 

<b>בחן נפשך כו' </b>תבחון עצמך במעשה הזה בשני מיני בחינות: 

<b>שתדע מה אתה מקוה כו'</b> תרגיש בעצמך אנה מחשבתך פונה ומה אתה מקוה כו': 

<b>אם בו האלהים הוא שלם </b>ואע"פ שאמרו אל תהי כו' ע"מ לקבל פרס אמנם כונתו על מיני גמול הרצוים לו ית' דהיינו שתהיה מצוה גוררת מצוה וכן הכונה לחזות בנועם ה' עי"כ והבן: 

<b>אם היית מתייחד </b>אם היית במקום הסתר: 

<b>על הענין ההוא </b>אם היית עושה בשלמות בכל פרטיו כמו עתה: 

<b>הרבה ממנו </b>תראה להרבות ממנו מהיום והלאה: 

<b>הניחהו </b>הנח את המעשה עד שתרגיש שלבך זך ומכוון לשמים: 

<b>דרך הגמול והעונש </b>הילוך המנהג שהבורא ית' מתנהג בעולמו עם בני אדם בגמול ובעונש: 

<b>ומסגולתו </b>מאנשי סגולה: 

<b>במעשיך </b>בפועל ובהמשכך אחר וכו' במחשבת לבך: 

<b>בלב טוב ובשמחה רבה </b>תפס לשון הכתוב בשמחה ובטוב לבב: 

<b>אור זרוע לצדיק ולישרי כו' </b>פירשו המפרשים שהכוונה בפסוק זה שהאור הוא הגמול הטוב שהיה ראוי להנתן לצדיקים כמ"ש במדרש בפסוק ויהי אור הוא זרוע לצדיק לעוה"ב כמי שזורע תבואה בכדי להוסיף לו תבואתו ולישרי לב שמחה כלו' שזולת גוף המצוה גם השמחה שהיה להם בפעולתה הוא זרוע להם וקרא לעובדים בשמחה ישרי לב והנה מנו במדרש שבע תארים לצדיקים והמשובח שבכולם הוא ישרים והם העובדים בשמחה שהיא המעלה העליונה: 

<b>ממיני השתוף כו' </b>ולשתף בכונתך שם שמים ודבר אחר וקראו שתוף הנסתר שהוא נסתר בכוונת הלב: 

<b>ששמת נעבדך לנפשך </b>שאתה עובד את עצמך אחר שמגמת כונתך להטיב לך והרי אתה הוא העובד והנעבד: 

<b>ואם תשמע אליו </b>תשמע לטענותיו ותסמוך על דבריו בפועל: 

<b>ממה שאתה משתדל כו' </b>כלומר הדבר הזה נראה ומוכח ממך ממה שאתה משתדל וכו': 

<b>במה שתמשוך בו הנאת עצמך ושמחתך </b>הנאת עצמך בתקות הגמול ושמחתך בהצלתך מן העונש: 

<b>ותדחה כו' </b>הדאגות והיגנות ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל: 

<b>ולולא תקותך </b>כלו' גלית דעתך שלולא תקותך לשכר היית נמנע מזריזות ורואה את עצמך בלתי מחייב בזה והרי אתה כופר בטובת האלהים: 

<b>עם שעינך רואה כו' </b>כלומר מצורף עם זה גלית ג"כ דעתך בזה שאין אתה יודע רוממותו ית' ושיאות לעבוד לו לגדולתו וכו': 

<b>לגדולתו ועוצם יכלתו ואותות חכמתו </b>כלל בכאן ג' תאריו ית' הגדול הגבור והנורא על הגדול אמר לגדולתו ועל הגבור אמר ועוצם יכלתו ועל הבורא אמר אותות חכמתו שבהתבונן האדם בחכמתו ית' הוא מתפלא מאד ויירא מפניו ית' שכן אמר גם בשלמה המלך ע"ה ויראו כל העם את חכמת שלמה וייראו מפניו: 

<b>בים הפסקות </b>ירבה עליך ספקות כמי הים בענין ההכרח והצדק אם האדם מוכרח במעשיו בלי שום בחירה ולפי הדעת הזאת אין אדם צדיק בארץ כי אין הצדק מיוחס לו או שהוא פועל מעשיו בבחירתו ורצונו ואז מיוחס חליו הצדק: 

<b>היה מכריחך בזה ומזרז כו' </b>על איזה מעשה בעבודה שאתה רוצה להמנע ממנו בהחלט אומר לך שאלו היה הבורא רוצה שתעשה דבר זה היה מכריחך לעשותו ועל איזה עבודה שאתה עושה בעצלה ורפיון אומר שהיה מזרז אותך עליו ואז בודאי לא היית יכול למנוע עצמך או לפעול בעצלה כי בודאי לא היה באופן אחר ממה שהוא גוזר: 

<b>וכי תוכל לעמוד כנגד גזירותיו ולנצח דיניו </b>פרט ב' חלוקות נגד דברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו על עבירות שבין אדם למקום אמר לעמוד כנגד גזיריתיו כלומר כי הוא אמר וגזר ויהי הדבר ההוא לכן הוכרחת לעשותו ועל עבירות שבין אדם לחבירו ולנצח דינו שהוא דן את האדם ההוא שיהיה מצר בדבר ההוא על ידך והיית מוכרח להצר לו: 

<b>מן העצלה והרפיון </b>עצלה בלב ורפיון באברים: 

<b>כי הטוב והרע ביכלתך </b>יש ביכלתך להטיב לך ולהציל עצמך מן הרע: 

<b>והמעשה וההנאה בכחך </b>יש בכחך אם לעשות הדבר או להניח מעשותו: 

<b>בהכרח ובגזירה </b>שהוא מוכרח בכללות מעשיו וכל פרטי פעולותיו באים בגזירת הבורא והפך הכלל והפרט הזה הם הצדק והבחירה שיש בו כח הצדק בכלליותו והבחירה בכל פרטיותיו: 

<b>לפתותך ולרפות ידך </b>לפתותך בפועל רע ולרפות ידך בעשות טוב: 

<b>השתדלות מי שנתברר לו </b>כלומר השתדלות המיוחסת למי שנתברר לו וכו': 

<b>כי פועל אדם ישלם לו </b>הוא גמול הטוב על פועל טוב ועל העונש בפועל רע אמר וכאורח איש ימציאנו ומאמר הכתוב פועל אדם וכו' הוא עפ"י מאמרם ז"ל שכר מצוה מצוה וז"א פועל אדם ישלם לו שהפעולה בעצמה היא הגמול ומה שאמר בעונש וכאורח איש בכ"ף להורות שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות ששם אמר פועל אדם משמע בשלימותו ובזה אמר כאורח איש ולא כולו והוא ע"פ הכתוב כי אתה חשכת למטה מעוננו ויש לומר בדרך צחות ע"פ מאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין לו בא לטמא פותחין לו וז"א כי פועל אדם כלומר הפועל שהאדם צריך לפעול ישלים יסייע לו הוא ית' כמו שדרש בפסוק וה' ישלם לך ישלימנו לך ועל פועל רע אמר וכאורח איש ימציאנו כלו' עפ"י דרכו שאחז ממציא ומזמין לו כאמרם פותחין לו והבן: 

<b>קשר כל תנועותיו כו' </b>שכל תנועותיו וכל תהפוכות עניניו קשורים בגזירת הבורא יתברך: 

<b>מצד הגאות והגאון </b>הוא לשון הכתוב גאה וגאון ודרך רע כו' (משלי ח): 

<b>מיעוט הענוה </b>אם לא יפתה וישיאך לגאוה ישתדל עכ"פ למעט ענותך: 

<b>יחיד בדורך ואחד באנשי זמנך </b>יחיד באמונתך לדעתה ואחד במעשיך: 

<b>מאוס אותם ובהפחידם </b>מאוס אותם על מיעוט אמונתם נגד אמונתך ולהפחיתם על רוע מעשיהם ושניהם בלב ואחר זה אמר ותזכור רעותיהם כו' תזכור ותספרם בפיך וגם בזה פרט ב' חלוקות הנ"ל תזכור רעותיהם כלומר מעשיהם הרעים ועל מיעוט אמונתם אמר ותפרסם רוע לבבם ולפי שרוע המעשים מגלים על רוע הלבב לכן הקדים בכאן המעשה ללב: 

<b>ותכלימם ותוכיחם כו' </b>תכלימם בכלל באמור להם בושו והכלמו מדרכיכם הרעים ואח"כ תתווכח עמהם בפרטות לברר להם בשכל גנות מעשיהם וז"א ותוכיחם שכל תוכחה הוא לשון ויכוח ובירור דברים: 

<b>איך אמאס ואכלים </b>אמאס בלב ואכלים בדבור: 

<b>שאינני יודע את עניני לבבו </b>גרסי': 

<b>עניני לבבו ומצפונו </b>עניני לבבו בכלל באיזה דרך בחר לו להדריך מחשבותיו ומצפונו הוא בפרט: 

<b>אין בכח חכמתי ודעתי </b>אמר בכח חכמתי על ידיעה כללית ודעתי על הפרטית וע"ז מסיים לדעת מה שיש בלבבות בכלל ומצפוניו בפרט: 

<b>מצפון הנמאס הרבה טוב כו' </b>אולי מצפון של האדם הנמאס אצלי הוא טוב הרבה מגילויו: 

<b>אפשר שגרם לו סכלותו כו' </b>שהוא סכל ואינו יודע לכלכל דבריו עפ"י חיוב העבודה: 

<b>ויש לו טענה כו' </b>יש להמליץ עליו אמתלא יותר ממני: 

<b>יתרון קצורי </b>יתרון גודל עצלותי שאני מתעצל בעבודה אף שאני מכיר ויודע חיובי וז"א עם דעתי אותו ומלת אותו הוא מוסב על החיוב: 

<b>על קצירו כו' </b>מוסב על מלת יתרון קצורי הנ"ל: 

<b>בסכלות ובשגגה</b> על סכלותו ברוממות הבורא אמר בסכלות ועל העדר ידיעת המעשים הנכונים אמר ובשגגה ועל ההפך משניהם אמר ואני ממרה כו' בדעת ובזדון: 

<b>ואפשר שרעתו נראה כו' </b>נראה למראית העין ונגלה לאומד הדעת והפכם צפונה ונסתרת: 

<b>לרחמי האל וכפרתו </b>לרחם עליו בשביל טובתו הצפונה ולכפר רעתו הגלויה: 

<b>ואין משבחים כו' ולא יכובד כו' </b>אין בני אדם השמחים כו' ואמר השבח בדבור והכבוד הוא חלוקת כבוד בפועל כמו קימה והידור: 

<b>ואני בהפך זה </b>שבני אדם משבחים ומכבדים אותי: 

<b>וכן בשער עבירות </b>בעי"ן גרסינן כלומר כשאנו באים לבחון שיעור עבירות שנינו זה כנגד זה: 

<b>ויחסר עונשו על העבירה </b>הוא מקבל עונשו בעוה"ז במה שמגנים אותו ונמצא העונש מתחסר בזה: 

<b>לפקור מומי בני אדם כו' ולעיין כו' </b>לפקוד מומיהם כלומר חסרונם מה שחסר להם בעשה טוב ולעיין היא בחינת רע בפועל: 

<b>מעיין בחסרוני </b>בעשות טוב ומעמוד על מומי בפועל רע: 

<b>שהוא יותר צריך לי </b>לעיין בחליי ואני חייב בו יותר לבקש רפואת עצמי: 

<b>פרי השתדלותך ותחבולותיך וחכמתך </b>לפי שפרנסת האדם נחלק לג' חלוקות אם הוא בעל משא ומתן או חנוני או אומן ועל בעל מו"מ יתכן לומר לשון משתדל שהוא משתדל לאצור הסחורות ולהוליכם ממקום למקום ועל חנוני צודק לומר לשון תחבולה שהוא מתנכל בערמומיות ותחבולות בעניני מכירתו ולכן אמרו מעולם לא ראיתי כו' ולא שועל חנויי לפי שהשועל הוא בעל תחבולה מכל הבע"ח והיה ראוי לכך ועל אומנות צודק לומר חכם שהוא חכם באומנות זו: 

<b>יתמיד לך הענין הזה </b>המדרגה הזאת שאתה בה כהיום הזה ועוד תעלה למעלה ממנה: 

<b>בשמחה והתנעם בה </b>תהיה שמח בלבך והשג בפועל תאות נעימות: 

<b>ויקרא בשמך כו' </b>בשמך יקראוך וע"כ תענה הנני ותלך אל מחשכי הקבר: 

<b>שאין חכמה ולא כו' </b>פרט החלוקות לפי הסדר שבתחלה צריך האדם לידע בחכמתו איזה דרך יכשר לפניו ואח"כ יתנועע להשיג הדבר ההוא וכשהוא משיגו הוא נהנה ממנו או שהוא נכשל ומצטער בו: 

<b>טובת הרשעים והצלחת הכופרים </b>טובת הרשעים איך טוב לרשעים בטובת העצמיות כמו הבריאות והחיים הארוכים והצלחה היינו בעסקם בפרנסתם: הערה עיקר מלת רשעים הונחה על החרדה שהם חרדים לקניני עולם ומחרידים את זולתם בהצרם להם וכמו שפי' הרד"ק שהוא מלשון והוא ישקיט ומי ירשיע הרי שהרשע היפך השקט ומלת הצלחה הונחה על בלי מסטין ומונע להשגת תשוקתו והוא מלשון וצלחו הירדנה שהוא ענין בקוע והעברה בין גלי שבולת הנהר ולזה אמר שעם היות הרשעים שהם המצרים לזולתם כמאמרם ז"ל מאן רשעים גנבי ואעפ"כ הם שרויים בטובה ואין רעתם שבה אל חיקם ועל הכופרים באמונות האלהיות שהם לשטן לדת הקדושה ומונעים דרכם ואעפ"כ צלחו ויעבורו מהלך תשוקתם באין שטן ופגע שימנע דרכם: 

<b>ישליו אוהלים לשודדים כו' </b>שעם היותם שודדים ומצרים ומחרידים את זולתם אעפ"כ שלום בחילם ושלוה בארמנותיהם וז"א ישליו אוהלים וכו' כלומר השלוה באהלם ועל מרגיזי השם שהם הכופרים הממרים את רוחו כביכול אמר שאעפ"כ הם שוכנים באהליהם בלבב בטח ושאנן: 

<b>בעבודת האלהים ובמצותיו </b>נגד מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לחבירו: 

<b>ורוחק תכליתו</b> שאין ביכלתך לעשות כל דבר בשלמות עד תכליתו לפי שהתכלית רחוק הוא להשיגו: 

<b>היית מסיר כו' ותנוח כו' </b>אלו היית מסירו מן הלב ותנוח ממנו באברי גופך: 

<b>שאתה רואה עליו כו' </b>היית עומד על המצב שעומדים עליו הרשעים: 

<b>בקרובי אקדש </b>שהוא ית' מתקדש כשעושה דין בקרוביו: 

<b>רק אתכם ידעתי </b>פי' אהבתי על כן וכו': 

<b>והדומה לזה </b>פסוקים הדומים לזה המורים על הצלחת הרשעים: 

<b>יגדיל עליך ענינו ויפחידך ממנו </b>יגדיל עליך טרחו ויפחידך מהפסדו שיגיעך ממנו: 

<b>ועניני עולמך ואחריתך </b>שגם לא תוכל לעבוד ה' מאין אונים: 

<b>כי השינה טובה לך </b>מחזקת כחותך יותר מן המזון: 

<b>ומדמה בעיניך אבידת ממונך</b> ידמה לך כאלו מהונך לצדקה הוא אבד אף שבאמת אין אדם מעני מן הצדקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ונאמר עשר תעשר: 

<b>ממיני המצות והחסדים </b>מצות שבין אדם למקום וחסדים בין אדם לחבירו: 

<b>להפחידך ולהגדיל הענין </b>בלבך להפחידך מהפסד שיגיע לך על ידו ולהבדיל הענין להגדיל טרחו: 

<b>יחבב לך הנאתה </b>גרסי': 

<b>לעשותה ולנטות אליה </b>לעשותה בפעם הזאת ולהיות לבו נוטה ולהוט אחריה גם לעתיד: 

<b>ולדומה לו ממנו </b>טענות הדומות לזה הבאות לך ממנו: 

<b>חלף מהרה ועבר </b>חלף בפועל ועבר אח"כ גם מזכרונך: 

<b>ושכרו </b>שכר המצוה הבאה לך בצער: 

<b>לא יתם ולא יכלה </b>מלת תם הונח גם על דבר שהלך ממנו לזולת כמו שנאמר כי אם תם הכסף אל אדוני אולם מלת כלה הונח דוקא על דבר הכלה ונאבד מן העולם וז"א לא יתם ממנו וכ"ש שלא יכלה בהחלט: 

<b>חליפות הנאותיך מהרה </b>איך ההנאות שנהנית מהם חלפו ועברו במהרה: 

<b>ותחרץ למעשה הטוב</b> תזדרז: 

<b>להכניס הדאגות בלבך ולהתמיד עליך היגונים</b> דאגה הוא מה שאדם דואג על דבר שיזיק לו בעתיד ויגון הוא נאמר גם על אבידת דבר העבר: 

<b>להכניס השמחה בלבך והששון וכו' </b>תהיה שמח ונהנה בעבירה ושש למפרע במה שהשתדלת עד שהשגת העבירה: 

<b>כדי שתתחזק </b>בדבר שיחזק לבך ולא ירפה: 

<b>ותחרץ פי' </b>ותזדרז באבריך לעשותה בפועל: 

<b>ואם תרגיש לתרמיותו </b>במה שמכניס הדאגות והיגונים בלבך ותשים לבך למיני מצודותיו שהוא צד אותך בשמחו לבך בפועל העבירה: 

<b>תהיה </b>נזהר ותעזר וכו' ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל: 

<b>יפילך פתאום</b> ממעשה הטוב: 

<b>ויריק חציו בך</b> חציו הם הפעולות הרעות, יריק פירוש יגמור בך כל חציו עד תמם כמו בדברי חז"ל קרצו ומירק אחר או הוא מלשון זירוז כמו וירק את חניכיו וכו': 

<b>מצד חכמתך</b> ישתדל להפסיד חכמתך ולהרפות אותך מלמוד: 

<b>חריצות </b>זריזות: 

<b>מה שמספיק לגדולי דורך </b>כלומר שיש בדורך אנשים שאינם חכמים בתורה רק בכללות דהיינו שיודעים עיקרי האמונה ושורש התורה ואינם יודעים פרטיה ועכ"ז הם נחשבים לאנשים גדולום וזקני עם ע"י ידיעתם בשאר למודים כמו השיר והמקצב: 

<b>והמקצב </b>חיתוך השיר וחלוקו: 

<b>וצפוני הדקדוק </b>הדברים הצפונים בחכמת הדקדוק: 

<b>והחידות הנכריות </b>המליצות הסתומות העמוקות נקראות חידות נכריות: 

<b>שרשי המופת ואיכות כו' </b>עד החכמה הנסתרת ולכל הדברים האלה יש ספרים מיוחדים מהם נקראים ספרי הגיון ומהם בפילוסופיא ואם באתי לבאר המלות האלה יארך הענין ולא יועיל למי שלא עסק בדברים אלה ומי שעסק בהם יבינם מעצמו: 

<b>הלוך העילה עם המעולל </b>פי' הילוך תנועות התהוות המסובב מסבתו שבין כל סבה ומסובב יש אמצעים אם מעט או הרבה: 

<b>החכמה הנראית עם החכמה הנסתרת </b>הכוונה על חכמת הטבע עם האלהות שקראם הרמב"ם ז"ל מעשה בראשית ומעשה מרכבה וקרא לחכמת הטבע נראית שהיא מדברת בדברים שנושאיהם נראים לנו: 

<b>מפני עמקם בחקירה </b>שע"י הצעות הרבה יורדים להבינם: 

<b>ודקות ענינם </b>שסברותיהם דקות מאד: 

<b>במה שתוכל לעמוד כו' </b>כלומר אף במה שתוכל לעמוד אם תתבונן ותכין שכלך אני מיעצך שלא תטריח עצמך בכך וסמוך בהם על הקבלה כמו שאתה מוכרח לסמוך עליה בדברים שלא תוכל וכו': 

<b>ותשתדל </b>בפועל ותתחזק בלבך: 

<b>יורה אותך </b>כמו ויורו המורים ביאשיהו: 

<b>בחצי הקנאה</b> בחצים ממדת הקנאה שתקנא בחבריך: 

<b>ואם יגיעו לחכמה מבלעדיך </b>יגיעו לחכמה יתירה עליך ול' מבלעדיך ר"ל ממעלה שאינה נמצאת בך: 

<b>תטור אותם </b>מלשון לא תקום ולא תטור את בני עמך שהוא לשון משטמה ושמירת שנאה בלב: 

<b>לתלות בהם מומין </b>במעשים ולהפחיתם בחכמה ולדבר בגנותם במדות: 

<b>ותשנאם לסכלותם </b>ידמה לך שהם סכלים וראוי לשנא אותם: 

<b>ותראה זה כו'</b> ותראה התי"ו בפת"ח לשון מפעיל: 

<b>ותתגאה לנפשך </b>בלבך ותתהלל בפיך לפני זולתך: 

<b>עד שתטעון כו' </b>כלומר תתפאר לומר שאתה יודע על דבר שאינך יודעו: 

<b>ויגבה רוחך מלמוד </b>המ"ם הראשונה בחיר"ק והלמ"ד בשו"א כמו מללמוד שידמה לך ע"י גובה רוחך שכבר אתה יודע הכל ואינך צריך ללמוד עוד: 

<b>וירום לבבך כו' </b>בעת שתלמוד ירום לבבך לומר שזולתך לא היה מבין בלמודו כמוך: 

<b>ותקוץ עת כו' </b>בעת שיבואו בני אדם ויקשו לך איזה דבר תקוץ בם ותאמר מה לי לשמוע קושיות הסכלים האלה: 

<b>ותתכבד בסכל חבריך </b>בסכל הסמ"ך בפת"ח והכ"ף בסגו"ל שתשתדל להראות סכלות ושבוש בחביריך ותכוון להתכבד בזה ובדברי חז"ל נקרא מתכבד בקלון חבירו: 

<b>ותזדיין </b>תתפאר: 

<b>ותהיה שולל </b>תהיה נעור וריק כמו מוליד יועצים שולל והוא שם תאר ולא פועל: 

<b>באלהים ובתורתו </b>החכמים בדעת אלהים ובדעת תורתו ואין צורך להגהת הרב יעב"ץ שהוסיף מלת ותכפור ואיני יודע מי הכריחו לתוספת זה: 

<b>יגדלהו וינשאהו כו'</b> יהיה בעיניך גדול הכמות ונשא באיכות: 

<b>ויקצה כו' </b>היו"ד בפת"ח יבזה בעיניך אנשי דורך כמו ארור מקלה אביו ואמו: 

<b>ויקל עליך כו' </b>ויקל היו"ד בקמ"ץ היצר יעשה קל על דעתך למאסם וכו': 

<b>למאסם ולהכלימם ולביישם </b>למאסם בלב ומזה תבא להכלימם וההכלם הוא מניעת משאלותם כמו אל ישוב דך נכלם ומזה תבא גם לביישם בדברים או במעשה: 

<b>בעבודת האל </b>במצות שבין אדם למקום ומעשהו טוב ממעשיך במצות שבין אדם לחבירו: 

<b>והוא משתדל כו' </b>זריז ומכוון יותר ממך: 

<b>כל אשר יראה כו' </b>יראה היו"ד בציר"י הוא חסרון נראה ממך כמ"ש הלל מחייב את העשירים שמה שבן גילו הוא שלם ממילא נראה וניכר חסרונו: 

<b>השיא עליו </b>השיא הה"א בפת"ח ל' צווי ומשמעו כמו לא ישיא אויב בו והוא לשון התגרות: 

<b>על מומיו וגנותו</b> מומיו במעשים מה שחסר לו בקום ועשה ובל"ת וגנותו במדות: 

<b>וארוב למכשוליו</b> תארוב למצוה בו מכשול בעבירה: 

<b>ואיך אמאס כו' ואגנה כו' </b>אמאס בלב ואגנה בפה: 

<b>ולא די </b>לא די לי גנות מה שאני עצל נגדו ואינני מקיים עבודה כמוהו אלא שעוד אשטום אותו: 

<b>לאהבתו</b> בשביל אהבתו: 


Chapter 6

<b>מחשבתך כו' </b>מחשבה היא המחשבה הפשוטה ורעיון הוא מלשון עיון כשהאדם מעמיק קצת לחקור באיזה דבר וסרעף נקרא התהפכות במחשבה באיזה דבר המצערי כמו ברוב שרעפי בקרבי: 

<b>כפי תקונם והפסדם </b>כפי תקון המחשבות כן יהיה תקון המעשים וכן כפי הפסד המחשבות יהיה הפסד המעשים: 

<b>מכל משמר כו' </b>פירשו בו המפרשים מכל מיני משמר תשמר לנצור לבך כי ממנו תוצאות חיים לכל אברי גופך והפסדו ח"ו הוא הפסד כולל: 

<b>עמלך </b>במחשבתך וטרחתך באבריך או להיפך: 

<b>מעשך שלם </b>בפועל ומיוחד במחשבת לבך: 

<b>ואשר הוא רחוק כו' </b>אתה בוחר בהם הדבר שהוא רחוק שיגיע לו פגע: 

<b>ומנוקה מן הזיוף </b>כמו שיש לחוש בכסף ובזהב ובדבש ושמן ושארי דברים: 

<b>וזך מן הבלבול </b>הוא בדבר שצריך להיות מסודר: 

<b>ובמה שתתקרב בו אל האלהים </b>שהגמול הבא באחרית הוא שתתקרב אליו ית' אז וגם בזה העולם כי רחוק מרשעים ה' וידיעת ההפכים אחד ומקרא מלא דבר הכתוב קרבת אלהים יחפצון: 

<b>ואם ימעט </b>אף שע"י כן ימעטו מעשיך הוא טוב יותר ממה שתשתדל כו' ובפירוש אמרו טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה: 

<b>הזך הוא רב </b>באיכות וכן להיפך: 

<b>וכל שכן שיהיה </b>כלומר וכ"ש שבודאי יביאך היצר לידי תרתי לריעותא מעט ובלתי זך: 

<b>כי רגל תזורה </b>רגל בעלי חיים ידרסוה וירמסוה ונמצא יגיעה ועמלה בלדתה הביצה הוא לריק וכן היה במעשים בלתי זכים: 

<b>בזריזותו והשתדלותו </b>זריזותה במלאכתה שהיא גוררת ואוספת גרעיני התבואה והשתדלותה שהיא משתדלת בהטמנתה במקום קיים כידוע מדברי חז"ל ומה שדבר במליצה על הנמלה בלשון זכר באמרו בזריזותו כו' וצונו לבחון בו כו' הוא מוסב על המין: 

<b>ואל ירבה בעיניך </b>לא יהיו דברי עליך לטורח ברבויים ואל תקוץ בו כלומר פן תקוץ ח"ו בעבודה בראותך בדברי כמה מפסידים מוכנים לה שצריך להזהר מהם לזה אמר שאדרבה על ידי כן יש לך לחבר אותה שזה מורה על יוקרה כי כפי מעלות כו': 


שער שישי - שער הכניעה

הקדמה

<b>משגת את בעליהם </b>מונעת אותם כמו הרודף אחר אחד ומשיגו ותופסו ומונעו מדרך הילוכו: 

<b>והיה הפסדה כו' </b>כלומר שיש בה תרתי לריעותא שמשגת יותר מהרה משאר פגעים והפסדה מרובה משאר פגעים: 

<b>כי הנחוץ כו' </b>כלומר הנצרך למהר אליו יותר ועיקר הנחת המלה לשון לחץ והכרח והנו"ן נחלף בלמ"ד כמו נשכה במקום לשכה: 

<b>מה שירחיקנה </b>המדה שסגולתה להרחיק הגאוה והיא הכניעה: 

<b>להבדל העבד ממדת האדנות </b>כי העבדות והאדנות הם שני הפכים ולא יתואר האדם בשלמות בעבדות לו ית' אם איננו נבדל בהחלט מן האדנות וזה לא. יתכן אם לא ע"י הכניעה שבה יתכן וכו': 

<b>וההודאה לאלהים כו' </b>ולהודות לאלהים במדות האדנות כלומר ליחסם אליו ית' ולהודות שהוא מיוחד בהם לבדו כו' ומה שאמר בהם לשון רבים לפי שלשון אדנות נאמר בלשון רבים כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק כאשר התעו אותי אלהים וכו': 

<b>ומטיבה עוד </b>מלת טיב נשתמשו בה חז"ל על מהות הדבר כמו שאמרו בטיב גיטין וקידושין ואמר שמטיב תועלת הכנועה עוד שהיא מרחקת וכו' כלו' לבד מה שהיא מרחקת הגאוה כנ"ל היא מרחקת ג"כ הגדולה והגאון וכו' ופרט בכאן ששה דברים כי החמדה איננה ממין הגאוה אף שהיא תולדתה ועם הגאוה הם שבעה שבאמת יש בודאי לכל אחת הוראה מיוחדת והם נגד שבע מעלות שמנו חכמים שהאדם מתגאה בהם ולכן אמרו שהם נאים לצדיקים לפי שאינם מתגאים בהם ונגדם אמר שלמה ז' הבלים: 

<b>וחמוד מה שהוא גדול כו' </b>שמרחקת ממנו ג"כ מלחמוד מה וכו' דבר שהוא גדול ויקר מערכו ולי נראה הגרסא מי במקום מה ומוסב על אדם זולתו הגדול ממנו כמו שאמר למעלה ולא יחמוד אדם בממונו וחמוד הוי"ו בפת"ח והמ"ם בחול"ם: 

<b>והדומה לזה כו' </b>שגם החמדה היא סעיף מן הגאוה כמו שכתב הראב"ע במצות לא תחמוד: 






Chapter 1

<b>שפלות הנפש ושחותה </b>שפלות הוא השפל מתחלתו ושח הוא מי שהיה זקוף מתחלתו כן כשתרגיש הנפש בעצמה לפרקים שנזקפה והוגבהה מעט תמהר לשוח ולהשפיל עצמה: 

<b>ומעוט ערכה </b>הוא בהתיחס לזולתה והבן: 

<b>ממדות הנפש </b>היא אחת מן המדות הנמצאות בנפש בכח ועיקר כונתו שהיא מן המדות המיוחסות לנפש הדברית משא"כ שאר מדות שנמצאים גם בבע"ח כמו הצניעות בחתול וד"א בתרנגול וחסד בחסידה ולהיפך במדות רעים העזות בגמר והכעס בדוב: 

<b>וכאשר תתיישב בה </b>כאשר תהיה מדת הכניעה מיושבת בנפש ונעשית בה קנין עצמי אז יראו וכו': 

<b>יראו אותותיו</b> יראו על אברי הגוף ההוא אותות המורות לכל על הכניעה שבנפשו דהיינו הלשון הרכה והקול כו': 

<b>הלשון הרכה </b>שמדברת רכות ותחנונים עם כל אדם: 

<b>והענוה בעת הכעס </b>גם בעת כעסו איננו מעיז פניו זה מורה על היותה אצלו קנין עצמי לפי שבזולת עת כעס אולי מקרה היה לו שהרי גם במתגאים יתראה לפעמים תנועת ענוה במקרם: 

<b>ומעוט הנקמה כו' </b>אמר מיעוט הנקמה אף שראוי שימנע אדם בהחלט מן הנקמה שנאמר לא תקום רק שהוא תפס הלשון עפ"י הדוגמא שהביא מן המלך שבודאי צריך המלך להראות קצת נקמה להטיל אימה כמו שצוה רבינו הקדוש זרוק מרה וכו' רק שיסתפק במעט כמו במעשה שמה שהביא השוט להפחיד עליו עלתה לו לקצת נקמה: 

<b>לאחר שהביאו השוט </b>מוסב על מלת שאמר: 

<b>לולא חזקת כעסי כו' </b>כלומר היה ראוי לעשות בך נקמה גדולה כפי רוע פעולתך רק שאני נמנע מזה לפי שאני מרגיש בעצמי כעס חזק והכעס הוא נובע ממקור הגאוה לכן אני מניח הנקמה כדי לשבר כעסי וגאותי: 

<b>שהיה אומר אינני יודע כו' </b>כשהיו קרובי מלכות מסיתים אותו להנקם באיזה אדם על עונו שחטא נגדו היה משיב להם איך יערב לבי לנקום בו ואולי עונותי לבורא כבדים מעונו נגדי. ויותר נראית בעיני הנוסחא השנית הכתובה בספרים דהיינו במקום מלת מעונותי כתוב מענותי כלומר מענוה שלי ורבים נתקשו להלום נוסחא זאת אמנם באמת היא נהלמת מאד ומליצה מהודרת היא ליודע בטיב מליצת הלשון העברית. דע שתוכן המכוון במלת ענוה הוא העניות בלב וההכנעה שהאדם חושב עצמו לעני והיא נכנע ונגזרת ממלת עני כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק עד מתי מאנת לענות מפני וז"ל מאנת להיות עני ושפל לפני והנה ידוע שבשני דברים המנגדים זא"ז בפעולתם ממילא זה ששוקל יותר מחבירו כחו מכריע את כח שכנגדו ומבטלו מפעולתו והוא ל' מורגל בפי חז"ל כאמרם כף זכות מכרעת לכף חוב שהכונה שבאה כח מכריע שכנגדה ומבטלה מפעולתה שהוא להעניש הנדון ואדרבה הוא יוצא זכאי ונגמל בטוב וכך היא כונת מליצת המלך ההוא איני יודע עון וכו' כלומר אני מכיר בחסרוני ומך ערכי ואני עני בדעת כ"כ עד שאיני יודע אם יש במציאות שיחטא איזה אדם עון גדול כ"כ שיהא שוקל יותר מעניותי בדעתי ושיהיה העון ההוא מבטל ענותי בהכרעתו ויגביה לבי לעשות בו נקמה. והבן: 


Chapter 2

<b>מפני סכלותה כו' </b>שאינה יודעת באיזה אופן תדחה אותו: 

<b>מיעוט ידיעתו וחלישות הכרתו כו' </b>שאינו יודע ומכיר ערך נפשו הנפש הדברית שהיא מעולה במדרגה משאר הברואים ואלו היה יודע ומכיר מעלת נפשו לא היה נכנע וסובל הכל כמו עכשיו שלפי שהוא מזולזל אצל עצמו ומדרגתו קלה בעיניו הוא סובל הכל בסבר פנים יפות והוא כמו הכפרי שסובל עשן התנור הלוחץ עיניו ואיננו מתפעל בזה לפי שערכו קטן אצל עצמו ואומר בלבו מה לאיש כערכי להקפיד בדברים כאלה וכי מבני מלכים ושרים אני: 

<b>כניעה מדרך ההסכמה </b>שכבר הוסכם אצל ההמון לפי דמיונם שזה הוא פעולת הכניעה ואינה לפי האמת: 

<b>הוא דלות הנפש כו' </b>הסבל הנראה בהם הוא בא מצד דלות הנפש שהנפש שלהם היא דלה ומזולזלת אצל עצמה: 

<b>ועורונה כו' </b>שהיא טורח בסכלות הנזכר לעיל דהיינו שהיא סכנה באופני דחיתו וז"א מראות מה שיש בו תקנתה פירוש שאיזה דבר תוכל לתקן הצער ההוא: 

<b>על כן לא תרומם </b>כלומר לפי שאין להם שכל אינם מכירים את ערך נפשם ועל כן אין לבם מתרומם והענוה שלהם הוא ממילא ענוה בהמית כנ"ל: 

<b>אחר רוממות הנפש </b>שהנפש היא רמה אצל עצמה: 

<b>והתנשאה מהשתתף כו' </b>היא מתנשאת ומסלקת עצמה מלהשתתף עם הבהמות גם מגבהת עצמה מלהדמות במדות פחותי בני אדם: 

<b>ביתרון חכמה ויקרת נפש כו' </b>הגבהות והסילוק משיתוף הנ"ל מתחייב אצלה מצד יתרון חכמתו עליהם ומצד שנפשו יקרה על נפשותם: 

<b>כניעת הנפש ושפלותה </b>כניעתי לבורא יתברך ושפלותה בסבל: 

<b>לחסרונו להם </b>חסרונו מביאו להזדקק להם ואמר לחסרונו להם נגד מה שהם עוזרים אותו בגופם ונגד מה שהם מעניקים לו צרכו מקנינם אמר וגודל צרכו וכו': 

<b>א' לחוב ראוי </b>נראה ומסיים כלו' סך חשוב כלשון חתיכה הראויה להתכבד ואמר בזה תנאי שאין יכול יפרעו שאם הוא יכול לפרעו אין נכון להכנע ולחלוק לו כבוד בעבור טובתו בהלואתו לו שהוא רבים ע"פ הדין כמאמרם ז"ל בזה לא יאמר לו דע כו' אולם אם אין לאל ידו לפרעו בודאי צריך להכנע לו ולפייסו שלא ילחצנו בחזקה: 

<b>או לדעתו כו' וכאשר תמצא ידו כו' </b>היא מליצה אחת כלו' לפי שהוא יודע בעצמו שהוא חסר בעניני מוסרי כו' כלומר שהוא משולח בהנהגותיו בעניני העוה"ז והעוה"ב ואינו שומר הקשר והמוסרות שהאדם נקשר ע"פ התורה והשכל לבלתי צאת ממאסר ההנהגה התוריה וזה לשון מוסרי שאמר ולכן כאשר מזדמן לו נביא בדור הנבואה או מורה צדק בדורות אלו צריך להכנע לו והנה על סור מרע אמר שהוא מקצר בעניני מוסר וכו' כנ"ל ועל עשה טוב אמר וסכלותו בדרך הישרה ושהוא אינו חכם בתורה ואינו יודע איך לקיים המצות בשלמות והנה על סור מרע הזכיר את הנביא שרוב דברי הנביאים ותוכחתם הם פעולות הרעות ועל עשה טוב אמר או קורא אל הדרך הטובה ועל שתי הבחינות אמר יכנע לו ויקבל תוכחתו זהו על הרע ועל עשה טוב אמר וישפל לפניו ללמוד ממנו דרך הטוב: 

<b>שגדולה שמושה </b>שהשמוש הוא ההכנעה: 

<b>ועבד לוה כו' </b>כלומר שאין הכונה דוקא על הלואת ממון בפרטות רק על כל מי שנזקק להתחבר לזולתו לקבל ממנו תועלת כי מלת לוה הונחה על התחברות כמו הפעם ילוה אישי אלי ואמר החכם שהאיש המבקש התחברות הוא צריך להיות נכנע להאיש המקרבי ומחברו אצלו: 

<b>איננו כולל כו' </b>כי נמצאים בעולם הרבה בני אדם שאינם נצרכים לזולתם לעולם ואח"כ אמר שגם אותם הנצרכים אין ההצטרכות נמשך להם בכל ימי חייהם כי האסיר כו' והעבד וכו' והלוה וכו' ע"כ נגד מה שאמר שאיננו בכל זמן ואח"כ אמר והתלמיד וכו' והרש וכו' נגד מה שאמר שאיננו בכל מקום: 

<b>להכנע להם </b>להכנע למצותם להיות סר למשמעתם ולהשפל בלבו ולשוח מלשון השתחוי' בפועל לחלוק להם כבוד: 

<b>עניו ונבזה וצנוע כו' </b>אלו נוספים על שם נכנע האמור והנה באמת הם רק שבעה הוראות כי דכא ונדכא ורוח נשברה ונכה רוח ולב נשבר הם הוראה אחת שכלם לשון שבר ושפל רוח ונפש שחה הם ג"כ הוראה אחת מלשון שפלות ועם שם נכנע הם שבעה והם היפך שבעה הוראות בגאות הנ"ל: 

<b>דרך קרבת אלהים ולעמוד לפניו ויהיה מקובל כו' </b>כוון במליצה משולשת הזאת בדוגמת כפרי אחד שבעטוף לבבו השיח לפני רעהו ואמר אהה רעי כמה כמה נפשי ובלבבי יקד יקוד כי נכספתי לעבוד מלכי ומי יתנני בבית המלכות וישים חלקי בין העומדים לפניו ומשרתים אותו אמנם שלשה אלה נפלאו ממני הא' כי הדרך רחוקה מאד ונעלמה ממני והב' גם אם יזכני האלהים ואגיע לחצר המלכות מי יודע אם אתקבל להיות מן העומדים לפניו ואולי מיד ידחוני בחזקת היד ויאמרו שאינני כדאי והגון לכך והג' שאם אולי אתקבל ואעמוד לשרת לפניו מי יבטיחני שתכשר עבודתי אח"כ בעיניו ותהיה רצויה ומקובלת לפניו. ויען רעהו ויאמר לכה איעצך הורד קרנך והשפל גאותך וגאונך ואז כל אשר תפגע מדי לכתך כולם יחמלו עליך ויסייעוך ממקום למקום עד הגיעך למחוז החפץ ובהגיעך לשם הכרת פניך יענה בך שאין מגמת כוונתך לתאות שולחן מלכים או לתשוקת השתררות רק האמת יורה דרכו לפניך שכל ישעך וכל חפצך רק לשרת מלכך ובודאי תהיה ישני ומקובל לדבר זה גם בהיות עסק עבודתך בהכנעה ושפלות בלי ספק תהיה מוכשרת ורצויה בעיני מלכך והמליצה מבוארת: 


Chapter 3

<b>אחר גאותו </b>אחר שהיה גיא נעשה נכנע ושפל הם עשר סבות: 

<b>או מזג רע </b>שמזגו רע וחלש מתולדתו ולא עצר כח הבריאות רק זמן מעט או מחמת הרכבתו הרכבת אבריו וחבורם הם ברפיון מתולדתו: 

<b>ויכנע בעמל לבם </b>הרי שע"י עמל שהם יסורין כמד"א ולילות עמל מנו לי לבם נכנע: 

<b>או ריש </b>עוני: 

<b>להשתחות לו </b>וסיפי' דקרא לאגורת כסף ולככר לחם: 

<b>ויכנע להם </b>בפרטות גם תשבר רוחו נגד כל העם בכלל: 

<b>כשתהיה עליו לזולתו כו' </b>כשתגיע עליו טובה המיוחסת לזולתו כלומר שזולתו הטיב לו: 

<b>טובה עודפת </b>גדולה: 

<b>ויראה חסדו עליו </b>ויראה היו"ד בציר"י: 

<b>יכנע לו </b>גרסי' בלא וי"ו בתחלה: 

<b>אם אין לך כו' </b>וסיפי' דקרא למה יקח משכבך מתחתיך הרי שע"פ שורת הדין יכול המלוה ללחוץ אותו וע"כ צריך להכנע לו: 

<b>ויכנע לו </b>בפרטות ותשח נפשו בכלל: 

<b>ענו בכבל רגלו</b> וכל עינוי הוא ל' עניות הנפש ושפלותה הרי שע"י המאסר הוא נכנע ושפל: 

<b>ואם אסורים בזקים </b>וסיפי' ילכדון בחבלי עוני: 

<b>צרות ופגעים מעציבים </b>למעלה אמר בפגע שהוא יכול להעזר בהצלתה ע"י אדם זולתו וביאר שם עיקר ההכנעה לזולתו בבקשה העזר ממנו וכאן דבר בזולת הצלה רק שע"י עצבון ומרירות רוחו בצער צרותיו לבו מתמקמק ורוחו נשברה: 

<b>בהמרותו האלהים בטובתו </b>שבטובותיו ית' עצמם האדם ממרה אותו דהיינו באבריו שפלג בו ובכח שנתן בו ובעושר שחנן אותו וכדומה לזה: 

<b>ובעטו בה </b>שהוא בועט בטובה והוא הנקרא בלשון חז"ל כפוי טובה: 

<b>ותקל נפשו </b>שתהיה נפשו המתאוה והחיונית קלה בעיניו: 

<b>ויכנע ויבוש ויכלם </b>מליצה משולשת נגד שלשה מיני גנות שזכר דהיינו א' המרות את האלהים היינו שחטא נגדו ע"י הטובה ההיא כמו קרח ועדתו ודומיהם הב' בעטו בטובה דהיינו שבעט בה בשאט בנפש להראות שאיננו צריך לה והג' העדר השבח וההודאה עליה כראוי למקבל טובה וזה שסיים במקום השבח עליה: 

<b>בקרבת המות ובא יומו </b>ב' חלוקות שעל המקרים וחלאים המתרגשים בעולם שיש בהם כדי להמית את האדם קודם זמנו אמר בקרבת המות שאולי יתקרב המות אליו ויפגענו קודם זמנו ואם ינצל מזה עכ"פ סוף שיומו יבא ומת: 

<b>ויכנע וישוח </b>גרסינן: 

<b>חליפת ימיו וכלות חייו </b>יתחרט על שחלפו עד הנה הרבה מימיו לריק וללא תועלת וגם כלו חייו כלו' חסרו ונחלשו כחות רוחו החיוני באין תכלית: 

<b>יקדמם לפניו </b>שיהיה מקדים אותו לפני בואו לשם כמ"ש והלך לפניך צדקך: 

<b>פחדו בציון כו' </b>וסיפיה מי יגור לנו אש אוכלה כו' כלו' שפחד עמדו לדין לפני אש אוכלה נפל עליו: 


Chapter 4

<b>נבזה בעיניו כו' </b>וכל הענין ההוא מדבר במנהג הצדיק עם זולתו פועל צדק וכו' לא רגל וכו' לא עשה לרעהו רעה וכו' הרי שתלה הכל בנבזה בעיניו: 

<b>כשיפגע חכמים כו' </b>כשיזדמנו לו אנשים חכמים יודעי אלהים ויודעי תורתו: 

<b>והחסידים הקרובים </b>בתחלה פרט בעלי תורה ואח"ז הזכיר בעלי מעשים: 

<b>יהלמני צדיק לשון</b> הכאה ושבירה כמו הולם פעם כלו' אני משתוקק שיהלמני ויוכיחני הצדיק וישבר זדון לבי ואקח זה ממנו לחסד: 

<b>חייב להכנע </b>בכדי שלא יגבה רוחו בשבח בני אדם אותו: 

<b>וכסה אותם </b>העלימם מבני אדם וגם האריך אפו ולא הענישו עד הנה: 

<b>כי עוני אגיד כו' </b>שלשון אגיד מורה על העלמו מבני אדם שיצטרך הוא בעצמו להגיד: 

<b>ליסרו ולהוכיחו </b>ליסרו על דברים הידועים לעצמו לפועל רע ולהוכיח על פניו בדברים שהוא דן את עצמו לכף זכות. ואמר ליסרו ולהוכיחו ב' בחינות א' שיהיה מיוסר בזה כי גם הבזיון מבני אדם נחשב ליסורין ובחינה ב' להוכיחו כלו' לברר לו ע"י בני אדם שהוא דבר מגונה ואולי היה טועה בו עד הנה ושבור שאין בזה גנות: 

<b>ויגל אזנם למוסר </b>שגלה אזנם למוסר כלו' כדי שיקחו מוסר ולמ"ד למוסר הוא מלשון בעבור שהוא אחד משמושי הלמ"ד: 

<b>יכנע לאל </b>יהיה נכנע וסר אל משמעתו מפני שמעתה הועמם עליו חובת ההודאה ביותר גם ישפל לפניו ברוחו מפני שהוא ירא אולי כונתו ית' להנקם ח"ו ממנו: 

<b>לטובה מאת הבורא </b>שהוא ית' מכוין בזה להטיב לו: 

<b>או לנסיון ומבחן </b>שהנסיון בממון הוא לפעמים בסבל הפסד גדול לשם הבורא ולפעמים במניעת ריוח גדול לז"א ב' לשונות נסיון ומבחן ואפשר כוון לשתי כוונות בנסיון אם להראות מדרגתו לעיני הבריות כמו שאמרו במד"ר על נסיון אברהם ואם להורות לו שיכיר בעצמו מדרגתו בכדי שידע שהוא צריך להוסיף אומץ וכמו שאמרו בדוד: 

<b>או לנקמה ומכשול </b>גם בזה יש ב' בחינות אם שנעשה בו נקמה על פשעו ע"י עשרו כמ"ש במי שנתחייב הריגה שהוא נמסר למלכות או אנס הורגו והוא מתעשר בכדי שיהרגוהו לקחת ממונו ולפעמים שהאדם נכשל ע"י ממונו בנפשו כמו קרח שנתגאה בעשרו וחטא: 

<b>טרוד בקיום כו' מהתעסק בה </b>שקיום חובות הבורא מטרידו מלהתעסק בשמירת הטובה ההיא ומהרבות בה והיא תהיה לו סבה להוסיף במעשה העבודה: 

<b>והיאך היה מוציאו בחובות הבורא </b>שנאמר אם אראה אובד מבלי לבוש וכו': 

<b>במיעוט בטחונו בו </b>שלא בטח בממונו: 

<b>זהב כסלי </b>ג"כ לשון בטחון כמו כי ה' יהיה בכסלך: 

<b>מקיום מה שהוא חייב </b>מוסב על מלת טרוד שהרגשתו בשמירת ממונו והוספתו וכו' מטרידו מקיום חובות הבורא היפך מה שאמר למעלה בסימן הטובה: 

<b>אורך הדאגה כו' </b>שהוא דואג תמיד בלבו שלא יפסד ממונו ועמל בשמירתו בפועל: 

<b>ושיהיה בא עליו כו' </b>מושב על אין לו ממנו אלא וכו': 

<b>לידי חשבון</b> שיתן דין וחשבון על מה ובמה הוציא ממונו בעולמו: 

<b>מכאוכים וכעס </b>וסיפיה גם בלילה לא שכב לבו על אורך הדאגה אמר מכאובים ועל השמירה אמר וכעס לפי ששמירתו מנזק הוא קשה עליו והוא כועס תמיד ועל נתינת דין וחשבון אמר גם בלילה וכו' כלו' גם בקבר לא ישכב במנוחה כי יוכרח לעמוד לדין: 

<b>טרוד בתענוג ובהנאה </b>נגד אהבת הערב ואהבת המועיל שבערב שייך תענוג ובמועיל שייך הנאה: 

<b>מפרוע חובות כו' </b>שהתענוג וההנאה מטרידים אותו מפרוע חובות אלהים: 

<b>ושבח בעל הטובה </b>ושבח השי"ן בפת"ח והבי"ת בציר"י כמו ומלשבח: 

<b>והנה ששון ושמחה כו' ואמר והיה כנור כו' </b>וסיפא לכן גלה עמי וכו' וכבודו מתי רעב וכו' הרי שהיה העושר והעונג להם לרעה גדולה כמ"ש האוכלים למעדנים וכו' וכמ"ש במרתא בת ביתוס וכו' ואם ימלט מנקמה בעוה"ז כבר נאמר ומשלם לשונאיו וכו' ואין נקמה גדולה מזו: 

<b>הנקמה בדמות הטובה </b>שבאמת כונתו ית' לנקמה רק שלפי הנדמה נראה לעינים שהיא טובה: 

<b>והעולם מקובל כחפצו </b>גרסינן שעניני העולם מקובלים וערבים לו כחפצו: 

<b>מחשבתו ורעיונו </b>מחשבה פשוטה והתבוננות: 


Chapter 5

<b>מן הבלונית והדם </b>הבלונית מלשון כבגד תבלה שהוא ענין השתנות הדבר ממהות החזק למהות חלש והנה הוית הזרע באדם מן הדם והוית הדם מן המזון שאחר שנתעכל המזון באיצטומכא ונעשה ממנו מיץ בלוי וחלש המיץ ההוא נבלע באברים ויתהוה ממנו הדם וז"א מן הבלונית והדם: 

<b>אחר התעפשם ובאיש ריחם </b>שבתחלת יצירת הולד הטפה מסרחת ולכן נקראת טפה סרוחה כמו גרעין הזרע שהוא נרקב תחלה בארץ ואח"כ תצמיח וכן ביצת האפרוח כידוע והנה הבלונית והדם הם שורש הויתו וההתעפשות וההבאשה הם תחלת התהוותו ועל זה אמר בתחלה שורש הויתו והתחלתו: 

<b>מדם הטומאה </b>דם נדות: 

<b>חלוש ודל </b>חלוש בכחותיו ודל בבשר: 

<b>יחלו ימי הזקנה </b>יתחילו: 

<b>השתן והדם פעמים </b>מעבר השתן פעמים דהיינו באב ואם והדם באם לבדה: 

<b>אנוש רמה </b>ואין הכונה על התולעה ורמה שאחר מותו כי אף בחייו כמ"ש רז"ל אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה כו': 

<b>ובפגעים </b>שבר יד או שבר רגל ח"ו ומכות אש וכדומה לזה: 

<b>ומיעוט השגתו וקצרות ידו מדחות כו' </b>שהאדם אינו יכול לדחות הרעות הבאות עליו מפני שני דברים האחד מפני שאינו יודע ומשיג בשכלו מה היא הצלתו ובמה ידחה הרעה ואולי אם היה יודע היה לאל ידו להציל עצמו כמו שאמרו חכמי הרופאים ברפואות בחלאי האדם ששכלותו בטבע הצמחים היא המארכת מחלתו והשני להיפך שפעמים אדם יודע ומכיר אופן הצלתו ובמה ינצל אולם אין לאל ידו להשיג הדבר ההוא ועל סכלותו אמר מיעוט השגתו ועל העדר יכלתו אמר קצרת ידו כמו קצרה ידי מפדות: 

<b>מצורת מעמדו </b>שהוא עומד במצור: 

<b>אינו כמו אסיר כו' </b>כלו' אין לומר עליו שהוא דומה לאסיר אמנם הוא אסיר באמת שברוב הדבר הנדבר בדמיון אינו שוה ממש להדבר שנדמה אליו אמנם זה הוא שוה וצודק לומר שהוא הוא בעצמו: 

<b>אין לו תחבולה </b>בשכל ולא יכולת בפועל: 

<b>בחליפתו ובא אליו המות מהרה </b>על המיתה בזמנה אמר חליפתו ועל אפשרות בא המות קודם זמנו אמר ובא אליו המות מהרה: 

<b>והפסק מאוייו ותקותו </b>שאז יהיו תאותיו נפסקות ואמר מאוייו ותקותו נגד אהבת הערב ואהבת המועיל: 

<b>וכבר חלף כו' </b>דהיינו בחליו קודם מותו: 

<b>ושחר מראהו </b>יש לפרש ל' שחרות כמו חשך משחור תארם ואפשר שהוא מלשון וכמו השחר עלה שהוא לשון אור ואז הוא מוסב על מלת חלף: 

<b>סימני יופי גופו </b>חלקי גופו הידועים ומסומנים ביופי: 

<b>לא רוחץ ולא מורק ולא כו' </b>נגד העיפוש והמוגלא אמר לא רוחץ ועל חליפת היופי אמר ולא מורק כמו תמרוקי הנשים ועל באוש הריח אמר ולא הפיח ריחו הטוב ואמר הפיח מל' הפיחי גני: 

<b>ולא יתגאה ולא כו' </b>ארבעה לשונות נגד ארבעה מעלות שפרט בן זומא חכמה גבורה עושר וכבוד שכאשר יזכור האדם חליפתו במותו לא יתגאה בחכמה כי אז תבולע חכמתו וכאשר יזכור הפסק תאותיו לא יגבה לבו בגבורה כי גם כח תאותיו עזבהו אז וכ"ש כח גבורתו וכאשר יזכור עזיבת קניניו לא יתנשא בעשרו וכאשר יזכור בזיונו בחלוף תארו וברמה ותולעה ועפוש לא יתגדל בכבוד: 

<b>חדלו לכם כו' אשר נשמה באפו </b>כלו' זכרו באדמותו ופרט שם סמוך לזה ארבעה מעלות הנ"ל באמרו כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים הרי חליפת העושר גבור ואיש מלחמה הרי חליפת הגבורה שופט ונביא וקוסם וזקן הרי חליפת החכמה שר חמשים ונשוא פנים הרי חליפת הכבוד: 

<b>כזב בני איש </b>כזב הוא לשון הפסק שבמותם נפסקים כל תאותיהם וקניניהם כו': 

<b>על רוב חסדו </b>בבחי' הפועל ית' שעשה עמו בחסד שלא בגמול ואמר גודל טובו בבחי' גודל כמות הטובה: 

<b>והתעלמותו כו' וקצורו בהם </b>שמהרבה מצות התעלם בהחלט ולא התחיל בם ובהרבה מהם התחיל ועשה אותם אבל לא עשאם בשלימות וז"א וקצורו בהם: 

<b>והפסק טענותיו ואמתלאותיו כו' </b>שביום שיוכרח ליתן דין וחשבון יהיו נפסקים כל טענותיו ואמתלאותיו ואמר טענותיו ואמתלאותיו נגד ההתעלמות והקצור הנ"ל: 

<b>וחרטתו כו' </b>שכשיהיה נגמל על מעשיו יתחרט על מעשיו הרעים ועל קצורו בטובים: 

<b>כי הנה היום כו' </b>סיפיה והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא: 

<b>מן המורא והגדולה </b>איך היו נוראים וגדולים בין בני אדם: 

<b>כמו השמש והירח </b>גרסי': 

<b>ממוצק וצמח וחי </b>הדומם והצומח והחי: 

<b>וכאשר יחשוב כו' בערך המדברים </b>כלומר כאשר ישער מיעוט חשיבות עצמו בערך כל מין המדבר שהרי הוא חלק אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות ממין האדם הנמצא בעולם: 

<b>אל כדור הארץ </b>שאלו יקובצו כל בני אדם אל קבוץ אחד יהיה כמות מקומם המחזיק אותם קטן ומצער נגד כמות כל כדור הארץ: 

<b>אל גלגל הירח </b>הגלגל שהירח תקוע בו שהרי הירח שהוא קרוב לחלק ארבעים מכדור הארן הוא נראה לעינינו נגד כמות גלגלו פחות מחלק אלף אלפי אלפים: 

<b>מה אנוש כו' </b>תחלה אמר כי אראה שמיך כו' ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו כו' הרי שסמך שפלות האדם להתבוננות בירח וכוכבים: 

<b>ונשגב ה' כו' </b>הרי שתלה רוממותו יתברך בשפלות האדם מכלל שגאות האדם היא נגד רוממותו ית' ומתועבת לפניו: 

<b>כי יום לה' צבאות כו' </b>יום פורעניות מוכן לפניו ית' על כל גאה כו': 

<b>כי רם ה' ושפל יראה </b>זהו רוממותו ית' להשגיח בשפלים וסיפיה וגבוה ממרחק יידע לשון שבירה כמו וידדע בהם את אנשי סכות: 

<b>הסתכל בשלשה דברים כו' </b>הם נגד הגאוה והגיבה והגדולה שזכר: 


Chapter 6

<b>גודל עצמות הבורא ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה </b>כבר ביארתי שג' דברים אלו הם ג' התארים שהוא ית' מתואר בהם דהיינו הגדול הגבור והנורא שגודל עצמותו היינו הגדול ורוממות גבורתו היינו הגבור וחכמתו היינו הנורא כמו שנאמר בשלמה ויראו כל ישראל חכמת המלך וייראו מפניו: 

<b>אין קדוש כה' כי אין בלתך </b>מליצת הפסוק הזה מבוארת עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל שכל הכחות והמדות הנאמרות בו ית' אינם מוסיפים בעצמותו ית' שהוא ית' וחייו וחכמתו וקדושתו הכל אחד מכל צד א"כ אין לדמות איזה נמצא באיזה מדה או כח אל הכח ההוא שהוא יתברך מתואר בו ד"מ בקדושה שהרי הקדושה היא עצמותו ית' וא"כ המדומה אליו הוא דומה ח"ו בעצמותו אליו וזה שקר שהרי אין בלתו וז"א אין קדוש כה' שהרי אין בלתו ודוק והבן: 

<b>חיובי התורה והשכל </b>מה שהאדם מחוייב מצד התורה ומצד השכל: 

<b>ולעמוד על החכמה כו' </b>להבין אותה ולעמוד על בוריה ואמר המושכלת והמקובלת המצות השכליות והשמעיות: 

<b>תנאי הכניעה כו' </b>הוא איך להתנהג בה ומקומות הנהגתה באיזה מקום צריך להתנהג בה: 

<b>רוחב הלב וסבלות כו' </b>שיהיה לבו רחב לקבל כל דבר וכל מעשה ולסבול אותו אף שהוא נגד טבעו יקבל אותו מן הבורא ית: 

<b>אם גמלתי שולמי רע כו' </b>מלת שולמי פירשו בו המפרשים שהוא ל' שלום כלומר לא גמלתי רע לאיש שלומי אבל באמת אין בזה שום סבלנות וניגוד לטבע וצריך לומר שכונתו על סוף הכתוב ואחלצה צוררי ריקם שהכונה במלת ואחלצה בניחותא כלו' בנפול אויבי המצר לי בידי הייתי חולץ אותו ריקם פי' הייתי מניחו מידי שלם וריק מכל נזק. ויותר נראה שדעת המחבר במלת שולמי לשון שילם כלומר שאף למי ששלם לי רעה תחת טובה שזה תכלית עגמת נפש לאדם וכדי בזיון וקצף להעלות חמה ולנקום נקם באדם כזה אעש"כ לא גמלתי לו כגמולו בנפלו בידי ולפי' הזה שולמי רע הם דבקים: 

<b>ואוהביו כצאת השמש בגבורתו </b>הנה מוהר"ם אלש"ך ז"ל פירש שכוונת הדמיון בשותק למחרפיו לגבורת השמש הוא ע"פ מאמרם ז"ל שקטרגה הירח ואמרה אי אפשר לשני מלכים כו' והנה השמש שמעה ושתקה אמנם אינו נראה בעיני שמה היה לשמש לדבר אחר שטענה הירח דבר הגון כמאמרם ז"ל בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון כו' והרי היא סתמה שאלתה ולא פירשה את מי להקטין ועוד לא יצא מפיו ית' שום פסק על זה ואחר הפסק כ"ש שהיה לה לשתוק. והנה חנני אלהים בזה שני פרפראות הא' ע"פ הידוע בין החוקרים שהשמש יש לו יד ושם בכל ההוות ההויות בעולם עד שאמרו האדם יולידהו האדם והשמש וכן יסוד הרוח הוא פועל גדול בהויה והנה עם כי שניהם הם מוסדות ההויות ולכן הוזכרו שניהם בדברי המלך החכם בפתח דבריו בחקירות המציאות וזרח השמש כו' ואח"כ אמר סובב סובב הולך הרוח כו' שהוא נאמר על יסוד הרוח כפי פירוש הראב"ע אמנם ההפרש ביניהם שפעולת יסוד הרוח וגבורתו הוא בסופה וסערה והרעשת קול ופעולת השמש וגבורתו בשנוי ההויות הוא הכל בדממה אין קול ואין קשב וכבר נאמר בזה משל נחמד בספר משלי שועלים והנה הנעלבים ושומעים חרפתם ודוממים סוף שאויביהם נופלים לפניהם כמו ששלח ר"ה למר עוקבא דום לה' והתחולל לו והוא יפילם לפניך חללים חללים הדבר יצא מפי ר"ה כו' והרי התגברותם הוא כדוגמת השמש וז"א שהנעלבים ואינם עולבים סופם שיתגברו על אויביהם בשתיקותם כמו השמש. ואופן השני הוא ע"פ הידוע לתוכנים שהשמש יש לה שתי תנועות הפכיות דהיינו תנועה עצמית ממערב למזרח בשס"ה יום ממנה ההיקף השנתית ותנועה השנית היא ממזרח למערב בכ"ד שעות והיא לו תנועה הכרחית ע"י סיבוב הגלגל היומי. והנה תנועת עצמה הטבעית היא בלתי מורגשת לעינינו מצד היפך התנועה ההכרחית רק אחר התבוננות בסדר תהלוך השנה אנו מוצאים אותה והנה האדם השומע חרפת אנוש וגדופותיו תנועתו הטבעית מתגברת לשפוך חמה ולנקום נקם אולם יראת יוצרו תהפוך דעתו מסערה לדממה והיא לו תנועה ההכרחית נגד טבע האנושיית. והנה בשמש נאמר והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור וכו' שהכונה במלת יוצא על תנועתו ההכרחית ממזרח למערב שתנועה זו נקראת יציאה בל' המקרא כמד"א השמש יצא על הארץ ולזה דמה אותו לחתן היוצא מחופתו ע"פ איזה הכרח וכן פי' הרב מוהרמ"א לפי דרכו שהיציאה מחופתו היא נגד רצונו שהיא לו תנועה הכרחית המנגדת לרצונו ואמר שעם זה הוא שמח בזה אחרי יודעו שהוא רצון קונו וז"א ישיש כגבור וכו'. והנה הדוגמא מבוארת שהנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתן וא"מ ואמרו אחר זה עושים מאהבה ושמחים ביסורים כלו' שאין הדממה אצלם מצד חסרון יכולת שאדרבא יש ביכלתם לנקום רק שהם עושים הדבר הזה מאהבת יוצרם ושמחים ביסורין שבאמת הטבע האנושית היא משתוקקת מאד לנקום נקם ומתיסרת מאד בדממה ועל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלו' שעם גבורתו בתנועתו הטבעית הוא שמח בתנועתו ההפכית המוכרחת כן הוא האיש כזה ואתה הקורא התבונן בשני הפירושים שזכרתי כי שניהם כאחד טובים: 

<b>מה שידברו בו ויספרו בגנותו </b>אמר מה שידברו בו היינו על אותם שאין מכונים לגנות אותו כמו ותדבר מרים ואהרן שלא כוונו ח"ו לשם גנות רק שחרה להם על הדבר ההוא היה מה שהיה כפי דברי המפרשים ועל המכונים רק לשם גנות אמר ויכפרו בגנותו. ועל מה שאמר ולא יספר בגנותו הביא כפסוק פיך שלחת ברעה תשב באחיך תדבר ואע"פ שאזכרת לה"ר נאמרה כמה פעמים בתורה ובנביאים כונתו במה שהביא פסוק זה לרבותא שאף באחיו בן אמו אסור לדבר דברי גנות אע"פ שהוא חובל גם לעצמו: 

<b>ואם אינם ראוים כו' </b>אף שאינם ראוים לכך: 

<b>גם במדעך מלך אל תקלל </b>הביא זה לראיה על מה שאמר בתחלה שצריך לדונו לזכות כי קללה הוא לשון בזיון ואמר שלא יהיה בזוי גם בדעת כלו' במחשבה: 

<b>וממחילת הדבור הרע כו' </b>כלומר לראיה שצריך למחול הביא והאיש משה עניו מאד ואמר שכונת הכתוב בזה להודיע שמחל להם: 

<b>והיתה כונתו כו' </b>כלו' שבודאי אין הדעת נותנת ליחס גנות לסיפור גנות נבלה שאין בה הכרה להצטער ולהתפעל מבזיונה רק בכדי שלא יורגלו לשונם וכו' וכן בהיפך בסיפור שבחה וע"ז אמר בתחלה וכיון שהוא גנאי כלו' שזה היתה כונת החכם שיקחו תלמידיו מוסר וכו': 

<b>לא רגל על לשונו </b>הרי שתלה הדבר בהרגל: 

<b>הות תחשוב לשונך וכו' </b>שמלת תחשוב מורה שהלשון נעשה מתואר בתואר כך וזה מורה על שהוא מורגל בפעולה זו שהרי לא יתואר אדם בתואר כותב על שכתב פעם אחד או שנים בימיו רק אם הוא מורגל בכתיבה וכדומה בשאר תארים הנקחים מן הפעילות והבן: 

<b>אהבת כל דברי בלע </b>זה הלשון מורה שהדבר נעשה לו לקנין לאהוב כל דברי השחתה והקנין הוא ע"י הרגל: 

<b>מה יתן כו' </b>ואחר שאין בזה שום הנאה ע"כ שאיננו נפעל רק ע"י ההרגל: 

<b>הכניעה בעניני עולמו </b>שינהג בכניעה בהיותו עוסק בכל עניני העוה"ז הן בנראה הן בנסתר הן בדבור הן במעשה הן בתנועת אבריו הן בנוחם: 

<b>ולא מצפונו נגד נראהו </b>מה שהוא עושה במקומות הצפונים לא יהיה מנגד למה שהוא עושה במקומות הנראים: 

<b>שקולות ונכונות ושוות ומתדמות </b>ארבעה לשונות נגד הדבור והמעשה ותנועת אברים ונוחם שזכר: 

<b>ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם </b>שודאי צריך להשפל יותר לפני החשוב יותר: 

<b>וכפי הטוב לו כו' </b>שכל מי שמטיב לו ביותר אם בעניני התורה או בעניני העולם צריך להשפיל עצמו לפניו ביותר: 

<b>טוב איש חונן כו' </b>הרי שגם בהטיבו לאחרים טוב שיהיה בתנועת שפלות כמו שאמר חונן ומלוה שהוא מתחנן ומבקש שילוה אצלו: 

<b>הוי קל לראש ונוח לתשחורת </b>תהיה קל נגד אדם גדול וזהו לראש ותהיה נוח גם לאדם בחור בשנים וזהו לתשחורת כלומר ימי השחרות: 

<b>יקר רוח וגבה נפש </b>תהיה רוחו יקרה אצלו ונפשו גבוהה בעיניו בעניני העוה"ב דהיינו שלא יספיק וכו' והכונה ביקר רוח וגבה נפש רוחו יקרה במחשבות נכונות וגבה נפש שתוציא הנפש כחותיה לפועל בענינים גבוהים דהיינו בדברים קדושים רוחניים ולא בדברים שפלים גשמיים: 

<b>שלא יספיק לו מהם מה שיזדמן </b>היינו המצות המזדמנות לו מעצמה ולא עוד אלא שלא יהיה לו די גם במה שהשתדל ומצאה ידו בהשתדלותו ואפשר שכוון בזה נגד מצות שבגופו ושבממונו שנגד מצות שבגופו אמר שלא יספיק וכו' ועל מצות שבממונו אמר ולא יהיה די במה שתמצא ידו מלשון ומצאה ידו כדי גאולתו: 

<b>מעשהו ויכלתו כו' </b>אם מצד שעשה מעט מיכלתו וע"ז אמר מעשהו ואם באמת הוא תשער בעצמו שיצא ידי חובתו כפי יכלתו יתאונן על מיעוט יכלתו ואמר בזה ג"כ ב' לשונות נגד המזדמנות אמר יכלתו ונגד הנמצא ע"י השתדלות אמר והשתדלותו: 

<b>שיקטן בעיניו כו' </b>בחלוקה שלפני זה דבר בבחינת נשיאת הנפש וגבהותה למעלה ממדרגה שהוא נמצא בה ועתה מדבר בבחינת אנינת נפשו על קצורו ובקשתה עזר מהבורא: 

<b>לפני אלהים ולפני בני אדם </b>במצות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו: 

<b>עזר ואומץ </b>שיעזר לו וגם יאמן כחו: 

<b>ויניח הגבהות לכבוד הבורא </b>כלומר יאמר בלבו שהגובה והגאון ראויה לכבוד הבורא ולא לו: 

<b>בעת שהוא עושה </b>שלא יאמר איש גדול אני ואיך אחלל כבודי בפעולה זאת ואמר בגדולה והיקר נגד תלמוד ומעשה שעל עסק התלמוד אמר שיעזוב הגדולה ולא יאמר אני גדול מחבירי ואיך אטה אזני לשמוע ממנו ד"ת רק יקיים מ"ש דהמע"ה מכל מלמדי השכלתי ועל המעשה אמר שיעזוב היקר ויתבזה על פעולות המצות: 

<b>להשפל ולהסיר הגבהות </b>להראות בפועל שפלותו נגדו ית' לעיני בני אדם גם להסיר הגבהות ממחשבות לבו: 

<b>ואדברה בעדותיך כו' </b>אף שהיו מלכי האומות מלעיגים עליו או הכוונה ע"פ מדרשם ז"ל בפסוק זה במסכת ברכות שעל כל דבר היה נמלך במפיבושת רבו אף שהיה לו עלבון מזה: 

<b>מה שיזדמן </b>מעצמו או מה שימצא בהשתדלותו: 

<b>ואשר תהיה נפשו כו' </b>מחמת שנפשו הנפש המתאוה נמבזה ונקלה בעיניו: 

<b>לעמוד מתאותיו </b>לשון מניעה והסרה ובלשון אשכנז א"פ שטיי"ן: 

<b>גודל טובותיו </b>בבחינה כמות ההטבה ורוב חסדו בבחינה שהם בחסד ולא בגמול: 

<b>דרך מצותיך כו' </b>והכוונה למודה מענינה שהתחיל בבקשה דבקה לעפר נפשי וכו' דלפה נפשי מתוגה כו' דרך שקר הסר כו' דהיינו דרך תאות העולם ואחר שזכר כל הנ"ל בהשפיל תאותיו אמר שע"י כן יפנה לבו לרוץ בדרך מצותיו: 

<b>מחילתו לבני אדם בצד עצמו כו' </b>מנהגו שהרגיל עצמו למחול לבני אדם במה שנוגע לו לעצמו כלומר במה שחטא לו לא תשיאהו כו' לא ישיא ההרגל לבבו למחול גם בעניני האלהים דהיינו מה שחוטאים נגדו ית' בפועל או למי שידבר וכו': 

<b>איך יציל העשוק </b>גרסינן וכפל המליצה כלומר אם הדבר לפניו ולעיניו יראה להציל שלא יבא לידי כך ואם כבר נעשה הדבר יחזור להוציא מיד העושק: 

<b>והצילו גזול </b>היא החלוקה הראשונה ועל החלוקה השניה אמר ואשברה מתלעות עול, עול העין בפת"ח והוי"ו קמוצה כלומר עשה עול: 

<b>ויוכיחם </b>יברר להם בבירור שכלי שהעבודה היא הנכונה להם ויכלימם על מה שעברו עליו: 

<b>בידו ובלשונו </b>הכוונה במלת בידו על הכתיבה שיכתוב ספרים בזה וגם יוכיחם בלשונו ואפשר כוונתו במלת בידו שיכה אותם אבל לפ"ז היה צריך להקדים בלשונו: 

<b>דיני האלהים </b>עונשים שהניח ית' בתורה על החוטאים ואמר וימהר לקחת כלומר שלא יתאחר בזה פני חלוקת כבוד לרב וגדול ממנו כמאמרם ז"ל במקום שיש חה"ש אין חולקין וכו': 

<b>לא יכנע ולא ישפל </b>שלא ימנע מזה מפני גדולת החוטא אם הוא איש גדול ולא יכנע ממנו וגם לא ישפיל עצמו מפני חלוקת כבוד לרב הנמצא שם כנ"ל וע"ז הביא מפנחס שלא נכנע מן זמרי שהיה נשיא שבט וגם לא חלק כבוד למשה ואהרן להמנע ולתלות הפעולה בהם: 


Chapter 7

<b>יגביר הסבל </b>יגביר מדת הסבלנות: 

<b>וירצה בגזירת הבורא </b>יקבל ברצון גזירת הבורא: 

<b>יבז למשכחו עליה </b>פי' יבזה השבח ששבחהו: 

<b>ותהיה נקלה כו' </b>הטובה שעשה תהיה קלה בנפשו כלומר במחשבתו וקטנה בעיניו ואמר קלה באיכות וקטנה בכמות: 

<b>כניצוץ מן האש בים</b> כמו ניצוץ מן האש נגד מי הים שבודאי ברגע אחד יגבר שטף המון המים ויכבה אותו כן תכבה הטובה הזאת בהמון עונותיו: 

<b>מפגעי ההפסד כו' </b>היינו הפסד שבטוב מניה וביה כמו שנמצא בדברי המחבר שבכל דבר יש דברים מפסידים אותו: 

<b>ולא ישיבנה עלי כו' </b>כי כשאין המנחה מקובלת למלך הוא מחזיר אותה למביאה ואולי בחזקת כעסו ישליכנה בפניו וז"א ישיבנה עלי או ישליכנה בפני: 

<b>מי בקש זאת כו' </b>היינו החלוקה הראשונה שאינה מקובלת ועל השניה מביא פסוק לא תוסיפו וסיפיה דקרא קטורת תועבה היא לי והדבר המתועב הוא מושלך כנצר נתעב: 

<b>בקצורי במה שאני חייב כו' </b>די לי מה שאני מקצר במה שאני חייב בו לבורא: 

<b>ועון השבח במה שלא עשיתי </b>שגם זה נחשב לעון כמאמרם ז"ל בהספד נפרעים מן החיים ומהמתים: 

<b>כי יודע כו' </b>הוא מוסב על מה שאמר עון קצורי: 

<b>ואם יזכור ברעה כו' </b>אם יזכור זולתו עליו איזה רעה שעשה: 

<b>להגלות ממנה ולזכות עצמו </b>על עונות שבין אדם למקום אמר להנקות ממנה ועל מה שעשה עול לאחד מבני אדם אמר לזכות עצמו כלומר להראות שהוא זכאי נגד פלוני: 

<b>ואל ישתדל להכלים כו' ואל יאשימנו כו' </b>לא ישתדל למצא אמתלאות לזכות עצמו ולהכלים המספר אח"כ ואמר להכלים בפניו ואל יאשימנו שלא בפניו: 

<b>ומה שעור כו' </b>מה קטץ שיעור הגנות שהשקפת וידעת נגד הגנות הרב שיש בי במה שאינך יודע: 

<b>אשר האריך לי הבורא כו' </b>האריך לי זמן הסתרו גנותי: 

<b>רוע מעשי ועונותי </b>רוע מעשי בשגיאות רבות ועונותי במזידים: 

<b>אזי ברחו ורחקו מעל גבולי </b>שלא ילכדו בעונשי כי אוי לרשע ואוי לשכנו ומביא דברי המשורר לראיה שיש לאדם לפרסם שהוא חוטא ואע"פ שאמרו ז"ל חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה היינו לפרט אותם בפרטות אבל להודיע בסתם שהוא חוטא הוא נכון: 

<b>אין מן התימא כו' </b>כלומר באמת אני מוצל ונקי מזה הדבר כי הצילני בוראי ממנו מעשותו וראוי לך להאמין זה שאף שאינני כדאי שיטפל כביכול בהצלתי אעפ"כ אין זה תימא נגד רוב טובותיו ית' עלי אך זהו תימא שהסתגר עלי בדברים אחרים מגונים שעשיתי כו': 

<b>ולא תרגיש </b>לא תרגיש באבדם: 

<b>הגיעני </b>כלומר ספרו לי: 

<b>וגמלתיך בזה </b>כלו' שלמתי גמולך במנחה זאת: 

<b>והשב לשכנינו כו' חרפתם כו' </b>כוונתו ע"פ הגמרא שכל המצר לישראל או מי שמתקומם עליהם הוא כאלו הוא מתקומם נגדו ית' שנאמר כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך כו' על עמך יערימו סוד והובא ברש"י ז"ל לכן מה שאמר בכאן חרפתם אשר חרפוך הכוונה על המחרפים את ישראל ובקש דהמע"ה שעבור זה ישובו המון עונות ישראל אל חיק האומות המחרפים אותם כי שבעתים הוא לשון רבים כמ"ש רש"י ז"ל ושאר מפרשים: 

<b>ועל זה הזהירנו כו' </b>שאנו מוזהרים להשמר מאד מלדבר בגנות רעינו: 

<b>להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם </b>להתפאר בדבורם ולהתגאות בלבם: 

<b>וכבוד וטובת בני אדם </b>שזה יהיה פרי גדולתו שכפי גדולתו יגדל ויכבד את רעיו וייטב להם: 

<b>ותאמן </b>התי"ו בציר"י: 

<b>אם רוח המושל </b>אם תענה רוח המושל לגדלך ולרומם אותך אעפ"כ מקומך הראשון בשפלות אל תנח: 

<b>ונותן דין כו' </b>כלו' הוא מטיל על עצמו לקיים כפי דין ודת הבורא ית' בדבר שאין עליו שוטר ומושל מבני אדם להכריחו ע"ז וזה אומרו אע"פ שאין ביכולת לדין ע"ז: 

<b>אנחנו מעלנו </b>ולולא הסכמתם מעצמם לקבל הדין לגרש נשיהם הנכריות מי היה מכריחם נזה שהרי בימים ההם אין מלך בישראל להכריח על קיום הדת ובודאי לא היה מלך פרס חושש להכריחם ע"ז: 

<b>יתקיימו סימני הכניעה כו' והשפלות כו' ותראה אמונת לבבם </b>הכניעה מפני רוממותו ית' והשפלות מפני טובותיו ואז תרבה אמונת לבבו במעשה עבודתו: 


Chapter 8

<b>אם הכניעה סמוכה כו' או המדות כו' </b>כלו' מי העיקר ומי הטפלים: 

<b>שיתנצלו ממדת האדנות </b>שיהיה מופרש ומובדל ממדת האדנות: 

<b>כי משער המצטרף כו' </b>מלה זאת נזכרת בדקדוק ובהגיון שאב ובן וכן אדון ועבד הם שמות מצטרפות כלו' שכל אחד מהם יצורף לשני ולא יתכן להמצא בלתו כי לא יקרא בשם אב אם אין לו בן או בן אם אין לו אב וכן אדון ועבד. וידוע בין המחברים שמקבוץ דברים אחדים שהם מסוג אחד יקרא אצלם שער כמו בספר הזה שקרא שם לכל קבוץ מפרטים שער ולז"א שדבר זה הוא משער המצטרף כלומר מכלל הדברים המצטרפים ומפרש בעצמו ענין הצירוף דהיינו אשר תתחייב מציאת כו' כמו שפירשתי: 

<b>איננו קודם את חבירו בשם </b>שהאדון איננו נקרא בשם אדנות קודם שנקרא העבד בשם עבדות: 

<b>הגדולה מעטה הבורא כו' </b>מעטה המ"ם בפת"ח והטי"ת בסגו"ל והוא לשון לבוש כמו והוא עוטה מעיל ובפיוט מעטהו קנאה ומי שיכנס אל המלך עוטה ומלובש במעטה המלך בודאי יהדפנו המלך בחמת רוחו ומביא ראיה שהגדולה היא מעטה הבורא שנאמר ה' מלך גאות לבש: 

<b>ואין מדה טובה כו' </b>שלא יתכן ליחס שום מדה טיבה לבר ישראל המאמין קודם שיפרע חובתו כלומר שלא יצדק ליחס לו שום יתרון מן היתרונות קודם שיצא ידי חובתו בעבודה המחוייבת: 

<b>ולא תתקיים לו החובה </b>גרסי' שאם אין ציור עבדותו קבועה בלבו למה יתחייב בעבודה: 

<b>ולא תתכן ממנו העבדות </b>גרסי': 

<b>אלא באומן כניעתו כו' </b>כלו' בהרגילו עצמו בכניעה ושפלות כו' ואחר שאין שום יתרון מדה טובה לאדם קודם פריעת חובתו והחובה תלויה בציור העבדות והעבדות תלויה בכניעה הרי לך שהכניעה היא קודמת לכל המדות וכולם סמוכות ונגררות אחריה ואמר כניעתו ושפלותו שחותו וכניעתו, כניעתו מפני רוממותו ית' ושפלותו מפני טובותיו ושניהם בלב ושחותו בפועל: 

<b>והיא ראש ותחלה </b>ראש בחשיבות כמו בשמים ראש ותחלה בזמן: 

<b>ויכנעו עמי כו' </b>ואח"כ ויתפללו ויבקשו פני שהוא התשובה: 

<b>נכנעו לא אשחיתם </b>אחר שנכנעו לא אשחיתם כי הכניעה היא התחלה לתשובה וההתחלה חצי הכל ובודאי יגמרו תשובתם: 


Chapter 9

<b>גאות האדם בגופו</b> בעל קומה ואמיץ כח: 

<b>ובעניני גופו </b>חכם בטבעו של עולם ונבון ומשורר וכדומה לזה: 

<b>ותיקוניו הגופיים </b>מלבושיו ומעונו ומרכבתו ודומיהם: 

<b>ומעוטה אצלו </b>מיעוט ערך הטובה אצלו: 

<b>ומיעוט ידיעתו במהירות כו' </b>שאינו יודע ומכיר האמת שבאפשר הוא שתסור ממנו מהר: 

<b>הסרתה ממנו ונסיעתה מאצלו </b>שלפעמים הטובה סרה ממנו ובטלה מן העולם בהחלט ולפעמים היא קיימת בעולם רק שנוסעת ממנו לזולתו וכבר הארכתי קצת בחלוקות אלו בתחלת שער הבחינה עיין שם: 

<b>המטיב בה לעצמו והקונה אותם </b>על הקנינים העצמיים אמר המטיב בה לעצמו כמו הכח והבריאות ועל הקנינים החיצונים אמר והקונה אותם כו': 

<b>הלא דא היא בבל רבתא </b>וסיפיה די בנייתה בתקוף חסני כו': 

<b>מהריסת מלכותם כו' </b>על סנחרב ונבוכדנצר אמר מהרוסת מלכותם שנטלה מלכותם מזרעם ועל פרעה אמר והשחתת ממשלתם שארץ ממשלתם נשחתה ונחרבה כמו שנאמר בנביאים: 

<b>מן השם הטוב </b>בחכמה והשבח במעשים: 

<b>ולבזות בני אדם </b>במיעוט חכמתם ולגמול בהם במעשיהם המגונים בעיניו ואלו שניהם בלב ואח"כ אמר ולספר בגנותם בפה: 

<b>בקצור חבריו וסכלותם </b>היינו סכלות העדרי וסכלות קניני: 

<b>ולהוסיף </b>במה שמזדמן ולהשתדל במה שאינו מזדמן: 

<b>ולהכנע לקרוביו </b>לקרובי אלהים: 

<b>ולחוס על כבודם </b>אם רואה שקרוב להיות כבודם לכלמה יחוש ויתקן הדבר: 

<b>ולהליץ בעדם </b>נגד מי שמדבר עליהם תועה באיזה דבר: 

<b>ולהזהר בכבודם </b>שלא יקבלו עצבון על ידו: 

<b>בעבור חלישתו כו' </b>לבו נשבר ומתאונן על שאינו יכול להשיג חכמה ומעשים רבים כפי תאותו: 

<b>על אשר הפיקו כו' </b>הפקה הוא לשון הוצאה כלו' שעזרו להוציא לפועל קניני המדות החמודות: 

<b>אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת </b>לא די שאינה מפסדת אותה לגמרי שאפי' אינה מרחקת אותה כלו' שעל ידה יהיה רחוק יותר להשיג אותה: 

<b>מסייעת אותה </b>שלא תחלש אצלו גם מוסיפה עליה: 

<b>עקב ענוה כו' </b>עקב הוא לשון הלוך כמו ועקבותיך לא נודעו (תהלים עז) שיראת ה' היא המאשרת ומדרכת לענוה האמתית: 


Chapter 10

<b>לגובה לבו ובזותו כו' </b>מפני שלבו גבוה הוא בז כל מה שהגיע לחלקו מקניני העולם כי לדעתו הוא ראוי ליתר הרבה מזה: 

<b>למנוחת נפשו ומיעוט פחדו </b>מנוחת נפשו מבלי השתוקקות ליותר ממה שהשיג ומיעוט פחדו מאבידת מה שבידו שגם אם יפחות לו יסתפק בנותר: 

<b>יאכל מה שיזדמן לו וילבש מה שימצא </b>באכילה אמר לשון הזדמנות ובלבוש לשון מציאה ע"פ מאמרם ז"ל עשיק לגבך ושוי' לכרסך ואמרו ר"י קרי למנא מכבדותא לכן אמר במזון לשון הזדמנות שאחר שנזדמן לו איזה מזון שיהיה ממילא מגינה לחפש אחר טוב ממנו אמנם בלבוש אם המזדמן הוא לפעמים פחות לפי כבודו אין גנאי לבקש טוב ממנו אמנם לעת מצא אחר קצת חיפוש לבוש הנאות לו יסתפק בו ולא יבקש גדולות: 

<b>והגאה כלו כו' </b>העולם כולו כמו בפיוט גיא ודריה: 

<b>פחדו גדול וסבלו מעט </b>פחדו גדול קודם כשהוא משער בדעתו אפשרות הרעה לבא עליו וסבלו מעט בבא הרעה: 

<b>ומיעוט רצונו בעניניו </b>שאין מרוצה ומקובל אצלו הענין ששם אותו הבורא בו: 

<b>ממהר להשלמת החפץ </b>שהרי תנועת האדם ממקום למקום הוא עכ"פ להשלים חפצו במקום שהוא הולך אליו ומהירת ההליכה כו': 

<b>שאני עובר במזיד כו' </b>והוא מאמר רז"ל שגגת תלמוד עולה זדון: 

<b>מלעשות צדקות ולהעניק לעניים </b>לעשות צדקות בממון ולהעניקם מברכת הבית כהענקת ע"ע: 

<b>בהמשכו אחר החכמים </b>לבו נמשך אחר דבריהם: 

<b>בחריצות וזריזות </b>מחשבתו חרוצה כמו שנאמר (משלי כא) מחשבות חרוץ כו' ואבריו מזורזין: 

<b>איננו מתגאה בהם </b>שבעת עסקו במעשי העבודה איננו עוסק בהם בתנועות גאוה ועצלות: 

<b>ואיננו בוזה כו' </b>איננו מקטין שום דבר בהם: 

<b>אמור למלך ולגבירה </b>מל' גבירה שהוא לשון השתררות משמע שהשתררותם גרמה להם השפלות: 

<b>והשתדל לקנותו </b>שיהיה אצלך לקני עצמי: 

<b>ופקדהו עם נפשך כו' </b>לשון חפוש ובקור שתמיד תרגיש ותחפש אם עדיין ישנו עמך: 

<b>ושאל אותו ממנו להתקרב אליו כו' </b>תשחל הכניעה מן הכורא וכוונתך תהיה להשיג אותו בכדי שע"י תתקרב אל הבורא ית' ותגיע לרצונו ית': 

<b>אולי יישירך לו </b>ויבין כו' אולי ישמע בקשתך ויישירך אל הכניעה וע"י זה יכין לך הדרך אליו ית': 

<b>מהרהור לבך ופתוי היצר כו' </b>שע"י שהאדם מניח הרהורי לבו בשילוח ממילא היצר מפתהו לגובה וגאון: 

<b>ימצאני מה שימצאם </b>כלו' מה לי להתחכם יותר מהם ומה שימצאם בזמן הגמול ימצא ג"כ אותי: 

<b>ואלו היה אחד מהם </b>אחד מן העורים היה שומע עור זה אומר כן היה לועג למאמרו וגם לא היה נשמע לעצתו להתעצל כמוהו וז"א ומסכל עצתו מחזיק עצתו לסכלות: 

<b>מבלי השגת מאוייך </b>שבודאי בטבע כל אדם הוטבע התאוה וההשתוקקות להשיג המעלות החמודות: 


שער שביעי - שער התשובה

הקדמה

<b>שורש התשובה והתחלתה </b>קראה שורש התשובה שממנה יסתעפו ענפים ופרטיה וגם היא התחלתה בזמן: 

<b>בחיוב התשובת </b>איך השכל מחייב אותה ולאיזה צורך היא לאדם: 

<b>מתתחלפות טבעיו </b>שהוא מחובר מטבעים מתחלפים זה מזה כמו הד' מדות שכל אחת חלוקה בטבעה מזולתה: 

<b>שרשי הרכבתו </b>הנפש והגוף הם שרשי הרכבתו והם מובדלים מן הקצה אל הקצה שזה נוטה לרוחניות וזה לגשמיות גם הד' יסודות נקראים שרשי המרכבה: 

<b>והתהפכות מדות נפשו </b>שהם מתהפכים מזמן לזמן מכעם לרצון ומנחת לרוגז ומאכזריות לרחמים וכן בכלם: 

<b>וסיבות תנועתו </b>תנועותיו סובבות רצוא ושוב תמיד: 

<b>הנאה והמגונה </b>במדות והעול והצדק במה שבין אדם לבריות והטוב והרע במה שבין אדם למקום: 

<b>לקשר </b>שיהיה נקשר בעבותות התורה וזה בסור מרע ועל פועל טוב אמר ומסורת הנהגה שיתנהג במעשה ע"פ מה שנמסר לו: 

<b>ועיר פרא אדם </b>הפירוש לפי כוונתו שהאדם בהולדו הוא כעיר פרא: 

<b>הן עד ירח </b>תרגום סר עד והכוונה על אור השכלי שהוא חשוך באדם כפי טבעו ומה גם לפי דברי החוקרים המאמינים בשכל הפועל לצדק מאד להפיל שם ירח על השכל האנושי שהוא מקבל אורו מן השכל הפועל כמו שהירח מקבל אורו מן השמש: 

<b>לתקן מעותו </b>שטעה בפועל רע ונתקן אבידת עבודתו שאבד זמנו בהעדר עשות טוב: 

<b>נחץ דברה </b>מיהר לזרז אותה: 

<b>והרחיב אמתלאותינו כו' </b>שלא נאמר נואש ושלא נדמה ח"ו אבדה תקותנו לפי רוע מעשנו לכן נתן הוא ית' בעצמו אמתלאות רחבות ממולאות עלינו על שיטינו מדרך עבודתו בכדי שנדע ונאמין שעוד מקוה לנו בתשובה: 

<b>ואם ארך כו' </b>אף שארך הזמן שמרינו את דברו והפרנו וכו': 

<b>מפני שכל שב </b>הכרעת המחבר כדעת מי שאומר שהצדיק גדול מהב"ת ונותן טעם לדעתו שהצדיק גדול מב"ת לפי שאנו רואים שכל שב היה צדיק קודם קלקולו ונתקלקל אח"כ די שאח"ז לא ידחה לגמרי אולם בודאי מי שלא נסה בקלקול הוא טוב ממנו דבשלמא אם השבים היו מתולדתם רעים היינו אומרים שהוא דבר מוכיח בטבע העולם שהאנשים אשר סופם להיות טוב בהפלגה צריכים להיות בתולדתם רעים וכבר נמצא דוגמת זה בב"ח שהבריאות שחוש ראותן חזק מאד כמו החתולים הם נולדים עורים כמ"ש החוקרים אמנם עכשיו שהיו צדיקים מתחלתם והיו יכולים להחזיק בצדקתם א"כ החטא הוא קלקול ?בהיקם וממילא מי שלא קלקל הוא טוב ממנו ולקמן מחלק המחבר בעצמו מי מהב"ת חשוב מן הצדיק ומי מהם שהצדיק חשוב ממנו וצ"ע ויתר נראה לגרוס קודמת בזמן או קודמות במעלה ובזמן ומפרש על קדימת הזמן מפני וכו': 






Chapter 1

<b>שטעם התשובה </b>עיקר מהותה: 

<b>אחר יציאתו ממנה </b>שיצא ופרק עול העבודה בפועל וזה על עשה טוב ועל בלתי סור מרע אמר וחטאו בה: 

<b>מה שאבד ממנו </b>שאבד מצות שהיו מזדמנות לו בין ידיו ונאבדו ממנו: 

<b>סכלותו באלהים כו' </b>שלא הכיר רוממותו יתברך וגם לא ידע טוב עבודתו איך ובמה לעבדו: 

<b>או להתעלמותו כו' </b>שהסיח דעתו מן העבודה שנעלם ממנו שהוא מחוייב בה: 

<b>עם שונים אל תתערב </b>אנשים המשנים מעשיהם אל תתחבר עמהם: 

<b>אם בעזיבות כו' והתעלמותו ממנו </b>שעזבם מתחלה ואחר כך הסיח דעתו מהם בהחלט בהמשך הזמן כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק אם שכוח תשכח היפך מזג וטבע המזון ההוא ד"מ אם היה מזגו קר יתנהג עתה במזונות חמים וכן להיפך: 


Chapter 2

<b>שלא מצא דרך לעבירה </b>כלומר שלא נזדמנה לו ואיננו יכול להשיגה: 

<b>יראה גנות מעשהו </b>יכיר גנותה ויתחרט שאם לא כן לא היה שום אדם טועה לכנות אותו בפה שב אחר שהוא משתוקק תמיד לחטוא: 

<b>בפיהו לא בלבו </b>הוא קורא עצמו בשם שב ואינו כן באמת וזה בסור מרע שאין הרע נמאס בלבו בהחלט ואין חרטתו חרטה נכונה ואמתית ועל שלילת עשה טוב אמר ובלשונו לא במעשהו הוא אומר בלשונו שהוא שב מעצלותו ואינו כן שגם עכשיו הוא מתעלם ואינו עושה או הכוונה בלבו על תשובת החרטה ובמעשהו על תשובת המשקל וזה נכון: 

<b>והשבע לשקר וסיפיה </b>דקרא ובאתם אל הבית וכו' ואמרתם נצלנו הרי שהיו כמתחרטים לפי שעה ומבקשים הצלה וגנה אותם על כך באמרו המערת פריצים וכו'. והכוונה שהפריצים הם עריצים השודדים בדרכים יש להם במקום אחד מערה נעלמת והם רצים ושודדים בני אדם וכאשר מרגישים שאון המון ומרחוק יריחו שבאים ומחפשים אותם אז נבהלו נחפזו וגז חיש יעופו למקום מחבואם ובבואם אל תוך המערה ההיא היתה להם נפשם לשלל ואמרו נצלנו וברוב מתחרטים על מעשיהם בראותם שהיו קרובים לסכנת מות ואח"כ במשך קצת זמן כאשר ישכח וישקוט סער לבבם חוזרים ומתפרצים בעסקם וכל הימים הם ברצוא ושוב: 

<b>שנפשו רוצה להטעותו </b>היינו הנפש המתאוה: 

<b>אל הפך עבודת הבורא ושואפת </b>דהיינו לעשות שתים רעות דהיינו היציאה מן העבודה ולעשות פעולות רעות: 

<b>ומשתדל לחסום אותה </b>מלשון לא תחסום שור וכו' שהוא לשון הסגר ומניעה מתשוקתה: 

<b>הסר חטאתו </b>וסיפיה בשומו כל אבני מזבח כאבני גר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים הרי שפרט בפירוש שיהיה בטוח שלא ישוב עוד לכסלה בשום פנים דהיינו אחר שנמחה זכר תועבותיו ואין רשומם ניכר שע"ז דייק באמרו כאבני גר מנופצות שפירש"י שם שהם מין אבנים שעושים מהם צבע שהציירים מכתתין אותם טחון היטב עד אשר דק לעפר: 

<b>וירא את בוראו ובוש ממנו</b> על יראת העונש אמר וירא כו' ועל יראת הרוממות אמר ובוש ממנו וכמ"ש חז"ל בפסוק ולמען תהיה יראתו על פניכם כו' זו הבושה ופירשו במפרשים שכוונתם על יראת הרוממות ואפשר שכוון המחבר ביראה על המעשים הרעים שפעל ועל המדות המגונות אמר לשון בושה: 

<b>והכיר גדולת מי שהמרה כו' </b>גרסי' ואמר מי שהמרה אותו מל' כי המרו את רוחו שהוא לשון הכעסה ועל עשות בפועל אמר ועבר על דברו והקדים ההכעסה שצודק גם על המחשבה קודם המעשה שמיד שמחשב בעבירה ומסכים לעשותה הוא מכעיס יוצרו ית' המבין יצרו: 

<b>לנגד עיניו ולנוכחו </b>תפס ל' הכתוב (משלי ד) עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך שם תעיין פי' מוהר"מ אלשיך ז"ל: 


Chapter 3

<b>שידע גנות מעשהו כו' </b>שידע בבירור שיש לו מעשים מגונים כי אם לא יזכור אותם ולא ידעם בבירור וממילא יהיה רק כמסופק בזה מחמת כי אדם אין צדיק וכו' או מחמת שגיאות מי יבין וז"א ויהיה מסתפק או שוגג שיחזיק עצמו בספק חוטא או בחוטא בשגיאות לא תתכן החרטה ממנו על החטא ולא יהיה מוכרח בדעתו לבקש מחילתו ית': 

<b>שידע בחיוב רוע מעשהו כו' </b>שיכיר איך השכל מחייב שמעשיו רעים מאד ועיקר הבחינה הזאת שישים לב להכיר מהות ואיכות ערך הרעות הגדולות אשר פעל וגנותם הרב ונמצא שבחינה הראשונה היתה שטחית וזו פרטית ומבוארת על שבין אדם למקום אמר רוע מעשהו ועל שבין אדם לחבירו כמו הגניבה והחמם והעלמת עין מן העני ודומיהם אמר וגנותם שהם מגונים מצד השכל האנושי: 

<b>מעשהו רע ומפעלו אינו טוב </b>מעשהו רע בפועל רע ומפעלו אינו טוב בעשה טוב: 

<b>תנאי התשובה </b>שיש תנאים פרטים בתשובה שהם קשים על האדם ויתבארו לקמן: 

<b>ודינו בו כו' </b>הוא דן את עצמו בשוגג: 

<b>ואמתלאותיו </b>הוא מרחיב בעצמו אמתלאות להצדיק עצמו: 

<b>בחיוב הגמול כו' </b>שהשכל מחייב בודאי שיקבל גמול על מעשהו: 

<b>כי אחרי שובי כו' </b>וסיפיה ואחרי הודעי ספקתי על ירך כלו' אחרי שנודע לי הגמול הערוך ומוכן לי: 

<b>העלם ולא שכחה ולא הנחה </b>שלשה אלה הם נופלים בחיק מלך ב"ו דהיינו או שחטאו נעלם ממנו מעקרו או שע"י רוב עניניו ישכח ממנו דבר זה או שהוא מניח אותו עד שיפנה משאר טרדותיו ואולי לא יפנה משא"כ אצלו ית': 

<b>כי הוא מופקר </b>ברי"ש גרסי' לשון הפקר: 

<b>ומפני איחור עונשו כו' </b>כלו' ע"י שהעונש מתאחר נדמה לו שכן יאבד: 

<b>אופן רפואת מדוהו כו' </b>התשובה היא רפואה למדוה הנפש שנדוית ונחלית כבר והיא דרך לבא על ידה על הארוכה מרוע מעשהו כלו' להסיר הקנין הרע הנקנה בו בהרגל דהיינו תשוקת הרע שלא יעשה להבא מעשים רעים ושני אלו הם נגד החרטה ועזיבת החטא והבן: 

<b>מרוע מעשהו וגנות מפעלו </b>רוע מעשהו בפועל רע וגנות מפעלו במדות מגונות או שהם ב' חלוקות הנקראים חוקים ומשפטים: 

<b>יתקן טעותו </b>בפועל רע וישיב אבידתו אבידת זמנו בשלילת הטוב: 

<b>פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים </b>כלומר על כרחנו ישארו עלינו עד שנמוק בם כלו' נכלה ונאבד בם: 

<b>ובמות הרשע </b>וסיפיה כי אם בשוב רשע: גמול הצדקה הגמול על מעשי הצדקה עם צערה כלומר נגד הצער שמצטערים בה: 

<b>בעוה"ז ובעוה"ב </b>מוסב על הגמול: 

<b>והסכמתו לסור ממנו וכו'</b> דע שכל הסכמה הוא ל' חסימה והסגר בדעת האדם שיהיה כך בבל ישונה: 


Chapter 4

<b>כמו שכתוב מי יודע ישוב ונחם </b>מביא ראוה על צורך החרטה ממלת ונחם: 

<b>אות על בירור אמונתו כו' </b>שאל"כ אע"פ שהוא מתחרט על מה שהתחיל בגנות לפי שהוא מכיר גנות מעשהו אולם אחרי שכבר נתגנה והורגל בכך לא היה עוזבו אם לא שהוא מתירא מן העונש העתיד: 

<b>יעזוב רשע כו' </b>וסיפיה וישוב אל ה' וירחמהו כלומר ירחם עליו ולא יענשהו: 

<b>קצפתי ואכהו </b>וסיפיה וילך שובב בדרך לבו מלת שובב מורה על ההתמדה בחטא מחמת הרגל ובל"א פערווילדעט: 

<b>ידיעתו ברוע מעשהו וגודל חטאו </b>כלומר איכות גודל החטא: 


Chapter 5

<b>שבירת לבו והכנעו לאלהים כו' </b>כלומר אף זולת יראת העונש ע"י שישים אל לבו רוממותו ית' יתחרנו והוא יראת הרוממות: 

<b>על לא שמרו כו' </b>מלת שמרו מוסב על העינים שהם סרסורי דעבירה וחסר שי"ן במלת לא: 

<b>אחר יכלתו עליהם והזדמנותם לו </b>ד"מ בעריות אם הוא בכחו והערוה מזומנת ומרוצית לו הוא דוגמת אמרם ז"ל היכי דמי בעל תשובה באותו פרק ובאותה אשה: 

<b>ולא לתקותו אותם </b>שאינו נמנע בשביל שהוא מקוה לקבל עי"ז תועלת מבני אדם בהחזיקם אותו לאיש נכבד וירא: 

<b>ושירבו בעיניו ובלבו </b>שיהיו רבים וגדולים בעיניו ובלבו והכוונה בפרטו שניהם עיניו ולבו לפי שהם הם סרסורי דעבירה: 

<b>רבו פשעינו נגדך </b>פשעינו שפשענו נגדך: 

<b>שתדור אותם צמיד כו' </b>והכונה בבחינה זאת הוא התמדת הזכרון בהם: 

<b>שיתחנן בו </b>והבחינה הזאת הוא ג"כ התמדת ההכנעה והבקשה: 

<b>ויעטוף אליו תמיד </b>העטיפה הוא ענין הכנעה והקטנה כמו שפורש הרד"ק: 

<b>שיטרח וישתדל כו' </b>יטריח בגופו וישתדל בשכלו: 

<b>מכמות עבירותיו </b>ל' כמות כלומר שלא יחטאו כמו שחטא הוא: 

<b>וליראם מעונשם </b>היו"ד במלת וליראם בפת"ח לשון מפעיל להטול מורא עליהם מן העונשים: 

<b>ולהזכירם בתשובה מהם </b>בתחלה אמר להזהירם מן החטא על להבא ועכשיו אומר שיוכיר אותם שישובו מן העבירות שעשו בעבר: 

<b>מי יודע ישוב כו' </b>מי שיודע בעצמו שחטא ישוב ועי"כ ינחם האלהים מחרון אפו וכו': 

<b>מהרה ובלה מעורבבת </b>כלומר שאף שערבות העבירה היא באה לו במהרה אבל שתים הנה חסרונותיה האחד שאיננה דבר מתקיים רק לשעה ואח"כ היא נפסקה וכלה והשני שאין שום ערבות בעוה"ז שלא יהא מעורב בתוגה כמו שאמר החכם לשחוק אמרתי מהולל: 

<b>בעריבות מתאחרת כו' </b>כלומר אף שעריבות העוה"ב היא מתאחרת אבל יש בה תרתי למעליותא דהיינו היפך שתי החסרונות הנ"ל וז"א קיימת מתמדת כלומר מתמדת בקיומה וזה נגד חסרון הכלה שזכר ונגד חסרון הערבוב בתוגה אמר שערבות העוה"ב הוא זכה מבלי ערבוב: 

<b>צער מהר כלה כו' </b>הצער שהוא מצטער בעשות איזו מצוה או בשבירת תאותו מעבירה: 

<b>כלה אין לו קיימא </b>שגם בזמן היותו אין לו קיום ממשי וכאלו איננו: 

<b>אין לו הפסק </b>לפי שכבר יצדק לומר על איזו דבר שהוא תמיד להיותו מתמיד מזמן לזמן אף שהוא פוסק בינתים אך אם הוא מושם לחוק ולא יעבור זמנו הקצוב לו כמו נרות המערכה שנאמר בהם תמיד ואינם רק מליצה ללילה וכן עולת התמיד בוקר וערב לכן אמר שאין לו הפסק בינתים: 

<b>ויצאו וראו כו' </b>וסיפיה כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה: 

<b>ומי מכלכל כו' </b>מי יוכל לסבול האימה הגדולה והקצף שיראה אז ביום בואו: 

<b>עם התמדת טובותיו עליו בהם </b>שהוא ית' התמיד טובותיו על האדם באותן הימים עצמם שחטא נגדו: 

<b>שישיב הגזילות וימנע מן העבירות וירף מחזקת כל הברואים </b>פרט שלשה לשונות נגד מאמרם ז"ל רובם בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלשון הרע כי על גזל אמר שישיב הגזילות ועל העריות אמר וימנע מן העבירות שכן סתם עבירה בלשון חז"ל הוא דבר ערוה כמאמרם ז"ל אם ראית תלמיד חכם כו' ובהרבה מקומות ועל לשון הרע שאיננה רק כוונתו להזיק בלי שום הנאה כמאמרם ז"ל אמרו לנחש מה הנאה כו' אמר להם ומה יתרון לבעל הלשון וע"ז אמר וירף מהזקת כל הברואים ואמר כל הברואים לפי שאין לדבר תועה על שום בריה ק"ו מנבילה כנ"ל: 

<b>אשר המרה דברו כו' </b>בתחלה אמר המרה דברו בכלל ואח"ז פורט הב' חלוקות המפירהמות דהיינו סור מרע ועשה טוב ונגד עשה טוב אמר ויצא מקשר עבודתו שפרק מעליו עול עבודתו ונגד סור מרע אמר ומסורת תורתו שהתיר המוסרות שקשר הבורא ית' לבלתי עשות מה שהזהירו ממנו: 

<b>ויוכיח את נפשו ויכלימנה </b>תוכחה הוא לשון ויכוח בבירור דברים בהכלמה הוא דברי חירופים וגידופים: 

<b>הלה' תגמלו זאת </b>ומלת הלה' מורה על ציור רוממותו ית' וסיפיה עם נבל ולא חכם הרי הכלמה בדברי גדופים ואח"ז אמר הלוא הוא אביך קנך כו' הרי בירור דברים בדרך ויכוח: 

<b>האותי לא תיראו כו' </b>הרי מורה ג"כ על ציור רוממותו: 

<b>הכרת האדם את אלהיו ה</b>כרת רוממותו יתברך: 


Chapter 6

<b>חייב עליה מעבודתו כו' </b>תחלה אמר מעבודתו ית' בכלל ואח"ז אומר ושמור מצותו בעשה טוב ועל סור מרע אמר והזהר ממה שהזהיר ומלת והזהר הה"א הראשונה בחירק והזי"ן קמוצה ואיננה צווי רק מקור פי' להיות נזהר כמו שמור את יום השבת עיין שם פרש"י ז"ל: 

<b>מהמרותו </b>בפועל רע וברחו מעבודתו בעשה טוב: 

<b>המפיק הדרך הטובה </b>מוציא לפועל הטוב לו להטיב לעצמו ומבין נתיב ההצלה להנצל מן העונש וזה גם כן נגד עשות טוב וסור מרע: 

<b>ואם תסיר שקוציך מפני כו' </b>הנה אציג לפניך נוסח דברי הכתוב הזה ומתוכם תבין כוונת המחבר בו אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. והנה רש"י ז"ל ושאר מפרשים שמו מלת ולא תנוד לגזירה על ואם תסיר כו' כלומר אם תסיר שקוציך לא תצטרך לנוד מארצך ולילך בגולה והמחבר מפרש שהם בכלל התנאי והכוונה אם לא תנוד ותברח מעבודתי ולפי פירושו ואם תסיר כו' הוא חלוקת סור מרע ולא תנוד הוא חלוקת עשה טוב: 

<b>והתשובה על כל התנאים וכו' </b>כלומר שעד מלת ויתברכו בא הכל בתנאי ומלת ויתברכו היא התחלת הגזירה על כל התנאים הנזכרים ובלשון המחבר נקראת הגזירה תשובה כאלו התנאים הם בדרך שאלה אם יהיה כך וכך מה יעלה מזה והתשובה יעלה מזה שיתברכו בו גוים כו': 

<b>תוכחת הבורא ית' </b>בבירור דברים והכלמה בגידופים כנ"ל: 

<b>על רוע מעשיו ומפעליו </b>רוע מעשיו במזדמן ומפעליו בהשתדלות והכוונה במפעליו על כל הענין והעסק בעניני הבלי העוה"ז שרעתם הוא בלוי הזמן בהם מאין פנות לעבודתו ית' ועל זה אמר לעיל מעשהו רע ומפעליו אינו טוב והבן: 

<b>או מתורת ה' כו' </b>דהיינו בקראו בה דברי שני התוכחות ושארי מקומות תוכחה הנמצאים בה: 

<b>אשר היא טענת הבורא כו' </b>הדבר הזה דהיינו מה שאין חסר בכל זמן מעורר את לב בני האדם היא הטענה הגוברת ונוצחת אמתלאות האדם שלולא זאת היה האדם מתנצל לומר שבהיסח דעתו ושכחתו הלך שובב באין מקיץ ומעורר: 

<b>קורא אל האלהים ואל עבודתו כו' </b>קורא לבני אדם ומעורר לבם לזכרון אלהים בלבבם ולעבוד עבודתו במעשה ומורה להם דרך העבודה בפרטות עפ"י התורה: 

<b>וחוזק עונשו כו' </b>כשהוא רואה שהוא ית' מעניש אדם אחר שהלך ג"כ בדרכו הרעה ויצא ג"כ מעבודתו ית' אז הוא מקבל מוסר ממנו ושב אל ה'. מלת יוסר היו"ד בחיר"ק והוי"ו קמוצה: 

<b>עונשו ונקמתו </b>עונשו על העדר עשה טוב ונקמתו על פעולת הרע: 

<b>למחול לו </b>על קצורו בחיוב עשות טוב ולסלוח עונו שעשה בפועל רע: 

<b>בבוא עונש הבורא עליו </b>על עצמו: 

<b>אז הקיץ ונעור </b>אז גרסינן באל"ף זיי"ן הקיץ מעצלותו בעשה טוב ונעור מאולתו בפועל רע: 

<b>ייסרנו ויעננו </b>יסורין הן בדברים המכאיבים בפועל כמו ההכאה בשוטים ועקרבים וענוי הוא מניעת התשוקות ההכרחיות כמו המאסר שמונעו משוט בארץ והכלכלה בלחם צר ומים לחץ שמונעו ממעדנים כמאמרם ז"ל ויענונו זו פרישות דרך ארץ וכמו ענוי יום הכפורים: 

<b>ומבקש מחילתו וסליחתו </b>הפירוש בב' החלוקות כנ"ל: 

<b>בהצלחה ובקבול </b>הצלחה בהצלה מן העונש וקבול שמקובל להבא אצלו ית' לעבד נאמן: 

<b>תוכחת הבורא </b>תוכחת דברים והכלמה כנ"ל: 

<b>בקבול והחזרה </b>ולא הזכיר לשון הצלחה שהיא ההצלה מן העונש שהרי כבר נתיסר ונענש ונתמרק עונו ולזה החליף מלת הצלחה בהחזרה כלומר שירפא מעונשו ויחזור לאיתנו הראשון: 

<b>ויראה מן החרטה </b>ויראה היו"ד בפת"ח ורוונתו ששאר השבים מתקבלים מיד בהתחלת תשובתם משא"כ השב הזה שאיננו מתקבל ונמחל עד עשותו חלוקי פרטי התשובה ואח"כ יקובל אצלו ית': 

<b>למחול לו ולקבל תשובתו ולעבור על פשעיו </b>ג' לשונות נגד ג' חלוקות שזכר שעל החרטה שהוא דבר כולל וסתמי שהוא מתחרט על שחטא נגדו ית' אמר ל' מחילה בסתם ועל העזיבה שזכר שהכוונה על עזיבת החטא להבא אמר ולקבל תשובתו שעיקר לשון תשובה הונח על העזיבה שלכן אמרו ה"ד בע"ת באותו פרק ובאותו מקום וכו' ועל בקשת המחילה שזכר שזה צריך להיות בהזכרת פרטי עונותיו ולהתודות עליהם אמר ולעבור על פשעיו לשון רבים: 


Chapter 7

<b>ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה </b>פרט בלא זו אף זו שאם התמיד ועשה אותה כמה פעמים אח"כ בודאי אין שם תשובה צודק בו אלא אעפ"י שלא עשה עדיין החטא רק שהיה צריך להניח אותה מיד ולהחליט בדעתו עזיבתה ולא עשה כן רק נתאחר הזמן ולא הניחה מדעתו או הכונה במצותו על תחלת הצווי הבא בתורה ועל מה שהוזהר אח"כ על קיומה ביעוד העונשים בשתי התוכחות גם ע"י הנביאים אמר והזהרתו: 

<b>אין קטנה בעבירות עם ההתמדה </b>אין לקרוא שם קטנות על העבירה אם הוא מתמיד בה וכן להיפך ומפרש הטעם ע"ז וז"א והוא שההתמדה מורה וכו': 

<b>על בזותו כו' </b>תחלה אומר דרך כלל ואח"ז מבאר ב' החלוקות ומיקל במצותו במעשה טוב והזהרתו על פועל רע: 

<b>ומזמן עצמו כו' </b>ונמצא שאף שהעבירה מצד עצמה היא קטנה אמנם העדר כבוד הבורא ית' הנראה ממנה הוא גדול: 

<b>עד אשר יפתח </b>הסגר וקשר חוטיו ודבוקם יהיה נתק ונפתח ויש גורסין ונפחת: 

<b>וכן הקטנות כו' עם התמדה ובקשת המחילה </b>הקטנות עם ההתמדה והגדלות עם בקשת המחילה: 

<b>הוי מושכי העון בחבלי השוא </b>פירוש בחבלים רעועים שאין בהם ממש וסיפיה כעבות העגלה חטאה: 

<b>והשקפתו על כו' </b>השקפתו שזה על נסתרותיך ונגלותיך: 

<b>ותתעלם </b>העלמה הוא היסח הדבר מדעתו בכונה והוא ית' לא יתעלם: 

<b>החזרה אל העבירה </b>עכשיו מדבר במי שעזב חטאו לגמרי מתחלה ולא הסכים להתמיד בו רק שאח"כ נהפכה דעתו וחזר אליה: 

<b>לאחר שיגיע אל רצונו </b>באהבת המועיל ועל אהבת הערב אמר וישלים תאותו בהם: 

<b>בעוד בחיים חייתך </b>בעוד חיותך כלומר נפש החיונית שלך עדיין חיה: 

<b>ויש לאל ידך </b>היא בחינה שנית היא נותנת שצריך האדם למהר בהכנת צדתו בעודנו בריא ושלם בכחו לעשותה ופן יחלה ויחלש אף שיהיה חי: 

<b>כי רב ממך הדרך </b>לפי שהזכיר לשון צדה קרא לזמן צורכה דהיינו העוה"ב דרך: 

<b>כי פנה היום כי לא תדע כו' </b>שתי חששות יש בדבר אולי כבר פנה היום כלו' פנה יום חלדך ונוטה להעריב ועוד לא כביר ימי חייך ועוד אף כשתחיה אולי לא תוכל כי יגיעוך מניעות ועכובים וז"א כי לא תדע מה ילד יום והם הם עצמם השתי בחינות שזכר בתחלה כנ"ל: 

<b>כי תמול כו' </b>יום אתמול לא ישוב לך לעד לעולם לתקן כו מה שקלקלת בו וצריך אתה לתקנו ביום אחד וא"כ יהיה צריך היום ההוא להתקין לעצמו ולפרוע גם בעד יום אחר ואם יקובצו רבוי ימים מקולקלים איזה זמן יספיק לתקנם לכן מהר כו': 

<b>שקול וספור וחשוב </b>פרט ג' לשונות כלו' שבתחלה כל דבריך אשר פעלת הוא שקול במאזני צדקו אם נקל הוא או נכבד ואח"כ יבואו מעשיך בהספר לצרפם יחד כמאמרם ז"ל בצדקה כל פרוטה ופרוטה. מצטרפת לחשבון גדול ואח"ז יבואו בחשבון הזכיות נגד החובות לראות מי מהם הכריע: 

<b>ואל תאמרי מחר אעשה </b>למעלה כבר אמר ואל תאמרי מחר אקח צדה שם דבר בכלל העבודה שלא ירפה עכשיו מן העבודה ויניחנה לאחרית ימיו ובכאן מדבר שגם באיזה דבר פרטי לא יניחנו למחר לפי שיום המות כו' ואולי לא תגיע ליום מחר ח"ו: 

<b>מהרי עשות כו' </b>מבאר דבריו והכונה באמרו חצו וברקו שהמות מורגש וניכר באדם בכל יום אם מצד מקרים החיצונים הפועלים באדם ומחלישים מזגו שהם הקור והחום והלחות והיובש והם דוגמת החץ הבאה מבחוץ ואם מצד החום הטבעי המתיך ליחותו השרשי מיום ליום והוא דוגמת הברק השורף: 

<b>ואל תתמהמהי כו' </b>הנה למעלה דבר בשתי חלוקות באמרו שם ואל תאמרי מחר אקח צדה כו' ודעי כי תמול לעד לא ישוב וחזר וביאר כאן שתי חלוקות תחלה אמרי מהרי עשות בכל יום כו' ואח"ז אמר נגד חלוקה הב' ואל תתמהמהי כלו' שלא תקוה לשוב עוד מן העוה"ב לעוה"ז ולשלם חובתך כי כצפור כו' שבודאי לא נדד מקנו עד שנהרס הקן והוא באפס תקוה לשוב כן אין מקוה לאדם לשוב עוד עד זמן תחיית המתים ואו אין זכות וחובה רק זמן הגמול: 

<b>ואמרו חז"ל בענין הזה כו' </b>מוסב למעלה על כלל הענין שהוא מדבר עתה דהיינו עזיבת החטא: 

<b>ואינו חוזר בו </b>אינו שב ומתחרט בו: 


Chapter 8

<b>ולא ישנה קצורם בהם </b>לא יהיה שונה עוד קצורו כלומר עצלותו בהם: 

<b>לעומתו ונוכח פניו </b>נגד עונות שבין אדם למקום ושבין אדם לבריות: 

<b>ונכלם מבשתו </b>שבבקשת המחילה גופא הוא עומד בבושה וכלמה: 

<b>ונשברה נפשו </b>הנפש המתאוה והכוונה שנשברה תאותו: 

<b>והיה חטאו סבה כו' </b>כלו' ונמצא א"כ שחטאו שחטא הוא סבה לכניעתו ולהשתדלותו לפרוע כו': 

<b>לא יתגאה כו' ויגבה לבו וירום </b>פרט ג' חלוקות נגד הג' חלוקות בשלימות דהיינו תלמוד ומעשה שב"א למקום ומעשה שב"א לבריות שבכולם היצר מתנכל לאדם ללכדו ברשתו ולהפסידם דהיינו הגאוה בתלמוד וגובה לב במעשה שב"א למקום ורוממות במעשה שב"א לבריות: 

<b>יותר מכל צדקות הצדיק </b>פירש שהצדקות מועילים ועוזרים זה לזה שמצוה גוררת מצוה אולם לפעמים החטא מועיל יותר וכן להיפך בעבירות שעבירה גוררת עבירה ולפעמים פעולת הצדק מזקת לו יותר כמו שמבאר שניהם: 

<b>בגאוה ובחונף </b>שמתגאה במעשיו אף שמתחלה עשאם לשם שמים וע"י זה בא למדת החונף לעשות לכתחלה לשם צביעות שיהיה נכבד ונחשב בלב רואיו ואח"ז אוהב ומשתדל שישבחוהו בני אדם בפיהם: 

<b>ממה שהוא גדול כו' </b>הייתי מפחד שלא יהיה אצלכם דבר שהוא גדול מן העון: 

<b>מה שיכול לסבלו </b>והיא הנקראת תשובת המשקל: 


Chapter 9

<b>ככחש באלהים </b>הכוונה על הדוגמא שאמר שלמה פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' שהכוונה שם על מ"ש מרע"ה ואמרת כחי ועוצם ידי כו' שהוא קצת רפיון באמונת ההשגחה בפרטיות: 

<b>והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים </b>הכוונה במחשבות רעות על מחשבות התאוות כמו מאכלות אסורות ועריות ובמצפונים הרעים על המחשבות להרע לב"א כי מה שפרט מה שב"א לבריות בחלוקה שנית היינו מה שבאה לפועל אמנם כאשר נשאר במחשבה ולא בא לפועל לא הרע עדיין לאדם ולא חטא רק לבורא ית' לכן נמנה בחלוקה שבין אדם למקום: 

<b>ולאוין שבחובת הלבבות </b>כמו מחשבה לע"ז וחמדת קנין זולתו ושנאת ריעים ודומיהן: 

<b>או בזכרם </b>שזכר בפיו אותם לגנות ודופי: 

<b>כשיתעורר לקצורו </b>שקצר בעשות טוב וישתדל לשוב מעוותו שעוות בפועל רע: 

<b>כלב הרע </b>שלבו רע לשמים בכללו ובועט בעבודתו ית' בעשות טוב ואח"ז אמר והמחשבה הרעה שמחשב לעשות רע בפועל: 

<b>והנטירה והקנאה והשנאה </b>אף שענינם נוגע לבריות מ"מ אחר שאינם רק בלב ואינם יוצאים לפועל אינו חומס בזה לבני אדם: 

<b>בהטבת הלב </b>שיהיה לבו טוב ומשתוקק לעבודתו ית' ולהשמר מאזהרתו: 

<b>ואהבת הטוב לבני אדם </b>שיאהב וירצה בטוב זולתו והוא היפך הקנאה והשנאה והמחילה היא היפך הנטירה וגם זה נקרא בינו למקום אחר שאיננו דבר בפועל כנ"ל: 

<b>באותו ענין ובאותו מין </b>תחלה אמר באותו ענין דהיינו אם חטא באכילת איסור גם תשובתו תהיה שיגדור עצמו גם באכילות המותרות ואם בבעילות האסורות תהיה תשובתו ג"כ לקדש עצמו במותר לו ואם בשבועת שקר יגדור עצמו גם משבועת אמת ואח"ז אמר באותו מין דהיינו באכילות אם חטא באכילת בשר אסור יגדור עצמו מבשר ואם ביין האסור יגדור עצמו מיין המותר ואם במין ממיני הפירות יגדור עצמו מאותו המין וכן בבעילות אם חטא באשת איש יגדור עצמו מקרבתם ומלשיח עמהם ואם בפנויות יתרחק מהם וכן בשבועות אם בבטוי או בפקדון או בהלואה וכן בחלול ימים המקודשים באיזה מלאכה שחילל יגדור עצמו ויתרחק ממנו: 

<b>עם שתוף הלב כו' </b>שאם עשה התשובה בפועל ישתף גם הלב דהיינו שתהיה כונתו רק לו ית' ולא להתחשב לבני אדם: 

<b>ובעוד שהוא מאריך ימים </b>כלומר שלא ידחה תשובתו באמרו עוד לו ארכא בחיים שהרי גם התשובה צריכה זמן ארוך ואיך ידחנה: 

<b>ובכמוהו אמר כו' </b>מוסב על כלל הענין שמדבר בכאן דהיינו בדברים שבין אדם למקום ואין נוגע לאדם זולתו שבכמוהו נאמר אם חכמת חכמת לך כו': 

<b>לאלהים ולבני אדם </b>עונות שבין אדם לחבירו שבהם האדם חוטא לאלהים שהזהיר מהם וגם מריע לחבירו: 

<b>יקשה על האדם התשובה מהם לכמה פנים </b>כמה פנים ושבות יש שעל ידם קשה על האדם לשוב מן העונות ההם: 

<b>שלא ימצא העשוק </b>ואח"ז מפרש שזה גופא יתכן להיות בשני פנים אם שמת העשוק או שיהיה במקום רחוק ממנו: 

<b>מהזיקו בגופו כו' </b>שאם הזיקו בממון בודאי ימחול לו כשיחזיר לו הקרן עם איזה תוספת יתפייס בו אמנם בגופו הוא פסידא דלא הדר ואפשר שלא יתפייס על צערו וכאבו שהיה לו או בכל ממון שיפסוק לו וכן בגנותו: 

<b>שנטבע הממון האכור כו' </b>מלשון טובע במים שכמו טובע בנהר שנשקע ונתקע בין חלקי המים שהם רבים עליו ואינם ממינו כן האסור הנתקע בהרבה מן המותר וז"א בכפליו כלומר בכמות רב שיש בו כפלי כפלים נגד המותר כמו: 

<b>גזל מריש </b>קורה גדולה הרי שגם לדברי הכל התשובה השלמה עפ"י שורת הדין הוא להחזיר הקורה עצמה שגזל רק מפני תקנת השבים אמרו שיחזיר דמים וכו' וממילא משמע שלא יצא נקי ידי שמים בשלימות עד שיחזיר אותו הדבר עצמו: 

<b>המעשים הטבעיים </b>כמו אכילה ושתיה שהטבע מבקש ותובע אותם: 

<b>שפיכות דמים והריגת הנקיים </b>פרט ב' חלוקות כפי חלוקתם בתורה שבעשרת הדברות הוזהרנו בלא תרצח בסתם ואח"כ הוזהרנו עוד באזהרה בפ"ע על הריגת הנקיים באמרו ונקי וצדיק אל תהרוג והכוונה שם ע"פ קבלת חכמינו והובא ברש"י ז"ל על הנתונים ומסורים לדין באיזה חטא משפט מות שמי שנתחייב ויצא ליהרג ואמר אחד יודע אני ללמד עליו זכות מנין שמחזירים אותו ת"ל ונקי אל תהרוג: 

<b>בין בפגיעה </b>שפגע בהם בידיו בין שגרם מיתתם ברכילותיו ובדואג היו שניהם: 

<b>ואם בפיוס ובכניעה כו' </b>היינו כשאין לו ממון, ואולי כוונתו שבגזילה כזאת שלא לקח ממנו מאומה רק גרם לו באמרי פיו שרכל עליו די לו גם לכתחלה שיפייסנו ג"כ באמרי פיו אם יתפייס. ואמר בפיוס ובכניעה בפיוס על הפסד ממונו ובכניעה על צערו שציער אותו: 

<b>למחור לו </b>הפסד ממונו ולנשוא חטאו על צערו: 

<b>ואשר אכלו שאר עמי כו' </b>הרי שמעלה הכתוב גזילת ממונם וקנינם לאכילת בשרם והפשטת עורם שע"י דלות האדם ומיעוט מזונו וע"י צערו משמן בשרו רזה וצפד עורו על עצמו: 

<b>ולדבר בהם </b>הכוונה להתל בהם וזה שמביא לקמן פסוק ואיש ברעהו יהתלו: 

<b>לעמוד על זה </b>איננו יכול לעמוד על שיעורו לדעת מה שקלקל וכמה צריך לתקן: 

<b>מפני שאין לו תכלית אצלו </b>שהענין הזה הוא כ"כ מרובה אצלו עד שממש אין לו תכלית ומדה ידועה לרבויו: 

<b>לבו יקבץ און כו' </b>הרי שהמנין הזה בא בקבוץ הרבה בפעם אחד אמור מעתה כמה ישתרגו ויתקבצו בפעמים הרבה: 

<b>אם ראית גנב כו' </b>וסיפיה פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה מלת שלחת אינה לשון שליחות אלא לשון שילוח והתפשטות בלי גבול ומדה ומלת תצמיד הוא לשון חבור כמו צמיד פתיל ויצמדו לבעל פעור: 

<b>ואיש ברעהו כו' </b>וסיפיה למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו: 

<b>ומשיג במין הזה </b>כלומר גם זה נכנס במין הזה מי שאפשר לו וכו' רק שיחול פירוש תקות ממונם עכב אותו ומונעו מזה כלומר שע"י שלא התרגז עליהם ולא הוכיחם הם אוהבים אותו וחוננים אותו במתנות כמו שאמרו האי בר בי רב דרחימו ליה בני מאתי' וכו' או שהוא ירא או בוש מהם: 


Chapter 10

<b>אשר בכחו ויכלתו מהם </b>מה שתלוי בלב כמו החרטה הוא נקרא בכחו ומה שצריך לצאת בפועל הוא ביכלתו: 

<b>שנעלם ממנו ונמנע עליו </b>על הקושי מצד העלמה דהיינו שזכר למעלה שנשכח ונעלם ממנו את מי עשק ורצן ונגד מם שזכר למעלה שנמנע ממנו מצד ריחוק מקום או מבלתי יכולת אמר ונמנע ממנו: 

<b>מוצא קרוב מחטאו </b>ישים מוצא לתיקונו כלומר מקור שתקונו יהיה נובע ממנו בדבר שהוא קרוב לחטאו אף שלא יהיה מענין חטאו ממש: 

<b>וירחיק אמתלאותיו כו' </b>כלומר שלא יאמר האדם איך יתכן שיקל לי הבורא והרי עוז מלך משפט אהב והקטיגור מקטרג לזה אמר שלא יחוש לזה כי עמו ית' עצה ותושיה איך להרחיב אמתלא בחטא האדם להקטינו ולהקל תשובתו וכבר נאמרה מליצה זו למעלה בתחלת שער זה: 

<b>וירצהו כו' </b>שאף שישיב לו ממונו צריך לרצותו על צערו שציער אותו וז"א וירצהו שיתנהו השם לרצון לפניו: 

<b>או בממונו </b>היינו שהזיק לו ממונו ולא גזלו לעצמו רק במזיק: 

<b>רצון ואהבה כו' </b>כבר בארתי למעלה שבכמו זה איננו צריך אף לכתחלה להשיב לו הממון שהפסידו אפילו אם יש לו אם אפשר שיפייסנו וימחול לו כי לא נאמר בתורה רק והשיב את הגזלה וכו' ואין לשון השבה אלא במה שלקח לעצמו משל זולתו שאז צריך בודאי להוציא מידו הממון האבוד ולהשיבו לבעליו אם יש לו משא"כ כאן ולכן לא זכר בכאן רק המחילה: 

<b>יפיק אותו האל כו' </b>ישים בכחו להוציא תיקונו לפועל בעשות דברי תועליות כוללות כמו בנין גשר כו' וכבר נאמר תיקון זה גם בתלמוד: 

<b>מצד מצפונו ותרמית לבו </b>פי' מצפונו הרע הצפון בו וזה במה שבין אדם למקום ובמה שבין אדם לבריות אמר ותרמית לבו שכבר ערב לו לחם שקר בלשון תרמית ואינו רוצה להניחו: 

<b>מהגיע אליו מונע </b>המליצה מסורסת כלומר שום מונע לא ימנעהו מהגיע אליו: 

<b>פותח לו שער הישרה </b>במה שבין אדם לחבירו יצילהו מכל עקבה ורמיה וישים העקוב למישור ועל מה שבין אדם למקום אמר ומורה אותו כו' ולפי שהוא ית' מקפיד יותר על מה שנוגע לבריותיו ממה שנוגע לעצמו כמאמרם ז"ל בירבעם לכן הקדימו: הישרה. ה"א הראשון נוסף כמו הדרכה: 

<b>טוב וישר ה' </b>שהאדם צריך להקפיד יותר על הנוגע למקום לכן הקדים דוד טוב לישר: 

<b>מחובות התשובה </b>איך השכל מחייב שהאדם צריך לשוב בתשובה: 

<b>מאופני החזרה </b>בכמה אופנים יחזור האדם בתשובה: 

<b>מה שיש בו טענה עליך </b>במה שגליתי לך כל הנ"ל יש לו טענת חיוב לענוש אותך אם לא תשוב: 

<b>ונפסקו אמתלאותיך </b>תמו ונכרתו כל האמתלאות שהיה לך להשיב על עצלותך מלשוב: 

<b>ומה תאמר כו' סכלתי ולא סכלת </b>איך תאמר סכלתי בדבר חיוב התשובה ולא ידעתי שהאדם צריך לפשפש במעשיו ולשוב הרי באמת לא סכלת שהרי כבר גליתי לך מחובות התשובה: 

<b>או תאמר עשיתי מה כו' ואיני יודע </b>כלומר איני יודע איך לשוב מהם שהרי כבר גליתי לך אופני החזרה או הכוונה איני יודע מה שעשיתי כמו שזכר למעלה שאינו יודע את מי עשק ואמר שם שגם זה אינה אמתלא כנ"ל: 

<b>תשובת השאלה הזאת </b>מה תשיב כשישאלוך למה לא שבת בתשובה אחר שחטאת: 

<b>ומבלי ספק כו' </b>כלומר שמא תדמה שלא ישאלוך באמת לא תסתפק בזה שבודאי נהיה נשאלים על זה: 

<b>לא מדברינו </b>שאם ימות האדם בלא תשובה בפועל אעפ"י שהכין עצמו בחייו ואמר בפיו הרבה פעמים שדעתו לשוב לא יקובל עי"ז לבעל תשובה: 

<b>ופרי הקצור החרטה </b>הפרי כלומר התולדה היוצאה מהקצור והעצלות הוא החרטה שבודאי יתחרט האדם אח"כ על עצלותו: 

<b>וכמה ועד מתי כו' </b>שיש דברים שצריכים להמשך זמן פעולתם ויש דברים שהאדם מתמהמה עד שיגיע הזמן המוכשר לזה ועל זה אמר וכמה כלומר כמה משך העכוב הכי יש משך זמן מוגבל שצריך להתעכב כ"כ או שהדבר מתעכב ע"י שאתה צריך לצפות עד זמן מוכשר לעשותו ועז"א ועד מתי והבן ד"מ אדם שדר בבית פחות ויש לו בית אחר טוב ממנו אם תשאלהו ע"ז אפשר שישיב לך שהוא צריך לדור דוקא בזה הבית עוד משך זמן כך וכך או שישיב לך שאינו יכול להכנס לבית ההוא עד שיגיע לזמן פלוני ואם תהיה תשובתו ממין הראשון תהיה שאלתך כמה ימשך זמן צורכך לדירת בית זה ואם תהיה ממין השני תשאלהו מתי יגיע הזמן ההזא וזהו ועד מתי: 

<b>ותשאר בלי ספק כו' </b>פירוש יותר קצר ממה שהיה בתחלתו: 

<b>הנבזה </b>ממהותו והכלה בהפסק זמנו: 

<b>והקבלה </b>קבלת התשובה וכפרת העונות מצויה כלומר נמצאת לך: 

<b>קודם בא פחדך </b>כלומר בעודך בריא ושלם בכחך שאחר שהאדם חולה ומתפחד מן המות אז אין דעתו כ"כ צלולה וכחותיו חלושים גם תהיה נחשבת אז לתשובת הכרח: 

<b>שיאות לכמוך </b>שכל אחד עיונו קצת חלוק מזולתו לפי נטות תאותיו ולפי פרנסתו ועניני ביתו: 

<b>ויהיה שקול כו' </b>שיהיה העון שקול בשוה עם השכל כלומר שלא ימעט עיונו ויעיין כפי יכולת שכלו: 

<b>וכלנו נקוה כו' </b>שהרו הטוב הוא נכסף לכל אבל לא ישיגוהו רק כו': 

<b>הממהרים אליו </b>בלבם: 

<b>הרצים עדיו </b>בפועל: 

<b>להתנהג בה </b>מלת בה מוסב על המדה: 

<b>עם כלות מלכותו </b>שהרי מלכות הוא אפשרי ואפשר שתכלה שם מלכות מן האומה ההיא או שתנתש פירוש תעזב ממשלתו מהם: 

<b>והתחלקות לבו </b>שלבו חלוק לדברים רבים ועל כן תמעט השגחתו בכל אחד מהם כי כחות האדם הם מוגבלים: 

<b>טרדתו כו' </b>שקצת דברים אלו שהוא פונה עצמו לעסוק בהם מטרדת דעתו ומונעתו מדברים אחרים: 

<b>ועבור השכחה וההעלמה עליו </b>שיכול להיות שתעבור עליו השכחה או העלמה דהיינו העדר הידיעה בתחלה: 

<b>מרוב מה כו' </b>הרי אנו רואים הרבה מן הדברים הנראים נעלמים ממנו כ"ש כו': 

<b>אל מה שירצהו כו' </b>תראה מהיום והלאה להיות זריז ומהיר לעשות הדבר שהוא רוצה ושאתה יודע שקבלה ממך: 

<b>ולא יטרידהו כו' </b>כמאמרם ז"ל הכל נסקרים בסקירה אחת: 

<b>שנטה מעליו כו' </b>שנטה הנו"ן בחיר"ק כלומר היתכן שנהיה נוטים ממנו ואח"ז נתאחר מלהכנע כו': 

<b>עת קצנו</b> הנגזר עלינו ח"ו בגזירת שמים ומדת ימינו הקצובים לנו מיום הולדנו: 

<b>ונחשוב על ענינינו </b>כלומר על מעשינו שפעלנו: 

<b>וצדתנו </b>צדה לדרך המתוקן עד בואנו למקום המיועד ואח"כ הדברים הנצרכים לנו במקום המיועד לנו בעולם הבא. קודם עת הצורך מוסב על מלת ונחשוב: 

<b>בכל עת כו' </b>וכבר אמרו רז"ל בזה משל למלך: 

<b>בברור מה שיגיר כו' </b>שכמו במשל ששמעת מזולתך המבשר אנשי קריה כנ"ל שהיה בודאי הדין ברור לך שאתה צריך להיות נכון ולהצטייר כן יהיה ברור לך ע"י מה שאתה רואה בעיניך שהמות מכלה וכו': 

<b>ואל תדחה שכלך כו' </b>אל תעשה לך היסח הדעת בדבר שהשכל מחייב לך: 

<b>על עבדיו טובות </b>יש הרבה טובות שבאים ממנו ית' על עבדיו: 

<b>ינוחו בם </b>יהיה להם נחת והנאה בהם: 

<b>ואם ישיבום עליו </b>כלו' שלא יחפצו בהם כאדם המשיב לחבירו מתנה שנתן לו: 

<b>יהיה לטענות עליהם </b>שהוא ית' יטעון עליהם למה הייתם כפוי טובה: 

<b>ואחר כך ישובו לנקמה </b>שעל זה גופא יתחייבו שלא רצו להציל עצמם בטובה שהטיב להם ונמצא כאלו ח"ו נתן להם מתחלה לנקמה וכבר ידוע משל רז"ל מכת לסטים ומחתרת וכו': 

<b>אל הדרך הישרה </b>להשירך מדרך תועה וזה על סור מרע ועל עשה טוב אמר והורה אותך וכו': 

<b>ולחמלה עליך </b>תפס לשון הכתוב לחומלה עליך (יחזקאל טז) כלומר כל זה הוא עושה להיותו חומל עליך ומנהלך לאט ואינו מכביד עליך תשובתך: 

<b>שתתמיד על פתיותך </b>בלכת אחר הוללות תאות העולם: 

<b>שתשוב אליו </b>בסור מרע ותמהר לחזור עדיו לעבדו בעשה טוב: 

<b>להאזין אליו </b>להאזין דברי תוכחתו: 

<b>ולשמוע בקולו </b>לסור ממה שהזהיר: 

<b>ולדבקה בו</b> לדבק במצותיו כמו שאנו מתפללים ודבקנו במצותיך: 

<b>מה שבחר כו' </b>היינו העוה"ב שהוא מנת חלקה שבחר לה הוא ית' וזה לא יושג אם לא אחר שתרצה אתה להשיאה למעשים שרוצה ממנה הוא ית': 

<b>אשוב אל האלהים כו' </b>בלשון תמיהה: 

<b>אשר ארכו ימי התעלמותי </b>גרסי' כלומר פן תאמר אלי אסיא אסי חגרותך הלא גם אתה חולית כמוני לז"א כי לא יחדתיך כו' כלומר גם עלי ועליך אני מכוון בתוכחתי והערותי: 

<b>והכנע לאמת כו' </b>כלומר גם לו יהיה כך שאינני מכוון עלי רק עליך מ"מ אחר שבדבר אמת באתי עליך להכנע לדברי וכבר המשילו דבר זה לאיש המהלך באישון לילה קורא בגרון בני אדם גם בני איש השמרו לכם מתבערת יקוד אש היתכן שתאמר מה לי להאזין קולו הכי לאהבתי הוא מזהירני הלא למען שכיר הוא בא בשכרו ואם עוד תשקיף בעד החלון ותראה אותו אוחז אוד בוער ומתלהלה בו ומדו לבושו חרוך בו לא מפני זה תאמר נואש לדבריו הנדברים באמת: 

<b>אשר העיר אותך </b>על ידי: 

<b>התעלמות זולתך כו' למענה לך </b>לטעון נגדו על תוכחתו ולהכין לך אמתלא לפניו ית': 

<b>הממהרים אליו </b>שלא ישיאנו היצר לדחות לזמן אחר: 

<b>ויטהר לבנו </b>לשוב אליו בלב שלם לא לשום פניה רק לאהבתו ורוממותו ית' אמן: 


שער שמיני - שער חשבון הנפש

הקדמה

<b>חשבתי דרכי </b>הפירוש לפי דברי המחבר על מה שאמר שיש בה תקנתם בשני העולמים וז"א חשבתי דרכי לשון רבים כלומר דרך הליכתי בעוה"ז ובעוה"ב: 






Chapter 1

<b>השתדלות האדם כו' </b>כוונתו כאן במלת השתדלות לשון ויכוח במתקר שכשהאדם מחשב בעיון איזה חקירות ורעיוניו מתנקשים הנה והנה כאלו שנים מתחבקים זה עם זה עד שינצח אחד את חבירו. ויאבק איש עמו תרגומו ואשתדל: 

<b>בינו ובין שכלו </b>כלומר בינו לבין עצמו: 

<b>מה שיש לו כו' </b>כמה שיש לו גמול אצל הבורא על מעשיו ולעומת זה כמה יש לבורא ית' עליו חוב עבודה על טובותיו שהטיב לו ויודע מה המכריע: 

<b>וידעת היום והשבות כו' </b>ומל' והשבות אל לבבך הכוונה על חשבון ומחקר בשכל כאלו הרעיונות רצות ושבות הנה והנה ובאותה הפרשה הולך ומבאר החסדים הגדולים שעשה עמהם ולא כגמול מעשיהם: 

<b>טעמו וראו </b>כלומר התבוננו הדק היטב ותראו בעין שכלכם כי טוב ה' ובטובו אתם חיים ולא כגמול מעשיכם ומלת טעמו הוא ל' הבחנה כמד"א כי אזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב): 

<b>דע את אלהי כו' </b>וסמיך ליה אם תדרשהו ימצא לך וכו': 

<b>ולא ישיב אל לבו </b>שמתחלה צריך להשיב אל לבו ולזכור כל עניניו שנשכחו ממנו כמו שמשיב ומחזיר אליו אדם שעבר ממנו ואח"ז צריך דעת ותבונה לעשות חשבון בנפשו והוא לא הסתכל בעניניו ולא חשב עם נפשו כמ"ש: 

<b>לא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר </b>וקרא דייק באמרו יום אשר פדם ולא אמר בסתם לומר שבאותו זמן עדיין היו משוללי זכות כמד"א ואת ערום ועריה ולא עשה עמהם רק בחסדו הגדול: 

<b>זכור ימות עולם </b>ומבאר שם חסדיו ועצות מרחוק שקדמו לזכותם ואמר זכרתי ימים מקדם ג"כ כנ"ל: 

<b>אשא דעי למרחוק </b>מה שנעשה מזמן קדום וסיפיה אתן לפועלי צדק כלו' איחס לו מדת הצדקה על פעולתו שפעל עמי ולא כגמולי והמופת על זה מעצות מרחוק כנ"ל וילמוד סתום מן המפורש: 


Chapter 2

<b>טענת הבורא עליכם כו' </b>וז"א וידעת היוה כלו' אתם בני הדור הזה צריכים אתם לדעת ביותר: 

<b>חזקה ונראית </b>נראית בשכל: 

<b>בטובות הגדולות </b>ירידת המן והשליו והבאר: 

<b>ויוכל בהם </b>בעתות ההם: 

<b>ואל ירחיב על עצמו כו' </b>שיניח לעצמו אמתלאות רחבות על החשבון לומר שאיננו יכול עליו או שיזלזל בו לומר שהוא דבר בלתי נצרך: 

<b>ויניחנה ויתעלם ממנו </b>נגד הרחבת האמתלאות אמר ויניחהו כאדם שמניח דבר ואיננו עוסק בו בקביעות ונגד הזלזול אמר ויתעלם ממנו שהמזלזל בדבר הוא מתעלם ממנו בהחלט לגמרי: 

<b>פן יהיה נעכר כו'</b> לשון עכירה באדם הוא האנינות והעצבון על דבר שנתקלקל והוא באפם תקוה לתקן עוד כמו שנאמר בעכן מה עכרתנו שהמתים בנפילת עי לא יקומו עוד וכן ביפתח שאמר לבתו הכרע הכרעתיני ואנכי פציתי את פי ולא אוכל לשוב: 


Chapter 3

<b>כשנותן אותם אל לבו </b>בהשקפה ראשונה: 

<b>ומקבל על נפשו </b>לעיין ולחשוב בפרטיהם: 

<b>בתחלת הויתו כו' </b>היינו התהוות הטפה מדם האדם הבאה מן המזון ועדיין לא היתה רק טפה סרוחה ובלתי נמצאת בתואר אדם ואח"כ בהתרקמה והצטיירה ברחם נמצאת בתואר אדם וז"א מן לא מציאה אל מציאה ועדיין היה מציאותו כמוהו כאין חדל מבין יושבי חלד ונעלם מכל עין עד אחר שנולד ובא באנשים וז"א מאין ליש וכבר נאמרו בשער הבחינה. (הגה"ה) והוא ע"ד הכתוב מלידה ומבטן ומהריון דוק ותשכח ור"ת שלו הב"ל: 

<b>חסד אלהים וטובו ונדבתו </b>ג' לשונות נגד ג' דברים הנ"ל: 

<b>חשוב בענינו </b>במסך מזג הרכבתו הראשונה ממבחר היסודות: 

<b>ונשא במדרגתו </b>להיות מושל ורודה בכלם: 

<b>ומעולה במתכונתו </b>מספר חלקיו וערכיהם זה לעומת זה: 

<b>הבהמה והצמח והמוצק </b>לפי שהוא אוחז במדבר מונה המדרגות מלמעלה למטה והחוקרים מונים אותם ממטה למעלה דומם צומח חי מדבר: 

<b>לרוץ לרצונו </b>ענין המרוצה היא ההכנה בזריזות נמרץ לעשות רצונו ואח"ז מבאר ד' החלוקות הידועות דהיינו לעשות כל אשר יצוהו וזה בעשה טוב ועל סור מרע אמר ויזהירהו ממנו: 

<b>וכמה הוא חייב </b>היינו החשבון על חיוב זמן העבר: 

<b>הגנת הבורא עליו </b>להצילו מכל צרה והספקתו בצרכיו: 

<b>המשכו אחר עבודתו </b>בעשה טוב וקבולו מצותו באזהרה מן הרע: 

<b>הלה' תגמלו זאת כו' </b>וסיפיה הלוא הוא אביך קנך והוא ע"ד המשל הנ"ל כי במה שחמל עליו כרחמי אב על בנו קראו אביך ובמה שאספו אל ביתו אמר קנך לשון הושבה בקן כמו שפי' שם רש"י ז"ל ובמה שנטפל בגידולו בכל עניניו אמר הוא עשך ויכוננך: 

<b>ואעבור עליך כו' </b>ושם מבואר ממש המשל הזה בהרחבת לשון: 

<b>והשלמת צורתו </b>צורת האדם הוא הכח הדברי הנקרא בסתם נשמה: 

<b>קודם לזה </b>קודם צאתו מבטן ואחריו. שגם בבטן הוא צריך למזון כמאמרם ז"ל אוכל ממה שאמו אוכלת וכבר נתבארו כל הענינים אלו בשער הבחינה: 

<b>כפי הראוי לו </b>היינו באיכות המזון שיהיה ראוי למזגו וכפי צרכו היינו בכמות המזון: 

<b>חסד מאלהים </b>מוסב על כל הנזכר שכל אלה עשה הוא ית' בחסדו: 

<b>האיך תהיה הודאתו לו כו' </b>האיך היה מודה ומשבח לאותו אדם הודאה היא הודעת הכרת הטובה ובלשון אשכנז דאנ"ק ושבח הוא הפאר שמפאר את המטיב ומהלל אותו: 

<b>והמשכו למצותו </b>היא ההכנה בלב שלם ומזורז והדבקו לעבודתו בפועל: 

<b>תקן גופו </b>בכללו והשלים אבריו בפרט כל אחד בשלימותו: 

<b>התיקון </b>על היותו נעשה נאה ומתוקן במהותו ותארו כפי הנאות לו אמר לשון תיקון ועל היותו מושם במקומו על מושבו ובסיסו כפי הנאות לתועלת המכוון בו אמר לשון תיכון בכ"ף שהוא מל' בסיס וכן כמו אנכי תכנתי עמודיה סלה (תהלים עה) וכמו שפי' רש"י ז"ל בפסוק הוא עשך ויכוננך ואמרו בזה חז"ל (חולין נו) מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחד מהן כו': 

<b>זכר נא כי כחומר כו' </b>וזה נגד מה שאמר בחבור גופו ואמר כי אתה קנית כליותי נגד מה שאמר והשלמת צורתו שצורת האדם הוא השכל וכליו הם המוח והלב והכליות כמאמרם ז"ל מוח מחשב ולב מבין וכליות יועצות ובהרכבתם המוח מושל ומנהיג הגוף וסימנם מל"ך. ולפי שהכליות הם הכלים הראשונים ממטה למעלה זכר אותם ועל הוצאתו מבטן אמר כי אתה גוחי מבטן ועל הכנת טרפו מסיים הכתוב מבטיחי על שדי אמי: 

<b>מן השכל וההכרה עם הרבה מדות טובות וחמודות ונכבדות </b>כבר ידוע שמלת טוב הונחה על ההטבה לזולת כמאמרם ז"ל הטוב לו והמטיב כו'. והנה במדות הנמצאות בכח האדם יש מהן מסוג ההטבה ואחת מהם הנדיבות ויש מהן חמודות כמו ההסתפקות ויש מהן נכבדות כמו הענוה כי איזה הוא מכובד כו' והנה פרטתי לך אחת מכל סוג ומהם תקיש על השאר: 

<b>יש לו בהם יתרון כו' </b>כלו' שעל כרחך הם הם עיקר האנושיות באדם שהרי בהם הוא יתרון האדם על הבעלי חיים משא"כ בענינים ותנועות גשמיות שמהם שהבעלי חיים שוים לו ומהם שיש להם יתרון עליו כמבואר בשערים הקודמים: 

<b>מבהמות ארץ </b>מ"ם הראשון הוא מ"ם היתרון כמו הנחמדים מזהב כו': 

<b>יתרון מה שהוא בו כו' </b>יתרון המדרגה שהוא עתה בו על המדרגה שהיה בה קודם לכן: 

<b>כל ימי חייו </b>שיחיה מהיום ההוא והלאה ולא זו אלא אף כל מדות ימיו מיום הולדו עד בוא חליפתו: 

<b>אין קץ לטובתו כו' </b>אין קץ למספר טובותיו שהטיב עמנו עד הנה כמאמר הפייטן אלו פינו מלא שירה כו' ומה גם שעוד לא הגענו לתכלית זמנם שהרי גם להבא אנו צריכים להם וז"א ולא תכלית כו': 

<b>רבות עשית כו' </b>וסיפיה אגידה ואדברה עצמו מספר: 

<b>בהערתו אל מה כו' </b>במה שהעיר לבבו לדבר שתלוי בו חיותו וכו' דהיינו בתורה וכו': 

<b>נכבדת נאמנה </b>נכבדת במצותיה ואזהרותיה הנחמדים מזהב ומפז ונאמנה ביעודיה לגמול טוב על פעולת הטוב והפכו: 

<b>להסיר עורונו ולבער סכלותו </b>להסיר עורונו בסכלות העדרי ולבער סכלותו בסכלות קניני: 

<b>ולהאיר עיניו </b>באמונות אמיתיות: 

<b>המעיר בה </b>מעיר לבבו לעסוק בה: 

<b>והמפיק להבנתה </b>מוציא בינת לבבו לפועל מן הכח: 

<b>והעוזר לו </b>עוזר לו לקיימם כמאמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו וכו': 

<b>להדבק בתורתו </b>הוא ההכנה עליה בכלל ואח"ז פורט לקבל מצותו בעשה טוב. והזהרתו בסור מרע: 

<b>בהתאחרו מהבין כו' </b>התעצלותו מהבין וכו': 

<b>ומנוחת נפשו </b>הוא רוצה שנפשו תהיה בשובה ונחת ולא טרודה לחקור ולעמוד על עומק עניניה מה שאיננו עושה כן בספר וכו': 

<b>הדמות הכתיבה </b>שיש במכתב אותיות נראות דומות זו לזו כמו במכתב שלנו שידמה לפעמים יו"ד בוי"ו או ד' ברי"ש או סמ"ך למ"ם סתומה: 

<b>או המלות </b>שלפעמים יבואו בענין המכתב שתי מלות דומות במבטא ואינם מכוונה אחת כמו מלת בגד שיתכן שיהיה במקום אחד ממשמעות שמלה ובשני ממשמעות בגידה בריע וכמו זה נמצא בשאר לשונות ולפעמים מסופק הקורא בכוונת משמעו: 

<b>או לעומק עניניו </b>שיש בו ענינים עמוקים בהשגתו כמו חשבונות הרבה בתשבורת ודומיהם: 

<b>ודקותם </b>שהענין הוא לפעמים בלתי עמוק אמנם הוא דק כמו מחקר חומר וצורה למי שלא נכנס מעולם במחקריות ודומיה הרבה: 

<b>והתערבותם </b>שיש בו פרטים הרבה מעורבבים ומסובכים זה בזה וזה מביא למבוכה לבעלי דעת גסה: 

<b>וצחות דבריו</b> שדבריו נאמרו במליצה צחה בלתי מובנת למי שאיננו רגיל בלשון הלציי: 

<b>והצלתו </b>מן המות הנצחי: 

<b>ולהסתפק לך כו' </b>שיהיה מספיק ודי לך בהבינך הדברים הקרובים לשכל שאין בהם עומק: 

<b>מה שהוא קרוב כו' </b>על עומק עניניו אמר מה שהוא קרוב מענינו ועל צחות לשונו אמר ונגלה מפשוטו כלומר הוא גלוי מצד פשטות הלשון: 

<b>חסרונך ופחיתותך </b>כפל הלשון הוא א' על שהוא מתעצל בתורה והב' שאיננו מתעצל במכתב מלך ב"ו והוא דוגמת מ"ש הנביא כי שתים רעות כו' אותי עזבו וכו' לחצוב להם וכו' וכן מה שמביא ולאלהי כספא ודהבא וכו': 

<b>וכל ארחתך ליה </b>כל דבריך בה בידו כמד"א מה' מצעדי גבר כוננו וכו': 

<b>להמרות הבורא </b>בפועל רע ולהפר בריתו בעשות המצות: 

<b>משרשי העולם </b>הם שמים וארץ וצאצאיהם כמ"ש חז"ל את השמים לרבות ואצאיהם וכו' נמצא שהשמים הם השורש וצאצאיהם הם הענפים וכן הארץ לצאצאיה: 

<b>ופשוטו ומורכבו </b>היסודות הד' הם פשוטים וכל הנמצאים בזה העולם הם מורכבים מהם: 

<b>ועליונו </b>הם הגלגלים והכוכבים ותחתונו הם השפלים: 

<b>עומד בדבר ה' ושומר </b>כמו שהוא עומד ומתקיים בדבר ה' כן הוא שומר בריתו ואיננו משנה ענינו וכמ"ש כלום יצאה חמה מן המערב או כלום זרעת חטים כו' כמו שמפורש במדרשי חז"ל: 

<b>יוצא מקשר עבודתו </b>מתעצל ובטל ממעשהו שזו היא עבודתו: 

<b>או שממרה דברו </b>לשנות פעולתו לפעולה אחרת: 

<b>ומפר בריתו </b>זה שייך בשמירת גבולו כמו בים עד פה תבא שנאמר שם לשון חוק וברית: 

<b>ויצאו מי הים </b>או שיצאו מי הים כו': 

<b>הטבועים על התנועה </b>שהם הלב והריאה והורידין: 

<b>ינוחו הנחים </b>כמו המעים: 

<b>חבורו נפסד </b>חבור מזגו מד' יסודות 

<b>והרכבתו </b>הרכבת אבריו 

<b>ובטלה הנהגתו </b>הכח המנהיג הגוף: 

<b>ובעוזרים שחייבם כו' </b>שהרי כשהאדם בוחר ח"ו להמרות אבריו וחושיו וכחותיו עוזרים אותו לזה ע"י ממשלתו עליהם וממשלתו הוא ע"י שהוא ית' חייבם וצוה אותם לסור אל משמעתו: 

<b>וסבל כל ענינו </b>מוסב על מלת וחייבם שהוא ית' חייבם לסבול כל הענינים שהוא מטיל עליהם: 

<b>בענין ההוא </b>בענין ההעברה: 

<b>השר המתעלם כו' </b>אתה השר המתעלם: 

<b>הלא תירא </b>הלא יש לך לירוא וכו': 

<b>והקיץ מהתעלמותו </b>ממה שהתעלה מלהספיק צרכיהם הנמסרים בידו וחזר מטעותו שהעביד אותם במה שלא התחייבו: 

<b>בפרשת אם בחקותי </b>כי המחלות הרעות ונאמנות הנאמרות שם כמו שחפת קדחת ודומיהם כלם הם מורידות כחות האדם וצאתם מקשר הטבע המושם לבריות: 

<b>בהזמינו תועלותיו </b>שהוא ית' הזמין בעולמו כל המועיל לאדם והיא בחינה כוללת: 

<b>וחמלתו עליו </b>שחמל עליו והצילו ממקרים רעים ונתן חמלה בלב יולדיו לשמרו ולהצילו כמ"ש בשער הבחינה: 

<b>והספיקו צרכיו </b>בפרטות בעת הצורך: 

<b>ולא הניחו לנפשו </b>לא הסיר השגחתו ממנו לעזבו לעצמו שיהיה מפקח בעצמו על כל עניניו: 

<b>ולחלישות הכרתו </b>לא עזבו שינהיג את עצמו בהכרתו החלושה: 

<b>בחכמה כו' </b>דהיינו באברים שצריך האדם להשתדל ולעסוק בעצמו נתן לו הוא ית' חכמה ובינה: 

<b>עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך </b>הרי שעיקר תועלת הבינה שעל ידה ידע האדם חובות אלהיו: 

<b>וקושר אותם באיסוריו </b>שתנועות האדם אסורים ברצון הבורא ית' שלא יצאו חוץ לגבולם להתנועע לדבר שהוא נגד רצונו ית': 

<b>ומושל בהם </b>שגם תנועותיהם את כל אשר הם עושים הוא ית' עשה וממשלתו רודה בהם: 

<b>וצורת נסיונו ובחינתו </b>ציור מהות נסיונותיי ובחינתו שהוא ית' מנסה ובוחן האדם וכבר נאמרו ב' לשונות אלו נסיון ובחינה כמד"א והאלהים נסה את אברהם ונאמר ה' צדיק יבחן וכבר דברו המפרשים בהבדל שביניהם: 

<b>במסורת התורה </b>שמסר לנו תורתו להעיר לבבנו כו': 

<b>משתמש בבל פנות גופו </b>זו היא הגזרה כשמכיר האדם בכל הנ"ל הוא משתמש בכל פנות כו': 

<b>בכל פנות גופו </b>פנות הפ"א בחיר"ק כלומר חלקי גופו הראשיים כמו ויתיצבו פנות כל העם (שופטים כ) או מלשון פניה כלו' בכל דבר שגופו פונה לעשות: 

<b>ממלות הסגולה והבחירה </b>המלות המורות שאנחנו עם סגולתו ונבחרים מכל הגוים: 

<b>לכבוד הבורא ומוראו </b>שמלת ויראו ממך סובלים שני דברים הא' ההכנעה והכבוד והב' התרחק מהרע ומהזיק להם ועל הראשון אמר שיהיה זה בשביל כבוד הבורא שהכבוד שחולקין לעבד הוא כבוד לאדונו ועל השני אמר ומוראו שיראו מהרע ומהזיק לישראל מחמת מוראו ית': 

<b>במה שאנו עתידים להגיע אליו כו' </b>במה שהבטיח הנביא אותנו דברים העתידים לבא עלינו מעניני התקרבות אל הבורא ית' ושנהיה מיוחדים בעבודתו ית' זה יאמר כו': 

<b>והתחלפות ערכם כו' </b>חילוף ערך חשיבותם זה מזה אצל הבורא יהיה כפי התחלפות כו': 

<b>במחשבתך ובינתך ושכלך בו </b>מלת בו מוסב על התאוה: 

<b>כונתך בו </b>בתשבונך: 

<b>מבשתך </b>מחמת בשתך: 

<b>מהשקפתו עליך בו </b>בחשבון: 

<b>ולא תבונה </b>לשון תבנית או הגירסא תכונה לשון כמות מספרו או ערך כמו ותוכן לבנים תתנו: 

<b>ולא תנועה ולא העתקה </b>לא תנועה מצד המתנועע להשלמת החפץ ולא העתקה ממקום למקום מצד שאיננו בעל כמות המוגבל במקום והבן: 

<b>תואר מתארי הגופים </b>כמו חי חכם יכול שכולם לא נאמרו בו ית' רק בהשאלה: 

<b>ולא מתקוה להם </b>לא מחמת שהוא מקוה להשיג אתה תועלת מהם: 

<b>ולא מיראה אותם </b>לא מחמת שהוא ירא שישנאוהו או יענישוהו אם לא יעשה דבר העבודה ההוא: 

<b>בעולמו ובאחריתו </b>לא בעוה"ז ולא לעולם הגמול: 

<b>ואין לו צורך כו' </b>צורך הוא ההכרחי ותועלת על צד היותר טוב: 

<b>איך נרצה לו מנפשותינו כו' </b>איך נרצה שתהיה ההנהגה מנפשותינו אליו ית' בעניני ההנהגה שלא היינו מתרצים אלו היו נוהגים חבירינו עמנו: 

<b>עם סכלותם כו' </b>אע"פ שיש לומר אמתלא על חבירינו שלכן אין לבבם שלם עמנו לפי שאינם יודעים אם לבבנו ג"כ שלם עמהם ומה גם אחר שבאמת אין לבבנו שלם עמהם וז"א עם התרמית וכו' ואעפ"כ אנו מתקצפים על זה כ"ש שנתנהג כך עמו ית': 

<b>בהשתדלות </b>בפעולות ובחריצות בשכלו: 

<b>למחלקותיהם </b>לפי חלוקות פרטיהם: 

<b>בהשתדלותו במעשי מלכו </b>מלת בהשתדלותו מוסבת על מלת חשבון שיחשוב וישקול השתדלותו בעבודת בוראו עם השתדלותו בעבודת מלך ב"ו: 

<b>שיהיה בתנועות גופו כו' </b>כלו' שבודאי ישים בם כל תנועות גופו ולא יניח כו': 

<b>או חסד שעשה עמו </b>באיזה הצלה מן הרע: 

<b>בחרוז </b>הוא השיר אשר הוקצב במקצב שוה וכמרגליות חרוזות בחוט המקצב הוא המקשר חלקי חמריו זה בזה המליצה הצחה והפשוטה קראה מפורד: 

<b>מצחותו ומליצתו </b>צחות הוא ידיעת הלשון בשלימותו וידיעת כל מלותיו עם שמושיהם וכל בניניהן וכל שמדבר באיזה לשון ומשתבש בו הוא נקרא נלעג לשון ועל זה נאמר ולשון עלגים תמהר לדבר צחות ומליצה נקראה חכמת הרכבת הדבור ונמצא הרבה בתנ"ך ואין כאן מקומו להאריך בו: 

<b>ודרך העבודה </b>הם הדברים הנאמרים בגוזמא: 

<b>ואמת ושקר </b>כלומר איננו מדקדק אם שבחיו הם אמת או שקר: 

<b>שלא יזמנהו ויראהו </b>יראהו היו"ד בפת"ח יזמינהו בלבו ויראהו בכתב או באמרי פיו: 

<b>להראותו בכל אבריו </b>שהשבח איננו רק בכלי המבטא ואלו היה יכול להשתמש בזה גם בשאר אבריו כו': 

<b>ונסתרו ונראהו </b>אלו היה יכול לגלות לו מחשבות סתריו כמו נראהו היה חפץ בזה: 

<b>מחפצו שיגיענו כו' </b>כל זה הוא מחמת גודל חפצו שהוא חפץ ומשתוקק שיגיע למלך ידיעת טוב מצפונו ושלימות לבבו אליו: 

<b>היה עושה </b>מוסב על ואלו היה יכול: 

<b>עם חולשת האדם </b>אע"פ שהוא מצד עצמיותו אדם חלש כמוהו: 

<b>וזעירתו </b>קוטן ערכו בערך כל המציאות ויתכן שכוון בכאן שפלות ערך האדם בכל השלשה עולמות ואמר חולשת האדם בין הברואים השפלים שרוב הבעלי חיים הם אמיצי כח ממנו ועל עולם הגלגלים אמר וזעירתו קוטן כמות גופו נגדם אף נגד קטני צבאותיהם ועל עולם המלאכים שאין מות בחוקם אמר ומהירות כלות ימיו: 

<b>ולמוד החכמה </b>שאר חכמות הנצרכות לתורה כמו תקופות וגמטריאות: 

<b>טרוד לבו וזולת מעשהו </b>מה שיהיה עושהו טרוד בדבר אחר זולת המעשה לא יזיק לו כלל: 

<b>יגוני בעבורך כו' </b>התוגה שיש לי על מה שאינני עובד אותך בשלימות ביטל ממני כל שאר היגונות במה שאינני יכול להשיג חפצי וכו' ודאגתי שאני דואג על שנתרחקתי ממך בעונותי בטל ממני כל שאר הדאגות שיש לי לדאוג על נזקי: 

<b>והעוה"ב </b>שלא יעסוק אז גם באיזה מצוה אחרת: 

<b>והתפלה כגוף</b> כלל התפלה הוא כגוף והעיון פי' המחשבה בכוונתה היא כמו נפש: 

<b>בלי לב </b>הפרי שבתוך הקליפה נקראת לב: 

<b>והשיב הכל בפניו </b>השליך הכל על פניו: 

<b>בהתעטף עלי נפשי </b>וסיפיה את ה' זכרתי ומלת בהתעטף הוא מל' תפלה כמד"א תפלה לעני כי יעטוף: 

<b>כלות הנפש כו' </b>התשוקה לדביקתו ית' כמה שכתוב נכספה וגם כלתה נפשי: 

<b>והשלכת כל יהביה עליו </b>מלשון הכתוב השלך על ה' יהבך ופירשו בו רז"ל לשון משא כלומר משא צרכיו המוטלים עליו ישליך אותם על בטחונו יתברך: 

<b>ולפי שהיה על הנפש לזכור כו' </b>כלומר לולא שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה תפלה מסודרת היה טורח על נפש כל אחד לזכור הפרטים אחר שהם בלתי סדר לכן תקנו הם כו': 

<b>ולא תבוש בהתנפלה </b>מלשון ואתנפל לפני ה' ואמר שלא תבוש מהיותה מבקשת דבר בלתי ראוי: 

<b>הכניעה והשפלות </b>שסדרו דברים הכובשים לב האדם ומכניעים אותו: 

<b>ולפי שהיתה כו' </b>תחלה דבר על סדר הענינים שסדרו ועתה מדבר על המליצה במלות שהניחו הם: 

<b>ואין לה קימה כו' </b>שאין כח לנפש האדם לקום ולעמוד על מצב אחד להתבונן באיזה דבר וזה לרוב מהירות הרהורים והרעיונות העוברות תמיד בלב האדם זו אחר זו: 

<b>מפני שמחשבת הנפש הולכת כו' </b>שע"י הדבור יקל על האדם לכוון שהדבור מעורר הכוונה והיא נמשכת אחריו: 

<b>מלות וענינים </b>מלות נפרדות וקשר המלות יחד הם הענינים: 

<b>והמלות צריכות כו' </b>כי מה תועלת במלות נפרדות בלי התקשרות לענין אחד: 

<b>והענין אינו צריך אל הדבור כשאפשר לסדרו בלב </b>שקשר הענין המכוון בהם די לו בציור בלב שהוא העיקר המכוון בתפלה: 

<b>אשר הוא עיקר כוונתנו ועליו כו' </b>אחר שעיקר כוונתנו הוא במה שאנו מדברים המלות לעורר הלב ונמצא שהלב הוא העיקר: 

<b>משען מגמתנו </b>פנות הלב לאיזה דבר ביחוד ובתשוקה נמרצה נקראת מגמת כמ"ש מגמת פניו קדימה: 

<b>והשוהו עם דבורך </b>כלומר שבדבורך אין חסרון והשמטה מכל המלות המסודרות כן תהיה כוונתך נמשכת בשלמות מראש ועד סוף בלי פגם וחסרון: 

<b>כוונה אחת לאלהים </b>שלא תכוון בה רק כוונה אחת דהיינו לשמו ית' לבדו: 

<b>הקשה במה כו' </b>מלת הקשה הקו"ף בשו"א לשון צווי שתקיש ותדמה הדבר עם מה שאתה עושה למלך בשר ודם: 

<b>ומן התימה כו'</b> כלומר יש לתמוה איך יערב לבך לצאת ידי חובתך בתפלה חסרה: 

<b>אמונת הבורא ופקדונו </b>כמו שמאמין ברעהו ומפקיד בידו איזה דבר בלי עדים כלומר שעשות המצות הם דברים שנעשים בגלוי ובני אדם משגיחים ויודעים אחד במעשה רעהו ויש על זה שופטים בארץ או מוכיחים ומחרפים על חסרונם והרי זה כמו שמפקיד בעדים אולם התפלה אין משקיף עליה זולתו: 

<b>יצאת ידי חובת האמונה כו' </b>יצאת ממנו ית' מתואר בתואר נאמן: 

<b>הקובעים אותו </b>גוזלים אותו כמ"ש היקבע אדם אלהים כו': 

<b>הנוהגים בהם </b>באמונות: 

<b>כמשפטם וכדיניהם</b> מלשון הכתוב כי עשית משפטי ודיני: 

<b>שיהיה שורש מעשהו </b>ההתחלה הוא השורש בכל פעולה ולכן אמר החכם ההתחלה חצי הכל: 

<b>גודל טובותיו ורוב חסדיו </b>גודל טובותיו הוא ציור הנאת טובותיו ורוב חסדיו בבחינה שלא היה ראוי לכך: 

<b>מרוב חסדיו עליו</b> רוב חסדיו ית' שבאו עליו: 

<b>ויגיע בה אל קץ גבוליה </b>על ידי כן יראה לעשות המצוה בשלימותה בכל צדדיה ויפקח על זה בתחלתה ובאמצעיתה ובסופה: 

<b>ויגיע בה כו' יראה מהאל וחפץ כו' </b>שיגיע וישיג עי"כ בכל השלשה גבולים שזכר ישיג היראה והחפץ כו': 

<b>וישא נפשו כו' </b>כלו' ישים מגמתו להקיש בציורו לדבר המלך ב"ו שזכר לעיל וכמו ואליו הוא נושא את נפשו: 

<b>ויהיה על לבו </b>ההקשה והציור הזה יהיה על לבו תמיד: 

<b>ימצא חריצות </b>זניזות: 

<b>חשבתי דרכי כו' </b> כלומר חשבתי הדרכים שלי דהיינו הנהגתי עם בני אדם כמוני דהיינו ההקשה הנ"ל ועי"כ ואשיבה רגלי כו': 

<b>חשתי ולא כו' </b>הרי הזריזות: 

<b>שהוא רואה אותו </b>בשעת עשיתו המעשים וזוכר אותם אח"כ: 

<b>להכלם ולהתבושש </b>להכלם מהמרותו ולהתבושש מלהתעצל בעבודתו והיינו שמפרש אח"ז: 

<b>השקפתו עלינו בשוה תדיר </b>שוה בנגלה ובנסתר: 

<b>אלא להתגדל כו' </b>הרי שידיעת החכמות אע"פ שהם דברים צפונים בלבות רק לפי שיכולים להודיע מצפון זה הם מתקשטים בזה לפני מלכיהם וכן הם נזהרים מדת מלכם מטעם זה: 

<b>מצוים בדת מלכם </b>מצוים הצדיק בפת"ח עם הארץ מצוים ומזהירים זה את זה הדברים ונמוסים שהם דת מלכם ואף שהם אינם מקוים ע"ז שכר שמוש רק שיהיו עי"ז לחן בעיני המלך: 

<b>להשקפתו עליהם </b>על המצפונים והלבבות: 

<b>לא יטרידנו דבר מדבר </b>שאיננו ית' כמו ב"ו שטרדתו בדבר אחד מונע אותו מהשקיף בדבר אחר: 

<b>ולבך אל ימהר כו' </b>וסיפיה כי האלהים בשמים ואתה על הארץ כלומר הוא ית' שוכן בשמים ומביט ומשגיח עליך: 

<b>שב אל רעיון המאמין כו' </b>אמר לשון שב לפי שא"א לומר שיהיה האדם מחשב בזה תמיד בלא הפסק כלל שהרי רבות מחשבות צריכות לעבור בלב איש מעניני תורתו ותפלתו ועסקי פרנסתו רק שיעלה דבר זה על לבו שעה אחר שעה ותהיה מחשבה זו אצלו תמיד בהלוך ושוב: 

<b>ובוחן את מעשיו </b>בוחן חכמתו ית' הנראית בעשייתו בבריותיו וע"ז בא כל שער הבחינה ואח"ז אמר וחוקר את פעליו בהנהגות בריותיו במיני פעולת הנהגתו אותם: 

<b>על גדולתו ורוממותו כו' </b>כל זה מבואר בשער הבחינה: 

<b>יניח הבורא לו מעצבו כו' </b>שאם עד הנה היתה עבודתו בעצבון כמ"ש תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה ובטוב לבב מעתה תהיה עבודתו בשמחה ועל שהיה עד הנה מפחד תמיד מלהכשל במוקש החטא מעתה יהיה בטוח שלא יחטא עוד: 

<b>על הדרכתו והנהגתו </b>להדריכו בעשה טוב ולהנהיגו בדרך בטוחה ממכשול החטא: 

<b>לעצמו וליכלתו </b>לדעת עצמו ולהתנהג בשכלו האנושי ולעשות מה שביכלתו: 

<b>מבלעדי הקשה </b>שלא יצטרך להקיש דבר לדבר בדרך דוגמא שגם בזולת זה יבינהו: 

<b>והנאהב אצלו כו' </b>שאין נאהב אצל זולת מה שאהב הבורא לו ומלת לו הכוונה מה שיגיע לו: 

<b>מה שעבר מימיו </b>הזמן שעבר מימי חייו: 

<b>בפנים מאופני הוצאותיו </b>באופנים פרטים שבחר מבין כל אופנים שיתכן להיות שיוציאו בהם: 

<b>מה שהלך מן הממון </b>כלומר הסך שהלך ממנו: 

<b>והוא אינו יודע כו' </b>שלא ידע או מה שיש לו ביד אחרים ומה שמגיע לאחרים ממנו וזהו מה שיש עליו שיש לאחרים חובות עליו כדרך כל בעלי משא ומתן שהם תקועים ומסובכים זה בזה: 

<b>אם תוכל בכל יום </b>אם תוכל לעשות זה שהפקיד את נפשך בכל יום מה טוב: 

<b>חובה עליך בו </b>מלת בו מוסבת על היום: 

<b>אחר העלמה בהעלמה </b>שהעלמה גורמת העלמה והנחה גורמת הנחה וכבר בארתי שהעלמה הוא היסח הדעת מן הדבר והנחה הוא הנחת הפעולה לזמן אחר: 

<b>וכבר נאמר כי הימים מגלות כו' </b>כבר נאמר מפי חכמים שהימים הם כמו מגילות שיכתוב בו האדם כו' ואם לא יכתוב ישכח ממנו כן העלמת הפקידה בימים הקודמים גורם העלמה בימים הבאים אחריהם: 

<b>המית לבו וחריצותו כו' </b>מה שלבו הומה ומה שהוא משתדל בחריצות והשתדלות יתירה כו': 

<b>בכל השתדלותו </b>שהוא משתדל להשיג הדבר ואם אינו יכול להשיגו בדרך פשוטה אזי הוא מתנכל בערמומיות באיזה צד להשיגו ועל זה אמר ותכלית תחבולותיו ואם עודנו קשה ההשגה אז הוא מתאמץ בכל יכלתו: 

<b>בזותו בעניני אחריתו </b>איך הוא מבזה ומשליך אחרי גוו עניני אחריתו: 

<b>ואז ימצא כו' </b>אז כשישקול בדעתו זה לעומת זה ימצא וירגיש בעצמו שמחשבתו בעניני עולמו הוא אצלו הרמה שבכל המחשבות: 

<b>ותוחלתו בו כו' </b>מה שהוא מיחל להשיג בעוה"ז היא אצלו הרמה כו': 

<b>מושכים אליו </b>לעוה"ז: 

<b>יוקר הסחורות וזלותם </b>גרסינן. הוא"ו אחר הלמ"ד לשון זול: 

<b>ועלותם וירידתם כו' </b>באיזה מדינה הסחורות עולים כלומר יקרים ובאיזה מקום הם יורדים: 

<b>לתקותו שיגיע כו' </b>להיותו מקוה שיגיע אל תכלית ריוח ממון מה שבאמת אין תכלית לתשוקה זו: 

<b>הצער הארוך </b>מקור וחום ודומיהן והטורח הוא טלטול הגוף והעמל הוא קוצר הנפש ובחילתה בדברים מנגדים לטבע המצויים בדרך: 

<b>שמירתו </b>מידי זרים והנהגתו שינהיג אותם בסדר הראוי שיתרבו עוד ושיצניע אותם מן הפגעים הבאים במקרי העולם שלא יבואו זרים ושוללים מבני אדם: 

<b>וספר מדוה כו' </b>הסמ"ך בחיר"ק ומוסב על שלמה ע"ה: 

<b>לא יפרד כו' </b>כלומר גם בזמן המועט ההוא לא יפרד ממנו כו': 

<b>ואיה יתרון כו' </b>כלומר עד הנה דברתי בבחינה אם היו שקולים ובאמת איה יתרון כו': 

<b>ומעלת עולמה </b>שבאה משם על עולמו שהוא נברא משם: 

<b>ועלותה מירידתו </b>בבחינת סופה שהרוח תשוב אל האלהים והעפר ישוב אל הארץ: 

<b>ועמידתה מחליפתו </b>שהנפש קיימת ועומדת בלי שום שינוי והוא חולף ומשתנה תמיד: 

<b>וקיומה מהפסדו </b>שהיא קיימת נצחית במציאות כפי טבע מהותה והוא נפסד לסוף בטבעו ומהותו: 

<b>ופשיטותה </b>שהוא עצם פשוט והוא מורכב מדברים הרבה: 

<b>עם פחיתותו וגנותו </b>שהוא פחות במהותו ומגונה בהיותו כלי מוכן לקבל המדות הרעות כאמור: 

<b>אשר צוית </b>הצד"י בשור"ק: 

<b>מה בין שני הדברים ובין שני הענינים </b>ועל ההפרש בין מהותם ועצמיותם אמר מה בין שני הדברים על ההפרש בהנהגתו ועסקו בענינים שענין זה הוא בידו ויכלתו וענין זה איננו ביכלתו כאמור למעלה אמר ומה בין שני הענינים: 

<b>עונשך יותר כו' </b>על החטא בפועל רע אמר ועונשך יותר חזק ועל העצלות במעשה הטוב אמר והחשבון על התעלמותך כו': 

<b>שאין לך בה זכות </b>שבודאי לא תצא זכאי בדינך ע"י טענה זו: 

<b>על טענה שהיא עליך ולא לך </b>שאדרבא הוא ית' יש לו טענה עליך בסכלות הכסיל ההוא למה לא הוכחת אותו ולא השתדלת לגלות ממנו מסך סכלותו שכבר נאמר הוכח תוכיח וכו' כ"ש שלא תהיה סכלותו לך לטענה או הכוונה שיש עליך טענה שהיה לך להכיר ולהחזיק טובה לו ית' שנתן לך יתרון על זולתך: 

<b>והמאמר בהשלמת כו' </b>כלומר אלו באתי לומר ולבאר כל מה שיש לדבר בענין הזה בשלימותו היה הענין ארוך מאד: 

<b>שהעירותיך אליו </b>העירותי לבבך לפנות אל הענין הזה ולשום לב אליו ואח"כ כשפנית אליו הנה הוריתיך עליו בפרטות: 

<b>על מעשהו </b>על מיעוט מעשהו ועל שהכרתו שהוא מכיר בחיובו להשתדל בעבודה הוא יותר מהשתדלותו: 

<b>והגעת יכלתו כו' </b>שיחשוב על שיכלתו מגעת לשלם חובות שהוא חייב על טובותיו יותר ממה שהוא משלם באמת: 

<b>כפי צרכו </b>כפי הצורך לזרוע כל השדה: 

<b>בלתי זרועה </b>בלתי זרועה כולה רק קצתה: 

<b>על מה שיעלה בו </b>מה שצמח ממנו ועלה לכמה כפליה: 

<b>גדול מדוהו </b>שנתחייב לשלם ואין לו ונכפלה רעתו שרעתו ועגמת לבבו נכפל על שהצליח ביותר במה שורע ועשה הרבה שע"י כן נתחייב ביותר והבן: 

<b>ועשה בזה </b>השי"ן בציר"י: 

<b>מה שיצא </b>היו"ד בציר"י: 

<b>אל גבול המעשה </b>כלומר לא יספיק לך מה שאתה מכיר לבד כמו עד הנה שאדרבא הכרתך הוא חייבתך: 

<b>ויראה לך </b>היו"ד בציר"י ויראה לך כי אתה נתבע בכל זה יהיה דומה בעיניך כאלו כעת תובע הוא ית' אותך בכל זה ואתה בא עליו לידי חשבון: 

<b>כ"ש עת המשך כו' </b>הה"א בחיר"ק כ"ש בעת שהוא ית' מטיב לך בטובות יתירות שאתה צריך אז לצייר בדעתך כל זה וע"י כן לא תבעט בטובה: 

<b>והותר כל טרחך </b>ל' ויתור והתרה כלו' תהיה מוותר כל כחותיך ותטרח בהם: 

<b>יפקדנו בעת הצירך כו' </b>ימצאנו חסר בעת הצורך כו'. יפקדנו יחסרנו מלשון ולא נפקד ממנו איש: 

<b>בלו ואולי </b>כמו שמפרש בעצמו ותאמר לו הגעתי לשון הלואי ואמר לו ואולי על העבר והעתיד כי לו הוא אמתלא על העבר ואולי הוא התברכות בלב ותקוה לעתיד כלומר אולי אזכה למעלה כך וכך ואז אשלם וכו': 

<b>יתעה מי שיתלה כו' ויפול מי כו' </b>שתי הלשונות נגד שתי השלמיות עיון ומעשה שעל שלמות העיון אמר יתעה וכו' שיהיה תועה מן הישרה ועל המעשה אמר ויפול כו' שיפול במצודת המכשול: 

<b>לטענה לך ולאמתלא </b>טענה על תביעת פועל רע ואמתלא על העדר עשה טוב: 

<b>ככל חוטא כו' </b>שבודאי בכל חוטא תמצא איזה סבה שהניעתו לחטוא ולולא הסבה ההיא לא היה חוטא כמו הריש הוא סבה לגנבה כי על פת לחם כו': 

<b>ונמצא ישלם כו' </b>כלו' אעפ"י שאין לבזות אותו כל כך על הפועל המגונה הזה לפי שכבר יש לו אמתלא חובה אמתית דהיינו למלא נפשו כו' אעפ"כ אם נמצא ישלם שבעתים הרי שאין האמתלא מצלת מן העונש: 

<b>האריכות הזאת </b>זמן חייך: 

<b>אם יבא קצך ותצר כו' </b>פן יבא קצך פתאום ותבא לידי חשבון ואמתלא שלך תהיה בודאי קצרה וצרה מלהצילך וטענתך תהיה נפסקת וכבר בארתי כפל לשון אמתלא וטענה: 

<b>בעת אהבתו ונטות נפשו וכלות רוחו </b>מלשון כלתה נפשי. ופרט בזה ג' לשונות נגד ג' מיני אהבה הידועים דהיינו אהבת הערב והמועיל והטוב וממי ששוגה באהבת חבירו נדמה לו שהוא מוצא בו כל שלשת המינים: 

<b>ששוער ממנו </b>השי"ן השני בחול"ם והוא לשון שעור ואומדנא כלומר שכל אדם יודע שאין בכח האדם לידע בבירור מה בלב חבירו רק עפ"י כח המשער בלבד. 

<b>שהוא אוהבו כמו כן </b>שהוא אוהבו כמו שהוא אוהבו: 

<b>והקרבתו והבטחתו ושהוא מטיב אליו </b>פרט בכאן מחשבה ודבור ומעשה שסתם קרבות אין בו רק מחשבה בלב והבטחה הוא בדבור והטבה בפועל: 

<b>ועושה עמו כו' וכל זה הוא עושה בתורת חסד </b>ובלי צורך אליו: 

<b>ומהשלמת הענין הזה </b>אם נרצה להשלים הענין הזה ולדבר בו בשלימות נדבר כן כי מהידוע כו': 

<b>מהידוע אצלנו </b>הוא דבר ידוע אצלנו במושכל ראשון: 

<b>בכבודו ואהבתו </b>שאין הזכרון בלבד ענין אולם צריך לכבדו ולאהוב אותו: 

<b>ולהקים בריתו עמהם </b>ולהקים לנו בריתו שכרת עמהם: 

<b>לא תבטח נפשנו עליו </b>שיחלצנו מכל צרה ותסמוך נפשנו על חסדו בסיפוק צרכנו ואחר שיהיה לבנו פנוי מאלו שתי המחשבות היה מקום לחשוב באהבתו ית' וז"ש ותנוע לאהבתו לשון חרדה שתחרד לאהבתו כמ"ש וירא העם וינועו כו' והנה כל זה במחשבה ואח"כ אמר ולהדבק בעבודתו במעשה ואח"ז אמר ולפני האלהים נשפוך שיחנו בדבור והנה כלל בכאן מחשבה ודבור ומעשה דהיינו האהבה במחשבה והעבודה במעשה והתפלה בדבור: 

<b>כמה טבענו עבה </b>שאין תנועה בלבנו לאהבתו יתברך: 

<b>וערפנו קשה </b>מלהדבק בעבודתו: 

<b>ואמונתנו מעוטה </b>מהעתיר והתפלל לפניו שהתפלה תלוי באמונה ונקראת על שמה כמ"ש ויהי ידיו אמונה: 

<b>לאהבת אבותינו כו' ולא לאהבה כו' </b>ואלו שניהם אמר על העדר אהבתו ית' אצלנו שלא נאהב אותי לא ע"פ זכרון אהבתו ית' את אבותינו ולא עכ"פ שתהיה בדרך גמול בשביל אהבתו אותנו ואח"ז דבר על בחינת העבודה במעשה ולפי שהעבודה נחלקת לסור מרע ועשה טוב וע"ז אמרו רוב הפשטנים שזה כוונת נעשה ונשמע אמר גם הוא ולא בעבור כו' נעשה ולא לגודל כו' נשמע ועל התפלה אמר ולא בעבור בריאתו כו' נבוש שע"י שהאדם בוש ונכנע ממנו ית' הוא שופך שיחו לרצות אותו ולפייסו כמה שאמרו הקדמונים בתפלותיהם אלהי בושתי ונכלמתי וכו' גם הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלמה ודומיהם: 

<b>לא ימנעך מראות </b>מ"ם מראות בציר"י: 

<b>והעזר באלהים </b>בקש עזר ממנו ית': 

<b>תאור באור החכמה </b>התי"ו בציר"י: 

<b>במה שהוא עובר במקום כו' מן המסחרים </b>הוא מחשב ומתבונן בסחורות העוברות שם במקום ההוא שהוא רוצה לילך אליו ולשון עובר הוא מלשון עובר לסוחר כלו' הסחורה המוצלחת שם ועוברת מיד ליד: 

<b>שיגיעתו מן הצרה ובחברה </b>מה שיכול להגיע כלו' מה שתמצא ידו להכין צדה ולהתחבר בחברה טובה קומפאני"ע בלשון מדינתנו: 

<b>ובמחנות אשר כו' </b>הוא מחשב ומשער בדעתו באיזה חניות יחנה מדי עברו בדרכו שכל מחנה הוא מלשון חניה לאגע"ר בלשון אשכנז: 

<b>במה שגזר לו כו' </b>כי אולי לא מחשבותיו מחשבות הבורא ית' ורבות מחשבות כו': 

<b>ולא באריכות ימיו </b>פן נגזר עליו מיתה ח"ו קודם שיגיע לדברים אלו ולא יצטרך להם: 

<b>נכונים למועד </b>לזמן המיועד ונקצב לנו אצלו ית': 

<b>אין לנו מברח ממנו ולא מנוס מפניו </b>על היותנו נכונים ליום מועד שזכר דהיינו עת למות אמר שאין מברח ממנו שהרי אין אדם יכול לברוח מן המות ועל עמדו בעולם האחר שזכר אמר ולא מנוס וע"ז סיים ולחשוב בצדה היינו צדה לדרך מן המות והלאה ועל זמן עמדו בעולם האחר לעתיד לדין וחשבון אמר ובמה שנפגע כו': 

<b>ובמה שנפגע בו </b>איזה תשורה להביא לפניו ית' עת שנפגע בו כלומר כשיעמידנו לפניו ית' ליתן דין וחשבון: 

<b>והנסיעה מתמדת וההעתקה כו' </b>הנסיעה מתמדת מצד הזמן כי בכל יום אנחנו מתקרבים כו' וההעתקה תדירה מצד העתקה מזג האדם בחסרון הליחה השרשית כידוע: 

<b>והמרגוע רחוק </b>מקום מנוחת הנפש רחוק מאד: 

<b>לזכור אחריתנו </b>הוא זכירה סתמית שיזכיר עצמו שסופו למות ואח"כ יזכור שצריך להכין צדה כו': 

<b>לבית מועדנו </b>המקום המיועד לנו: 

<b>ובמדוי גופנו כו' </b>התעסקנו בהצלת גופנו מן החלאים והמדוים ושכחנו לרפאות מדוה שכלנו ופרט שלמה חלוקות מדוה שכלנו היינו באמונות ודעות ורוע יצרנו היינו תשוקת הרע ע"י פיתוי היצר ואח"כ אמר שגם בלי התגברות היצר טבע האנושיות מושך אחר כח התאוני וז"א ונעבוד את תאותנו: 

<b>הה למבוכה הזאת </b>הוי איך רעיונינו נבוכים ומבולבלים בעסקי הצלת גופנו מן המקרים המנגדים לו ועל התאות שהאדם מתענג ושמח בהם אמר ולשכרות הזאת לפי שהיין הוא המענג ומשמח לב האדם לכן כלל התאות מכונות בו ונקראות על שמו וגם לפי שהוא המעורר הכח התאוני כמ"ש הרבה יין עושה והה הוא לשון צעקה ואנחה ונמצא ביחזקאל: 

<b>כי טח מראות עיניהם מהשכיל כו' ואמר שכרו כו' </b>על מדוי שכלנו שזכר אמר טח מראות עיניהם שהכוינה על עיני כשכל ועל רוע יצרנו שזכר אמר מהשכיל לבותם שהיצר מיוחס ללב כמ"ש כי יצר לב האדם וכו' ואל התאוה שזכר הביא הפסוק שכרו ולא יין שהכוונה על שכרות התאוה: 

<b>קרבת קצו ובוא המות אליו </b>כל אדם יש לו חיים קצובים וגם אם יחיה עד קץ המוגבל לו הוא לזמן קרוב כמ"ש ימי שנותינו וכו' כי גז חיש וכו' ובחלוקה זו כאלו המות עומד במקומו והאדם הולך וקרב אליו ואולי ח"ו נגזר עליו שיתקצרו ימיו ויבא אליו המות קודם קצו וז"א ובא המות אליו: 

<b>בעת שהוא רואה כו' </b>שיעלה זה על לבו בעת שהוא רואה וכו': 

<b>ממדבר וזולתו </b>בני אדם ושאר בעלי חיים: 

<b>מבלי הקדמת ידיעה בדבר </b>שלא קדמה לו ידיעה שהוא מוכן למות בעת ההיא ופרט בכאן שלשה בחינות הקדמת ידיעה ורמז ומועד ידוע כי כן מצינו בדברי דוד המלך ע"ה הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני שתחלה בקש לדעת קצו הקצוב לו ואח"כ בקש שעכ"פ יודיענו מדת ימיו אם לא יזכה רק לימי עליה או גם לימי עמידה או גם לימי ירידה דהיינו ימי הבחרות וימי הישישות וימי הזקנה ושיבה ואחר זה בקש לדעת עכ"פ באיזה פרק מפרקי השנה. והנה על הראשון אמר מבלי הקדמת ידיעה בדבר ועל השני שהוא ידיעה בלתי ברורה רק בחשבון הגם כמו רמז אמר ולא רמז ועל השלישי אמר ולא מועד ידוע שאם היה יודע על כל פנים באיזה פרק מפרקי השנה היה בטוח מחיותו בו ולפי דברי חז"ל השיג דוד זו הידיעה שאמר בשבת תמות וא"כ היה באמת בטוח בשאר ימות השבוע אולם אין אתנו יודע עד מה כמוהו או הכוונה בג' לשונות אלו על החודש והיום והשעה שזכר אח"כ: 

<b>שיהיה בטוח מהיותו בו </b>שיהיה בטוח בזמן אחד שלא יהיה אז במות: 

<b>מבלעדי הישישות והבחרות כו' </b>פורט זמני החלד מסופם לתחלתם: 

<b>בכל זמן ובכל עת </b>בכל זמן מזמני חלדו ובכל עת מעתות השנה והחדש והיום: 

<b>וימשל בזה </b>יעשה משל לעצמו: 

<b>לדוד חוץ למקום כו' </b>הנמשל בזה שצריך האדם לכוון דעתו לדביקות הבורא שאם יסיח דעתו ממנו ית' הרי הוא כחוץ למקומו: 

<b>במי שיש עליו חוב כו' </b>והנמשל שחייב האדם לצאת ידי חובתו בעבודה בעודנו חי ואחר שקצבת חייו בלתי ידוע לו הרי הוא כחוב בלי זמן קצוב לפרעון: 

<b>על אורך עמידתו כו' </b>כמה חי עד הנה: 

<b>שתהיה תלותם חזקה כו' </b>כלומר שלא הרגישו מקודם שהם מוכנים להפרד מן העולם שאדרבא לפי שנות בחרותם ולפי חוזק מזגם והרכבתם היו מקוים שישארו עוד שנים רבות בחברת העולם: 

<b>ולא ראה כו' </b>איננו רואה בעצמו שיש לו יתרון עליהם מצד השנים או מצד המזג שיחייב היתרון ההוא שיתאחר בחברת העולם יותר מהם כלומר שבאמת הוא יודע בעצמו שאין לו שום יתרון עליהם: 

<b>יקצר תוחלתו כו' </b>הדברים שהוא מיחל להשיג מן העולם: 

<b>ויוחיל לאחריתו </b>אמר לשון תוחלת לפי המשל שהקדים שבעל הפקדון מיחל זמן השבת פקדונו: 

<b>ויחשוב עם נפשו </b>חשבון עונותיו: 

<b>מי שקדם כו' </b>מי שהמות קדם ועמד לפניו כלומר מי שמצייר בדעתו יחושב תמיד על המות בטוחים אנו שבודאי תקן האיש ההויא עצמו: 

<b>רוצה לומר בחי </b>במלת חי: 

<b>המבין המכיר </b>המבין גדולת יוצרו ית' ומכיר שפלות עצמו: 

<b>בעת שתטה נפשו כו' במעלות הבדידות כו' </b>בעת שכוא מרגיש בעצמו שנפשו נוטה ומשתוקקת לחברת בני אדם ושעשועיהם יסתכל ויחשוב אז במעלות הבדידות והפרידה מהם ואמר חברת בני אדם על חברת הגופים במקום אחד ועל התערבות דעתם וספוריהם ותנועותיהם אמר ולהשתעשע בהם ונגד שניהם אמר בהפוך הבדידות והפרידה: 

<b>וברוע חברת כו' </b>מוסב על ההסתכלות שיתבונן ברוע חברת כסיליהם ואמר מבלי דוחק כו' כלומר שבודאי האדם מוכרח להתחברות לפעמים בעסקי משא ומתן או אומניות כמ"ש החוקרים האדם מדיני בטבע ואין לומר על ההכרח שהוא רע כי לא יגונה אולם בעת שהוא בלתי מוכרח הוא מותר ורע: 

<b>ומרעת חברתם כו' </b>כלומר הנה אספר לך מקצת מן הרע המגיע לאדם בחברתם והוא מותר הדברים: 

<b>ואמר ונאמר </b>כלומר זה אומר איזה שמועה בשם אומרו כך אמר פלוני וזה אומר כך וכך נשמע ונאמר מפי ההמון מאן האט געזאגט בלשון אשכנז: 

<b>ובלבול ארוך </b>שמבלבלין ומערבים דברים זה בזה שהם עגינים נפרדים ואין להם התקשרות ויוציאו בזה זמן ארוך כשתים ושלש שעות והבלבול והערבוב יורה שאינם לתכלית ואין בהם תועלת: 

<b>לא יחדל פשע </b>שע"י רוב דברים יתגלגל בהם לשון הרע או ליצנות או מחלוקת: 

<b>אצור מותר דבריך </b>לשון אוצר כלומר למה תוציא כל דבריך ללא צורך מוטב שיהיו אצורים אצלך ובזה תוכל לחסום לשונך מלדבר בבני אדם כו'. מדבר המ"ם בחיר"ק: 

<b>ומהזכיר רעותיהם </b>מעשיהם רעים ועל המדות המגונות אמר וספר בגנותם: 

<b>תשב באחיך כו' </b>אם תשב ותדבר באחיך דברים מותרים בודאי לא תמלט שבבן אמך תתן דופי כי ברוב דברים כו': 

<b>והכזב ודברי השקר </b>מוסב למעלה על רעות חברותיהם: 

<b>לא כן ידברו </b>אינם מדברים דברי אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות: 

<b>אמרו הן או לאו </b>אמרו האל"ף בחיר"ק כלומר הרגילו עצמכם שלא לאמת דבריכם בשבועה רק תאמרו האמת על הן הן ועל לאו לאו בלא שבועה: 

<b>עם מיעוט ההצלה כו' </b>שעל הרוב לא יחלט מהזקתם לו שע"י החברה ורוב השיחה יגלה להם מסתורי עניניו ויוכלו להזיק לו אח"כ בממונו או לדבר בגנותו מהענינים שנגלו להם: 

<b>והחונף </b>מדת החנופה: 

<b>ואהבת קנות השם להתנאות כו' </b>שע"י שעשועו בחברתם ישתוקק לקנות שם אצלם וזה יביאהו להתנאות להם כלומר לעשות מעשים טובים בכדי להיות נראה להם נאה במעשיו: 

<b>ובמה שאינו יודע כו' </b>שגם בחכמות ובמלאכות שאינו יודע בהם יתהלל בשקר ויאמר שיודע: 

<b>ומהם </b>מרעות חברותיהם: 

<b>חיוב הצווי בטוב וההזהרה מן הרע </b>שכל ישראל ערבים זה עם זה שכל אדם מחוייב לצות את זולתו וללמדו ולזרזו לעשות טוב אם הוא רואה שהוא מתרשל בו ולהזהירו מן הרע אשר הוא רואה בו ואם יהיה בחברתה יתחייב בזה ואולי לא יצא י"ח ויהיה נענש ע"ז ואם לאו איננו מחויב כמו שיבאר: 

<b>ואנחנו חייבים כו' </b>הולך ומבאר איך קשה לצאת ידי חובת דבר זה: 

<b>ואם יכול כו' שאין עמי הארץ כו' </b>כלומר אם אמר אדרבא הענין הזה מחייב להתחבר דוקא בחברתם ולפקוח עין על עניניהם בכדי לדעת כשלונם ולהוכיח אותם משא"כ אם אתרחק מהם ולא אדע לא אוכל לקיים מצות הוכח תוכיח לזה אמר שאין הדבר כן כי ממה נפשך אם יכול הוא למחות כלומר שדבריו נשמעים אזי אף אם לא ידע פרטי עניניהם יכול לדבר תוכחת מוסר ברבים כשהוא דרך כלל ומקיים בזה מצות תוכחה וזה אומרו ימחה על כל פנים כלומר אף שאינו יודע שום דבר ולא תאמר איך אוכיח בסתם בלתי ידיעת שום דבר ואולי הוא ללא צורך לזה אמר כי בכל עת התוכחה נצרכת להמון שאין עמי הארץ נמלטים מן הקיצור: 

<b>והוא דבר קשה כו' </b>משא"כ התוכחה הכללית שהיא קלה: 

<b>לקיים מצותו </b>בצווי על הטוב ולהשלים חובתו בהזהרת הרע: 

<b>ומהם הפסד כו' </b>מדעת חברתם ג"כ הפסד העצה שתהא עצתו נפסדת כלומר כח העצה שיש לאדם על בחירתו לתועלתו תהיה מקולקלת ונפסדת ע"י חברתם וכח ההכרה שלו ג"כ תחסר ואמר הפסד העצה על צורך התיעץ האדם בעבודה דהיינו בעשות טוב ועל צורך הכרת חסרונו שבפועל רע אמר חסרון הכרת השכל: 

<b>בחברתם וריעותם </b>בהתחברותו במקומם וריעותו: 

<b>ורועה כסילים ירוע </b>המתחבר לכסילים ירוע פירוש ישבר: 

<b>הבדידות והפרידה </b>הם היפך החברה והריעות שבארתי: 

<b>וכבר נאמר כי עמוד כו' </b>כבר נאמר מפי חכמים שלא יתכן לאדם להיות בר לבב אם לא יציב לו לעמוד חזק אהבת הבדידות וכו' כלומר שיחשוב לישב בדד ולבחור להיות ביחידות ועל עמוד זה תהיה בר לבבו נסמכת ואז תתקיים: 

<b>ויסיתך לכסוף כו' </b>בעת שתהיה מתבודד וביחוד יסיתך לכסוף לחברתם ולהניח התבודדותך: 

<b>ואח"כ השמר כו' </b>כלו' אחר אשר תשמע לדברי ותאהב הבדידות השמר פן יטה כו'. יטה היו"ד בפת"ח: 

<b>כי בחברת כו' </b>רעיון לבך יטעה לאמר אשר בחברת החכמים וכו' כלומר אם תדבק לחכמים יהיה זה העדר הבדידות והנחת היחידות אשר כבר בחרתי בם: 

<b>אך היא הבדידות כו' </b>כלומר שכל עצמם של התועליות שעומדים להיות מושגים מן הבדידות תשיג ביתר שאת ויתר עז בחברתם: 

<b>ויארך ספורם </b>אם באתי לספרם ולפרטם יהיה ענין ארוך: 

<b>בעת גבהותה והתגדלה כו' </b>כשהוא מרגיש בעצמו שנפשו מגבהת עצמה ומתגדלה ואמר מגבהת על בקשת הכבוד והתגדלה על הגדלת תאותיה: 

<b>ורוחק משאליה </b>ודוחק בדל"ת גרסינן כלומר כשהיא דוחקת השעה להשיג משאליה וגרסת המפרשים אשר לפני ורוחק ברי"ש ופירשוהו בדוחק ורוחק: 

<b>קטנותו וזעירותו </b>קטנותו בכמות וזעירותו באיכות: 

<b>המוצאים </b>הם מיני המתכות ומיני האבנים שמוציאים אותם מבטן הארץ: 

<b>והעמידו על כל מה שיש בו </b>תקנתו כו' לשון העמדה בכאן הוא לשון השגה כמו שאמרו חז"ל אצל רבי מאיר שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו והוא לשון מורגל בין החכמים וכונתו שהקב"ה נתן בו דעה ובינה להשיג הרבה דברים מסותרים מעליונים של עולם שהם הגלגלים והכוכבים ותחתונו שהם טבע הברואים שבחלל העולם והידיעות ההם הם מועלים לו ויש בהם תקנתו: 

<b>והרים מעלתו בשבחו כו' </b>במה שמקבל ממנו השבת וההודאה ומשתעשע בם: 

<b>ובקראו אליו בצרות ובענותו כו' </b>בצרות הכונה על הבאים מעצמם כמו חלאים רעים ומגפות ר"ל ומצוקות הם הבאים מחמת המציק מבני אדם: 

<b>ובחרו בו </b>שבחר בו לעבוד לפניו: 

<b>ושלחו על ברואיו </b>שעשאו משולח ונעזב לבחירתו בממשלתו על כל הברואים ורודה בהם כרצונו: 

<b>ומכרו כו' </b>שמסר לו מפתחות החכמה והודועו סודות גבורתו ובריאת הברואים והנהגתם כמו אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי וכן רוגע הים ויהמו גליו וכן אשר שמתי חול גבול לים ודומיהם: 

<b>והראות המופתים על ידו </b>על ידי סגולתנו שהם נביאי ישראל: 

<b>הגופות והרוחניות </b>הרוחניות הם התורה והמצות וחנינת הדעת בהם: 

<b>הכוללות והמיוחדות </b>נתבארו בשער הבחינה: 

<b>חסד וטובה עלינו </b>שכל זה בא עלינו ממנו יתברך בתורת חסד וטובה: 

<b>ערכך נקלה וענינך נבזה </b>על מהות האדם שהוא קל בערכו אמר ערכך נקלה ועל עניני הנהגותיו ושמוש בצרכיו שהוא משותף בהם לבהמה אמר וענינך נבזה: 

<b>על העטרה הגדולה כו' והמעלה הרמה כו' </b>על שהמשילו על כל ברואי העוה"ז כנ"ל אמר העטרה הגדולה כלו' שעטרו עליהם בכתר מלכות והמשילו עליהם ועל שהרים מעלתו בשבת והודאתו כנ"ל אמר והמעלה הגדולה וכו': 

<b>להתגאות כו' ולהתגדל כו' ולהתרומם כו' </b>נגד הג' אל יתהלל שאמר ירמיה ע"ה: 

<b>ויאות לך כמוהו </b>דבר כמוהו ואמר שאתה ראוי לו ויאות לך כמוהו נגד מאמר חז"ל בפסוק צדק לבשתי כו' יש נאה ללבושו וכו': 

<b>בכניעה ובענוה ובשפלות </b>נגד ג' לשונות גאוה שהזכיר: 

<b>החלש הנבזה הנקלה </b>ג"כ כנגד ג' הנ"ל: 

<b>חסד ממנו עליו </b>שבא אליו מאדונו בתורת חסד ולא בגמול: 

<b>מבזות נפשו </b>מוסב על מלת שחייב בו: 

<b>והיותה בעיניו </b>שתהיה נפשו בעיניו כערכה וכו': 

<b>אל יתגדל לפניו </b>אמר כן לפי הנמשל שהרי כשהאדם מתגדל הוא מתגדל לפניו יתברך כי עיניו משוטטות בכל מקום: 

<b>דרך רגילות </b>כלומר בלי שום לב רק מצד הרגל: 

<b>יעזוב ענינו </b>יעזוב הנהגתו עליו יתברך: 

<b>לא נשאתני </b>גרסינן: 

<b>סכלי בפחיתות ערכי</b> לא סכלותי מה שאני סכל בפחיתות ערכי נשאתני לעמוד לפניך ולא ג"כ מיעוט ידיעתי בגדולתך כו': 

<b>כי אתה כו' </b>כלומר כי באמת יודע ומכיר אני שאתה רם ונשא כו': 

<b>משאול ממך </b>מלהיות כדאי וראוי לשאול ממך לקרא אליך שבח והלל ולקדש שמך המקודש והנה הקדים המחבר שאלת צרכיו ואח"ז קריאת השבח ואח"ז קדושת השם לפי שסוף מעשה במחשבה תחלה ושאלת הצרכים תחלת מגמת האדם בתפלתו אך שצריך לסדר תחלה שבחו של מקום כמה שאמרו חז"ל והם אבות וגבורות שאחריהם תתגלגל קדושת השם ואח"ז בקשת הצרכים: 

<b>בצוותך אותי לקרוא אליך </b>היינו קריאת השבח הנ"ל ואח"ז אמר והרשתני לשבח את שמך העליון על קדושת השם הנ"ל ואמר כפי הכרתי אותך על קריאת השבח ועל קדושת השם אמר וידיעתי בכבודך שבלשון הזה מסתיימת הקדושה ברוך כבוד ה' המקומו: 

<b>עם הראותי עבודתי לך </b>בקריאת השבח שכן נמצא בזוהר הקדוש בדוד המלך ע"ה ועל קדושת השם אמר ושפלותי לפניך שבזכור האדם קדושתו יתברך מפי שרפי מעלה ישפיל לבבו: 

<b>ואתה יודע כו' </b>אחר שדבר בקריאת השבח והקדושה אמר על בקשת צרכיו שלא יהיה נראה כאלו האדם צריך להודיע לו ותברך מהם: 

<b>ואתה יודע תקנתם </b>תקנת צרכי בהשגת התועלת ואופני הנהגתם איך להתנהג להנצל מן הנזק: 

<b>בגודל חסרוני אליך </b>שאני חסר הצרכים ונצרך אליך ובטחוני בך בהצלת הנזקים: 

<b>מה שאינו טוב לי </b>בקשת הצריכים ואבקש ממך כו' בהצלת נזק: 

<b>גזירתך הקיימת </b>בנזקים: 

<b>והנהגתך העליונה </b>בתועליותיו: 

<b>ה' לא גבה לבי כו' </b>ג' לשונות נגד ג' שאמר למעלה ואל יביאך כו' להתגאות ולהתגדל ולהתרומם: 

<b>בפגעי עולם </b>הם המקרים המתהלכים בעולם ופוגעים בו דרך הלוכם: 

<b>וצרותיו </b>דברים המצרים: 

<b>ואופני המאורעים </b>מקרים הקורים לאדם פתאום שלא נשמר מהם: 

<b>והמצוקים </b>מצוקת הלב: 

<b>ממאסר ורעב וצמא </b>דברים אלו הם פגעים הפוגעים לאדם דרך הלוכן כמו עיר הבאה במצור שההדיוט שבעיר נאסר עמהם על כרחו ומתיסר עמהם ברעב וצמא: 

<b>מקור וחום </b>הם הצרות שהם מצרים לאדם משא"כ המאסר והרעב והצמא שהם העדר ולא קנין ולא יצדק עליהם שם צר המצר בפועל וכן לא יתכן לומר על קור וחום שם פגע לפי שהם ידועים ומוכנים לבא בטבע העולם ואין אדם נמלט מהרגשתן אם מעט ואם הרבה ואם יצדק שם פגע רק על דבר שלא חשב האדם ולא ידע שיבואו עליו לפי שאפשר שיהיה אדם נמלט מהם בכל ימי חייו והבן: 

<b>וסמי המות והחיות הרעות </b>הם המאורעות שזכר הבאים לאדם מבלי נשמר מהם ולא יצדק עליהם שם פגעים לפי שאינם דברים מתפשטים ובאים עליו דרך הלוכן רק שהאדם הפרטי בא ונכנס בגבולם מבלי נשמר: 

<b>והצרעת וטרוף הדעת ובטול הרגשות </b>הם המצוקות שדברים אלו מציקים לב האדם ביותר: 

<b>ביטול ההרגשות </b>הוא החולי הנקרא אצל הרופאים חולי השיתוק ר"ל דהיינו שהרגשות האדם בטלים ומשתתקים והוא שוכב בלי תנועה ר"ל ובל"א נקרא דער שלאג: 

<b>ראוי להם ומחוייב בהם </b>ראוי להם מצד העדר עשות טוב שכמו שהוא סר מעבודתו יתברך כן ראוי שהוא יתברך יסיר השגחתו ושמירתו ממנו ונמצא הוא ראוי ומוכן מאליו לכל מקרה ופגע כמטרה לחץ ועל היותו בלתי סר מרע וחוטא בפועל אמר ומחויב בו שנתחייב בכל אלו הדברים על פי מדת עונותיו משא"כ בהעדר עשות טוב לא יצדק לומר לשון חיוב דלא ענשינן אעשה: 

<b>שקדמו לו מן העונות וחטאים </b>שעל שהיה בנפש שבעה וכרם מלאה משולח ונעזב במעשיו ראוי שיהיה נאסר ברעב וצמא ועל שהמרה את רוח אלהיו והצית חרונו ראוי לו החום ועל שהיו דבריו ומצותיו קרים ונבזים אצנו הוא ראוי לקור ועל שלא הטריח פיו וגרונו בהודאתו ושבחו יתברך ראוי לו לאכול וללעוס סם המות ועל שהסיר מעליו עול עבודתו ראוי שתסור אימתו מן הבריות וישלטו עליו החיות רעות כי אדם ביקר כו' גם הצרעת באה ממה שהליחה הזרה מורדת בגבורתה שהיא הליחה השרשית. ועל שהניח התשובה וההודאה ולא שת עצות בנפשו ולא נחם על רעתו לאמר מה עשיתי ראוי שתטרף דעתו וגם אבריו ינוחו מלעבוד עבודתו כאשר הביא למעלה המשל לזה מהעברת השר בנהר ואתה הקורא שים לבך לכוין זה לעומת זה דוק ותבין דבריו: 

<b>מאורך זמן מריו עם התמדת כו' </b>שהניח אחרי גוו התשובה וההודאה ולא שב ולא התודה על שארך זמן מריו שהמרה באלהיו בזמן שהתמיד עליו טובתו וחסדו: 

<b>והמלטו מהמהם </b>שנמלט מהמון רבוים כמו (יחזקאל ז) לא מהם ולא מהמהם: 

<b>וימהר אל התשובה כו'</b> ימהר לשוב בדעתו לפשפש בדרכו אשר הלך עד הנה ולבקש מחילה על המכשולות אשר מצא: 

<b>אשר הסתירם כו'</b> שהוא יתברך הסתיר עונותיו ממלאכי זעמו שלא יענשוהו ומלת עליו כלומר מלפקוד עליו: 

<b>ליראתו מהם גרסינן </b>מפני שהוא ירא מן הצרות והמצוקות הנ"ל ומבקש לדחות אותם מעליו: 

<b>בפנים שקנהו מהם </b>מוסב על מלת חשבונו שיחשוב באיזה אופן קנה הממון ובאיזה אופן הוציאו אם היה הקנין וההוצאה באופני היתר או איסור: 

<b>מהוצאות חובות הבורא ממנו ופרוע חובות בני אדם </b>אם יצא ידי חובתו להוציא חובות הבורא כמו ציצית ותפילין ואתרוג ודומיהם וחובות בני אדם הם הצדקות וג"ח: 

<b>ואל יחשבנו מעמד עליו </b>אל יחשוב בדעתו שהוא יתברך העמיד בידו הממון להנאתו בלבד: 

<b>לא יפחד מפגעי כו' </b>אחר שהוא כבר בדעתו כמו פקדון מוכן להנטל ממנו למה יפחד: 

<b>יסבול דינו </b>אם דן אותו בזה דרך עונש וירצה בגזירתו אולי גזר עליו להיות ניטל ממנו לתועלת לו: 

<b>להשתמש בו </b>כמו טלית נאה וסוכה נאה ולהוציאו כו' בדברים שהממון כלה לשעתו והבן: 

<b>ולעשות הטוב </b>לבריות: 

<b>ולהחזיר האמנות </b>פקדונות המופקדים בידו באמונה: 

<b>ולהשיב </b>להשיב אבדה לבעליה: 

<b>ולא יחמוד אדם בממונו </b>אם רואה בעל ממון אינו חומד שיפול בעל הממון עם ממונו בידו בכדי שיבא ממונו לידו: 

<b>לעניו </b>בשביל עניו: 

<b>ויהיה מן הסבות כו'</b> דבר זה דהיינו שיחזיק בדעתו שממונו הוא רק כפקדון יהיה זה סבה חזקה מכל הסבות להביאו לידי מדות טובות ולדחות ממנו המדות המגונות: 

<b>כבד את ה' מהונך </b>הרי הוצאות הממון בחובות הבורא ועל הוצאתו בחובות בני אדם אמר מלוה ה' חונן דל: 

<b>שיש ביכלתו ממעשי העבודה </b>כמה הוא יכול להוציא לפועל ממעשה עבודתו יתברך: 

<b>וירוץ ויחרץ </b>ירוץ באבריו ויחרץ יזדרז בשכלו: 

<b>למנהג </b>לטבע והרגל: 

<b>ויכסוף לו בלבו </b>יכסוף ויתאוה שיוסיף לו הבורא כח להשיג היתרון ההוא: 

<b>ויעלה אליו במחשבתו </b>יצייר בדעתו כאלו הוא עושה היתרון ההוא מרוב כוספו אליו: 

<b>לעזרו ולאמצו </b>לעזור כחו ולאמץ לבבו: 

<b>מן הידיעה והמעשה </b>כלומר בין בתלמוד בין במעשה יתאוה להוסיף: 

<b>בלב ומצפון נאמן </b>מוסב על מלת וישאל שישאל זה ממנו יתברך בלב ומצפון נאמן: 

<b>וכשיתמיד על זה </b>כשיתמיד לשאול זה תמיד ממנו יתברך: 

<b>שערי ידיעתו </b>בתורה הקדושה: 

<b>מלמדך להועיל </b>הרי הלמוד מדריכך בדרך הרי המעשה: 

<b>השיעור המחשבי </b>דברים שצריך האדם לשער אותם במחשבתו כמו שרשים המעוקבים שבלתי אפשר לצייר אותם במשטח הגליון: 

<b>בתחלת ענינו</b> בהתחלת תלמודו: 

<b>השיעור המורגש </b>המורגש בחוש הראות: 

<b>המצוייר בצדו </b>בצד הספר שהוא מלמד אותו בו: 

<b>לעמוד על תולדותיו </b>הוא קורא לשיעורים המחשבים תולדות המורגשים שמרוב הרגל דעתו בתהלוכות הלמוד ההוא ע"י הציורים המורגשים תקנה יכולת גם לשער במחשבה בדבר בלתי מצויר ויתכן כלל מדעו יהיה נכון ומכונן: 

<b>ועל ההקשה הזאת </b>עפ"י הדוגמא הזאת: 

<b>שהם בגופים ובאברים </b>יש מן המצות הנעשים בכלל הגוף כמו ישיבת סוכה ויש הנעשים באברים פרטיים כמו תפילין על הקדקד: 

<b>למעלה מכח האדם </b>מצות הלבבות הם למעלה מכח האדם שאי אפשר לאדם שיהיה לבו תמיד זריז וממולא במחשבות ואמונות וידיעות אלהיות מפני שהוא מוכרח לפנות לבו גם לצרכי עוה"ז וממילא שהיה נשכח ממנו לגמרי אם לא היה מי שיעורר לבבו לכך בעתים: 

<b>ויכריח טבעיו </b>טבעי אנושיותו המשתוקקים לתאות ההם: 

<b>ויקשור תנועותיו </b>שתנועותיו רגילות להתנועע לדברים ההם וצריך לקשור ולעצור אותם: 

<b>עד שיקל לעמוד בהם </b>שיקל לו לעמוד במצות הלבבות: 

<b>לבי ובשרי </b>הרי הנסתר והנראה: 

<b>ודמן אותם </b>זיבל אותם בזבל כמו לדומן ע"פ האדמה: 

<b>ומעיין עליהם </b>מלעיין עליהם: 

<b>אם ישתדל וימהר ויחרץ </b>ישתדל בתחבולות וימהר בתנועותיו ויחרץ בדעתו: 

<b>מאת האלהים על סגולתו כו' </b>הבאה מאת האלהים על אנשי סגולתו כו': 

<b>כל המקיים את התורה מעוני </b>וכבר אמרו אין עני אלא בדעת ואף אם העוני והעושר הם כפשוטם עכ"פ הם אמרו שהוא עוזר לאדם על טוב לבו ונותן לו אומץ להשיג מה שאין ביכלתו כעת שאם אינו יכול להשיג תשוקתו בהרבה דברים מעבודתו ית' מחמת עניו יעשירהו ויוכל להשיגם: 

<b>כי לאדם שטוב לפניו </b>וסיפיה 

<b>נתן חכמה ודעת</b>: 

<b>ממה שיש ביכלתו ויקל כו' </b>יתעלם ממה שיש ביכלתו בתנועות אבריו ויקל לעצמו במה שיש בכח מדע לבו: 

<b>עזרת האלהים ואמצתו </b>ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל כי האומץ מיוחס ללב כמ"ש ואמיץ לבו בגבורים וכו' (עמוס ב): 

<b>בתקנת העולם </b>בדברים שהם תיקון העולם: 

<b>שיאהוב להם </b>מוסב על חשבונו שיחשוב ויראה שיאהב וישמח במה שמגיע להם טובות בדברים אלו ויהוה חפץ שיגיע להם טובה באלו הדברים מה שהוא אוהב וחפץ ומשתוקק מה שיגיע לו מאלו הטובות וכן בהיפך ברעות כמו שמבאר והולך: 

<b>מה שיזיקם </b>אם רואה שמזדמן לבוא על זולתו איזה דבר שיזיקהו ויש ביכלתו לדחות ממנו הדבר ההוא אזי ידחהו: 

<b>בדרך עקוב </b>דרך עקום ורע כמו והיה העקוב למישור (ישעיה מ): 

<b>במחנים רבים </b>מקומות המלון הוא קורא מחנים: 

<b>פעמים </b>פעמים הרבה: 

<b>ויהיה חפצם בשלום הכל </b>כל אחד מהם יהיה חפץ ומשתוקק שיהיה שלום לכלם: 

<b>ולהקל מעליהם </b>כלומר גם יהיה חפץ כל אחד מהם על עצמו: 

<b>בעזר ובסיוע </b>עזר בגופם וסיוע בממונם: 

<b>אל הטוב שבענינים </b>יהיה מנהגם בדרכם הטוב שבמנהגים: 

<b>ומן הפנים האלה אחי כבד העולם כו' </b>תדע אחי שעפ"י הדוגמא והמשל הזה מה שהעולם הוא כבד על יושביו וכו' הוא מפני שרצו להתיחד וכו': 

<b>עבודתו וטרחו </b>עבודה באברי הגוף וטורח בשכל: 

<b>שרצו להתיחד כל אחד כו </b>כ"א רוצה שיהיה חלקו דהיינו מה שבידו מיוחד לו לעצמו ושלא יהיה זולתו ממנו: 

<b>וביותר מחוקו ממנו </b>משתוקק להשיג יותר מהחוק שקצב לו הבורא ית' כמו ואכלו את חוקם גם יקרא חוק השיעור המצטרך לו כמו הטריפני לחם חקי: 

<b>מנעם העולם חוקם ממנו וכו' </b>עיכב על ידם שלא יקחו חוקם ממנו והעמיד המליצה כאלו העולם מחכ? כנגד יושביו ומונע תשוקתם ואמר מנעם העולם חוקם ממנו ולא המציא להם חלקם בו ב' חלוקות נגד מה שאומר ?שרנו ממנו יותר מחוקם שהוא גנאי לבקש מותרות אר מן ההפקר לכן העולם מתרים כנגדם ופוחת מהם חוקם ומה שבקשו אשר לא להם כלומר מחלק אחרים לכן איננו ממציא להם גם חלקם שהיה מגיע להם: 

<b>שאינו מתרעם בו </b>על העדר המותרות: 

<b>ובוכה עליו </b>על שגם מה שישג להם בא להם ע"י עמל ויגיעה כמו שמבאר והולך: 

<b>והיגיעה הרבה</b> הרבה ה"א הראשונה קמוצה והרי"ש פתוחה: 

<b>שוים בעניניהם </b>בהנהגתם: 

<b>ומעבב כל אחד מהם </b>גרסינן. ואמר ומעכב כל אחד ומרפה כחו לפי שלמנוע האדם מלהשיג תשוקתו יתכן ב' אופנים אם בעשות איזה פעולה להרחיק ממנו הדבר ההוא או בהחליט כח האדם ההוא מבלי ישאר לו די מסת כח הצריך להשגת הדבר ההוא דרך משל אם אני רואה ראובן רוצה לקנות איזה חפץ הנכסף לו ואני רוצה למנוע השגתו או שאני מקדים לפניו ומרחיק החפץ ההוא מלמכר לו ע"י איזו תחבולה או שאני מאבד מעותיו ממנו וממילא לא יהיה לו כח לקנותו: 

<b>עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו </b>באהבת המועיל ולא ישיג תאותו באהבת הערב: 

<b>רעים נאמנים ואוהבים זכים </b>נאמנים בבחינה שלא ורחק וזכים בבחינה שאהבתם להטיב לך היא זכה משוללת פניה לתועלת עצמן: 

<b>לבך שלם עמהם ומצפונך זך </b>ג"כ כנ"ל: 

<b>כשתמצא ידך כו' </b>כשיזדמנו לך מהם מי שהוא ראוי לכך: 

<b>סגולת הסגולה </b>מובחרים מן המובחרים: 

<b>רבים יהיו דורשי שלומך כו' </b>כלומר תשתדל שלא להכעיס שום אדם בכדי שיהיו רבים דורשי שלומך ואוהבים אותך ואעפ"כ לא תגלה סודך רק לאחד מאלף מהם שהוא נבחן ומנוסה לך לריע נאמן: 

<b>שמן וקטורת כו' </b>כמו ששמן וקטורת הם משמחים לב האדם בריחם הטוב מבלי שיגיע להם נזק בשמחם לב האדם כי אין עצמם ומהותם פוחת מחמת נדיבתם משא"כ שארי דברים ד"מ הבשר הוא ג"כ משמח כמו שאמרו אין שמחה אלא בבשר אולם הוא אובד אז בעצמו שהרי אין השמחה רק באכילתו ואין הדוגמא דומה וכן המתיקות שאדם מקבל מרעהו היא העצה שרעהו יועצו בדרכיו ואמר מעצת נפש כלומר כשהוא יועצו מנפשו ולבבו: 

<b>בתחתונו ועליונו </b>בחלק התחתון מן העולם דהיינו כל הנמצאים שבחלל העולם עד גלגל השמים ועליונו הם צבאות השמים: 

<b>ותכונות הגלגלים </b>כמות גדלם ומצבם: 

<b>העומדים וההולכים </b>דע שכוכבי הגלגל השמיני הנקרא גלגל המזלות הם העומדים במצב אחד במרחק זה מזה לא יעבטו אורחותם לפי שהם קבועים כלם בגלגל אחד והם נקראים אצל חכמי התכונה כוכבי שבת ואותן קורא המחבר עומדים והשבעה כוכבי לכת קרא המחבר הולכים: 

<b>וירידת הגשמים כו' </b>ועם זה מתגלגל נשיבת הרוחות שכן סדרם ישב רוחו יזלו מים ועם זה סומך יציאת הולד מן הרחם לפי ששני מפתחות אלו הם בידו ית' ופרט בכאן הדברים המצוים בכל מקום ובכל זמן: 

<b>יותר נראה ויותר נסתר </b>נראה בחוש ונסתר סבתו וטבעו: 

<b>ואל ישיאך רוב כו' </b>מה שראית אותם הרבה פעמים ואתה רגיל בהם מזמן ארוך לא תשיאך מפני זה לעזוב מלתמוה עליהם ולבחון בהם: 

<b>ואם ימצא על הענין כו' </b>כלומר וכאשר ימצא בזה מנהג הנערים וכו' כן ימצא גם רוב וכו': 

<b>כקדרות השמש והירח </b>הוא מה שאנו קורים אותה לקוי חמה ולקוי לבנה: 

<b>והזועות </b>חרדת הארץ: 

<b>מתנועת הגלגלים וסבובם </b>מתנועות הגלגלים כוונתו על הגלגלים המקיפים את הארץ ובסבובם כוונתם על גלגלי ההקפה שהם בכלל מסבבים את הארץ כידוע למתחיל בחכמת התכונה: 

<b>וצאת השמש ובואה </b>אע"פ שהוא מתחייב מתנועת גלגלה אעפ"כ נפלאה בזה חכמת הבורא ית' מהשתנותו בהתחלפות האקלימים שיסדם ידו ית' כפי תועלת יושביהם כידוע לחוקרים: 

<b>וסעריו </b>כמו שנאמר כי הים הולך וסוער עליהם: 

<b>לא ינוחו </b>הנהרות ממלאכתן ולא יעמדו המעינות והגרתם: 

<b>מהסתכל בענינים כו' </b>מחמת הסתכלותך בענינים וכו' שתעזוב מחמת זה להתבונן בהם ולבחון חכמת הבורא בהם בעת וכו': 

<b>אך הבט בהם </b>כבר אמרו אין הבטה אלא למטה וכוונתו על הילוך הנהרות והמעינות ועל צבא השמים אמר והמסתכל בהם: 

<b>קודם הכרתך אותם </b>לעת עתה: 

<b>הלא תראה אחי </b>כלומר אל תדמה בנפשך שאני משיאך לדמות בלבך רעיון שקר שהרי באמת כן הוא שהכסיל הוא כמו עור: 

<b>עיניהם היו פקוחות </b>רק שהיו עד הנה סכלים בהשגחת הגשמיות כמבואר במורה: 

<b>שארכה סבלותך בו ועורונך ממנו </b>תכיר בעצמך שהיית זמן ארוך בסכלות ועורון ואמר סכלותך על סכלות העדרי ועורון על סכלות קניני: 

<b>על כל ענין שנתיישב אצלה מעניני כו' </b>מה שנתיישב אצלה כלומר שנתיישב בדעתה והיתה סבורה שהיא מבינה על בוריה ובאמת אינו כן: 

<b>מן הענינים המסופקים </b>הענינים הקשים שהדעת מסופקת בהם קודם התבוננות: 

<b>לפרשם ולבארם </b>פירוש נקרא מה שמפרשים דבר סתום ובאור נקרא הרחבת דבר הנדבר בקצור: 

<b>ומה שאין הסברא כו' </b>שיש דברים בתורה שהם זרים לפי השכל האנושי: 

<b>ותדינם לזכות </b>במה שיהיה מדבריהם אצלך זר לא תתלה הטעות בהם ח"ו רק תאמר רחבה דעתם מדעתי: 

<b>שהכרתך לא הוסיפה </b>כלומר שכבר הייתי בימי הנערות בתכלית ההכרה שלא יתכן עוד להוסיף: 

<b>ולהיות נכרי אצל דעתך </b>זו היא יותר מהשתנות שהאדם מוצא לפעמים שמה שחשב בימי נעורים הוא נכרי וזר אצל הדעת שכעת והוא מתפלא בעצמו על המחשבה ההיא: 

<b>שהוא מסתכל כו' </b>כלומר החכם משים עיניו להתבונן בראשית עניניו כלומר לחקור על הענינים שחשב בתחלת ימיו אם נכונים הם או לא: 

<b>הטוב והרע מנפשו </b>פעולת הטוב והרע שיצאו לאור מנפשו או הדעות הטובות והרעות שצמחו מבינת נפשו בזמן העבר: 

<b>לא יתבאר אליו </b>לפי שאין כונתו בהחזרת פניו להתבונן בהם: 

<b>ששקע בה מאהבת העוה"ז </b>שהניח להיות אהבת העוה"ז שקועים בדעתם: 

<b>ולהגביר תאותיה בעניני עוה"ז </b>על אהבת עוה"ב: 

<b>כאשר תרצה האחת מהן כו' </b>תרצה התי"ו בשו"א והרי"ש בפת"ח: 

<b>בתועלותיו </b>באהבת המועיל וצרכיו בערב: 

<b>תתעלם מהרבה כו' </b>בתקנת הנפש אמר בסתם תתעלם מתקנת נפשך לפי שאפשר לאדם להתעלם בהחלט מתקנות נפשו ח"ו אולם בהפך אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שיתעלם בהחלט מתקנת הגוף: 

<b>יותר מיכלתה </b>לפי דמיונה: 

<b>ותעבור את נתיבתם </b>שתעבור בהפלגה לצאת מנתיבתם ולפרוש יותר: 

<b>פן תשומם </b>תהיה שומם כלומר חסר ונחלש מן הכחות. תשומם התי"ו בחיר"ק: 

<b>בטבעה בים התענוגים </b>מלשון טובע בנהר: 

<b>ואל תנה עולמך </b>גם עולם הזה אל תניח לגמרי: 

<b>יקר מחכמה כו' </b>יקר ל' כובד הסכלות מעט כבד יותר ומכריע כל החכמה והכבוד ומבטל אותה: 

<b>כשהוא עומד במצות המלך </b>שהוא עומד במצות מלך בשר ודם ואינו עובר מצותו מחמת יראתו ועונשו ואינו מרגיש במצות אלהיו: 

<b>מה בין שתי המצות </b>ההפרש שביניהם מצד הפרש המצויה עליהם שבזו הבחינה הם נקראים מצות ויכיר מה בין שני הענינים הצווים מצד עצמן: 

<b>חולשת המצוה לקיים גזירותיו </b>שב"ו אין בכחו להקים גזירותיו במצב חזק שיהיה בטוח בודאי שלא יעבור עליהם שום אחד מהמון עמו בסתר ואין בכחו לעשות שיהיו קיימים לעד לעולם: 

<b>והתאחרו כו' </b>שאף שיודע לו שפלוני עבר מצותו יתכן שיתאחר עונשו לבוא מעת עשות העבירה עד משך זמן שיודע לו ויחקור על אמתותו ויעמידהו בדין: 

<b>וטרדתו בנפשו ממנו </b>כלומר יתכן שטרדת המלך בנפשו כלומר במחשבותיו בעסקיו יטרידוהו ממנו שלא יהיה פנוי לפנות אליו: 

<b>וכבר אמר החכם ירא כו' </b>ירא הרי"ש בקמ"ץ לשון צווי והכוונה שאעפ"כ באמת צריך האדם לירא גם ממלך בשר ודם שנאמר ירא את ה' בני וגם ירא את המלך וזהו ומלך: 

<b>כמה ארך המרותי את דברו </b>כמה ארך זמן שמריתי בו: 

<b>והתמיד סתרו עלי </b>שהוא ית' הסתיר עונשו מלבא עלי: 

<b>קודם שיעכרני כו' </b>שיעכרני בכ"ף כמו שנאמר בעכן יעכרך האלהים היום הזה: 

<b>אין אלהים כל מזמותיו </b>בכל מזמותיו ומחשבותיו לא נמצא שום זכרון דין ועונש המיועד לבא עליו בזה ובבא: 

<b>ויסבול סבל רוצה כו' </b>יסבול במדות סבלנות של אדם שהוא רוצה בדין אלהים ולא בסבלנות של אדם שהוא מתקצף על גזירתו: 

<b>וחכיתי לה' כו' </b>אני מחכה וסובל הסתר פניו יתב' ועם זה אני מקוה לו יתב' שיושיעני שהוא מפרש מלת וחכיתי לשון סבלנות: 

<b>ואל יהיה כמי שנאמר כו' </b>כמי ביו"ד גרסינן: 

<b>לא היינו משבחים לו עמדו בהם </b>לא היינו מיחסים לו שבח על שעמד בהם: 

<b>ברצון ובטוב לבב </b>על דברים הבאים מעצמם כמו הרעב ולקיחת שרה אמר שקבל אותם מרצון שהיה מרוצה בגזירתו יתברך ועל מה שעשה בבחירתו כמו נסיון העקידה שלא יצטרך לומר בהם לשון רצון אחר שנעשה בבחירה אמר לשון טוב לבב ולא כמו מי שעושה דבר בעל כרחו: 

<b>מרדם ומריים </b>עד בעטם בסור מרע ועשה טוב: 

<b>ובסבל הטוב כו' </b>כל מדה טובה כלולה ונראית בסבלנות הטובה ולהיפך הסבלנות הבאה בהכרח ולא ברצון טוב אין עליה שכר ולא מחילת עון ואלו שני חלוקות תמצא לקמן: 

<b>מה בין שני הסבלנים </b>תסתכל ותתבונן מי הם תולדותיהם ואח"ז תתבונן ההפרש שבין תולדות זה לתולדות זה דהיינו שמזה יצמח שכר ומחילת עון ומזה התקצפות והמרה: 

<b>הסבל על עבודת האלהי' </b>לסבול עול עבודתו יתברך אף בדבר יגיעה ותלאה: 

<b>והסבל על המרותו </b>לסבול עינוי מניעת התאוה שהם ח"ו למרות עוני כבודו יתברך כמו המניעה מגזל ועריות ואביזרייהו: 

<b>והסבל על פגעי העולם </b>לסבול הפגעים הבאים עליו: 

<b>על מה שחסר </b>לסבול חסרונו שחסר לו מהצטרכות ההכרחיות או על העדר דבר אהוב לו מן המותרות: 

<b>יכול שתתחייב בו </b>יכול להיות שנתחייבת בו לעונש על עונותיך וימחלו לך על ידו או שיהיה התחלה מן האלהים כו' שמה שבא דרך עונש האדם הוא המתחיל בפעולתה בחטאו שחטא כמ"ש מידכם היתה זאת לכם אולם מה שבא לנסיון הוא יתברך הוא המתחיל: 

<b>על דרך הנסיון והמבחן </b>מה שבא לצרף דעתו ולהכניע לבבו נקרא נסיון ומה שבא להורות לבנו אדם חבתו ואהבתו אותו יתברך נקרא מבחן: 

<b>וירבה בזה כו' ויגדיל גמולך </b>אלו הב' חלוקות נגד החסר והעדר האהוב: 

<b>הוא אמת </b>שהאמת הוא הבא עפ"י משפט אמת: 

<b>ואיננה יוצאה כו' </b>כלומר אין הדבר נמלט משני אלו כי בודאי או שהוא חסד או אמת: 

<b>בענינים האלה כלבך </b>גרסינן: 

<b>יהיה אחרית סבלך טוב </b>בעוה"ז והגמול עליו מבטח בעוה"ב: 

<b>בהעלות על לבך כו' רצונך הטוב כו' והתנחמך בו ובטחונך עליו </b>יורה שאתה רוצה בגזירת האלהים ומתנחם ותולה בכפרה על עון או בוטח על הגמול בעדו: 

<b>חזקו ויאמץ לבבכם </b>ג"כ נגד החסר והעדר האהוב: 

<b>כשישתנה ענינו אז יהיה חושב בנפשו כו' </b>במה שהחזיק עצמו לבעל בטחון בזמן הטוב אינו כלום רק כשישתנה עליו הזמן עתה יחשוד: 

<b>ממה שאינו מפיק רצונו </b>כלומר שלא יצא הדבר כפי רצונו רק הפכי: 

<b>לשנות מענינו הראשון </b>בגודל ורוחב וכדומה: 

<b>לנותן אותו לו </b>למי שנותן לו: 

<b>על מעשהו בו </b>על מה שהנותן עושה בבית ההוא דהיינו ההריסה ולכן אמר בזה לשון אבילות ועל השנוי אמר לשון דאגה: 

<b>אחר שמסר לו כו' </b>כלומר היתכן שיאמר אחר שמסר לו הבית מה לו לשלוח יד בו: 

<b>אחר שהתנדבת כו'</b> שאחר שהתנדבת אין נכון שתחזור בך ואמר על מעשהו על איזה מעשה פרטי ועל הכלליות אמר והנהגתו אותך: 

<b>ואם איננו כו' </b>שאף שלפי הנראה מאותו הדבר אינו טוב לך: 

<b>שתנוח דעתך </b>במה שעבר ותסמוך על הנהגתו להבא: 

<b>כמו שאתה סבור </b>שאתה סבור ששלך הוא ואתה בדעתך משרת לו וכפי האמת משלו נתת לו: 

<b>ואל תראה הצער כו' </b>תראה התי"ו בפת"ח: 

<b>ואם נעלם ממך </b>אף שנעלם ממך מכל מקום האמת כן הוא: 

<b>כמונו עשרה אלפים </b>ובודאי לא היה גוף דוד שוקל או חזק עשרת אלפים פעמים כגוף זולתו ולא היתה מעלתו רק מצד יתרון נפשו: 

<b>אין יפין נאה כו' ונויין מתגנה </b>כלומר לא די שאין היופי נוי להם ואיננו מיפה אותנה כי אפי' אדרבא הם מגנים אותו שאלו היה באשה כשרה היה מקולם: 

<b>להשתדל בתיקונה </b>לשון תכשיט והם במעשים טובים: 

<b>ובהצלתה </b>להצילה מן העונשים: 

<b>על זכותה וקדרותה </b>אם היא זכה או קודרת: 

<b>רוח איש יכלכל מחלהו </b>רוח הוא הנפש כמ"ש והרוח תשוב כלומר כשהנפש היא בשלימותה תכלכל מחלהו תוכל להורותו דרך רפואת מחלת גופו אולם רוח נכאה כלומר כשהנפש בעצמה היא נכאה פירוש שבורה מעונותיה מי ישאנה: 

<b>נצור לבך </b>ולב האדם הוא שכלו: 

<b>המשלים השלשים </b>החשבון המשלים מספר השלשים: 

<b>בתנאי הגרות </b>בתנאי הנו"ן בקמ"ץ והם התנאים שזכר לקמן שצריך הגר לקבל עלעצמו: 

<b>לגרותו </b>בשביל שהוא גר והוא למ"ד הסבה: 

<b>שלא ימרה את פיהו </b>בפועל רע ולא יעבור על מצות בעשה טוב: 

<b>וייחלו </b>הבטיח אותו בגמול והפחיד אותו מן העונש. יחול ל' תקוה כמו יחל ישראל אל ה' כו': 

<b>והזהירו על הנסיעה </b>הזהירו שיהיה מוכן תמיד לנסיעה: 

<b>לנסיעה ולהעתקה </b>נסיעה בבחינת מה שאליו והעתקה בבחינת מה שממנו ונגד שתי החלוקות אמר ולא ירגע ולא תנוח נפשו. ירגע לשון מרגוע: 

<b>והארץ כו' </b>וסיפיה כי גרים ותושבים כו': 

<b>דתי המדינה וחוקיה גר אנכי בארץ כו' </b>כלומר שלפי שאני גר ואינני יודע דתי המדינה לכן ממך אבקש שתורני אותם וז"א אל תסתר ממני מצותיך: 

<b>שיסייעהו ויעזרהו </b>וכיון שיהיו כל הגרים עוזרים זה לזה בודאי יבואו לתועלת כללי ואמר יסייעהו סיוע בהצטרכות ועל הצלה מן הנזק אמר ויעזרהו: 

<b>שימהר ויחיש </b>ימהר בלבו ויחיש בתנועות אבריו: 

<b>שיסבול הרעה </b>ברעת הגוף ויסבול הנזק בנזקי ממון וע"ז פרט שתי לשונות שבר רוח ושפלות נפש: 

<b>גדר ההויה </b>התהות הגולם ממבחר הטפה והרכבה היינו הרכבת האברים אח"כ: 

<b>הנע מהם </b>הם הריאה והדפקים: 

<b>להקל עליך הענין </b>ענין הלידה: 

<b>המגיע אותך אל אחריתך </b>שע"י המזון האדם חי עד שמגיע אל אחריתו: 

<b>ולא פחות ממנו </b>פחות מחרדל: 

<b>האתה בעוה"ז </b>ה' האתה דרך קריאה כמו הלה' תגמלו זאת וענינו כמו הלא: 

<b>רוב אנשיו </b>אם היו רבים מכמות המספר שהם עתה לא היה מועיל זה לך וכן להיפך אם היו מועטים ממספר שעתה לא היה זה מזיק לך: 

<b>הבודד </b>לשון בדד בלא מצות: 

<b>התיחד אחי </b>תעבדנו אותו לבדו כמו שהוא לבדו ברא אותך כו': 

<b>תורתו וספרו </b>על תורה שבכתב ושעל פה: 

<b>ויחל אל גמולו </b>כמו יחל ישראל לשון צווי: 

<b>ופחד מעונשו </b>הפ"א בשו"א והחי"ת בקמ"ץ: 

<b>על נפשך </b>מוסב על מלת וקבל: 

<b>ותתן הדין מעצמך כו' </b>כשתודה בעצמך שנשתבשת בהם עד הנה: 

<b>יבקע לך ויקיף כו' </b>על דרך אז יבקע כשחר אורך וע"ש זה נאמר ובוקע חלוני רקיע הנאמר על אור השמש ועל הרקיע המקיף נאמר יזהירו כזוהר הרקיע: 

<b>כפלים רבים </b>מוסב על מלת נושא: 

<b>להעיר ולהורות </b>ולזה מסוגל הקיצור כמה שאמרו לעולם ישנה אדם כו': 

<b>בעת שתשנה אותם </b>שתחזור עליהם: 

<b>והיה מתישר </b>בעצמך ומישר את אחרים: 

<b>והמשכילים כו' </b>לשון מפעיל שמלמדים שכל לזולתם וסיפיה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד: 


Chapter 4

<b>והבנת עניניהם </b>שטחיות הענינים וצורת מציאותם פנימיות הענין נקרא צורה: 

<b>ואמתת חיובם </b>איך נתאמת בשכל שהאדם מחויב בהם: 

<b>והמשך הנפש כו' כפי הכרתה כו' </b>שתמשך הנפש אחריהם ותסכים לקבל אותם על עצמה הוא תלוי בהכרתה אותם וכפי כמות ההכרה כן כמות ההמשך: 

<b>והשבתם ברעיוניה </b>השבה היא החזרה בהם במחשבה פעם אחר פעם: 

<b>המסירה חשכת כו' </b>מוסב על זכות התולדה: 

<b>כי הפלס כו' </b>הוא בלשון מדינתנו בעזמע"ן: 

<b>לא יתכן למחברו </b>כלומר לממציאו מאז ומקדם: 

<b>וטבעי המנינים </b>שלכל מנין יש סגולה מיוחדת ותמצא קצתם בספר ערוגת הבושם להארקוואלט"י: 

<b>והשקלים </b>טבעי המשקלים הנקרא בלאטיין מעכאניק"ע: 

<b>ופשיטות הכדור </b>לדעת מדת כמותו אם נחלקנו לרצועות וחלקים ונעמיד חלק אצל חלק עד שנעשה ממנו שטח פשוט כמה היה עולה אז כמותו: 

<b>והתמדת המעשה בה </b>להתנהג ולעשות בתמידות ע"פ התולדה הלמודה מהם: 

<b>יאור שכלך </b>יאור היו"ד בציר"י יהיה אור בהיר ולא חשך: 

<b>לעוצם כו' </b>מחמת עוצם: 

<b>מברזל עשות </b>מלשון עשת שן והוא הברזל אשר חלקיו מדובקים ומצוקים בו מאד ובלשון מדינתנו שטא"ל: 

<b>ותלטשהו </b>וועסט דאס אויס שלייפען (בל"א): 

<b>תזך נפשך </b>תזך התי"ו בחיר"ק תהיה נפשך זכה: 

<b>ויפתח לך </b>הפ"א בקמ"ץ: 

<b>ויגל </b>היו"ד בחיר"ק והגימ"ל בסגו"ל יהיה גלוי לך: 


Chapter 5

<b>ואם יוכל עם כל נשימותיו </b>אם יוכל יחשוב בכל נשימה ונשימה: 

<b>המורא והפחד </b>בפסוק תפול עליהם אימתה ופחד פירש"י אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים ג"כ ציור רוממותו ית' לפי רחוקה מהשגתנו תטיל המורא וציור מלא כל הארץ כבודו וקירוב השגחתו עלינו תטיל הפחד: 

<b>ואל ירבה בעיניך כו' </b>ראוי לך לדעת שבאמת המעט ממך הוא ית' מחשיבו להרבה אולם אצלך יהיה להיפך שגם המעשה הרב לא יהיה גדול בעיניך אף אם הוא נעשה לשמו ית' בלי שום סיג ופניה: 

<b>כפל מעשה כו' </b>לפי שכל המעשים אינם מוסיפים לו ית' שום תועלת: 

<b>ורוב חסדיו עמך </b>בבחינה שנעשה בחסד בלי שום גמול: 


Chapter 6

<b>אבל מה שצריך כו' </b>המעשים הנצרכים לסמוך אל החשבון: 

<b>וקבולה לאורי האמת </b>כפי שהיא מקבלת מאורי האמת: 

<b>המגיעים אליה </b>הם הדעות האמתיות שהוא ית' חונן לאדם דעת בהם: 

<b>הכוונה והחפץ בו </b>כונת הבורא ית' וחפצו בבריאתו אותו: 

<b>צדק לבשתי וילבשני </b>כלומר אחר שלבשתי אותו מרצונו אז גם הוא ית' הלבישני בו: 

<b>ושכיותיו</b> חמודותיו: 

<b>ישמח צדיק בה' </b>בידיעת ה': 

<b>בלי טורח </b>על חובות הלבבות שלא יהיה לו לטורח וטרדת לבב ועל חובות האברים אמר ובלי עמל שהפועל המעליב הוא נקרא עמל כמד"א עמל הוא בעיני: 

<b>בחריצות והשתדלות </b>בשכל ובזריזות בתנועת האברים: 


שער תשיעי - שער הפרישות

הקדמה

<b>מתקנת התורה והעולם </b>הפרישות הוא תקון האדם לעניני התורה ולעניני קיומו בעולם הזה: 

<b>וצורך אנשי העולם אליה </b>לאיזה סבה נצרכים אנשי העולם אליה: 

<b>וצורך אנשי התורה אליה </b>הפרישות המיוחדת לאומה ישראלית היא מצד היזתם בעלי תורה הקדושה: 






Chapter 1

<b>כי הפרישות שם </b>הפרישות הוא שם דבר כמו חכמה וגבורה ותחתיה נכללים כמה ענינים פרטים: 

<b>כינוי מגולה </b>שהכוונה הכוללת בשם זה לפרוש מן הדבר המכוון בו: 

<b>יסירו אדרתו ויתירו חותמו </b>פרט שתי לשונות נגד שני דברים המכסים ומעלימים מן האדם סוד אמתות הדבר עד שיפקח על עצמו להתבונן בו האחד הוא מסך החומר המכסה על מושכלי הנפש עד שיתבונן להוציא מושכליה לפועל בכח בחירתו לשנן רעיוניו ועל זה אמר יסיר אדרתו שהחומר הוא כמו לבוש עב ואדרת שער המכסה אור הנפש כמד"א עור ובשר תלבישני והשני הוא העידון במותרות שהוא חותם צר סוגר ונועל נגד הפרישות וע"ז אמר ויתירו חותמו ונגד שניהם אמר ב' לשונות יראה מסתור ענינו ותגלה מגמתו כלו' יגלה אליו אל איזה תכלית פונה מגמת הפרישות: 

<b>חסימת תאות הנפש </b>סגירת התאוה כמו לא תחסום שור בדישו: 

<b>הנפרש ממנו </b>שהוא רוצה לפרוש ממנו: 

<b>עם היכולת עליו והזדמנותו </b>לפי שלהשגת איזה תאוה יש שני מיני מניעה האחד מצד עצמיות האדם כמו בעריות שמי שהוא חולה אינו יכול להשיג ביאה אסורה והשניה אם צריך להשיג הדבר ע"י איזה סבה אמצעית כמו האתנן שהיא מבקשת ואין לו ונגד הראשון אמר עם היכולת עליו ונגד השני אמר עם הזדמנותו לעילה וכו' כלומר שהסבה ההיא שהיא אמצעית המחייבת השגת הדבר ההוא היא מזומנת בידו כמו העשיר שיש לאל ידו לתת אתנן: 

<b>ונאמר הפורש כו' </b>כבר נאמר מפי החכמים שהפורש נקרא מי שיש לו יכולת לעשות הדבר והניח מעשותו: 

<b>והסדרת ענינינו </b>שיהיו ענינינו מסודרים בסדר נכון: 

<b>הנהגת המלכים כו' </b>המלך חוקק דת להנהגת אנשי מדינתו בכדי שיהיו עניניהם בסדר נכון ולא יעבטו ארחותם: 

<b>לבריאים </b>היא הנקראת אצלם הנהגת הבריאות שההנהגה ההיא שומרת בריאותן מן החולי: 

<b>כל איש שכל </b>מי שהוא בעל שכל והנה הפרישות הזאת היא כוללת כל מין האדם וגם הבע"ח שהרי גם הבהמה צריך לשמור אותה ממאכלים מזיקים לה ומאכילה גסה גם ממשגל יתר כמו שאמרו רז"ל במנחת יעקב: 

<b>הגידול </b>בכמות והתוספת בכח: 

<b>במצוע המזונות </b>ע"י המזונות: 

<b>להעמידם ולתקנם </b>הלחם הוא המעמיד גוף האדם על קיומו והמעדנים הם מתקנים אותם להשיב נפש: 

<b>להניע אותו </b>בנו"ן. והמנוחות דברים שהם לו לנחת: 

<b>להפסדת ענינו </b>שרבוי התאוה מפסיד ענין האדם כמו שנאמר כי סובא וזולל יורש: 

<b>והריסת גופו </b>כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאכילה גסה היא כחרבות לגוף גם תערובת מזג המעדנים מחליש האדם: 

<b>שישתוו עניניו </b>שיהיו עניניו בדרך השוה לפי כחו וגופו ומאודו: 

<b>יכלכל דבריו כו' </b>יכלכל הוא לשון הנהגה בישוב דעת וסבלנות במשפט עפ"י משפט השכל: 

<b>היה בדין להיות בעולם כו' </b>הדעת נותנת שצריך שיהיו בעולם פרושים וכו': 

<b>נבדלים </b>בדעתם ונגזרים בפועל: 

<b>ילמד מהם </b>בכדי שילמד מהם כל מין וכו' ואמר כל מין לפי שהפרישות תתחלק בהכרח בין בני אדם כל אחד לפי עניניו ואותן בני אדם שהם מענין אחד צורך אופן הפרישות שוה בהם והם נקראים מין בפני עצמם. והנה על פי דבריו אלה המלצתי מאמר מה ידידות וכו' עוברי בעמק הבכא וכו' לפי שדבריו באו לפני זה בשבח הצדיק באמרו אשרי אדם עוז לו בך וסיים מסילות בלבבם כלומר שציור הצדיק הפרוש הזה הנופל בלבות בני אדם עושה לכם מסילות שכל אחד מהם לומד ממנו דרך הנהגתו לפי ענינו ולפי שהלמוד חלוק ביניהם כל אחד לפי ענינו אמר מסילות לשון רבים. ומבאר דבריו יותר באמרו עוברי בעמק הבכא הם המון בני אדם העוברים בזה העולם נקרא לזה העולם עמק הבכא כמאמר המליץ שהוא כערך כל העולמות תכלית תחתית כל עמוק והעובר בין המון מצולת תאותיו הוא כנבוך בנבכי ים ואמר מעין ישיתוהו כלומר שהנבוכים האלה משימים ומציינים להם הפרוש הזה מדוגמת מעין שהמים נמצאים בו בשפע רב וכל אחד דולה ממנו כפי צרכו ומסיים גם ברכות יעטה מורה כלומר שגם אם הוא דורך מהלך השלימות והפרישות בפני עצמו ואינו מלמד לזולתו אעפ"כ כלם ילמדו ממנו ויתברכו בו כ"ש שיעטוהו מעטה תהלה וברכה אם יורה להם הדרך וז"א גם ברכות עוד יעטה מהם בהיות מורה ומובן: 

<b>נוהגים בפרישות </b>היינו הפרישות המוחלטת שזכר: 

<b>ולהפסק הזרע </b>לפי שכבר נמצאו פרושים בהחלט גם בזה כמו בן עזאי שאמר נפשי חשקה בתורה: 

<b>פנה מפנות כו' </b>מלשון אבן פנה המיוסדת בבנין: 


Chapter 2

<b>עזיבת כל מה שטורד כו' </b>לעזוב כל דבר שהוא מטריד מעבודת אלהים: 

<b>מאוס בעולם וקצר המאויים </b>מאוס המ"ם בקמ"ץ והאל"ף בחול"ם כמו זכור ושמור וקצר הקו"ף בפת"ח והצד"י בציר"י והכוונה למאוס בעולם ולקצר התאות: 

<b>מכל מה שהוא להם למנוחה </b>שרעיוני הנפש שקועים בדברים שהיא משתוקקת ונדמה לה שבהשיגה אותן הדברים תנוח ותשקיט: 

<b>כסות בשר הערוה </b>כסות הכ"ף בפת"ח: 

<b>ומאוס בזולתם </b>למאוס בזולתם: 

<b>להמשיל השכל בכל כו' </b>היינו בתאות ההכרחיות לקיום האדם שבלתי אפשר לבטלם רק צריך האדם להעבידם לשכל כלומר לכוון בהם לשם שמים ונגד אותן התאות שצריך לבטלן לגמרי על ידי תגבורת השכל עליהם אמר ולהגבירו עליהם: 

<b>כי הגברת התאוה </b>הגברת הבי"ת בקמ"ץ: 

<b>ראש כל חטאת </b>במעשים הרעים וסבת כל גנות במדות מגונות: 

<b>ולא נטה עם אל העולם </b>כלומר אל עסקי העולם: 

<b>להניח ישוב עולם הצלתם </b>היצר השיאם והתעה דעתם להניח להם להנחה אמתית שעסקם בישוב העולם הוא הצלתם מכל פגע רע: 

<b>ונטה בהם כו' </b>היצר נטה בהם מדרך אבותיהם שדרכם היה להיות די להם בצורך ההכרחי וז"א דרך די הצורך וכו': 

<b>די הצורך והספק ממנו </b>שלא השתמשו בהנאת העולם רק באותן הדברים שהם נצרכים ושאר מיני הנאות שאינם נצרכים לקיום האדם הרחיקו לגמרי ולא נשתמשו גם באותן הנצרכים להם רק כפי המספיק להם ולא במותרות כמו במאכל ובמשתה ועל זה אמר והספוק ממנו. ממנו פירוש מן העולם: 

<b>ולהסתפק בדבר כו' </b>כלו' לקבל הספק ההוא בסבר פנים יפות ולא כמוכרח: 

<b>ויפה להם התפארה בו </b>להתפאר בו ולהרבות מהונו ולהתעדן במעדנים ולהתנשא בו. ואמר אלה ארבעה לשונות נגד ארבע מדרגות דומם צומח חי מדבר שהאדם מתפאר בכסף וזהב ואבני יקר מתנוססות שהם כלם מין הדומם ועל רבוי תבואות שהם מין הצומח אמר והרבות מהונו שהם נקראים הון כמו שנאמר כבד את ה' מהונך וכו' ונאמר ע"ז וימלאו אסמיך שבע ותירוש וכו' גם נאמר ואש לא אמרה הון ועל החי שהאדם מתעדן באכילת בשרם וחלבם אמר ולהתעדן בו ועל מין המדבר אמר ולהתנשא שההתנשאות הוא על זולתו ממין האדם: 

<b>במצולות ימיו </b>עומק רהבי תענוגיו שתענוגי העולם המסערים לב האדם הם דוגמת הים הסוער כמו שאמר המליץ הבדרשי: 

<b>לסבול צער גליהם </b>שמיני דאגות ומכאובות הבאים לאדם מרבוי תענוגיו הם דוגמת גלי הים: 

<b>ואוטם אזניהם </b>משמוע מוסר: 

<b>ומעצים עיניהם </b>מהביט אל פעולת ה': 

<b>כשישיגנו </b>בהשתדלותו או יזדמן לו מעצמו: 

<b>ומחשבתו עליו כו' </b>נגד ג' חלוקות הקנאה והתאוה והכבוד אמר שלש חלוקות אלו: 

<b>ושניהם בענינו טובעים </b>ושניהם לשון שנותיהם כמו ושניהם בנעימים: 

<b>נגזרים ונלאים </b>שיש דברים שאינם משיגים כלל וע"ז אמר נגזרים ויש דברים שהם משיגים אולם ע"י תלאה רבה שהפסדם מרובה משכרם או שכוונתו שאעפ"י שהם רואים ומבינים שהם נגזרים ומונעים מלהשיגו אעפ"כ לעיצם תשוקתם אליו הם מטריחים עצמם ומשתדלים בתחבולות בכל עוז ותעצומות להשיגו אולי יוכלו ולכן הם נלאים תמיד: 

<b>מפסידים בסחורתם </b>שהם כסוחרים המחליפין סחורה בסחורה כן הם מחליפין עולם עומד בעולם עובר ופרט בכאן ג' האהבות. נגד אהבת המועיל אמר מפסידים סחורתם ועל אהבת הערב אמר ונפשם פחותה ששמו כל מחשבתם וכל מעיניהם בתאות הגשמיות הפחותות ועל אהבת הטוב אמר ובחירתם רעה שנשתבשה דעתם ומה שהם בוחרים לטוב הוא רע כמאמר הנביא הוי האומרים לרע טוב וכו' ובכתוב הוא נדברו ג"כ ג' האהבות שעל אהבת הטוב אמר האומרים לרע טוב ועל אהבת הערב אמר שמים מר למתוק כו': 

<b>סכלים בערך כו' </b>מבאר דבריו שאמר מפסידים בסחורתם וזה לפי שהם סכלים מלהבין ערך התמורה והמומר בה הנה מי שיש לו דרך משל בית והוא ממירו בשדה נקראת השדה תמורה והבית הוא מומר בהשדה והכוונה שאינו מבין ערך שני העולמות זה אל זה: 

<b>ואינם סרים קרואי ההרגל </b>אינם סרים מלהיות קרואי ההרגל כלומר מזדמנים לרגילותם הגובר על הרצון השכלי כידוע שהרגל נעשה טבע: 

<b>ורהבי הסחורות </b>מהות הרהב הוא גודל הלב כמו שהם הרהיבוני והכוונה שלבם מתגדל בסחורותם הנפסדות והם קניני העולם ואמר המפסידות שהם מביאית להפסד שני עולמות: 

<b>וכל אשר התערבו </b>בעניני העולם רחקו מן האמת: 

<b>התאבכה האפלה </b>מלשון ויתאבכו גאות עשן שהוא ענין מבוכה ובלבול: 

<b>יגדל העולם בלבם </b>גדלו תאותיו בלבם: 

<b>ויף חזקו </b>נתיפה ונראה יפה בעיניהם: 

<b>ויושיבו אותו בהחרב שכלם </b>ע"י שהחריבו שכלם הושיבו העולם כמו שמפרש שכל אשר נוסף העולם ישוב כו' ומה שתחלה הוא תולה ישוב העולם בחורבן השכל ואח"כ הוא מהפך ואומר וכל אשר נוסף כו' הוא ע"פ דברי בעל עקידה במשל החולה החוזר לאיתנו שכל אשר יתחזק קרבו לאכול יתחזקו אבריו בתנועה וכל אשר יוסיף בתנועה יוסיף באכילה שהם מהדברים הנתלים זה בזה: 

<b>והעיר עליו משכילם </b>המשכיל שבהם הוא המעיר לבם על העולם ומזרזם עליו: 

<b>וצוו בו המונם </b>וצוו הצד"י בקבו"ץ כלומר ההמון הם כמצווים ועומדים בו: 

<b>עד אשר נתבסם היצר </b>נעשה היצר מבוסם ושמת בהם ויש גורסים נתבסם בשני סמכי"ן כלו' נתישב על בסיס וכן: 

<b>והתקנאו עליו שריהם </b>השרים מתקנאים זה בזה על עסקי תאות העולם או הפירוש שהשרים מתקנאים על הנחת ועזיבת העסק בישוב העולם ומענישים את העוזבים ומתרפים ממנו: 

<b>ונתמלאה החמת </b>לבם מתמלא כחמת מלאה יין המשכר ממחשבת תאותיהם: 

<b>הדבר הנכרי כו' </b>המנהג הזר אצל השכל האמיתי חזר אצלם להיות דבר נודע שהוא היפך זר וכן להיפך הדרך הנכונה אצל השכל שב אצלם להיות לזרה: 

<b>והמספיק ממותריו הרעב הכופר </b>המספיק את הרעב מן מה שהוא מותר אצלו הוא אצלם מתואר בתואר כופר כמו אנשי סדום שהחזיקו המחזיק ביד עני לפשע וכמו שאמר המין לרבי עקיבא אה אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן שהפך מעשה הצדקה לגנאי ולכפירה וכמה שאמר שם במשל לעבד שכעס עליו רבו כו': 

<b>ועשה כל אחד כו' </b>לפי שקפיצת יד מעני הוא מגונה בשכל הישר ולולא שדעתם מתחזקת בהמשך אחד אחר מעשה רעהו היה השכל מעוררם לפעמים לסור מדרך זה כטבע בני אדם שדעת כל אחד מתחזקת בפועל מגונה ע"י פעולת אחרים שעושים כזה: 

<b>מקצר </b>נקרא מקצר שהוא ג"כ לשון עצלות: 

<b>והמסתפק במספיק ממנו חלש </b>נקרא אצלם חלש ואף שכבר אמר והאוחז ממנו די פפוק נקרא עצל שם כוון על אהבת המועיל שתאותו מקניני העולם רק כפי שמשער שיספיק למחיתו ואינו משתדל להרבות ממנו קוראים אותו עצל ואומרים שכבדותו ועצלותו גורמים זה ובכאן מדבר על אהבת הערב שבתאותיו והנאותיו בצרכיו ההכרחים כמו האכילה והשתיה והמשגל הוא מסתפק במה שמספיק להיות בו קוראים אותו חלוש שכחו חלוש ואינו סובל אכילות ובעילות יתירות: 

<b>והעובר אותו משתדל </b>מי שהוא עובר את העולם ומשוטט בו לסחור הוא נקרא ומתואר אצלם בתואר זריז ומשתדל. ולי נראה לגרוס והעובד אותו בדל"ת שכבר נמצא בדבריו שהעוסק בישוב העולם הוא נקרא אצלו עובד העולם: 

<b>משתבחים בו ומתנשאים </b>הם מתפארים ומתנשאים במה שהשיגו מקניניו. גם יש לפרש ששתי הלשונות הם אחד והכוונה שמי שהוא עובר העולם בכל ימי חלדו בהשתדלות יתירה בניו ואחיו וקרוביו משתבחים ומתנשאים בו כדרך בני אדם להשתבח ולהתנשאות במעלות קרוביהם: 

<b>ובעבורו מתחברים וכועסים ורוצים </b>בכדי להשיג אותו הם מתחברים זה עם זה בכדי שאיש את אחיו יעזורו ולפעמים כועסים זה על זה וחוזרים ומתרצים זה לזה הכל כפי הנראה להם שיועיל להשגתם אותו: 

<b>ובעבור הגבול כו' </b>כשעוברים גבול הסיפוק ותאותם מתגברת ביותר אז עושים בטניהם אלהיהם כלומר שתכלית בריאת האדם לעבוד את בוראו ולשום בזה תמיד לבו וכל מעיניו כמ"ש כל מעיני בך הם עובדים את בטנם ומשימים כל מחשבותם ומעינם בו: 

<b>ותורתם מלבושיהם </b>שתחת שצריך האיש הישראלי להתלבש ולהתהדר במצות התורה כמ"ש כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך ואומר כמעיל וצניף משפטי (איוב כט) הם מתהדרים במלבושי שש ורקמה: 

<b>ומוסרם חזוק משכניהם </b>שתחת שצריך האדם לפקוד את עצמו לעתים בדברי מוסר ולחפש ולפשפש בדרכיו הם פוקדים לעתים את משכנותיהם בתיהם והיכליהם ומחפשים בהם לחזק בכל אשר ימצא שם בדק: 

<b>שבים במרוצת העצלה </b>כלומר ימים על שנה הם מתנהגים בכבדות בעצלות אחר עצלות ובאמת מלת שבים היא מדוקדקת כפי מנהגנו בעונותינו הרבים שאין לך איש מישראל שלא יחרד לבו ויזדרז בהגיע ימי הדין ויום הצום הגדול ואחר עברם הוא שב לעצלותו ואמרו מרוצת העצלה כוונתו על המשך זמן העצלות בלי הפסק וזירוז כלל כמי שרץ מרוצה עצומה בלי הפסק בעמידה: 

<b>עמוסים </b>טעונים במשא התאות כמו העמוסים מני בטן: 

<b>עם פנות נפשותם כו' </b>כלומר שעם זה תהיה נפשותם כלומר מחשבתם פונה אל התאות כמו שאמרו ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' וההמון מכירים בהם שהם בעלי תאות כמותם וחוסמים תאותם הם למדים מהם ולוקחים מוסר: 

<b>ויהיו רופאים לאמונה </b>שאין פקפוק באמונה רק מחמת התאוה הגוברת: 

<b>גבור יצריהם </b>הגימ"ל בשו"א: 

<b>ואת טרדתם כו' מהדברים כו' </b>שהטרדה במותרות העולם מטריד לבם מן הדברים הנצרכים: 

<b>ומדוי הספיקות </b>שמפקפקים ומסתפקים באיזה דברים מן האמונה: 

<b>ויבטיחוהו </b>יבטיחו לו שיוכל להשיג עבודת אלהים ולא ירפה לבו לאמר כבד ממני הדבר: 

<b>יערבו לו</b> לשון הנאה וערבות. או מלשון אם ערבת לרעך: 

<b>יאשרוהו </b>יאמצו לבו שיחזיק בתומתו ולא ירפהו: 

<b>מן הכוכבים והגרמים </b>שרוב המון הכוכבים הם למעלה מן השמש ויש גם למטה ממנה והם נוגה כוכב לבנה והגרמים הם עצמי הגלגלים כמ"ש וכעצם השמים לטוהר ועצם בארמי גרם: 

<b>בעוה"ז כו' </b>הוא מפרש דבריו בעולם הזה הוא דוגמת שלמטה ממנה ואחר זה הזכיר לעולם הבא: 

<b>עץ חיים </b>ובודאי הכוונה על חיים נצחיים בעוה"ב: 


Chapter 3

<b>התורה והעולם </b>אם הכונה בשביל להשיג על ידה שלימות התורם או להשיג על ידה תאות העולם או להיות מנוחתו כבוד בעולם: 

<b>המדברות והישימון </b>מלת מדבר הונח על הפך ישוב מבני אדם שאין האדם מתישב בו במקום אחר רק נוסע והולך עד עברו אותו להגיע למחוז חפצו ולשון מדבר הוא לשון הנהגה כמו דבר אחד לדור שאף שהיא מלה ארמית הרבה מצאנו כמוה מלות ארמיות במקרא כידוע גם לפי שבני אדם ההולכים דרך המדבר צריכים למנהיג וישימון נקרא על שם שכל הרואה אותו ועומד בו משתומם כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק והארץ היתה תהו ובהו שהאדם משתומם על בוהו שבה וזהו שנאמר ילל ישימון שפירש"י ז"ל במלת ילל מקום יללת תנינים שהאדם משתומם בשמעו זאת ולכן נקרא ישימון. 

<b>שאין צוות ולא חברה </b>צוות הוא רק קירוב במקום זה לזה כמו צוותא בעלמא ולכן יתכן לאמרו גם בבעלי חיים בלתי מדברים כאמרה ז"ל בבני יונה ובשאר בעלי חיים גם בבני אדם כשאינם משימים לבם ודעתם לפנות זה לזה להתחבר לאיזה צורך ומלת חברה איננו צודק רק בבני אדם המשימים דעתם להתחבר יחד באיזה ענין: 

<b>הבלואים </b>חתיכות מבגד שנתישנו ונתחככו הרבה ונתרפו מאיתנם וכתם הראשון נקראו בעברי בלויי הסחבות: 

<b>והצמר </b>כוונתו על צמר בלתי טווי וארוג כמו הלבדים שהם נמכרים בזול: 

<b>ויחסו בסלעים מבלי לבוש </b>חוסים עצמם תחת הסלע מפני סערת רוח קרה: 

<b>טרדם מורא הבורא כו' </b>מורא הבורא הטריד לבם וסלקו ממורא הברואים: 

<b>ושעשעה אותם כו' מחשוב באהבת בני אדם </b>במורא לא אמר מלת מחשוב לפי שאין האדם ממשיך בלבו בכונה מחשבת יראה מאיזה דבר רק שע"כ היא גוברת עליו לכן אמר שמורא הבורא הטריד לבו כ"כ עד שלא היה מקום למורא בני אדם לכנס בלבו ובשעשוע האהבה שהוא תלוי בבחירת בני אדם ורצונו אם לקרב או לרחק אמר ששעשוע אהבת הבורא גדלה אצלם כ"כ עד שהיתה אהבת בני אדם אצלם קטנה בערכה כ"כ שלא נחשבה אצלו לחשוב בה: 

<b>מה שיש להם אצל האלהים </b>כלומר שהם מאמינים שמזונם וטרפם מוכן אצל האלהים כי הוא המטריף כל הברואים ובזה הם מסתפקים ואם מצער הוא תחי נפשם ברצונו יתברך כי חיים ברצונו: 

<b>ומאכו מותרי העולם </b>משא"כ הראשונים שמאסו גם מה שהוא בגדר הכרחי: 

<b>אין נפרדים מהם סבותם </b>שהסבות שע"י משיגות המותרות מצויה להם והיו יכולים להשיגם: 

<b>כל קרואי המותרים </b>הזדמנות הדברים המותרים בשתי הבחינות שזכר: 

<b>להספיק לגופם </b>בכדי להספיק לגופם: 

<b>והמירו המדברות כו' </b>כלומר תחת שבחרה הכת הראשונה הבדידות בהרים ובמדברות בחרו הם תמורת זה הבדידות בבתים ואמר לשון בדידית ויחידות היפך הצוות והחברה: 

<b>והשיגו שני הענינים </b>ישוב העולם ופרישות: 

<b>אל שני החלקים </b>חלק בעולה הזה וחלק בעולם הבא: 

<b>בגדר השפל שבפרישות </b>שבבחינת פרישות מן העולם הוא הגדר השפל שאינם פורשים עצמם כ"כ אבל ברצון התורה היא העולה על כולם כמו שמבאר לקמן: 

<b>ובמצפונם </b>במחשבתם הצפונה ובעניניהם הצפונים מבני אדם: 

<b>בנראה בגופיהם </b>בעסקיהם הנראים שהם עושים באברי גופם מה ששייך לישוב העולם: 

<b>והתעסקו בגופיהם כו' </b>כלומר שלפי האמת כונתם בעסקם באברי גופיהם לעבודתו יתברך כידוע מענין גול על ה' דרכך: 

<b>עמדו על צורת נסיון כו' </b>התבוננו עד שעמדו בדעתם על ציור נסיון האדם בעולם: 

<b>ומאסרו בו </b>איך האדם הוא בעולם כמו שאסור בבית האסורים: 

<b>והגזרתו כו' </b>שהאדם הוא נגור כלומר נכרת ונחצב מעולם הרוחניות אל העוה"ז: 

<b>מצפים אל המות ונזהרים ממנו </b>הם מצפים אליו לפי שאז בא זמנם להתעדן בנועם ה' ואעפ"כ הם נזהרים ממנו כלומר שומרים עצמם מכל סכנה ובורחים מן המות לפי שעוה"ז הוא עולם המעשה ובמתים חפשי: 

<b>קודם העתקתם </b>מוסר על מלת הכינו ועל מלת וחשבו שחשבו בזה והכינו אותו קודם שנעתקו מן העוה"ז: 

<b>ופרישותם באברים כו' </b>פרישותם הוא רק באברים ולא במצפונים כו': 

<b>והתהפכות הענינים </b>כמו מיוקר לזול והפכו ודומה לזה ממה שמביא את האדם לשפל המצב: 

<b>הצרו על נפשותם </b>הסתפק במזון צר: 

<b>וטענו כי הפרישות כו' </b>אומרים בפני הבריות שהפרישות נשא לבם ועורר אותם לכך: 

<b>ועם רעיון האמתי כו' </b>המעיין באמתת כונתם הוא מבין שלא נשא לבם לכך אלא רוב אהבתם כו': 

<b>והריצותם </b>השתדלות: 

<b>ואבלם על ריש נפשותם </b>שלפי שהם מתאבלים ומצרים על שנפשם המתאוה רשה ודלה מתאותיה ולפי שאינם מסתפקים במה שהגיע אליכם מהון העולם לכן הם מצמצמים עצמם כנ"ל בכדי שלא ימעט הונם עוד יותר: 

<b>עושר ונכסים </b>וסיפיה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו: 

<b>אלא על הצר שבענינים </b>באופן צר: 

<b>וראו שיתכבדו </b>ראו בדעתם שיעמדו בכבודם: 

<b>ולא יעמדו מעמד השאלה </b>בכדי שלא יעמדו במצב השאלה מבני אדם והזלזול לפניהם בבקשה מהם: 

<b>להשמר מפניהם </b>להשמר מבני אדם כלומר מזלזולם: 

<b>מי שיטעון מן הפרישות </b>מי שאומר על עצמו שהוא פרוש: 

<b>על בירור מצפונם מכזבם </b>אם מצפונם כלומר כונתם ברורה או כוזבת: 

<b>מפרישות </b>מענין הפרישות: 


Chapter 4

<b>צהלתו בפניו ואבלו בלבו </b>פניו מראים כאדם צוהל ושמח בכדי להסביר פנים יפות לכל אדם ובלבו הוא מתאבל על שהוא מוכרח להנאות גשמיות בעוה"ז שמקצר ע"י חובותיו לבוראו: 

<b>לבו רחב מאד </b>לקבל חכמה הרבה לפי שאין לו דבר שיצר לבו משא"כ ההמוני בעל התאוה לבו קצר לקבל חכמה לפי שמחשבת התאות מחזיקים מקום בלבו ומצרים אותו: 

<b>ונפשו שפלה </b>משפיל הנפש המתאוה כי בעל התאוה נקרא בעל נפש רחבה והפכו נקרא נפש שפלה כמאמרם ז"ל בתלמידו של אברהם אבינו ע"ה ותלמידו של בלעם הרשע: 

<b>איננו נוטר </b>איננו נוטר שנאה לשום אדם שעשה לו רעה לפי שאין העולם ומלואו כדאי אצלו להיות נוטר לאדם עבורו למצוא עונו לשנוא אותו על כך: 

<b>ולא חומד. </b>איננו חומד לקחת שום קנין משום אדם: 

<b>ולא מספר בגנות </b>שאחר שהוא פרוש מן התאות כ"ש שאין לו הכבוד המדומה ולמה יספר בגנות שום אדם שאין זה אלא מסיבת תאות הכבוד לכבד עצמו בקלון חבירו: 

<b>ולא מדבר באדם </b>שאחר שאין רצונו לספר בגנות למה ידבר: 

<b>מואס בגדולה </b>אם רוצים לגדלו באיזו גדולה הוא מואס בה ואיננו מקבל מהם כמו כמסופר בגדעון שאמרו לו אנשי ישראל משול בנו גם אתה גם כו' ואמר לא אמשול אני בכם וכו': 

<b>ושונא השררה </b>ששונא להשתרר עליהם ולצותם בשירותו כמו שאמרו בשמשון הגבור שמעולם לא צוה לאחד מישראל להעביר מקלו ממקום למקום: 

<b>מיושב </b>אינו נבהל להשיב עד שתתישב דעתו: 

<b>זכרן </b>לפי שאין בלבו רבוי מחשבות מן התאות כאשר גברו על העם המתאוים לכן הם זוכרים הדברים ששמו לבם אליהם משא"כ בהמון המתאוים שע"י רבוי מחשבותיהם הרבה מהנצרכות נדחים מן הלב ונשכחים: 

<b>מודה </b>הוא מודה על האמת בכל דבר שאחר שאין הכבוד המדומה והנצחון אצלם למאומה למה יכחדו האמת: 

<b>רב בשת </b>אם יזדמן להם איזה דבר שיש להתבייש בו בושתו הרבה וזה שע"י פרישותו הוא בלתי רגיל בהעזה משא"כ ההמון שע"י המית לבם לתאות העולם והשתדלם בתמידות בהשגתם הם מוכרחים תמיד להעיז פניהם זה כנגד זה כי זה אומר כולה שלי וזה וכו' וממילא כח הבושת מתמעט ונחלש אצלם: 

<b>מעט נזק </b>הכונה בדברים שבטבע העולם מוכרח לקבל נזק אחד מחבירו ד"מ בהכנסת אכסניא שהבעה"ב מוכרח לקבל נזק מהאכסניא אם בהאכיל והשקות אותו כפי צווי התורה והשכל ואם בתת לו מקום משכן אמנם זה הפרוש רואה להסתפק בצמצום בכדי שיהיה נזקו מעט: 

<b>ואם ישתוק לא ירבה </b>במשך זמן: 

<b>ואם יכעוס </b>שאף שלפעמים נצרך להראות כעס כמו לזרוק מרה בתלמידים או להטיל אימה על ב"ב אמנם לא יניח כעסו בשטף עד אשר יצא הקצף מפיו: 

<b>שחקו ריוח שפתים </b>בתחלה דבר מצד קוצר זמן שחקו כנ"ל ובכאן כונתו שאף אותו זמן הקצר איננו ממלא פיו בשחוק ודי לו בריוח שפתים שהוא הוראה סבר פנים יפות במקום הצורך: 

<b>ושאלתו ללמוד </b>שמעולם לא נשמע ממנו שיהיה שואל דבר משום אדם שע"י פרישותו הוא מסתפק במה שיש לו רק אם הוא צריך ללמוד תורה מאדם גדול ממנו הוא שואל ממנו שילמדנו: 

<b>חכמתו רבה </b>שע"י שהוא זכרן כאמור למעלה הוא קובץ על יד ונעשה חכם בעל שמועות הרבה ואעפ"כ ענותו גדונה: 

<b>הסכמתו חזקה </b>כשהוא מסכים בדעתו על איזה דבר לעשותו אינו חוזר ממנו וזה תלוי בישוב דעתו שאמר למעלה מיושב משא"כ הנמהר שהוא טועה בדעתו וחוסר מהסכמתו ואין להעמיד על דבריו: 

<b>לא ימהר ולא יסכל </b>לפי שאיננו נמהר במעשיו לכן איננו נופל בפועל סכלות: 

<b>מחלוקתו נאה </b>כשהוא חולק עם אדם באיזה דבר מחלוקתו נאה בדברי חן ולא כדרך אוהבי הכבוד בעלי הניצוח שאם אדם חולק ומנגד להם אז בגלגול דבריהם יחם לבבם ומפיהם יוציאו דברי קנטורין ומזה באים לידי חירופים וגידופים: תשובתו נכבדת אם הוא משיב לשואלו דבר הוא משיב בדרך כבוד כמו שנמצא הרבה מזה בספרי שאלות ותשובות ונמצא גם בש"ס שהשיב רבי פלוני אני איני כדאי ששאנתם ממני אבל כך דעת תלמידכם נוטה וכו': 

<b>צדיק </b>מתנהג בצדק: 

<b>אם יכעוס </b>על אדם תקדים לפניו החמלה לבלתי הענישו כגמול ידיו גם בכלל דבריו שטבע ההמוני אם יכעוס על איזה אדם לפי שהוא באותה שעה בלב רגז אין לפניו אז חמלה אם יזדמן לידו אז מי שראוי לחמול עליו. אולם השלמים בעלי החמודות כועסים על זה וחומלים על זה ומשימים כל דבר במקום הראוי לו: 

<b>אם יבקש ידידותו זכה </b>הנה הטבע ההמוני כשהוא מבקש דבר מחבירו הוא מראה לו אהבה וידידות אולם אינה רק לפנים וזה לפי שהוא מתקנא בפלוני שיש לו דבר זה ומצטער על חסרונו וצורכו להכנע לזולתו אמנם זה שאיננו מצטער בחסרונו והכנעתו לכן ידידותו זכה כלומר בלב זך ולא לפנים: 

<b>ואיסורו חזק </b>כשהוא אוסר וקושר עצמו באיזה פעולה הוא חזק בקשרו ואינו בורח ממנו: 

<b>ובריתו נאמנה </b>אם הוא כורת ברית עם אדם הוא נאמן בבריתו לעד לעולם: 

<b>ורוצה בדין הבורא </b>ואינו מהרהר אחר מדותיו לפי שנפשו שפלה: 

<b>ולא יתעסק במה שלא יועילהו </b>שהמתעסק בדבר בלתי מועיל הוא מצד אהבת השעשוע מה שאינו אצל הפרושים: 

<b>לא יחנקם לאיד </b>אם רואה שבא יום אידו של שונאו שהרע לו אינו מתנחם ומקבל זה לנקמה לפי שכבר נאמר שאינו נוטר שנאה לשום אדם: 

<b>ולא יזכור לאדם רעה </b>איננו זוכר בפיו לחבירו הרעה שעשה לו ג"כ מטעם הנ"ל: 

<b>משאו קל </b>אם ע"כ הוא מוכרח להטיל עצמו על זולתו באיזה הצטרכות עכ"פ הוא רואה שלא יכביד עצמו עליו וממעט בדבר וזה מחמת צמצום הסתפקותו: 

<b>ועזרתו רבה </b>כשזולתו נצרך לו הוא עוזר ביד רחבה כפי יכלתו וזה ג"כ מצד הסתפקות שאינו ירא מדלות עצמו בהעניקו מנה אפים לזולתו: 

<b>הוראתו רבה בעת רעתו </b>אם באה עליו רעה ח"ו הוא מודה לו ית' בפה מלא על שהשיב לו כגמול ידיו בכדי שירגיש מעוותו ויראה לתקנו וגם זה מחמת שאין לבו חרד ומתפעל כ"כ מן הרעה לכן שכלו נשאר זך ומתבונן מבטן מי יצא הדבר ומה הכוונה בזה משא"כ ההתפעלות הגדולה של ההמונים עושה לב רגז והסתלקות השכל וערבוב הדעת מלהתבונן בפעולות ה' והשגחתו ושיד ה' עשתה כל זאת ולהתודות לו כמ"ש והעם לא שב עד המכהו: 

<b>וסבלו ארוך בעת הנזק </b>הרעה האמורה היא רעת הגוף והנזק האמור כאן הוא הפסד ממון והפרוש סובל ההפסד ואינו מתרגז וחרד עליו וגם זה מצד הנ"ל: 

<b>ואם ימנעו ממנו יתנדב </b>אף שאחרים מונעים ממנו בקשתו לא יאמר הואיל ואבדה החנינה בעולם גם אני לא אחון זולתי כי אדרבא מדרך השלמים ליקח לעצמם למוד מזה ואומרים בעצמם הלום אחרי רואי כמה קשה עלי מניעת בקשתי וכמה אני מרגיש בה ומזה יעורר לבבו למלאות בקשת זולתו ממנו ואף לאותו אדם עצמו אם יצטרך אליו יתנדב עליו כי כבר נאמר שאינו נוטר וא"כ שוה אצלו אותו האדם וזולתי: 

<b>ואם ירחיקוהו </b>אעפ"כ הוא יקרב אחרים ג"כ כנ"ל: 

<b>מצוה על האמת </b>מצוה להתנהג באמת שהאמת הוא באמת אהוב ונכסף לולי שהתאוה שוברת כחה ובועטית בה אולם מי שנצול מן התאוה ממילא האמת אמון בחיקו: 

<b>דובר צדק </b>הוא רגיל לספר ולדבר בצדקה שהצדקה וההטבה היא ג"כ נכספת בטבע לולי התאוה: 

<b>עוזב מאויו </b>לא די שהוא פורש ממנה בפועל אלא גם בלב עוזב אותה ומסיח דעתו ממנה: 

<b>מצפה ליומו </b>ליום חליפתו שיפטור ממלחמת תאותו: 

<b>אומר ועושה </b>לפי שאין לו דבר מונע מקיום דברו משא"כ ההמוני שאחר הבטחתו כשתעמוד לפניו מניעת תאותו ע"י כך הוא חוזר בו: 

<b>חכם </b>שהתאוה מטפשת השכל כמ"ש טפש כחלב לבם: 

<b>זריז </b>הוא זריז בפעולותיו משא"כ בעל התאוה הוא עצל לפי שתאות המנוחה והמרגוע גוברת עליו גם מגודל תשוקת רבוי תאותיו שהוא נלאה מלהשיגם הוא מצטער תמיד ואבריו כבדים עליו וממילא הוא כנהוג אחור בהרבה רעניניו וינהגם בכבדות: 

<b>נפשו יקרה </b>אינו מזלזל עצמו בפעולות פחותות משא"כ בבעל התאוה שבולמוס השתוקקות השגת תאותו הוא מביאו לפעמים לזלזל עצמו לעשות פועל פחות ונבזה בכדי להשיג על ידה תאותו גם יש לפרש שנפשו יקרה אצלו כלומר חייו יקרים אצלו משא"כ בבעל התאוה שלפעמים מרוב מבוכת תבערת יקוד תשוקת תאותיו הנמנעות מהשגתו הוא חרף נפשו למות: 

<b>ובריתו נאה </b>כשבא בברית עם אדם בהסכמה על איזה פעולות בודאי הוא דבר נאה והגון משא"כ בעלי התאוה שלפעמים כורתים ברית על הסכמת דברים רעים ופחותים כמו לכה אתנו נארבה לדם כו': 

<b>גבור בארץ </b>לפי שאיננו רודף אחר התאוה אינני מנוצח משום אדם כדרך בעלי התאוה המתעצמים תמיד זה על זה על השגת תאותם פעם ינצח ופעם ינוצח והפרוש איננו מתעצם עם זולתו רק על דבר אמת וענוה צדק ובודאי ינצח הוא את זולתו כי קושטא קאי ולכן הוא מתפרסם בעולם לגבור נוצח והדבר הזה בא במליצה רחבה בדברי המלך החסיד בפסוק המתחילים חגור חרבך וכו': 

<b>נצול מכל גנות </b>שלא נשמע עליו גנות בפי שום בריה: 

<b>עזרה לדל </b>שעוזרו מכספו: 

<b>ותשועה לעשוק </b>מושיעו מיד עושקו: 

<b>לא יחשוף מסתר </b>אינו משתוקק ומשתדל לדלות ולדעת דבר סתר שבין אנשים זולתו: 

<b>ולא יגלה סוד </b>סוד שגילו לו לא יגלה לזולתו: 

<b>צרותיו רבות ותלונתו מעוטה </b>אעפ"י שצרותיו רבות איננו מתלונן עליהם הרבה רק מעט בדרך קובלנא כמו שאמרו חז"ל מכאן לקובלנא מן התורה: 

<b>כשיראה טוב </b>כשיראה דבר טוב באדם אחד יזכרנו לאחרים וישבחנו על כך ולהיפך כשיראה דבר רע בזולתו יכסנו ולא יגלה לשום אדם: 

<b>רצוי וזך </b>רצוי לכל ולבו זך עם הכל: 

<b>חברתו שמחה והרחקתו אנחה </b>ההתחברות עמו נותן שמחה בנב ולהיפך המתרחקים בחברתו ע"י איזה סבה הם מתאנחים על פרידתו וכל זה מפני שהם מקבלים ממנו עזר ובטוחים מהזיקו כו': 

<b>זקקתהו החכמה </b>למוד החכמה זקקה וצירפה אותו מכל סיג המדות הרעות והוא לשון הכתוב וישב מצרף וכו' וזקק כו': 

<b>ויפתהו הענוה </b>לשון יופי ע"י הענוה שבו הוא נראה יפה ומהודר בעיני הבריות: 

<b>מזכיר למשכיל </b>שאף המשכילים מקבלים ממנו תועלת שאם איזה דבר שכוח מהם יזכירם כי כל מגמתו להועיל לכל: 

<b>כל מעשה כו'</b> כל מעשה טוב שעושה זולתו הוא נחשב אצלו יותר זך ממעשהו מחמת שפלותו: 

<b>יודע את מומו </b>אם הוא חסר באיזה מעשה טוב הוא יודע ומכיר חסרונו. מום הוא לשון פגם וחסרון: 

<b>ולא ינקם לנפשו </b>לא ינקם אף במי שעשה לו רעה גדולה בפשע שהוא ראוי להתנקם אעפ"כ לא יתנקם הוא בעצמו בשביל נפשו ודיו במה שישתוק אם אחרים יענישוהו על כך: 

<b>חבר למזכירים </b>הוא מתחבר תמיד עם אנשים יראים שדרכם להזכיר האדם ולזרזו על עבודת האלהים: 

<b>יושב עם העניים </b>במושב איזה קבוץ הוא קובץ ישיבתו בין העניים מרוב שפלותו: 

<b>עוזר לרש </b>אף שכבר אמר עזרה לדל חד בגופו וחד בממונו: 


Chapter 5

<b>הכניעה והשפלות ולשון רכה ורוח נמוכה </b>פרט ארבעה נגד ארבעה שהם הפכם הממשלה וההשתררות ולשון מדברת גדולות וגסות הרוח: 

<b>הרחמים והחנינה והחמלה עליהם </b>הרחמים והחנינה בגוף ובממון והחמלה להיות כואב עמו על צערו: 

<b>עם הסרת הטורח מעליהם </b>שיסיר מעליהם טרחו ולא יכביד עליהם בהטיל עצמו בצרכיו עליהם: 

<b>וזכרם בטוב </b>לזכור הטוב הנמצא בהם: 

<b>ונתיאש מאשר בידיהם </b>שלא יבאו מזמות בלבבנו באיזה אופן נוכל להשיג מקנין אשר בידיהם אם בדרך מקח או משכון או חליפין זזה ענין החמדה: 

<b>שנסבול קושי דבריהם </b>אם דברו לנו קשות נסבול: 

<b>שנשפוך שיחנו </b>באיזה צורך שיש לנו: 

<b>ואכילת חלב </b>במקום שיש לנו שומן לאכול: 

<b>והמתה </b>ע"י הריגה: 

<b>על פנים אסורים </b>באופנים האסורים כמו ע"י גזל ואונאה ולקיחת רבית וכדומה: 

<b>בקלון חברך וגנותו </b>קלון שייך בדבר רע שעשה וגנות שייך גם שאיננו חייב בזה כמו איזה מום שיש בו: 

<b>בלא הכרח מטבעך </b>שאינך צריך להכריח טבעך לפרוש ממנו: 

<b>ולא קושי מנפשך </b>שלא תהיה פרישותך ממנו קשה על נפשך: 

<b>ואין לו תקנה זולתו </b>היינו המזון הנלקח לרפואה שלא מתוקן מחלתו בלתו: 

<b>על דרך הויתור </b>שמוותר לעצמו ליקח יותר מן ההכרח: 

<b>מבלי רבוי ולא הפקד כו' </b>שאין דעתו להרבות מהם בהפלגה ולא יתכן בויתור קל כזה לגרום לו חסרון בהשלמת צורתו כלומר בשלימות נשמתו: 

<b>על הדרך השוה </b>כלומר שאיננו בהפלגה: 

<b>המפליג בהם בעליהם </b>שעל ידיהם בעליהם מופלגים כלומר מרוחקים מכל מעלה בשלימות: 

<b>תעזוב תורתך ותניח חובתך </b>תעזוב תורתך בתלמוד ותניח חובתך בעשיית המצוה שאתה מחייב בהם: 

<b>בלבך ובמצפונך </b>מוסב על מלת ופרוש: 

<b>אם לא תוכל כו' </b>אף שלא תוכל להפנות כלומר להיות פנוי לגמרי באבריך להכין בם מעשים טובים הנצרכים לך לאחריתך מפני טרדתך וכו': 

<b>ואל יספיק לך כו' </b>שלא תאמר הואיל אם אינני יכול להניח עסק העולם יספיק לי כאמור גם עתה אף שאני יכול להניחן למה אניחהו הואיל שגם בלא זה יספיק לי לזה אמר שאל יספיק לך וכו': 

<b>ויכלתו כו' בלי מצוע </b>הוא יכול להיטיב או להרע בלי ממוצע שאינו צריך למלאכתו שום ממוצע כלומר כלי אומנות או דבר אחר לפעולות העבירה דרך משל באכילת איסור המאכל ההיא הוא הממוצע או בעריות צריך לאותה אשה ואולי לא יזדמן לו במהרה המאכל ההוא או האשה ההיא משא"כ בלשון שאיננו צריך שום דבר: 

<b>ושהשלמת מעשהו נקלה </b>בקל יכול לגמור חטאו: 

<b>ובספרינו מן ההזהרה כו' </b>הרי כבר כתבנו פה בספרינו זה הרבה מן ההזהרה על המעטת הדברים: 

<b>והתערבך בם </b>כשאתה מתערב בם במשא ומתן ובשאר ענינים: 

<b>יתברר לך חסרונך כו' </b>מה שאתה חסר שהרי אם היית תוקע הדבור ההוא בתורה ועבודה היית מרויח הרבה: 

<b>ותראה בו מעוותך </b>שעוית בפועל: 

<b>ולא תתמיד בזה זמן מועט </b>כשתתנהג כך לא יהיו ימים מועטים עד שיתוקן לשונך וכו': 

<b>ואם הלשון יהיה מופקר </b>ברי"ש גרסינן: 

<b>מה שאינך חפץ בצאתו </b>כמו לשון הרע ורכילות: 

<b>מה שאין הראותו טוב בעיניך </b>שיגלה סודך לבריות: 

<b>או מה שיטריד לבך מחשוב </b>שע"י שתביט אל הדבר ההוא יכנס הדבר ההוא במחשבתך ויטרידך מלחשוב במה שיועילך כו': 

<b>ממיני הזמר </b>בפה והניגון בכלי כמו ודוד מנגן ביד והרנה צעקת קבוץ בני אדם המתהוללים שרנה הוא ל' צעקת המון כמו ותעבור הרנה במחנה: 

<b>בעת המנעו </b>בעת שיהיה הלפתן נמנע ממך: 

<b>פעמים ביום </b>פי' במעת לעת: 

<b>להטביע נפשך </b>להרגילה ולהכניסה בטבע זה: 

<b>ומחברת בני אדם עליו </b>מלהתחבר עם קבוץ בני אדם בשתייתו: 

<b>ושמור מוסרך וצניעותך </b>שתעמוד במסורת הברית ותהיה מהצנע לכת ושזה תלוי בהתנשאך כו': 

<b>וימנעך מן השאלה </b>שלא תהיה מוכרח לשאול חנינה מן הבריות: 

<b>ומקנות חסד עמך </b>הע' בפת"ח: 

<b>ותקנה זכיותיך </b>ותקנה הת' בפת"ח והכוונה כמ"ש בשמעון אחי עזריה ודומיו: 

<b>עבד שפירש מן העולם </b>מי שהיה מתחלה עובד את העולם ואח"כ פירש מן העולם ולא הטיל עצמו בספוק צרכיו על אוהביו: 

<b>עם הנחת אחת מהם </b>כאשר תעזוב אחת מהם הרי כלם בטלים: 

<b>כבדולח </b>הם שאנו קוראים פערי"ל: 

<b>שתפרוש מקניני העולם במעשיך ובמחשבתך אלא כו' </b>תפריש לבך מהם שלא יהיה מעשיך ומחשבותיך בהם רק למזון ופרנסה ולא לתענוג וכו': 

<b>ולא להותיר ממונך כו' </b>להיות ממונך קיים לך: 

<b>שתקצר מאוייך בעולם </b>שלא תהיה מגמתך בעמדך בעולם להשיג תאות והיא בחינה כוללת: 


Chapter 6

<b>כמרעיתם וישבעו </b>וסמיך ליה שבעו וירם לבם ע"כ שכחוני: 

<b>לבוש החסידים מקדם </b>מחמת פרישותם לבשו לבוש שאינו נהוג בעולם: 

<b>טרם אענה אני שוגג </b>נראה מדבריו שהוא מפרש אענה מלשון עינוי כלומר קודם שעניתני הייתי שוגה תמיד ונכשל בחטא ועתה אחר שנעניתי אמרתך שמרתי ונמלטתי מחטא: 

<b>וזה הוא הטוב כו' </b>כוונתו על מה שאמר להבין ולהתענות שבא לו התעוררות העינוי בסבת התבוננות שהתבונן באיחור התכלית המקוה דהיינו חזרת עבודת שמים למקומה ולאיתנה ונצטער על זה כ"כ עד שלא ערב לו אכל ושתה הרי שהיתה פרישותו בסבת עוצם דביקותו והשתוקקותו לעבודתו ית': 

<b>אם למואל </b>אם האלף בציר"י: 

<b>כי לאדם שטוב לפניו כו' </b>וסיפיה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס ממילא נשמע הפכו שהאדם הנזכר קודם איננו אוסף וכונס: 

<b>מתוקה שנת העובד </b>וסמיך ליה אם מעט ואם הרבה יאכל: 

<b>סוף דבר הכל נשמע כו' </b>וסיפיה כי זה כל האדם כלו' זה תכלית כל מציאות האדם ולזה צריך לשום כל מגמתו ולא לתאותו: 


Chapter 7

<b>וחזקה תאותם </b>באהבת הערב וגדלה תשוקתם באהבת המועיל: 

<b>מן המצות השמעיות </b>המצות שאינם מצד השכל נקראים שמעיות כידוע הרבה בספר הזה: 

<b>ופחות ממנה </b>שלא רצה להכביד עליהם: 

<b>לעולמם ולאחריתם </b>מה שמוכרח לקיומם בעולם הזה ומה שצריך לעוה"ב: 

<b>הלא אכל ושתה </b>וסיפיה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו: 

<b>מאשר ישמעו ויאמינו </b>כבר ידוע מרז"ל ששמיעה מרחוק והאזנה מקרוב כי האזנה הוא הטית אזנו לדבר מן השמיעה מרחוק יתעורר הלב להטות אזנו: 

<b>ויאזינו ויחשבו </b>אחר שיטו אזנם ויכנסו הדברים בלבם יקיימו הדברים במחשבתם ויחשבו בהם בהתבוננות ולא יסיחו דעתם מה' ואחר המחשבה בהם ידעו אותם על בורים ואחר שידעו יעשה אותם: 

<b>הטובעים בתעות </b>מלשון טביעה במים שהמים נכנסים בהם בשפע רב וממילא כל אבריהם וגידיהם מתמלאים וע"י כן הם נחנקים כן גברו עליהם שפע המון רב מן הדעות השקריות והטועות ומלאו כל חדרי מחשבותיהם: 

<b>השדודים ביין הסכלות </b>כוונת המליצה כמו השכור שכח היין שדד ושלל שכלו ודעתו ממנו: 

<b>אשר העבידם היצר </b>הכניע אותם והעביד אותם בעבודת עבד: 

<b>ונטו בהם </b>בכחות תאותיהם נטו אל התענוגים: 

<b>והסיתום המאויים </b>התאוה הסיתום אל התענוגים: 

<b>והשיאתם החמדה </b>השיאה לבבם וגם זה לשון הסתה כמו הנחש השיאני: 

<b>ובמרוצת טעותם שבים </b>שבים פעם שנית לרוץ במרוצת הטעות שרצו כבר. ויש לפרש שהכוונה במלת שבים שהם שבים מאחרי ה' שהאיש הישראלי בא לעולם להיות נוכח ה' דרכו והיצר מטעה את האדם והוא נסוג אחור במרוצה עצומה מעם ה' ומדמה שהוא רץ אליו: 

<b>ישמעו ולא יאזינו </b>אע"פ שישמעו לא יטו אוזן להתבונן בדבר: 

<b>ויאמרו ולא יעשה </b>אומרים בפיהם שטוב לעבוד את ה' ואינם עושים: 

<b>בקשו המנוחות בעצלותם </b>מעשות טוב: 

<b>השתדלות להשיג הנעימות </b>בפועל רע: 

<b>ונפשותם עיפות וגופותם יגעות </b>נגד ב' בחינות הנ"ל: 

<b>דעותם שלולות </b>הדעות האמיתיות המקובלות בידם מאבותיהם ורבותיהם נשללו מהם: 

<b>ובינותם </b>שהם בעצמם מתבוננים ומחדשים להם דבר מתוך אין בהם ממש ככלי יוצר מנופץ: 

<b>והכסף החולף </b>שסופו להיות חלף ועבר מהם: 

<b>יורישוהו האויבים </b>שלפעמים שמתגלגל ממנו קנינו ובא לידי אויביו: 

<b>והחודרות מן הנשים </b>הן אותן הנשים אשר לבבם להרע בחיי בעליהן ומאז הם מזיינות עצמן להניח ברכה לעצמן אחר מות בעליהן ובעוד בעליהן בחיים הם חופשות בחדרי גנזי בעליהן לגנוב ולהטמין מה שיוכלו לכן קרא אותן חודרות כלו' חופשות בחדרים כמו (יחזקאל כא) היא החרב החודרת להם: 

<b>ומחזקים הארמונות </b>בחייהן ואחר מותן שוכנים בקברים: 

<b>אשר לא יושיבו </b>בונים בנינים שאפשר שתתקרב מיתתן ולא ישבו בהם: 

<b>ומקבצים </b>ממון הרבה שאפשר שלא יזכו להוציא אותו בצרכיהן: 

<b>קובר כל אחד מהם אביו ובנו </b>וא"כ היה לו לזכור תמיד המות ולהזדיין לאחריתו ואעפ"כ איננו עושה מעשה הקיים לנצח: 

<b>ומה נאמר בתוך כו' </b>כלומר מה תקוה יש בתוך שאבדו שתי קצותיו היינו אב ובנו שזכר: 

<b>והסתכל בני כו' </b>כלומר הסתכל באנשים כאלה והתקנא בהם: 

<b>שהרחיב הבורא כו' </b>הוא היפך מה שאמר למעלה הטובעים בתועת כמו שפירשתי למעלה שמחשבות העולם גאו וגברו ומלאו לבבו והצרו מקום מחשבות עבודת הבורא אולם אנשים אלה לבם רחב למחשבות קדושה בהיותו פנוי ממחשבות העולם: 

<b>והמשילו במחשבתו </b>הוא היפך מה שאמר למעלה שהעבידם היצר ומשל גם העולם כלומר מחשבות העולם משלו בם אמנם אלו הם מושלים במחשבתם ולא מחשבתם מושלת בהם: 

<b>ופקח עיניו בטוב לו </b>שפקח ה' עיניו שיראה הטובה הצפונה לאדם אם ייטיב מעשיו והוא היפך מה שאמר למעלה והם באפלתם נחבטים: 

<b>התקרב אליה ונוכח בה </b>גרסינן שאחר שהראה לו ה' הדרך ההוא התקרב אליה והכין עצמו נוכחה לדרוך בה מלשון נוכח ה' דרככם וכן הולך נכוחו: 

<b>בטוחים ממנו בני אדם </b>שבודאי לא יזיק להם והוא בטוח מהם שלא יזיקוהו לפי שהכל אוהבים אדם כזה ואינם מתקנאים בו: 

<b>והשלים עמהם </b>הוא יושב בשלוה עם הכל: 

<b>ונצל מהם </b>כל הצלה לשון הפרשה כמו בפירש רש"י ז"ל בפסוק ויצל אלהים את מקנה אביכם כו' (בראשית לא) וז"א שהוא מופרש מן הסתבכות בני העולם זה בזה בערבוביות העסקים: 

<b>כמה בינם ובין אנשים ברו מצפוניהם כו' </b>כמה הפרש יש בין בעלי התאות הנזכרים למעלה ובין אלו האנשים שבררו מצפוניהם: 

<b>וזכו חוביהם </b>מל' לטמון בחובי: 

<b>ועיניהם נחות </b>כמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שבעלי התאוה עיניהם משוטטות תמיד לתור ולראות הדברים החמודים הערבים להם ולהשתדל אחר כן להשיג אותם משא"כ אלו האנשים עיניהם נחות בלתי משוטטות: 

<b>ולבותם בטוחות </b>לבם שוכן בטח ואיננו דואג וכואב על שום דבר: 

<b>והם בזכר האלהים כו' </b>כשהם בדד בלי צוות אנשים שטבע ב"א להשתעשע עם בני גילם וכשהוא בדד הוא משתומם אמנם אלו דוקא בהיותם בדד אז עיקר שעשועם בזכרון הבורא באין מונע ומעכב ומבטל וכבר נאמר זה בשער הבטחון: 

<b>ומודים על טובתו בכל ענין </b>באיזה ענין שהם או טוב או הפכו הם מקבלים אותו לטוב ומודים עליו: 

<b>המחשבי והמניני והמועצי </b>הם ג' חלוקות החכמה שזכר המחבר בהקדמת החבור דהיינו הראשונה היא חכמת הטבע ועליה אמר העיון המחשבי שאין בה רק מחשבה והשני היא חכמת המנין והשעורים ועליה אמר והמניני והשלישית חכמת אלהות וידיעת התורה ועליה אמר והמועצי מלשון מועצות ודעת כמ"ש הלא כתבת לך שלשים במועצות ודעת: 

<b>קרעו מסך הראות כו' </b>קרעי את המסך המכסה את עיני השכל בדברים הצפונים: 

<b>והגיעו אל מרגוע האמת ביגיעה </b>ביגיעה שיגעו הרבה לכבוש התאוה יצאו עי"כ מטרדת עניני העולם אל המרגוע האמתית ואח"ז ע"י שלבם שקט ונח ופנוי לעבודת הבורא השיגו נעימות דבקות הבורא והשתעשעו בה: 

<b>ולא איחר אורך קצם </b>שאריכות ימיהם לא עשה להם עצלות ואיחור לומר עוד יש לנו זמן לפנות לעבודה: 

<b>והם ליום המות נחפזים ומאחריתו נשמרים </b>כלומר שמצד המות עצמו והיציאה מן העולם הם מהירים ונחפזים ומשתוקקים אליו בכדי להפטר משאון גלי תאות העולם רק שהם נשמרים מאחריתו כלומר מה שאחר המות דהיינו הצדה הנצרכת לאותו עולם לכן הם זהירים מן המות וחפצים בחיי העוה"ז בכדי להכין להם צדה: 

<b>קרואי האלהים </b>מלשון קרואי עדה שהם החשובים שבעדה. ויותר נראה לי שמלת קרואי הוא כמו קוראי אלהים כמו שנקרא מסור על שם שהוא מוסר את אחרים והכוונה בלשון נפעל לומר שהוא מושרש בדבר כ"כ עד שנעשה לו לקנין עצמו עד שיצדק לתאר אותו בתואר זה וגם בכאן הכוונה שהם מתוארים בתואר זה להיותם רגילים ותמידים בקריאת אלהים: 

<b>ומשחריו </b>מקדימים לפניו בתפלה כמו ומשחרי ימצאונני: 

<b>לוהגי צדק </b>הוגים תמיד בדבר צדק ולוהגים לשון הגיון כמו ולהג הרבה: 

<b>יקרים </b>אצלו ית' יותר מכל אדם ושמורים ממנו יותר מכל עם: 

<b>אין טורד אותם טורד </b>שאין מטריד אותם מזכרון אלהים שום טרדה. טורד הראשון הוא פועל והשני הוא שם: 

<b>ולא מעכבם כו' </b>אין שום עכוב מעכב מהודות לו ית': 

<b>בבר וביחוד </b>הם שמחים בזה שלבם בר ושהם משיגים יחודו ומיחדים מעשיהם לשמו ית': 

<b>התנכר להם </b>העולם והכירוהו רצה העולם להתנכר להם שלא יכירו תרמיתו בכדי להונותם ולהמשיך לבם אחר תאותיו אולם הם הכירו נכלי תרמיתו ורחקו ממנו: 

<b>ודברו בו וספרוהו </b>דברו יחד זה עם זה על אודותיו וספרו מעשה תרמיתו ואיך הכשיל רבים ועצומים כל הרוגיו: 

<b>לא נעלם מעיניהם בגדו </b>לא נעלם מהם שהעולם הוא בוגד באנשי בריתו ועוזב אותם במיטב ימיהם כמו שהאריך בזה המליץ בספר בחינת עולם במה שיש בו די: 

<b>ולא נסתרה כו' </b>בוגד נקרא מי שבגד בבעל בריתו אף שמתחלה הי' לבו שלם עמו ותרמית הוא שגם בתחלה כשנעשה איש שלומו היה תרמית בלבו: 

<b>ויחשבוהו שולל </b>העולם נחשב בדעתה לערום ושלול מכל חמדה: 

<b>והתרפה להם וימצאוהו מוכרח </b>שהעולם אחרי ראותו שלא נמשכו אחריו קצף עליהם והתרפה מהם שלא לתת להם חקם ודי ספוקם כדי שע"י כן יזדרזו להמשך אחר עסקיו למצוא אמנם לא שוה לו כי הם מצאוהו מוכרח לתת להם הצורך ההכרחי גם בזולת טרדה: 

<b>שחק אליהם כו' </b>הראה להם פנים שיחקות ועשה את השעה משחקת לפניהם בכדי להמשיך לבם אליו וגערו בו להזעיף פניו: 

<b>השקיפו על רוע מעלליו </b>עיין במליץ במליצתו על העולם בשתי חלוקות דהיינו בהרעתו לצדיק ובהטבתו לרשע. והנה במה שאמר השקיפו על רוע מעלליו הכוונה על הרעת הצדיק ובאמרו גנות מעשיו כוונתו על הטבתו לרשע והגדלתו אותו שהוא מגונה: 

<b>בחירי האלהים הברים </b>הם ברי לבב בנקיותם מפועל רע וסגולת החסידים בעשות טוב: 

<b>בעלי הרואות הפקוחות </b>עיני שכלם פקוחות: 

<b>והמשאלות היקרות </b>משאלותם הם רק בדברים יקרי הערך: 

<b>והיגיעות הרצויות </b>אינם מיגעים עצמם רק בדברים הרצוים אליו ית': 

<b>אשרו אל האלהים </b>דרכו בדרך חשר נוכח ה' ואושרו ממנו ית' שהלל אותם ואמר עליהם אשריהם. או הכוונה על דרך הבא לטהר מסייעין אותו שע"י שהתחילו לדרוך בדרך הנכוחה בבחירתם הודרכו אח"כ ממילא מסיועו ית': 

<b>בררו מצפונם ונבררו </b>שהם בררו צפוני מחשבותיהם ביחוד לשמו ית' ונבררו גם הם ממנו ית': 

<b>וזכו לבותם ונבחרו </b>נבחרו לקרבתו ית' כמ"ש אשרי תבחר ותקרב ואמר בררו מצפונם מפועל רע ולכן נבחרו ממנו ית' שלא יאונה להם כל און אף בשגיאה וזכו לבותם בפועל טוב שיהיו מעשיהם בלב זך בלי פניה: 

<b>הצטידו היראה בדרך הרעה </b>כשהרגישו בעצמם שהיצר מתגרה בהם ורוצה להוליכם בדרך רעה אז הצטיידו כלומר זיינו עצמם ביראת ה' ונמלטו ממנו: 

<b>ורכבו מרכבות המעשים </b>כלומר השתדלו אמצעות המגיעים למעשה הטוב והגיעו והשיגו המעשים: 

<b>פגעו בשמחה מתמדת כו' </b>אחר פטירתה מן העולם פגעו בשמחה מתמדת כו' ואמר שמחה מתמדת על שמחת התורה וששון לא ישתנה על הגמול הטוב או פגעו בשמחה שמחים בפטירתם והמלטם מפועל רע ועל ששונם במעשיהם שהביאו עמם אמר ששון לא ישתנה: 

<b>טרם החרטה אשר לא תועיל </b>היינו אחר המות ואמר החרטה אשר לא תועיל בעשות טוב שהרשע בראותו שם כמה טובה אבד מתחרט חרטה גדולה ועל שהוא דואג וכואב בהתיסרו על עונותיו אמר והדאגה אשר לא תכלה כי זה מעוות לא יוכל לתקן שם וזה חסרון לא יוכל להמנות שם: 

<b>הדרך הישרה </b>להמלט מך הרעות בפועל רע ויטה אותנו וכו' בפועל טוב. אמן: 


שער עשירי - שער אהבת ה'

הקדמה

<b>ליחד הלב </b>שיהיה הלב מיוחד ופנוי רק לעבודתו ית': 

<b>ולכסוף רצונו </b>שיהיה מתאוה לעשות רצונו ית': 

<b>ובאלהים אעזר </b>אבקש ממנו ית' עזר: 

<b>ונדבת הנפשות </b>שהנפש צריכה להתנדב בעצמה ולהמסר אליו ית' כמו שנזכר כבר בהרבה מקומות בזה הספר: 

<b>מעלות ומדרגות </b>הדברים שאין להם עילוי גדול מצד עצמן רק שהם דרגות להגיע על ידן למקום החפץ הם נקראים מדרגות ואותן הדרגות שעילוין גדול גם מצד עצמן הם נקראים מעלות: 

<b>מושכלת או כו' </b>הן במה שבא לנו מצד השכל והן במה שבא לנו מן הכתוב הן מן המקובל בידינו: 

<b>תכונות ומעלות </b>הכוונה במלת תכונות על חלקים פרטים שיש להם התיחסות והתקשרות זה לזה: 

<b>למעלה ממנו ולא אחריו </b>לפי שבסדר המעלות יש שתי בחינות באיחור מעלה אחת לזולתה אם מפני שהיא גבוה עליה צריך לעלות בסדר מן הנמוך אל הגבוה ואם מפני שהיא נמשכת אחריה בטבע כמו ד"מ הכבוד נמשך אחר העושר אף שאין מעלתו גדולה ממנו ונגד שתי בחינות דבר בכאן ועל שתי בחינות אלו אמר תכליתן וסופן, והבן: 

<b>ומפני זה סמכו כו' אל היחוד </b>שהיחוד הוא יקר כל ההשגות האלהיות ואחריו באה האהבה: 

<b>וחייב הדין </b>השכל מחייב שהיראה נצרכת אל האהבה: 

<b>וסופה הרחוק </b>שכל מדרגה ממדרגות האמצעית היא כמו קצת תכלית למדרגה שלמטה ממנה אמנם יש עוד מדרגות למעלה ממנו הרחוקים יותר וממילא עילוין גדול מזו ושם תכלית צודק עליהם יותר ממנה לז"א שהיראה הוא סופן הרחוק ואין למעלה ממנו רק האהבה שהיא הכוללת ואינה נמנית עמהם: 

<b>והוא השער הראשון משעריה </b>היראה הוא השער הראשון משערי האהבה ואף שמלת יראה היא לשון נקבה כמו אהבה אמנם לפי ששער הוא לשון זכר לפיכך אמר והוא: 

<b>ואי אפשר שיגיע הדרם כו' </b>מלת אליה מוסבת על האהבה: 

<b>יראתו ופחדו </b>כבר ביארתי למעלה שלפי שיראה הוא מרחוק ופחד הוא מקרוב כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק תפול עליהם והקב"ה רחוק מהשגתנו מצד מציאותו ית' וקרוב מצד פעולותיו והשגחתו לכן צודק בו יראה ופחד: 

<b>ריק מאהבת העולם </b>באהבת המועיל ופנוי מתאותיו באהבת הערב: 

<b>מצד הכרה </b>והכוונה שכח הכרתו בשכלו ורוח מבינתו תחייבהו לפרוש מן התאוה: 

<b>ואמר הכרה ובינה </b>לפי שמשתי בחינות חויבנו לפנות לבני מתאות העולם הא' מצד הכרתנו בפחיתות התאות מצד עצמן והב' מצד ההתבוננות בחיוב מחשבתנו בדבקות הבורא ורוממותו שמחשבת התאוה מצרה לזה: 

<b>אף ארח משפטיך כו' </b>וסיפיה לשמך ולזכרך תאות נפש הרי שנפש השלמים משתוקקת אליו ית': 






Chapter 1

<b>כלות הנפש </b>מלשון הכתוב נכהפה וגם כלתה נפשי: 

<b>עצם פשוט </b>כלומר שאיננה מן המורכבים: 

<b>בהנהגתה אותו </b>זהו הנסיון אם תשים לב ותתאמץ להנהיג אותו או תתעצל ותמשך אחריו: 

<b>לחוש עליו </b>בהשגחתה עליו להצילו מן הנזק ועל תועלותיו בצרכיו אמר ולמשוך התועלת אליו: 

<b>בעבור השתוף והחברה </b>שותפות הוא בקנינים חיצונים וחברה הוא צוותא והתחברות עצמיות ושתי הבחינות צודקים בהם לפי שזולת התחברותם הם גם משותפים בפעולות הכשרון: 

<b>תועלת לגופם כו' </b>תועלת בדברים שהם על צד היותר טוב ותקנת הצלה מן הנזק: 

<b>הקדים התועלת </b>לפי שהוא יותר מצוי בטבע העולם: 

<b>תטה במחשבתה אליו </b>אל הדבר ההוא ואמר תטה במחשבתה ותכסוף לפי שבתחלת הציור אין שם רק נטיה במחשבה ואח"כ במשך זמן הציור בא לידי כוסף שהיא התשוקה החזקה: 

<b>כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה כו' </b>שינוח לבה מהרגשת מדוי גופה ואמר מדוי גופה על המדוים שבעצם הגוף ועל הפגעים הפוגעים בדברים שהם חוצה לו כמו הנזק בבניו וקנינו אמר ופגעיו. והנה כלל בכאן הצלה מן הנזק ומשיכת התועלת שניהם בבקשת מנוחה ממדוי הגוף לפי שגם על מניעת התועלת הנצרכת לגוף הוא כואב ולבו דוה: 

<b>ככסוף האדם כו' </b>כמו שהאדם נכנס לרופא בקי שיזמין לו מי שישמשנו ויחשוב על אודותיו כן תכסוף הנפש לדברים שהם תועלת ותקנה לגוף שהם בנמשל דוגמת הרופא והם המעמידים הגוף על איתנו שיוכל לשמש את הנפש שהיא חולת אהבתו ית': 

<b>אור בעצמה </b>בעצם שלה ואמר אור בעצמה בדעות האמיתיות הבאים מהארת השכל ועל המעשים שהיא צריכה לשלימותה אמר וכח בנפשה שהדבר ההוא נותן לה אומץ להוציא מעשיה לפועל: 

<b>תטה במזמתה כו' </b>פרט בכאן חמש בחינות נגד הדעות והפעולות שזכרנו שהדעות נחלקות לשלשה שדברנו למעלה שהם החכמה הטבעית והלמודים והאלהות והפעולות נחלקות לב' מעשים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו: 

<b>קרואי הגוף רבים </b>מקרי הגוף רבים בחלאים הקורים אותו וזה נאמר על הצלת הנזק. ועל הדברים שמבחוץ הנצרכים לו אמר וצרכיו וכו': 

<b>מתמידים עם השעות והעתים </b>שהמדוים שבגוף הם מוכנים לו בכל שעה שאיננו בטוח מהם אף שעה אחת משא"כ הצרכים החיצונים ד"מ במלבוש שחסרונם איננו מוכן בכל שעה שכשהאדם מלובש בטוב איננו חסר לבוש עד עבור עת קיומה לכן אמר עליהם והעתים: 

<b>ואין הנפש יכולה לעמוד מעיין כו' </b>אינה יכולה לחדול מלעיין כו' ובלשון אשכנז זיא קאן ניכט אבשטעהען פאן דער זאכע: 

<b>השקט לא מנוחה </b>נגד ב' בחינות הנ"ל: 

<b>הראוים לה </b>על הנעולות והמתיחדים בעצמה על הדעות שהמושכלות האמתיות הם מתיחדים בנפש ונעשית לעצם אחד שהרי היא נקראת נפש משכלת: 

<b>הצלחתה בנוה מרגועה </b>על ידיהם תהיה מוצלחת בהגיעה למדור מניחתה: 

<b>מה שנטתה אליו כו' </b>כלו' שדברי גנות האלה הטרידו לבבה והסיעו אותה מן הדבר אשר בו הצלחתה בשני המעונים והכוונה על עבודת הבורא שבזה הצלת הנפש בעוה"ז ובעוה"ב וז"א בשני המעונים ואמר מה שנטתה כו' בפעולות ונמשכה עדיו ברעיוניה בשבושי דעות: 

<b>ותניח כל עניניה כו' </b>צרכיה בעוה"ז תניח על הבורא החונן ותהיה פנויה להטות מחשבתה לבקש אופני הצלתה מן המוקשים העצומים אשר בשבושי הרעות ומן הפעולות הרעות בתאות שהם נתנו לנסיון לנסותה בהם: 

<b>ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו ותבזה הגופות כו' </b>כלומר אם מצד חומריות תאות העולם אם מצד זלזול גוף האדם שאינו כדאי להשתדל בעבורו ולהפסיק לו תאותיו: 

<b>גודל יכלתו </b>בבריאה יש מאין וזה נגד תואר בוראה ועל תואר מנהיגה אמר ועוצם מעלתו איך הוא ית' מנהיג בריותיו בצדקה ובמשפט: 

<b>ביראה ופחד ואימה </b>יראה מצד רוממותו ית' ופחד מעונשו בעוה"ז ואומה מעונשו בעוה"ב שפחד נאמר על דבר הקרוב ואימה על דבר הרחוק כמו שפירש"י ז"ל בפסוק תפול עליהם אימתה ופחד: 

<b>מעצמתו וגדולתו </b>עצמתו בבריאה וגדולתו בהנהגה: 

<b>עד אשר יבטיחנה כו' </b>ישכין אותה לבטח: 

<b>וישקיט פחדה </b>על עוה"ז ומוראה על עוה"ב: 

<b>ואז תשוקה כוס האהבה כו' </b>הפליג מליצתו על דרך הנשמע בין ההמון שיש איזה משקה שמשקין את האדם שסגולתה להוליד לו אהבה עזה לאיזה אדם שמכוונים לו: 

<b>ולא יעבור על רעיוניה כו' </b>לא יעבור שום ציור רוממות על רעיוניה זולת רוממותו ית' ועל מחשבה בעבודה אמר שלא יעלה במחשנתה שום מחשבת עבודה בלעדי עבודתו ית': 

<b>ולא תשלח אבר כו' </b>לשון הושטה כמו וישלח ישראל את ימינו (בראשית מח): 

<b>ולא תתיר לשונה </b>כלומר שהלשון יהיה קשור ואסור אצלה ולא תתירהו ממאסרו כי אם בזכרו וכו': 

<b>בזכרו ושבחו והודאתו ותהלתו </b>ארבעה לשונות נגד ארבעה חלקי הדבור האסורים רכילות וליצנות ודבר בגנות רעהו שאנו קורים בסתם לשון הרע ודברים בטלים והפרוש הזה ממיר אותם בדברי קדושה הנזכרים: 

<b>מאהבה בו כו' </b>שאינו עושה זה לתקות שכר רק מאהבתו התקועה בו יתברך: 

<b>אהבה בו ובטחון עליו </b>שתאהיב אותו על אשר ענש אותה על מריה בעוה"ז בכדי שלא תענש בעוה"ב ועם זה היא בוטחת בו שיוציאנה מצרתה ולא תבקש תחבולות טבעיות להנצל על ידם: 

<b>ובמחשכי הלילה כו' </b>שלא מצאה ידו לקנות שמן למאור: 

<b>ועוזך וגדלך הוריתני </b>כלומר אחר כל החסרונות האלה אני מתנחם במה שהוריתני גדלך ועוזך לכן אף אם תשרפני כו' ואמר גדלך ועוזך על הבריאה וההנהגה: 

<b>אעפ"י שמצר לי </b>בחסרון צרכי ומכלכל אותי בלחם צר ומימר לי ביסורים קשים ומרים אעפ"כ בין שדי ילין כלומר אהבתו תקועה בלבי שהלב הוא בין השדים כן פירש רש"י ז"ל: 

<b>והוא דומה כו' ובכל נפשך כו' </b>ואמרו רז"ל אפילו הוא נוטל את נפשך: 


Chapter 2

<b>בעבור הטבתו לו וחסדו עליו </b>הטבתו בבחינת הטובה וההנאה שקבל ממנו וחסדו בבחינה שעשה זה בחסד חנם לא בגמול: 

<b>שהוא עובר על פשעיו </b>שפשע במה שלא שמע אליו לעשות מצותו והתרפה מעבודתו כמד"א מלך מואב פשע בי ויפשע מואב בישראל: 

<b>ורוב מחילתו לו וכפרתו לעונותיו </b>היינו במה שעשה בפועל דבר שהזהיר ממנו ואמר לשון מחילה על העברת העונש ממנו וכפרה על היסח דעתו מנטירה אותו ע"ז: 

<b>והשלישי אהבתו אותו בעבור גדולתו ורוממותו כו' </b>פרט ג' נגד ג' תואריו ית' שהם הגדול הגבור והנורא. והנה השלשה מיני אהבה שזכר הם עצמן השלשה מיני אהבות שזכרום תמיד החוקרים דהיינו אהבת הערב והמועיל והטוב דוק ותשכח: 

<b>להסתירו עונינו </b>הלמ"ד הוא ל' הסבה: 

<b>ועברו על כו' </b>ועברו הרי"ש בחול"ם והנה באריכות אפיו ית' אמר לשון הסתר עון שמסתירו מן המקטרג ועל היותו אח"כ מעבירו ומוחלו לגמרי ביה"כ וע"י תשובה אמר ועברו על פשעינו או כוון באמרו הסתר עון על העבירות בפועל ועל היותנו פושעים במצותו בעשה טוב אמר ועברו על מצותיו ומה שהפלגנו בעו"ה בשניהם וזה שמסיים עם גודל מריינו בעשות רע ועברנו וכו' ולא עשינו הטוב ומלת גודל מוסבת לשתי הבחינות: 

<b>לעצמו </b>העי"ן קמוצה ואמר לעצמו ולכבודו ג"כ על הבריאה ועל ההשגחה ואמר אח"כ לגדלו ולרוממו שעל הבריאה אמר לגדלו כלומר לספר גדולתו ית' שברא כל המציאות רק בחסד ונדבה ולא לתועלתו ח"ו שהרי היה מסתפק במציאותו מעולם ועל השגחתו והנהגתו אמר ולרוממו לספר בפינו שזהו רוממותו ית' שממכון שבתו ית' הוא משגיח על כל יושבי הארץ ולא יעצרנו הגשם היפך דעת פילוסופי האומות הכופרים בהשגחה ומדמים בדעתם שהם מרוממים אותו בזה באמרם שלפי גדולתו אין העולה כדאי שיהיה מושגח ממנו לכן גזרו שהשגחתו נפסקת בגלגל הירח. וכבר האריכו בזה חכמי אומתנו הקדושים בהראותם שגם זולת אמונתנו בזה מצד הקבלה מאבותינו הקדושים ומציאות התורה ונבואה בישראל גם מצד השכל האמתי כל דבריהם הם מאפע וסכלות בימינם: 

<b>ורצה באמרו בכל לבבך </b>כלומר מה שדייק במלת בכל: 

<b>מדות בני אדם והתחלפות דעותם </b>בנדיבותם וכילותם והנדיבות להתנדב לו יתברך בלב ונפש ומאד או להיות כולו נגדו ית' בהם הוא תלוי בשני אלה דהיינו במדותיהם כפי טבע תולדותם או לשינוי דעותיהם ע"פ בחינות שכלם וז"א מדות בני אדם והתחלפות דעותיהם: 

<b>שהאוהבים שלשה מינים מהם מי שיתנדב כו' </b>הנה אחר ההתבוננות בשלשה מיני אהבות אלה נמצאה שהם הם הג' חלוקות אהבת הידועים דהיינו אהבת הטוב והמועיל והערב כי באהבת הגוף הכוונה שיענה גופו מתאותיו עבור אוהבו כי אם ייסר גופו בעבורו וזה ממיני אהבת נפש כמאמרם ז"ל מה לי קטליה כוליה ומה לי כו' ונגד זה הביא לקמן פסוק נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים שהכוונה הוא שהוא היה עוזב אהבת נשים בשביל השגת אהבתו. והנה אהבת הערב ואהבת ממונו הוא הראש וראשון מאהבת המועיל וע"ז הביא פסוק אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' ועל אהבת הנפש הביא פסוק כי אהבת נפשו אהבו והיא אהבת הטוב שמי שמוסר נפשו וחייו בשביל אוהבו בודאי אהבת הטוב בערב בו שהיא אהבה הבלתי תלויה בדבר. ואתה הקורא בין בדברים אלה ותתבונן בהם והעמידם על סדרם ומכונם בדברי המחבר: 

<b>עשה רצונו כרצונך כו' </b>שפשט המכוון בזה המאמר שיעשה האדם ית' בשלמות השמחה וטוב הלבב בלי שום כילות כמו שהוא עושה רצון עצמו ובקרוב אכתוב אי"ה בפירוש דברים אלו דבר הגון מאד: 

<b>בסתרו ובגלויו </b>שהכוונה באמרו בכל לבבך על המחשבה שבלב שהיא נסתרת ובכל נפשך ובכל מאדך כוון אל הדברים הגלוים שהרי מסירת הנפש לשמו ית' ועצות התלויות בממון שניהם רוב ענינם בגלוי ואמר בסתרו ובגלויו על מצות שבין אדם למקום ועל שבין אדם לחבירו אמר ובמצפון ענינו ונראהו כמו בצדקה יהיה שלימות לבו שוה הנעשה בסתר עם הנעשה בגלוי: 

<b>על שקל אחד וערך אחד </b>על הסתר והגלוי שהם מענין אחד אמר משקל אחד ד"מ מי שנותן וינר לעני בשתר ואח"כ נזדמן לו שהוצרך לפסוק ברבים המסכימים לעשות פסיקה לצורך פרנסת עניי העיר יחיד או רבים יהיה שלימות לבבו שלם מה שעשה בסתר עם מה שהוא בגלוי ולא יהיה לבו יותר שלם בגלוי שזה מורה שיש לו תערובות פניה להתגדל ולהתיהר אמנם בשני דברים שאינם ממין אחד ד"מ שמה שנתן בסתר היה סתם צדקה לפרנסת עני והפסיקה ברבים היתה להצלת נפשות כמו פדיון שבוים שבודאי הדין נותן שבדבר הזה צריך הלב להיות חרד וזריז וממולא ע"ז אמר ערך אחד שעכ"פ צריך להיות שוקל בדעתו שיהיה לבו שלם בעשותו דבר צדקה כזה בסתר באותו ערך עצמו נגד הדבר הגדול ממנו כאשר היה עושה אותו ברבים ג"כ נגד ערך הגדול והבן: 

<b>לבי ובשרי כו' </b>הרי שהקיש הנסתר בלב אל הנפעל באברי הבשר: 

<b>אהבתך והשתדלותך בזולתו </b>מה שאתה אוהב איזה דבר זולתו ית' או באיוה ענין שאתה משתדל זולת עסק עבודתו יהיה הכל לשמו ית': 

<b>במה שירצהו ממך כדי כו' </b>שתאהוב זולתך להפיק רצונו שכן הוא ית' רוצה שיאהב האדם את זולתו מבני ישראל כמ"ש ואהבת לרעך כמוך ונמצא אהבתו את אדם זולתו תלויה באהבתו ית' וצודק לומר שהיא סעיף מאהבת הבורא: 


Chapter 3

<b>מי שמכוון אליה בעצמה </b>מי שמכוון להשיג אהבת הבורא בעצמה בלי הקדמות לא יוכל כו': 

<b>ליחד הלב ביחוד הבורא </b>שיהיה לבו שלם בהאמונה שהבורא הוא יחיד ומיוחד: 

<b>ליחד המעשה לשמו כו' </b>כל מעשה פרטי שיעשה יעשה לשם צווי ית' ושתהיה כוונתו רק לכבודו ית': 

<b>הכניעה ליראי אלהים </b>שאל"כ אין כניעתו לבוראו יתברך בשלמות ואמר ליראי אלהים על היראים הסרים מרע. ועל פועלי טוב אמר ובחיריו שבחר בעבודתם: 

<b>על הסתירו עונותיו </b>שהסתירם מבני אדם שלא יהיה לבוז בעיניהם ועל אריכת אפו אמר והאריכו לו ועל כמה מהם שנמחלו לו בהחלט אמר ומחילתו: 

<b>בעמדו על ספרי הנביאים </b>בקראו דברי הנביאים ועמדו על כוונתם וזה לשון עמידה: 

<b>הצלתו והמלטו </b>הצלתו בעוה"ז והמלטו בעוה"ב: 

<b>מתענוגי העולם </b>בערב ותאותיו במועיל: 

<b>קטנות ערך נפשו </b>נגד גדולת הבורא וזעירתו נגד עצמותו וזלותו נגד רוממותו. זלותו הוא לשון זלזול: 

<b>בהשתדלות וחריצות וזריזות </b>בהשתדלות בתלמוד וחריצות נגד היצר בסור מרע וזריזות בעשה טוב: 

<b>הוא המורא הגדול כו' והאימה כו' והפחד ממצותיו </b>המורא הוא יראת הרוממות והאימה ממנו הוא אימת הדין על פועל רע והפחד על העדר עשה טוב ולכן אמר בפחד ממצותיו: 

<b>והמחשבה תמיד כו' </b>שתחשוב תמיד במה שהוא משקיף על וכו': 

<b>והנהגתו אותך </b>בהספקת צרכיך ועל הצלתו אותו מן הנזקים אמר וחמלתו עליך: 

<b>ותבטח על חמלתו </b>בהצלה מן הנזקים ועל הספקת צרכיו אמר וגודל חנותו כלומר גודל חנינותו שהוא חונן אף למי שאינו כדאי שאין לו שכר גמול מעשיו ועל שהאדם בודאי גם חוטא נגדו ית' אמר ורחמיו שעל אלו שני דברים נאמר כפל המליצה וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם: 

<b>ולא תוכל עם כל זה לעמוד כו' </b>לא תוכל להתאפק כמו ויעמוד עד בוש האמור באלישע: 

<b>ולא ישקיף כו' </b>שבהשקפתו ובהשגחתו עליך לא ימצא בך שאתה ירא עוד אחר זולתו ומשתפו עם יראתך ממנו: 

<b>ולא תפקדהו מרעיוניך </b>ולא יהיה זכרונו חסר מרעיוניך: 

<b>ויהיה צוותך </b>הוא ית' יהיה הצוות שלך כשאתה יושב בדד: 

<b>בעיניך כלא מלא </b>אחר שאין מחשבתך פונה אליה רק לזכרון הבורא וממילא יהיה בהיפך הריק כלא ריק ומפרש דהיינו לא תשומם כו': 

<b>לא תשומם בהפקדם </b>לא תהיה יושב משמים כאשר יחסרו לך בני אדם לצוות אחר שאינך חפץ בהם ואינך צריך להם. תשומם בחיר"ק כמו ואל תתחכם יותר למה תשומם תהיה שומם: 

<b>בהעדרם </b>כשיעדרו ממך בהחלט ע"י מיתה ח"ו או ע"י העתקה לארץ אחרת: 

<b>וכוסף לפגיעתו </b>נכסף לדבקותו: 


Chapter 4

<b>והנפשות </b>כלומר חייו: 

<b>ובזולתו </b>הכוונה על בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו: 

<b>מן המהירות והחריצות </b>המהירות כמ"ש וישכם אברהם בבוקר ועל שנחרץ כנגד היצר כמו שכתוב במדרשים אמר וחריצות: 

<b>הפכה כנגדה </b>שטבע האדם לשמור חייו שהוא היפך האבדון לכן כשנפשו מתנדבת נאבד חייו בשביל הבורא הטבע עומד כנגדה לפי שהיא הפכו: 

<b>באומץ הבורא </b>תאמץ לבבם וכהות נפשם ע"ז וגם עזר אותם מגבור היצר כו': 

<b>בנפש נאמנה כו' </b>על השתדלותם בעבודה אמר שהם משתדלים בנפש נאמנה ועל קיומם במצות אמר בלב שלם שהם עושים בכוונה בלב לשמו ית' ועל שאינם מערבים בה שום פניה אחרת אמר ומצפון זך: 

<b>לקח מחירה </b>פירוש תמורתה: 

<b>ועשה מה שידעת כו' </b>עשה בו השטן מה שידוע לנו שבזבז כל הונו ומקנה קנינו והרג בניו ככתוב: 

<b>והביאו למשל </b>והביאו גרסינן בוי"ו לבסוף: 

<b>יאמצהו הבורא ויעזרהו על האהבה כו' </b>לפי שהוא קשה על טבע האדם להשיגו אם לא באומץ אלהי וע"י שבא לטהר מעצמו בהשיגו המדרגה הראשונה יסייע אותו ית' למדרגה השניה הזאת ואמר יאמצהו כלומר יאמץ כח לבו לזה ועל מציאות הדעות הנצרכות לזה אמר ויעזרהו ואפשר להמליץ ע"ז מאמר התנא באמרו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה כו' כאשר כתבתי למעלה שהדבר הנדמה לדבר איננו בדמיון שוה ממש רק קרוב ממנו וא"כ באמרו עשה רצונו כרצונך שנמצא שיהיה רצונו ית' אצל האדם נדמה לרצון האדם עצמו וקרוב ממנו והיא המדרגה הראשונה מן האהבה ואמר שבהשתדלו בהשגת מדרגה זו יכוון שלא לעמוד ולהסתפק בה רק יכוון שע"י יסייעהו הוא ית' באמצו ועזרתו למדרגה שניה דהיינו שתהפך השעה אצלך ויהיה רצונו יתברך יותר עיקרי אצלך ושמח יותר בהשגתו ממה שאתה שמח בהשגת רצון עצמך וז"א כדי שיעשה כו' שכוונתך במדרגה הראשונה תהיה כדי שיעשה לך המדרגה שרצונך יהיה נדמה לרצונו ורצונו יהיה עיקר ודוק כי הוא נכון וצח בעזה"י: 

<b>אני אוהבי אהב </b>לפי שהנראה מדבריו הנכונה במלת אהב לומר אוסיף אומץ באהבתם אותי ופירושו מוכרח דאי כפשוטו מאי למימרא: 


Chapter 5

<b>שיקצר האדם </b>יתעצל בדברים שהם נצרכים להקדמות: 

<b>מפסידי כו' </b>שאינו נזהר מן הדברים המפסידים ההקדמות כו': 

<b>השנאה באוהביו כו' </b>הוא שונא אוהבי ה' ואוהב שונאיו: 


Chapter 6

<b>מעניני המותרים </b>שמה שהוא מותר ואיננו הכרחי הוא מטריד האדם מעבודתו ית' בחנם לכן הוא עוזב אותם: 

<b>יראתו על פניכם </b>הרי שאותות היראה נראים ונכרים על הפנים: 

<b>יראת עונשו ונסיונו </b>שהוא ירא ממנו יתברך מפני שהוא רואה בני אדם מתיסרין בעולם מהם בדרך עונש ומהם בדרך נסיון: 

<b>שיצערהו וידכאהו </b>נגד העונש והנסיון: 

<b>למעבד מאהבה </b>פירש מאהבת השכר ומיראת העונש: 

<b>אם יירא ויקוה יעשה </b>אם הוא מתירא שלא יעשה צווי אדונו יענש ומקוה שאם יעשה יגמל טוב אז יעשה ואם לא וכו': 

<b>כבודו ורוממותו ועוצם גבורתו </b>נגד ג' תארים הגדול הגבור והנורא: 

<b>ואיננה סרה מן האדם כו' </b>כל ימי חייו משא"כ יראת העונש אין לב האדם מתעורר עליו רק בבואו לפעול איזו פעולה לפי שהגמול והעונש הם תלוים במעשים ומסובבים מהם. ומה שאמר לשון כפול איננה סרה ובלתי נפרדת נגד בחינות סור מרע ועשה טוב כשהאדם נזהר מעשות רע אז יראת עונש הרע ההוא סר ממנו ויראת העונש על בלתי עשות טוב אחר שעשה הטוב ההוא בשלימות נפרדה ממנו: 

<b>והכוסף המצער </b>שהכוסף היא התשוקה החזקה לדבקות הדבר ההוא וגורמת צער לאדם שאין יכול להשיג הדבקות ההוא והוא שאמר הכתוב כי חולת אהבה אני: 

<b>שיראני ירא זולתו </b>שיראה אותי הבורא שאני ירא מזולתו וכדאי בזיון הוא לי 

<b>ברצון הבורא ית' </b>כלומר הוא מקבל עליו שכפי רצונו יהיה בודאי אם ירצה יתן בלבם לשבחו ואם ירצה יהיה היפך או הכוונה כשהוא עוסק בדבר שהוא רצון הבורא כמו צוות על הטוב ולהזהיר מן הרע שמפרש כי במילי דעלמא בודאי חייב האדם להתרחק מן הכיעור והחשד: 

<b>כשהוא מצום כו' </b>כלו' כאשר הוא מוכיחם לעשות הטוב ולהתרחק כו': 

<b>ברצון האל ית' </b>כלומר הוא מוסר עניני נפשו וגופו וכו' לרצונו ית': 

<b>בשבח </b>הם דברי שיר. והודאה ותהלה הכוונה שהוא מודה לו ית' בהכרת טובותיו ונותן לו תהלה עליהם: 

<b>ולא בקללה </b>שלא יקלל את חבירו בשם כמ"ש לקמן: 

<b>לבטלה ולא לצורך ולא יחייבהו בה דין </b>הנה נאמר ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה ופירשו שם המפרשים שהשבועה מסורה לאדם לאחד מג' פנים אם כדי לאמת דבריו בפני רעהו וזה מצוי מאד בספורי הכתובים חי ה' אם עשיתי כך או אם לא עשיתי כך והב' אם חייבוהו הב"ד שבועה נגד רעהו בהשפטו והג' אם האדם חפץ לעשות איזה דבר ממעשה הצדק והכשרון והוא ירא שלא ימנעהו יצרו ולכן הוא אוסר עצמו בשבועה כמ"ש נשבעתי ואקימה וכו' ועל ג' בחינות אלו אמר באמת ובמשפט ובצדקה. והנה בכאן בא לשלול הג' כוונות הנ"ל ונגד האמת אמר לבטלה ונגד תועלת התנהגות בצדק אמר וללא צורך כלו' ללא תועלת ונגד המשפט אמר ולא יחייבהו בה דין: 

<b>היא השבועה שמחייבין כו' </b>כלומר שאחר שנתחייב נשבע לשקר: 

<b>והוא חייב להזהר כו' לכבודו </b>מלת לכבודו מוסבת על מלת להזהר שהזהירו בזה תהיה לכבודו ית' ולא לכוונה אחרת כמו ד"מ שמכוון בה לתועלתו דהיינו שכשיראו בני אדם שהוא נזהר כ"כ מהשבועה והיא כ"כ יקרה בעיניו יאמינו לו ממונם על שבועתו: 

<b>למאמין </b>לבר ישראל שהוא מאמין בבורא: 

<b>כשחוק לכסיל </b>שעשות הזמה היא אצל הכסיל כמו שחוק והוא עושה אותה בשאט בנפש: 

<b>שיתנה בעת שהוא יועד כו' </b>לשון תנאי כלומר בכל מה שהוא מיעד את זולתו לעשות איזה דבר טוב יתנה ויאמר שיעשה כך אם יהיה רצון האל: 

<b>מיראת מהירת כו' </b>שהוא ירא פן תבואהו המות מהר ולא יספיק לעשותו לכן אומר אם ירצה האל להשאירו בח ים: 

<b>אם קדם כו' </b>אולי לא נגזר ואז בודאי לא יצליח במפעליו: 

<b>שיאשר ויורה </b>יאשר בני אדם בסור מרע ויורם בעשות טוב. יאשר ידרוך כמו ואשר בדרך לבך (משלי כג): 

<b>בין ברכה בין בקשה </b>בדברים רכים או בדברים קשים: 

<b>כפי הצריך לזמן ולמקום כו' </b>שאין כל הזמנים שזה כמ"ש הוראת שעה היתה ועל המקום ג"כ אמרו רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופירש"י ז"ל שאנשי המקום היו פרוצים בדבר וגם צריך שום לב לפי כתות בני אדם ד"מ לכת החנונים צריך להזהיר ביותר על זהירות באונאה וצדק המשקלות ולכת טבחים על זהירות מנבלות וטרפות ולכת הרוכלים בפרישות מן העריות ודומיהן הרבה. גם לפי מעלת האדם כמ"ש ראה אביו עובר עבירה יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וממילא נשמע שההדרכה מתחלקת גם בשאר בני אדם לפי מעלתם ובכלל זה להיפך שצריך לזהר לפעמים בהדרכה בלתי מוכרחת לפחותי המעלה כמ"ש הני נשי דאכלי ושתו בעי"כ עד חשכה ולא אמרינן להו ולא מידי משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו': 

<b>מהגדולים ועד אנשי השוק </b>כלו' מגדול ועד קטן: 

<b>ישמע חכם ויוסף לקח </b>נראה מדעתו שכוונת הכתוב הוא שהחכם שומע ומקבל הטוב על עצמו ואח"כ הוא מוסיף לקחת גם אנשים אחרים להכניסם בהדרכתו: 

<b>אל התכלית הרחוק </b>הוא התכלית האחרון ד"מ במדרגות שמנה ר"פ בן יאיר כל מדרגה תכלית למה שלמטה ממנה והמדרגה האחרונה הוא נקרא התכלית הרחוק מפני שהוא רחוק ההשגה מכולם: 

<b>מי שמורה בני אדם כו' </b>הרי עשה טוב ומישר הרשעים להסירם מן הרע: 

<b>בעבור זכיותם </b>שזכיות שלהם יהיו מיוחסים גם לו: 

<b>בכל הימים </b>במצות התמידיות ועל הבאות מזמן לזמן אמרו בכל הזמנים: 

<b>ריק ממצוא </b>היינו פירוש על שבח ריקם: 

<b>ובידיעתו </b>במה שהוא יודע אותו: 


Chapter 7

<b>והכירו חפצו בהם </b>שהוא ית' חפץ בבני אדם כלומר שבחר בהם לעבוד אותו: 

<b>מנהלם </b>מלשון אתנהלה לאטי שהוא ית' מנהיג אותם לאט כפי כחם: 

<b>ומשלו ואסרו בכל מה כו' </b>אף שנתן להם הבחירה אעפ"כ הממשלה בידו ועניניהם אסורים במאסר רצונו ואם ירצה יבטל בחירתם: 

<b>ואז עמדו מבחור </b>חדלו מלבחור: 

<b>לכלות עליו ולכסוף כו' </b>הלמדי"ן הם למ"ד הסיבה כלומר לסיבת כלותם אליו והכספם לרצונו: 

<b>לעולם ולרהביו </b>מלשון ולא פנה אל רהבים שהוא מל' זדון וגדלות הלב: 

<b>מצפים העזר והאומץ ממנו </b>עזר בכחותיהם ואומץ בלבם: 

<b>להקים מחשבתם בעבודתו </b>היא וההסכמה הכללית שהחליטו בדעתם לעבוד עבודתו לשמור משמרתו: 

<b>השתדלותם ובחירתם </b>כלומר אף שפעולת המעשה מיוחדת לו ית' אמנם הבחירה וההשתדלות היא מיוחסת אל האדם. וע"פ זה המלצתי פי' רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך כלומר מה שחשב לבי והסכים לעשות איזה דבר טוב על זה אני אומר כי אני אני הוא ומשלי הוא כי ע"ז נתנה הבחירה בידי בהחלט אולם מעשי בפועל הם למלך כלו' מייחסים לו ית' ולא לי ולפירוש זה מלת אומר הוא כמו אומרה לאל סלעי. ומה מדוקדק בזה מלת רחש לפי שהכוונה בזה על הבחירה בלב ועל ההשתדלות ששניהם מיוחסים אל האדם לפי דעת המחבר לזה אמר רחש לבי שהכוונה על תנועות ההשתדלות שהוא ריחוש הנולד ממחשבת הלב והבן: 

<b>להראות בו מחשבתם </b>אינם יכולים להביאו וגדר המעשה שיגלה ע"י כן מחשבתם הטובה: 

<b>יתנצלו לפני האלהים ממנו </b>יאמרו לפניו ית' בתפלתם התנצלות על זה ויפרשו לפניו מניעתם על זה: 

<b>בנפש זכה </b>ממחשבות זרות ולב נאמן בלי שום פניה לתועלתם בזה דהיינו שלא על מנת לקבל פרס: 

<b>תכלית מאוים וקץ משאלותם </b>שמצותיו ית' הם הם תכלית כל תאותיהם שהרי בעסקם בתאותיהם באכילה ושתיה ושאר צרכיהם כוונתם להיות קיימים וחזקים לעבודת יוצרם ואמר וקץ משאלותם שבשאלתם צרכיהם ממנו ית' הוא סוף וקץ כל משאלותיהם כמו שיסדו לנו אנשי כה"ג בתפלת י"ח שסוף כל בקשתנו היא העבודה באמרנו רצה ה' אלהינו וכו' והשב את העבודה שזה מורה שכל המשאלות הקודמים הם כמו הכנה לשאלה זו: 

<b>אחלי יכונו דרכי כו' </b>כל בקשותי הם שיכונו דרכי וכו': 

<b>הטיבות כי היה כו' </b>הרי שהחזיק לו טובה על מחשבתו: 

<b>ועזבו עניני עולמם כו' בלבותם ומחשבותם </b>בלבם ובמחשבתם עזבו עניני עולמם והיא מליצה מסורסת: 

<b>זלותו אצלם וקלותו </b>נגד עולמם וגופותם שזכר: 

<b>והם במה שלבותם כו' </b>ע"י שיש בלבם ציור רוממותו ית' הם מתפשטים מהגשמות ומציירים כאלו עומדים בעולם המלאכים ועובדים אותו עם המלאכים ביחד: 

<b>חומה </b>חום האש ההוא. חומה מפיק ה"א: 

<b>מה שלבשם מאור העבודה </b>אור העבודה הלביש אותם והוא דרך מליצה כמו צדק לבשתי: כ

<b>מו שיארע לנר </b>כלומר כמו שאור הנר כהה ובלתי נכר נוכח אור השמש כך אש היצר נדעך וכהה ובלתי נכר נגד עבודתו ית': 

<b>והתודו לפניו בקצורם </b>והתודו על שקצרו בעבודתו ית': 

<b>ולא חששו לחסרון </b>אינם חוששים על שחסר להם מצרכיהם ע"י עסקם בעבודתו: 

<b>כאחי הבושת </b>כלומר הבושה דבוקה בהם באחוה רבה: 

<b>וכשמדברים עמהם כו' </b>כלומר אין בושתם מצד חסרון דעתם שהרי אדרבה כשמדברים עמכם מוצאים אותם חכמים: 

<b>שעלה עליהם האור </b>אור השמחה וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו: 

<b>ובשיחתו נושבות </b>מה שצומח ברעיוניהם מעניני רוממותו ועבודתו ית' בזה לבבם מבונה ומיושב. בשיחתו לשון צמח כמו שיח השדה ונושבות מל' ישוב שהוא היפוך שמם. גם אפשר לפרש ובשיחתו לשון דבור כלומר בדברי שבחיו ותהלותיו: 

<b>ובעסקי העולם נשמות </b>שוממות מלשון הארץ הלזו הנשמה: 

<b>לפי שמנעו גופותם מן העריות </b>כי כבר נאמר בעון גלוי עריות הגשמים נעצרים כמ"ש וימנעו רביבים כו' ומצח אשה זונה כו': 

<b>בסבל ימים מעטים </b>ע"י שסבלו ימי חלדם בכביש תאותה: 

<b>וקבצו את הטובות כו' </b>להיות טוב עם אלהים ועם בני אדם ואמר והשלימו שני היתרונות שיש לאיש הישראלי דהיינו מותר אדם מן הבהמה ויתרון הישראלי על העכו"ם: 

<b>בצד מה שקבלו נפשותם </b>כלומר כפי ערך הקבלה שקבלו על נפשותם: 

<b>מן היגיעה וההשתדלות והסבל </b>נגד ג' חלקי השלמות היגיעה בת"ת כמאמרם ז"ל אשרי מי שעמלי בתורה וההשתדלות במעשה בעשה עוב והסבל לסבול עינוי מניעת התאוה בסור מרע: 

<b>קרבנות יחיד </b>כלומר אפי' קרבנות יחיד וכ"ש קרבנות צבור שכבר השמיט כל חובות הצבור: 

<b>שהעמידה מהם </b>מה שהאדם עומד וחדל ממנו כמו ויעמוד השמן שהוא לשון חדלה והפסקה: 

<b>מאויים וכוספם למה שיגיעו בו כו' </b>שהם מתאוים ונכספים לדבר שיגיעו בו אל רצונו ית': 

<b>קריאת התורה </b>בכתב ולמוד המצות היינו בתורה שע"פ: 

<b>לבקש רצון הבורא ושיקבל אותו מהם </b>שחשיבת תשורה המובאת למלך היא תלויה בשני דברים היינו בחשיבת הנותן ובחשיבות התשורה וז"א שהם מבקשים שיהיו הם עצמם לרצון אצלו ית' ושהמצות יקובלו בחשיבות ודוק: 

<b>אין צדקם נעלם בה </b>אין נעלם שהם צודקים בה: 

<b>אנשי הדעות הנצלות </b>בעלי הדעות האמיתיות הנצלות מן השבושים ומבוכות התאות: 

<b>במזון מהם </b>במה שהוא מוון ומשביע הרעבון: 

<b>בגופך לא בלבבך </b>מלת בגופך מוסבת על מלת רוץ: 

<b>ומקל על עצמו כו' </b>מקבל על עצמו להיות קל בעיניו סבל מרירותה: 

<b>הכי גרסינן ושים הסבל לעמוד </b>תשים מדת הסבל לעמוד שתשען עליו לסור: 

<b>מרוע מנגהך </b>כו': 

<b>ושים השכל מלכך </b>שיהא הוא המושל והרודה בתאותיך: 

<b>והתנהל לאט ובמתון בקנות המדות הטובות </b>גרסינן ובספרים כתוב בגנות המדות הטובות וטעות מגונה הוא: 

<b>מהתעלם ומהתעצל ומהתרפות </b>נגד ג' עמודי עולם מהתעלם מן התורה ומהתעצל בעבודה ומהתרפות בגמילות חסדים: 

<b>והדבק הזריזות בזריזות </b>היה זריז בדבר אחד וסמוך לו זריזות בדבר אחר: 

<b>והיה בו מיושר ואליו מישר </b>בתחלה היה בעצמך בו מיושר בספרי זה ואחר כן תישר זולתך אליו: 

<b>ואפילו שתמאסם </b>כלומר אף אם תמאסם במחשבתך לא יועילך עד שתהיה מחשבתך פנויה מהם לגמרי: 

<b>ואנחנו שכורים כו' </b>כלומר והרי אנחנו שכורים וזו היא לראיה שאין אנחנו בושים מהבורא ית' בשלמות כמו שלא יועיל להשכורים במה שהוא מואס אותו במחשבתו ומכיר גנותו אעפ"כ הוא שותה אותו מחמת הרגלו: 

<b>מפני הקשר המחשבה </b>הקשר הה"א בחיר"ק: 

<b>והמירם בעניני אחריתך </b>תקח בלבך תמורתם מחשבת אחריתך והמירם הריש בציר"י: 

<b>מהשלמת התועלת והישור </b>להשלים לך התועלת וההתישר ע"י שאקבץ כו': 

<b>עבדיים </b>כלומר בלשון עברי לפי שכל הספר חבר בערבי: 

<b>סוף דבר </b>דברי רבינו הכל נשמע ונעשה. את אלהינו נירא ואת מצותיו נשמור כי זה כל הצלחת האדם. כי עלינו לשום לב בבינה לעתים. הן בעודנו שרוים על אדמתנו שלוים ושקטים. ולעם חכם ונבון ברי לבב וזכי המזג שפוטים. הזהירנו המלך החכם להיות למוסר חכמים אוזן מטים. באמרו שמע בני וכו' אוזן שומעת וכו' כי טהר ידים יוסיף אומץ ברבות עתים, אף כי אנחנו היום בבולמוס החמדה להוטים. ובמבוכת אפלת תגבורת התאוה נחבטים. וללעג וקלס נתונים שברים וחתים. ורק בחמלת ה' נפשותינו כצפור נמלטים. בתתו עלינו מלכי חסד תומכי צדק ומישרי משפטים. מה לנו עוד זולת לחסות בצל קורות אלה העשרה בתים. אשר יסד ובנה לנו רבינו גאון עוזנו. ואז בטח נמשול בתאות לבנו. ומבין שאון המון גלי מים הזידונים נרים ראשנו. ונזכה לחזות ציון קרית מועדנו. וארמון על משפטו בנועם ה' אלהינו עלינו: